התבוננויות מאת: קריסטינה קיין

2016-2017

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי

לספר המלא ראו כאן

לאתר עם ספריה של קריסטינה קיין:

https://www.facebook.com/EsotericConnection/app_191387770912394

הלילה הקדוש הראשון – 24-25 לדצמבר    גדי

*****

איך אפשר להקשיב לקולו של השקט? אנו חיים בעולם כל כך מלא ברעש שקשה לדמיין דבר כזה. רק אם נצליח לגלות איך להקשיב לקול השקט נוכל ללדת את המשיח בנפשנו.

תהליך לידה זה הינו מסע ביער חסר שבילים, ואם אנו נעשים מודעים לצעדים שאנו יכולים לעשות, נשמע את הקול הזה בבהירות. עלינו להתחיל עם שקט. סוג השקט המלווה את הנפש הנכנסת לחיים על האדמה. ישוע שנולד בלילה הזה מתואר על ידי לוקס, לא על ידי מתי. הנפש הזו מעולם לא התגשמה לפני כן, והשקט שליווה את לידתה היה שקט קוסמי. זה היה כאילו כל היקום, וכל הישויות הרוחיות ביקום, עצרו את נשימתם.

זהו רגע רב-עוצמה, ולאחר שחווים אותו, יש להניח אותו בצד. רק בוויתור על הרצון שלנו ובחוסר האונים שלנו נוכל לנוח בחוויה של אירוע זה. הוא היה אירוע שמעולם לא התרחש לפני כן באבולוציה של האנושות. כדי לקבל מושג על הרגש הזה, חישבו על הפעם הראשונה בה הסתכלתם על תינוק שזה עתה נולד, שרק יצא מרחם אימו. גופו המושלם, הזוהר כמו כוכב ממלא אותנו בפליאה. ברגע זה, איננו חושבים, איננו מבטאים את הרצון שלנו, אנו רק מרגישים יראת כבוד.

ואז, אם אנו יכולים להניח בצד את הרגש העוצמתי הזה, אנו יודעים, אנו יכולים לשמוע את הקול. הקול של השקט הינו המילה, הלוגוס. זו הידיעה שבאה מאף מקום, היא מדברת כאשר "האלפה והאומגה נוגע ויוצר חיים". מה אנו יודעים? אנו יודעים שהילד הזה חיכה עידנים ארוכים לרגע זה כדי להצטרף אלינו על האדמה, ובכך נותן לנו את מתנת המתנות. מה נעשה עם המתנה הזו? האם נשאיר אותה עטופה בתוך מעמקי ישותנו, או נתחיל לפתוח את העטיפה ונעמוד ביקום הזה כישויות 'אני הווה' I Am כדי לכבד את לידתו רבת העוצמה של ישוע בנקודה מפנה זו בזמן?

נכתב בהשראת הדברים האלה מהכיתה האזוטרית 12 בינואר 1905 מאת רודולף שטיינר: "למדו להיות בשקט ותקבלו כוח; תוותרו על הכוח ותקבלו רצון; תוותרו על הרצון ותקבלו רגש; תוותרו על הרגש ותקבלו ידיעה. התלמיד האזוטרי חייב לשים את המשפטים האוקולטים הללו בפני נפשו בכל עבודה ופעולה. לא הגורל הוא זה שפועל, אלא אנחנו הפועלים בהתאם לחוקי הגורל."

הלילה הקדוש השני – 25-26 לדצמבר     דלי

*****

"אם יש משהו יותר עוצמתי מהגורל, אז הוא בוודאי האדם שנושא את גורלו בשלוות נפש." רודולף שטיינר

מדוע כל כך קשה לנו לקבל שאנחנו בעצמנו בחרנו בשביל שלנו בדיוק כמו שאחרים בחרו בשביל שלהם? שום כמות של עצות המבוססות על כוונות טובות לא תשנה עובדה זו. כל שביל הוא השביל הנכון. כמובן, אנו עשויים לנוע מדי פעם שוב ושוב במעגלים, אך תמיד קיימת הזדמנות לצעוד קדימה.

אנו זקוקים לפרספקטיבה, והדרך לקבל פרספקטיבה היא "להביט לאחור מגובה רב." תוך כדי שימוש באימגינציה, אנו מתבוננים באירועי החיים ממרחק. האם באמת חשוב מה אנו חווים בחיינו? כל חוויה, כל התנסות, הינה הזדמנות להשתפר, לצמוח, להיות יותר ממה שהיינו לפני דקה. בכל דקה של היום אנו משתנים. כאשר אנו פוגשים רגע קשה, מתחיל תהליך בנפשנו. אנו חושבים על מה שקרה כרגע, עולים בנו רגשות הקשורים בכך, ולבסוף אנו יכולים להשתמש ברצון שלנו כדי להפנות את ההפרעה או את הקושי לכיוון חדש. הכול תלוי בפרספקטיבה שלנו. אם אנו מסוגלים להתבונן מגובה רב, או במילים אחרות, אם אנו מסוגלים להיות אובייקטיביים, אנו יכולים לזהות את גורלנו. זה הרגע בו חוכמה נפגשת עם אהבה; באמצעות החוכמה אנו רואים איך האדם השני מראה לנו את הקרמה שלנו. באמצעות האהבה אנו יכולים להכיר להם תודה על כך שהם גילו לנו את מה שלא יכולנו לראות לבדנו.

