תיאור מהלך התהוותה של דרך האנתרופוסופיה

מתוך נתיב חייו של רודולף שטיינר ורוח התקופה שבה פעל ויצר

מאת אורי בן דוד

26.2.2021

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

חלק שני [וחלק שלישי בהמשך] – קרקע פורייה – וואיימר 1897-1890

(המשך התקופה השישית)

1. התבוננות על שלושת העשורים הראשונים בחייו כפרק שלם בפני עצמו.

פרק 25

כאשר מתבוננים אנו במהלך שלושת העשורים הראשונים בנתיב חייו, ניתן אכן לחוש שהמאמץ העצום שהשקיע שטיינר, מגיע לידי הבשלה בפריו העתידי – בפילוסופיה של החירות. וכך הוא מאפיין תקופת חיים זאת:

"בהביטי לאחור על נתיב חיי, מופיעים שלושת העשורים הראשונים כפרק שלם בפני עצמו. בתום תקופה זו עברתי לוואימר למשך קרוב לשבע שנים, לעבודה בארכיוני גיתה-שילר. את התקופה שביליתי בוינה בין מסעי הקצר לוואיימר שאותו תיארתי, לבין השתקעותי, רואה אני כתקופה שבה כל אשר שאפתי אליו בפנימיותי הגיע למסקנה מסוימת. המאמצים שבהכנת הספר: הפילוסופיה של החירות התבססו על מסקנות אלה.

האידיאות שבהן השתמשתי כדי לבטא את השקפותיי היו מיוחסות באופן ממשי לעובדה שעבורי העולם החושי לא היווה מציאות אמיתית. בכתבים ובמאמרים שפרסמתי באותה עת הדגשתי בקביעות שהנפש האנושית מתגלה כמציאות אמיתית בהיותה עסוקה לא בחשיבה השאובה מהעולם החושי אלא בהיותה עסוקה בפעילות החופשית של החשיבה המצויה מעבר לתפיסות חושיות.

הצגתי חשיבה 'בלתי תלויה בחושים' זו כדבר שבו משתמשת הנפש האנושית כדי להתייצב בתוך הישות הרוחית של העולם. אולם, טענתי בחוזקה שבעודם חיים בחשיבה בלתי תלויה בחושים מוצאים בני האדם את עצמם למעשה, מתוך תודעה, בתוך היסודות הרוחיים של הקיום.

עבורי לא הייתה כל משמעות לדיבורים על אודות גבולות לידע. לדעת פירושו של דבר היה לגלות מחדש את המשמעות הרוחית הנחווית באמצעות הנפש בעולם הנראה לעין. הדיבורים על אודות גבולות לידע נראו לי כהודאה בכך שהמציאות האמיתית לא נחווית באופן רוחי בנפש, וכתוצאה מכך אינה ניתנת לגילוי בעולם הנראה לעין (ביטוי לכך מצוי בספר: כיצד קונים דעת עולמות עליונים, בחלק הראשון שבו אומר שטיינר שעל האדם לגלות קודם כל את הרוחי בתוך עצמו בטרם הוא יכול לגלותו בעולם)."

2. התייחסות לשאלת גבולות הידיעה האנושית

"דאגתי העיקרית בנוגע לתובנות שלי הייתה להפריך את התיאוריה שיש גבולות לידע. רציתי לסלק את אותו נתיב לידע שמביט אל העולם החושי ורוצה לפרוץ דרכו אל המציאות האמיתית. רציתי להראות שהמציאות האמיתית ניתנת להשגה לא על ידי פריצת דרך לכיוון החיצוני, אלא על ידי השתקעות עמוקה יותר בהוויה הפנימית של האדם.

אלה המבקשים לפרוץ דרך לכיוון החיצוני ונוכחים לדעת שדבר זה בלתי אפשרי, מדברים על גבולות לידע. ואולם, הסיבה שהדבר בלתי אפשרי אינה נעוצה במגבלת כושר האדם לידע, אלא בעובדה שהאדם מבקש אחר משהו שלא ייתכן, כפי שניתן לראות באמצעות חשיבה עצמית מתאימה. הניסיון לחדור יותר פנימה אל תוך העולם החושי פשוט ממשיך את הפיזי-חושי אם ניתן להתבטא כך, מעבר לחושי. הדבר דומה למישהו שחי באשליה ומנסה למצוא את הסיבה לאשליה באשליות חדשות.

חשבתי שמציאות הרוח בעולם לא הייתה עניין של מחשבה לוגית או כהמשכה של חישה פיזית, אלא כדבר הנובע ועולה כשאנו עוברים מקליטה חושית אל התנסות של חשיבה שללא תלות בחושים. בשנת 1888 כתבתי דברי פתיחה לכרך השני של כתביו המדעיים של גיתה שאותם ערכתי. הדברים היו חדורים בהשקפות הבאות:

מי שמעניק לחשיבה את הכושר לראות מעבר לחושים, עליו להכיר בכך שהאובייקטים קיימים מעבר למציאות הפיזית, אלא שהאובייקטים האלה הם אידיאות. ברגע שהחשיבה אוחזת באידיאה, הרי שהיא מתמזגת עם היסוד הבראשיתי של הקיום. זה הפועל כלפי חוץ, נכנס לרוח האדם.

הישות האנושית מתאחדת עם ממשות אובייקטיבית בעוצמה הגבוהה ביותר. היות מודע לאידיאה שבתוך הממשות היא השלמות האמיתית של הישות האנושית. הקשר של החשיבה אל האידיאות, זהה לקשר שיש לעין אל האור ושיש לאוזן אל הצליל. היא, החשיבה, מהווה במובן זה איבר חישה."

3. מאמצים להמחיש ולהראות, שהישות האנושית המתגלה בעולם החושים היא ישות רוחית

"באותה עת כוונתי הייתה באמת להראות שהישות בעולם החושי היא רוח ולא לתאר את העולם הרוחי כפי שהוא מופיע כאשר חשיבה שללא תלות בחושים מתקדמת אל מעבר להתנסותה שלה לקלוט את הרוח. כוונתי הייתה להביא לידי ביטוי את העובדה שהטבע הוא למעשה רוחי.

דבר זה נעשה כי ייעודי הוביל אותי להתמודדות עם תיאוריות אפיסטמולוגיות עכשוויות. הללו מניחות שהטבע משולל רוח ולכן הן רואות צורך להוכיח עד איזו מידה בני האדם צודקים כשמעצבים הם ברוחם תמונה רוחית של הטבע.

אני רציתי להציב תמונת ידע שונה לחלוטין מול אותה השקפה. כוונתי הייתה להראות שבחשיבה האדם אינו יוצר תמונות 'על אודות' העולם כשהן מחוצה לו, אלא שתהליך הכרה הוא התנסות. בפעולת ההשגה של ידע, מצוי האדם בתוך מהות. יתירה מזו, ייעודי הוביל אותי גם לחבר את השקפותיי שלי עם הללו של גיתה."

4. זיקה אינטימית בין השקפת העולם הרוחנית של גיתה ושטיינר

"חיבור זה העניק לי הזדמנויות רבות להראות שהעולם החיצוני רוחי הוא. גיתה עצמו שאף אלי תפיסת עולם המאשרת את קיום הרוח, אולם השקפותיו לא השאירו שום פתח המאפשר לדבר באורח זהה על אודות העולם הרוחי הטהור. גיתה לא פיתח את השקפתו הרוחית על הטבע מעבר להתבוננות מישירה אל הרוח.

היה לי גם עניין בביטוי רעיון החירות. כשאנו פועלים מתוך אינסטינקטים, יצרים, תשוקות וכן הלאה, אין אנו חופשיים. דחפים הופכים אז מודעים בתוך עצמנו, כפי שקורה להתרשמויות חושיות, וקובעים את פעולותינו. זו אינה פעולה מתוך 'אני' אמיתי, אלא פעולה במישור שבו 'אני' אמיתי כלל לא מגלה את עצמו. איננו חושפים את עצמנו כישויות אנוש באמצעות פעולות מסוג זה, כפי שהעולם הפיזי חושף את ישותו באמצעות התבוננות חושית גרידא."

5. העולם החושי אינו משלה, הישות האנושית יוצרת את האשלייה ביחס למהותו

"העולם החושי אינו באמת משלה, אלא שהישות האנושית עושה אותו כזה. כישויות אנוש, יכולים להיות לנו דחפים, תשוקות וכן הלאה, אשר דומים להתרשמויות חושיות, מהותיים כמו אשליות דרך פעולותינו. בדרך זו אנו מאפשרים לאשליה לפעול בתוכנו במקום שאנחנו נפעל. אנו מאפשרים פעולה ללא רוח. רוחך פועלת ברגע שמוצא הנך אימפולס לפעולה שהוא אינטואיציה מוסרית בספירה של החשיבה שללא תלות בחושים. אז, אתה פועל, ולא אחר. או אז, האדם הוא ישות חופשית שפועלת מתוך 'אני' אמיתי.

רציתי להראות שכל מי שדוחה את החשיבה שללא תלות בחושים כהיבט רוחי לגמרי של הישות האנושית באדם, לא יבין מהי חירות, ושחירות זו מובנת מיד ברגע שהמהות של חשיבה שללא תלות בחושים מובנת.

אכן, דאגתי העיקרית באותה תקופה הייתה להדגיש את הטבע הלא פיזי של אינטואיציות מוסריות. זה היה הכיוון של עולם האידיאות שלי בשנה השלושים של חיי, השנה שבה עזבתי את וינה ועברתי לגור בואיימר."

6. ההתנסות המיסטית

פרק 26

"עם סיום הפרק הראשון של חיי, בגיל 30, הרגשתי בצורך פנימי להבהיר לעצמי אספקטים מסוימים של נפש אנוש. אספקט אחד היה המיסטיקה. ראיתי באמצעות נטייתי המוגדרת, שקשה למצוא קשר כלשהו למיסטיקה בהתאם למה שהופיע בפני העין הנפשית שלי, דרך התקופות השונות של האבולוציה הרוחית של האנושית – בתבונה המזרחית, בניאו-אפלטוניזם, בנצרות של ימי הביניים ובקבלה.

נראה היה לי שלא עלה בידי המיסטיקן להסתדר עם עולם האידיאות, שעבורי הרוח מתגלה בו. נראה שאין רוחניות אמיתית בתשוקה להגשמה פנימית אשר זורקת את עולם האידיאות אל תוך חיי נפש מרוקנים מאידיאות. בדרך זו לא יכולתי לראות נתיב אל האור אלא אל חשיכה רוחית. להתרחק מאידיאות בניסיון להשיג מהות רוחית נראה כליקוי של ההכרה, כי למרות שהמהות הרוחית אינה למעשה אורגת בהן ישירות, הרי שרק באמצעות אידיאות ניתן לחוות מהות זו.

יחד עם זאת, נמשכתי לאספקט אחד של השאיפה המיסטית – הטבע של התנסות מיסטית פנימית. המיסטיקנים שואפים להתאחד פנימית עם המקורות של הוויית הקיום האנושית ולא רק לפתח עליהן תיאוריה כאילו הן משהו חיצוני.

ראיתי בבהירות שניתן להגיע לאותה תכונה של התחוות פנימית תוך כדי השתקעות בעומקי הנפש, מלווה בתוכן מלא וצלול של אידיאות, במקום להסיר תוכן זה באמצעות מדיטציה. רציתי לשאת את האור של עולם האידיאות אל תוך החמימות של התחוות פנימית. המיסטיקנים נראים כאלה שאינם מסוגלים לראות את הרוח באידיאות, ולכן אידיאות מקררות אותם בפנימם. הקור שהמיסטיקנים חווים בהקשר לאידיאות דוחף אותם לנסות לחמם את הנפש דווקא על ידי הימנעות מאידיאות. אני חוויתי בדיוק את ההפך. חום שטף את חיי הפנימיים כאשר גיבשתי את התנסותי בעולם הרוח שבתחילה לא הייתה ברורה, אל תוך אידיאות מוגדרות וברורות.

תכופות חשבתי על הדרך שבה כשלו המיסטיקנים לחלוטין בהבנת החמימות והאינטימיות של הנפש, אותן ניתן לחוות תוך כדי התמזגות פנימית עם אידיאות חדורות ברוח. עבורי, התמזגות זו הייתה תמיד כמו התחברות אישית עם העולם הרוחי.

נראה שהמיסטיקה מחזקת ולא מחלישה את העמדה של התבוננות על הטבע הנוטה למטריאליזם. מטריאליסטים דוחים את העולם הרוחי כי אינם מכירים בקיומו או בגלל שהם חושבים שהידע האנושי מתאים אך ורק למה שנתפס באמצעות החושים. הם מציבים גבולות לידע בנקודה שבה החושים מגיעים לגבול השגתם. למיסטיקן ולמטריאליסט טיפוסיים יש אותם מושגים ביחס לידע אנושי שנרכש דרך אידיאות. המיסטיקנים טוענים שהאידיאות אינן מגיעות לרוח, וכתוצאה מכך, ידע אנושי שנרכש באמצעות אידיאות תמיד משאיר את האדם מחוץ לספירת הרוח. היות ומיסטיקנים בכל זאת חפצים להגיע אל הרוח, הם פונים לכיוון התחוות פנימית המרוקנת מאידיאות. לכן, המיסטיקנים מסכימים עם המטריאליסטים שידע הנרכש באמצעות אידיאות מוגבל למה שהינו פיזי.

להיכנס אל המהות הפנימית של הנפש ללא אידיאות משמעותו להיכנס כך לספירת הרגש. אז ייאמר שמה שאנו בדרך כלל מתכוונים אליו בנתיב ידע לא יכול להוביל אל הרוח – וכדי להגיע אל הרוח, על האדם לעזוב את ספירת הידע ולהתרומם אל ספירת הרגש. המטריאליסטים יכולים להסכים עם השקפה מסוג זה כל עוד הם לא רואים את כל מה שנאמר על הרוח כמשחק מילים חסר משמעות ודמיוני. הם מתייחסים לאידיאות כאל תופעות פיזיות כבסיס המוצדק היחידי לידע, ומתייחסים לקשר מיסטי אל הרוח כמשהו אישי לחלוטין. זה נתפס כמשהו שלאדם תהיה או לא תהיה נטייה אליו, בהתאם לאופיו, וזה בוודאי משהו שלא ניתן לדבר עליו כפי שמדברים על 'ידע מוכר'. השקפתם היא שהקשר של האדם אל הרוח הוא כולו עניין של 'תחושה סובייקטיבית'.

כאשר הצבתי זאת בפני רוחי, ניצבו הכוחות של נפשי מול המיסטיקה בעצמה גדולה יותר. עבורי, תפיסת הרוח בתוך הנפש הייתה הרבה יותר מהימנה מאשר התפיסה שבאמצעות החושים. היה זה בלתי אפשרי עבורי להציב גבולות לידע למרות התחוות נפש זאת.

דחיתי בתוקף את הנתיב לרוח המבוסס רק על רגש. אף על פי כן, חשתי שהקשר שלי אל ספירת הרוח היה בעל קרבה מרוחקת אל טבע ההתחוויות המיסטיות. חיפשתי איחוד עם הרוח באמצעות אידיאות מוארות באור הרוח, בדיוק כפי שהמיסטיקן חיפש איחוד עם משהו מרוקן מאידיאות. יכולתי אף לומר שתפיסתי הרוחית מבוססת הייתה על התחוות מיסטית של אידיאות.

לא היה זה קשה עבורי להיות ברור ולהתגבר על קונפליקט פנימי זה. תפיסה אמיתית של הרוח מאירה את התחום בר התוקף של האידיאות ומגדירה גבולות נכונים למרכיב האישי. כל מתבונן בספירה הרוחית יודע שהמרכיב האישי חדל להיות יעיל ברגע שישות הנפש הופכת לאיבר לקליטה רוחית.

הקושי האמיתי היה למצוא דרכים שבהן אוכל לבטא בכתב את תפיסותיי הפנימיות. בלתי אפשרי למצוא באופן מיידי דרכים חדשות לביטוי התבוננויות שאינן מוכרות לקורא. יכולתי להשתמש באותן הגדרות רגילות הנהוגות בשדה ההתבוננות בטבע או, לחילופין, יכולתי להשתמש בהגדרות של מיסטיקנים אשר נראו מלוות בקשיים שלא ניתן להתגבר עליהם.

הסקתי שלתבניות ביטוי מדעיות יש משמעות עשירה, למרות שהמשמעות הגויה מתוך המטריאליזם. ניסיתי לגבש אידיאות שיצביעו על הרוח בדיוק כפי שאידיאות מדעיות מתארות חומר. זה היה מאפשר לי לשמור על המאפיין של האידיאה שאותו רציתי להעביר, אשר נראה בלתי אפשרי עם הגדרות מיסטיות שאינן מצביעות על מציאות אובייקטיבית מעבר לאדם, אלא רק מתארות התחוויות סובייקטיביות באדם. רציתי להימנע מתיאור ההתחוויות האנושיות ולהראות כיצד מתגלה עולם רוחי בתוך הישות האנושית באמצעות איברי תפיסה רוחיים.

מתוך יסודות אלו, האידיאות יצרו את אשר הוביל אותי אל כתיבת 'הפילוסופיה של החירות'. בנסחי אידיאות אלה, לא רציתי שישלוט בי אימפולס מיסטי. אולם, היה ברור שההתחוות המוחלטת של מה שיש לגלות באמצעות אידיאות חייבת לשאת את המאפיין בתמצית הנפש כפי שהיא נישאת בתפיסה הפנימית של המיסטיקן.

יחד עם זאת, קיים הבדל: בנתיב שתיארתי, ישויות אנוש מסגירות עצמן ומבטאות את העולם הרוחי החיצוני בפנימיותן, בעוד שהנתיב של המיסטיקנים משפר את החיים הפנימיים שלהם ובכך, מחסל את התבנית האמיתית של הרוח האובייקטיבית."

7. קושי למצוא תבנית מושגית מתאימה לבטא את יחסו של גיתה למדעי הטבע

פרק 27

"לקח לי הרבה זמן להציג את האידיאות המדעיות של גיתה בהקדמה לספרות הלאומית הגרמנית של קירשנר. התחלתי בתהליך זה בראשית שנות ה-80 וטרם סיימתי אותו, כאשר עברתי מוינה לואיימר כדי להתחיל את הפרק השני של חיי.

היה זה בגלל הקושי שתיארתי ביחס לתבניות ביטוי מדעיות ומיסטיות. בעודי מחפש אחר התבנית המושגית המתאימה לבטא את עמדתו של גיתה ביחס למדעי הטבע, היה עליי גם להתקדם בניסוח התחוויותיי הרוחיות בהתבונני בתהליכים טבעיים."

8. מאמציו של שטיינר להסביר את דרך חשיבתו של גיתה באמצעות חשיבתו שלו

"כתוצאה מכך, נהדפתי ללא הרף מגיתה לכיוון הצגת השקפת העולם שלי וחזרה, כך שיכולתי להסביר טוב יותר את מחשבותיו באמצעות מחשבותיי שלי. חשתי שהאספקט היסודי בגישתו של גיתה היה דחיית מחשבה תיאורטית גרידא, ברת סקירה, בניגוד להכרת העושר העצום של המציאות החיה. בתארו את התצורות הרב-גוניות של הצמחים ושל בעלי החיים, הופך גיתה לרציונליסט.

על מנת להבין תופעה מטאורולוגית או את המבנה הגיאולוגי של האדמה, הוא ניסה למצוא אידיאות שמגלות את תהליך ההתהוות של הטבע. אולם, האידיאות שלו לא היו מופשטות – הן היו תמונות חיות בנפש כמו מחשבות.

כשהתייחסתי למה שגיתה הציג כתמונות בעבודותיו על מדעי הטבע, נתקלתי במשהו שסיפק אותי עמוק בנפשי. האמנתי שיכולתי לראות תהליכים בטבע, כפי שהשתקפו ברוחו של האדם, מוצגים בדייקנות בתוכן של תמונות מחשבה אלה, לו פותחו הלאה. היה לי ברור שיש להעלות את החשיבה השלטת במדעי הטבע לחשיבה גיתאנית זו.

גיתה, מתוך יראת כבוד שחש כלפי העושר העצום במציאות, נמנע מלנסות לתאר את העולם הרוחי לאחר שהביא את ספירת החושים אל תוך נפשו בצורה של תמונות התואמות לרוח. לכן היה עליי להראות שלמרות שגיתה יכול היה לחיות בפנימיותו בהתקדמו מידע פיזי אלי ידע רוחי – הוא חשש פן יהפוך למופשט אם יתקדם מהשתתפות פעילה בתוך הרוח אל החיים במחשבות על אודות הרוח בתוכם. גיתה רצה לחוש עצמו בתוך הרוח אך לא רצה לחשוב עצמו בתוך הרוח.

9. מאמציו של שטיינר להיות נאמן לאורח החשיבה של גיתה

"תכופות חשתי לא נאמן לאורח החשיבה של גיתה בהציגי מחשבות על אודות השקפת עולמו. ביחס כמעט לכל פרט ופרט שהיה עליי לבאר בנוגע להשקפתו של גיתה, הייתי צריך לשלוט שוב ושוב בצורת הדיבור של גיתה על פי דרכו שלו. באמצעות חשיבתי שלי נאבקתי במשך שנה כדי להגיע בהדרגה להבנה טובה את גיתה, וזאת כדי להציג את האידיאות שלו.

כשמתבונן אני לאחור מבין אני שחב אני רבות למאבק זה שתרם להתפתחות התחוויות הידע הרוחיות שלי. היות שייעודי הביא לי את משימת עריכת כתביו המדעיים של גיתה כחלק מחיי, התפתחות זו הואטה במידה ניכרת. אחרת הייתי ממשיך בהתחוויות הרוחיות שלי ומתאר אותן בדיוק כפי שהן הופיעו בפניי. תודעתי הייתה מתרחבת במהירות יתר אל תוך העולם הרוחי, ואולם אז לא הייתי מרגיש את הצורך לעמול קשה כדי לחדור את הישות הפנימית שלי."

10. עריכת כתבי גיתה מובילה את שטיינר לחוות את ההבדל בין התגלות רוחית מתוך חסד, לבין התגלות רוחית כפרי אימון נפשי רוחי

"משימת עריכת כתביו של גיתה הובילה אותי לחוות את ההבדל שבין מצב נפש שבו העולם הרוחי מגלה עצמו בפעולת חסד, לבין מצב שבו, צעד אחר צעד מפתחת הנפש משיכה לרוח על מנת להתייצב ברוחניות של העולם ברגע שהיא חווה עצמה כרוח. רק בהשתתפות ממשית זו, ניתן לחוות עד כמה יכולות רוח האדם ורוחניות העולם לצמוח יחדיו בתוך נפש אנוש.

בעודי מפענח את עבודותיו של גיתה, היה גיתה תמיד לצידי ברוח, מזהיר ומזכיר ללא הרף שמי שנחפז בנתיב התפתחות רוחני עלול להגיע להתחוות מוגבלת של הרוח וכך, להשאיר מאחור את שלמות החיים."

"בזכות הקשר שלי למשימת גיתה, יכולתי להבחין בצורה חיה כיצד פעילה ה'קארמה' בחיי אנוש. קיימים שני אספקטים של גורל שמתאחדים בחיי אנוש. האחד עולה מתוך חיי הנפש ומכוון כלפי חוץ, אל העולם החיצון; האחר, מתקרב לישות אנוש מן העולם החיצון. האימפולס הנפשי שלי כוון כלפי התחוות מודעת של הרוח, והחיים הרוחיים של העולם החיצון הביאו אליי את משימת עריכת כתביו של גיתה. היה עליי להביא את שני הזרמים הללו לידי מיזוג בתודעתי. עברתי את השנים האחרונות של הפרק הראשון בחיי, כאשר אני מנסה להצדיק את עצמי בעיני עצמי ובעיני גיתה."

11. ניתן להבין את האמת על העולם החיצון רק על ידי ראיית אותה ממשות אמיתית בתוך עצמנו – הפילוסופיה של החירות.

"חוויתי בפנימיותי את המשימה שקיבלתי על עצמי בעבודת המחקר, בדוקטורט שלי. המשימה היתה להגיע להבנה עצמית של התודעה האנושית. נוכחתי לדעת שניתן להבין את האמת על העולם החיצון רק על ידי ראיית אותה ממשות אמיתית בתוך עצמנו. יש להשלים את המפגש בין הממשות של העולם החיצון לבין הממשות של הנפש על מנת להכיר את התודעה, באמצעות פעילות רוחית פנימית שללא לאות. זה תמיד נכון כאשר אדם נעשה מודע לחירות של הרצון ולפעולה שלו.

החירות הנה עובדה אובייקטיבית עבור תודעה לא משוחדת. יחד עם זאת, היא תעלומה עבור ההבנה האנושית, כי מלכתחילה לא ניתנה לנו תודעה עצמית לישות האמיתית שלנו, אלא שעלינו להשיגה רק אחרי הבנה עצמית מודעת. רק אחרי הכנה מתאימה, ניתן להבין את החירות – האוצר הגדול ביותר של הישות האנושית.

ספרי 'הפילוסופיה של החירות' מבוסס על התנסות בהבנה עצמית את התודעה האנושית.

החירות מתורגלת ברצייה.

החירות נחוות ברגישה.

החירות מובנת בחשיבה.

אלא שעל מנת להשלים זאת, אין לאבד את חיי החשיבה. בעת שבה עבדתי על 'הפילוסופיה של החירות', בהציגי את מחשבותיי, תמיד דאגתי לשמור על ההתחוות הפנימית שלי ערה לגמרי, אפילו במחשבות עצמן. דבר זה מעניק להן את הטבע המיסטי של ראייה רוחית פנימית, אולם גם משווה ראייה רוחית זו לראייה הפיזית. כשאדם מתקדם אל התנסות פנימית זו אין הוא מוצא שום סתירה בין הכרת הטבע לבין הכרת הרוח. נעשה לו נהיר שהכרת הרוח היא פשוט המשכיות בשינוי צורה של הכרת הטבע.

לאור עובדה זו, כתבתי מאוחר יותר על דף הכותרת של הפילוסופיה של החירות (כותרת משנה): ''תוצאות של התבוננות נפשית לפי שיטה מדעית'. אם דבקים בנאמנות לשיטת המחקר של מדע הטבע ביחס לרוח, היא מובילה להכרה גם בספירה זו."

12. התעמקות שטיינר באגדה שכתב גיתה: 'הנחשה הירוקה והחבצלת היפה'.

פרק 28

תיאוריו של שטיינר את תהליך התעמקותו באגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה ממחישים ביתר בהירות את התהוותו והתפתחותו של 'הענף האמנותי-גיתאני' כנתיב מרכזי להתפתחות ביוגרפית וקהילתית. מוטיב זה מגיע לידי פריחה ובשלות בארבע דרמות המיסתורין שכתב שטיינר בהשראת 'האגדה' של גיתה. "באותה תקופה מצאתי את אגדת הפיות של גיתה: 'הנחשה הירוקה והחבצלת היפה' מאוד משמעותית, ולכן התעמקתי בה ביסודיות. ראיתי שיצירה פיוטית זו של גיתה עלתה מתוך שיחות והחלפת אידיאות בינו לבין שילר.

