רודולף שטיינר

ברלין    2.3.1915   GA157

תרגם: מוטי גולדנר

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר בשם: סודות מעמיקים לתולדות אנוש – הוצאת חירות – ראו כאן

נחשוב תחילה אודות אלו הניצבים בזירת ההתרחשויות של ימינו: [הרצאה זו ניתנה במהלך מלחמת העולם הראשונה.]

רוחות העומדות תמיד על המשמר, המגנות על נפשותינו,
מי ייתן ותישאו על כנפיכן
לאנשים על האדמה המחויבים למטרתכן
אהבה לנפשותינו המפצירות,
כאשר, באיחוד עם כוחכן,
תפילתנו תורשנה לזרום בסייען
לנפשות אותן מחפשים אנו באהבה

ועבור הללו אשר כתוצאה ממאורעות אלו חצו כבר את שער המוות:

רוחות העומדות תמיד על המשמר, המגנות על נפשותינו,
מי ייתן ותישאו על כנפיכן
לאנשים בספירות השמימיות המחויבים למטרתכן
אהבה לנפשותינו המפצירות,
אשר, באיחוד עם כוחכן,
תפילתנו תורשנה לזרום בסייען
לנפשות אותן מחפשים אנו באהבה

ומי ייתן שהרוח אותה אנו מחפשים באמצעות ידע רוחי, הרוח אשר בעבור גאולת האדמה, חירותה והתקדמותה של האנושות עברה דרך מיסטריית גולגולתא, מי ייתן והיא תהיה עימכם ועם משימתכם הקשה.

לפני שבוע דנו בנפשות הקרובות לנו במידת מה, ואם ברצוננו למצאן כרגע, אנו חייבים לחפשן בעולמות הרוח. דברים מסוימים נאמרו אודות נפשות אלו אשר יכולים לשפוך אור על מקום הימצאותן של הישויות הללו בעולם הרוח. היום אני מציע לכוון את לימודנו יותר לנתיב אל עולם הרוח, שנפש האדם יכולה ליטול כאשר היא עדיין בגוף, בכדי למצוא את ממלכות הרוח הללו אשר הצבעתי עליהן בפעם האחרונה כמקום מגורן של הנפשות של הללו הקרויים מתים. חייבים להדגיש שוב ושוב שהדרך אל תוך עולמות הרוח המתאימה לנפשות של ימינו דורשת הכנה רבגונית. חלק מהכנות אלו הינן קשות, אבל הכרחיות. היום ברצוני להצביע על נושאים מסוימים הקשורים עם הנתיב של הידע מנקודת המבט של מה שיכול להיקרא "תודעה אימגינטיבית".

ידוע לכם, ידידיי היקרים, שנפש האדם יכולה להתנסות בעולם הרוח רק כאשר אינה משתמשת בכלים של הגוף. כל דבר אותו אנו יכולים להשיג באמצעות הכלים של הגוף יכול להניב התנסויות במה שנוכח בעולם הפיסי בלבד. אם אנו שואפים להשיג התנסויות בעולמות הרוח, אנו חייבים למצוא את האפשרות לעבוד עם הנפש מחוץ לגוף הפיסי. כעת למרות שזה קשה, זה אכן אפשרי עבור האדם כיום להתנסות בעולם הרוח כאשר הוא מצוי מחוץ לגוף. יותר מכך, לאחר שבוצעו התבוננויות בעולם הרוח, זה אפשרי תמיד עבור אדם אחר אשר אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו לשפוט אותן בעזרת הגיון אנושי בריא – לא בעזרת סוג של היגיון הקרוי בריא, אלא בעזרת הגיון בריא באמת. אבל היום אנו עומדים לדבר על הדרך הממשית בה נפש האדם מצד אחד מגיחה מהגוף הפיסי, ומצד שני על הצורה בה היא נכנסת אל עולם הרוח. לפני שבוע דיברנו אודות זה מנקודת מבט אחרת ומאחר והיום אני רוצה לדון בזה מנקודת המבט של ההכרה האימגינטיבית, נדון בתמונות רבות אשר תשארנה להמשך עבודתכם במדיטאציות שלכם. אם תעשו זאת, תמצאו שנתיב זה לידע הינו בעל חשיבות עצומה.

ניתן להיכנס לעולם הרוח דרך שלושה שערים. הראשון יכול להיקרא השער של המוות, השני השער של האלמנטים, והשלישי השער של השמש. אלו הרוצים לצעוד בנתיב הידע השלם חייבים לעבור דרך כל שלושת השערים הללו.

שער המוות תואר מימים ימימה על ידי כל ההדרכות המיסטיות. ניתן להגיע לשער זה של המוות אם אנו חותרים להגיע אליו באמצעות מה שמוכר לנו מזה זמן רב כמדיטאציה, זאת אומרת, כניעה מוחלטת והתמסרות למחשבות מסוימות או תפיסות אשר מתאימות לאינדיבידואליות שלנו ושאותן אנו ממקמים לגמרי במרכז תודעתנו ושאיתן אנו מזדהים לחלוטין. מאמצי האדם, כמובן נחלשים בקלות רבה לאורך נתיב מיוחד זה, מאחר וקיימים כאן, ואכן חייבים להתקיים, מעצורים ומכשולים פנימיים שעליהם צריך להתגבר. זה עניין של חזרה, שוב ושוב, על המאמצים הפנימיים השקטים, הקדשת עצמנו בשלמות כה רבה למחשבות והתפישות הנתונות עד ששוכחים את העולם כולו וחיים בשלמות במחשבות ותפיסות אלו. בכל אופן, לאחר חזרה רצופה אדם מתחיל בהדרגה להבחין שהמחשבות אשר נעשו למרכז התודעה נוטלות סוג של חיים עצמאיים. אדם מקבל את ההרגשה, "עד עכשיו אני רק "חשבתי" מחשבה זו. אני הצבתי אותה במרכז תודעתי. אבל כעת היא מתחילה לגלות חיים ייחודיים ותנועה משל עצמה." זה כאילו שאדם היה נמצא בעמדה של ישות המסוגלת ליצור ישות אמיתי בתוכה. המחשבה מתחילה להיעשות לבעלת מבנה פנימי. זהו רגע חשוב כאשר אדם מבחין שמחשבה או תפיסה זו הינה בעלת חיים משל עצמה, כך שהוא מרגיש עצמו כנרתיק, כנדן של מחשבה זו, של תפיסה זו. אז יכול אדם לומר לעצמו: "מאמציי אפשרו לי לספק במה אשר עליה משהו מתפתח, שעכשיו באמצעותי, מגיע לחיים ייחודיים משל עצמו".