האפשרות השנייה, שאנשים כה רבים בוחרים בה, היא להתפרץ על האדם השני, האדם שמחזיק את המראה. זהו הדבר האנוכי ביותר שאנו יכולים לעשותו. אם אנו מצליחים למצוא בנפשנו חמלה כלפי התפקיד שהאדם השני הסכים לקחת על עצמו, מתחיל תהליך ריפוי עצום. מצד שני, אנו יכולים להיות מודעים לכך שאנו אוחזים במראה עבור אחרים, כדי שהם יפגשו את גורלם. הם עצמם צריכים לשאת את גורלם, תפקידנו הוא רק לאחוז במראה בשבילם. כאשר אנו מבינים זאת, אנו עומדים ב"אני הווה" (I Am) שלנו, ואנו רואים בגורל שלנו את ההזדמנות הגדולה ביותר להיות קצת יותר מרגע לרגע.

רודולף שטיינר אמר: "העובדה שהגורל שלנו, הקרמה שלנו, פוגש אותנו כהכרח אבסולוטי איננה מכשול לחירות שלנו. כי כאשר אנו פועלים, אנו ניגשים לגורל זה עם מידת העצמאות שהישגנו עד כה.

לא הגורל הוא זה שפועל, אלא אנחנו הפועלים בהתאם לחוקי הגורל."

הלילה הקדוש השלישי – 26-27 לדצמבר     דגים

*****

יעד היעדים הינו השגת אנושיותנו האמיתית. זה אומר שלהיות אנושי באמת הינו עבודה בתהליך. אנו יכולים לפגוש רעיון זה בהקלה מסוימת כל פעם שאנו מודעים לפגמים שלנו. אנו רואים שהפגמים למעשה אינם חשובים כאשר אנו מקבלים שזה בסדר להיות פחות ממושלמים. מה שמשנה הוא לא שנהיה מושלמים. העבודה שאנו עושים במאמצנו להפוך את עצמנו ליותר מושלמים היא בעלת הערך האמיתי. להיות מודעים לעצמנו בכל מצבי חוסר המושלמות פירושו שאנו מתעוררים למי שאנחנו באמת. כל אחד מאיתנו יחיד במינו, כל אחד מאיתנו נמצא בשלב שלו במסע הארוך עלי אדמות, ועלינו לקבל ולחבק זאת באהבה.

במודעות העצמית שלנו אנו שמים לב שיש בנו משהו שמושך ומרחיק אותנו מהאדמה מפני שבמצב מרומם כזה איננו צריכים לראות עוד את הקשיים הארציים שלנו. אך במצב מרומם זה, איננו יכולים להתחיל לחוות את מה שהופך אותנו לבאמת אנושיים. רק כאשר אנו נמצאים בקשר אחד עם השני, אנו רואים את מה שעושה אותנו לאנושיים, וזאת משמעות אחת של "אני הלחם". ה"אני הווה" (I AM) הינו הלחם שהוא חלק מהחיים. ואיננו רואים את ה"אני הווה" שלנו, אלא את ה"אני הווה" של האדם השני – רק אז אנו יודעים מה לחפש/לנסות למצוא בתוך עצמנו.

אז אנו מבינים שהשגת האנושיות האמיתית שלנו תלויה רק בנו. אנו עושים זאת בעולם, עם בני המשפחה והחברים שלנו, ובקהילה שלנו, דרך טרנספורמציה הדרגתית. איננו צריכים לעמוד מן הצד, או להיות חלק מקבוצה או כת, או אפילו לתרגל חיים של התבודדות. עלינו לחיות בעולם, לעבוד על התהליך שלנו שבו אנו הופכים לרוחניים (our own spiritualization) ולתת לאחרים את החירות לעבוד על התהליך שלהם. אין זה מקומנו לשפוט את ההתקדמות של האחרים. למעשה, אולי אנו אף לא מסוגלים לשפוט את התקדמותנו אנו. כל מה שאנו יכולים לעשות הוא להיות הכי טובים שאנו יכולים להיות, ובדרך זו להוות השראה לאלה שהולכים לצדנו כדי שהם יהיו הטובים שהם יכולים להיות.

משמעות השגת אנושיותנו האמיתית היא שאנו יכולים להיות בקשר עם ה"אני הווה". כאשר אנו עושים זאת בהצלחה ולו חלקית, מודעות גבוהה יותר מגיעה לנפשנו, ומשחררת אותה מהרגליה. במצב זה של מודעות אנו מתעוררים לנוכחותו של הארכיטיפ של "אני הווה", שהוא כריסטוס.

"שמו האמיתי של כריסטוס הוא 'אני הווה' (I Am); מי שאינו יודע זאת או אינו מבין זאת וקורא לו בכל שם אחר אינו יודע דבר עליו. 'אני הווה' הוא שמו היחידי."

הלילה הקדוש הרביעי – 27-28 לדצמבר      טלה

*****

אין משימה חשובה יותר מאשר לטהר באופן מודע את הגוף האסטרלי שלנו. כשם שאיננו יכולים לנקות את העובש באמבטיה מבלי לדעת איפה הוא נמצא, ואיך לנקות אותו, כך איננו יכולים לטהר את הגוף האסטרלי שלנו.