כאשר כתב שילר את ספרו: 'מכתבים על החינוך האסתטי של האדם', הוא היה בשלב הפילוסופי של התפתחותו. הבנה עצמית של התודעה האנושית הייתה משימת נפש ששילר היה שקוע בה עמוקות. מצד אחד הוא ראה את הנפש האנושית נתונה לתבונה פעילה; שילר חש שהנפש, בהיותה עסוקה בפעילות שכלית טהורה, אינה תלויה בטבע הניתן לקליטה חושית. עם זאת, הוא חש אי שביעות רצון בפעילות על תחושתית זו.

אמת היא – הנפש נמצאת 'בתוך רוח' כאשר היא מתמסרת ל'לוגיקה החיונית' של התבונה, אך בכניעה זו אין הנפש חופשייה ואין היא חיה באורח רוחי בפנימיותה. הנפש נכנעת לתמונה מופשטת-מעורפלת של הרוח אך אינה אורגת ואינה מחזיקה עצמה בחיים האמיתיים ובהוויית קיומה של הרוח. מצד שני, שילר הבחין בכך, שנפש אנוש נכנעת גם לסוג מנוגד של פעילות שבה הנפש מוגבלת לגמרי על ידי הטבע הגופני, מתוך תפיסה חושית ופעילות האינסטינקטים. במקרה זה, התמונות המעורפלות של הרוח לא יעילות ומאבדות את כוחן. הנפש נכנעת לחוקי הטבע, שאינם מהווים את המהות האמיתית של הנפש.

שילר הגיע למסקנה שהאדם אינו 'ישות אנוש אמיתית' באף אחת מהפעילויות הללו, ואולם, אנו עצמנו יכולים לחולל משהו שאינו ניתן, לא על ידי הטבע וגם לא על ידי הצללית השכלתנית של הרוח, אשר עולה באופן בלתי תלוי בפעילות שלנו. יכולים אנו להכניס תבונה בפעילות הארצית שלנו, כאשר נושאים אנו פעילות זו לרמת תודעה גבוהה יותר, כך שתפעל כמו רוח.

יש ביכולתנו לטפח פעילות פנימית שהיא 'אמצע הדרך' בין צורך לוגי לבין צורך טבעי. עבור שילר – לחיות באלמנט האמנותי הוא אחד המאפיינים המייחדים אותנו כבני אדם. הבנה אסתטית של העולם רואה את 'המוחש החושי' באורח כזה שהיא מוצאת בו את הרוחי. היא חיה בצללים המושלכים על ידי הרוח באמצעות פעילות יצירה או הנאה. היא מעניקה לרוח צורה חושית כך שהיא אינה רק בעלת קיום מוצלל.

מאבקו של שילר להגיע להשקפה חיה ובהירה באשר ל'ישות האנושית האמיתית' משך את תשומת לבי שנים לפני כן, ועתה שבו ועלו תמונות אלו בתוכי, כאשר 'האגדה המסתורית' של גיתה הפכה לחידה עבורי. ראיתי כיצד אסף גיתה את תיאורו של שילר על "הישות האנושית האמיתית". לשניהם הייתה בעיה חיונית: כיצד מוצאת צללית רוח גילוי פיזי בנפש, וכיצד מפלסת ישות הטבע החיה את דרכה דרך החווייה החושית מעלה, אל הרוח. תשובתו של שילר הייתה מופשטת מדי ובקושי פילוסופית עבור גיתה. ניתן לראות זאת מההתכתבות ביניהם וממה שידוע מהקשר הרוחי שהיה קיים ביניהם.

גיתה יצר תמונות מקסימות: הנחל המפריד בין שני העולמות; אורות התעתועים המנסים לעבור מעולם אחד לאחר; ההקרבה העצמית של הנחשה הירוקה כדי לגשר בין שני העולמות; החבצלת היפהפייה שהללו שיכולים לראותה רק כשולטת ברוח "מעבר" לנחל הם, השוכנים "בצד הזה" ועוד הרבה יותר.

מול הפתרון הפילוסופי של שילר, מציב גיתה פתרון עם השקפה פיוטית בצורה של אגדה. הוא חש שאם משתמשים בטיעונים פילוסופיים כדי לפתור את המסתורין של הנפש שזוהה על ידי שילר, כי אז, בחפשנו אחר ישותנו האמיתית, אנו מדוללים פנימית. גיתה רצה לעסוק במסתורין זה באמצעות שפע של התנסויות נפש.

ב'אגדה' שכתב, הוביל גיתה את האימגינציה היוצרת סמוך מאוד לנקודה שבה פוגשת הנפש הפנימית את העולם הרוחי. האמנתי שניתן להגיע להבנה עמוקה של הטבע מלא-הרגש של גיתה על ידי התעמקות בעבודתו הפואטית.

לא היה לי חשוב להסביר את תוכנה של ה'אגדה'. הדבר החשוב בעיני היה האופן שבו הומרצתי פנימית תוך כדי עבודה זו. 'המרצות' אלו המשיכו לפעול הלאה בחיי נפשי והדבר בא לידי ביטוי בדרמות המיסתורין אותן כתבתי מאוחר יותר.

ככל שהשתקעתי יותר ב'אגדה', כך הוענקה לחיי הפנימיים השראה בשפע. אגדה זו סיפקה לי תוכן משמעותי להתבוננות ולמדיטציה ולכן, מטבע הדברים חזרתי אל תוכן מעורר השראה זה שוב ושוב. 'האגדה' הכינה אותי היטב לקראת העבודה שקיבלתי על עצמי בואיימר."

13. שבעת הספרים על אפלטוניזם מאת היינריך פון שטיין

פרק 31

"לקראת סיום הפרק הראשון של חיי, הגיעה לידי יצירה פילוסופית שעוררה בי התעניינות עמוקה – שבעת הספרים על אפלטוניזם מאת היינריך פון שטיין. אישיותו עולה בזיכרוני בחיות, כאילו הכרתיו הכרות אינטימית. ספריו הינם ביטוי של אינדיבידואליות עמוקה, פילוסופית. ביצירה זו, הפילוסופיה אינה נתפסת כתכולת מחשבה המתבססת על יסודותיה. אפלטון מוצג כגדול הפילוסופים אשר חיפש אחר פילוסופיה כזו, הנתמכת על ידי עצמה. בפרקים הראשונים של הספר נכנס הקורא כליל להשקפת עולמו של אפלטון, אלא שאז ממשיך שטיין ומתאר את התגלותה של ישות הכריסטוס באבולוציה האנושית.

הוא מציב את פריצת הדרך האמיתית הזו של החיים הרוחיים ברמה גבוהה יותר מאשר עיבוד ותו לא של פילוסופיה. על פי השקפתו של שטיין, התגלות הכריסטוס העניקה לפילוסופיה את תוכנה מבחוץ. לא יכולתי להסכים עמו. ידעתי שהתגלות הכריסטוס יכולה להפוך להתנסות פנימית ברגע שבו הבנו את הישות האמיתית שלנו בעזרת תודעה ערה באופן רוחי. התגלות הכריסטוס יכולה להפוך אז לממשות פנימית חיה בישות האנושית באמצעות התנסות מודעת של אידיאות.

משהו בספרו של שטיין שבה את לבי. האימפולס שהוביל לתיאור היסטורי ופילוסופי מקיף זה היה החיים האמיתיים של הרוח מאחורי עולם האידיאות – אף אם לא כפי שאני חוויתי זאת. ספרו של שטיין מציג את אפלטון כנושא הגדול של עולם האידיאות שהמתין למימושו באמצעות אימפולס הכריסטוס. ספר זה היה הרבה יותר קרוב לדרך חשיבתי מאשר כל שאר התורות הפילוסופיות שתוכנן יצר רק ארמון של מושגים מופשטים שנגזרו מהתנסות חושית.

בשבעת הספרים על אפלטוניזם של שטיין חסרה לי ההכרה שהאידיאות של אפלטון אכן מצביעות לאחור על התגלות רוחית קדומה יותר של העולם הרוחי. הוא אינו מציג את האפלטוניזם כשריד האחרון של התגלות קדומה בתבנית מושגית – כזו שדרך הכריסטיאניות זוכה מחדש בתוכן הרוחי האבוד שלה בדרגה גבוהה יותר. הוא מציג את האידיאות האפלטוניות כמו נארגו מתוך עצמן, כתכולה מושגית שמאוחר יותר זוכות לחיים באמצעות כריסטוס.

ספרו של שטיין, נכתב עם חום פילוסופי. מחברו היה אדם חדור ברגש רליגיוזי עמוק שאותו הוא ביקש לבטא בפילוסופיה שלו. בכל עמוד של יצירה זו, בת שלושה כרכים, ניתן לפגוש באישיותו של המחבר. לכן, היה זה משמעותי מאוד עבורי לפגוש את היינריך פון שטיין פנים אל פנים לאחר שקראתי את יצירתו מספר רב של פעמים."

14. מפגש פנים אל פנים עם היינריך פון שטיין

"הוא, היינריך פון שטיין נראה מאוד זקן ושלו. מבטו העדין והשלו היה עוקב בחביבות ועם זאת ביסודיות אחר התקדמותם של הסטודנטים שלו. לקולו היה טון שגילה בכל משפט את דרך הדיון של פילוסוף. הייתה זו ההתרשמות המידית שלי משטיין כשפגשתיו לפני הבחינה. הוא אמר לי: "המאמר שלך לא נכתב כפי שנדרש. ברור שלא קיבלת הנחיה של פרופסור. בכל אופן, התוכן שלו מאפשר לי לקבל אותו בשמחה".

נשאתי את דמותו של היינריך פון שטיין עמוק בלבי. הבחינה לדוקטורט שלי היא אחד הזיכרונות המוערכים ביותר שלי כי הטבעת החותם של אישיותו של שטיין עולה על כל המשתייך לזה."

15. כיצד חי אפלטון בעולם האידאות, ואיך עשה זאת גיתה?

"הגעתי לואיימר בעודי מושפע מהלך הנפש של הלימוד היסודי שלי את האפלטוניזם. אני מאמין שזה מאוד עזר לי למצוא את דרכי בעבודתי בארכיוני גיתה-שילר. כיצד חי אפלטון בעולם האידיאות, ואיך גיתה עשה זאת? שאלות אלה העסיקו אותי בדרכי אל הארכיון ובחזרה ממנו. זה גם העסיק אותי כאשר למדתי את כתבי היד מעיזבונו של גיתה.

שאלה זו, בנוגע לדרך שבה חיו אפלטון וגיתה את עולם האידיאות ליוותה אותי בתחילת 1891, כאשר ביטאתי את התרשמויותיי ממדע הטבע של גיתה במילים הבאות: "רוב בני האדם לא מסוגלים לדמיין שמשהו הדורש תנאים סובייקטיביים לחלוטין כדי להתגלות, יכול בכל זאת להיות בעל תוקף אובייקטיבי ורציני. 'אב הטיפוס' של הצמח שייך לקטגוריה זאת. זוהי המהות האובייקטיבית של הצמח הקיימת בכל הצמחים. אך כדי שיהיה בעל קיום שניתן לתפיסה, על רוח האדם לבנותה באופן עצמאי" (מתוך: ההשקפות שלנו על עבודותיו של גיתה במדעי הטבע).

במילים אחרות: לא יהיה זה נכון, על פי השקפתו של גיתה, לזהות את 'אב הטיפוס' של הצמח, או את 'אב הטיפוס' של בעל החיים באמצעות צורת איבר פיזי שקיימת בזמן מסוים או שעדיין עליה להופיע. כל צמח מכיל את 'אב הטיפוס' של הצמח. כוחה היוצר של הרוח יכול להשיגו מתוך עולם הצמחים, אך שום תבנית צמח בודדת אינה יכולה להיקרא 'אב טיפוס'."

16. על חיוניותו וחשיבותו של 'כוח הדמיון' ביצירה התרבותית האנושית

פרק 34

"יש לי זיכרונות חשובים משתי הרצאות שנתתי בתחילת פרק חיי בוואיימר. אחת מהן – 'כוח הדמיון כיוצר התרבות' – ניתנה בואיימר לפני ששוחחתי עם הרמן גרים על אודות ההשקפות שלו על האבולוציה של הדמיון. לפני ההרצאה סיכמתי לעצמי את מה שיכולתי לומר על בסיס התנסותי הרוחית על אודות העולם הרוחי האמיתי שזורם באופן בלתי מודע אל הדמיון האנושי. עבורי, מה שחי בדמיון נראה כמומרץ על ידי התנסות חושית אך ורק בהקשר לתוכן שלו. התנסיתי באלמנט היוצר האמיתי בתמונות שנוצרו מדמיון אמיתי כהשתקפות של העולם הרוחי מחוץ לישות האנושית. רציתי להראות שהדמיון הוא פתח כניסה שדרכו ישויות רוחיות משפיעות על התפתחות התרבות באופן יוצר ועקיף, דרך הישות האנושית.

בהרצאתי תיארתי תחילה קוטב אחד של הדמיון – חיי החלום. הראיתי שרשמי חושים חיצוניים נחווים באמצעות התודעה העמומה של חלומות, לא כבחיי ערות אלא בטרנספורמציה לתמונות סימבוליות. באופן דומה, תהליכים פיזיים פנימיים נחווים בתמונות סימבוליות דומות. הראיתי שתמונות חלום אינן עולות לתודעה בזיכרונות יבשים, עובדתיים, אלא הן מצביעות על הפעילות רבת העוצמה של ההתחוויות העמוקות של הנפש.

בחלומות התודעה עמומה. היא שוקעת אל תוך ההוויה הפיזית, החומרית, שם היא מודעת לכך שהתהליכים הרוחיים המוסתרים לקליטה חושית, שולטים בקיום הפיזי. כמו כן, זה מופיע בפני התודעה החצי רדומה כלא יותר מאשר נצנוץ, זרימה מתוך מעמקי עולם החושים.

בדמיון שבמצב ערות, התודעה מתרוממת מעל התודעה הרגילה כשם שהיא שוקעת מתחתיה במצב של חלום. הרוחי החבוי בתוך התנסות חושית אינו מופיע. יחד עם זאת, הרוחי אכן משפיע על הישות האנושית. כאשר אין ביכולתנו לתפוס את הרוח בצורתה האמיתית, מתארים אנו אותה לעצמנו בצורה לא מודעת באמצעות תכונות הנפש שאותן אנו שואלים מעולם החושים. התודעה אינה חודרת מספיק רחוק כדי לקלוט את עולם הרוח. היא חווה את הרוח באמצעות תמונות הנלקחות מעולם החושים. לכן, היצירות האמיתיות של הדמיון הופכות לפרי של העולם הרוחי בלי לחדור לתודעה האנושית.

בהרצאתי רציתי להצביע על אחת הדרכים שבהן משפיעות ישויות רוחיות על האבולוציה של החיים. לכן, חיפשתי אחר דרכים לתאר את העולם הרוחי שאותו חוויתי בצורה כזו, שתקשור את מה שאמרתי עם דברים המוכרים לתודעה הרגילה. הייתי משוכנע שיש לדבר על הרוח, אלא שיש לקחת בחשבון את צורות הביטוי הנהוגות בתקופה מדעית זו."

17. מפגש עם מגוון רחב של צורות חיים בוואימר

פרק 37

"במהלך שהותי בואיימר נחשפתי למגוון רחב של צורות חיים והשקפות עולם. חייתי בתקופה שבה הנטייה הייתה לפנות בצורה אינטנסיבית אל הסביבה, בניסיון לייסד יחס איתן עם החיים החיצוניים. עבורי, ההשקפות הפילוסופיות השונות היו חלק מן העולם החיצוני.

התחלתי להבין כמה מעט הייתי במגע עם העולם החיצון עד לאותה עת. בכל פעם שהייתי פורש מפעילות חברתית, נעשיתי מודע לכך, במיוחד באותה עת, שלמעשה העולם היחיד שאותו הכרתי עד אז היה עולם הרוח שאותו ראיתי בתוך תוכו. היה זה קל עבורי להתחבר אל עולם זה. הבנתי עד כמה קשה היה לי במהלך ילדותי ונעוריי למצוא קשר לעולם החיצון באמצעות החושים. תמיד היה לי קשה לקבוע בזיכרוני עובדות חיצוניות שהיה צורך להטמיען, כמו למשל בלימוד מדעים.

היה עליי להתבונן בעצמים הפיזיים, החושיים שוב ושוב על מנת שאוכל לזהותם ולהכיר את הסיווג המדעי שלהם. העולם החיצון נראה לי במידה מסוימת כנטול ממשות, כאוסף תמונות. הוא 'עבר לפניי' כתמונות, בעוד שהקשר עם הרוחי תמיד נשא אופי של מציאות ממשית.

חשתי בכך במיוחד בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת (ה-19), בואיימר, בעודי מוסיף את השינויים האחרונים לספרי הפילוסופיה של החירות. במהלך כתיבת ספר זה הרגשתי שכתבתי מחשבות שהוענקו לי על ידי העולם הרוחי עד שנתי ה-30.

לעומת זאת, מה שקיבלתי מן העולם החיצון נחווה רק כתמריץ. התנסיתי באותו תמריץ במיוחד כאשר השתתפתי באותם דיונים מלאי חיים בואיימר על השקפות עולם. היה עליי לחדור אל תוך הרגשות ואורח החשיבה של אנשים אחרים, אך הם לא חדרו אל המשמעות של חיי הפנימיים. חוויתי באופן נמרץ את מה שאחרים ראו וחשבו, אך יכולתי לאפשר למציאות הרוחית שבתוכי לזרום אל תוך מה שהתנסיתי באותה דרך. מרכז ישותי חייב היה להישאר תמיד בתוך עצמי. עולמי הפנימי היה באמת מופרד מן העולם החיצון, כמו על ידי מחיצה דקה.

18. "הרגשתי 'בבית' בכל השקפת עולם שהיא, אך באמת הרגשתי 'בבית' אך ורק בעולם הרוחי, אותו ראיתי באופן ישיר."

כך חייתי ב'פנימיותי', בתוך עולם שגבל בעולם החיצון. אולם, היה עליי לחצות סף כאשר רציתי לבוא במגע עם העולם החיצון. לקחתי חלק בדיונים מלאי חיים, אך בכל פעם היה עליי להיכנס אליהם דרך דלת, אם אפשר להתבטא כך.

כתוצאה מכך, בכל עת שהשתתפתי בעולם החיצון, חשתי כאילו שהייתי רק "מבקר" שם. ואולם, זה לא מנע ממני מלהתמסר בהתעניינותי בזולת או בדבר כלשהו "שאותו ביקרתי". אכן, הרגשתי מאוד בנוח במהלך "ביקורים" אלו.

חוויתי הן את האנשים והן את השקפות העולם. אף פעם לא התנסיתי ב'ביקורים' בעולם הרוחי שלי. נפשי הייתה עדה למספר רב של השקפות עולם שונות. אלו המבוססות על המדע ואלו המבוססות על אידיאליזם ומגוון אחרות ביניהן. חשתי בצורך להכיר אותן כולן, להתמצא בהן. הן באמת לא האירו את העולם הרוחי שלי, אך הן היו תופעות שנתקלתי בהן – לא ממשויות שיכולתי לצמוח אל תוכן.

זה היה המצב של נפשי כאשר באתי במגע ישיר עם השקפות עולם כמו אלו של הקל וניטשה. חשתי בהצדקה היחסית שלהן. בגלל המבנה האינדיבידואלי של נפשי, היה זה בלתי אפשרי עבורי לומר שהאחד צודק או שהשני שוגה. במקרה זה הייתי מרגיש שמה שמצוי בהן היה זר לי. אלא שהאחד לא היה זר יותר מהשני. אכן, הרגשתי "בבית" בכל השקפת עולם שהיא, אך באמת הרגשתי בבית אך ורק בעולם הרוחי, שאותו ראיתי בצורה ישירה.

ודאי שהתמודדתי עם סכנות וקשיים רוחניים. מי שדוחה מעליו כל דבר שאינו חופף לדרך חשיבתו האישית אינו מרגיש בצורך לטרוח בהצדקתן היחסית של השקפות עולם שונות. אותם אנשים יכולים, ללא הסתייגות, להרשות לעצמם להיות מוקסמים מכל מחשבה מיוחדת שהיא.

קסם זה של האינטלקט מאוד נפוץ, ואנשים מוותרים מהר מאוד על אותן מחשבות שאינן תואמות לשלהם. ואולם, אותם האנשים שחווים את העולם הרוחי באמצעות תפיסה ישירה – כפי שחייב להיות – יכולים לראות את התקֵפוּת (רלבנטיות) לכל מה ש"נכון" בכל היבט שהוא. על האדם להסתכל על תמונה כמשהו נכון מנקודת מבט מסוימת ואז להתייחס לתקפות ולמשמעות של אותו היבט."

19. השקפת עולמם של ניטשה והקל

כך היה עליי לגשת הן לניטשה והן להקל. חשתי שניטשה 'צילם' את העולם מנקודת מבט שנכפתה עליו, כאדם בעל עומק עצום, מסוף המאה ה-19. הוא חי אך ורק בתוך הטבע הרוחי של אותה תקופה כשעבורו התפיסה הרוחית לא חפצה להפוך מודעת, ושתת המודע שלו לחץ בכל זאת כלפי הרוח עם כוחות עצומים. תמונה זו של ניטשה חיה בנפשי. היא הראתה לי אדם שרוחו נאבקה ברוח באופן תת הכרתי בטבע הלא רוחי של התקופה."

20. בדידות נפשית ורוחנית בוואימר – עיצוב סופי של "הפילוסופיה של החירות".

פרק 38

"זה היה טבעה של "בדידותי" בואיימר, שבה ניהלתי חיי חברה פעילים. למעשה ראיתי שלרבים היה צורך עמוק, בלתי מודע לפילוסופיה שיכולה להגיע לשורשיה של הוויית הקיום. חשתי שרבים היו מוטרדים על ידי חשיבה שגרתית אשר הופיעה כאמינה רק בגלל שהיא נגעה במובן מאליו – חשיבה שהשלימה עם ההשקפה שהטבע הוא העולם בשלמותו, ולא האמינה שקיימת אפשרות אחרת.

כתוצאה מכך, דוכאו כל הרגשות שהיו יכולים לעלות בנפש ושהציעו אפשרויות אחרות. זה הבהיר דברים רבים בסביבתי הרוחית. היה זה פרק הזמן בו עיצבתי סופית את ספרי 'הפילוסופיה של החירות'. תוכנו 'חי והבשיל' בתוכי במשך זמן רב."

21 . הספר "הפילוסופיה של החירות" יוצאת לאור

פרק 39

"כאשר יצא לאור הספר 'הפילוסופיה של החירות', שלחתי עותק ממנו לאדוארד פון הרטמן. הוא קרא אותו בתשומת לב רבה. מהר מאוד קיבלתי אותו חזרה כשהשוליים שלו מלאים בהערות מפורטות מתחילתו ועד סופו.

ניסיתי להראות בספרי שאין שום דבר שאינו ידוע מאחורי העולם החושי אלא מה שמצוי בתוך העולם החושי הוא העולם הרוחי, ושממלכת האידיאות של בני האדם נמצאת, קיימת בתוך אותו עולם רוחי. לכן, המציאות האמיתית של ממלכת החושים נשארת נסתרת מן התודעה האנושית רק באותה מידה שתפיסת הנפש מוגבלת לחושים. כאשר ההתנסות באידיאות מתווספת לתפיסה החושית, חווה התודעה את העולם החושי כמציאות אובייקטיבית.

ההכרה אינה מגלמת בתוכה איזושהי ממשות. כדי להכיר, צריך "לחבק" את אותה ישות באמצעות הנפש. המעבר מהאספקט שאינו היסוד הרוחי של עולם החושים אל הממשות הרוחית של עולם החושים הינו צעד שמתרחש בתוך התודעה האנושית. לכן, העולם החושי הוא תופעה (או הופעה) רק עד לאותו שלב שהתודעה עדיין לא השתלטה עליו.

העולם החושי הוא לאמיתו של דבר העולם הרוחי, ונפש האדם חיה בתוך אותו עולם רוחי ידוע על ידי הרחבת התודעה שלה כדי שתוכל לאחוז בו. המטרה של ההכרה או הידיעה היא לחוות בצורה מודעת את הממלכה הרוחית בהופעה הנראית לעין שבה בסופו של דבר הכול הופך לרוח.

הצגתי את הממשות הרוחית כחלופה לפנומנליזם. פון הרטמן חשב שכוונתי הייתה להישאר בגבולות התופעות ופשוט לנטוש את כל המסקנות הנגזרות מהן במונחים של ממשות אובייקטיבית. כתוצאה מכך, החיפוש שלי אחר הרוח באמצעות הרחבת התודעה, הוצב כנגד ההשקפה ש"הרוח" נמצאת קודם כל בדמיונו של האדם ושאחרת היא בקושי ניתנת להמשגה. זו הייתה ההשקפה המקובלת באותה עת שלתוכה החדרתי את "החשיבה האינטואיטיבית בנתיב רוחי".

22. "בתוך התנסות סובייקטיבית בתמונות מנטליות, זוהרת קדימה רוח אובייקטיבית והופכת לתוכן אמיתי של התודעה."

אותה השקפה צמצמה כל התנסות ברוח להתנסות בתמונות מנטליות אנושיות, ומשם לא ניתן היה למצוא כל נתיב אל עולם רוחי אמיתי (אובייקטיבי). רציתי להראות כיצד בתוך ההתנסות הסובייקטיבית של תמונות מנטליות, רוח אובייקטיבית זוהרת קדימה והופכת לתוכן האמיתי של התודעה. אדוארד פון הרטמן טען נגדי שהסברתי את הנושאים בצורה כזו שנתקעתי בהופעות של הנתפס החושי, שנמנעתי לחלוטין מלהזכיר ממשות אובייקטיבית. כתוצאה מכך, היה זה בלתי נמנע שפון הרטמן יטיל ספק ב'אינדיבידואליזם האתי' שלי".

23. אינדיבידואליזם אתי בפילוסופיה של החירות

"מהו אם כן היסוד של האינדיבידואליזם האתי בפילוסופיה של החירות? הוא מבטא את עובדת היות מרכזה של הנפש מאוחד לחלוטין עם עולם הרוח. ניסיתי להציג את הדברים כך, שמה שנראה כקושי מדאיג עבור רבים ייפתר מעצמו! במילים אחרות – אנשים החזיקו בדעה שכדי לדעת, הנפש (או האני) חייבת להבדיל עצמה ממה שהיא מכירה, ולכן אינה יכולה להתאחד איתו. אף על פי כן, הבחנה זו אפשרית גם כאשר הנפש 'מתנדנדת כמטוטלת' אם אפשר להתבטא כך, הלוך ושוב בין השתקפות עצמית לבין אחדות עם הממשות הרוחית (תודעת אדם עולם). הנפש נעשית 'בלתי מודעת' בחדרה לרוח האובייקטיבית, אולם בהשתקפות עצמית, היא לוקחת את כל מהותה אל תוך מציאות מודעת.

