ביחס לשאלות ראינקרנציה,

מזווית ההדרכה הרוחית של האדם.

רודולף שטיינר

11 הרצאות    GA109

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 7   קולונגן   10.4.1909

האש המקרוקוסמית והאש המיקרוקוסמית,

ההיטהרות של הנשימה והדם

גיתה,^[1] אחת מן הנפשות רבות ההשראה ביותר בזמנים המודרניים, ידע כיצד לתאר באורח מרגש את הכוח והעוצמה של צלילי חג הפסחא – צלילי פעמוני חג הפסחא. כאשר פאוסט שלו, המייצג את האנושות החותרת והשואפת, הגיע לגבולות החיצוניים של הקיום הארצי, הוא מבקש למות. אך גיתה גם מבהיר לנו, כיצד צלילי פעמוני חג הפסחא, בדומה לזוהר של חג הפסחא עצמו, יכולים לגבור על מחשבות ודחפי המוות בלבו של פאוסט. האימפולס הפנימי של צלילי חג הפסחא שגיתה מציג לפנינו, הוא אותו אימפולס שעובר דרך כל שאר ההתפתחות של האנושות. בעוד זמן לא רב בעתיד, בני האדם יבינו דרך השתקעות מחודשת בדברים רוחיים, כיצד חגינו נתכוונו לחבר את הנפש האנושית עם כל דבר שאורג וחי ביקום. אזי יחושו אנשים בדרך חדשה כיצד נפשותיהם מתפשטות בשמחה במשך ימים ראשונים אלה של אביב ויבינו את הדרך שבה מעיינות חיי הרוח משחררים אותנו מן העולם החומרי ומצרות הקיום הקשור לדברים חומריים. במיוחד במשך חג הפסחא תרגיש הנפש האנושית בלהט העז ביותר כיצד אמונה מוצקה נמזגת לתוכה, אשר מציינת את קיומה של באר נצחית ואלוהית, עמוק בתוך כל בן אנוש. מעיין זה מרחיק אותנו מכל צמצום ומאפשר לנו להיות אחד עם מקור הקיום העולמי, מבלי לאבד את עצמנו. ביכולתנו למצוא חיים חדשים במקור זה בכל עת, רק אם נוכל להתעלות ולדעת אותו בדרך ההארה. מה שמהווה את התמצית האמיתית של חג הפסחא, אינו אלא סימן חיצוני למיסטריה הנוצרית, החוויה העמוקה ביותר שחוותה האנושות אי-פעם. וכך, אנו חשים בעונה זו של השנה כאילו החג החיצוני והגילויים החיצוניים של חג הפסחא הם סמל של האמיתות שבני האדם יכלו לגלות רק בתחילתה של האבולוציה, וגם סמל של הידע שהיה בר-השגה עבורם באופן בלעדי מן המעמקים של המיסטריות הקדושות. החג שאנו מכנים חג הפסחא נחוג על פני שטחים נרחבים ע"י עמים עתיקים ובכל מקום שנחגג, הוא צמח מתוך המיסטריות הקדושות. בכל מקום חגיגות שכאלה עוררו את האמונה והביטחון שחיים הנחיים ברוח, יכולים לנצח את המוות, משום שהמוות שוכן בעולם החומר. בכל דרך שהנפש האנושית באה לידי שכנוע באמת זו בזמנים העתיקים, התוכן של שכנוע זה נגזר בסופו של דבר מן הגרעין הפנימי של המיסטריות הקדושות.

ההתקדמות של האבולוציה האנושית מכילה בדיוק את העובדה שהסודות שקודם לכן נודעו רק במקומות קדושים ובמרכזי המיסטריות, ניתנים כעת להשגה יותר ויותר לכל המין האנושי, ובסופו של דבר יהפכו לידע נפוץ. בחגים של היום ושל מחר, נראה ונשתדל להציג כיצד אמונה זו, תחושה זו, הוגבלה למעטים בזמנים העתיקים, אבל התפשטה בהדרגה במהלך ההתפתחות האנושית וכעת ידועה למספר גדול מאי פעם של אנשים. היום נתבונן לאחור אל העבר כך שמחר נוכל לתאר את הרגשות שיש לאנשים בזמננו ביחס לחג הפסחא.