קודם כל, עלינו להפנות את תשומת הלב שלנו באופן מודע לכך שאנו ערים ובעלי מודעות בזכות הגוף האסטרלי שלנו. אנו מזהים זאת כשאנו מתבוננים בהבדל בין צמח לחיה. אנו מזהים זאת גם כאשר אנו משווים ומבינים את ההבדל בין היותנו ישנים או ערים. איננו יכולים להירדם כל עוד הגוף האסטרלי נשאר מחובר אלינו.

ואז אנו שמים לב שהגוף האסטרלי נותן לנו תחושה; היכולת להרגיש, לקלוט ולחוות את הדברים באופן סובייקטיבי. דרך הגוף האסטרלי הדברים הופכים לאישיים והאינדיבידואליות פעילה. אנו זקוקים לתחושת העצמי הזו כדי שנוודא שאנו מוגנים, מזינים את עצמנו וחשים בנוח. ריכוז עצמי זה הינו דבר חיובי מצד אחד, אך מצד שני אנו לא צריכים להיות יותר מדי עסוקים בו. ההתעסקות המוגזמת בעצמנו היא זו שעלינו לטהר, ועבודת הטיהור היא זו שמשמעותית, ולא התוצאה הסופית.

הדבר השלישי שנוכל להתבונן בו בקשר לגוף האסטרלי שלנו הוא האופן בו אנו משלבים דרכו את כל הרעיונות המאוכסנים בגוף האתרי שלנו. אנו יודעים שהמים באמבטיה חמים מפני שמידת החום נקלטת בגוף האסטרלי. ואז הגוף האתרי זוכר זאת כדי שבפעם הבאה לא נכווה.

האזורים הנמוכים ביותר בגוף האסטרלי שלנו קשורים ליכולת להרגיש. כאשר הרגשות מתעדנים, הם עולים לאותו אזור בנפש שבו הם משתלבים עם יכולת החשיבה. ככל שהרגשות מעודנים יותר, החשיבה נעשית בהירה יותר. לבסוף, אנו מגיעים לכוחות הרצון, שבהם הרגש והחשיבה משפיעים על כוונותינו ועל מניעינו.

כעת אנו יכולים לראות איך הגוף האסטרלי מעדן את עצמו כדי להפוך לנפש האנושית. כאשר אנו מתחילים לעבוד באופן מודע עם הרגש, החשיבה והרצון, אנו יכולים להתחיל לטהר את הגוף האסטרלי שלנו. אחרת אנו פועלים בצורה אינסטינקטיבית. הטיהור תמיד כרוך במידה מסוימת של כאב מאחר שהמלאך העליון אוריאל מחזיק במראה. כאשר אנו מסוגלים לשאת את הכאב, זה הרגע בו העבודה מתחילה לנוע מעבר לעצמנו והפרספקטיבה שלנו מתרחבת.

במחויבות זו לטיהור של הרגש, החשיבה והרצון שלנו, כריסטוס רואה סימן שאנו מוכנים שהוא יאיר ויחזק אותנו. בהקלה גדולה אנו מתחילים להבין שאיננו צריכים לעשות זאת לבד. לבסוף, אנו מגיעים לשלב בו אנו חווים אהבה אוניברסלית, ואנו יודעים ש"כל מפגש בין אדם אחד לאחר יהיה במהותו טקס דתי, טקס מקודש." רודולף שטיינר, 9 באוקטובר 1918. 0יצא בעברית בהוצאת חירות בשם: סודות מעמיקים לתולדות אנוש)

הלילה הקדוש החמישי – 28-29 לדצמבר     שור

*****

בלילה החמישי של השושן הלבן אנו מתבוננים בחשיבה. האם אנו מבינים את מהות החשיבה? דבר ראשון, היא איננה מתרחשת במוח. המוח שלנו הוא הראי שמגלה את המחשבה כהשתקפות. למעשה, אפשר לשאול האם אנו בכלל חושבים. חלק גדול מהחשיבה שלנו הוא הרגל המבוסס על הייצוגים שיצרנו לעצמנו. ייצוגים אלה נעשים יותר ויותר מבולבלים ככל שאנו נכנסים למה שנקרא "עידן שאחרי האמת" (post-truth era). השם הזה מטעה, כי אי אפשר להיות "אחרי" האמת שמעולם לא הייתה לך! "אחרי האמת" הוא ביטוי נרדף לשקר והשקרים הם התוצאה של חוסר היכולת שלנו לחשוב.

ההגדרה של "אחרי האמת" חושפת את מהות הבעיה. פירוש הביטוי הוא "קשור לנסיבות שבהן העובדות האובייקטיביות משפיעות פחות על דעת הקהל מאשר פנייה לרגש ולאמונות אישיות."

כך נכנסות היונים השחורות. הרגש מחליף את החשיבה. זהו צעד לאחור, ואין בו כל היבט הקשור ל"אחרי". בהיסטוריה של התפתחות האנושות אנו פיתחנו קודם את הרגש, לאחר מכן את החשיבה, וכעת אנו עובדים על הרצון.