לכן, כיוון שה'אני' האנושי הפרטי, האינדיבידואלי, יכול לחדור את הממשות הרוחית של העולם, הוא יכול גם לחוות את האימפולסים המוסריים בתוך אותה ממשות. המוסר מקבל את המשמעות שמתגלה מתוך העולם הרוחי בתוך האינדיבידואליות האנושית. התודעה של האדם, המורחבת אל תוך הרוחי, קולטת ישירות את מה שמתגלה כתוצאה מהתחוות זאת.

ישות אנושית מונעת לפעילות מוסרית על ידי התחוות בעולם הרוח, כאשר העולם מתגלה בנפש. התחוות מסוג זה מתרחשת בתוך האינדיבידואליות האנושית האישית (פרטית). כאשר חווים אנו את עצמנו על ידי אינטראקציה עם העולם הרוחי באמצעות פעולה מוסרית, חווים אנו חירות.

הממלכה הרוחית אינה מאלצת, אלא פועלת באופן המעורר בנו רצון חופשי לפתח פעילות שמניעה אותנו לחבוק את הרוחי.

מטרה אחת של הפילוסופיה של החירות הייתה להראות שהעולם החושי הוא באמת רוחי ושהישות האנושית, כישות נפש, חיה ואורגת בממשות רוחית על ידי תפיסה של העולם החושי. מטרת אחרת הייתה להראות שניתן לגשת אל ממלכת המוסר מתוך חירות, כי הוויית הקיום שלה זוהרת עבורנו כאשר אנו חווים את העולם הרוחי במודעות. כתוצאה מכך, יש לראות את הטבע המוסרי האנושי דרך איחוד מודע ואישי לחלוטין עם האימפולסים האתיים של העולם הרוחי."

24. "חוויתי את שני החלקים של 'הפילוסופיה של החירות כאורגניזם רוחני אחדותי"

"חוויתי את שני החלקים של הפילוסופיה של החירות כאורגניזם רוחי אחדותי, בעוד אדוארד פון הרטמן ראה חלק אחד כ"פנומנליזם אפיסטמולוגי" ואת החלק השני כ"אינדיבידואליזם אתי". הלך הנפש שלי באותה עת הגדיר את תבנית האידיאות שבספר.

באמצעות התחוות ותפיסה שווה של העולם הרוחי, נתגלה לי העולם החושי כרוחי ורציתי ליצור מדע טבע שמכיר ברוח. באמצעות תפיסה ישירה של ידע עצמי של נפש האדם, מאיר העולם המוסרי בתוך הנפש בהתחוות אישית לחלוטין. התחוות רוחית היא המקור של הדרך בה יצרתי את האידיאות שבספר. הספר מייצג בראש ובראשונה אנתרופוסופיה מוכוונת כלפי הטבע וכלפי ישויות אנוש שבתוך הטבע כישויות מוסריות אינדיבידואליות."

25. השלמת כתיבת הספר שחררה אותי מתהליך יצירת אותן אידאות בחלק הראשון של חיי, ומיקם אותן, את האידאות, 'בעולם החיצון'.

"במובן מסוים, השלמת כתיבת הספר, הפילוסופיה של החירות, שיחררה אותי ממה שהגורל דרש ממני במונחים של יצירת אידיאות במהלך הפרק הראשון של חיי, ומיקם אותם בעולם החיצון. זה התרחש באמצעות התחוותי במיסטריות של מדעי הטבע של הוויית הקיום. משימתי הבאה הייתה יכולה להיות רק מאבק ליצור אידיאות של העולם הרוחי עצמו.

בספרי, אפיינתי את הידע שאנו מקבלים מבחוץ דרך התבוננות חושית "כהתנסות אנתרופוסופית" פנימית של הרוח ברוחו של האדם. טרם השתמשתי במונח אנתרופוסופיה, כי נטייתי הראשונית הייתה תמיד ליצור אידיאות שיציגו את התחוות הנפש האנושית בעולם הרוחי עצמו.

חיי בשנות ה-30 וה-40 היו מלאים במאבק פנימי עז עבור אותן אידיאות. במהלך החלק האחרון של אותה תקופה היה זה גורלי להיות עסוק כלפי חוץ בנושאים שלא היו קשורים לחיי הפנימיים כך שהם לא זכו לביטוי.

26. מפגש משמעותי עם ניטשה בסוף חייו ועם יצירתו.

פרק 40

באותה עת, הצטרפתי לחוג שעסק בהתנסויות הרוחיות של ניטשה. נתקלתי לראשונה בכתביו של ניטשה ב-1889. לפני כן לא קראתי אפילו שורה אחת מעבודתו. השקפותיו של ניטשה לא השפיעו בכל צורה שהיא על האידיאות שלי כפי שבאו לידי ביטוי בספרי הפילוסופיה של החירות.

נמשכתי לסגנונו בגלל התייחסותו לחיים. חשתי שהוא היה אדם שאולץ על ידי האופי שלו והחינוך שקיבל להתערות בצורה נמרצת בחיים התרבותיים והרוחניים שמסביבו. אך הוא היה גם מסוגל לומר: "מה לחיים האלה ולי? אני מוצא מרכיבים רבים בהם ממש דוחים! מוכרח להיות עולם אחר בו אוכל לחיות!"

זהו סוג התחושה שעשתה את ניטשה מבקר נלהב בזמנו, אך כזו שעשתה אותו חולה על ידי הביקורת שלו עצמו. היה עליו להתנסות בחולי ורק לחלום על בריאותו שלו. תחילה הוא חיפש דרך להפוך את חלומו על הבריאות לתוכן חייו. כמו ואגנר, שופנהאואר והפוזיטיביסטים המודרניים, גם הוא ניסה לחלום כדי להפוך את החלום שלו לאמיתי בתוך נפשו. בכל אופן, הגיע היום שבו נוכח לדעת שזה היה חלום גרידא. ואז, בכל עוצמת רוחו הוא ניסה למצוא מציאות אמיתית – כזו שחייבת להתקיים "במקום כלשהו", ואולם, הוא לא מצא כל נתיב אל מציאות זו, אלא ערגה בלבד שהפכה למציאות שלו.

כאשר חלם, הכוח החזק של נפשו הפך את אותם חלומות למציאות בפנימיותו. אותה מציאות לא הייתה כבולה על ידי התכונה החומרית שאפיינה את הרעיונות האנושיים במשך זמן כה רב. הוא חווה שחרור רוחי אך זה הושפע לרעה על ידי רוח הזמן. כך חוויתי את ניטשה דרך כתביו. הוקסמתי על ידי קלות הראש של האידיאות שלו ומצאתי שהריחוף שלו גרם לאידיאות רבות שהיו דומות לאלו שאני התנסיתי בהן, להתפתח בו למרות שהושגו דרך נתיב שונה לחלוטין.

בזכות קשר זה יכולתי לכתוב ב-1895, בהקדמה לספרי, פרידריך ניטשה: לוחם למען החירות. בספרי 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה שנובעת מהשקפת עולמו של גיתה',^[1] ימצא הקורא שהבעתי את אותו סוג של הכרות כמו אלו שבוטאו על יד ניטשה בחלק מעבודותיו.

יום אחד, בדיוק כשעמדתי להתחיל בכתיבת ספרי על ניטשה, הופיעה אליזבת פירסטר-ניטשה, אחותו, בארכיוני גיתה-שילר. היא עמדה להתחיל בשלבים המוקדמים בייסוד ארכיוני ניטשה ורצתה לדעת כיצד מאורגנים ארכיוני גיתה-שילר. מיד לאחר מכן פגשתי גם בפריץ קוגל כאשר הגיע לואיימר. הוא נהיה לעורך כתביו של ניטשה.

אני אסיר תודה לגב' פירסטר-ניטשה על שלקחה אותי לראות את פרידריך ניטשה בביקור הראשון מבין רבים אחרים אותם זכיתי לקיים בביתה. ניטשה, שהיה רפה מבחינה שכלית, שכב על כורסה. מצחו היפה באופן יוצא מן הכלל היה מצח של הוגה דעות ואמן. הייתה זו שעה מוקדמת של אחר הצהריים.

עיניו, למרות שדעכו, היו עדיין מונפשות. הן קלטו את תמונת הסביבה, שכבר לא הגיעה עד רוחו. כאשר עמד מישהו ליד ניטשה, הוא לא היה מודע לכך. בהתבוננות על הבעת פניו החדורה ברוח, ניתן היה להאמין שהיא שייכת למישהו שהיה עסוק במחשבות במשך כל הבוקר וכעת רצה לנוח קמעה. ההלם הפנימי שחוויתי הוביל למה שאני יכול לתאר רק כתובנה של גאוניותו של ניטשה, שלמרות שמבטו היה מופנה אליי, לא ראה אותי. הפסיביות הגדולה של מבט זה הייתה מופנית אליי במשך זמן רב והיא שחררה את הבנתי הפנימית באמצעות כוח הראייה שלי, שלא קיבל תגובה.

בתפיסה פנימית ראיתי את נפשו של ניטשה מרחפת מעל לראשו. זה היה יפה לאין שיעור, לראותה באור הרוחי, מתמסרת באופן חופשי לעולמות הרוח שאליהם השתוקקה כל כך, אך לא יכלה למוצאם לפני שמחלה טשטשה את רוחו. הנפש הייתה כבולה עדיין אל אותו גוף שהכיר אותה רק כאשר הייתה ספוגה בגעגועים. נפשו של ניטשה הייתה עדיין שם, אך אחזה בגוף רק מבחוץ – הגוף שבו היא נתקלה בהתנגדות כה עזה לפיתוח כוחות רוחיים.

קראתי את ניטשה הסופר, כעת ראיתי את ניטשה שנשא אידיאות מממלכות רוח רחוקות, אידיאות שאפילו כאן זהרו ביופיים למרות שאיבדו בדרך את הזוהר המקורי שלהן. נפשו הביאה עושר יקר מפז של רוחניות גדולה מחיים קודמים על האדמה, אך לא יכלה לתת להם לזהור במלואם בחיים הנוכחיים. הערצתי את הכתיבה של ניטשה. עתה, ראיתי דמות מבריקה, קורנת מעבר למה שהערצתי מאוד.יכולתי להביע את מה שראיתי רק במילים מגושמות. מגושמות זו הפכה לספרי: פרידריך ניטשה הלוחם בעד חירות. ספר זה נשאר לא יותר מאשר מגושמות, בהסתירו את העובדה שקיבל השראה מניטשה עצמו.

27. רשמים נוספים מהמפגש עם ניטשה ויצירתו

פרק 41

בצורה לירית, כאשר נפשו מרקיעה שחקים על כנפיו של דיוניסוס, כתב ניטשה את הספר: "כה אמר זרתוסטרא". רוחו באה שם לידי ביטוי בצורה נפלאה, אולם היא חולמת בהשתאות על מציאות לא רגילה. הרוח נמוגה בהתגלותה כי אינה יכולה למצוא את עצמה. היא מוצאת אך ורק את ההתנסות בהשתקפות של חלום כרשמים חומריים.

עיסוקי הנמרץ בניטשה העניק לי התרשמות עמוקה מאישיותו, שנועדה באופן טרגי לקחת חלק בתקופת מדעי הטבע, במחצית השנייה של המאה ה-18, ולהתערער מהשפעתה. הוא חיפש אחר רוח באותה תקופה אך לא מצא מאומה. התחוותי בניטשה אימתה את ההכרה שלי שלא ניתן למצוא ממשות בתוצאותיו של מחקר מדעי אלא על ידי יישומו בעולם הרוח. כתביו של ניטשה שוב הציגו בפניי את הבעיה של מדע הטבע אך בתבנית חדשה.

28. איפיון דרכם הרוחנית השונה של גיתה וניטשה

גיתה וניטשה ניצבו לנגד עיניי. החוש הנמרץ לאמת של גיתה הופנה כלפי תופעות ותהליכים בטבע. הוא התכוון להישאר בתחומי הטבע והגביל את עצמו להתבונן בקפדנות על תבניות הצמח, בעל החיים והאדם. התבוננות פנימית על תבניות אלה תמיד הובילה אותו אל הרוח. הוא מצא את הרוח פעילה בחומר אך השקפתו על הטבע 'הכירה' ברוח. הוא נעצר לפני הגיעו אל הידע הטהור של הרוח מחשש שיאבד את אחיזתו במציאות.

ניטשה החל בהתבוננות ברוח בתבנית סיפורי אגדות מיתולוגיות – אפולו ודיוניסוס נחווים כתבניות רוחיות. הוא ראה את ההיסטוריה של רוח אנוש כשיתוף פעולה או כמאבק בין אפולו לבין דיוניסוס. ואולם, הוא נעצר בדמיון המיתולוגי-אגדתי של אותן ישויות רוחיות. הוא לעולם לא הרחיק לכת עד לתפיסה ישירה של ישות רוחית אמיתית.

הוא עבר מהתבוננות ברוח בסיפורי מיתוסים להתבוננות בטבע. אפולו ייצג את נושא המדע ודיוניסוס את כוחות הטבע. אך כוחות הטבע עמעמו את יופיו של אפולו ועצרו את הכוחות הקוסמיים של דיוניסוס. בעוד גיתה מצא את הרוח בהוויית הטבע, ניטשה איבד את הרוח של סיפורי המיתולוגיות בחלומו על אודות הטבע.

ניצבתי בין ניגודים אלה. תחילה, ההתנסויות הפנימיות בפרידריך ניטשה הלוחם בעד החירות, לא הובילו לשום מקום. מצד שני, סמוך לסיום פרק חיי בואיימר, גיתה שוב דרש את התעניינותי העמוקה ביותר. רציתי לאפיין את החשיבה המבוטאת בהשקפות עולם עד לזמנו של גיתה.

זה היה אמור להראות שגישתו של גיתה נגזרה מתוך אותה התפתחות. התוצאה של ניסיון זה נמצא בספרי: השקפת העולם של גיתה שפורסם ב-1897. הוא היה מיועד להראות כיצד גיתה, ללא דעות קדומות, ראה את הרוח זוהרת בכל מקום בטבע. במקום לעסוק ביחסו של גיתה לרוח, פשוט רציתי לתאר את האספקט של הפילוסופיה של גיתה, כפי שבוטאה בהשקפה על הטבע שמכירה ברוח.

29. דרך תפיסה רוחית את נפשו של ניטשה, מגיע שטיינר להבנת הסבל של אדם שראה את הרוח

פרק 42

"במהלך קיץ 1896, ראיתי בתמונה חיה את מה שניטשה חווה, בעקבות קריאת אוסף הפתגמים שכתב על "חזרה נצחית" שאותם נתן לי פריץ קוגל. וכך, בשנה זאת, דרך תפיסתי הרוחית את נפשו של ניטשה – הגעתי להבנת הסבל של אדם אשר ראה את הרוח. אותו סבל נגרם על ידי החשיבה הנפוצה ששררה בסוף המאה ה 19.

30. שטיינר חווה בדידות בנושאו בשתיקה, בפנימיותו את השקפת עולמו וכן, בדידות בקשר עם חבריו הטובים, הדוחים את תוכן חייו הרוחיים.

פרק 43

"הרגשתי בודד ביחס להשקפת העולם שנשאתי בשתיקה בפנימיותי בעודי עסוק עם גיתה מצד אחד, ועם ניטשה מצד שני. גם ידידיי הקרובים, שעימם הייתי בקשרים טובים מאוד, דחו באופן נחרץ את תוכן חיי הרוחיים.

היה לי ידיד שנשאר אמיתי ונאמן. מכתביו מלאי החום מוינה, תמיד נשאו אותי חזרה אל אותו מקום שהיה לי יקר כל כך. במיוחד בגלל הידידויות הרבות שזכיתי ליהנות מהן שם. ואולם, כאשר ידיד זה היה דן במכתביו על חיי הרוחיים, תהום הייתה נפערת בינינו. תכופות היה כותב שהתרחקתי מן האנושי היסודי, ושעשיתי "רציונליזציה" לדחפי נפשי. הוא התרשם שחיי הרגש שלי הפכו לחיי חשיבה מוחלטים והוא חווה זאת כקור שנבע ממני. כל מה שאמרתי, לא יצר שינוי בהרגשתו.

בתקופות בהן התקררה ידידותנו, נגרם הדבר בשל העובדה שהוא לא יכול היה להשתחרר מן האמונה שאני חייב להיות בעל לב קר, מכלה את חיי נפשי בממלכת החשיבה. הוא לא יכול היה להבין שלא רק שחיי חשיבתי אינם קרים אלא שבעצם היה עליי לשאת את כל הכוחות האנושיים היסודיים של הנפש אל תוך אותם חיי חשיבה על מנת להשתלט על הממשות הרוחית בתודעה מלאה.

הוא לא יכול היה לראות שאנושיות יסודית אינה הולכת לאיבוד בגלל חדירה לממלכת הרוח ואף לא שניתן לחוות חיים ממשיים בממלכת החשיבה. הוא הניח שניתן אך ורק לחשוב באותה ספירה, שניתן רק לאבד את העצמיות באותו אזור קר, מופשט.

ידידי התייחס אלי כאל "רציונליסט". חשתי זאת כאי הבנה הגדולה ביותר של הנתיב הרוחי שלי. חשיבה שהובילה הלאה מממשות והלכה לאיבוד בהפשטות דחתה אותי. כאשר חקרתי תופעה פיזית, כל נטייתי הייתה להמשיך במחשבות רק עד לנקודה שבה הן עלולות היו להפוך למופשטות. באותו רגע, נראה היה לי שהן צריכות לאחוז ברוחי. ידידי היה מודע לכך שעסקתי במחשבות שמעבר למציאות הפיזית, אולם הוא לא היה מודע לכך שבאותו רגע ממש כשעשיתי זאת, חדרתי אל תוך הרוח. כאשר דיברתי על אודות עובדות רוחיות, נראה היה לו שדיברתי על אודות משהו לא אמיתי.

עבורו, מילותיי היו רשת של מושגים מופשטים גרידא. עד כמה שנוגע הדבר לידידי, סבלתי קשות בגלל שדיברתי על משהו שאותו הוא חווה כלא קיים, בעודי מדבר על מה שראיתי כדברים החשובים ביותר. חוויה זאת הייתה נכונה גם לגבי רבים אחרים."

31. שטיינר חווה אי הבנה דומה גם בנוגע לגישתו לידע הטבע

"בגישתי לידע הטבע נתקלתי באי הבנה דומה. עבורי, השיטה הנאותה היחידה לחקירת הטבע הייתה להסביר את הקשרים האובייקטיביים בין התופעות שניתנות לתפיסה חושית דרך מחשבות. בכל אופן, לא יכולתי להסכים לדרך שבה מחשבות נלקחות מעבר למה שנתפס על ידי החושים כדי לבנות היפותזות, שאמורות להתייחס למציאות שמעבר לחושים בעוד שלמעשה, הן רשת של מחשבות מופשטות.

כאשר חוקרים תופעה חושית על כל פרטיה וכאשר מייסדים בהצלחה באמצעות מחשבות את כל הקשרים ההדדיים – בהתבסס על התופעות עצמן – או אז אין להמשיך ולבנות היפותזות, אלא להמשיך בתפיסה ישירה ובהתנסות בממשות הרוחית החיה שלמעשה קיימת בתוך העולם הנתפס ולא מאחורי המוחש באמצעות החושים.

באותה עת, באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19, הפכה תובנה זו של ההכרה להתנסות נמרצת שמאוחר יותר סיכמתי במאמר שפורסם בשנת 1900 במגזין לספרות כדלקמן: ניתוח מדעי של ההכרה מוביל אל הטענה המשכנעת שהשאלות שאנו שואלים על אודות הטבע הן תוצאה של הקשר המיוחד שלנו אל העולם החיצון. אנו מהווים אינדיבידואלים מוגבלים ולכן יכולים להכיר את העולם במנות קטנות, כל חלק בהתייחסות פרטנית, מהווה חידה, או במילים אחרות, מציג שאלה בפני ההכרה שלנו.

עם זאת, ככל שנלמד יותר פרטים, כך הופך העולם ברור יותר עבורנו. התרשמות אחת מסבירה את האחרת. העולם אינו מציב שאלות שלא ניתן לענות עליהן בעזרת האמצעים שהוא מספק לנו לשם כך. לכן, עבור השקפה מוניסטית אמיתית, אין בעיקרון גבולות לידע.

לעיתים שאלה כזו או אחרת, יכולה להישאר בלתי פתורה, כי עקב מכשולים הניצבים בדרכנו, איננו יכולים לגלות את כל הגורמים הרלוונטיים לקבלת התשובה. אולם, מה שאיננו מצליחים לגלות היום, עשויים אנו לגלות למחרת. מגבלות כאלה הן משניות וניתן להתגבר עליהן כאשר רוכשים ניסיון מעשי וכוח חשיבה."

"במקרים אלה, היפותזות יכולות להיות תקפות, אולם, היפותזות אינן צריכות להתייחס למשהו, שבעיקרון אמור להיות בלתי נגיש להכרה שלנו. היפותזה על אטומים מוצדקת רק כאשר היא יכולה לעזור לאינטלקט המופשט, ולא כשהיא משמשת כטענה על אודות ישויות ממשיות האמורות להתקיים מעבר לתחום של העצמים שניתנים לקליטה על ידי החושים.

היפותזה יכולה להיות הנחה רק על אודות עובדות שעל פי טבען שייכות לעולם הנתון לנו, ושעדיין אינן נגישות לנו בשל אי אילו סיבות משניות, בממד הזמן והחלל."

הבעתי את השקפתי על אודות השימוש בהיפותזות כדי להראות שבעוד שלא ניתן להצדיק גבול לידע, מדעי הטבע אינם יכולים להימנע מלהיתקל בכאלה גבולות. במאמר שכתבתי הראיתי זאת רק בקשר למחקר בתחום מדעי הטבע. גישה זו, בכל אופן, תמיד אפשרה לי להמשיך על ידי שימוש במחקר רוחי מאותה נקודה שבה מחקר מדעי של התופעה החושית הגיע אכן לאותו גבול בלתי נמנע."

32. אימון פנימי הדרוש כדי להתגבר על שיפוט מופשט של האינטלקט

פרק 45

"גורל חיי הציב בפניי את האימון הפנימי הדרוש כדי להתגבר על שיפוט מופשט, 'זה או אחר', של האינטלקט. סוג זה של שיפוט יוצר מחסומים שחוצצים בין הנפש האנושית לבין ממלכת הרוח. באותו עולם שום ישות או התרחשות אינה דורשת 'את זה או את זה'.ביחס לעל-חושי, יש צורך להיות רב-צדדי. קיים צורך ללמוד לא רק בתיאוריה, אלא לשלב את האימפולסים העמוקים ביותר של הנפש, וכך, להתבונן בכל דבר מנקודות מבט רבות.

נקודות השקפה כמו מטריאליזם, ריאליזם, אידיאליזם או ספיריטואליזם שכולן עובדו על ידי הוגים בדרכי חשיבה מופשטות אלי תיאוריות מקיפות המשמשות להסביר הכול, מאבדות כל עניין עבור אדם המכיר את העל-חושי. או אז נוכח הוא לדעת, למשל, שהמטריאליזם לא יכול להיות יותר מאשר פילוסופיה שרואה את העולם אך ורק במונחים של ההתגלות החומרית שלו.

אכן, דרך מעשית להתפתחות בכיוון זה מחייבת ליצור, מתוך חוויית עולם רוחית – אחדותית, זיקה מפרה ומשלימה בין רגשות וגישות רוחניות קוטביות. זו היתה חווייה מהותית ומרכזית שבה התנסתי ביחס לדברים רבים בוואיימר. רוחו של גיתה פעלה בעצמה רבה בוואיימר מכל עבר. עובדה משמעותית זו הפכה את התנסותי באירועים שם, באותה תקופה, לתרגיל נפשי מעשי בהצגה אמיתית של העולמות העל-חושיים."

33. קשר קרוב עם שתי נפשות לאחר מותן, תודות לכושרות הראייה הרוחית

פרק 47

"כושרות הראייה הרוחית שנשאתי בנפשי באותה עת אפשרו קשר קרוב עם שתי נפשות לאחר מותן הארצי. הן לא היו כשאר המתים. בדרך כלל, החיים אחרי המוות קשורים בתחילה לחיים הארציים ובהדרגה, אט-אט, נוצר קשר להתנסויות חיים בספירה הרוחית של הוויית הקיום, עד לשלב החזרה לחיים הארציים הבאים. שתי נפשות אלו היו בקיאות לעומק באידיאות החומריות של תקופתן. שתיהן עיבדו את החשיבה המדעית עצמה כמושגים. הן היו מרוחקות מהשקפת עולם רוחית. ללא ספק, שתיהן היו דוחות כל השקפה מסוג זה אילו היו צריכות להתעמת איתה, כי הן היו מגלות, על פי הרגלי חשיבה שגרתיים, שהעובדות דורשות "חשיבה של מדעי הטבע".

אולם, אותן נפשות היו כבולות על ידי מטריאליזם מודרני רק בעולם האידיאות שלהן. הן לא ניהלו חיים חומריים שהיו אמורים להיות תוצאה של החשיבה המטריאליסטית ששלטה בסביבה שבה חיו כבני אדם במהלך חייהם. הן נחשבו ל"טיפוסים מוזרים" בעיני האנשים שסבבו אותם. הן חיו בתנאים פרימיטיביים יותר מאשר היה מקובל או מאשר יכלו להרשות לעצמן.

לכן, הן לא נשאו עמן אל העולם הרוחי מטריאליזם שהשפיע על חיי הרצון שלהן, אלא את התוצאות של חשיבה מטריאליסטית באינדיבידואליות שלהן. באופן טבעי, כל זה התרחש על פי רוב, בתת ההכרה של שתי נפשות אלה. והנה, יכולתי לראות שלאחר המוות תוצאות החשיבה המטריאליסטית, אינן מרחיקות את האדם מהעולם הרוחי, האלוהי. ריחוק כזה מתרחש רק כאשר המטריאליזם חודר לספירת הרצון.

הנפשות של שני האנשים – זה שהייתי קרוב אליו בוינה וזה שאליו התוודעתי רוחית בוואיימר – היו, לאחר מותן, דמויות רוחיות זוהרות בצורה נפלאה. הנפשות שלהם היו מלאות בתמונות של ישויות רוחיות הקשורות לבריאת העולם.

אותם אנשים היו בקיאים באידיאות שבחייהם הארציים הקודמים עזרו להם לחשוב בדיוק רב יותר על תופעות חומריות. אם אידיאות מסוג זה היו זרות להם, הם לא היו מסוגלים לפתח קשר כזה אל העולם שלאחר המוות. החשיבות של החשיבה המדעית נתגלתה לי ישירות מתוך העולם הרוחי באמצעות שתי נפשות אלו שחדרו לגורלי. ראיתי שאורח חשיבה זה, כשלעצמו, אינו בהכרח מרחיק מהשקפת עולם רוחית.

זה קרה בקשר לאותם שני אינדיבידואלים במהלך חייהם הארציים כי הם לא מצאו שום הזדמנות להעלות את החשיבה המדעית לרמה שבה מתחילה התנסות רוחית. לאחר מותם, הם ביצעו זאת באופן מושלם. ראיתי שניתן להעלות את אותה חשיבה מדעית גם במהלך חיים ארציים לרמה זו, כאשר מטפחים אומץ לב וכוחות פנימיים פעילים באופן המתאים להתנסות זו. דרך התנסות באירוע חשוב שכזה בעולם הרוחי, ראיתי שהאנושות חייבת לפתח את היכולת לחשוב בצורה מדעית. בזמנים הקדומים, החשיבה נוצרה כך שהיא יכלה לאחד את הנפש האנושית עם הרוח של העולם העל-חושי.

כאשר בני אדם מתאמנים בידיעה עצמית, שהינה בסיס לכל ידיעה, זה עשוי להוביל אותם להיות מודעים לעצמם כהעתק, או אפילו כאיבר, של עולם רוחי אלוהי. אך זה לעולם לא יביא אותם לחוות את עצמם כישויות רוחיות עצמאיות שאינן זקוקות לאחרים. כתוצאה מכך, הקידמה הייתה צריכה לפתח את היכולת שלנו לתפוס עולם של אידיאות שאינן מוארות על ידי הרוח עצמה, אלא מומרצות על ידי החומר – ממלכה של אידיאות שהיא למעשה רוחית אך לא נגזרת מהרוח.

אין שום דרך שבה אנו יכולים להאיר בפנימיותנו את אותו עולם של אידיאות, בעודנו חיים בעולם הרוחי בין מוות ולידה מחדש. זה חייב להתבצע במהלך החיים הארציים, הואיל ורק על האדמה אנו נתקלים בהוויית קיום חומרית. דרך אותן שתי נפשות יכולתי להתנסות במה שהאדם רוכש בחיים כשלמות – כולל החיים הרוחיים שלאחר המוות – על ידי השתלבותו בחשיבה מדעית. אולם, ראיתי אחרים שהרצון שלהם במהלך חייהם הארציים השתלט על התוצאות של חשיבה מדעית גרידא. הם הרחיקו עצמם מעולם הרוח ובמכלול החיים, בשל החשיבה המדעית, הם חיו פחות באנושיות שלהם מאשר בלעדי חשיבה זו. אותן שתי נפשות נראו מוזרות בעיני האנשים שחיו איתן, כי הן לא רצו לאבד את האנושיות שלהן במהלך חייהן הארציים. הן הטמיעו לחלוטין חשיבה מדעית, כי הן רצו להגיע לדרגה של התפתחות רוחית אנושית שאחרת אינה ניתנת להשגה. לו הייתי פוגש באותן נפשות, כישויות פיזיות בחיים הארציים לא הייתי מסוגל לרכוש הבנה כזו דרכם.

זקוק הייתי לעדינות הגדולה של הראייה הרוחית כדי לקלוט אותן בתוך העולם הרוחי, כי הטבע הפנימי שלהן ועוד הרבה יותר מכך, יכול היה להתגלות בפניי דרכן. ניתן לאבד מהר מאד את העדינות הנחוצה לראייה הרוחית, כאשר התנסויות של העולם הפיזי מסתירות, או לכל הפחות מחלישות, מה שניתן לחוות בדרך רוחית ישירה.

בשל האופן הייחודי שבו שתי נפשות אלה נכנסו לנתיב חיי, היה עליי לראות שזה היה משהו שנקבע על ידי הגורל עבור הנתיב שלי לידע. עם זאת, לא היה דבר בעל אופי של "מדיום" בקשר שלי עם נפשות בעולם הרוח. לקשר שלי עם העולם הרוחי לא היה שום ערך עבורי אלא אם כן, היה מבוסס על תפיסה רוחית ישירה, אודותיה דנתי מאוחר יותר בפומבי בכתבי האנתרופוסופיים."

34. התייחסותו של שטיינר לנושא הספיריטיזם (ספיריטואליזם)

"בכל עת שנתקלתי בתופעה זאת, התעניינתי בסוג החיפוש שבא לידי ביטוי בספיריטיזם. כיום, הספיריטיזם הוא נתיב שגוי אל הרוח, שבו צועדות נפשות המחפשות אחר הרוח בדרך שנתפסת על ידי החושים אפילו באמצעות ניסויים. – וזאת, היות ואותם אנשים איבדו כל רגש אנושי לנתיב רוחי אמיתי, ישר. ניתן להעריך את הספיריטיזם ואת הכיוון והמטרות המוטעות שלו כאשר מתעניינים בצורה אובייקטיבית, ללא רצון להשתמש בו כאמצעי מחקר. הנתיבים של המחקר המדעי רוחי שטיפחתי הורחקו תמיד מכל צורה של ספיריטיזם. היה זה אפשרי, במיוחד בוואיימר, לנהל שיחות מעניינות עם ספיריטיסטים, היות שלמשך זמן מה, אמנים התעניינו מאוד באפשרות למצוא קשר עם הרוח בדרך זו."

35. חזרה לשתי הנפשות ולתכני הספר 'הפילוסופיה של החירות'

"דרך הקשר שלי עם שתי נפשות אלו, שאבתי כוח פנימי לכתיבת ספרי: 'הפילוסופיה של החירות'. מה שניסיתי להציב בספר זה הם הדברים הבאים:

ראשית – התוצאה של פילוסופיית החשיבה שלי במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.

שנית – התוצאה של הראייה הישירה שלי אל תוך העולם הרוחי באופן כללי.

שלישית – למצוא כוח חדש, דרך המפגש שלי עם שתי הנפשות, בהן קלטתי את התקדמות האדם באבולוציה שנובעת מהשקפת עולם מדעית. ואולם, גם הן חשפו את הפחד של נפשות אצילות אשר חיות באספקט של הרצון של אותה השקפת עולם. נפשות אלה רעדו נוכח התוצאות המוסריות הנובעות מהשקפת עולם זו.

בספרי 'הפילוסופיה של החירות', חיפשתי אחר הכוח שמוביל מממלכת האידיאות של מדעי הטבע מבחינה מוסרית, אל תוך עולם הדחפים המוסריים. ניסיתי גם להראות כיצד יכולים אנו להכיר עצמנו כישויות רוח עצמאיות – כי ישויות אנוש חיות באידיאות שלא עוד זורמות מהרוח אלא מומרצות ביחס לקיום החומרי – ולכן לפתח אינטואיציה למוסריות מתוך הישות שלנו עצמה. משמעות הדבר היא שהמוסריות קורנת מתוך האינדיבידואל העצמאי שהפך חופשי, כמו דחפים אתיים אינדיבידואליים, בדיוק כפי שאידיאות מתייחסות לעולם התופעות.

שתי נפשות אלה לא התקדמו עד לאינטואיציה מוסרית זו. הן נרתעו בצורה לא מודעת מן החיים, כי ראו את החיים אך ורק במונחים של רעיונות מדעיים שהיו צריכים להיות מורחבים מעבר לפיזי. באותה עת, דיברתי על אודות דמיון מוסרי כמקורה של המוסריות בישות האנושית האינדיבידואלית. מובן שלא התכוונתי לציין שמקור זה אינו אמיתי וממשי אלא בדיוק ההפך.

רציתי לאפיין את הדמיון ככוח בכל התחומים שמאפשר לעולם הרוח האמיתי לפרוץ דרך אל ישויות אנוש אינדיבידואליות לפני שחווים את הרוחי הלכה למעשה – את הכוחות להכרה רוחית – אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. ואולם, הופעת קרן האור הראשונה של התגלות רוחית בתוך הישות האנושית – הכרת העצמי כאינדיבידואל – מתרחשת באמצעות כוח הדמיון. כוח זה אינו כלל דמיוני אלא הופך לתמונה של מציאות רוחית. אפשר להבחין בגישה זו, במתודה זאת, במיוחד אצל גיתה."

36. קשרים חברתיים טובים ויכולת לשוחח על עולם האידאות, לצד קושי לדבר ישירות על התנסויות בעולם הרוח

פרק 48

"למרות שהקשרים החברתיים היומיומיים שהיו לי עם מגוון רחב של אנשים, יצרו קרקע פורייה לתחלופה נמרצת של אידיאות ודעות, הרי שבתקופת שהותי בוואיימר לא נטיתי לדבר ישירות על אודות התנסותי בעולם הרוח, אף עם הללו שבשאר המובנים היה לי איתם קשר אינטימי.

החזקתי בהשקפה שעל האדם להבין שהדרך הנכונה לעולם הרוח מובילה תחילה להתנסות מודעת של אידיאות טהורות. טענתי, בכל דרך אפשרית, שכפי שניתן להתנסות במודעות בצבע, טונים, חום וכן הלאה, כך ניתן להתנסות במודעות באידיאות טהורות שיש להן חיים משל עצמן, שאינן מושפעות מתפיסה חיצונית כלשהי. רוח ממשית וחיה הווה באידיאות אלה. דיברתי על אודות העובדה שכל שאר ההתנסויות הרוחיות של האדם צריכות לעלות במודעות מתוך התנסות זו באידיאות.

העובדה שחיפשתי תחילה אחר התנסות רוחית בהתחוות באידיאות, הובילה לאי-ההבנה שהזכרתי. אפילו ידידיי האינטימיים התייחסו אליי כרציונליסט או אינטלקטואל, שכן הם לא יכלו לראות את הממשות החיה באידיאות."

פרק 49

"תקופת שהותי בוואיימר הסבה לי תכופות סיבות טובות להיזכר בה מאוחר יותר בחיי. החיים המוגבלים שנאלצתי לנהל בווינה הורחבו, והשפעתן של חוויות רבות במונחים של תרבות וטבע האדם, באה לידי ביטוי מאוחר יותר במהלך חיי. החוויות החשובות ביותר, שהותירו חותם עמוק בנפשי היו הקשרים עם בני האדם."

37. טרנספורמציה (מטמורפוזה) עמוקה בחיי הנפש

פרק 51

"עם תום שהותי בוואיימר הייתי בן 36. כשנה קודם לכן החלה טרנספורמציה עמוקה בנפשי. כאשר עזבתי את ואיימר, טרנספורמציה זו הפכה להתנסות נחרצת. לא היה לחוויה זו שום קשר עם השינוי שחל בנסיבות החיצוניות של חיי, למרות שהשינוי עצמו היה עצום.

אף פעם לא התקשיתי בכל הנוגע לידע על העולם הרוחי ועל התנסות בו, ואולם, המאמץ להבין את העולם החושי באמצעות תפיסה חושית, הסב לי קושי עצום. היה זה כאילו התנסות הנפש הפנימית שלי לא הרחיקה לכת מספיק אל האיברים החושיים כדי להתאחד לחלוטין עם מה שהם קלטו.

זה השתנה לחלוטין בתחילת שנתי ה-36. היכולת שלי להתבונן בחומר פיזי, בתהליכים ובישויות, הפכה מדויקת יותר ויציבה. זה היה המצב הן ביחס לחוויותיי בתחום המדעי והן ביחס לחיים עצמם. תמיד היה לי קל להבין את ההקשרים המדעיים הרחבים שיש להבינם בדרך רוחית לחלוטין. בכל אופן, להתבונן בעצמים חומריים בצורה מדויקת דרש מאמץ עצום, ובמיוחד לשמרם בזיכרון.

עתה, התעוררה בי תשומת לב חדשה לתופעות שנתפשות על ידי החושים – הפרטים נעשו חשובים, הייתה לי תחושה שהעולם החושי יכול להראות משהו שרק הוא יכול לחשוף. התייחסתי אל זה כאידיאל – לדעת את העולם הפיזי, אך ורק דרך מה שיש לו לומר, בלי להכניס לתוכו אף לא אחת ממחשבותיו של האדם או אספקט אחר של נפשו. נעשיתי מודע לכך שהתנסיתי בטרנספורמציה פנימית של הנפש, שבדרך כלל מתרחשת בגיל מוקדם יותר. נוכחתי לדעת שיש לכך השלכות מאוד ברורות על חיי הנפש.

למדתי לדעת שבני האדם אינם מגיעים להבנה טהורה – לא של העולם הרוחי ולא של העולם הפיזי-חושי, כי הם עוברים בגיל מוקדם ממעורבות הנפש בעולם הרוח אל התנסות בעולם הפיזי. לאחר מכן, מה שיש לתופעה לומר לחושים מתערבב עם מה שהנפש מתנסה בו דרך הרוח ועם מה שנדרש על מנת ליצור תמונה מנטלית של אותה תופעה.

דיוק מוגבר זה וחדירה יסודית יותר של התבוננות חושית, פתחו עבורי דלת אל עולם חדש לחלוטין. כאשר הממלכה החושית נתפסת בצורה אובייקטיבית, חופשית מכל סובייקטיביות, היא חושפת משהו שעל אודותיו אין לתובנה הרוחית דבר לומר. התנסות זו 'שפכה אור' על ממלכת הרוח. כאשר הטבע האמיתי של הפיזי חושף את עצמו דרך התבוננות חושית, אפשרי עבור ההכרה לקבוע את הטבע הנפרד של הרוח, חופשי מכל התרשמות פיזית.

התנסות זו הייתה הנוקבת ביותר עבור חיי הפנימיים והשפעתה באה לידי ביטוי בקשר עם בני האדם סביבי. כושרות ההתבוננות שלי עם אובייקטיביות וטוהר מוחלטים, נטלו על עצמם להתבונן אל מה שהאדם מראה בחיים. נמנעתי בקפדנות מלבקר את מעשיהם של אחרים או מלאפשר לחיבה או לסלידה להשפיע על הקשר שלי עמם. המאמץ הכולל שלי היה "לאפשר לישויות אנוש, כמות שהם, לעשות את הרושם שלהם עליי.

עד מהרה נוכחתי לדעת שדרך זו של התבוננות בעולם מוליכה למעשה אל תוך עולם הרוח. כאשר מתבוננים בעולם הפיזי בדרך זו, יוצא האדם לגמרי מתוך עצמו וזה מאפשר לו לחזור אל העולם הרוחי עם כוחות מוגברים להתבוננות רוחית.

כתוצאה מכך, הופיע בפני נפשי, באותה עת, הניגוד המלא בין העולם הרוחי לבין העולם הפיזי. ואולם, לא חשתי שיש ליישב את הניגוד הזה באמצעות טיעון פילוסופי כמו המוניזם למשל. במקום זאת, חשתי שהיכולת של האדם לעמוד במלואו עם הנפש בתוך ניגוד זה, משמעותו להבין את החיים. במקום שבו יש חיים, פעילה קוטביות. החיים עצמם מכוונים אל התגברות מתמדת ויצירה מחדש של ניגודים."

38. התעוררות של רצון להתמסרות נמרצת להתנסות בתעלומות החיים

"לאור חוויות אלו, חשתי שמתעוררת בי התמסרות נמרצת להתנסות בתעלומות החיים, ולא רק להבינם באמצעות תיאוריות. על מנת למצוא יחס נאות לעולם באמצעות מדיטציה, שמתי בפני נפשי שוב ושוב את המחשבה הבאה: העולם מלא תעלומות – יכול אני לגשת אליהן באמצעות כוח ההכרה, שמוביל את האדם אל תוכן מחשבה כפתרון לתעלומה.

אולם, כך אמרתי לעצמי, תעלומות אינן באות על פתרונן באמצעות מחשבות. המחשבות מביאות את הנפש אל נתיב הפתרון אך הן לא מכילות את הפתרון.

תעלומה צצה בעולם הממשי כתופעה. הפתרון צץ במידה שווה באותה ממשות. משהו מופיע כישות או כתהליך ופותר את הבעיה. חשבתי גם: העולם כולו, מלבד הישות האנושית, מהווה תעלומה – 'תעלומת העולם הממשית', ובני האדם הם פתרונה. כתוצאה מכך יכולתי לחשוב: בני האדם, בכל רגע שהוא, יכולים לדבר על אודות אותה תעלומה אוניברסאלית, אך תשובתם לא תוכל להכיל יותר ממה שהם למדו אודות עצמם כבני אדם.

כך הופכת גם ההכרה לתהליך במציאות. שאלות חושפות עצמן בעולם. תשובות חושפות עצמן כממשויות. הידע הינו השתתפות האדם במה שיש לישויות ולתהליכים בעולם הרוחי ובעולם הפיזי לגלות.

כבר רמזתי על כך, שבכל פעם שחיפשתי אחר תובנה באמצעות מדיטציה על יסודות העולם, הייתה לי התנסות נפשית נמרצת ביותר. החשוב ביותר – התנסות נפשית זו, עם כל עוצמתה באותה עת, עלתה מתוך התמסרות אובייקטיבית להתבוננות חושית צלולה, מוחלטת. דרך ההתבוננות הוענק לי עולם חדש. כל מה שהכרתי בפנימיותי עד לאותה עת, היה עליי למצוא בהתנסות התואמת בנפש, על מנת להגיע לאיזון עם החדש.

התלהבתי עמוקות ממה שמאוחר יותר קראתי לו "ידע תואם למציאות". היה לי ברור במיוחד שידע זה, כשבאמת תואם הוא למציאות – אינו משאיר את הישות האנושית מחוץ לתהליכי העולם. עבורי, ידע אינו שייך רק לישות האנושית אלא להוויית הקיום של העולם בכללותו והופעתו. השורשים והגזע של העץ אינם שלמים אלא אם הם מובילים כל הדרך אל הפריחה. באופן דומה, הוויית הקיום של העולם והופעתו אינם באמת קיימים, אלא אם הם ממשיכים לחיות והופכים לתמצית הידע.

תובנה זו גרמה לי לחזור, בכל הזדמנות הולמת, על הדברים הבאים: כישויות אנוש, איננו הישויות אשר בוראות את תמצית הידע עבור עצמנו. תחת זאת, נפשנו מהווה את הבמה שעליה העולם עצמו מתחיל לחוות את הווייתו ואת התהוותו. ללא ידע – העולם היה נשאר בלתי שלם."

39. התייחסות נוספת לנושא החווייה המיסטית

"תובנות אלו שפכו אור בהיר יותר על עולם ה"מיסטיקה". זה הוציא את ההתנסות האנושית בתהליך אוניברסאלי מתוך 'רגשות מיסטיים אינסופיים', ומיקם אותה באור שבו האידיאות מגלות את עצמן.

השורשים והגזע של עץ הם בתחילה ללא פריחה, ובאופן דומה, העולם החושי, כשהוא נתפס רק בפרטיו, הוא בראש ובראשונה ללא אידיאות. והפריחה אינה מהווה את הקמילה של חיי הצמח, אלא טרנספורמציה של הוויית קיומם.

באופן דומה, עולם האידיאות האנושי ביחס לעולם החושי הוא מטמורפוזה של הוויית קיום פיזית, ולא השפעה מיסטית חשוכה הנוצרת בצורה מעורפלת הנוצרת בעולם הנפש האנושית. כל אשר חי כידע בנפש האדם חייב לזהור בצורה ברורה ובוהקת. כפי שזוהרת התופעה הפיזית באור השמש. עבורי, תובנה זו הייתה התנסות נפשית ברורה לחלוטין. אך היה זה קשה בצורה בלתי רגילה לבטא זאת."

40. חזרה לסוף תקופת שהותו של שטיינר בוואימר

"לקראת סיום תקופת שהותי בוואיימר (1897), כתבתי את הספר 'השקפת עולמו של גיתה' והשלמתי את ההקדמה לכרך האחרון של מהדורת גיתה שערכתי עבור הוצאת קירשנר – הספרות הלאומית הגרמנית.

זוכר אני במיוחד את מה שכתבתי כהקדמה לפתגמים בפרוזה של גיתה, בהשוואה לדרך שבה גיבשתי את הספר 'השקפת עולמו של גיתה'. אם קוראים את שתי היצירות האלה, שאותן כתבתי פחות או יותר במקביל, ניתן למצוא לכאורה סתירה אחת או שתיים בין שתיהן.

ואולם, אם מחפשים אחר מה שחי מתחת לפני השטח, מבחינים שמה שמתגלה על פני השטח – ניסוחים של התנסות ישירה בתחומים עמוקים יותר של החיים, הנפש והרוח – לא יופיעו כסתירה אלא כמאבק למציאת אמצעי ביטוי. זהו מאבק לנסח מושגים כהשקפת עולם – מושגים כפי שתיארתי כאן כהתנסות של ידע, יחס האדם לעולם וההופעה של תעלומות הוויית הקיום האמיתית ופתרונן.

התנסותי בתהליך ההכרה, כפי שמתואר כאן, הניבה פירות כאשר היה עליי לתאר פילוסופיות שונות שהתפתחו במהלך ההיסטוריה. על פי השקפתי, כל מי שדוחה כתבים שבהם הנפש נאבקת בצורה הכרתית – היינו, בגלל שהמאבק הקוסמי מתגלה על במת הנפש האנושית – אינו יכול, בתודעה, לחדור בהצלחה את הממשות האמיתית. במשך זמן רב חיה הכרה זו בעולם המושגים שלי, וכעת קיבלה הכרה זו אישור באמצעות תפיסה רוחית."

41. לימוד טבעה של המדיטציה וחשיבותה להבנת עולם הרוח

פרק 52

"התנסויות חשובות מאוד היו קשורות לטרנספורמציה בחיי נפשי. למדתי באמצעות התנסות פנימית, את טבעה של המדיטציה ואת חשיבותה להבנת עולם הרוח. לפני כן ניהלתי חיי מדיטציה, אך האימפולס לכך נבע מידע אידיאלי על ערכם עבור פילוסופיה שמכירה ברוח.

עתה, עלה משהו בתוכי שעורר צורך חיוני, שלא לומר קיומי, עבור חיי נפשי. חיי הנפש הגיעו לדרגה שבה המדיטציה הפכה לצורך אשר, ממש כמו אורגניזם חי ומתפתח, בשלב מסוים של האבולוציה צריך לנשום באמצעות ריאות.

הקשר בין ידע רגיל קונספטואלי שנרכש באמצעות תפיסה חושית עם תפיסה של הספירה הרוחית, לא היה עוד רק התנסות בממלכת האידיאות. זה הפך להתנסות שהישות האנושית כולה שותפה בה. ספרי 'הפילוסופיה של החירות' נולד מתוך ההתנסות שמערבת את הישות האנושית כולה, מכילה את העולם הרוחי בדרך יסודית הרבה יותר מאשר ההתנסות באידיאה.

עם זאת, כאשר מתנסים ישירות באידיאות, זה מייצג דרגה גבוהה יותר מאשר הבנה קונספטואלית רגילה של הממלכה החושית. באמצעות התנסות ישירה באידיאות, ניתן להבין לא רק את עולם החושים, אלא את העולם הרוחי הסמוך לעולם החושים. כאשר כל זה ביקש אחר ביטוי והתנסות בנפשי, שלושה סוגי ידע נתגלו בפני ישותי הפנימית:

סוג הידע הראשון הוא ידע קונספטואלי הנרכש באמצעות התבוננות חושית. ידע מסוג זה מוטמע ונשמר על פי יכולת הזיכרון. החזרה על ידע זה חשובה רק משום שהיא עוזרת לשמר אותו בזיכרון. הסוג השני של ידע הוא מושגים שאינם נרכשים באמצעות התבוננות חושית. הם נחווים באורח פנימי וללא תלות בחושים. הטבע הפנימי של התנסות זו מבטיח שמושגים אלה מבוססים על ממשות רוחית. האדם מתנסה בעובדה שהמושגים מכילים הבטחה לממשות רוחית באותה ודאות (דרך טבע ההתנסות עצמה) שיש לאדם בזיהוי ההבדל בין מציאות פיזית לבין אשליה כאשר רוכשים ידע על העולם החושי.

שלא כמו ברכישת ידע על אודות העולם החושי, אין זה מספיק רק להטמיע את הידע "הרוחי האידיאלי" הזה כך שיהווה קניין כמו זיכרון. ההטמעה צריכה להיות תהליך מתמשך. אין זה מספיק לאורגניזם לנשום לרגע ואז להשתמש בנשימה מוטמעת זו כדי להמשיך בתהליכי החיים שלו. באותו אופן, אין זה מספיק להטמיע ידע רוחי אידיאלי פעם אחת בלבד כפי שעושים עם ידע חושי.

זהו צורך עבור הנפש להיות ללא הרף בפעולת גומלין עם העולם שאליו היא נכנסת באמצעות ידע מסוג זה. זה קורה באמצעות מדיטציה, אשר, כפי שצוין לעיל, ממשיכה מתוך תובנה אידיאלית של ערכה. חיפשתי אחר קשר הדדי זה זמן רב לפני שהתרחשה הטרנספורמציה בחיי נפשי (בשנתי ה-35). אז קרה שהמדיטציה הפכה לצורך מוחלט עבור חיי הנפש שלי.

עם זאת, הסוג השלישי של ידע הופיע בפני ישותי הפנימית. הוא הוביל אותי עמוק יותר אל תוך העולם הרוחי ואפשר איחוד חי ואינטימי עם עולם זה. בשל צורך פנימי, היה עליי שוב ושוב למקם סוג מיוחד מאוד של תמונה מנטלית במרכז תודעתי.

אם אני עוסק במרץ בתמונות מנטליות השוכנות בעולם החושי, הנני נמצא – במונחים של התנסות ישירה – בעמדה שאני יכול לדבר על הוויית הקיום הממשית של מה שנחווה רק כל עוד אני מתבונן בעצם או במאורע. החושים מבטיחים את אמיתות הדבר שמתבוננים בו. כל עוד אני מתבונן. אך זה אינו אמיתי כאשר אני מתאחד עם הישות או עם המאורעות בעולם הרוחי באמצעות ידע רוחי אידיאלי לחלוטין. בידע מסוג זה, יש לאדם התנסות ישירה של הוויית הקיום הרציפה שלו מעבר למשך זמן התפיסה הישירה עצמה עם יכולת תפיסה אחת בודדת.

למשל, אם האדם חווה את האני האנושי כמרכז ישותו שלו, אז הוא יודע גם בהתנסות תפיסתית ישירה, שאני זה היה קיים לפני החיים בגוף פיזי ושהוא ימשיך הלאה אחרי סיומם של חיים אלו. מה שהאדם חווה מ'האני' מתגלה ישירות בדיוק כפי שפרח הורד מגלה את אדמומיותו לתפיסה ישירה.

במדיטציה כזו, המתורגלת בשל צורך פנימי בחיים רוחיים, נהיה האדם מודע בהדרגתיות "לרוח אנוש פנימית" שיכולה לחיות, לקלוט ולנוע בתוך ממלכת הרוח, מנותקת לחלוטין מהאורגניזם הפיזי. ההשפעה של המדיטציה אפשרה לאדם רוחי עצמאי זה להיכנס לתחום התנסותי, שהעמיק מאוד את התנסותי ברוח.

ניתן בקלות להוכיח באמצעות התבוננות עצמית רגילה שידע על אודות העולם הפיזי נרכש באמצעות האורגניזם הפיזי. יתרה מזאת, אפילו ידע רוחי אידיאלי עדיין תלוי באורגניזם. במובן זה, התבוננות עצמית מראה שכאשר אנו מתבוננים באמצעות החושים, כל פעולה בודדת של הכרה קשורה לאורגניזם.

בידע רוחי אידיאלי, כל פעולה בודדת של הכרה הינה בלתי תלויה לחלוטין באורגניזם הפיזי. העובדה שאנו מסוגלים לפתח סוג זה של ידע תלויה בחיים בתוך האורגניזם הפיזי. הסוג השלישי של ידע עולה דרך הישות האנושית הרוחית, רק כאשר היא יכולה לשחרר עצמה מהאורגניזם הפיזי, כאילו גוף פיזי זה לא היה קיים כלל.

יכולתי לחוש בנסיגה של אספקט מסוים של האלמנט התפיסתי של חיי הפנימיים מוחלף על ידי אלמנט הרצון. זה יכול היה לקרות רק כאשר הרצון נמנע מכל אימפולסיביות סובייקטיבית ביחס לפיתוח ידע. רצון זה גדל ביחס ישר להצטמצמות המרכיב התפיסתי. הרצון חדר, התרחב והעמיק בתוך חיי ההכרה הרוחית שקודם לכן הושגה כמעט באופן בלעדי על ידי המרכיב התפיסתי.

נוכחתי לדעת שלאפיין את חיי הנפש כמחשבה, רגש ורצון, הינו בעל חשיבות מוגבלת. במציאות, החשיבה מכילה בתוכה גם רגש וגם רצון. פשוט, החשיבה חודרת וממלאת את חיי הרגש ובאופן דומה, הרגש והחשיבה חיים ברצון. כעת, חוויתי מתוך הכרה איך הרצון ספג יותר חשיבה והחשיבה ספגה יותר רצון.

מצד אחד, מובילה המדיטציה אלי ידע רוחי. מצד שני, מובילות התוצאות של התבוננות פנימית כזו להתחזקות פנימית של רוח האדם, ללא תלות באורגניזם הפיזי שמאפשר את ביסוסה של הישות האנושית בעולם הרוח כפי שהישות הפיזית של האדם מתבססת בעולם הפיזי.

האדם רוכש מודעות גוברת לעובדה שהקשר בין רוח האדם ובין העולם הרוחי הופך חזק יותר לאין שיעור כאשר האורגניזם הפיזי אינו מונע את התהוותו של קשר זה. עם המוות, הקשר בין האורגניזם הפיזי לבין העולם הפיזי מסתיים, כאשר רוח האדם חדלה לתמוך בקשר זה.

אלה הרוצים לראות את הקשר האמיתי בין האדם לעולם באור הנכון חייבים להכיר ביכולת האנושית להתלכד עם כל סוג של הוויית קיום. אלה שאינם יכולים להכיר בזאת יתייחסו אל הידע לא כחלק מן העולם אלא כהעתק חסר חשיבות בלבד של חלק כלשהו של העולם. ועם הכרה שיוצרת רק העתקים איננו יכולים להשיג ישות פנימית אשר, בתור אינדיבידואליות שבמלוא המודעות, מעניקה לנו התנסות פנימית של עמידה איתנה שלנו בקוסמוס בכללותו."

42. דיבור על תהליך הידיעה שיאפשר לבני האדם 'לתפוס' את הרוח באופן ישיר

"היה לי חשוב לדבר על אודות הידע כך, שהרוח לא תתקבל על ידי ישויות אנוש אלא תוכר על ידם כניתנת לתפיסה. נראה לי חשוב יותר לבסס את העובדה, ש"היסוד הקדמוני" של הוויית הקיום שוכן בתוך מכלול ההתנסויות האנושיות, מאשר לקבל תיאורטית איזו רוח לא ידועה באיזשהו 'עבר' לא ידוע. כתוצאה מכך, היה עליי לדחות את אורח החשיבה שמסביר תחושות צבע, חום, צליל וכן הלאה, רק כעולם חיצוני לא ידוע שעולה בישות האנושית באמצעות תפיסה חושית, בעוד שהעולם החיצון עצמו ניתן להבנה רק בתור השערה. עבור ההכרה ההתנסותית שלי, התיאוריות הבסיסיות של פיזיקה ופיזיולוגיה היו מזיקות במיוחד.

התנסות פנימית זו הפכה יותר ויותר נמרצת במהלך אותה תקופה של חיי. כל מה שתואר בפיזיקה ובפיזיולוגיה כ'נמצא מאחורי תחושות סובייקטיביות' גרם לי (אם רשאי אני להשתמש בביטוי זה) לאי נוחות הכרתית פנימית. מצד שני, למרות הצורה הלוקה בחסר של האידיאות שלהם – הייתה לליאל, לדארווין ולהקל נטייה לחשיבה שיכולה הייתה להיות בריאה לו רק פותחה הלאה.

למשל, העיקרון של ליאל – שניתן להסביר את תופעות האבולוציה של האדמה שאינן נגישות להתבוננות חושית (היות שהתרחשו בעבר) באמצעות רעיונות הנובעים מהתבוננות בתופעות אבולוציוניות עכשוויות – נראה לי מועיל כפי שהוצג.

נראה לי גם, שהניסיון להבין את המבנה הפיזי של האדם על ידי הפקת צורת האדם מתוך צורות בעלי החיים, כפי שהקל עושה בספרו האבולוציה של הישות האנושית, יהווה בסיס טוב להתפתחות הידע. חשבתי שבני האדם חוסמים את עצמם מפני העולם הרוחי בגלל שהם מגבילים את הידע ל'דבר לכשעצמו', בהתאם למשוער. מצד שני, הם משקיפים על העולם החושי בדרך שמאפשרת להם לראות שדבר אחד מסביר את האחר. למשל, שהשלב העכשווי של האדמה מסביר מבחינה גיאולוגית את העבר וצורות בעלי החיים מסבירות את זו של האדם. – דוגמא זאת מראה שישנה נכונות להרחיב סוג זה של הסבר לתופעות, גם לרוח."

43. סיכום הפרק השני בחייו של שטיינר

פרק 53

"עליי לסכם חלק שני זה של חיי עם הטרנספורמציה בחיי נפשי שאותה תיארתי. גורלי נטל כיוון חדש לחלוטין. העבודה שנזדמנה לי בשל נסיבות חיצוניות, הן בווינה והן בוואיימר, הייתה בהרמוניה מלאה עם מאמציי הפנימיים. כל כתביי התבססו על יסוד השקפת עולמי הרוחית אפילו כאשר צורך פנימי דרש שאתייחס פחות לאותה ספירה רוחית עצמה.

המטרות של ההוראה שלי בווינה עלו מתוך התובנות של נפשי שלי. כל מה שעשיתי ביחס לעבודת גיתה בוואיימר נקבע על ידי מה שראיתי כמשימה האמיתית שנובעת ממחויבות חופשית זו. לא נתקלתי בקושי מיוחד בהבאת המשימות החיצוניות לידי הרמוניה עם מטרותיי הפנימיות.

44. שטיינר מבחין ברעיון חירות היצירה האנושית מתוך זיקה בין פעילותו הרוחנית ונסיבות חייו

"זה בדיוק מה שאִפשר לי להבחין ברעיון החירות ולהציגו בדרך שנראתה לי ברורה. אינני חושב שהמשמעות שייחסתי לנקודת המבט שלי על החירות הפכה אותי לחד-צדדי. חירות, אחרי הכול, הינה מציאות אובייקטיבית שאינה ניתנת לשינוי על ידי התנסותו האישית של האדם, שבאופן מצפוני שואף לידע. התנסות אישית משפיעה לכל היותר על דרגתה של התובנה האפשרית.

השקפתי על החירות הייתה קשורה ישירות לקונספט (שבדרך כלל לא הובן) של האינדיבידואליזם האתי כתפיסת העולם שלי. התנסות פנימית זאת התפתחה באופן משמעותי בתחילת החלק השלישי של חיי. קודם לכן, היה זה מרכיב חי בתפיסת עולמי. כעת הוא הפך להתנסות פנימית חזקה שמילאה את ישותי האנושית."

45. הצורך לשכלל את דרך עיצוב ההשקפה על המחקר בתחומי הפיזיקה, הפיזיולוגיה והביולוגיה

"התעורר צורך שאמשיך לשכלל את הדרך שבה עיצבתי את השקפותיי על התחומים שנחקרו על ידי הפיזיקה, הפיזיולוגיה והביולוגיה. היה עליי לגלות האם אימפולס שדוחף את האדם לפעולה יכול לגלות עצמו בעולם החיצון. מצאתי שהכוחות האלוהיים-רוחיים שמנפישים את הרצון האנושי אינם יכולים לחדור אל האדם הפנימי מבחוץ.

כאשר ניגשים לפיזיקה, פיזיולוגיה וביולוגיה בדרך הנכונה, נראה לי שהם מובילים למעשה אל מסקנה זו. הטבע לא סיפק אף נתיב שבו אימפולס רצון יוכל לחדור את הישות האנושית מבחוץ. מכאן נובע, שאף אימפולס אלוהי-רוחני אינו יכול לחדור מבחוץ אל מרכזה של הנפש שבה מתהווים אימפולסי הרצון האנושי. כוחות טבע חיצוניים יכולים לנוע לקראת מה שטבעי הינו בישות האנושית. במציאות, זה אינו ביטוי של רצון חופשי אלא 'הארכה' של פעילות טבע חיצונית שמתבטאת דרך הישות האנושית. כתוצאה מכך, בני האדם אינם שולטים שליטה מלאה על ישותם שלהם, אלא נשארים ישויות הפועלות ללא חירות, 'תקועות' בכל מה שקשור לטבע."

46. מהו הנתיב של הנפש, המוביל מ'רצון לא חופשי' לפעילות רצון מוסרי באמת?

"שוב ושוב נוכחתי לדעת שהשאלה החשובה באמת אינה האם הרצון האנושי הינו חופשי, אלא: מהו הנתיב של הנפש המוביל מרצון לא חופשי או 'טבעי' אל חירות – כלומר, לרצון מוסרי באמת? ניתן להשיב על שאלה זו רק על ידי התבוננות בדרך שבה הרוח האלוהית שוכנת בכל נפש אינדיבידואלית. מוסריות עולה מתוך הנפש האנושית האינדיבידואלית. כתוצאה מכך, האימפולס המוסרי חייב להיות מוצת באותה ישות לגמרי אינדיבידואלית של הנפש האנושית.

חוקי מוסר בצורה של צווים הנובעים מנסיבות חיצוניות, אינם הופכים לאימפולסים מוסריים כאשר אנו מכוונים את הרצון שלנו על-פיהם, אפילו אלו שמקורם בעולם הרוחי. אימפולסים מוסריים עולים רק כאשר אינדיבידואל חווה את החשיבה כממשות רוחית חיה בפנימו. החירות חיה בחשיבה האנושית. הרצון אינו חופשי בעצמו אך המחשבה מעניקה את אותו כוח לרצון.

בספרי "הפילוסופיה של החירות", שמתי דגש בצורה נחרצת על חירות המחשבה ביחס לטבע המוסרי של הרצון. רעיון זה התחזק במיוחד באמצעות מדיטציה. מערך העולם המוסרי חשף את עצמו בבהירות גוברת והולכת כביטוי ארצי, כחותם של מערך פעילות באזורים רוחיים גבוהים יותר. מובן מאליו שזה יופיע בהבנה התפיסתית של האדם ברגע שהוא מסוגל להכיר בממשותה של הרוח.

בשלב זה בחיי, התחברו תובנות אלה לאמת מקיפה שאליה הגעתי קודם לכן והיא, שהתופעות בעולם אינן ניתנות להסבר כאשר משתמשים בחשיבה כדי 'להסביר אותן'. כאשר משתמשים בחשיבה, ניתן לראות את ההקשרים בין התופעות בצורה כזו שהאחד מסביר את השני. בהקשרים אלה, תופעה אחת נראית כחידה, תופעה אחרת – כפתרון, ובני האדם עצמם הופכים למילה עבור העולם החיצון שאותו הם קולטים. לכן, האמת של האימגינציה נהייתה להתנסות פנימית ישירה: הלוגוס, החכמה והמילה שולטים בעולם ובכל תהליכיו."

47. אימגינציות השופכות אור על טבעו של המטריאליזם

"חשתי שדרך אימגינציות אלה יכולתי להבין בבהירות את טבעו של המטריאליזם. התייחסתי לחשיבה המטריאליסטית כהרסנית לא בגלל שהיא מפנה את כל תשומת הלב כלפי המרכיב החומרי של התופעות, אלא בגלל הדרך שבה היא חושבת על החומר. כאשר מטריאליסטים חוקרים חומר הם לא שמים לב לכך שבמציאות הם נמצאים בנוכחותה של רוח המגלה עצמה כחומר. הם לא מבינים שהרוח משנה עצמה לחומר כדי להשיג אופן פעולה שאפשרי אך ורק באותה צורה.

הרוח חייבת קודם לקבל צורה של 'מוח חומרי' כדי לחיות בעולם של תמונות מנטליות שמעניק לבני האדם בחייהם הארציים פעילות חופשית של מודעות עצמית. זה נכון שבמוח עולה הרוח מתוך החומר, אך רק אחרי שנוצר המוח החומרי מתוך הרוחי.

היה עליי לדחות את החשיבה שיושמה על ידי הפיזיקה והפיזיולוגיה, פשוט בגלל שחומר פיזי – כאשר אינו נחווה אלא עובר אינטלקטואליזציה – הוצג כדחף החיצוני להתנסות האדם ברוח. כתוצאה מכך חושבים על החומר בצורה כזו שבלתי אפשרי לזהות את הנקודה שבה הוא הופך לרוח. חומר כזה, שחשיבה זו מניחה שהוא ממשי, פשוט אינו קיים בשום מקום.

פעם במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת (ה-19), דיברתי בפרנקפורט על המיין, על השקפתו של גיתה ביחס לטבע. כהקדמה אמרתי שרציתי לדבר רק על ההשקפה של גיתה על הטבע האורגני, היות שלא ניתן באמצעות הפיזיקה הרגילה לבנות גשר אל האידיאות שלו על אור וצבע. בכל אופן, עבורי אי יכולת זאת ביטאה נאמנה את הכיוון הרוחי באותה תקופה.

זמן מה לאחר מכן הייתה לי שיחה עם פיזיקאי חשוב בתחומו, אדם שהתעסק רבות עם ההשקפה של גיתה ביחס לטבע. אותה שיחה הגיעה לשיאה כאשר אמר: 'בגלל הטבע של האידיאות של גיתה על צבע, הפיזיקה אינה יכולה לעשות דבר עמם'. לא היה לי מה לומר – שתקתי. מכל הכיוונים שמעתי וראיתי: החשיבה המקובלת של התקופה אינה מסוגלת לעשות דבר עם מה שכעת הינו כה ברור ואמיתי עבורי.

חלק ג' – ברלין, 1897 – 1907, האם אמשיך לשמור על שתיקה?

תקופה שביעית

פרק 54

"שאלה זו הפכה להתנסות: האם אמשיך לשמור על שתיקה? זה היה מצבם של חיי נפשי והיה לי צורך להכניס פן חדש לחלוטין אל פעילותי החיצונית. לא היה זה עוד אפשרי לשמור על יחסי קרבה בין הגורמים שקבעו את גורלי החיצוני והקווים המנחים שעלו באופן פנימי מתוך התנסותי בעולם הרוח."

1. שטיינר מתבקש להיות עורך המגזין לספרות

"לא רציתי להיות 'אילם' כי אם לגלות כמה שיותר. היה זה בלתי אפשרי שאייסד כתב עת בכוחות עצמי. לא היה לי את הכסף ולא את הקשרים הדרושים למפעל שכזה. ניצלתי את ההזדמנות כאשר נתבקשתי להיות העורך של המגזין לספרות.

בשל התנסותי המודעת בעולם הרוחי, נטלתי חלק באופן פנימי בכל הקשרים האנושיים שהיו לי באותה עת, ניסיתי לזהות את עצמי לגמרי עם הקוראים של המגזין ועם החברים בחברה, כך שיכולתי לגלות דרך ההשקפה שלהם, כיצד לבטא בצורה הטובה ביותר את הדחפים הרוחיים שהתכוונתי למסור ולהעביר. איני יכול לומר שניגשתי למשימה עם אשליות שנהרסו בהדרגה. אך היה זה בדיוק הניסיון לעבוד בהרמוניה עם הקוראים והמאזינים להרצאות שסברתי שהם מתאימים – ניסיון שנתקל בהתנגדות הולכת וגוברת.

אלה שהיו קשורים למגזין לפני שנהייתי העורך שלו, לא היו רציניים או בעלי נטייה רוחית. רק למעטים מהם היו תחומי עניין עמוקים יותר ואפילו לאותם מעטים לא היו דחפים רוחיים חזקים, אלא רצון כללי להשתתף בביטויים האמנותיים והתרבותיים השונים. עד מהרה היה עליי לשאול את עצמי האם אני יכול להצדיק את עצמי – הן כלפי עצמי והן בפני העולם הרוחי. למרות שרבים מן האנשים היו ידידיי והיו יקרים לי מאוד, גם הם השתייכו לאותם אנשים שגרמו לי לשאול את עצמי: האם אמשיך לשמור על שתיקתי?

2. אי הבנת עמדתו של שטיינר בנוגע לתפיסת העולם המטריאליסטית

פרק 57

לא מצאתי סיפוק פנימי – לא במאמרים שכתבתי עבור המגזין ולא בהרצאותיי. אולם, שגוי הדבר לחלוטין כאשר בני אדם קוראים עתה את אשר כתבתי באותה עת ומסיקים שדגלתי במטריאליזם. מובן שזו מעולם לא הייתה כוונתי.

הזכרתי את העובדה שהרוח עולה מתוך הרחם של הטבע. אם כן, למה מתכוון אני באומרי רוח? אני מתכוון לכל מה שמקדם את 'התרבות' באמצעות חשיבה, רגש ורצון אנושיים. באותה עת לא הייתה שום סיבה לדבר על אודות כל סוג אחר של 'רוח'. אף אחד לא היה מבין אותי אילו אמרתי משהו שהינו לא רוח ולא טבע אלא איחוד מושלם של השניים, שנמצא ביסוד הרוח המתגלה בישות האנושית ובטבע.

איחוד זה הוא הרוח היוצרת שמפיקה חומר באמצעות פעילות יוצרת. כתוצאה מכך, זו אינה רק רוח אלא חומר המתגלה כולו כרוח. המושג שבאמצעותו ניתן להבין את האיחוד הזה לא יכול היה עוד להילקח מהרגלי החשיבה של אותה עת. אולם, היה צורך לדבר על אודות מושג כזה כאשר מתארים, מתוך השקפה רוחית, את המצבים המקוריים של התפתחות האדמה והאדם וכאשר מדברים על אודות כוחות הרוח והחומר שעודם פעילים בבני-אדם – כוחות, שמצד אחד בונים את הגוף שלנו, ומצד שני מפיקים את הרוח החיה שדרכה נוצרת התרבות האנושית. כשמתארים את הטבע החיצוני, יש להציג את החומר הרוחי המקורי כמשהו שמת בחוקים המופשטים של המדע.

לא ניתן היה לדבר על כל זה. לא ניתן היה להתקדם מעבר להתייחסות של הגישה המדעית. זה לא התייחס לחשיבה מדעית. היה משהו בידע זה שעבור חשיבה אמיתית ומחוזקת רוחית, האיר את המיסטריה של היקום ושל המין האנושי. מתוך זה, הרוח – אשר אבדה באמונות ובעקרונות הדת המסורתיים- יכולה הייתה להימצא שוב. את התובנה על אודות טבעה של הרוח רציתי לעורר מתוך ההתנסות בטבע.

רציתי לדבר על ממשות חיה, אלוהית, שמהותה רוחית וטבעית, ממשות הקיימת בעולמנו. בעקרונות הדת השמורים והמסורתיים, הפכה ממשות אלוהית זו לעולם ש"מעבר", כי הרוח הקיימת בתוך עולם זה לא הייתה מוכרת ולכן הופרדה מעולם התפיסה האנושית. הרוח הפכה שקועה באפלה הולכת וגוברת בתודעתו של האדם. זה היה רחוק מדחיית הרוח האלוהית אלא טענה להחזרתה אל עולם זה.

בהרצאה שנתתי בחברה לספרות חופשית אמרתי: אני מאמין שהמדע נמצא במצב שהוא יכול לשקם את תודעת החירות שלנו בצורה הרבה יותר טובה מאשר הייתה ידועה אי פעם. קיימים חוקים הפועלים על נפש האדם שהינם 'טבעיים' לפחות כמו אלה שגורמים לכוכבי הלכת לנוע סביב השמש. אולם, חוקים אלו מציבים משהו שהינו עילאי יותר מהטבע כולו. זה מצוי אך ורק בישות האנושית. האדם חופשי בכל מה שזורם מממלכה זו. בני האדם מתעלים מעל הצורך הנוקשה של החוקים אשר שולטים בעולם הלא אורגני והאורגני – הם נוהגים ומצייתים אך ורק לעצמם (ההרצאה ניתנה בשתים עשרה בפברואר אלף שמונה מאות תשעים ושמונה).

הבנתי שבחשיבה ניתן להתקדם מהבנה של הטבע אל תובנה של העולם הרוחי. כתוצאה מכך, שמתי דגש מיוחד על ידע מבנהו הבסיסי של הטבע, שחייב להוביל באופן בלתי נמנע לידע רוחי. אדם ללא תפיסה ישירה של העולם הרוחי יחווה את ההשתקעות בחשיבה כפעילות מנטלית גרידא.

אלא שההתנסות תהיה שונה במהותה עבור אדם שחווה את העולם הרוחי ישירות. הוא נכנס לממלכה של ישויות רוחיות שכוונתן לעשות את אורח החשיבה הזה לדומיננטי במיוחד. זוהי ממלכה שבה ידע חד-צדדי מסתיים ביותר מאשר טעויות מופשטות. כאן, בממלכה זו טעויות העולם האנושי הופכות לקשר ממשי עם ישויות, שמאוחר יותר דיברתי על אודותן כישויות אהרימניות כשרציתי לציין זאת. המציאות המוחלטת של ישויות אלו היא שהעולם חייב להיות מכונה. הממלכה שלהם נמצאת צמוד לעולם החושים."

3. מאבק פנימי עז לשמור על 'ממלכת האידאות' ולמנוע השפעות דמונית בשל אורח חשיבה מכני וחומרי

"לא נכנעתי ולא איפשרתי, אף לא לרגע, לממלכה זו להשפיע על ממלכת האידיאות שלי – אפילו בצורה לא מודעת. נקטתי משנה זהירות כדי לוודא שכל המחקרים הרוחיים שביצעתי יהיו מתוך מודעות וזהירות מהשפעתם של כוחות אלה. עוד יותר מודע היה מאבקי הפנימי עם אותם כוחות דמוניים שניסו לפתח ידע טבעי, מדעי – לא באמצעות תפיסה של הרוח אלא באמצעות אורח חשיבה מכני וחומרי.

אלה המבקשים אחר ידע רוחי חייבים להתנסות מתוך מודעות בממלכות אלה. אין זה מספיק לחשוב עליהן בצורה תיאורטית. באותה עת היה עליי להציל את השקפת העולם הרוחית שלי תוך סערות פנימיות שהתרחשו מאחורי האירועים של התנסותי היומיומית. עלה בידי להתקדם בתקופת מבחן זו באמצעות תפיסה רוחית של המאורע בגולגתא. התובנה שרכשתי מתוארת בספרי: 'הנצרות כעובדה מיסטית.'

4. התבוננות באמצעות ראייה רוחית בתהליכי התפתחות במאה ה 19

פרק 58

"תחושותיי על אודות העתיד והתרשמויותיי מהסובב אותי, גרמו לי להתבונן שוב ושוב באמצעות הראייה רוחית שעמדה לרשותי, בתהליכי התפתחות שהתרחשו במאה ה-19. בתקופתם של גיתה והֶגל החשיבה איבדה את היכולת לקלוט ולהבין תמונות מנטליות מהעולם הרוחי.

התייחסתי להֶגל כאל הוגה הדעות הדגול ביותר של הזמנים המודרניים, אך הוא היה רק הוגה דעות. עבורו, העולם הרוחי היה בתוך המחשבה. למרות שהערצתי את הדרך בה עיבד כל מחשבה, חשתי בחוסר הרגש שלו כלפי העולם הרוחי שאותו יכולתי לתפוס בתפיסה ישירה. זהו עולם שניתן לגלותו 'מאחורי' החשיבה, ברגע שהחשיבה הוגברה אל התנסות מוגדרת שהגוף שלה הוא החשיבה, שבה הנפש מקבלת אל תוכה רוח אינדיבידואלית."

5. התייחסות להגותם הקוטבית של הגל וסטירנר

"הואיל והגל מציג כל דבר רוחי כחשיבה, עבורי הוא זה שהביא את הנצנוץ האחרון של האור הרוחי הקדום אל תקופה שבה הרוח נסתרת מההכרה האנושית באפילה. כל זה הטריד אותי, בין אם התבוננתי בעולם הרוחי ובין אם סקרתי את המאה שעמדה להסתיים בעולם הפיזי. אלא שאז, באותה מאה, הופיע מקס סטירנר, אדם שלא יכולתי להתחקות אחריו בעולם הרוחי.

הגל היה לחלוטין איש הגות. הוא שאף לפתח סוג של חשיבה שתעמיק יותר ויותר ובו זמנית, תתפשט אלי אפיקים נרחבים יותר. חשיבה זו, בהתעמקותה ובהתפשטותה, תתאחד בסופו של דבר עם החשיבה של העולם הרוחי שמקיפה את היקום כולו. מצד שני, סטירנר האמין שכל מה שמיוצר מתוך מאמץ אנושי, מקורו ברצון אישי-אינדיבידואלי. עבורו, הישגי האנושות בכללותה הם פשוט סך כל המאמצים האנושיים הנפרדים, האינדיבידואליים. דאגתי העיקרית באותה עת הייתה להיזהר מפני החד-צדדיות. היות שכל כך התעמקתי בפילסופיה ההגליאנית, חוויתי אותה כמו הייתה שלי. כתוצאה מכך, היה עליי להשתקע פנימית בפילוסופיה מנוגדת זו. ואכן, חד צדדיות זו, שהניחה שהאינדיבידואל האנושי הוא פשוט ישות של רצון, הייתה צריכה להפוך משקל נגד לקיצוניות ההגליאנית הרואה רוח קוסמית מוכלת ידע בלבד.

לא הייתי נותן לזה לזרום אל תוך הכתבים או ההרצאות שלי אילו התנסותי בניגוד שבין שתי ההשקפות האלה הייתה תוצאה בלעדית של התנסותי הנפשית בהתפתחותי האישית. תמיד דבק הייתי בכלל זה ביחס להתנסויות נפש כאלה. אך ניגוד מיוחד זה בין הגל וסטירנר היה חלק מן המאה ה-19, שביטאה עצמה דרכם.

ככלות הכול, זה נכון שזו לא שאלה של השפעה שיש לפילוסופים על תקופתם. ניתן בהחלט להזכיר את ההשפעה העצומה של הגל אך אין זה האספקט החשוב ביותר. במשמעות של המחשבות שלהם, מגלים הפילוסופים את רוח הזמן, כפי שמדחום מציין את הטמפרטורה בחדר. החיים התת-מודעים של התקופה הופכים מודעים אצל הפילוסופים.

כתוצאה מכך, המאה ה-19 התאפיינה בין השאר בזרמים קיצוניים שבאו לידי ביטוי ביצירתם ההגותית של הגל וסטירנר. מצד אחד, חשיבה בלתי אישית הנוטה לכיוון התבוננות בעולם שבו אין שום חלק לישויות אנוש עם הכוחות היוצרים הפנימיים שלהם. מצד שני, היה רצון אישי לחלוטין, עם מעט רגש לשיתוף פעולה הרמוני. אכן, היו שיחות על אודות כל מיני 'אידיאלים חברתיים', אך לא היה בהם שום כוח להשפיע על המציאות. מתוך כל מה שעולה כאשר דחפים אינדיבידואליים של הרצון פועלים זה לצד זה, לבשו החיים יותר ויותר צורה. הגל רצה שהאידיאל של המוסריות יתפוס צורה אובייקטיבית בחברה בעוד שסטירנר חש שהשפעה של הרמוניה כזו בחיי אנוש רק מוליכה שולל את 'האינדיבידואל' (האישיות הייחודית).

המחקר שלי על סטירנר הושפע בדרכים רבות מהידידות שלי עם תלמידו החשוב, העורך ג' ה' מקאיי. קודם לכן, פגשתי באדם חביב מאוד זה בוואיימר דרך גבריאלה רויטר. הוא היה עסוק בחלק מספרי, הפילוסופיה של החירות, החלק שעוסק באינדיבידואליזם אתי (חלק שני). הוא מצא הרמוניה מסוימת בין השקפותיו החברתיות לבין דבריי.

התעניינותי במקאיי עלתה תחילה מהתרשמותי האישית ממנו. הוא נשא את העולם בפנימו. כל אשר אמר ועשה נשא את חותם 'ניסיון עולם'. הוא חי זמן מה באנגליה ובארה"ב. כל זה היה ספוג בטוב לב בלתי מוגבל. פיתחתי חיבה גדולה כלפיו. כאשר התיישב מקאיי בברלין ב-1898 פיתחנו ידידות מופלאה. למרבה הצער, אף ידידות זו נותקה על ידי החיים – במיוחד בשל העובדה שהצגתי את האנתרופוסופיה בפני הציבור הרחב. עתה, נסיבות הגורל הביאו לתפנית בהתנסותי עם מקאיי וסטירנר בצורה כזו, שהיה עליי להתעמק בעולם מחשבה שהפך למבחן רוחי עבורי. האינדיבידואליזם האתי שלי נבע מהתחוות פנימית טהורה של הישות האנושית.

6. "במהלך שנת 1898 נגררה נפשי, יחד עם האינדיבידואליזם האתי הטהור אל מעין תהום"

"כאשר עיבדתי את הקונספט של האינדיבידואליזם האתי, לא היה כלל בכוונתי לעשותו לבסיס להשקפה חברתית (פוליטית). אך באותה העת, במהלך שנת 1898, נפשי, יחד עם אינדיבידואליזם אתי טהור זה, נגררה אל מעין תהום. מהיותה התחוות פנימית אנושית טהורה, היא הפכה להיות משהו חיצוני. האיזוטרי הופנה אל האקזוטרי.

ואולם, כאשר יכולתי להציג את התנסותי בעולם הרוחי, בתחילת המאה החדשה בכתבים כמו 'מיסטיקה אחרי מודרניזם' ו'הכריסטיאניות כעובדה מיסטית',^[2] שוב תפס האינדיבידואליזם האתי את מקומו הנאות לאחר המבחן. ואף כאן – נתיבו של המבחן היה כזה שהניסיון להחצין את האינדיבידואליזם האתי בתודעה מלאה לא שיחק שום תפקיד.

הוא תפס מקום היישר מתחת לתודעה מלאה, ורק בגלל סמיכות זו, הוא יכול היה לזרום אל תוך הביטויים שבהם השתמשתי כאשר דיברתי על אודות החיים החברתיים של השנים האחרונות של המאה ה-19. אך שוב יש כאן צורך להעמיד הצהרות מסוימות שנראות קיצוניות מדי לעומת אחרות על מנת לרכוש תמונה אמיתית.

אלה המסוגלים לראות בעולם הרוחי מוצאים שהישות שלהם תמיד נמצאת 'מחוצה להם', כאשר עליהם להביע את דעותיהם והשקפותיהם כלפי חוץ. הם אינם נכנסים לעולם הרוחי במופשטות אלא בתפיסות חיות. גם הטבע, שהינו תמונה פיזית של הרוח, אינו מציג את העולם עם דעות והשקפות, אלא מגלה את הצורות והתהליכים של צמיחה והתהוות.

7. הקשר עם אנה יוניק

באותה עת התנסיתי בחיי נפשי בתנועה פנימית שהניעה את כל כוחות נפשי כנחשולי גלים. כלפי חוץ – חיי הפרטיים היו משביעי רצון, הואיל ומשפחת יוניק עברה לברלין ויכולתי לחיות עמם במיטב דאגתם לי, אחרי שהתנסיתי במשך זמן מה בסבל שנובע מן החיים לבד. זמן קצר לאחר מכן – הידידות שלי עם גברת יוניק הפכה לנישואים אזרחיים. (החתונה של ר' שטיינר ואנה יוניק [שם הנעורים אנה שולץ], התקיימה בוואיימר, בתאריך 31 לאוקטובר 1899. אסתפק בכך, בנוגע ליחסים אלה. איני רוצה להתייחס לנושאים פרטיים בתיאור זה של חיי, מלבד כאשר הם קשורים בצורה כלשהי להתפתחותי הרוחית. חיי עם משפחת יוניק העניקו לי בסיס יציב לחיים שהיו רבי אירועים, הן באורח פנימי והן באורח חיצוני.

ובאשר לשאר, החיים הפרטיים של האדם אינם שייכים לרשות הציבור. אין הם מעניינו. התפתחותי הרוחית הינה בלתי תלויה לחלוטין בכל מערכות היחסים הפרטיות. נוכחתי לדעת שהיא הייתה תופסת את אותו כיוון גם אילו היו חיי הפרטיים שונים לחלוטין."

8. פנייה אל שטיינר מבית הספר החינוכי של הפועלים בברלין ללמד היסטוריה ותורת הנאום לפני קהל

פרק 59

"במהלך פרק זמן קשה זה של חיי, באו אליי המנהלים של בית הספר החינוכי של הפועלים בברלין וביקשו ממני ללמד היסטוריה ותורת הנאום בפני קהל, בבית ספרם. תחילה, הקשר הסוציאליסטי של בית הספר לא עניין אותי. דמיינתי לעצמי משימה מעניינת של הוראת פועלים בוגרים ונשים בוגרות שכן, לא היו הרבה "צעירים" בין "התלמידים".

הבהרתי למנהלים שאם אקבל על עצמי את המשימה אציג את ההיסטוריה על פי השקפתי שלי על אודות האבולוציה האנושית ולא כפי שפורשה על ידי מרקסיסטים, כנהוג בחוגים סוציאל דמוקרטיים. בכל זאת, הם רצו שאלמד. אחרי שהצבתי תנאי זה לא הפריע לי שבית הספר התבסס על האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית של ליבקנכט הקשיש. עבורי, הוא הכיל גברים ונשים ממעמד הפועלים. העובדה שמרביתם היו סוציאליסטים לא הייתה משמעותית בעיניי בהקשר זה.

האופי השכלי של "התלמידים" עניין אותי מאוד. בשל כך – היה עליי למצוא צורת הבעה שונה לחלוטין מזו שהורגלתי אליה עד אז. כדי שאהיה מובן במידה מסוימת, היה עליי לפלס את דרכי אל צורות התפיסה והשיפוט שלהם. אנשים אלו הכירו עבודה פיזית ואת תוצאותיה. לא היה להם מושג על אודות הכוחות הרוחיים המנחים את האנושות לאורך ההיסטוריה. זו הסיבה שהם קיבלו מהר כל כך את המרקסיזם ואת "הפרשנות החומרית שלו על ההיסטוריה".

9. התייחסות של שטיינר למרקסיזם

"המרקסיזם טען שהכוחות המניעים היחידים בהתפתחות ההיסטורית הם כלכליים וחומריים – כלומר, כוחות המיוצרים באמצעות עבודה פיזית. יש להתייחס ל"גורמים רוחיים" כמעין תוצר לוואי של הכלכלה החומרית, כ"אידיאולוגיה גרידא". נוספה לכך העובדה שבמשך זמן רב חשו הפועלים להיטות הולכת וגוברת לחינוך מדעי. אך זו יכולה הייתה לבוא על סיפוקה אך ורק באמצעות הצורה המגושמת ביותר של המטריאליזם. יש לזכור שקיימות אמיתות חלקיות ברעיונות המטריאליסטיים של הכלכלה והן נקלטות על ידי הפועלים דרך המרקסיזם כ"היסטוריה מטריאליסטית". אמיתות חלקיות אלו הן הדבר שהפועלים מבינים בקלות. לו הייתי מתעלם מהן ומלמד היסטוריה מנקודת מבט אידיאליסטית, היו הפועלים חשים שמה שאמרתי אינו בקו אחד עם האמיתות החלקיות שהם כבר ידעו.

כתוצאה מכך, התחלתי בעובדה שהייתה מובנת לקהל מאזיניי. הראיתי מדוע אין היגיון לומר כפי שקארל מרקס אומר, שכוחות כלכליים שלטו בהיסטוריה לפני המאה השש עשרה. הראיתי גם שהכלכלה לא לבשה צורה כפי שהובן במונחים מרקסיסטיים עד המאה השש עשרה, ושתהליך זה הגיע לשיאו במאה התשע עשרה.

לכן, יכולתי לדבר על האידיאלים הרוחיים שפעלו בתקופות קודמות בהיסטוריה, בהסתמך על עובדות, ויכולתי להראות שלאחרונה, אימפולסים אלה נחלשו מאוד מול הכוחות החומריים והכלכליים. בצורה זו קיבלו הפועלים מושג על אודות כושרות לידע ועל כוחות רליגיוזיים, אמנותיים ומוסריים בהיסטוריה, והם חדלו לראותם כאידיאולוגיים גרידא. היה זה חסר תועלת להיכנס לויכוח על התפיסה המטריאליסטית בקורס שעסק בנאום בפני קהל ומובן שניתן היה לעשות אך מעט באותו כיוון. הייתי מתחיל שיעור בשיחה על העקרונות החיצוניים של הרצאה ונאום ואז התלמידים תרגלו נאומים למעשה. הם העלו רעיונות מטריאליסטיים שאותם הכירו כמובן.

10. קשיים שהתעוררו בנוגע לאופיו של לימוד מדעי הטבע

"תחילה, מנהיגי הפועלים כלל לא נתנו תשומת לב לנעשה בבית הספר כך שהייתי חופשי לחלוטין להעביר את התכנים על פי הכרתי. העניינים הפכו מורכבים יותר כאשר היה עליי ללמד מדעי הטבע בנוסף להיסטוריה. בתחום זה היה קשה במיוחד להציג את העובדות ולהתקדם מעבר לתפיסות החומריות שהופצו על ידי אלה ששאפו לעשותן פופולאריות.

אף על פי כן, עשיתי כמיטב יכולתי בכיוון זה ואירע, שדרך מדעי הטבע פעילות ההוראה שלי הלכה והתפשטה בין הפועלים. איגודים מקצועיים רבים הזמינו אותי להרצות על מדעי הטבע. במיוחד הייתה דרישה להרצאה על "חידת היקום" מאת הקל, שגרמה למהומה באותה עת. שליש מהספר עסק ישירות בביולוגיה ושם ראיתי סיכום קצר ומדויק על היחסים בין אורגניזמים חיים.

השתכנעתי שקו חשיבה זה יכול להוביל את האנושות באופן כללי להכיר ברוח, וראיתי שהדבר נכון אף עבור הפועלים. כתוצאה מכך, התייחסתי בהרצאותיי לחלק זה של הספר ולעתים קרובות אמרתי ששאר חלקי הספר הינם בעצם חסרי ערך ושהם מיותרים.

בחגיגות היובל לגוטנברג, הוטל עליי לשאת נאום חגיגי בפני שבעת אלפים סדרים ובעלי דפוס בכיכר ברלין. כך, צורת הנאום שלי בפני הפועלים הוכיחה את עצמה. הגורל שוב הביא אותי בפני מצב בחיים שהיה עליי להשקיע עצמי לחלוטין בו. ראיתי כיצד הנפש האינדיבידואלית בקהל כיתה זו הייתה רדומה וחולמת וכיצד סוג של נפש קבוצתית אחזה בכולם אחיזה משותפת, כובלת את הדמיון, השיפוט והתפיסה שלהם.

11. התבוננות בנפשות תלמידיו בפרט ובפועלים בפרט

"למרות זאת נשארו חיים בנפש האינדיבידואלית. יכולתי להתבונן לעומק בנפשות תלמידיי' והפועלים בכלל. עובדה זו תמכה בי במשימה הקשה שקיבלתי על עצמי. גישת הפועלים למרקסיזם לא הפכה עדיין למה שהיא הפכה שני עשורים מאוחרים יותר. באותה עת, המרקסיזם היה כמו אוונגליון לכלכלה שאותו למדו ועיבדו בתשומת לב רבה.

מאוחר יותר, מעמד הפועלים הפך להיות 'כמו רכושו של המרקסיזם'. תודעת מעמד הפועלים באותה עת הייתה מורכבת מרגשות שהועלו על ידי ההמונים. תכופות ניתן היה לשמוע שתבוא העת שבה העולם שוב יפתח התעניינות רוחית, אך תחילה יש להציל את מעמד הפועלים באמצעים כלכליים גרידא.

מצאתי שהרצאותיי הסבו הרבה טוב לנפשותיהם של תלמידיי. הם קיבלו אפילו מה שסתר מטריאליזם ופירושים מרקסיסטיים של ההיסטוריה. מאוחר יותר, כאשר 'המנהיגים נוכחו לדעת כיצד עבדתי', הם תקפו. בכנס של תלמידיי אמר אחד המנהיגים הזוטרים: "בתנועת מעמד הפועלים אין אנו רוצים חירות; רוצים אנו כפייה הגיונית". הם התכוונו לסלק אותי מבית הספר חרף הרצון של תלמידיי. בהדרגה, העניינים נעשו קשים עבורי, כך שזמן קצר אחרי שהתחלתי בפעילות האנתרופוסופית שלי, נאלצתי לעזוב.

יש לי רושם שאילו יותר אינדיבידואלים לא משוחדים היו מתעניינים בתנועת הפועלים באותם ימים, ולו מעמד הפועלים היה נתקל בהבנה אמיתית, תנועה זו הייתה מתפתחת באורח שונה לגמרי. אך האנשים נעזבו לחיות במעמד שלהם ואחרים חיו בשלהם. המעמדות השונים השקיפו אחד על השני בצורה תיאורטית גרידא. בעיית המשכורות נדונה כאשר נדרש הדבר בשל שביתות וכיוצא בזה. כמו כן נוסדו מוסדות צדקה שהיו ראויים לשבח.

הזיקה בין נושאים מרעידי עולם אלו למציאות הרוחית הייתה חסרה מאוד, ושום דבר אחר לא יכול היה להסיר את האלמנט ההרסני מתוך תנועה זאת. היה זה הזמן שבו איבדו 'המעמדות הגבוהים' את תחושת הקהילה שלהם.

12. אור חדש היה נכון לחדור מתוך העולם הרוחי אל תוך האבולוציה התרבותית האנושית, בשליש האחרון של המאה ה-19

"היה זה זמן בו האנוכיות התפשטה בתחרויות אכזריות ופרועות. תקופה זו כבר הכינה את הקטסטרופה העולמית שתתרחש בעשור השני של המאה ה-20. בדרכו שלו, פיתח מעמד הפועלים תחושה של קהילה כתודעת-מעמד של פועלים.

מתוך העולם הרוחי, אור חדש היה נכון לחדור אל תוך האבולוציה האנושית דרך ההישגים האינטלקטואליים של השליש האחרון של המאה ה-19. ואולם, הסברים חומריים של אותם הישגים גרמו לשינה רוחית באנושות שמנעה רמז לכך, לא כל שכן, מודעות שמתוך התודעה. כך הגיעה התקופה שהייתה אמורה להתפתח כלפי הרוח מתוך טבעה המהותי. ואולם, היא התכחשה לטבע מהותי זה שלה. אותה תקופה החלה להפוך את המצב הבלתי אפשרי של החיים לממשות, למציאות."

13. הרצאה בפני איגוד ג'ורדאנו ברונו על ייסוד האנתרופוסופיה הפכה לנקודת זינוק לפעילות אנתרופוסופית

פרק 60

"באותה תקופה, מעט מאוחר יותר, יכולתי להעביר בפני איגוד ג'ורדאנו ברונו, הרצאה על ייסוד האנתרופוסופיה שהפכה לנקודת הזינוק לפעילותי האנתרופוסופית. במידה מסוימת יש לקבל החלטות קשות כאשר מרצים בפני קהל על אודות ידע רוחי כפי שמכילה האנתרופוסופיה. טבען של החלטות כאלה מתואר בצורה הטובה ביותר באמצעות עובדות היסטוריות מסוימות.

מבנה הנפש האנושית במאות קודמות היה שונה לחלוטין והתאים להכרה של העולם הרוחי שהייתה קיימת עד לתחילת המודרניזם, סביב המאה ה-14. הידע שניתן בתקופה זאת היה שונה מהותית מהידע האנתרופוסופי המתאים לצורת ההכרה הנוכחית שלנו. לאחר אותה עת, לא יכלה יותר האנושות להשיג ידע רוחי. ידע עתיק, שבמקור התקבל על ידי נפשות אנוש בצורה של תמונות, הועבר לדורות הבאים ונשמר בצורה סימבולית. בזמנים קדומים מאוד, טופח ידע עתיק זה אך ורק במיסטריות ונמסר רק לאלה שבאמצעות הדרכה היו בשלים מספיק לקבלו, כלומר, המתקדשים. ידע זה לא נועד להיות זמין בפומבי כי אז הייתה נוצרת בקלות נטייה להשתמש בו באורח לא ראוי. בזמנים מאוחרים יותר, אלה שרכשו תובנה על ידע עתיק זה, שמרו על נוהג זה. הם טיפחו אותו בחוגים קטנים של אנשים שהוכנו לקבלו. זה היה המצב שנמשך עד עצם היום הזה.

14. חילוקי דעות עמוקים באשר לאפשרות מתן ביטוי לתכנים אזוטריים, ל'תורת הסוד'.

מבין אלה שפגשתי, אזכיר אדם שהעמיד דרישה זאת ביחד לידע רוחי. הוא השתייך לחוג שתיארתי אשר התכנס סביב גברת לאנג בווינה. הוא גם השתייך לחוגים אחרים שביקרתי בהם בווינה. היה זה התלמיד המכובד של ידע עתיק – פרידריך אקשטיין. כאשר הכרתי אותו הוא לא כתב רבות אך מה שכתב היה שופע רוח. עם זאת, תחילה, אף אחד לא היה מרגיש מתוך כתביו שהוא היה איש סוד שידע על ידע רוחי עתיק. זה היה פעיל ברקע עבודתו הרוחית. זמן רב לאחר שהחיים הפרידו אותי מידיד זה, מצאתי באוסף כתביו רשימה מאוד חשובה על ברטרן הבוהמי.

אקשטיין החזיק בתוקף בדעה שאין להפיץ בפומבי ידע אזוטרי שמקורו ברוח, כפי שעושים עם ידע רגיל. בדעה זו החזיקו כמעט כל אלה שהייתה להם תובנה בחכמה עתיקה. פרידריך אקשטיין האמין שאדם שהואר בידע עתיק צריך להשקיע במה שנאמר בפומבי עם הכוח שרכש מ"הארה" שכזו. ואולם, הידע האזוטרי עצמו צריך להישמר בנפרד מידע אקזוטרי. כלומר – ידע אזוטרי צריך להישמר עבור חוג מצומצם של אנשים שיכולים להבין את ערכו בצורה מלאה.

על מנת להיות פעיל בפומבי בשם הידע הרוחי, היה עליי להחליט להפר מסורת זו. ניצבתי מול המצבים של חיי רוח מודרניים. לאורם של אלה, לא הייתה יותר שום אפשרות לשמור דברים בסוד כפי שהיה מובן מאליו בזמנים קדומים יותר. התקופה שבה אנו חיים דורשת שמה שידוע ייעשה זמין באופן פומבי. ההשקפה שדברים כאלה צריכים להישמר בסוד הינה מיושנת. הדרך הנכונה לזמננו היא לאפשר לאדם להיכנס לידע הרוחי בשלבים, כך שהאדם מקבל את הידע המתאים לרמתו ומתקדם בהדרגה בהתפתחותו. למעשה תואמת תודעה זו לבתי ספר שמעניקים את היסודות ובתי ספר גבוהים שמעניקים את השלבים הבאים.

יתרה מזו, לא התחייבתי לשמור על שום סודות. לא קיבלתי דבר מהחכמה העתיקה. הידע שלי על אודות הרוח הוא כולו פרי המחקר שלי, אך כאשר רכשתי פריט ידע, ייחסתי אותו למה שכבר ידוע בפומבי על אודות הידע העתיק, ממקור זה או אחר, כדי להראות שיש התאמה ביניהם וכדי להצביע על ההתקדמות האפשרית כיום עבור המחקר הרוחי. כך, לאחר פרק זמן מסוים, היה לי ברור לחלוטין שעבורי נכון הדבר להציג ידע רוחי בפומבי.

15. מאמצים של שטיינר למצוא את 'חוט הזהב', את אופי הביטוי האזוטרי, בהתאם להבנת קהל הקוראים והמאזינים להרצאותיו

פרק 61

"ביום השנה המאה וחמישים להולדתו של גיתה שחל ב 28 באוגוסט 1898, התכוונתי לפרסם ברבים את הידע האזוטרי אשר חי בתוכי. הייתה לי מוטיבציה לכתוב מאמר על האגדה של גיתה 'הנחשה הירוקה והחבצלת היפה' עבור המגזין. במאמר אחר שכתבתי – 'ההתגלות האזוטרית של גיתה', ניסיתי למצוא את אופי הביטוי האזוטרי המתאים לקהל הקוראים והמאזינים להרצאותי. במובן העמוק ביותר, התוכן הרוחי של האגדה חי בצורה אזוטרית בנפשי. כתבתי את המאמר מתוך הלך נפש אזוטרי."

16. התייחסות לשפה האזוטרית ב'אגדה' שכתב גיתה בהשראת 'המכתבים על החינוך האסתטי של האדם' מאת שילר

מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת (ה-19) הייתי עסוק באימגינציות שחוויתי כקשורות באגדה זו. ראיתי שהיא הציגה את נתיבו של גיתה – מהתבוננות בטבע החיצוני אל הטבע הפנימי של הנפש האנושית – כפי שמיקם אותה בפני רוחו. לא באופן מושגי אלא בתמונות. גיתה ראה את המושגים כדלים מדי וחסרי יכולת הנדרשת כדי לבטא את החיים והפעילות של כוחות הנפש.

גיתה ראה במכתבים על חינוך אסתטי של האדם מאת שילר ניסיון להבין את החיים והפעילות של הנפש בצורה מושגית. שילר ניסה להראות כיצד כפופים חיי האדם לכורח הטבע באמצעות הגוף ולכורח הרוח באמצעות התבונה. על פי השקפתו של שילר חייבת הנפש ליצור איזון בין השניים: בשיווי משקל זה, אדם חי חיים חופשיים ובאמת אנושיים. זהו ניתוח מעמיק אך פשוט מדי כאשר מדובר בחיי נפש ממשיים, כאשר כוחות מושרשים במעמקים מתפרצים אל התודעה ואז נעלמים לאחר שהשפיעו על כוחות אחרים, חולפים במידה שווה. תהליכים אלה נעלמים עוד עם הופעתם, ומושגים מופשטים מתאימים רק להבנת התופעות שנמשכות זמן רב יותר. גיתה חש באמיתות הדבר ושילב ידע תמונתי באגדה שלו, בניגוד לידע המושגי של שילר. אדם ניצב בפתח האזוטרי כאשר הוא חווה את מה שגיתה יצר באגדה זו."

17. שטיינר מוזמן להרצות על ניטשה בבית משפחת ברוקדורף – ממנהיגי התנועה התאוסופית, בפני אנשים שבאו ממגוון רחב ועשיר של תחומי חיים

באותה עת, הדוכס והדוכסית ברוקדורף הזמינו אותי להרצות באחת מן הפגישות השבועיות שלהם. בפגישות אלו נכחו אנשים במגוון רחב של חוגים. ההרצאות היו קשורות אל כל מישורי החיים והידע. לא ידעתי דבר על אירועים אלו ואף לא שמעתי על הברוקדורפים עד שהוזמנתי להרצות.

שם פגשתי אותם בפעם הראשונה. הוצע שאדבר על אודות ניטשה, וכך עשיתי. שמתי לב לכך שבין המאזינים היו אנשים שמאוד התעניינו בעולם הרוח, וכשהוזמנתי לתת הרצאה שנייה, הצעתי כנושא את ההתגלות האזוטרית של גיתה. בהרצאה זו דיברתי על האגדה מנקודת מבט אזוטרית לחלוטין.

18. לאור הפתיחות לרוח בהרצאה על ניטשה, שטיינר מרצה במפגש השני על תוכן 'האגדה' של גיתה

"עבורי, זו הייתה התנסות חשובה. יכולתי להתבטא במילים שמקורן ישירות מעולם הרוח. בברלין הגבילו אותי מאוד הנסיבות, התאפשר לי רק 'לרמוז' על המציאות הרוחית 'שזרחה' מבעד להצגת דבריי. ה'ברוקדורפים' היו מנהיגי סניף של החברה התיאוסופית שנוסדה על ידי בלבטסקי.

בשל הרצאתי על האגדה של גיתה הם הזמינו אותי להרצות באורח סדיר בפני החברים בחברה התיאוסופית שעמם היו בקשר. הבהרתי שאני יכול לדבר אך ורק על ההתנסויות שהיו לי דרך מחקרי במדע הרוח. לא יכולתי באמת לדבר על שום דבר אחר. ידעתי מעט מאוד על הספרות שפורסמה על ידי החברה התיאוסופית.

בהרצאות שנתתי קשרתי את אשר אמרתי למיסטיקה של ימי הביניים. מצאתי דרך להביע את הידע הרוחי שרציתי למסור בהשקפות על המיסטיקה מאת מאסטר אקהרט ועד יעקוב בוהם. מאוחר יותר קיבצתי את ההרצאות האלה לספר שכותרתו: 'מיסטיקה אחרי מודרניזם'."

19. העמקת מעורבותו של שטיינר בפעילות החברה התאוסופית

"מרי פון סיברס (שטיינר) באה לאחת מן ההרצאות האלו. היא נועדה ליטול לידיה את המנהיגות של הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית שנוסד זמן קצר מאוחר יותר. בתוך סניף זה, נתאפשר לי לפתח את פעילותי האנתרופוסופית בפני קהל מאזינים שהלך וגדל בהתמדה. בחברה התיאוסופית לא היה שמץ של ספק שאציג אך ורק את פירות המחקר הרוחי הישיר שלי. ציינתי עובדה זו בכל הזדמנות מתאימה.