התעוררת זו, התחיות המחשבה הזאת, מהווה רגע בעל חשיבות רבה בחייו של המודט. אז סובבת אותו המציאות האובייקטיבית של עולם הרוח. הוא מבין שעולם הרוח, אם אפשר להתבטא כך, מעסיק עצמו בו, שהוא פונה אליו. כמובן, אין זה עניין פשוט להגיע להתנסות זו, מאחר ולפני שמגיעים לכך, אדם חייב לעבור דרך תחושות שונות שהוא עשוי שלא לעבור דרכן בשמחה מרצונו. קיימת כאן תחושה מסוימת של בידוד, למשל הרגשה של בדידות שצריך להתנסות בה – הרגשה של נטישה. אדם אינו יכול לתפוס את עולם הרוח מבלי להרגיש קודם לכן הרגשה של נטישה על ידי העולם הפיסי, מבלי לחוש שעולם פיסי זה עושה דברים רבים אשר מוחצים אותו, אשר מתישים אותו. אבל אנו חייבים באמצעות הרגשת בידוד זו להגיע להיותנו מסוגלים לשאת את החיות הפנימית אשר אליה המחשבה מתעוררת, לתוכה היא נולדת. התנגדויות רבות ניצבות כעת בפני האדם. מתוכו עצמו עולות התנגדויות למה שמוביל לתפיסה אמיתית של התעוררות פנימית זו של המחשבה לחיים.

מתעוררת במיוחד הרגשה אחת – הרגשה פנימית שאנו פשוט איננו רוצים להרגישה. בכל אופן, אין אנו מודים בכך אלא אומרים במקום זאת: אוו, לעולם לא אוכל להגשים זאת, זה מפיל אותי לשינה. חשיבתי וגמישותי הפנימית נטשו אותי, הן לא תמשכנה להתקיים." בקיצור, אדם בוחר שלא באופן רצוני בכל סוגי ההתחמקויות ממה שהוא חייב להתנסות בו: בזה שהמחשבה הופכת לחיה ונעשית למוצקה. היא הופכת למוצקה ומעצבת עצמה לסוג של ישות. ואז יש לאדם לא רק את ההרגשה אלא גם את הראייה שהמחשבה הינה, בהתחלה, כמו זרע מעוגל קטן אשר מתפתח לישות בעלת צורה מוגדרת, שנמצאת מחוץ לראשנו וממשיכה פנימה כך שנראה שהמחשבה אומרת לנו: "אתה זיהית את עצמך עם המחשבה, אתה בתוך המחשבה, וכעת, אתה משתרע עם המחשבה לתוך ראשך, אבל אתה עדיין בעיקר בחוץ." המחשבה נוטלת את הצורה של ראש אדם מכונף, הזורם החוצה אל האינסוף ואז מתפשט אל תוך גוף האדם דרך הראש. אדם חייב למעשה להשיג זאת. קשה להתנסות בזה ולכן אנו מעדיפים להאמין שברגע זה כאשר המחשבה גדלה בדרך זו, אנו מאבדים כל אפשרות לחשיבה. אנו מאמינים שנילַקח ברגע זה. הגוף שהכרנו עד כה ולתוכו המחשבה משתרעת נתפס כאוטומט שניזנח. בנוסף על כך, נוכחים בעולם הרוח כל סוגי המעצורים אשר מונעים מזה להיעשות גלוי לנו. ראש מלאכי מכונף זה באמת נעשה לגלוי בפנים, אבל נוכחים כאן כל המעצורים המתקבלים על הדעת המונעים מזה להפוך לניתן לראיה. הנקודה אליה מגיעים כך הינה הסף האמיתי של עולם הרוח. כאשר אדם מגיע לנקודה שתיארתי זה עתה, אדם למעשה על סיפו של עולם הרוח. אבל כאן, בהתחלה בלתי נראה לאדם, ניצב הכוח לו תמיד קראנו אהרימן. אדם אינו רואה אותו. וזהו אהרימן אשר מונע מאיתנו לראות את מה שתיארתי כישות-מחשבה מתפתחת. אהרימן אינו רוצה שהאדם יראה זאת. הוא רוצה למנוע זאת. ומאחר ואדם מגיע לנקודה זו בעיקר באמצעות נתיב המדיטאציה, אם האדם דבק בדעות קדומות של העולם הפיסי זה מאפשר לאהרימן למחוק בקלות את מה שאדם חייב להגיע אליו. ובאמת, חייבים לומר: האדם אינו מאמין עד כמה הוא דבק בדעות הקדומות של העולם הפיסי ואינו יכול לדמיין שקיים עולם אחר אשר חוקיו שונים מאלו של העולם הפיסי. אינני יכול להזכיר היום את כל הדעות הקדומות אשר אנשים מביאים עימם אל סף עולם הרוח, אבל ארמוז לאחת מהדעות הקדומות הראשיות והאינטימיות יותר.

רואים אתם, אנשים מדברים על העולם הפיסי מנקודת המבט של המוניזם,^[1] מהאחדות. הם אומרים שוב ושוב שהם יכולים לתפוס את כל העולם כאחדות. לפעמים היה עלינו להתנסות בהתנסויות מוזרות בעניין זה. כאשר התנועה המדעית הרוחית התחילה בברלין לפני שנים טובות רבות, מנינו רק חברים אחדים, והיו שם כאלו אשר חשו שאינם אוהדים את התנועה בשלמותה. גברת אחת, למשל, הגיעה אלינו לאחר מספר חודשים ואמרה שמדע הרוח אינו בשבילה מאחר וזה דורש חשיבה רבה מידי, והיא מצאה שחשיבה מחסלת כל דבר שהינו בעל ערך עבורה, וגורמת לה לשקוע בסוג של שינה. בנוסף לזאת, היא אמרה, שקיים רק דבר אחד בעל ערך אמיתי, וזוהי האחדות! אחדות העולם שהמוניסט מחפש באזורים כה רבים – ולא רק המוניסט המטריאליסטי לבדו – נעשה לרעיון מקובע אצלה. אחדות, אחדות, ושוב אחדות! זה מה שהיא חיפשה.

בתרבות הגרמנית יש לנו את הפילוסוף לייבניץ, הוגה מונאדו-לוגיסט מושבע אשר לא חיפש אחר האחדות אלא אחר "מונאדות" רבות אשר היוו עבורו את מהות הנפש. היה זה ברור עבורו שכאן עולם הרוח אינו יכול להיות עניין של אחדות אלא רק של ריבוי. ניצבים כאן מוניסטים ופלורליסטים. המוניסטים מדברים אך ורק על אחדות וכנגדם ניצבים הפלורליסטים אשר מדברים אודות הריבוי. בכל אופן, העובדה היא שגם האחדות וגם הריבוי הינם מושגים בעלי ערך רק בעולם הפיסי, אבל אנשים מאמינים שהם חייבים להיות בעלי ערך בעולם הרוח באותה המידה. אבל אין זה כך. אנשים חייבים להבין שלמרות שניתן להבחין באחדות, היא חייבת מיד להיות מוחלפת מאחר והיא מגלה עצמה כריבוי. זה אחדות וריבוי באותו הזמן. לא ניתן להעביר לעולם הרוח שום חישובים רגילים, שום מתמטיקה פיסית. אחד מהפיתויים האהרימניים החזקים ביותר ובאותו הזמן העדינים ביותר הוא הצורך לשאת אל תוך עולם הרוח מושגים שנרכשו בעולם הפיסי כפי שהם. אנו חייבים לגשת אל הסף ללא "תיק או מטען", מבלי לכרוע תחת מה שלמדנו בעולם הפיסי. אנו חייבים להיות מוכנים לעזוב כל זאת בהגיענו לסף. כל המושגים – במיוחד אלו שטרחנו במיוחד לרוכשם – חייבים להישאר מאחור ואנו חייבים להיות מוכנים לעובדה שבעולם הרוח יינתנו לנו מושגים חדשים. אנו נתוודע למשהו חדש לחלוטין. הצמדות זו למה שנותן העולם הפיסי הינה חזקה באופן קיצוני באדם. הוא היה רוצה לקחת עימו אל עולם הרוח את מה שהוא כבש בפיסי. בכל אופן, חייבת להיות לו האפשרות של עמידה בפני לוח חלק לגמרי, של התייצבות בפני ריקות מוחלטת ולאפשר לעצמו להיות מודרך רק על ידי המחשבות אשר אז מתחילות להתעורר לחיים. כניסה זו אל עולם הרוח נקראת ביסודה השער של המוות, מאחר והיא באמת המוות הגדול יותר אפילו מהמוות הפיסי. במוות הפיסי אנו משתכנעים להניח בצד את הגוף הפיסי, אבל בכניסה לעולם הרוח אנו חייבים להחליט להשאיר בצד את דעותינו, רעיונותינו, ומושגינו, ולאפשר לישותנו להיבנות מחדש.