כל עוד לא תהיה לנו הבנה ברורה לגבי טבעה האמיתי של החשיבה לא נוכל לחשוב בעצמנו, וגם לא נוכל לעמוד מאחורי מה שחשבנו. אנו נמיר את המחשבות ב"רגש ואמונה אישית" המבוססים על מידע שגוי וריכוז עצמי. המקדש זקוק לטיהור.

החשיבה חייבת לנוע קדימה כעת כדי להפוך ל"יונה הלבנה" הטהורה. זאת דרך חשיבה חדשה, הנקראת חשיבה טהורה או חיה, שחופשיה לחלוטין מהמוח. החשיבה החיה אינה משתמשת במושגים שהתפתחו בעבר. החשיבה החיה נכנסת לזרם של חשיבה טהורה המסדירה את היקום. היא לא יכולה להיות חסרת משמעת, שלילית או אישית, כי זה היה גורם לדיסהרמוניה עצומה.

כשאנו פוסעים אל תוך זרם זה של חשיבה חיה, אנו חוצים את התהום, ולרגע אנו חשים שאין לנו כל תמיכה, שאיננו יודעים דבר. לאחר מכן, כשאנו מסתגלים למצב הזה של אי-ידיעה, אנו פתאום יודעים. איננו יכולים להיכנס לזרם זה מתוך סתם סקרנות; אנו יכולים לגשת אל זרם זה של חשיבה חיה רק אם יש לנו מטרה אמיתית. ואז, עלינו להתרגל לחוסר היכולת לזכור את אשר גילינו, מפני שעל מנת לחוות את זרם החשיבה החיה מחדש, עלינו להתחבר שוב לאותה תחושת מטרה. אז אנו יודעים שהמקדש טוהר על ידי ישוע כריסטוס.

הלילה הקדוש השישי – 29-30 לדצמבר      תאומים

*****

המשימה המיידית של כל האנושות היא שנהפוך למודעים לרצון שלנו, אך אנו בקושי יודעים זאת. הסמל של הרצון הוא החרב. אנו מוצאים את הרצון שלנו בכוחות המכוונים שלנו, שחלקם עוצמתיים מאוד, וחלקם עדינים מאוד. קל לבלבל בין הרצון והרגש, ואנו עלולים לטעות ולפרש משאלה או השתוקקות כרצון. כאשר אנו משתוקקים לדברים, אנו מתמסרים למשהו מחוץ לנו, ובדרך זו אנו מעמעמים את המודעות שלנו.

אנו מחזקים את הרצון רק דרך חשיבה, ואם עבדנו עם הרעיונות של הלילות הקדושים הקודמים, כבר חיזקנו וטיהרנו את חשיבתנו, ובכך אפשרנו גישה אליה לכוחות הרצון המכוונים שלנו.  השימוש הנעלה ביותר ברצון מתרחש כאשר אנו מצליחים להשתיק אותו כליל. הדבר יכול להיות דומה להרגעת סערה משתוללת כהרף עין. אנו משיגים זאת כך שאנו מעמידים את עצמנו במצב של חוסר אונים – וזה מפחיד מאוד בסערה שמשתוללת. שוב, אנו משתמשים ברצון שלנו כדי לקבל את המקום בו אנו נמצאים, ונשארים מודעים לכך שאין בתוכנו המשאלה שהלוואי והיינו במקום אחר.

בברית החדשה אנו קוראים על כך בסיפור על ישוע ותלמידיו בסירה בסערה. "והוא [ישוע] התעורר, גער ברוח ואמר אל הים: 'דום! הס!' אז פסקה הרוח והשתררה דממה עמוקה.  ויאמר להם: 'מדוע אתם פוחדים כל כך? איך זה שאין לכם אמונה?' הם יראו יראה גדולה ואמרו זה אל זה: 'אם כן מי הוא זה אשר גם הרוח וגם הים נשמעים לו?'" הבשורה על פי מרקוס פרק ד, פסוקים 39-41.

בכוחו המכוון של ישוע מתגלה ה'אני הווה', ה-I AM. ה'אני הווה' שלנו רב עוצמה מעבר להבנתנו, אך אין לפחד מעוצמתו. כאשר אנו חווים את עוצמתו, אנו מקבלים בו זמנית את היכולת לחוות חוסר אונים, בדיוק כמו התלמידים בסירה. כאשר אנו מרשים לעצמנו להרגיש חסרי אונים, אנו חווים את כוח כריסטוס בתוכנו. חוסר אונים זה מקבל את הביטוי העוצמתי ביותר בתמונת הכריסטוס המסומר לצלב.

סרגי פרוקופייף מסביר את חוסר האונים בצורה בהירה מאוד בספרו המפגש עם הרוע. הוא אומר: "בהרצאה שלו [איך אני מוצא את כריסטוס] רודולף שטיינר מדבר על תנאי חשוב מאוד לחוויית הכריסטוס בזמננו. תנאי זה הינו שכל אדם בן זמננו יעבור דרך מצב של חוסר אונים פנימי מוחלט ביחס לשאיפותיו האישיות, ובו זמנית יהיה מסוגל לחיות במצב זה מבלי ליפול לייאוש ומבלי לנסות להתגונן מולו על ידי הונאה עצמית ואשליות." סרגי פרוקופייף המפגש עם הרוע, עמ. 94 [בהוצאה באנגלית. יצא בעברית בהוצאת חירות].

