האמנות

מאת: גלאדיס מאייר

תרגם: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים:

אמנות ביחס לחיים החברתיים

צבעים ונפש האדם

צבעים – גישה חדשה לציור

כיום אומרת האמנות את דברה באופן ברור ובדרך מדהימה. האמנות במאה שלנו באירופה הפכה על פיהן את המסורות שהיו נהוגות בחמש או שש המאות שקדמו לה. בציור במיוחד, אפשר לראות זאת בפרספקטיבה היסטורית, החל באמנות של סימאבו, המכוונת עדיין לאלוהים, כמעט כמו כל האמנות חשובה בעבר, וכלה באמנות שבהדרגה התמקדה באנושי ובארצי. כבר החל בימיו של ג'יוטו ועד ימי ליאונרדו דה וינצ'י הורידו האמנים את השמיימי אל הארצי, ורוממו את הארצי לעבר השמיימי.

ממרומי האיחוד המיסטי של כריסטוס עם הארץ, אשר ציירי הרנסנס כה השתדלו לצייר, הוביל נתיב האמנות לעבר הארץ, לחיקוי והגדרה מדויקים יותר של צורות טבעיות, שהלכו למעשה בדרכי מגמות החשיבה של הפילוסופיה הטבעית או מדע הפיזיקה, אשר בכוונה תחילה הותירו מחוץ לגדר את כל ההתנסויות העל-חושיות.

המאה האחרונה הייתה גדושה בחומרנות נטורליסטית או ברדיפה אחר המציאות החיצונית, ולעומתה החיפוש הפנימי של דת ואימגינציה חיה באמנות כמעט נכחד.

במאה שלנו מתרחש משהו הדומה למערבולת רוחנית, ערבוביה של כוחות סוערים הגורמים לשינוי-כיוון, מראייה חיצונית לראייה פנימית. רק לאחרונה מתחיל הדבר לקבל צורה עקבית, להצביע על אמנות תקפה ברוח הזמן, אשר מכירה הן את העולם החיצוני של החושים הפיזיים והן את העולם הפנימי של הנפש והרוח בפעולתם ההדדית.

עם התפתחותה של מכוונות (אוריינטציה) פנימית, ותוך כדי כך שהיא לבשה צורות מוגדרות יותר, כך הלך והתפתח זרם של התרחקות מנטורליזם שבא לידי ביטוי בצורות וטכניקות אמנותיות. זרם זה היה מגוון מכדי שנוכל לפרט אותו, אך ניתן למיין אותו בהכללה כאימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם ודינמיזם, סוריאליזם, וורטיסיזם וקוביזם. תנועה וצבע זכו לתשומת לב חדשה, וחשפו בכך תפיסות חדשות. הצורות הגיאומטריות היציבות והסטטיות הפכו לניידות, ובאמנות האתרית המזרחית התנועות הפכו לקצביות יותר.

לאחר פרסום 'תיאורית האור' של ניוטון שהסבירה בין השאר את התהוות הצבע, ואשר הפוינטיליסטים (ציור בנקודות) ניסו לנצל אותה בציורים שלהם, הם נותרו במיעוט, וציירים חשובים כגון ו.מ. טרנר העדיפו על פניה את תיאורית הצבע של גיתה, הנתפסת כפעילות גומלין בין אור וחושך בטבע, ואכן זו הניבה תוצאות טובות יותר. המדע עצמו התנער ממספר כבלים פיזיקליים שלו, והבקיע את הבלתי נראה בדרכו היבשה, בעזרת חשיבה מתמטית או ראיה ישירה.

ומעל לכל, היה אפשר לראות אלמנט חדש, אשר נוסף לכך שהוא ממוטט מסורות ותיקות רבות, גם מרחיב את טווח והיקף הראיה. הסטיות של הסוריאליזם, שהן בדרך כלל יותר טרחניות מאשר יפות, הועילו בכך שהעלו את תת-ההכרה אל תחום הראות, ובו בזמן הצביעו על תחומים של תודעה, אשר במשך מאות רבות של שנים לא הוכרו כבעלי קיום שריר וקיים. אגדות, מיתוסים וקסמים התחילו כתוצאה מכך לגלות את משמעותם, ואופקים חדשים החלו להיראות. כפי שכדור הארץ נושא אותנו עם הרפיון והשבירות האנושיים שלנו על פני הרקיעים רחבי הידיים "במהירות שקולה, בדחיפות מלכותית" לעבר מה שנראה בעינינו כמטרה בלתי-מתוכננת, אנו יכולים לחוש שאנו נמצאים על מפתן העפלה רוחנית חדשה לתוך תחומים של מחשבה שהיו עד כה בלתי מוכרים, הרבה מעבר למה שאנו מדמיינים עתה. כפי שהלווינים המרשימים, למרות כובד משקלם, מפלסים את דרכם כדי לגלות ולחקור את כוכבי-הלכת, כך גם המחשבות שלנו, שהן לא פחות נפלאות, אך הרבה פחות עמוסות וכבדות, יכולות להעפיל כלפי מעלה, אפילו מעבר לכוכבי-הלכת אל יקום הכוכבים, ולגלות שעד היום אין אנו יודעים אף את מחצית הודו ותפארתו של הפלא, והוא ממתין שם לגילוי שלנו. ועל כן, ובמיוחד לקראת תום המאה הזאת ועם תחילת המילניום השלישי, נראה שזהו הזמן המתאים לבחון את העבר ולראות בעיניים נכוחות ואמיצות את עתיד כדור הארץ שלנו.