חג הפסחא הנוצרי שלנו הוא רק אחד בקרב צורות רבות שיש לאנושות לחגוג את חג הפסחא. מה שאמרו חכמי המין האנושי אודות כיבוש המוות דרך החיים, היתה תוצאה של שכנוע עמוק ביותר ונבע מן הבארות העמוקות ביותר של חכמה. ראיות חודרות אלו נוצקו לתוך הסמלים של חג הפסחא, ואנו מוצאים שם יסודות שנועדו לעורר בנו הבנה של חג הפסחא, של חגיגת התחיה של הרוח. אגדה מזרחית יפה ועמוקה מספרת לנו את הסיפור הבא:

שאקיאמוני, הבודהה, המורה המזרחי הגדול הפך אזורים רבים במזרח לשמחים עם חכמתו העמוקה. משום שחכמה זו נבעה מבארות קדומות של קיום רוחי, היא חיממה את לבבות האנשים ומילאה אותם באושר שלם. שאקיאמוני שימר עבור עידנים מאוחרים יותר חכמה עתיקה זו של העולמות הרוחיים האלוהיים, אשר מילאה שמחה את לבבות בני האדם כאשר היו מסוגלים להביט לתוך העולם האלוהי. לבודהה היה תלמיד אחד גדול, קאשיאפה, שהיה מסוגל להבין את תלמודו, בעוד שאר התלמידים היו פחות או יותר בלתי מסוגלים לתפוס את החכמה המקיפה שלימד בודהה. הוא היה אחד המתקדשים ששרה בהרמוניה עמוקה עם תורתו של בודהה ואחד מן הממשיכים החשובים ביותר שלו. האגדה מספרת לנו שכאשר הגיע זמנו של קאשיאפה למות וכאשר בגלל בשלותו הוא היה מוכן להיכנס למצב של נירוונה, הוא הלך להר תלול ונישא והסתתר במערה. שם נשאר גופו לאחר מותו במצב של אי-ריקבון. רק המתקדשים ידעו סוד זה והיכן נמצא גופו של קאשיאפה. בודהה עצמו ניבא פעם את בואו של מאיאטרה בודהה, יורשו הגדול אשר יהיה המורה החדש ומנהיג האנושות, וכאשר יגיע לפסגת חייו הארציים הגזורים מראש, הוא ימצא את המערה של קאשיאפה המואר ויגע בגופו הבלתי נכחד בידו הימנית. אזי תזרום אש למטה מן השמים לגופו של קאשיאפה שיעבור לעולם הרוח. הדרך שבה האגדה המזרחית נבדלת מן התוכן של סיפור חג הפסחא מציעה לנו הזדמנות להשיג הבנה עמוקה יותר של חג הפסחא. רק אם נתקרב בהדרגה, נוכל לתפוס את החכמה הקדמונית הנכללת באגדה זו. נוכל להתחיל בכך, שנשאל מדוע קאשיאפה – בניגוד למושיע בדיווח הנוצרי על חג הפסחא – אינו גובר על המוות לאחר שלושה ימים. ואולי אנו צריכים לשאול מדוע גופתו של המתקדש המזרחי נשארת במצב זה של אי-ריקבון במשך תקופה כה ארוכה עד שלבסוף היא נלקחת מעלה לספירות השמיימיות ע"י אש פלאית.

היום ביכולתנו רק לרמוז על המעמקים הנסתרים של דברים כאלה, ורק לאט לאט נוכל להבין את החכמה המבוטאת באגדות עמוקות כאלה. חשוב במיוחד בחגים כמו חג הפסחא, לשמור על ענווה ומרחק מכובד ובהדרגה לרומם את תודעתנו לגבהים של חכמה ע"י כך שנעסיק עצמנו בטקס החגיגי. אל לנו להיכנע לפיתוי להבין את משמעות אגדות אלה מהר בעזרת האינטלקט היבש שלנו. לא, לאמיתות אלה נוכל להתקרב ולבסוף להבין רק אם נכוון בהדרגה את כושר החישה שלנו, את רגישותנו ורגשותינו כלפיהם. רק לאחר תהליך הבשלה שכזה נוכל לתפוס את האמיתות הגדולות הללו בעזרת המסירות והלהט של רגישותנו ורגשותינו.