בשלב זה, סניף של החברה התיאוסופית נוסד בברלין. אני באזאנט נכחה באירוע זה. בפתיחה הרשמית נבחרתי לתפקיד המזכיר הכללי אך היה עליי לעזוב את האירוע על מנת לתת הרצאה בפני קהל שאינו תיאוסופי. דיברתי על אודות האבולוציה הרוחית של האנושות והוספתי את המילה: אנתרופוסופיה לכותרת ההרצאה שלי. אני באזאנט ידעה היטב שהשתמשתי במונח זה כאשר דיברתי על העולם הרוחי. במהלך קונגרס תיאוסופי בלונדון, אמר לי אחד ממנהיגי התנועה התיאוסופית שספרי 'מיסטיקה אחרי מודרניזם' מכיל תיאוסופיה אמיתית. הייתי מרוצה כי ספרי היה אך ורק תוצאה של תפיסתי הרוחית ומשמעות הדבר הייתה שהיא מקובלת על החברה התיאוסופית. לא הייתה שום סיבה מדוע לא אציג ידע רוחי זה בדרכי שלי בפני קהל תיאוסופי, שהיווה באותה עת את הקהל היחיד שבאמת התעניין בידע רוחי. כך, לא הייתי כפוף לשום דוגמות כיתתיות. הייתי פשוט אדם שאמר את מה שהוא עצמו ראה לנכון לומר על פי התנסותו האישית בעולם הרוח.

20. המאבק להציג תמונת ידע אמיתי של כל הוויית הקיום בהשקפת עולם

פרק 62

"היו אנשים שטענו שידע אמיתי מוכיח שבלתי אפשרי להכיל תמונה של כל הוויית הקיום בהשקפת עולם. עניתי כך: אילו צדקו אותם אנשים, היינו מסתפקים במחקר התופעות באמצעות מכשירים קיימים – מדידה, משקל והשוואה ביניהם. אך, לעולם לא היינו חוקרים את המשמעות העילאית יותר של אותם דברים ורשמים.

יש לראות את האירועים שהובילו לפעילותי האנתרופוסופית בתוך החברה התיאוסופית לאור הלך נפש זה. בכל שעה שבה הייתי עסוק בתרבות המודרנית בניסיון למצוא את הרקע ההולם עבור המגזין, תמיד הרגשתי צורך פנימי עמוק להתאושש על ידי קריאת ספרים כמו: 'ההיסטוריה של האידיאליזם מאת ווילמן'. אכן, הייתה תהום פעורה בין השקפתי הרוחית לבין זו של אוטו ווילמן, אך למרות זאת הרגשתי שהאידיאות שלו היו קרובות לרוח.

בסוף ספטמבר 1900, היה ביכולתי למסור את המגזין לידיים אחרות. אני מסתכל לאחור על הדברים שאמרתי בין השנים 1897 ל 1900 ואני רואה שזה היה צריך להיאמר בשל אורח החשיבה של התקופה."

21. שטיינר מתבונן על המבחן הרוחי העמוק ביותר שעבר

"ואולם, מביט אני לאחור ורואה גם את המבחן הרוחי העמוק ביותר שעברתי. למדתי לעומק היכן שוכנים כוחות התקופה שמשתדלים להתרחק מן הרוח בעודם מפרקים והורסים את התרבות האנושית. תובנה זו העניקה לי הרבה מהעוצמה שהייתי זקוק לה כדי לעבוד ישירות בעולם הרוח ומתוכו.

לפני שהתחלתי את פעילותי בחברה התיאוסופית, לקראת סיום תפקידי כעורך המגזין, כתבתי טיוטה של הספר בעל שני הכרכים 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה.' מאז המהדורה השנייה ואילך פורסם ספר זה במהדורה מורחבת, כולל סקירה של ההתפתחות הפילוסופית של השקפות העולם מן התקופה היוונית ועד למאה התשע עשרה, תחת השם 'רזי פילוסופיה'."

22. התייחסות לתכני ספרו 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה', שבהמשך יצא תחת הכותרת 'חידות פילוסופיה'.

ניתן לראות את המניע החיצוני להוצאת ספר זה כבעל חשיבות משנית. זה עלה דרך קרונבאך, המוציא לאור של המגזין. הוא ארגן את ההוצאה לאור של סדרת מאמרים על אודות ההתפתחות של תחומי ידע וחיים שונים במאה התשע עשרה, סקירה של השקפות עולם וחיים והטיל עליי את המשימה.

מזה זמן רב הכילה נפשי את כל התוכן של ספר זה. נקודת המוצא האישית שלי ללימוד השקפות עולם הייתה בגיתה. ראיתי התחלה של תקופה חדשה בהתפתחותה של השקפת עולם באמצעות הניגוד שהייתי צריך לתאר בין אורח חשיבתו של גיתה לבין הפילוסופיה הקנטיאנית, וכן – בגישות הפילוסופיות החדשות שהופיעו עם סיום המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה עם פיכטה, שילינג והגל.

הספרים המעמיקים של ריצ'ארד ווהאל מתארים את התפוררותם של כל המאמצים הפילוסופיים בסוף המאה התשע עשרה וחותמים תקופה זו. כתוצאה מכך, ההתפתחות הפילוסופית של המאה התשע עשרה נראתה לי כשלמות מוגדרת היטב, ובשמחה קיבלתי על עצמי את ההזדמנות לתאר אותה.

במבט לאחור, נראה לי שספר זה מבטא את מה שסימפטומטי בביוגרפיה שלי. בניגוד לדעה הרווחת לא התקדמתי דרך שורה של סתירות. לוּ היה זה נכון, הייתי מודה בכך בשמחה, אך אין זה כך לגבי התפתחותי הרוחית. התקדמתי משלב אחד לבא אחריו תוך כדי גילוי ממלכות חדשות בנוסף למה שחי בנפשי.

היה לי גילוי חשוב במיוחד בממלכת הרוח מייד אחרי שסיימתי את כתיבת הספר 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה'. בהקשר זה אדגיש שמעולם לא ניגשתי לממלכת הרוח באמצעות רגשות מיסטיים אלא תמיד באמצעות מושגים בהירים. התנסותי המודעת במושגים ובאידיאות הובילה אותי דרך עולם האידיאות אל תוך הממשות הרוחית.

באמצעות תפיסה אימגינטיבית פיתחתי את המהות של הספר 'תפיסות עולם וחיים במאה התשע עשרה,' ורכשתי תובנה על האבולוציה הממשית של החיים האורגניים מזמנים קדומים ועד לעת הנוכחית. במהלך כתיבת הספר, עדיין ראיתי בעיני רוחי את ההשקפה המדעית על האבולוציה כפי שהוצגה על ידי דרווין, אך עבורי תיאוריה זו פשוט תיארה רצף אירועים פיזיים בטבע.

בתוך רצף זה זיהיתי את הפעילות של אימפולסים רוחיים כפי שגיתה גילה אותם באידיאות שלו על המטמורפוזה. לכן, מעולם לא התייחסתי לרצף המדעי טבעי של האבולוציה כפי שהוצג על ידי הקל, כרצף מכני או אורגני גרידא. תחת זאת, ראיתי שהרוח מובילה בה התפתחות אורגנית מהיצור הפשוט ביותר ועד למורכב ביותר, עד לישות האנושית. ראיתי בדרוויניזם אורח חשיבה המתקרב לזה של גיתה אך נשאר תמיד מאחוריו."

23. הרחבה והעמקה של ההתבוננות בתורת האבולוציה של דרווין

כל זה נשאר ברמת האידיאות שפיתחתי. רק מאוחר יותר פענחתי זאת באמצעות תובנה אימגינטיבית. אז הבנתי שבזמנים קדומים, בתוך הממשות הרוחית של האדמה, היו ישויות מאוד שונות מהאורגניזמים הפשוטים, ונוכחתי לדעת שהרוח האנושית ותיקה יותר מכל שאר הישויות החיות. על מנת להגיע לצורה הפיזית הנוכחית שלנו, היה עלינו להיפרד מישות העולם שמקיפה אותנו ומכל שאר האורגניזמים. כתוצאה מכך, כל אותן ישויות הן למעשה שרידים של האבולוציה האנושית. לא התפתחנו מהן אלא השארנו אותן מאחור והתנתקנו מהן על מנת שהתבנית הפיזית שלנו תוכל לקבל את תמונת הרוח שלנו.

הישות האנושית הינה ישות מָקרו-קוסמית הנושאת בחובה את כל ממלכות העולם הארצי. היא הפכה לישות מיקרו-קוסמית על ידי הפרדת אותן ממלכות מעצמה. רכשתי תובנה רוחית זו במהלך השנים הראשונות של המאה ה-20."

24. "משימתי היתה ליצור תשתית לאנתרופוסופיה, שתהיה אובייקטיבית כמו החשיבה המדעית, מתקדמת ומקיפה".

פרק 63

"משימתי הייתה ליצור תשתית לאנתרופוסופיה – כזו שתהיה אובייקטיבית כמו החשיבה המדעית אך מתקדמת אל הבנה מקיפה מעבר לציון עובדות הזמינות לחושים בלבד. כל דבר שהצגתי כמדע וכפילוסופיה או באופן מדעי במונחים של האידיאות של גיתה, פתוח לדיון. ניתן להתייחס לכך במדויק או לא, אך זה מייצג מאמץ להיות אובייקטיבי מבחינה מדעית.

25. בספר 'תאוסופיה' (גוף, נפש, רוח) ישנו ביטוי להכרות אובייקטיביות שהושגו מתוך גישה מדעית רוחית זו

"רכשתי את ניסיוני בעולם הרוח באמצעות הכרה אובייקטיבית שכזו, ללא נטייה מיסטית כלשהי. ניתן לראות זאת במיוחד בדרך שבה נכתב ונערך ספרי 'תיאוסופיה' (גוף, נפש, רוח). תפיסה רוחית נמצאת מאחורי כל צעד וצעד בספר זה. כל מה שמוצג שם הוא תוצאה של התבוננות רוחית. אך, בצעדים הראשונים, מחשבות מדעיות עוטפות כל מה שנתפס באופן רוחי. ואז, ככל שהתיאור עולה אל העולמות העליונים, חייבת התפיסה להפוך יותר ויותר חופשית מן החושים, להפוך יותר גמישה ביצירת תמונות של עולם הרוח.

הפריחה של צמח צומחת מהגבעול והעלים; בצורה דומה, יצירת התמונות האלה צומחת מתוך מדעי הטבע. כשם שפריחת הפרח אינה נחווית בשלמותה כאשר רואים רק את הפריחה, כך, העולם הפיזי אינו נחווה בשלמותו אם לא מתרוממים מהנתפס באמצעות החושים אל הרוחי."

26. "פעלתי כדי להציג את האנתרופוסופיה כהמשך אובייקטיבי של מדעי הטבע"

"לכן פעלתי להציג את האנתרופוסופיה כהמשך אובייקטיבי של מדעי הטבע. לא כהשוואה של משהו סובייקטיבי אל המדע. היה זה בלתי נמנע שמטרה זו לא תובן תחילה. המדע נתפס כעומד בלתי תלוי בכל מה שקשור לאנתרופוסופיה. אף אחד לא ראה את הצורך להחיות את הרעיונות המדעיים כך שיוכלו להבין את הרוח. האנשים היו כבולים על ידי החשיבה הרגילה של המחצית השנייה של המאה ה-19. הם לא היו מסוגלים למצוא את האומץ לפרוץ כבלים אלו של התבוננות חושית. הם פחדו להיכנס לממלכה שבה כל אחד מעלה את הדמיון שלו."

27. מרי פון סיברס ושטיינר נוטלים על עצמם את הנהגת הסניף הגרמני של החברה התאוסופית

"זה היה הכיוון הפנימי שלי ב 1902. מרי פון סיברס ואנוכי נטלנו על עצמנו את הנהגת הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית הגרמנית. מרי פון סיברס היא-היא אשר, עם ישותה כולה, אפשרה לשמור על עבודתנו מכיתתיות ולהעניק לה צביון שימקם אותה במסגרת התרבות האנושית הכללית ובחיי העשייה החינוכית. היא התעניינה עמוקות בדרמה, דקלום וסיפור. היא התאמנה באמנויות אלו בבתי הספר הטובים ביותר בפריז וכך, שכללה את כישרונותיה ויכולותיה לרמה יוצאת דופן. כאשר פגשתי אותה לראשונה בברלין, היא הייתה עסוקה עדיין בלימודים אלו כדי להכיר את השיטות השונות של דיבור אמנותי."

28. העמקת קשר הידידות והיצירה המשותפת בין מרי פון סיברס ושטיינר

"עד מהרה נהיינו, מרי סיברס ואנוכי ידידים קרובים. הידידות שלנו הפכה להיות לבסיס העבודה הנרחבת המשותפת במגוון רחב של תחומים רוחיים. מהר מאוד התרכזו החיים שלנו במשימה של טיפוח האנתרופוסופיה וכן, של אמנות השירה וההגייה. החיים הרוחיים שעיבדנו יחדיו היו המוקד שממנו יצאה האנתרופוסופיה לראשונה אל העולם בזיקה לחברה התיאוסופית. העבודה העיקרית שלנו הייתה מורכבת מארגון הרצאותיי הפומביות בפני אנשים שלא היו קשורים בהכרח לחברה התיאוסופית. הם באו להאזין להרצאות רק בשל תוכנן."

29. היווצרות הגרעין של החברה האנתרופוסופית מתוך החברה התאוסופית

"כך נוצר הגרעין של מה שהפך בהמשך לחברה האנתרופוסופית מתוך החברה התיאוסופית – בחלקו על ידי אלה ששמעו את ההרצאות הפומביות, את מה שאמרתי על אודות עולם הרוח, וכן על ידי אלה שגילו את הצורה הזו של ידע רוחי באמצעות הפעילות שלהם בתוך זרם זה או אחר של התיאוסופיה."

30. מאפייני צמיחתה והתפתחותה של החברה האנתרופוסופית

פרק 64

"התנועה האנתרופוסופית נוסדה בתחילת המאה העשרים ומאז, העבודה החיונית הייתה תוצאה ישירה של חייה הרוחניים הפנימיים. לפני עשרים וחמש שנים התחלתי לגבש את התרשמויותיי הרוחיות בהרצאות, מאמרים וספרים. כל אשר עשיתי עלה מתוך דחפים רוחיים. ביסודו, כל נושא נלקח מן הרוח. בתחילה, הצורה שעמדה להינתן לאנתרופוסופיה מתוך רוח פנימית, צריכה הייתה להתמודד עם צורות שונות של התנגדויות מתיאוסופים בגרמניה. הם היו עסוקים בצידוק הידע הרוחי עבור החשיבה המדעית השגרתית. תכופות אמרתי באוטוביוגרפיה זו שצידוק כזה נחוץ.

נטלתי את אורח החשיבה שמיוחס היטב למדעי הטבע ופיתחתי אותו עבור ידע הרוח. נכון הדבר שכאשר סוג זה של תפיסה עוסק בהתבוננות רוחית במקום בתופעות פיזיות, הוא משתנה לחלוטין. ועם זאת, הוא שומר על המאפיין המדעי שלו. אלה שראו עצמם כנציגים של התנועה התיאוסופית בתחילת המאה, לא הבינו ואף לא היו מעוניינים בסוג זה של ידע מדעי-רוחי.

31. ייסוד היירחון 'לוציפר', (נושא האור).

עם ייסוד הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית חשתי צורך שיהיה לנו כתב עת משלנו. כך, מרי פון סיברס ואנוכי ייסדנו את הירחון "לוציפר". שם זה לא היה קשור כמובן בשום צורה לכוח הרוחי שתיארתי מאוחר יותר כ"לוציפר", המקביל של אהרימן. האנתרופוסופיה טרם התפתחה לרמה כזו שיכולה הייתה לדבר על אודות כוחות אלה. משמעות השם הייתה פשוט: "נושא האור".

על אף שכוונתי הראשונית הייתה לעבוד בהרמוניה עם הנהגת החברה התיאוסופית, מלכתחילה הייתה בי תחושה שמשהו צריך לעלות מהאנתרופוסופיה שיוכל להתפתח מהגרעין (זרע) שלה, בלתי תלוי לחלוטין במה שהועבר בחברה התיאוסופית. כדי ליישם זאת הייתי צריך כתב עת כזה. האנתרופוסופיה כפי שהיא קיימת היום אכן התפתחה ממה שהכנתי עבור אותו כתב עת.

בהתחלה יכולנו לעבוד רק בתנאים פרימיטיביים מאוד. אני כתבתי את החלק המרבי של כתב העת "לוציפר", ומרי פון סיברס דאגה להפצתו. כאשר גיליון היה מוכן, היינו עוטפים, כותבים כתובת ומביילים, ואז נושאים בעצמנו את העותקים לסניף הדואר בשק כביסה.

32. איחוד עם כתב העת גנוסיס, ויצירת כתב העת 'לוציפר – גנוסיס'

"זמן קצר לאחר צאת הגיליון הראשון התרחב כתב העת "לוציפר", כי מר רפפורט מווינה, שהוציא לאור כתב עת בשם "גנוסיס" הציע שנמזג את שני כתבי העת. כך הפך "לוציפר" ל"לוציפר-גנוסיס". במשך זמן מה לקח על עצמו מר רפפורט חלק מהמטלות. "לוציפר-גנוסיס" התקדם בצורה נפלאה. הגידול בתפוצה היה מאוד משביע רצון. התעורר צורך להדפיס שוב גיליונות מסוימים. ואולם, בפרק זמן קצר יחסית, התפשטות האנתרופוסופיה הגיעה לממדים כאלה עד כי נקראתי לתת הרצאות בערים רבות. הרצאות בודדות הובילו תכופות לסדרות של הרצאות, וכך לא היינו מסוגלים עוד להוציא את כתב העת בזמן ולעתים איחרנו במספר חודשים. נוצר מצב לא רגיל. כתב העת שזכה למנויים חדשים עם יציאתו של כל גיליון, היה צריך להיסגר פשוט כיוון שהעורך היה עסוק מדי."

פרק 65

"בירחון לוציפר-גנוסיס יכולתי לפרסם לראשונה את החומר שהפך לתשתית של הפעילות האנתרופוסופית. לראשונה פורסם מה שהיה לי לומר על אודות המאמץ הפנימי הדרוש לרכישת ידע עילאי באמצעות התפיסה הפנימית של האדם. מדי חודש כתבתי פרקים תחת הכותרת: כיצד קונים דעת העולמות העליונים? כתבתי גם סדרה של מאמרים תחת הכותרת: מן הרשימות האקשיות – הבסיס לקוסמולוגיה אנתרופוסופית.

התנועה האנתרופוסופית התפתחה מתוך תשתית זו ולא משום דבר שנלקח מן החברה התיאוסופית. כאשר כתבתי על ידע רוחי, ואם לקחתי בחשבון את מה שבדרך כלל נלמד בחברה, היה זה פשוט כדי להציג בצורה נכונה את מה שנראה לי כשגוי באותו לימוד."

33. התבוננות בידע קדמון של האנושות

"התבוננתי בידע קדמון על האנושות. הוא היה בעל אופי חלומי. אנשים ראו תמונות שחשפו את עולם הרוח. ואולם, הם לא פיתחו את אותן תמונות מתוך רצון חשיבתי בהיר לידע. תחת זאת, הן הופיעו בנפש, נמסרות על ידי הקוסמוס כמו חלומות. בימי הביניים, ידע רוחי קדמון זה נמוג כאשר בני האדם החלו לפתח את נפש התודעה. הידע שמתוך תודעת חלום פסק. בני האדם העלו עתה רעיונות באמצעות חשיבה בהירה לגמרי, מתוך רצון לדעת. יכולת זו מתבטאת לראשונה במונחים של ידיעת העולם החושי. במובן זה – היא מגיעה לשיאה במדעי הטבע.

תפקידו של הידע הרוחי הוא להביא את התנסות האידיאות אל העולם הרוחי בבהירות מלאה של הנפש ובאמצעות הרצון לדעת. התנסות של הכרת אידיאות רגילה דומה להתנסות במתמטיקה. האדם חושב כמו מתמטיקאי, אך לא במספרים או בצורות גיאומטריות. הוא חושב בתמונות של עולם הרוח. משמעות הדבר היא לעמוד בתודעה מלאה בתוך העולם הרוחי בניגוד להתנסות שמתוך ערות-חלום של הידע הרוחי הקדמון.

בתוך החברה התיאוסופית היה זה בלתי אפשרי לרכוש את היחס הנכון לגישה חדשה זו אל ידע רוחי. כל הצעה שעל האדם לגשת אל הרוח בהיותו ער ומודע לחלוטין נתפסה בחשדנות. בני האדם הכירו תודעה מלאה רק ביחס לעולם החושים. אף אחד לא יכול היה להבין שניתן לפתח תודעת ערות מלאה עד לנקודה שבה חווים את הרוח. להפך, היו ניסיונות לשוב לתודעת החלום הקדומה על ידי הדחקת תודעת הערות.

לא יכולתי להרגיש בן בית בחברה התיאוסופית ביחס לעניינים רוחיים, כי אותה סלידה מגישה לרוח בתודעה מלאה הייתה קיימת בקרב הנהגת החברה. מבחינה חברתית היה זה תענוג להימצא בתוך חוגים אלו, אך זיקת נפשם כלפי הרוח נשארה זרה לי. מאותה סיבה, כאשר נתתי הרצאות בוועידות של החברה, לא נטיתי לדבר מתוך התנסויותיי הרוחיות. הרצאותיי היו יכולות להימסר על ידי מישהו ללא תפיסה רוחית. התנסויות אלו קמו מיד לתחייה בהרצאות מחוץ לחברה שאורגנו מברלין על ידי מרי פון סיברס ואנוכי.

34. התרחבות פעילות ההרצאות והמפגשים לערים מרכזיות בגרמניה, ובהמשך גם מחוצה לה

העבודה החלה להצטבר בברלין, מינכן, שטוטגרט ובהמשך גם במקומות אחרים. האנתרופוסופיה נחשפה והתקבלה באמצעות הרוח של חייה הפנימיים. לממצאי מחקריי הרוחיים הענקתי תבנית מושגית, ויחד עם מרי פון סיברס בוצעו סידורים לפעילות חיצונית. באותה עת ניצבתי במודעות מלאה בתוך העולם הרוחי. בסביבות שנת 1902 ובאירועים רבים במהלך השנים שלאחר מכן, חוויתי אימגינציות, אינספירציות ואינטואיציות שכונסו בהדרגה בכתבים שפרסמתי."

35. ייסודה של הוצאת ספרים עצמאית, בה יצאו לאור הספר: 'הפילוסופיה של החירות' והרצאות

"עבודתה המסורה של מרי פון סיברס אפשרה, תחילה בקנה מידה קטן מאוד, את ההוצאה לאור של ספרות פילוסופית-אנתרופוסופית. הפרסום הראשון שלנו היה ספרון שהכיל רשימות מהרצאות שנתתי במכללה החופשית בברלין. הפרסום השני היה – הפילוסופיה של החירות, שכתבתי. היה צורך שנרכוש את הספר הזה ונפיץ אותו בעצמנו כי המוציא לאור הקודם לא היה מסוגל עוד לעשות זאת. רכשנו את העותקים שנשארו ואת זכויות הפרסום. לא היה זה קל בשל האמצעים הכספיים הדלים שלנו. אף על פי כן, העבודה אכן התקדמה, דווקא בשל העובדה שלא הסתמכה על שום דבר חיצוני אלא אך ורק על החיבור הפנימי שלה עם הרוח."

36. התנסויות רוחיות משמעותיות במהלך השנים 1901 עד 1908

פרק 66

"עבורי, התקופה שבין השנים 1901 ועד 1907 או 1908 לערך הייתה משמעותית, כאשר חוויתי עם כל כוחות הנפש, את המהויות והישויות של העולם הרוחי שהתקרבו אליי. תובנות מסוימות התפתחו מתוך אותן התנסויות יותר כלליות של העולם הרוחי. הרבה התנסויות עולות כאשר כותבים ספר כמו 'תיאוסופיה' (גוף, נפש, רוח).^[3]

בכל שלב השתדלתי לשמור על זיקה לחשיבה מדעית. זה כלל תבניות מיוחדות ככל שההתנסות הרוחית העמיקה והתרחבה. בספר 'תיאוסופיה' (גוף, נפש, רוח) נראה שטון הדברים משתנה לחלוטין כאשר אני עובר מתיאור "טבע הישות האנושית" לתיאור "עולם הנפש" או "ממלכות הרוח". בתיאור הישות האנושית, מתחיל אני בממצאים של המדע הפיזי. אני מנסה להעמיק באנתרופולוגיה, כך שהאורגניזם האנושי ייתפס בכל השונויות שלו. או אז, ניתן לראות כיצד כמבנה נבדל, קשור הנהו בדרכים נבדלות לישויות הנפש הרוחיות החודרות אותו."

37. תיאור מאפיינים ייחודיים לכתיבת תכנים רוחיים בספר 'תאוסופיה' – 'גוף, נפש, רוח'

"פעילות החיים מצויה בתבנית המאורגנת. ניתן לראות שם את פעילותו של הגוף האתרי. מתגלים איברי החישה והתפיסה דרך האורגניזם הפיזי. הם מצביעים על נוכחותו של גוף אוסטרלי. גופים אלו של הישות האנושית – הגוף האתרי, הגוף האסטרלי, האני וכן הלאה – עמדו בפני ראייתי הרוחית. בתיאורי, התכוונתי לקשור אותם אל הממצאים של המדע הפיזי.

קשה להישאר בתחום המדע כאשר מסבירים חיים ארציים חוזרים עלי אדמות וגורל שנוצר במהלכם. אם התיאור אמור לכלול יותר ממה שנתפס רוחית, יש לקחת בחשבון אידיאות שעולות מהתבוננות קרובה בעולם החושי אך לא מובנות לבני האדם. כאשר מבחינים בהבדל זה, האידיאות של חיים ארציים חוזרים ונשנים הופכות ברורות מתוך החיים עצמם. ואולם, בדרך כלל לא מבחינים בכך. כתוצאה מכך, האידיאות של חיים ארציים חוזרים ונשנים לא נתפסות כלקוחות מהחיים אלא דווקא נהגו באופן שרירותי או נלקחו מהשקפות עולם קדומות.

הייתי מודע לחלוטין לקשיים אלו ונאבקתי בהם. אם אדם מטריח את עצמו לעקוב אחר המהדורות הרצופות של הספר תיאוסופיה, אחר הדרך שבה כתבתי שוב ושוב את הפרק על חיים ארציים חוזרים ונשנים, וניסיתי להעביר את האמיתות האלה במושגים הלקוחים מהתבוננות פיזית, אזי יבחין בדאגתי לעשות צדק עם השיטה המדעית המקובלת.

הפרקים של עולם הנפש וממלכת הרוח היו אפילו קשים יותר במובן זה. האמיתות שמוצגות בפרקים אלו נראות כמו טענות רגילות ושרירותיות, לאלו שקראו רק את התיאורים הקודמים. אולם, הדבר הנו שונה כאשר הקריאה של אידיאות הקשורות לעולם החושים מחזקת ומשפרת את חיי האידיאות. עבורם, חיי האידיאות יהפכו חופשיים ומשוחררים מהשעבוד לחושים. כעת, תהליך נפשי אחר מתרחש: הם נעשים מודעים לכך שהחיים הבלתי תלויים של האידיאות הופכים חופשיים.

