ביטויים והשתקפותם במרקם הרעיוני-אידאי ובהוויית החיים של יוזמת שיח ישראלי, יוזמה להתחדשות תרבותית ופוליטית בישראל

מאת: אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

"כאשר אדם חווה בהכרה את אחדותו עם העולם ופועל במקרה המיוחד מתוך הכרה זו מכוח אהבתו, הוא חווה עצמו חופשי. בלי האהבה הוא חווה הן את החוקיות הרעיונית והן את תנאי החיים ככופים וכובלים. כך מצביע שטיינר על התחום שבו אפשר למצוא חירות באדם.

עם זאת, ידוע לנו מניסיוננו שלא בכל רגע ורגע של חיינו אנו מוצאים ומבטאים את התחום הזה. לכן אנו מכירים את עצמנו כישות שהינה לא חופשית וחופשית כאחת. אנו יכולים לראות במימוש חירותנו אידאל. ברם, האידאל אינו מדומה ולא ניתן לנו מבחוץ: הוא מבטא את עצם הווייתנו, החותרת למימוש עצמי.“

צבי מדר – המילים החותמות את הקדמתו לתרגומו לעברית של הספר: הפילוסופיה של החירות.

חזון שיח ישראלי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז"- ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הווית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו רואים אנו חברה אנושית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהווית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה, בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב, בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים, בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

א. הקדמתו של צבי מדר לתרגומו לעברית של הספר: הפילוסופיה של החירות

ההקדמה הבהירה ומעוררת ההשראה שכתב צבי מדר, מתרגם הספר: הפילוסופיה של החירות לעברית, עשוייה לסייע רבות למבקשים להתנסות בזיקה היסודית והעמוקה, המתקיימת בין חוויית האדם את אחדותו עם העולם, בהכרה, ופעולתו במקרה המיוחד, מתוך הכרה זו, מכוח אהבתו, לבין חוויית החירות האנושית.

הקדמה זאת מתארת באופן תמציתי וחווייתי את התהליך, שעל האדם לעבור בתחום ההכרתי, כדי להגיע ל "אינטואיציה הכרתית", לחווייה הכרתית ממשית וחייה של אחדותו עם העולם, ומתוך הכרה זו, שנרכשה "בעמל רב" ולאורך תקופה ממושכת, לממש את אהבתו, במקרה המיוחד, כדחף חופשי לפעולה, כ"אינטואיציה מוסרית", המתעוררת מתוך ובהשראת האינטואיציה ההכרתית.

מובאת כאן אם כן, ההקדמה שכתב צבי, כמקור השראה להתנסות מעשית בביטויים והשתקפותם של רעיון (אידיאת) החירות, במרקם האידאי ובהוויית החיים של החזון האנושי, וכן, בדרך להגשמתו.

הפילוסופיה של החירות יצא לאור בשנת 1894, כלומר, קודם לחשיפת האנתרופוסופיה לציבור הרחב, בתחילת המאה העשרים. מצד אחד, אופיו פילוסופי ולכן אין צורך להכיר את המונחים המיוחדים למדע הרוח האנתרופוסופי כדי לקרוא בו. מצד שני, הקוראים המכירים מונחים אלה במידת מה, עשויים למצוא בו עזרה לפיתוח פעילות נפשית פנימית, המאפשרת לשוב וללמוד את כתבי מדע הרוח המאוחרים יותר ביתר בהירות ומתוך עצמאות מחשבתית.

הספר עוסק בשאלת חירות האדם. אמנם הדיון נערך במישור פילוסופי, אך נקודת המוצא שלו היא תודעתנו היום- יומית. לכן הספר שווה לכל נפש חושבת.

האם מצא ד"ר שטיינר תשובה לשאלת החירות? האם מובטח לנו שעם גמר הקריאה נוכל לומר שמצאנו תשובה מוחלטת לשאלה? התשובה אינה פשוטה שכן הספר כולו נדרש לה. אף על פי כן, אפשר לומר שהאדם הפועל במודעות מלאה מתוך אהבה למושא פעילותו, חווה שאין דבר, מבחוץ או מבפנים, הכופה אותו לפעול. כלומר, הוא חופשי.

לכאורה, עניין פשוט. אם כך, מדוע נחוץ הדיון הפילוסופי הממושך? לקראת סופו של הפרק הראשון כותב שטיינר "…הדרך ללב עוברת דרך הראש. האהבה אינה יוצאת מכלל זה. כשהיא אינה ביטוי לדחף מיני גרידא, אזי היא מותנית בדימוי שאנו יוצרים לנו מהאהוב. וככל שהדימוי הזה אידיאליסטי יותר – כך רבה ברכת אהבתנו. גם כאן, המחשבה היא אם הרגש. אומרים: האהבה מעוורת את עיני האוהב מראות את חולשות האהוב. אפשר לבטא זאת גם להיפך ולומר: האהבה פוקחת את עיני האוהב ליתרונותיו של האהוב. רבים חולפים על פני יתרונות אלה בלי להבחין בהם. אדם אחר רואה אותם ובדיוק משום כך ניעורה בנפשו האהבה. והוא לא עשה אלא זאת: יצר לעצמו דימוי על אודות דבר מה שרבים אחרים לא הצליחו לראות. להם אין אהבה, כי חסר להם הדימוי."

במה כרוכה אפוא יצירת הדימוי בתודעתנו? תשובה אנו מוצאים בשבעה הפרקים המהווים את חלקו הראשון של הספר. אנו בוחנים עם המחבר את תהליך ההכרה ומגלים כיצד אפשר לתפוס בחשיבה הנחווית באופן אינטואיטיבי את "התהליך העולמי" באחד מקצותיו – הקצה ההכרתי.

בשבעה הפרקים המהווים את חלקו השני של הספר, אנו שבים עם ההכרה שרכשנו בחלק הראשון אל ה"קצה" הנגדי והמשלים להכרה, הלא הוא תחום הפעולה (המימוש). כמקוטב לדימוי, שבאמצעותו אנו מכוננים את היחס האינדיבידואלי ההכרתי עם מושא אהבתנו, אנו מוצאים כאן את מה ששטיינר מכנה הדמיון המוסרי. באמצעותו אנו מדמים בנפשנו את הפעולה הייחודית שננקוט במצב נתון.

במבנה הספר מתגלה דופק-חיים הפועם בין הקצוות המנוגדים, הכרה ופעולה. בפעימה זו אנו מזהים את המרכז הדינמי של הווייתנו האינדיבידואלית, כשם שבפעימת ליבנו ובנשימת אפנו אנו מזהים את המרכז הדינמי של גופנו. ברם, דופק החיים פועם לא רק במבנה הכללי, אלא גם ב"איברים" השונים של האורגניזם הספרותי-פילוסופי:

בחלק הראשון, כשאנו מתחקים אחר תהליכי ההכרה, נעה הפעימה בין הקצוות המנוגדים שהם רושם ומושג ואנו מגלים אותה בתודעתנו כתהליך החשיבה. "נקודת המוצא" לתהליך ההכרתי היא ההתרשמות באמצעות ההתבוננות והמשכה ביצירת המושגים. שאיפתנו להכרה באה על סיפוקה כאשר הצלחנו, באמצעות החשיבה, לגלות איך הפרט הנבדל (הרושם) קשור (באופן מושגי) לשאר הדברים.

אפשר לתאר זאת גם כך: כשאנו מתרשמים, אנו שואפים לתוך תודעתנו, מתוך כלל העולם, תוכן רשמים מסוים. אפשר לתאר את המאמץ להבינו באמצעות החשיבה כפעולת נשיפה, מבחינה זו שמה שיוחד ו"נדחס" כביכול בהתרשמות, מופקע מייחודו ו"מתפשט" אל כלל הווית העולם, הנתפשת באופן אינטואיטיבי. בנקודת המפנה בין התרשמות להשגה אנו מוצאים את עצמנו כחושבים ומגלים בקרבנו מעיןתהליך יצירתי.

בחלק השני אנו מוצאים את "נקודת המוצא" לתהליך המוביל לפעולה בצד האינטואיטיבי החובק כל, באינטואיציה המוסרית. ההבדל במינוח בין אינטואיציה הכרתית לאינטואיציה מוסרית הוא רק ב"כיוון": בכל מקרה האינטואיציה מציתה בנו תפישה רעיונית "סימולטנית" של כלל העולם. אך לאינטואיציה הכרתית מגיעים מתוך שאיפה להכרה ואילו האינטואיציה המוסרית נחווית כדחף לפעולה. היא מכונה "מוסרית", כי פעולה מתוך דחף אינטואיטיבי תתאים מתוך עצם טבעה ל"סדר העולם". האדם "שואף" כביכול אל קרבו את האינטואיציה המוסרית. ה"נשיפה" מתבטאת כאן בהוצאה לפועל של הרעיון שיוחד, וזאת בתחום מסוים של רשמים.

לשם כך דרושה מיומנות נרכשת ששטיינר מכנה בשם טכניקה מוסרית. כיון שאני הוא המייחד את האינטואיציה ופועל באופן המיוחד רק לי, בא כאן שוב לידי ביטוי המקורי שבי. אם אפשר לכנות פעולה מקורית בשם יצירה, הרי אני פועל כיוצר.

איך מתאר שטיינר את הפעימה שהינה מקוטבת אבל גם כוללת באופן הרמוני את הקטבים?

בתחום ההכרה היא מתוארת כך: "לחדירה זו גורם כוח הזורם דרך פעילות החשיבה עצמה, והוא כוח האהבה בצורתו הרוחנית" (תוספת לפרק 8). האהבה אפוא, היא המוליכה אותנו מן הנבדל אל המאחד, בזרמה דרך פעילות חשיבתנו. וכך, באופן אינטואיטיבי, אנו מכירים את אחדות העולם ואחדותנו עימו.

בתחום המימוש אנו קוראים: "כל עוד אני פועל, מניע אותי הערך המוסרי מהבחינה שהוא יכול לחיות בתוכי באופן אינטואיטיבי. הוא קשור באהבתי לאובייקט, שאותה אני רוצה לממש באמצעות פעולתי" (פרק 9). לפנינו אפוא המימוש של הכללי, הנתפש אינטואיטיבית, במקרה הספציפי, מתוך אהבה לאובייקט.

האהבה, היא היא מהות הפעימה שאופיינה כאן. ומה שמייחד את האינדיבידואל כאוהב מצוי "בתכולה הנפשית" שלו: כאשר מדובר בחיי ההכרה שלו, הרי אלה הדימויים שהאדם מעצב בתוך נפשו, כשהוא מחבר באופן המיוחד לו רשמים עם אינטואיציות. הם מהווים את סך כל הניסיון שצבר. ניסיון זה מותנה ב"עמדתו המתמטית" בעולם ובמבנה שלו.

בתחום המימוש, האדם מתאר לעצמו בדמיונו המוסרי כיצד יגשים באופן המיוחד לו אינטואיציה מסוימת וכך יטביע את חותמו על העולם. מה שקובע אם דימוי שעיצב לעצמו האדם יניע אותו לפעולה, שטיינר מכנה, בעקבות הרטמן, "נטיית אופי", המקבילה בתחום המימוש לניסיון בתחום ההכרה.

בלי ההתנסות בחשיבה האינטואיטיבית, אין בכוחנו להתגבר על הכרת עצמנו כישויות נבדלות ומוגבלות בלבד. כך לא ניתן להתגבר על ההרגשה שאנו חיים בין קטבים, בלא גישור, ובתחום הפעולה נמצא עצמנו מונעים תמיד, מבחוץ או מבפנים, באופן כפייתי.

אפשר להיווכח בכך כשעוסקים בהשקפות עולם שההתנסות הנזכרת לעיל אינה כלולה בהן. שטיינר מצטט השקפות עולם כאלה, המיוצגות באמצעות הוגים חריפים ובהירים במיוחד, כדי להתמודד עם קשיים שנקלעים אליהם כאשר מרגישים באופן חד-צדדי חלק מן התהליך, שתיארנו גם כדופק החיים.

השקפות דומות עשויות לצמוח בכל אחד ואחד מאתנו כשאנו מנסים להבין את עצמנו ואת עולמנו.

אין כאן התפלמסות אקדמית-היסטורית שאבד עליה הכלח, אלא מאמץ "להפשיר" תצורות-מחשבתיות חד-צדדיות ולסחפן מחדש בזרם-התהליך שהוזכר.

כאשר אדם חווה בהכרה את אחדותו עם העולם ופועל במקרה המיוחד מתוך הכרה זו מכוח אהבתו, הוא חווה עצמו חופשי. בלי האהבה הוא חווה הן את החוקיות הרעיונית והן את תנאי החיים ככופים וכובלים. כך מצביע שטיינר על התחום שבו אפשר למצוא חירות באדם.

עם זאת, ידוע לנו מניסיוננו שלא בכל רגע ורגע של חיינו אנו מוצאים ומבטאים את התחום הזה. לכן אנו מכירים את עצמנו כישות שהינה לא חופשית וחופשית כאחת.

אנו יכולים לראות במימוש חירותנו אידאל. ברם, האידאל אינו מדומה ולא ניתן לנו מבחוץ: הוא מבטא את עצם הווייתנו, החותרת למימוש עצמי."

ב. הפילוסופיה של החירות, קטע מתוך הפרק: רעיון החירות.

"אני נבדל מזולתי לא מפני שאנו חיים בשני עולמות רוחיים שונים לחלוטין, אלא מפני שאנו קולטים אינטואיציות שונות מתוך עולם הרעיונות המשותף לנו. הוא רוצה לבטא את האינטואיציות שלו, אני – את שלי. אם שנינו שואבים באמת מן הרעיון ואיננו מצייתים לדחף חיצוני כלשהו (פיזי או רוחני), איננו יכולים שלא להיפגש בשאיפה משותפת, בכוונות משותפות."

רודולף שטיינר, מתוך הפרק: רעיון החירות

בפרק : רעיון החירות, מבטא ומתאר רודולף שטיינר את אידיאת החירות, ואת תהליך התגשמותה בחיי האדם, מתוך פעילות אנושית אינדיבידואלית יזומה.

שתי שאלות מהותיות נשאלות בפרק זה. יוזמת שיח ישראלי להתחדשות תרבותית ופוליטית בישראל, מציעה תשובות מעשיות לשאלות אלו, העשויות להתגלות ולהחוות בדרך החיים ליצירת מרחבי תרבות ישראלית-אנושית.

וזו השאלה הראשונה:

"מדוע תשרת פעולתי את טובת הכלל במידה פחותה, אם אפעל מתוך אהבה, ולא רק משום שאני סבור שמחובתי לשרת את הכלל?“ ושטיינר מוסיף: "מושג החובה כשהוא לעצמו, מבטל את החירות, מאחר שאינו מכיר בייחודי, אלא תובע את שעבודו של הייחודי לנורמה כללית. חירות הפעולה אפשרית רק מבחינת האינדיבידואליזם האתי.“

השאלה השנייה היא:

"אולם, איך יוכלו אנשים לחיות בצוותא, אם כל אחד משתדל רק לבטא את האינדיבידואליות שלו?“ וגם כאן מוסיף שטיינר: "זוהי טענה אופיינית למוסריות שלא הובנה כהלכה. זו מאמינה כי חיי אחווה ושותפות אפשריים בין בני אדם, רק אם הם מאוחדים על ידי הסדר מוסרי משותף קבוע.

הקטע המובא כאן, עשוי לשפוך אור על מאפייני ליבת חזון שיח ישראלי, שמקור השראתו הוא האדם כ "עולם ומלואו", יצירה ייחודית, שבליבו מפעמת כמיהה להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

הנה אם כן, קטע מתוך הפרק: רעיון החירות.

"אנו מרגישים שפעולה מסויימת היא חופשית אם סיבתה נעוצה בחלק הרעיוני של ישותנו הייחודית. כל חלק אחר של פעולה, אחת היא אם נעשתה מתוך כורח טבעי או מתוך כפיית נורמה מוסרית, אנו מרגישים שהיא לא חופשית.

אדם חופשי אם הוא יכול לציית לעצמו בכל רגע בחייו. מעשה מוסרי הוא המעשה שלי רק אם אפשר לכנותו חופשי במובן זה. כאן ענייני הוא קודם כל באילו תנאים ארגיש בפעולה רצונית כחופשית. בהמשך נראה איך רעיון חירות זה, המובן באופן אתי טהור, מתממש בישות האדם.

פעולה מתוך חירות אינה מבטלת את חוקי המוסר אלא כוללת אותם בתוכה. היא רק מוכיחה שהיא בעלת דרגה גבוהה יותר מן הפעולה המוכתבת אך ורק על ידי חוקים אלו.

מדוע תשרת פעולתי את טובת הכלל במידה פחותה אם אפעל מתוך אהבה ולא רק משום שאני סבור שמחובתי לשרת את הכלל? מושג החובה כשהוא לעצמו מבטל את החירות, מאחר שאינו מכיר בייחודי, אלא תובע את שעבודו של הייחודי לנורמה כללית. חירות הפעולה אפשרית רק מבחינת האינדיבידואליזם האתי.

אולם איך יוכלו אנשים לחיות בצוותא, אם כל אחד משתדל רק לבטא את האינדיבידואליות שלו? זוהי טענה אופיינית למוסריות שלא הובנה כהלכה. זו מאמינה כי חיי אחווה ושותפות אפשריים בין בני אדם רק אם הם מאוחדים על ידי הסדר מוסרי משותף קבוע.

השקפה מוסרית זו אינה מבינה את אחדותו של עולם הרעיונות. אין היא תופסת שעולם הרעיונות הפעיל בתוכי אינו שונה מעולם הרעיונות הפועל בזולתי.

אמת, אחדות זו היא רק תוצאה של הניסיון המעשי. אבל היא אינה יכולה להיות אלא כזאת. כי אילו היה אפשר להכיר אותה באמצעות דבר מה אחר ולא באמצעות התבוננות בלבד, אזי היתה תקפה בתחומה הנורמה הכללית ולא ההתנסות האישית.

אינדיבידואליות היא בגדר האפשר רק כאשר כל ישות אינדיבידואליות יודעת על האחרת באמצעות התבוננות אינדיבידואלית.

אני נבדל מזולתי לא מפני שאנו חיים בשני עולמות רוחיים שונים לחלוטין, אלא מפני שאנו קולטים אינטואיציות שונות מתוך עולם הרעיונות המשותף לנו. הוא רוצה לבטא את האינטואיציות שלו, אני – את שלי. אם שנינו שואבים באמת מן הרעיון ואיננו מצייתים לדחף חיצוני כלשהו (פיזי או רוחני), איננו יכולים שלא להיפגש בשאיפה משותפת, בכוונות משותפות.

אי הבנה מוסרית, התנגשות, אינה אפשרית בין אנשים שהם חופשיים מבחינה מוסרית. רק אדם שאינו חופשי מבחינה מוסרית, שמציית לדחף טבעי או לציווי שקיבל על עצמו, מתנגש בשכנו, כשהלה אינו מציית לאותו דחף או לאותו ציווי.

לחיות באהבה לפעולה שלנו ולתת לחיות, מתוך הבנה, לרצונו של הזולת, הוא הערך היסודי של בני האדם החופשיים. הם אינם מכירים בחובה כלשהי, אלא החובה שעמה מתחבר רצונם באופן אינטואיטיבי.

איך יכוונו רצונם במקרה מסוים – על כך תחליט יכולתם הרעיונית.

אילולא היתה הסובלנות ההדדית טבועה במהות האדם, לא היה אפשר לנטוע אותה בה באמצעות חוקים חיצוניים כלשהם! רק משום שהפרטים האנושיים הינם רוח אחת, יש ביכולתם לחיות איש ליד רעהו.

האדם החופשי חי באמונה שהוא משתייך, יחד עם כל אדם חופשי אחר, לאותו עולם רוחני וכי כוונות שניהם תתאחדנה. אדם חופשי אינו תובע מרעהו הסכמה מוחלטת, אלא מצפה לה, מפני שהיא קיימת בטבע האנושי.

בכך לא התייחסתי אל הצורך בהסדרים חיצוניים כאלו או אחרים, אלא רק לדעה, לעמדה הנפשית, שבאמצעותה, בחוותו את עצמו בין עמיתיו, מבטא האדם בבהירות המרבית את רעיון כבודו כאדם.

יימצאו רבים שיאמרו: מושג האדם החופשי שאתה מפתח כאן, הוא דמיוני ואינו מוגשם בשום מקום. בעוד אנו עוסקים באנשים ממשיים וככאלה אפשר לצפות למוסריות רק בצייתם לציוויים, בהבינם את ייעודם המוסרי כחובה ואינם בני חורין ללכת אחר נטיותיהם ואהבותיהם.

איני מטיל בכך כל ספק. רק עיוור יוכל לעשות כן. ברם, אם זוהי המסקנה הסופית, הבה נשליך את כל אותה צביעות מוסרית! אמרו בפשטות: על הטבע האנושי להיות מודרך לפעולותיו, כל זמן שאינו חופשי. אם אי חופשיות נכפית באמצעים פיזיים או על ידי חוקים מוסריים, אם אדם אינו חופשי מפני שהוא הולך אחר יצריו המיניים חסרי הרסן, או משום שהוא כבול במוסרות מוסר קונבנציונלי, אחת היא מנקודת מבט מסויימת.

אבל אל נא נאמר שאדם כזה יכול לכנות בצדק את פעולותיו פעולות שלו, כשאנו רואים שהוא נדחף אליהן על ידי כוח זר.

אולם מתוך מערכת כפייתית זו מתנשאים אותם אנשים, הרוחות החופשיות, המוצאים את עצמם בתוך הערבוביה של מנהגים, סדרי חוק, תרגולים דתיים וכיוצא באלה.

אם הם מצייתים לעצמם בלבד – הם חופשיים. ואין הם חופשיים אם הם כפויים. מי מאתנו רשאי לומר שהוא חופשי באמת בכל פעולותיו? ואף על פי כן, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת אנושיות עמוקה, ובה בא לידי ביטוי האדם החופשי.

חיינו מורכבים מפעולות חופשיות ופעולות לא חופשיות. אבל איננו יכולים לחשוב עד תום את מושג האדם בלי להגיע אל הרוח החופשית כביטוי הטהור ביותר של טבע האדם. כי הרי אנחנו בני אדם במובן האמיתי רק במידה שאנו חופשיים.

זהו אידיאל, יאמרו רבים. בלי ספק. אבל זה אידיאל שהוא יסוד ממשי בישותנו, המפלס לו דרך אל פני השטח של טבענו. אין זה אידיאל שממציאים או חולמים אותו, אלא אידיאל שיש בו חיים ואשר מכריז על קיומו בבירור וגם בצורת קיומו הגולמית ביותר.“

עתה, נראה, בקווים כלליים, כיצד באים לידי ביטוי ומשתקפים רעיון (אידיאת) החירות והשקפת העולם האחדותית (מוניזם), במרקם האידאי ובהוויית החיים של חזון שיח ישראלי, וכן, במהלך ייסודה של יוזמת שיח ישראלי ופעילות אזרחי ישראל, בדרך להגשמת החזון.

חזון אנושי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז"- ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

העמידה בפני כל אדם, בפני האינדיבידואליות האנושית ביראת כבוד ובפליאה, עמידה שתאפשר לנו אכן לראותו כעולם ומלואו, כיצירה ייחודית – יוצרת קרקע פורייה לתהליך התחדשות תרבותי ופוליטי עמוק ורחב. המשפט הפותח את חזון שיח ישראלי, מביא לידי ביטוי את אידיאת החירות והוויית האחדות שלובות ומפרות זו את זו, בזרע הרוחי של האינדיבידואליות האנושית, זרע המבקש לנבוט ולצמוח, ללבלב, לפרוח ולשאת פרי, להגשים את שאיפותיו, כמיהותיו, ואמונותיו של האדם.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הווית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו ולממש את האידאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בהשראת אידאל החירות וחוויית האחדות, מתלכדים כוחות היצירה והעיצוב הצורני של האדם, הכוחות הגופניים, הנפשיים והרוחניים, ומפלסים דרכים ליצירת הוויית חיים קהילתית, במגוון תחומי חיים, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידיאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך, מתוך רגש רעות ואהבה.

בחזוננו רואים אנו חברה אנושית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

תמונת החזון היא ביטוי חי וצבעוני, עשיר וחיוני של יצירת מרחבי תרבות ישראלית, בהם מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מתוך רגשות אחווה וערבות הדדית.

חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה. מה עוד אפשר לבקש? פשוט, להגשים עד כמה שניתן חזון ישראלי – אנושי זה.

שליחותנו, הנובעת מהווית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה, בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב, בחייהם ובפועלם בקהילותיהם.

כאן מגיעים אנו, ל "צוואר הבקבוק", לשאלה: כיצד אכן ניתן, הלכה למעשה, לטפח איכות חיים וסביבה, שתאפשר את הגשמת האמיתי, היפה והטוב בחייהם של אזרחי ישראל, בפועלם בקהילותיהם? התשתית לטיפוח איכות חיים וסביבה זו, הוא תהליך חינוך והתחנכות רציני ומעמיק של כל שכבות האוכלוסייה, "מטף ועד זקן", בהשראת השקפת העולם הבאה כאן לביטוי, ברוח חזון שיח ישראלי והדרך להגשמתו.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים, בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

מה הם המאפיינים המעשיים של דרך חיים זאת, בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון?

מהי הדרך המתאימה והפורייה להמשך התהוותה של יוזמת שיח ישראלי להתחדשות תרבותית ופוליטית, בהשראת השקפת העולם שבאה כאן לביטוי?

אכן, מדובר במסע , בדרך חיים, ומן הראוי להאזין ולהיות קשוב "לדרך החיים עצמה", לאנשים ולכל אותם דברים הבאים לקראתנו במהלך המסע, לאפשר להם להשיב על חלק מן השאלות, ברוח אמירתו של החכם הסיני: "חכמה הדרך מההלך ההולך בה".

מהלך ייסודה של יוזמת שיח ישראלי להתחדשות תרבותית ופוליטית, מתחולל בלב השיח המתקיים בין בני האדם.

מתוך שיח ומפגש עם אנשים ונופים, ישובים, יוזמות, ערים ומרחבים – עם הוויית החיים הישראלית על כל גווניה ומאפייניה, נפתחות אפשרויות, מתבהרים נתיבים ודרכי פעולה, נוצרות צורות התארגנות מתאימות, המגשימות אט אט ומביאות לידי ביטוי את רעיון החירות והשקפת העולם האחדותית, את רוח חזון שיח ישראלי, המשתקפת בתהליך מימושו.