כעת אנו ניצבים בפני ישות-המחשבה המכונפת, אודותיה דיברתי. מתייצבים אנו כבר בפניה אם אנו משקיעים את מלוא מאמצינו לחיות במחשבה. כל מה שאנו נדרשים אז לדעת זה שכאשר מגיע הרגע אשר תובע מאיתנו את זה השונה מאשר דמיינו לעצמנו, אנו חייבים לעמוד איתן, אנו חייבים שלא לסגת. נסיגה זו ברוב המקרים אינה מודעת. אנו נחלשים, אבל ההחלשות הינה רק סימן לכך שאין אנו רוצים להניח בצד את "התיק והמטען". כל הנפש, עם כל אשר רכשה במישור הפיסי, חייבת למות עם ברצוננו להיכנס לעולם הרוח. זו הסיבה מדוע זה נכון למדי לקרוא לשער זה השער של המוות. ואז אנו מביטים דרך ישות-מחשבה מכונפת זו כאילו דרך עין רוחית חדשה שאדם רוכש, או דרך אוזן רוחית – מאחר ואנו גם שומעים, אנו גם מרגישים – ובמובן זה אנו הופכים למודעים למה שנוכח בעולם הרוח.

אפשרי אפילו, ידידיי היקרים, לדבר אודות ניסיונות מיוחדים בהם מתנסה האדם בהיכנסו לעולם הרוח. מאחר ולא נדרש מהאדם, בכדי להיות למסוגל להתנסות בניסיונות אלו, דבר אחר מאשר התמדה במדיטאציה שתיארתי קודם. חשוב במיוחד שיהיה ברור ביותר שניסיונות מסוימים שאדם מביא עמו אל סף עולם הרוח חייבים להיות מונחים בצד לפני הכניסה. ניסיונות באמת הראו שעולם הרוח הניצב בפנינו לרוב שונה הינו ממה שהיינו רוצים שיהיה. אם כן, זהו השער הראשון: השער של המוות.

כעת, השער השני הינו השער של האלמנטים. שער זה של האלמנטים יהיה השער השני דרכו צריכים לעבור אלו המקדישים עצמם למדיטאציה נלהבת. אבל זה גם אפשרי עבור האדם לעודד את ארגונו בדרך כזאת כך שהוא יכול למעשה להגיע לשער השני מבלי לעבור דרך הראשון. אין זה דבר טוב בעבור ידע אמיתי, אבל יכול לקרות שאדם מגיע לנקודה זו מבלי לצעוד קודם דרך השער הראשון. ידע הולם אמיתי ימסור עצמו רק אם האדם עבר דרך השער הראשון ואז פנה לשער השני במודעות. שער שני זה מראה עצמו בדרך הבאה: אם אדם עבר דרך השער של המוות הוא מרגיש עצמו בהתחלה נתון למצבים מסוימים שמטביעים עליו רושם חיצוני הדומה לשינה, למרות שמבחינה פנימית הם שונים. חיצונית אדם נראה כאילו הוא ישן כאשר מצבים אלו מתרחשים. ברגע שהמחשבה מתחילה לחיות, כאשר היא מתחילה לנוע ולגדול, האדם החיצוני נראה באמת כאילו הוא נרדם. הוא אינו צריך לשכב, הוא יכול להיות במצב של ישיבה, אבל הוא נראה כאילו נרדם. באופן חיצוני לא ניתן להבדיל בין מצב זה לשינה, אבל באופן פנימי זה מצב שונה לחלוטין. רק כשהאדם עובר בחזרה למצב החיים הרגיל הוא מבין "לא ישנתי אלא הייתי בתוך חיי החשיבה ממש באותה הדרך שבה אני ער כעת בעולם הפיסי ומתבונן עם עיניי בסובב אותי". אבל הוא גם יודע: "כעת כאשר אני ער, אני חושב, אני מעצב מחשבות, אני מקשר אותן, אבל זמן קצר לפני כן, כאשר הייתי במצב השונה ההוא, המחשבות עיצבו את עצמן. האחת ניגשה לשנייה, הסבירה את השנייה, הפרידה עצמה מהשנייה, ומה שאדם עושה כרגיל בעצמו בחשיבה כאן זה נעשה מעצמו". אבל הוא יודע: הואיל ובחיים הפיסיים אדם הוא אגו, המצרף מחשבה אחת לאחרת, במצב האחר הזה אדם שוחה, כאילו, במחשבה אחת ואז עובר לאחרת. אדם מאוחד עם המחשבות; לרגע הוא בתוך המחשבה הבאה ואז שוחה הלאה ממנה. יש לו את ההרגשה שהחלל פשוט אינו קיים עוד.

הדרך בה האדם נע בחלל הפיסי אינה קיימת עוד, הדרך בה הוא הולך מנקודה מסוימת מביט אחורה ואז מתקדם הלאה, ואם הוא רוצה לחזור לנקודה הראשונה, אז הוא חייב לנוע לאורך אותה הדרך שוב, הוא חייב לעשות את המסע לאורך אותה הדרך בשני הכיוונים. לא כן הוא המצב האחר. כאן החלל שונה. אדם מזנק דרך החלל, אם אפשר להתבטא כך. ברגע אחד אנו במקום אחד, ובשני אנו נמצאים הרחק הלאה. אנו לא עוברים דרך החלל. חוקי החלל חדלו מלהתקיים. כעת אנו חיים ואורגים בפועל בתוך המחשבות עצמן. אנו יודעים שהאגו לא מת, הוא אורג בקורי המחשבות, אבל למרות שאנו חיים בתוך המחשבות, אין אנו יכולים לשלוט בהן מיד. המחשבות מעצבות עצמן ואנו נמשכים עימן. אין אנו שוחים בעצמנו בזרם המחשבות אלא המחשבות כאילו לוקחות אותנו על כתפיהן ונושאות אותנו ביחד עימן. מצב זה חייב גם כן לחדול. והוא מפסיק כאשר אנו עוברים דרך שער האלמנטים. אז כל התהליך הופך לכפוף לרצוננו, אז אנו יכולים לעקוב אחר קו מחשבה מוגדר בעל תכלית. אנו חיים אז במלוא חיי המחשבה עם רצוננו. זהו שוב רגע בעל חשיבות עצומה. מסיבה זו אפילו התייחסתי לזה בפומבי בהרצאות חיצוניות כאשר אמרתי שמגיעים לשלב השני כאשר אנו מזהים עצמנו עם גורלנו. באמצעותו אנו רוכשים את הכוח להיות עם רצוננו בתוך המחשבות האורגות.