כך אנו מפענחים את הסוד של הרצון ו"המיסתורין: בן אלוהים מתמזג עם בן אדם. להיות אחד!"

הלילה הקדוש השביעי -30-31 לדצמבר      סרטן

*****

האם יש אדם עלי אדמות שאינו מכיר את התמונה של הנחש בגן העדן? חשוב להבין את האמת האזוטרית מאחורי תמונה זו. אז נבין את טבעה האמיתי של האהבה ואת המצווה הגדולה מהבשורה על פי יוחנן פרק 13 פסוק 34, שעלינו לאהוב אחד את השני.

כשאנו אוהבים אדם אחר באמת, הם ישיבו לנו אהבה, ואז שנינו חווים אהבה אמיתית שאין בה כל אנוכיות. כשאהבתנו משוחדת, מובעת מתוך הצורך שלנו, הנחש תמיד מעורב. הנחש הוא לוציפר. בגן עדן, הייתה זו משימתו לפתות את נפשות בני האדם להיכנס לגופים פיזיים ולהיות חלק מעולם חומרי זה. בזמן ההוא, היינו ישויות רוחיות אַנְדְּרוֹגִינִיות והכניסה לעולם הפיזי הייתה כרוכה בפיצול לגברי ונקבי. המטרה הייתה שבני האדם יוכלו ליצור גוף כל כך טהור שהכריסטוס הקוסמי יוכל להיכנס בו, ובדרך זו לתת לכל אדם את החופש להפוך לאינדיבידואלים שמגשימים את עצמם ובסופו של דבר להפוך לאלים בעצמם.

אנו יכולים להתחיל לעשות זאת רק כאשר אנו שולטים בנפשנו. לכל אחד מאיתנו יש אחריות זו. כשאנו מתחברים עם האני, ה-I Am, שלנו, כשאנו נעשים ערים באופן מודע לרגש, חשיבה ורצון, אנו בעצמנו משתמשים בחרב שלנו. בדרך זו אנו גואלים גם את לוציפר, שמשימתו תושלם, ואנו מחזקים את הרצון הטוב בתוכנו.

הלילה הקדוש השמיני 31 לדצמבר-1 בינואר      אריה

*****

אנו עומדים על סף התהום בין שני מחזורים של זמן, 2016 ו-2017. אנו עומדים כאן כמו אביר שסיים את מסעו האמיץ בסבב הקודם. מסע זה דרש שנקריב רבות. איך אנו מתייחסים להקרבה – האם היא הזדמנות לזכות בתועלת כלשהי או משהו שוויתרנו עליו?

לרוב אנו רואים בהקרבה אובדן, אבל למעשה הקרבה הינה מתנה גדולה. בהרצאה על "המציאויות הפנימיות של האבולוציה" רודולף שטיינר מסביר את מהותה האמיתית של ההקרבה כמשהו הכרחי עבור האבולוציה. ציטטה זו מביעה את תמצית דבריו:

"רק ישות החיה במלואה בחומר חושבת שהיא מאבדת את עצמה דרך הקרבה; לא, התפתחות גבוהה, עשירה יותר קשורה בהקרבה הנעשית בשרות האבולוציה האוניברסלית." 26 באוקטובר 1908.

בהרצאה זו, שטיינר מסביר שהבריאה כולה הינה תהליך הקרבה מתמשך. ואז, כאשר הקורבן ניתן, הוא נדחה. עקב דחייה זו, האדם המקריב שומר על זה אשר הוא היה מוכן להקריב. יתרה מזו, הדחייה מולידה כמיהה למשהו גדול יותר, למשהו נעלה יותר. ואז כאב הכמיהה מוביל אותנו לחפש סיפוק. לכן אנו יכולים לראות שאילו הקורבן היה מתקבל, זה היה בשבילנו אובדן מבחינות רבות. היינו מאבדים משהו מעצמנו, וללא הכמיהה, לא היינו מסוגלים למצוא סיפוק.

האם זה אומר שיש להעריך את הדחייה? כן, כמובן! היא מעוררת את הרצון שלנו ומאפשרת לנו להתחיל לצעוד אל כל מחזור חדש, אל כל מסע חדש, עם כמיהה לניצחון. משמעות ניצחון זה היא לגבור על עצמנו בחיפושנו אחרי האמת. הוא מוביל אותנו לגלות שלעולם לא נמצא את האמת ללא כריסטוס. אנו מאפסים את המודעות שלנו, לוקחים צעד בביטחון מלא, תוך כדי הידיעה שכריסטוס חודר וממלא את כל היקום, ואנו יוצאים למסע לגלות מי הוא ומה הוא באמת.

אם אנו מהססים לרגע, אם חסר לנו האומץ של האריה, איננו יכולים לדעת את האמת, ולעולם לא נדע חופש.

כפי שיוחנן הקדוש הביא את דבריו של ישוע כריסטוס בבשורה שלו:

"אם תעמדו בדברי (לוגוס)… וידעתם את האמת והאמת תוציאכם לחרות". הבשורה על פי יוחנן, פרק 8, פסוקים 31-32

הלילה הקדוש התשיעי – 1-2 בינואר      בתולה

*****

"האדם הינו כתר הבריאה. כל הדברים הקיימים מקורם באדם." רודולף שטיינר.

האם אנו יכולים לקבל שאת כל התהליכים המתרחשים באדם ניתן למצוא בטבע, וכל התהליכים בטבע קיימים גם באדם? אין זה אומר שהאדם הינו חלק מן הטבע, אלא ההפך. כל מה מצוי סביבנו על האדמה הזו בא מאיתנו, נוצר על ידינו לשימוש שלנו, ואנחנו הכתר.

נוכל להבין זאת במלואו רק אם נשחרר את האינטלקט שלנו מכבליו הארציים. מחשבה זו תהפוך להיות מובנת יותר אם נבין שאיננו רק ישויות פיזיות. אנו ישויות של נפש ורוח המופיעות על פני האדמה בגוף פיזי. אנו משתמשים בגוף זה לזמן מה, ואז אנו משאירים אותו מאחור עד שמגיע הזמן לבנות גוף חדש בשביל חיים ארציים חדשים.

אנו יכולים לתפוס רעיון זה לעומק ועוד יותר טוב אם נבין שאנו לא תמיד הופענו ביקום הזה כישויות פיזיות. הסיפור של אדם וחווה מסביר איך אנחנו, כישויות רוחיות, לבשנו צורה פיזית. עשינו זאת כדי לזכות בעצמאות. התפתחותה של עצמאות זו התרחשה דרך מה שנקרא האני הנמוך שלנו. דרך האני הנמוך אנו רכשנו תחושת עצמיות כישות נפרדת מהשאר. כדי שזה יקרה, אנו למעשה בראנו את הטבע דרך הצרכים שלנו – "כל הדברים הקיימים מקורם באדם." מסיבה זו, אנו "הכתר של הבריאה."

ברגע שרכשנו את תחושת העצמיות, אנו לא היינו זקוקים עוד לאני הנמוך. אם אנו נאחזים בו, אנו נעשים אנוכיים, מרוכזים בעצמנו, ובמצב הקיצוני, נרקיסיסטים. כאשר אנו עומדים בלילה של שלושת הכתרים הללו, אפשר לומר שהאני הנמוך הינו הכתר הראשון.

כאינדיבידואלים שהגשימו את עצמם, מתחיל השלב הבא. אנו פועלים לקראת ביטוי נעלה יותר של האני ואנו קוראים לו האני הגבוה או האני הווה (I AM). עכשיו אנו שואפים לעבוד עם אחרים שרכשו גם הם תחושת עצמיות, וכמונו, שואפים לבטא אותה באופן נעלה יותר. ככל שמתפתח אותו ביטוי גבוה יותר, אנו מבקשים לעבוד בקהילה ביחד עם אחרים, לתועלת האנושות, אבל גם למען עצמנו. זה חייב לכלול את שתיהן, בו זמנית. זה הסוד של הכתר השני. התמסרות אך ורק לתועלת העצמית שלנו שוללת את האחרים, התמסרות רק לקבוצה תהיה על חשבון האינדיבידואל שהפכנו להיות.

הכתר השלישי בא כשאנו חופשיים ממניעים אישיים ואנו מתחילים להיות שותפים לבריאה. אנו מגיעים לביטוי הגבוה ביותר של האני הנקרא האני האמיתי, או האני המתמלא בכריסטוס, "ונותר רק הרצון לשרת, ולהתמסר." אז אנו יודעים שאנו הכתר של הבריאה.

הלילה הקדוש העשירי – 2-3 בינואר     מאזניים

*****

כשאנו שומעים את "הקול הקורא בתוכנו במסענו מהתגשמות אל התגשמות", אפשר לשאול מי הוא זה אשר אנו שומעים? האם הוא אלוהים, האם הוא כריסטוס? האם הוא מלאכים או ישויות רוחיות אחרות? ראוי ששאלה זו תהדהד בתוכנו, עד למעמקי ישותנו, למקום בו טמונה התשובה, כמו אוצר שעלינו לגלותו, אבל רק כאשר נמצא את המפתח.

המפתח גם הוא קיים בתוכנו, משתוקק שנמצא אותו. הרמזים לחיפוש גלומים בתהליכי ההקרבה וההחלטה. חקרנו את טבעה של ההקרבה במשך הלילה הקדוש השמיני. ההחלטה, הנתינה, הדחייה, ההישארות, הכמיהה, השאיפה והסיפוק. תהליך בו אנו משתתפים שוב ושוב, מחזור חיים שאנו צועדים בציות לאורכו, תחילה באופן לא מודע, ועם מודעות הולכת וגדלה ככל שאנו מתקדמים בדרך.

