שפתה של האמנות – הגיתהאנום הראשון

שפתה של האמנות – הגיתהאנום הראשון

שפתה של האמנות הגיתהאנום הראשון

 

הגיתהאנום הראשון

מאת: גלאדיס מאייר

תרגם: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים:

אמנות ביחס לחיים החברתיים

צבעים ונפש האדם

צבעים – גישה חדשה לציור

הגיתהאנום הראשון קם לתחייה כאשר אתה מצטרף לטיול של רודולף שטיינר ומרגריטה וולאשין, כשהוא מסביר לה את “ציר הסימטריה” של הבית. כדי להרשים אותה הוא אומר “זהו הבניין היחיד בעולם שיש לו ציר סימטריה”. אם האמירה הזאת באה בעקבות מדיטציה, אפשר להבין מדוע זה מוכרח להיות כך. כל הבניינים הקודמים ניצבים בעיגול או במלבן, אך הבניין הזה בנוי סביב קו אחד ישר הנמתח ממערב למזרח. בנינים יכולים להתעגל כלפי הרקיע, להיות רבועים כלפי האדמה, לזרום כלפי האוויר. הגיתהאנום מוכוון לאדם. הציר המרכזי שלו, ‘דבר אלוהים’.

הצורות הסימטריות המגולפות בעץ נעות בצורה פלסטית מהכניסה במערב אל המזרח, שם היה צריך להציב את פסלו של המשיח, “נציג האנושות”, במשהו דמוי קרשנדו (זרם הולך וגובר) של צורות משתנות. הסימטריה היא סביב קו ישר, זקוף, ה”אני-AM I”, זה מתאר את האדם והמין האנושי. הכיפה הקטנה, הראש, מקבלת את החוכמה הקוסמית, מחולקת לשנים-עשר. הכיפה הגדולה מכילה את מעשי האדם-ההיסטוריה שלו. הזרועות שלו נמתחות לאחור, לעבר הראשית-הבורא. לא יתכן שיהיה מושג כזה של ציר סימטריה לבניין לפני היות מדע הרוח של המין האנושי. התנועה בכל אחד מצדי הציר נדחקת קדימה דרך שתי סדרות של שבעה עמודים, דרך כרכובי העמוד, ומעל שנים עשר עמודי הכיפה הקטנה עד שהיא מגיעה ל”נציג האנושות”; ודרך הכיפות המצוירות, בצבעים המיצגים את תקופות הזמן, מגיעה למרום הפסגה בהרמוניות של מקורות החוכמה הנצחיים. מעולם לא היה קודם לכן בניין כזה, ואין כמוהו גם היום. הוא מתקיים כצורה רוחית, אך לא עתה על פני האדמה.

אם כן, מהו הגיתהאנום השני? גם הוא נבנה על פי אותו עיקרון, ולפי דגם של רודולף שטיינר, אך בחומרים אחרים. החלק החיצוני עוקב אחר כוונותיו ואת החלק הפנימי היו צריכים לתכנן אחרים. הוא יחסית יציב. מדובר בבניין נפלא שאלפים נוהרים לבקר בו, אך אין זה אותו בניין. לא באותו אופן זרע חי של ‘החדש’. אך “פסל נציג האנושות” המגולף השתמר מתוך הלהבות שכילו את הבניין הראשון. מרגריטה וולאשין מספרת על החבורה העליזה שעבדה יחד בבניין הראשון. חבורה נלהבת, שלא בחלה בשום עבודה, אנשיה לא ביקשו לעצמם שום תהילה אנוכית על עבודה שהם אישית ביצעו, אנשים מאוחדים בחדוות היצירה. מלחמת העולם הראשונה הדהדה מסביב, על אדמת שוויץ שהיתה מען אי בודד, התקבצו נציגים מאומות שונות ועבדו יחד כדי להקים יסוד חדש לחיי החברה האנושית, שיבוא לידי ביטוי באמנות חדשה.

את המשימה הזו עלינו לחלוק עם רודולף שטיינר – מפתן שעלינו לחצות, אף אם נמעד תוך כדי כך. זוהי אמנות חדשה – תחיית מתים אשר איכשהו, מתוך מקורות הרוח העמוקים ביותר, נקראים כל בני האדם ליצור יחדיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *