מאת: אורי בן דוד

30.5.18

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

חזון שיח ישראלי

“כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז”

שאול טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה, בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב, בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים, בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

“סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…”

תהילים ל”ד

רק במבט לאחור, מתוך פרספקטיבה של תקופות זמן ממושכות, ניתן להתבונן ולאפיין את השורשים הרוחניים-אידיאיים של תנועות רוחניות ותרבותיות שנוסדות ומשאירות את חותמן ההיסטורי, הרוחני-ביוגרפי. אחת מאותן תנועות לאומיות ותרבותיות, שמאפייני שורשיה הרוחניים-אידיאיים הינם ייחודיים, היא התנועה הלאומית והתרבותית הציונית, שהחלה להתהוות במהלך השליש האחרון של המאה התשע עשרה, ונוסדה במהלך הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ב-1897.

ניתן לומר שמתוך השורשים וגזע התנועה הציונית שנוסדה, התפתחו שני ענפים מרכזיים – ‘הציונות החילונית’ ו’הציונות הדתית’. השינוי הרעיוני והתרבותי שנדרש מאנשי הציונות הדתית היה עמוק ומשמעותי מאד. ואולם, יסוד רוחני-אידיאי שורשי ועמוק נשאר: קבלה מלאה של עול תורה ומצוות, כביטוי רוחני ומעשי של הדת היהודית לדורותיה. ובאשר לתנועה הציונית החילונית – כאן כבר מדובר בשינוי יסודי בהתייחסות לשורשים של הדת היהודית שבבסיסה קבלת עול תורה ומצוות.

התבוננות ראשונית במאפייני ה’ענפים’ שצמחו מתוך השורשים והגזע של התנועה הלאומית הציונית, עשוייה להוביל לגילויים של שני מאפיינים שונים זה מזה באופן מהותי:

א. ה’ענף החילוני’ של התנועה הלאומית והתרבותית הציונית, שבמובנים רבים נובע מתנועת ההשכלה באירופה, מהחברה היהודית שהפכה לחלק מחיי הרוח והתרבות באירופה, ובמגוון דרכים מבקש להביא להתחדשות רוחנית ותרבותית של היהדות – “ליצור תרבות עברית בכל הווייתה”.

ב. ה’ענף הדתי’ של התנועה הלאומית והתרבותית הציונית, שלמרות השינויים המשמעותיים והמהותיים שיצר, הוא שמר על הבסיס הדתי – על קיום תורה ומצוות כבסיס ליצירתו הרוחנית-אידיאית.

במאמרו של דב שורץ: ‘הציונית הדתית ורעיון האדם החדש’, ניתן לקבל תמונה רחבה ומקיפה של המאפיינים הרוחניים, האידיאיים והתרבותיים של תנועה זאת. וכן, להתרשם מהיחס הפטרנליסטי של מייסדי התנועה הציונית הדתית כלפי הציונות החילונית, על היבטיו החיוביים והשליליים. ואולם, כשמנסים לאפיין את השורשים הרוחניים – אידיאיים והתרבותיים של התנועה הציונית החילונית, את השתקפותם וביטויים במהלך 70 שנות מדינת ישראל – אנו עומדים במובנים רבים בפני ‘תמונה לא ברורה’ במקרה הטוב, ו’שוקת שבורה’ במקרה הפחות טוב.

יוזמת ‘שיח ישראלי’ נוסדה מתוך צורך בהתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. ולאחר כשבע שנות לימוד, שיח ופעילות במגוון תחומים, נראה שיעד מרכזי שבפניו עומדים חברי היוזמה הוא גילוי וחשיפת השורשים הרוחניים-אידיאיים והתרבותיים של התנועה הציונית החילונית, יצירתה ועיצובה של קרקע פורייה ותשתית מתאימה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל.

עתה, מן הראוי להציג את השאלה: האם אנשי הרוח, הפילוסופים והוגי הדעות שהיו מעורבים ופעילים בייסודה את התנועה הציונית החילונית יצרו תשתית רוחנית-אידיאית ‘ברת קיימא’, עם שורשים עמוקים וחיים, היכולים אכן לאפשר התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל? או שמא, כפי שכותב ומנמק מוטי קרפל בספרו: ‘המהפיכה האמונית – שקיעתה של הציונות ועלייתה של האלטרנטיבה האמונית’, הציונות השלימה את ייעודה בהגשמת השלב הראשון בשיבת ציון וייסודו של בית לאומי לעם היהודי, ועתה ‘מועבר מקל ההובלה’ למנהיגות דתית-אמונית.

כדי לשוב ולהנהיג את אזרחי מדינת ישראל בעת הזו, על המנהיגות הרוחנית-תרבותית של הציונות החילונית (המנהיגות הרוחנית-תרבותית הישראלית) לבצע שני דברים קשים ומורכבים, להגשים אתגר מהותי וחיוני:

א. להחיות את תכני חזון אחרית הימים, חזון מדינת היהודים של הרצל וחזון מגילת העצמאות, ליצור ולעצב אותם, כך, שיהיו רלבנטיים לימים אלו.

ב. לאור תמונות חזון אלו – להביא להתחדשות פוליטית ותרבותית, במרחב המקומי-מוניציפאלי והארצי-לאומי, התחדשות שתאפשר להנהיג באופן אנושי, אתי וערכי את כלל הציבור בישראל, את הזרמים הרוחניים, התרבותיים והחברתיים, היוצרים יחדיו את עם ישראל בזמננו. אתגר זה מחייב את המנהיגות הישראלית לקיים כל הזמן, ללא ליאות, שיח ישראלי קשוב ורגיש, על מנת לטפל, ובמידת האפשר לרפא את הקיטוב והשסעים שנפערו בחברה הישראלית במהלך שבעים שנות קיומה.

מימוש אתגר מרכזי זה, יוביל אט אט להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל, להגשמת חזון שיח ישראלי, שנוצר ועוצב מתוך אהבה וקשר עז ליצירה התרבותית הישראלית בשבעים השנים האחרונות, מתוך תקווה ואמונה בחברה האזרחית הישראלית, שהתגלתה במלוא עוצמתה ותפארתה במהלך המחאה החברתית של קיץ 2011.