והקול? למי הוא שייך? לנו עצמנו כמובן! הוא שייך לעצמי הגבוה ביותר שלנו, האני האמיתי שלנו, ה"אני הווה" (I AM) שלנו. הוא משתוקק לכך שנשמע אותו, שנהיה יותר ערים לו. איך הוא יודע שאנו נעשים יותר ערים לו? כשאנו מקריבים את הקורבן הגדול ביותר. מה הוא הקורבן הגדול ביותר שאנו יכולים להקריב? קחו רגע לחשוב על כך לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

הקורבן הגדול ביותר שאדם יכול לתת הוא לעזור לאדם אחר לשאת את הקרמה שלו. אנו אומרים בכל הכנות: "תן לי להיות לשירותך ולעזור לך לשאת את המעמסה שלך." כשאנו מסוגלים לומר זאת לאדם אחר, אנו חלק מקהילה חדשה. חברי קהילה זו הם אלה שפועלים מתוך ה"אני הווה" שלהם, וממנו מקבלים את היכולת לשרת באופן זה.

אך מה שקורה לעתים קרובות בקהילות הוא שאנו מכבידים על הקרמה של האחר ומתבוססים בקרמה שלנו עצמנו. או שמישהו הרואה את עצמו כמנהיג הקבוצה (דבר שבכל מקרה אינו מתאים עוד בקהילות החדשות, והוא עצמו בעל השלכות קרמתיות), שופט ויוצר כללים שמערערים את ההחלטה האישית לחלוק את הקרמה. פאולוס הקדוש ידע זאת כשאמר:

"שאו איש את מעמסת רעהו וכך תקיימו את תורת המשיח." איגרת אל הגלטיים, 6:2

לחלוק את הקרמה אינו מפוגג את הקרמה, מפני שמטרתה של הקרמה היא לתת לכל אחד מאיתנו את ההזדמנות להתעורר באופן מודע ל"אני הווה" שלנו. כשמתערבים בקרמה של מישהו, הדבר שולל מהם את היכולת להתחבר באופן מודע ל"אני הווה" שלהם. הקרמה של כל אינדיבידואל קשורה ומחוברת ל"אני הווה" שלו.

רעיונות אלה אודות מטרת העזרה לאחרים בנשיאת נטל הקרמה שלהם באים מההרצאה מס' 11 של רודולף שטיינר על הבשורה על פי מתי, שבה הוא אומר:

"הייסוד של אנושות העתיד הינו על בסיס טבע-האני שלהם [טבע 'האני הווה' שלהם]."

אם אנו מחויבים לעתיד זה, יהיה לנו, עם ישוע כריסטוס, הכוח לומר אחד לשני:

"אתם, העייפים והנושאים עול כבד: בואו אלי ואתן לכם מנוחה.  שאו את העול שלי ולימדו ממני, כי אני עניו וצנוע, ואצלי תמצאו מנוחה לנפשותיכם. כי עולי נעים ומשאי קל." הבשורה על פי מתי פרק יא, 28-30

הלילה הקדוש האחד-עשר – 3-4 לינואר      עקרב

*****

בעוד כמה ימים נגיע אל סוף המסע שלנו דרך הלילות הקדושים. לילות אלה נפתחו בלידתו של ישוע והם מסתיימים בטבילתו, שהיא הרגע בו ישוע החל לקבל לתוכו את הכוחות של הכריסטוס הקוסמי.

אנו פוסעים במסע זה כל שנה, כך שגם אנו יכולים להוליד את ישוע; הוא זה אשר התחבר ל"אני הווה"(I AM)  שלו במידה מספקת כך שיוכל לקחת אל תוכו את כוח הכריסטוס. בכל שנה, אם אנחנו מתחברים ל"מחויבות הולכת וגדלה לנאמנות לנשגב", אנחנו מכינים את עצמנו לעשות כמוהו. אז במהלך השנה אנו עובדים עם הכוח הזה בחיי היומיום שלנו, ובונים את טירת הגביע הקדוש בתוכנו.

הגביע הקדוש הוא נוכחות הכריסטוס בדם שלנו. הסמל של דמו של הכריסטוס הוא הגביע. משימתנו היא להכין את עצמנו לשתות מכוס זאת. אנחנו עושים זאת על ידי טיהור הנפש שלנו; טיהור הרגשות, החשיבה והרצון, על ידי כך שאנו מעניקים להם חיים חדשים. הידע שרכשנו במסע של כל ההתגשמויות שלנו מחובר אל עץ הדעת ואל המוות. עתה עלינו להקריב ידע זה ולגשת אל עץ החיים שיעניק לנו חיי נצח. כדי לעשות זאת, עלינו להתייצב מול שומר הסף העומד בין העולם הפיזי לעולם הרוח.

שומר הסף הוא אנו עצמנו, הוא האמת אודותינו בסך כל ההתגשמויות שלנו. האם יש לנו את האומץ לעמוד מולו? יהיה לנו אומץ זה אם נוכל לפתח את רמת האובייקטיביות הנדרשת. ישוע מראה לנו כיצד הוא עשה זאת. הוא מייצג את ה"אני הווה" שלנו כשהוא ממוסמר לצלב העשוי מעץ – חומר הנוצר על ידי העצים. ברגע מסוים על הצלב, הכריסטוס הקוסמי חודר לתוך ישוע באופן מלא, והדם הזורם איננו עוד הדם הרווי בזיכרונות. זהו הדם של כריסטוס. הדם נאסף בכוס שממתינה שנשתה ממנה.