בהתחלה, כאשר אדם עובר דרך שער המוות, הוא נמצא בעולם הרוח אשר עושה באדם כרצונו. האדם לומד לפעול עבור עצמו בעולם הרוח באמצעות הזדהות עם גורלו. דבר זה ניתן להשגה רק בהדרגה. אז מחשבות רוכשות קיום אשר זהה לזה שלנו. המעשים של ישותנו נכנסים לעולם הרוח. אבל בכדי להשיג זאת בדרך הנכונה אדם חייב לעבור דרך השער השני. כאשר, עם הכוח הנרכש מזיהוי עצמנו עם הגורל, אדם מתחיל לארוג במחשבות בדרך כזאת כך שהן לא נושאות אותו עימן כמו בתמונת-חלום אלא האדם מסוגל לסלק מחשבה אחת ולקרוא לאחרת תחתיה – לתפעל אותן עם רצונו – וכאשר זה מתחיל להתרחש הוא חווה את מה שניתן לקרוא לו "המעבר דרך השער". ואז כוח הרצון בו אנו משתמשים כעת מציג עצמו פשוט כמפלצת נוראה. דבר זה ידוע מזה אלפי שנים במיסטיציזם כמפגש עם האריה. זה מעורר בחיי הרגש פחד איום, פחד ממה שמתרחש בעולם המחשבה, של איחוד חי זה עימה, וחייבים להתגבר על פחד זה, ממש כשם שהתגברנו על הבדידות, על הבדידות בשער המוות. פחד זה יכול להתחזות בדרכים רב גוניות רבות לרגשות אשר אינן פחד, אבל במציאות, זה פחד ממה שניגשים אליו. ומה שקורה עכשיו זה שהאדם מוצא את האפשרות לשלוט בחיית פרא זאת, "באריה" הזה אשר פוגש אותנו. באימגינציה זה למעשה מופיע כאילו הוא פותח לרווחה את לסתותיו העצומות, ורוצה לטרוף אותנו. אדם מוכרע ללא הפסק על ידי הרגש: "אתה מחויב לרצון, אבל אתה חייב לעשות משהו, אתה חייב לאחוז במשהו." עדיין, בהתייחס לכל האלמנטים הללו של הרצון אשר אדם מכיל, יש לאדם את ההרגשה: "אם אתה אוחז בזה, זה טורף אותך, עוקר אותך מהעולם." זו ההתנסות בהיותנו נטרפים על ידי האריה. כך – ואדם יכול לדבר על כך בתמונות – במקום להיכנע אז לפחד שאלמנטים של הרצון בעולם הרוח יאחזו, יטרפו, ויחנקו אותנו, אדם חייב להניע עצמו אל מאחורי האריה, לאחוז באלמנטים של הרצון הללו, ולהשתמש בהם לצורכי פעולתו. זה מה שחייב להיעשות כאשר זה קורה.

אתם יכולים כעת להבין את הדברים המהותיים. אם אדם עובר בהתחלה דרך שער המוות, הוא מחוץ לגוף, ויכול להשתמש רק בכוחות הרצון בחוץ. אדם חייב להכניס עצמו אל תוך הרמוניה קוסמית. הכוחות אשר חייבים להשתמש בהם מחוץ לגוף נמצאים גם בתוכנו, רק שהם שולטים שם באופן בלתי מודע. הכוחות אשר מניעים את מחזור הדם שלנו וגורמים לליבנו לפעום מגיעים מהרוח אל זה אשר אנו צוללים כאשר אנו טובלים עצמנו באלמנטים של הרצון. יש לנו את הכוחות הללו בתוכנו. לכן, אם משתלטים על האדם אלמנטים אלו של הרצון מבלי שהוא עבר דרך הנתיב האזוטרי שתואר מקודם, מבלי שעבר דרך שער המוות, אוחזים בו הכוחות הללו אשר אחרת היו מניעים את מחזור הדם שלו ואת פעימות ליבו, ואז הוא אינו משתמש בכוחות אשר מחוץ לגופו אלא באלו אשר בתוכו. זה יהווה "מאגיה אפורה". זה יגרום לאדם לתפוס את עולם הרוח עם כוחות אשר אינו מורשה לתפוס עימם את הרוח. מה שחשוב זה שהאדם רואה את האריה, שמפלצת זו למעשה ניצבת לפני האדם, ושהאדם יודע: כך הוא נראה, זו הצורה בה כוחות הרצון מבקשים להשיג אחיזה באדם. הם חייבים להישלט מחוץ לגוף. אם אדם אינו ניגש אל השער השני או למעשה רואה את האריה, הוא נשאר בסכנה מתמדת של רציה לשלוט בעולם מתוך אגואיזם אנושי. זו הסיבה מדוע נתיב אמיתי לידע מוביל אותנו ראשית מתוך הגוף והקיום הפיסי ורק אז מפנה אותנו אל התנאים שאליהם צריך להגיע עם המהות אשר בחוץ.

בניגוד לזה ניצבת הנטייה של רוב האנשים להיכנס לעולם הרוח באמצעות דרך נוחה יותר מאשר דרך מדיטאציות. כך למשל, אפשר להימנע משער המוות, אם מעדיפים את הנטייה הפנימית לגשת אל השער השני. אדם יכול להגיע אליו באמצעות התמסרות לדימוי מיוחד, דימוי לוהט במיוחד המדבר על התמוססות האדם ביקום וכדומה, המומלץ בחום לב על ידי מיסטיקות מדומות מסוימות. באמצעים אלו מעורפלת הפעלת החשיבה והרגש מומרץ. הרגשות מוקצפים אלי התלהבות לוהטת. באמצעים אלו אדם יכול, ללא ספק, להשיג רשות להיכנס לשער השני ולהימסר לכוחות הרצון, אבל הוא אינו שולט באריה. הוא נטרף על ידי האריה והאריה עושה באדם כרצונו. זה מציין שמתרחשים דברים שבמהותם הם אוקולטים, אבל בעיקרם הם אנוכיים. זו הסיבה מדוע נחוץ בקביעות – אף על פי שניתן לומר שמתקיים כאן גם סיכון מנקודת המבט של אזוטריזם אמיתי כיום – לא לגנות את אשר ניתן לומר עליו שהוא רק הרגשה מיסטית והתנסות אשר מניעה להשתוללות מתוך חֵמָה. זה פונה אל מה שמבקש להמריץ את האדם מבפנים, מניע אותו אל מחוץ לגופו הפיסי אבל עדיין משאיר אותו מחובר עם כוחות הדם והלב, הכוחות הפיסיים של הדם והלב, מה שללא ספק מחולל סוג של תפיסה של עולם הרוח אשר גם מכילה הרבה טוב בתוכה' אבל זה גורם לו לגשש בחוסר בטחון בעולם הרוח, והופכו לבלתי מסוגל להבדיל בין אגואיזם ואלטרואיזם. זה מוביל את האדם ישירות לנקודה בעייתית, שבכל הנוגע למדיטאציה אמיתית ולכל הקשור לה, שכלים (minds) מודרניים על פי רוב נרדמים. אין הם אוהבים לאמץ את חשיבתם חזק ככל הנדרש, אם ברצונם לזהות עצמם עם החשיבה. הם מעדיפים בהרבה שיאמרו להם להכניע עצמם באהבה לרוח הקוסמית, וכדומה, היכן שהרגשות מתעוררים בסערה והחשיבה מתחמקת. אנשים מובלים בדרך זו לתפיסות רוחיות, אבל ללא תודעה מלאה שלהן, ואז אין הם מסוגלים להבחין האם הדברים בהם הם מתנסים נובעים מתוך אנוכיות או לא. ללא ספק התלהבות ברגשות ותפיסות חייבת להיות מופעלת במקביל למדיטאציה נטולת אנוכיות, אבל במקביל לזה חשיבה חייבת גם כן להיות מופעלת. חייבים לא לסלק את החשיבה. בכל אופן, מיסטיקות מסוימות, מנסות לדכא את החשיבה בסיכומו של דבר, ולהכניע עצמן במלואן ללהט של רגש מטורף.

גם כאן מתעוררת נקודה בעייתית, מאחר ושיטה זו שימושית; אלו אשר ממריצים את רגשותיהם מתקדמים במהירות רבה יותר. הם נכנסים לעולם הרוח ומתנסים בכל סוגי ההתנסויות – וזה מה שרוב האנשים משתוקקים אליו. השאלה לגבי רוב האנשים אינה האם הם נכנסו לעולם הרוח בדרך הנכונה אלא רק האם הם בכלל נכנסו אליו. אי הוודאות המתעוררת כאן הינה שאם לא עברנו בהתחלה דרך שער המוות אלא פנינו ישירות לשער של האלמנטים, אנו מנוּעים כאן על ידי לוציפר מלהבחין באמת באריה, כך שלפני שאנו הופכים מודעים אליו, הוא טורף אותנו. הקושי הינו שאין אנו מסוגלים יותר להבדיל בין מה שמיוחס לנו לבין הקיים בעולם החיצוני. אנו לומדים להכיר ישויות רוחיות, רוחות אלמנטאריות. אדם יכול ללמוד לזהות עולם רוחי עשיר ונרחב, מבלי להיות חייב לעבור דרך שער המוות, אבל אלו הן ישויות רוחיות אשר תפקידן מתמצה לכל היותר בלשמור על מחזור הדם ופעולת הלב של האדם. ישויות כאלו נמצאות תמיד סביבנו ברוח, בעולם האלמנטרי. ישויות אלו הינן רוחות אשר יסוד-חייהן הוא באוויר, בחום המקיף וגם באור. יש להן גם את יסוד-חייהן במוסיקה של הספירות, אשר אינה עוד מוחשית בפיסי. ישויות רוחיות אלו אורגות ומשתחלות דרך כל דבר שחי הינו. כמובן, אז אנו נכנסים לעולם זה, והדברים נעשים מפתים מאחר והתגליות הרוחיות הנפלאות ביותר יכולות להתגלות בעולם זה. אם אדם – אשר לא עבר דרך שער המוות אלא פנה ישר לשער של האריה מבלי לראות את האריה – מבחין ברוח אלמנטרית אשר תפקידה הוא לשמור על פעילות הלב, רוח אלמנטרית זו, אשר שומרת גם על פעילות הלב של אנשים אחרים, יכולה בנסיבות מסוימות להביא מידע אודות אנשים אחרים, אפילו אודות אנשים מהעבר, או חדשות נבואיות מהעתיד. ההתנסות עשויה להתלוות בהצלחה גדולה, אבל עדיין אין זה הנתיב הנכון מאחר וזה אינו הופך אותנו לחופשיים בתנועתנו בעולם הרוח.

השער השלישי שאדם צריך לעבור בו הוא השער של השמש. ושם אנו חייבים, כאשר אנו מגיעים לשער זה, לעבור התנסות אחרת. כאשר אנו בשער המוות, אנו מבחינים בראש מלאך מכונף. כאשר אנו בשער האלמנטים, אנו מבחינים באריה. בשער השמש, אנו חייבים להבחין בדרקון, דרקון אכזרי. ובדרקון אכזרי זה אנו חייבים באמת להבחין. אבל כעת לוציפר ואהרימן יחדיו מנסים להפוך זאת לבלתי ניתן לתפיסה על ידי ראייתנו הרוחית. בכל אופן, אם אנו אכן מבחינים בו אנו מבינים שבמציאות לדרקון אכזרי זה יש קשר יסודי עמנו עצמנו, מאחר והוא ארוג מתוך האינסטינקטים והתחושות הללו אשר מיוחסות למה שבחיים הרגילים אנו קוראים "הטבע הנמוך". דרקון זה כולל את כל הכוחות, למשל, זה אשר אנו משתמשים בו – אם תסלחו לביטוי הפרוזאי – עבור העיכול ועבור דברים רבים אחרים. מה שמספק לנו את הכוחות של העיכול, ותפקודים רבים אחרים הקשורים עם החלק הנמוך יותר של טבענו, מופיע לפנינו בצורה של דרקון. אנו חייבים להתבונן בו כאשר הוא מתפתל מחוצה לנו. הוא רחוק מלהיות יפהפה ולכן קל ללוציפר ואהרימן להשפיע על חיי הנפש התת-הכרתיים שלנו כך שבצורה לא מודעת אנו לא רוצים לראות את הדרקון הזה. לתוך הדרקון ארוגים גם כל חוסר ההיגיון שלנו, כל היהירות, כל הגאווה והחיפוש העצמי, ובנוסף גם האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלנו.