אותן אידיאות שוזרות במרץ בנפש, בה הן נחוות כפי שחווים צליל, צבע וחום באמצעות החושים. כשם שעולם הטבע מוצג בפנינו באמצעות צבעים, צלילים וכן הלאה, מוצג עולם הרוח באמצעות אידיאות הנחוות מתוך הכרה. אך, כאשר אדם קורא את החלק הראשון של 'תיאוסופיה', ללא התחוות פנימית מודעת וללא מודעות לטרנספורמציה בהתחוות של אידיאות, אזי הוא יקרא את החלק השני כאילו הוא מתחיל בפרק על עולם הנפש. כתוצאה מכך, הוא רק יוכל לדחות את מה שמוצג בפניו. האמיתות המוצגות ייראו כמו טענות לא מוכחות."

38. "ספר אנתרופוסופי מיועד לקריאה תוך כדי התנסות פנימית"

"ואולם, ספר אנתרופוסופי מיועד לקריאה תוך כדי התנסות פנימית. זה מוביל להתעוררות הדרגתית של הבנה מסוימת. זו יכולה להיות התנסות פנימית מאוד עמומה. ואולם היא עשויה, למעשה צריכה להתרחש. הכשרים העל חושיים שנרכשים באמצעות תרגילים המתוארים בספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' הינם חיוניים העמקה על מנת להתקדם בנתיב הרוחי. ספר אנתרופוסופי שנכתב כהלכה צריך לעורר את החיים הרוחיים של הקורא ולא רק להוות אוסף של מידע. הקריאה בו צריכה להיות יותר מקריאה של חומר. זו צריכה להיות התנסות מלווה בזעזועים, מתחים ופתרונות פנימיים.

אני מבין כמה רחוק נמצאים התוכן והכוח הפנימי של ספריי מלעורר תמיד התנסות כזו בנפשו של הקורא. אך יודע אני גם שמאבקי הפנימי בכל דף ודף היה להגשים כמה שיותר בכיוון זה. לא אימצתי סגנון שמאפשר לרגשות סובייקטיביים להופיע במשפטים. בכתיבה, הופך אני את מה שבא מתוך חום ורגשות עמוקים לסגנון יבש, מתמטי. סגנון זה לבדו יכול להיות גורם מעורר, שכן, הקוראים עצמם צריכים לעורר חום ורגש פנימיים. הם אינם יכולים לתת לרגשות אלה פשוט לזרום לתוכם מתוך התיאור בעוד תשומת הלב שלהם נשארת פסיבית."

39. הנושא האמנותי כמעט ולא זכה לתשומת לב בין חברי החברה התאוסופית

"הנושא האמנותי בקושי טופח בתוך החברה התיאוסופית. מנקודת ראות מסוימת, היה זה לגמרי מובן, אך זה היה צריך להשתנות כדי לאפשר לעמדה רוחית נאותה לשגשג. חברים בחברה כזו נוטים למקד את כל ההתעניינות שלהם בראש ובראשונה בממשות של החיים הרוחיים. בעולם החושי, מופיעה הישות האנושית בפניהם כהוויית קיום חולפת, מנותקת מן הרוח. פעילות אמנותית נראית קיימת בתוך אותה הוויית קיום מנותקת. לכן, היא נחוויית מחוץ לממשות הרוחית המבוקשת. בשל כך, אמנים 'לא הרגישו בבית' בחברה התיאוסופית."

40. "למרי פון סיברס ולי חשוב היה להחיות את הפעילות האמנותית בתוך החברה התאוסופית"

"היה זה חשוב עבור מרי פון סיברס ועבורי להחיות את הפעילות האמנותית בתוך החברה. כתוצאה מכך, ידע רוחי אכן קיים בכל הוויית הקיום האנושי. כל כוחות הנפש מומרצים. האור, שמתוך התנסות רוחית פנימית קורן אל תוך הדמיון היוצר. אך כאן נכנס משהו שיוצר מעצורים. אמנים חשים מידה מסוימת של חרדה מהמחשבה שהדמיון שלהם יואר על ידי עולם הרוח. הם מעדיפים להישאר לא מודעים לתפקידו של עולם הנפש ותחושה זו הִנָּהּ הולמת כאשר מדובר על הדמיון ש"מדורבן" על ידי אלמנט המחשבה המודעת ששלטה בחיי התרבות מאז תחילת תקופת נפש התודעה. לדרבון זה באמצעות האינטלקט האנושי יש השפעה ממיתה על האמנות.

ואולם, בדיוק ההפך מתרחש כאשר תכולה רוחית הנקלטת במישרין, מאירה את הדמיון. כל הכוחות היוצרים, שאי פעם הובילו ליצירה אמנותית בתוך האנושות, מתעוררים לחיים בדרך זו. מרי פון סיברס הייתה באמת מומחית באמנות עיצוב הדיבור והייתה מאוד מוכשרת באמנות הדרמה. כך, ספירת האמנות הייתה קיימת בתוך הפעילות האנתרופוסופית ובהתבסס על כך, יכולנו לבחון את פוריות התפיסה הרוחית עבור האמנות."

41. האבולוציה של נפש התודעה חושפת את השימוש במילה לסכנות שונות

"האבולוציה של נפש התודעה חושפת את המילה לסכנות העלולות לצוץ משני כיוונים. הדיבור משמש כמתווך בחיי החברה והוא מוסר ידע לוגי ואינטלקטואלי. בשני הכיוונים מאבדת המילה מערכה הטבוע בה. עליה להיות מותאמת למשמעות שהיא אמורה לבטא. יש להתעלם מן העובדה שהצליל, הטון ועיצוב הטון עצמו מכילים ממשות.

היופי – הזוהר של התנועה והאופי של העיצור, הולכים לאיבוד בדיבור היומיומי. התנועה 'מאבדת את נפשה' והעיצור 'מתרוקן מן הרוח'. הדיבור עוזב לגמרי את הממלכה שממנה מוצאו – הרוח. הוא הופך למשרתו של הידע האינטלקטואלי ומשמש חברה שמבריחה את הרוח. הוא לגמרי מחוץ לממלכת האמנות.

תפיסה רוחית אמתית חודרת ל"התנסות במילה" כמו מתוך אינסטינקט. היא לומדת למצוא את דרכה אל תוך הדהוד התנועה הנמשך על ידי הנפש ואל תוך צבע העיצור המומרץ על ידי הרוח. בהדרגה היא מתחילה להבין את האבולוציה המסתורית של הדיבור – המיסטריה שלפנים (בעבר) יכלו ישויות רוחיות אלוהיות למסור אל הנפש האנושית באמצעות המילה ושכעת זהו רק אמצעי תקשורת בעולם הפיזי."

42. "נדרשת התלהבות מוארת על ידי תובנה רוחית, כדי להוביל את המילה המדוברת חזרה אל ממלכתה"

"נדרשת התלהבות מוארת על ידי תובנה רוחית כדי להוביל את המילה חזרה לממלכתה שלה. מרי פון סיברס פיתחה התלהבות כזו. כך, היא הביאה אל התנועה האנתרופוסופית את האפשרות לטיפוח אמנותי של הדיבור ועיצוב הדיבור. בדרך זו, נוסף הטיפוח של ההגייה והדקלום כאמנות, לפעילות של מסירת ידע רוחי וזה היווה גורם חשוב וחיוני באירועים אנתרופוסופיים ובחיי החברה.

הנאומים בהגייה של מרי פון סיברס באותם אירועים היוו את תחילתה של השפעת האמנות על התנועה האנתרופוסופית. הופעות הדרמה שבוצעו מאוחר יותר במינכן, יחד עם הרצאות על אנתרופוסופיה (שבתחילה ניתנו כתוספת), התפתחו ישירות מתוך נאומים אלו.

הואיל ועלה בידינו לפתח אמנות באמצעות ידע רוחי, חדרנו במידה הולכת וגוברת אל האמת שבהתנסות רוחית מודרנית. במקור, האמנות התפתחה מתוך התנסויות חלומיות-תמונתיות של הרוח. והיות שהתנסות זו נסוגה במהלך האבולוציה האנושית, על האמנות היה למצוא את דרכה לבדה. היא חייבת למצוא את דרכה שוב לאיחוד עם ההתנסות הרוחית בתצורה חדשה, כאשר התנסות זו הופכת לחלק מההתפתחות התרבותית של האדם."

43. התרחבות הפעילות, הוצאת ספרים נוספים וסדרות הרצאות לחברים, ובהמשך, לציבור הרחב

פרק 67

"התחלתי את הפעילות האנתרופוסופית כאשר הרבה אנשים החלו לחוש אי שביעות רצון מאורח החשיבה של השנים האחרונות. הם רצו להימלט משטח הידע המוגבל שלהם, שנכפה עליהם כי הם התייחסו לידע כלא מהימן, אם לא ניתן היה לתפוס אותו באמצעות רעיונות מכניסטיים. הושפעתי עמוקות מהעובדה שרבים מבני דורי התאמצו לגלות איזושהי צורה של תובנה רוחית.

שתי תוצאות הנובעות מהמאמצים האנתרופוסופיים שלי הן, ראשית – הספרים שהיו זמינים לציבור הרחב, ושנית – מספר רב של מחזורי הרצאות שתחילה נועדו לפרסום ומכירה באופן פרטי לחברים בחברה התיאוסופית (מאוחר יותר, האנתרופוסופית). מחזורי הרצאות אלה מכילים פחות או יותר רשימות מדויקות שנלקחו במהלך ההרצאות ושלא היה לי זמן לעבור על תוכנם ולבצע הגהה.

הייתי מעדיף שהמילה המדוברת תישאר מילה מדוברת, אך החברים רצו שההרצאות יודפסו לצורך תפוצה פרטית. לכן הן יצאו לאור. אילו היה ברשותי זמן להגהה, ההגבלה "לחברים בלבד" לא הייתה נחוצה כבר מן ההתחלה. מזה למעלה משנה שהגבלה זו הוסרה.

חשוב לציין, במיוחד באוטוביוגרפיה שלי, כיצד ספרי המיועדים לקהל הרחב מצד אחד, וההרצאות שהודפסו באופן פרטי מצד שני, מהווים חלק מהאנתרופוסופיה שפיתחתי. כל הרוצה לעקוב אחר המאבק והמאמצים הפנימיים שעשיתי כדי להציג אנתרופוסופיה המתאימה לצורת התודעה של ימינו, חייב לעשות זאת דרך הכתבים שפרסמתי עבור הציבור הרחב. בהם אני מגדיר את עמדתי ביחס לצורת החיפוש הנוכחית אחר ידע. הם מכילים תכנים וצורות שדרכם באה לידי ביטוי האנתרופוסופיה, שהתבהרה ונהייתה מוגדרת יותר בעיני רוחי, למרות היותם ודאי 'לא שלמים' מנקודות מבט רבות.

מלבד הדרישה לייסוד האנתרופוסופיה ולהקדיש עצמי אך ורק לתוצאות של מסירת אמתות ישירות מהעולם הרוחי לתרבות הכללית של ימינו, עלתה גם דרישה לענות בצורה מלאה לצורכי הנפש והכמיהה הרוחית של החברים."

44. נוצר צורך לפעילות של חוגי לימוד בהם ניתן היה להעמיק בהתנסויות ולהבהיר את אופיין הייחודי

"במענה לצורך זה באמצעות מחזורי הרצאות, צץ אספקט נוסף. בהרצאות אלה נכחו רק חברים שהכירו את תוכנה הבסיסי של האנתרופוסופיה. יכולתי לפנות אליהם כאנשים מתקדמים בספירת האנתרופוסופיה. הגישה שאימצתי בהרצאות אלה כלל לא התאימה לעבודות כתובות, כיוון שאלו היו מיועדות מלכתחילה לציבור הרחב. בקבוצות הקטנות יכולתי לעצב את מה שהיה לי לומר באופן שהתאים למסגרת זו – דבר שלא ניתן היה לעשותו שהייתי אילו נועדו מן ההתחלה לציבור הרחב.

כך, הפרסומים לציבור הרחב והפרסומים הפרטיים הם למעשה מאוד שונים וכתובים על יסודות שונים. העבודה הכתובה עבור הציבור הרחב הנה תוצאה של המאבקים והמאמצים הפנימיים שלי, בעוד שהחומר שהודפס באופן פרטי הנו תוצאה של מאבק ומאמץ משותף עם החברה. הקשבתי למה שהדהד בחיי הנפש של החברים, ונקודת המבט של כל הרצאה עלתה בהתנסותי החיה את אשר שמעתי. בכל אופן, כל אשר נאמר היה נביעה טהורה של התוכן ההולך וגדל של האנתרופוסופיה.

האנתרופוסופיה כתכולת חיים נוצרה מתוך מקורותיה שלה. היא הופיעה בפני העולם העכשווי כיצירה רוחית. אנשים רבים שבאופן פנימי נמשכו לאנתרופוסופיה ביקשו לשתף פעולה עם אחרים. כך עוצבה החברה על ידי בני אדם – חלקם רצו אופי דתי יותר, אחרים רצו משהו יותר מדעי ואחרים רצו אלמנט אמנותי. היה על האנתרופוסופיה להיות מסוגלת להיות מה שנדרש ממנה. התוכן של הכתבים המיועד לקהל הרחב תואם את דרישותיה של האנתרופוסופיה עצמה, ואילו תצורת הנפש של החברה כולה, כפי שצוין, שיחקה תפקיד באופן שבו החומר שהודפס באופן פרטי יצא לאור."

45. דגש נוסף על חשיבותה של הפעילות האמנותית להתחיות התכנים הרוחניים ולהתפתחות נפשית-רוחית, ליצירה חברתית ותרבותית

פרק 69

ידע אנתרופוסופי נמסר לחברה בצורה כזו שאת חלקו ניתן לראות בחומר שהודפס באופן פרטי. בינתיים, מרי פון סיברס ואנוכי, באמצעות המאמצים המשותפים שלנו, פיתחנו במיוחד את האלמנט האמנותי, שאכן נועד להיעשות כוח מעורר חיים בתוך התנועה האנתרופוסופית. הייתה ההקראה הנוטה לכיוון אמנות הדרמה, שהיה צורך לטפח כך שהתנועה האנתרופוסופית תוכל לקבל את התכולה הנכונה. כמו-כן, במהלך הנסיעות שלי בשירות האנתרופוסופיה, יכולתי ללמוד את התפתחותה של הארכיטקטורה, הפיסול והציור.

46. על הזיקה בין היצירה האמנותית להתפתחות הרוחית של האנושות

בתיאור זה של חיי הזכרתי לעתים קרובות את חשיבות האמנות לאדם שחווה באופן מודע את העולם הרוחי. כאשר התחלתי קודם לכן את פעילותי האנתרופוסופית, התאפשר לי בעיקר לימוד של רפרודוקציות אמנותיות המתארות את מהלך האבולוציה האנושית. גישתי היחידה ליצירות אמנותיות מקוריות הייתה בווינה, ברלין ובמקומות אחדים בגרמניה. אך כעת, היות שהיה עלינו, מרי פון סיברס ואנוכי, לנסוע בעניין הנוגע לפעילות האנתרופוסופית, הפכו האוצרות במוזיאונים בכל רחבי אירופה נגישים ובהישג יד. כתוצאה מכך, מתחילת המאה – בעשור החמישי של חיי – עברתי הדרכה מתקדמת באמנות, ובהקשר זה, נבנתה תפיסתי להתפתחות הרוחית של האנושות.

מרי פון סיברס הייתה 'בת זוג מעשית ומועילה תמיד'; הודות למעורבותה המעודנת והנעימה בכול, זכיתי להתנסות בספירות התרבות והאמנות בהן השתתפה, ואף הוסיפה להתנסויות אלה בדרך מאוד יפה. היא הבינה כיצד זורמות כל אותן התנסויות אמנותיות אל תוך האנתרופוסופיה, על מנת לעורר לחיים ולהניע את האידיאות והמושגים שלה. הרשמים שבהם זכיתי באמצעות האמנות, חדרו לתוכן הרצאותיי.

יצירות המופת הכבירות שזכינו לראות הציגו בפני נפשותינו עולם שבו יש תצורת נפש נוספת שקולה נשמע בעת הנוכחית על פני הזמן. יכולנו להשקיע את נפשותינו בטבע הרוחי של האמנות שעדיין נשמע קולה מזמנו של צ'ימבו. באמצעות האמנות יכולנו לחדור לעומקו של המאבק הרוחי העז של תומס אקווינס כנגד הערביות, בשיאה של הסכולסטיקה. היכולת להתבונן בהתפתחות הארכיטקטורה הייתה חשובה במיוחד עבורי. בהתבונני בצורות הסגנונות, הזרעים לתצורות הגיתאנום החלו להתפתח בנפשי.

יש לי סיבה טובה להביע אסירות תודה מיוחדת לגורל שאפשר לי להיות במילאנו במהלך שנותיי הבוגרות – ולראשונה לראות את הסעודה האחרונה של ליאונרדו. ראיתי גם את היצירות של רפאל ומיכאלאנג'לו ברומא, ושוחחתי על התנסויות אלה עם מרי פון סיברס. אילו צריך הייתי לתאר, אפילו בקצרה, את כל אותן התנסויות, נדרש היה ממני לכתוב 'ספר לא קטן'. ניתן לחדור עמוק אל תוך רזי האבולוציה האנושית כאשר מתבוננים, עם רקע של תובנה רוחית, ביצירות אמנות כמו 'בית הספר של אתונה', או 'דיספוטה'.

ואם עוקבים אחר התקדמות האמנות מצ'ימבו דרך ג'יוטו ועד רפאל, ניתן לראות דעיכה הדרגתית של הראייה הרוחית הקמאית, שאת מקומה תופס נטורליזם מודרני. עיקרון זה של האבולוציה האנושית, שאותו הכרתי באמצעות תפיסה רוחית, מתגלה בבהירות בהתפתחות האמנות."

47. הרגשת סיפוק נוכח הרחבתה והעמקתה של הפעילות האמנותית בקרב חברי התנועה האנתרופוסופית

"תמיד הרגשתי סיפוק רב, כאשר ראיתי כיצד התנועה האנתרופוסופית קיבלה חיים חדשים תוך כדי חדירתה המתמשכת של האמנות. נחוצה חשיבה גמישה כדי להבין ישות רוחית באידיאות ולהביע זאת באמצעות מחשבה. ניידות זו נולדת כאשר מתמלאת הנפש באמנות. יתר על כן, היה צורך להגן על החברה מפני פלישתן של חוסר-אמתות פנימיות הקשורות ל'רגשנות כוזבת'. תנועה רוחית תמיד חשופה ל'פלישות כאלה'. הפעילות האמנותית נתמכת על ידי תחושה ורגש, וכאשר נדרשת בהירות מוחלטת בחיפוש אחר המהות האמנותית, עשוייה דרישה זאת להוות איזון יעיל ביותר כנגד 'רגשנות כוזבת'."

48. איפיון תהליך הבשלת הידיעה הרוחנית מתוך תהליכים עמוקים, מאומצים וממושכים

עבורי, התקופה שלפני מחזור הרצאותיי בפריז הייתה, יותר מכול, תקופה שבה תהליך פנימי של התפתחות יצר שלמות בנפש. הרצאות אלה ניתנו במהלך הוועידה התיאוסופית בשנת 1906. חלק מהמשתתפים בוועידה הביעו את רצונם להאזין להרצאות בנוסף למה שאורגן. בפריז, פגשנו לראשונה, מרי פון סיברס ואנוכי, את אדוארד שורה. היא תרגמה את עבודותיו והתכתבה עמו למשך זמן מה. שורא היה אחד מאלה שנכחו בהרצאות. היה לי גם עונג לראות תכופות בקהל את מרייקובסקי, מינסקי וסופרים רוסיים אחרים.

במהלך מחזור הרצאות זה, הצגתי את התובנות הרוחיות המרכזיות על הישות האנושית שחשתי ש'בשלו' בי. תחושה זו שידע הנו 'בשל' היא חיונית במחקר רוחי. לפני שתחושה זו מופיעה, יש לחוות תפיסה רוחית כפי שהיא עולה בנפש. תחילה, נחווית התפיסה כמתארים עמומים, מעורפלים. יש לתת לזה לשקוע במעמקי הנפש כדי להבשיל. התודעה לא התפתחה מספיק כדי להבין את הרוח שהאדם קלט. התחום העמוק יותר של הנפש חייב להתחבר אל תוכן זה שבעולם הרוח, ללא הפרעה מצד התודעה.

במדע רגיל, גורם של ידע לא מתקבל עד שכל התצפיות והניסויים הדרושים נשלמים ושכל החישובים הרלוונטיים מוכחים כנכונים לחלוטין. במדע הרוח נחוצות לא פחות מצפוּניות שיטתית ומשמעת. ברם, הנתיבים שונים במידה מסוימת. יש לבדוק את התודעה בזיקתה אל הבחנת האמת. האדם צריך להיות מסוגל להמתין בסבלנות עם התמדה ומצפוניות פנימית עד שאותה תודעה עוברת את המבחן. היכולת שלה ליצירת מושגים בתוך ממלכה מסוימת צריכה להתעצם במידה מספקת כדי להביא תפיסה רוחית כזו לידי הבנה.

49. הבשלת תובנות באשר למאפייני הגוף הפיזי והגוף האתרי כמתווכים להתגלות החיים

במחזור ההרצאות בפריז הצגתי את המשמעות של תפיסה רוחית ש'הבשילה' בתוכי בהדרגתיות לאורך תקופה ארוכה. הסברתי את הזיקה כללית שבין האספקטים השונים המרכיבים את הישות האנושית – הגוף הפיזי והגוף האתרי כמתווך להתגלות החיים. הגוף האסטרלי כמתווך להתגלות רגש ורצון, ונושא האני. אז הוספתי שהגוף האתרי של הגבר נקבי הוא, ושהגוף האתרי של האישה, זכרי הוא. כך זרקה האנתרופוסופיה אור על שאלה בסיסית של הוויית הקיום, שנדונה תכופות באותה עת.

כתוצאה מכך, הבעיה נתגלתה כחלק מהאספקטים העמוקים ביותר של הישות האנושית. הגוף הפיזי האנושי חשוף בצורה מאוד שונה לכוחות הקוסמיים מאשר הגוף האתרי האנושי. בגוף הפיזי ניצבים בני האדם בתחום כוחות האדמה. בגוף האתרי, הם קשורים לכוחות של הקוסמוס העל-ארצי. האלמנטים הזכרי והנקבי מובילים אל רזי הקוסמוס.

ידע זה היה אחת מחוויות נפשי היותר מלהיבות. שוב ושוב נעשיתי מודע לכך שיש לגשת לתפיסה רוחית עם סבלנות, וכיצד, ברגע שהאדם חווה את "בשלותה של התודעה", יש לאחוז את התפיסה הרוחית במושגים כך שניתן יהיה למסור אותה בתחומי הספירה של הידע האנושי."

50. שני 'ניגודים' בפעילות האנתרופוסופית בברלין ובמינכן

פרק 70

"שני ניגודים בפעילות האנתרופוסופית התפתחו בברלין ובמינכן. חלק מהחברים הגיע לאנתרופוסופיה כדי למצוא את המשמעות הרוחנית שנפשותיהם היו כמהות אליה – משמעות שאותה לא מצאו בהשקפת העולם המדעית או בדתות המסורתיות. זה היה המצב בברלין. אותם אנשים ראו בדרך האנתרופוסופיה את דרכם הרוחנית, והיו כמהים ופתוחים לידע האנתרופוסופי החי שהתקבל דרך הרצאות וספרים.

במינכן היה המצב שונה. כאן היה היסוד האמנותי פעיל מן ההתחלה בעבודה האנתרופוסופית. זה איפשר להטמיע את השקפת העולם האנתרופוסופית באופן שאינו רק אינטלקטואלי, רציונאלי. התמונה האמנותית היא רוחית יותר מאשר תפיסה רציונאלית. התמונה חיה ואינה 'קוטלת' את פעילות הרוח בחיי הנפש.

לאור זאת התאפיינה הפעילות בסניף החברה בברלין בהתעניינות דומה. במינכן לעומת זאת, הרגשות האמנותיים עוררו רצון לעבודה אמנותית בקבוצות נפרדות, וכך, ניתנו הרצאות בנפרד לקבוצות השונות. ואולם, העבודה בקבוצות נפרדות לא מנעה את יצירתם של קשרים בין חברי הקבוצות השונות, והפעילות הרוחנית והאמנותית במינכן התפתחה לשביעות רצוני הרבה.

51. כנס החברה התאוסופית במינכן, 1907

בשל התפתחותה המשמעותית של הפעילות האמנותית במינכן, התקיימה שם הועידה התאוסופית בשנת 1907, שאורגנה על ידי הסניף הגרמני. ועידות שהתקיימו לפני כן בלונדון, אמסטרדם ופריז עסקו בנושאים אדמיניסטרטיביים ושאלות הקשורות לתאוסופיה, שאליהן התייחסו בהרצאות ושיחות.

זה השתנה באופן מהותי ויסודי בכנס שהתקיים במינכן. אנו, המארגנים, שכרנו אולם קונצרטים גדול לשירות הועידה, אותו קישטנו באופן אמנותי – צבעים וצורות שבאו לידי ביטוי בהלך הנפש במהלך הכנס.

התוכנית כללה מופע אמנותי – שחזור שכתב שורה לדרמה הקדושה של אלוייזיס, שתורגמה לכבוד האירוע על ידי מרי פון סיברס, והותאמה על ידי להופעה. כך נוצר קשר, אמנם ראשוני, עם המסטריות העתיקות. אך הדבר העיקרי היה, שבמהלך הכנס היתה פעילות אמנותית בה נטלו חלק כלל המשתתפים.

כך הושגה מטרה מהותית וחיונית – שבכל כנס תתקיים פעילות אמנותית. רבים מוותיקי החברה התאוסופית באנגליה, צרפת ובמיוחד בהולנד לא היו מרוצים משינוי זה. טוב היה אם יותר אנשים היו מבינים שגישתה של דרך האנתרופוסופיה אל הרוח שונה מהותית מזו שהיתה מקובלת והשתרשה בחברה התאוסופית. הבדלי גישות מהותיים אלו היו מהגורמים העיקריים שהובילו בסופו של דבר לפרידתם של אותם חברים שחיפשו דרך אחרת, ולייסודה של החברה האנתרופוסופית ב 1913."

כאן מסתיימת כתיבת האוטוביוגרפיה. שטיינר נפרד ממרחב היצירה הארצי ב 30 למרץ 1925.

ב"מחקר מתוך פעולה" שהתפרסם ב"אדם עולם מחקרים 2020" תחת הכותרת "משימת האנתרופוסופיה" ומופיע בארכיב במסגרת "כותבים אחרים", ניתן לקרוא ולהתנסות בתמונות נוספות מיצירת חייו של שטיינר, בזיקה להתהוותה של דרך האנתרופוסופיה.

———————————————————————————————–

1. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
3. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