השומר הוא אנו עצמנו, הוא האמת אודותינו בסך כל ההתגשמויות שלנו. האם יש לנו את האומץ לעמוד מולו? יהיה לנו אומץ זה אם נוכל לפתח את רמת האובייקטיביות הנדרשת. ישוע מראה לנו כיצד הוא עשה זאת. הוא מייצג את ה"אני הווה" שלנו כשהוא ממוסמר לצלב העשוי מעץ – חומר הנוצר על ידי העצים. ברגע מסוים על הצלב, הכריסטוס הקוסמי חודר לתוך ישוע באופן מלא, והדם הזורם איננו עוד הדם הרווי בזיכרונות. זהו הדם של כריסטוס. הדם נאסף לגביע שממתין שנשתה ממנו.

הלילה הקדוש השנים-עשר – 4-5 לינואר      קשת

*****

בסיומם של הלילות הקדושים אנו יכולים להתבונן לאחור ולראות שמתרחשת טרנספורמציה צעד אחר צעד. מה עובר טרנספורמציה? כדי לענות לשאלה זו, אנו יכולים לשאול את עצמנו מה השתנה בנו במהלך לילות אלה. האם אנו שונים? איך נוכל להבחין בכך?

הדבר כל כך פשוט: האם אנחנו יותר אוהבים? האם אנו מסתכלים על כל דבר שאנו רואים באופן אוהב יותר? האם אנו יכולים לראות שחוסר השלמות הוא צעד בדרך אל השלמות?

הרעיון של הנחת הכתרים לרגלי האלוהות מזכיר לנו את רחיצת הרגליים לפני הסעודה האחרונה. מדוע רחיצת רגליים? האם אנו לא רוחצים דווקא את הידיים בדרך כלל לפני ארוחה? לרחוץ את הרגליים של אדם אחר הוא פעולה המביעה אהבה. זאת פעולה נצחית של אהבה, וברגע שעושים אותה היא נשארת לעולמי עד. "לא באתי כדי שישרתו אותי אלא כדי לשרת", אמר ישוע. במהלך לילות אלה התבוננו בדרכים שונות שבהן אנו יכולים לשרת.

בלב ליבו של הכול נמצאת העובדה שעדיין איננו אנושיים באופן מלא. אנו עבודה בהתהוות. מה שעלינו להבין הוא שאיננו יכולים להפוך לאנושיים באופן מלא ללא כריסטוס. זו הסיבה שבגללה אנו באנו לאדמה זו, ולכך הוכן ישוע מראשית הזמנים.

יותר מידי אנשים דוחים את כריסטוס, או אינם יודעים איך להבין אותו, אך לא נוכל לומר שאנו עובדים על ההתפתחות הרוחנית שלנו אם אנו מתעלמים מכריסטוס ומישוע. רק כאשר נגלה את כריסטוס האמיתי ואת ישוע האמיתי, אנחנו נאהב באמת.

כריסטוס איננו דמות מיסטית, סנטימנטלית. הוא מטיל אימה! הוא מופיע כמו אור חודר כל ומסנוור. פאולוס הקדוש ידע זאת מניסיון אישי. (מעשי השליחים 9). הוא היה עיוור במשך שלושה ימים ולא היה מסוגל לאכול.

אין זה מפגש שאנו רוצים להגיע אליו בלתי מוכנים. אבל איך עלינו להתכונן? הדרך הטובה ביותר היא לפתח אהבה לכריסטוס. לא אהבה רגשנית, מיסטית, אלא אהבה קפדנית, חדורת חשיבה. אנו עושים זאת על ידי לימוד העובדות הקשורות במסתורין לידת שני הילדים שנקראו ישוע, בטבילה, במסע של שלוש השנים אל הצליבה, ובפרטים של התחייה. יותר מכול, דרך ההבנה שהתחייה מביאה אותנו פנים אל פנים עם כריסטוס בעולם הזה ובחיינו אלה, היום.

"כשאנו ממלאים את הידע שלנו בחוויית האהבה, אז הידע שלנו יכול להתקרב למיסטריה של גולגותא." רודולף שטיינר 18 בפברואר 1923 (יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: ידע כמקור של ריפוי)

תודה לכם על כך שצעדתם איתי דרך הלילות האלה, ואני מקווה שתשובו להתחבר לכל אחד מלילות אלה במהלך חודשי השנה העומדת לפנינו.

הלילה הקדוש השלוש-עשר – התגלות Epiphany

*****

תודה על שליוויתם אותי במסע דרך 12 הלילות הקדושים. 12 הלילות הקדושים זורעים זרע להתקדמות שלנו לאורך השנה העומדת לפנינו. מטרתנו היחידה על הארץ הזו היא לקבל מודעות ל-'אני הווה' שלנו. לעצמי האמיתי שלנו. דרך יישום 12 הלילות הקדושים בכל אחד מ-12 החודשים של השנה, אנו מתקרבים להכרה יותר שלמה של עצמנו. בביטויו הגבוה ביותר ה-'אני הווה' שלנו הופך לאחד עם כריסטוס שמלווה אותנו בכל צעד של הדרך.

"השם האמיתי של כריסטוס הוא 'אני הווה'. מי שאינו יודע זאת וקורא לו בכל שם אחר אינו יודע עליו דבר. ה'אני הווה' הוא שמו היחיד." ( רודולף שטיינר 27.5.1909 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: שיעורים אזוטריים כרך א')