אם אין אנו מתבוננים בדרקון בשער השמש – והוא נקרא השער של השמש מאחר ובכוחות השמש חיים כוחות אלו מהם הדרקון ארוג, ואלו הם כוחות השמש אשר מאפשרים לנו לעכל ולבצע תהליכים אורגניים אחרים (זה מתרחש באמת באמצעות חיים ביחד עם השמש) – אם אין אנו מבחינים בדרקון בשער השמש, הוא טורף אותנו ואנו נעשים לאחד עימו בעולם הרוח. אין אנו נפרדים יותר מהדרקון, אנו למעשה הדרקון עצמו, אשר מתנסה בעולם הרוח. דרקון זה עשוי להיות בעל משמעות רבה ולהוביל במידת מה, להתנסויות מפוארות, להתנסויות יותר מרתקות מאשר אלו שהגיעו בשער המוות ומעבר לו. ההתנסויות שאדם עובר בשער המוות הינן, קודם כל, חסרות צבע, דמויות צל, ואינטימיות – כה בהירות ואינטימיות עד שהן עשויות להימלט מאיתנו בקלות, ואין אנו כלל וכלל נוטים להיות קשובים מספיק בכדי לאחוז בהן מהר. אנו חייבים תמיד לאמץ עצמנו להרשות למה שמגיע בקלות לחיים במחשבות להתפשט. זה מתפשט בסופו של דבר אל תוך עולם החדור בצבע, קול וחיים, אבל נדרשים לעבודה ומאמץ ארוכים ונמרצים לפני שעולם זה מופיע כממשות, מאחר ואנו חייבים להרשות לצורות חסרות צבע וצליל אלו ליטול חיים מהאין סוף. אם אדם מגלה, למשל, רוח של אוויר או מים הפשוטה ביותר באמצעות מה שאנו רשאים כעת לקרוא לו "ראיה רוחית של הראש" (בזה אנו מתכוונים לראיה רוחית אשר מתעוררת מהחייאת החשיבה), רוח זו של אוויר או מים הינה בהתחלה משהו אשר מתעופף הלאה כה בקלות ובמהירות מעל לאופק עולם הרוח כך שאינה מעניינת אותנו כלל. ואם היא בעלת צבע או צליל זה מגיע אליה ממלוא הספירה של היקום. בכל אופן, זה קורה רק לאחר מאמצים פנימיים ארוכים. זה מתרחש רק באמצעות המתנה עד שאדם נעשה למבורך/מקודש (blessed). רק הניחו – אם לדבר באופן ציורי – שאתם הנכם אחת מרוחות האוויר הללו: אם היא תופיע מלאה בצבע, הצבע חייב לזרום לתוכה מחלק רב-עצמה של היקום. אדם חייב להיות בעל הכוח המתאים בכדי לגרום לצבעים לזהור בפנים. בכל אופן, כוח זה יכול להירכש, ניתן לזכות בו רק באמצעות התמסרות. הכוחות הקורנים חייבים להימזג פנימה מבחוץ באמצעות מסירות. אבל אם אנו אחד עם הדרקון נהיה בעלי נטייה, כאשר אנו רואים רוח אוויר או מים, להקרין כלפי חוץ את הכוחות אשר בתוכנו, ובדיוק את אותם הכוחות אשר באורגנים הקרויים האורגנים "הנמוכים". זה הרבה יותר קל. הראש בעצמו הינו אורגן מושלם אבל בגופים האסטרלי והאתרי של הראש יש מעט צבע מאחר והצבעים הושקעו ומוצו לצורך העיצוב, למשל, של המוח ובמיוחד של הגולגולת. כאשר אנו ניגשים לסף עולם הרוח ועם "ראיה רוחית של הראש" מושכים את הגופים האתרי והאסטרלי מתוך הגוף הפיסי, אין אנו מוצאים הרבה צבע בהם. הצבעים הושקעו ומוצו לצורך עיצוב האורגן המושלם, המוח. בכל אופן, כאשר עם "הראיה הרוחית של הבטן" אנו מושכים את הגוף האסטרלי והגוף האתרי מתוך האורגנים של הבטן, הכבד, כיס המרה, וכן הלאה, הצבעים עדיין לא מוצו בבניית אורגנים מושלמים. אורגנים אלו רק בדרכם אל השלמות. מה שמגיע מהגוף האסטרלי והגוף האתרי של הבטן צבעוני להפליא. זה זוהר ומנצנץ בכל הצבעים הזוהרים האפשריים. ואם הגופים האתרי והאסטרלי נמשכים החוצה מאורגנים אלו, הצורות המתגלות חדורות בצבעים ובצלילים הנפלאים ביותר. כך שיכול לקרות שמישהו מסוגל לראות דברים נפלאים ולשרטט תמונות צבעוניות נהדרות. זה ללא ספק מעניין, כשם שגם מעניין הדבר עבור מי שעוסק באנטומיה לבחון את הטחול, הכבד, או המעיים, ומנקודת המבט של המדע דבר זה גם כן הכרחי. אבל כאשר זה נבחן על ידי מישהו מנוסה ביותר, מה שמופיע בתמונות צבעוניות נפלאות אלו הינו מה שמונח ביסודו של תהליך העיכול שעתיים לאחר האכילה.

כמובן שאין כאן התנגדות לחקירת הדברים הללו. האנטומיסט הזה חייב בהכרח לעשות זאת ויגיע הזמן בו המדע ישיג הבנה גדולה אודות מה שהגוף האתרי עושה כאשר הבטן מעכלת מזון. אבל אנו חייבים להיות ברורים לחלוטין באשר לכך: אם אין אנו מקשרים זאת לדרקון שלנו, אם אין אנו ניגשים במודעות לשער השמש, אם אין אנו מודעים שאנו מזמנים לתוך הדרקון את מה שמוכל בגוף האתרי ובגוף האסטרלי של הבטן כאשר אנו מקרינים זאת הלאה לכדי ראיה-רוחית-תמונתית – מקבלים אז עולם נפלא באמת. ההגשמה הנפלאה והקלה ביותר אינה מגיעה בהתחלה מהכוחות הגבוהים יותר, מה"ראיה הרוחית של הראש" אלא מה"ראיה הרוחית של הבטן". חשוב מאוד לדעת זאת. מנקודת המבט של היקום אין דבר גס במובן מוחלט, אלא רק במובן יחסי. בכדי לייצר את הנדרש עבור תהליך העיכול באדם, היקום חייב לעבוד עם כוחות בעלי משמעות כבירה. מה שחשוב שלא ניכנע לשגיאות ולאשליות אלא נלמד לדעת מה הדברים מהווים. הידיעה שמשהו אשר נראה נפלא ביותר אינו משהו אחר אלא התהליך של העיכול, מהווה דבר בעל חשיבות רבה ביותר. אבל אם אנו מאמינים שעולם שמיימי כלשהו הינו הישות הנגלית בתמונה כזאת, אז אנו נופלים לטעות. אדם אינטליגנטי לא יתנגד לטיפוח מדע המתבסס על ידע כזה, אלא רק לדברים המוארים באור מוטעה. זה מה שאנו עוסקים בו כאן. כך למשל יכול לקרות שמישהו ברגע מסוים מושך החוצה את הגופים האתרי והאסטרלי ישירות באמצעות ההתרחשות בתוך תהליכי העיכול, בשלב מסוים של העיכול. אדם כזה יכול להיות רואה רוחי טבעי. חייבים לדעת במה אנו עוסקים כאן.

באמצעות "ראיה רוחית של הראש", היכן שהשתמשו בכל הצבעים של הגופים האתרי והאסטרלי עבור ייצור המבנה הנפלא של המוח, יהיה זה קשה עבור האדם למלא את מה שהינו חסר צבע וצליל בצבעים וצלילים. אבל עם "ראיה רוחית של הבטן" יהיה זה קל יחסית לראות את הדברים הנפלאים ביותר בעולם. כמובן, בסוג זה של ראיה רוחית מונחים גם כן כוחות בהם האדם חייב ללמוד להשתמש. הכוחות המשמשים לעיכול מעורבים בתהליך של שינוי צורה ואנו מתנסים בהם בדרך הנכונה כאשר אנו לומדים לטפח יותר ויותר את ההזדהות עם הגורל. וזהו גם מה שמשמש בסיס למה שאנו לומדים: אנו חייבים לעקוב שוב אחר זה אשר בהתחלה הופיע כראש מלאכי מעופף עד לגורם נוסף אשר בו טיפלנו, כך שאנו לא עוקבים רק אחר הכוחות אשר משרתים את העיכול, אלא גם אחר הכוחות מהסוג הגבוה יותר, אלו אשר שוכנים בספירה של הקרמה שלנו, בגורל שלנו. אם אנו מזהים עצמנו עם זה, אנו מצליחים בנשיאתנו הלאה את הישויות הרוחיות שאנו רואים סביבנו, אשר נוטות כעת לעבר הצבעים והצלילים הזורמים פנימה מהחלל הקוסמי. אז עולם הרוח הופך באופן טבעי למשהו מוחשי ומלא ביציבות, באמת כה מוחשי עד שאנו נעים שם ממש כשם שאנו נעים בעולם הפיסי.

קושי גדול אחד בשער המוות הינו שיש לנו באמת את ההרגשה – ואנו חייבים להתגבר עליה – אני ביסודו של דבר מאבד את עצמי. אבל אם אדם מתח עצמו להשתרעות והזדהות עם חיי החשיבה, הוא רשאי באותו הזמן להחזיק את ההכרה "אני מאבד את עצמי אבל מוצא את עצמי שוב." זוהי חוויה שיש לאדם. אדם מאבד את עצמו בכניסתו לעולם הרוח, אבל הוא יודע שהוא ימצא את עצמו שוב. אדם חייב לבצע את המעבר: להגיע לתהום, לאבד את עצמו בו, אבל עם בטחון שהוא ימצא את עצמו שוב כאן. זוהי התנסות שאדם חייב לעבור. כל מה שתיארתי הן התנסויות פנימיות שאדם חייב לעבור, והוא חייב להגיע להבנה שמה שמתרחש בנפש חשוב. זה ממש כאילו התחייבנו לראות משהו, ואם הדרך הוראתה לאדם על ידי חבר, היה זה קל יותר עבורו מלחשוב זאת מתוך עצמו. אבל הוא יכול להשיג את כול אשר תואר אם הוא מתמסר לעבודה פנימית מתמדת ושליטה עצמית באמצעות מדיטאציה, כפי שתמצאו שמתואר בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים? ובחלקו השני של מדע הנסתר בקוויו העיקריים.

אלו הם דברים בעלי חשיבות רבה שאנו צריכים ללמוד לעבור דרך התנסויות זרות אלו מעבר לסף של עולם הרוח. אם, בהתאם לצרכיו הטבעיים, אדם נוטה לדמיין את עולם הרוח רק כהמשכיות, כהכפלה של העולם הפיסי, אם הוא מצפה שכל דבר בעולם הרוח ייראה ממש אותו הדבר כמו בעולם הפיסי, אז הוא אינו יכול להיכנס. אדם חייב באמת ללכת מבעד מה שהוא מתנסה בו כהיפוכו של כל דבר שהתנסה בו בעולם הפיסי. כאן בעולם הפיסי אדם רגיל יכול, למשל, לפקוח את עיניו ולראות אור, לקלוט רשמים באמצעות האור. אם הוא מצפה שבעולם הרוח הוא יוכל לפקוח את העין הרוחית ולקלוט רשמים באמצעות האור, אז הוא לא יוכל להיכנס, מאחר וציפיותיו תהיינה כוזבות. משהו דמוי ערפל יארוג סביב חושיו הרוחיים, יסתיר את העולם הרוחי כגוש ערפל אשר מסתיר את ההר. בעולם הרוח, למשל, אדם אינו יכול לראות אובייקטים המוארים על ידי אור. להיפך, חייב להיות ברור לו לחלוטין שהוא זורם עם האור עצמו אל תוך עולם הרוח. בעולם הפיסי, אם קרן אור נחה על אובייקט, אדם רואה אותו, אבל בעולם הרוח אדם נמצא בעצמו בתוך קרן האור ובדרך זו אדם נוגע באובייקט. אדם מכיר עצמו כמנצנץ עם קרן האור, בעולם הרוח; הוא מכיר עצמו כזורם בתוך האור. ידע זה יכול לתת אינדיקציה להשגת מושגים המסוגלים לעזור לנו בהמשך בעולם הרוח. למשל, זה שימושי ביותר לצייר לעצמנו כיצד היה זה, אם היינו כרגע בתוך השמש. מהסיבה שאין אנו בתוך השמש אנו רואים אובייקטים המוארים על ידי קרני השמש, את הקרניים המשתקפות של השמש. אבל אדם חייב לדמיין לעצמו את היותו בתוך קרני השמש וכך הוא נוגע באובייקטים. "נגיעה" זו הינה התנסות בעולם הרוח. אכן, התנסות כאן מורכבת מידיעה שאדם חי בתוך העולם ההוא. הוא יודע שהוא חי באריגת המחשבות. ברגע שמצב זה מתחיל להתקיים, המצב בו אדם ערני ומודע באריגת המחשבות, מופיעה מודעות מיידית של ידע-עצמי באור הזורם הזורח. מאחר וחשיבה שייכת לאור. חשיבה אורגת באור. אבל אדם יכול להתנסות בזה רק כאשר הוא באמת טובל באור, אם הינו בתוך אריגה זו של המחשבות.

האדם הגיע כעת לשלב בו הוא חייב לרכוש מושגים כאלו, כך שהוא לא יעבור דרך שער המוות אל עולם הרוח וימצא עצמו בעולמות זרים לחלוטין. "ההון" שניתן לאדם על ידי האלים בהתחלה הקדמונית של האדמה נצרך בהדרגה. בני האדם אינם נושאים יותר עימם דרך שער המוות את השאריות של העיזבון הקדום. הם חייבים כעת לרכוש בהדרגה מושגים בעולם הפיסי אשר, כאשר הם יתקדמו דרך שער המוות, לאחר החצייה ישמשו בכדי להביא להתגלות בפני האנשים את הישויות המפתות המושכות והמסוכנות המתייצבות בפני האדם שם. העובדה שמדע הרוח חייב להימסר לאנושות, למצוא מקלט באנושות בזמן הנוכחי, קשורה ליחסים הקוסמיים העצומים הללו. ואדם יכול כבר להבחין בזמננו, בזמננו הרה-הגורל, שחצייה באמת נוצרה. בני האדם חוצים כעת דרך שער המוות בעיקר בשיא הנעורים. בהתאם לדרישות הגדולות של הגורל, הם מרשים במידה מודעת למוות לגשת אליהם בימי נעוריהם. אין אני מתכוון כאן כל כך לרגע שלפני המוות בשדות הקרב, למשל. במקרים אלו מוּרשַה להתקיים מידה רבה של התלהבות וכן הלאה, כך שההתנסות במוות אינה רוויה בתשומת לב בהירה כפי שניתן להאמין. אבל כאשר המוות למעשה מתרחש, הוא משאיר מאחור גוף אתרי שלא מוצה. בזמננו הוא משאיר מאחור גוף אתרי שעדיין לא מוצה, בו המת יכול להתבונן, כך שהוא צופה כעת בתופעה זו, בעובדה זו של המוות, מתוך בהירות רבה הרבה יותר מאשר היה אפשרי עבורו אם המוות היה מתרחש כתוצאה ממחלה או זקנה.

מוות בשדות הקרב הינו עז יותר, מאורע אשר פועל בכוח רב יותר בזמננו מאשר מוות המתרחש בדרכים אחרות. לכן זה פועל על הנפש אשר עברה דרך שער המוות כהארה. מוות הינו נורא, או לפחות יכול להיות נורא עבור בן אדם כל עוד הוא נשאר בגוף. אבל כאשר הוא עבר דרך שער המוות ומביט אחורה במוות, הוא מוצא שמוות הוא ההתנסות היפה ביותר האפשרית ביקומו של האדם. מאחר ובין המוות ללידה מחדש ההתבוננות אחורה אל הכניסה לעולם הרוח דרך המוות מהווה את האירוע הנפלא ביותר, היפה ביותר, המפואר ביותר האפשרי. בעוד שנשאר באמת כה מעט מהתנסותנו באופן ישיר בלידתנו הפיסית – אין איש הזוכר את לידתו הפיסית בעזרת היכולות הרגילות הבלתי מפותחות – התופעה של המוות נוכחת תמיד עבור הנפש אשר עברה דרך שער המוות, מהרגע של ההתגלות הפתאומית של התודעה והלאה. זה נוכח תמיד, יתר על כן, זה ניצב שם כנוכחות הנפלאה ביותר, "כדבר מעורר". בתוך עולם הרוח, מוות הינו המדריך הנפלא ביותר שיכול להוכיח לנפש הקולטת שקיים עולם של רוח, מאחר ובאמצעות קיומו הוא הורס את הפיסי, ומתוך הרס זה מאפשר לרוחי להתגלות. תחיית מתים זו של הרוחי, עם פשיטה מוחלטת של הפיסי, הינה מאורע הנוכח תמיד בין המוות ללידה חדשה. זהו מאורע נפלא, תומך, והנפש גדלה בהדרגה בהבנתה אותו, גדלה בדרך ייחודית לחלוטין. ואם היה זה במידה מסוימת "בחירה-עצמית" – כמובן שלא במשמעות של אדם המחפש את מותו אלא על ידי התייחסות לזה מתוך נכונות. אם היה לו את הרצון החופשי לאפשר למוות לבוא אליו, רגע זה משיג בהירות עצומה. ואדם שעד כה לא הרהר הרבה אודות המוות או עניין עצמו מעט בכל הנוגע לעולם הרוח, מורשה בזמננו לקבל במותו מדריך נהדר. זוהי עובדה בעלת חשיבות גדולה, במיוחד במלחמה זו, בנוגע לקשר שבין הפיסי לעולם הרוח. הדגשתי זאת כבר בהרבה הרצאות אודות הזמנים הקשים הללו, אבל מה שיכול להיעשות באמצעות הדרכה בלבד, באמצעות מילים, אינו מספיק. עדיין קיימת הארה גדולה במלאי לעתיד של האנושות מאחר והיו כאן מתים כה רבים. זה פועל על המתים, והמתים בתורם, מתחילים לעבוד על ההתפתחות העתידית של התרבות האנושית.

אני מסוגל להעביר עבורכם ישירות מספר מילים הבאות ממישהו שבימינו חצה את שער המוות בשנותיו המוקדמות, אשר, הייתי רוצה לומר, נשאר בחיים. מילים אלו הינן, בדיוק מסיבה זו, מדהימות למדי, מאחר והן מעידות על העובדה שהנפטר – אשר התנסה במוות בבהירות מיוחדת אותה אדם מרגיש בשדה הקרב – מוצא עכשיו בהתנסויות שלאחר המוות כיצד הוא מוליך עצמו הלאה מהתפיסות הארציות אל התפיסות הרוחיות. אני אעביר מילים אלו כאן. הן נקלטו, אם מותר לי לאפיינן כך, על ידי מישהו אשר רצה להביא את מה שהחייל המת היה מביא אם היה מורשה לחזור.

בתוך האור הזורם
אני מרגיש
את כוח החיים.

המוות העיר אותי מהשינה,
משנת הרוח.

אחיה הלאה ואעשה,
מתוך עצמי,
את מה שכוחו של האור
מקרין לתוכי.

זה היה במידה מסוימת מה שהנפש הסובלת למדה מהתבוננותה אחורה אל מותה, הלימוד שהיא חוותה. היה זה כאילו ישותה התמלאה במה שהיה חייב להילמד ממראה המוות, והיא השתוקקה למסור מידע זה, לגלות אותו.

בתוך האור הזורם
אני מרגיש
את כוח החיים.

לכן הוא מרגיש שהוא חי וערני יותר בתפיסתו את עולם הרוח מאשר לפני מותו. הוא מרגיש את המוות כמעורר, כמדריך:

המוות העיר אותי מהשינה,
משנת הרוח.

וכעת הוא מרגיש שהוא יעשה לאיש מעש בעולם הרוח:

אחיה הלאה ואעשה,
מתוך עצמי ……..

אבל מרגיש שפעילות זו הינה של כוחות האור בתוכו, והוא מרגיש את האור פועל בתוכו:

אחיה הלאה ואעשה,
מתוך עצמי,
את מה שכוחו של האור
מקרין לתוכי.

אדם יכול לראות בכל מקום, ויכול לראות בצדק, שמה שהוא מסוגל להבחין בו בעולם הרוח יכול למסור את האישור הטהור ביותר של מה שיכול להיעשות מוכר בצורה אוניברסלית באמצעות הצורה של הידע הקרוי אימגינציה. זה הוא מה שאנו צריכים באופן כה דומה להחיות, להחיות בצדק, דרך התנועה הרוחית מדעית שלנו, שאין עלינו להסתפק רק בידע טבעי של עולם הרוח, אלא שידע זה נעשה כה חי בנו עד שאנו מאמצים דרך שונה של רגש בנוגע לעולם, של התנסות בעולם, כך שהאידיאה של מדע הרוח מתחילה לחיות בנו. זוהי ההחייאה הפנימית של המחשבות של מדע הרוח אשר, כפי שאמרתי שוב ושוב, ביסודה נדרשת מאיתנו, כך שתהיה זו תרומתנו לאבולוציה של העולם. זה חייב להיעשות בכדי שהמחשבות שנולדו ממדע הרוח, ואשר ממריאות אל תוך עולם הרוח ככוחות אור, יוכלו להתאחד אם היקום הקורן, בכדי שהיקום יוכל להתאחד עם זה אשר אלו שעברו דרך שער המוות בזמננו הרי הגורל, רוצים לאחד לתוך תנועת הרוח של התרבות. אז יתחיל להתקיים מה שמרומז במילים אלו אשר נסיים עימן שוב את הרצאתנו:

מתוך אומץ הלוחמים,
מתוך הדם (השפוך) על שדות המריבה,
מתוך הסבל של הנטושים,
מתוך קורבן האנשים
כאן ילבלב פרי הרוח –
אם נפשות, המודעות לרוח,
תפנינה את תחושתן אל ממלכת הרוח.

——————————————————————–

1. מוניזם – תורת אחדות הבריאה. המתרגם. ↑