שתי אמיתות קרובות זוהרות עבור האנושות של ימינו כאורות כבירים וכסמלים על אופק הרוח – נקודות חשובות של איזכור עבור האנושות המתפתחת, הנאבקת וחותרת בתוך ממלכת הרוח. הסמל הראשון הוא הסנה הבוער של משה, והשני הוא האש המופיעה תחת הברק והרעם בסיני במקום שבו משה מקבל את ההכרזה: "אהיה אשר אהיה".^[2] מי היא הישות הרוחית המתוודעת כאן פעמיים אל משה?

כל מי שמבין את המסר הנוצרי במשמעותו הרוחית, יבין גם את המילים שהישות שבסנה הבוער אומרת למשה, ומאוחר יותר חוזרת עליהן בהר סיני – הישות שמציבה את עשרת הדיברות לפני נפשו. הסופר של הבשורה על פי יוחנן מספר לנו שמשה ניבא את בואו של ישוע כריסטוס, והאוונגליסט יוחנן מציין במיוחד את המקומות בתנ"ך היכן שהכוח שבסנה הבוער ומאוחר יותר באש שבסיני מכריז עצמו כישות שמאוחר יותר כונתה בשם "כריסטוס". אין אלוהות אחרת מלבד כריסטוס שביקש להיות מוצג ע"י המילים "אהיה אשר אהיה".

האל שמאוחר יותר הופיע בגוף אנושי ועמד בפני המין האנושי במיסטריה של גולגותא, משל באורח בלתי נראה לאחר שהכריז על עצמו מוקדם יותר כיסוד האש בטבע, בסנה הבוער ובאש הברקים בסיני. ואתם יכולים להבין את הברית הישנה או החדשה רק אם תדעו שהאל שמשה הכריז עליו הוא כריסטוס שאמור היה להתהלך בין בני האדם. וכך, האל אשר היה אמור להביא גאולה לבני האדם, הכריז על עצמו בדרך ששום ישות בדמות אנוש לא הכריזה. הוא הכריז על עצמו ביסוד הטבעי של האש, היסוד שבו חי כריסטוס. מהותו האלוהית מודיעה עצמה בצורות רבות. אותה ישות אלוהית שמשלה במשך כל הזמנים העתיקים הפכה עצמה לנראית במאורעות בארץ ישראל.

הבה ונתבונן לאחור אל הברית הישנה ונשאל עצמנו את מי באמת ראו העברים הקדמונים. מי היה אלוהיהם? החברים במרכזי המיסטריות העבריות ידעו זאת; הם סגדו לכריסטוס והכירו בו כדובר של המילים "כה תאמר לבני ישראל: אהיה אשר אהיה". אבל, אפילו אם דבר מכל זה לא היה ידוע, העובדה שאלוהים הכריז על עצמו באש בקרב האנושות מהוה ראיה אוטנטית ומספקת לאדם המסוגל לראות לתוך המיסתורין העמוקים של הטבע, שהאל שבסנה הבוער זהה לאל שהכריז על עצמו במעמד הר סיני. הוא בא מגבהים רוחיים כדי להגשים את המיסטריה של גולגותא ע"י ירידתו לתוך גוף אנוש. כי קיים קשר מיסתורי בין האש שמציתה את יסודות הטבע בחוץ והאש שפועמת בדמנו כחום גופנו. לעיתים קרובות אנו מדגישים במדע הרוח שלנו שהאדם הוא מיקרוקוסמוס ליד העולם הגדול, המקרוקוסמוס. לפיכך, אם נקבל את הדברים בדרך הנכונה, התהליכים הפנימיים באדם צריכים להתאים לתהליכים המתרחשים בחוץ ביקום. עבור כל תהליך פנימי ביכולתנו למצוא את התהליך התואם בחוץ, אבל להבין את משמעות הדבר, דרוש שניכנס עמוק לתוך מדע הרוח. אנו נוגעים כאן בשולי מיסטריה עמוקה באמת שעונה לשאלה זו: מה במקרוקוסמוס החיצון תואם למוצא של המחשבה האנושית שבתוכנו?

בני האדם הם היצורים היחידים על פני האדמה שבאמת חושבים, ובעזרת מחשבותיהם ביכולתם לחוות עולם שמתפשט מעבר לאדמה. הדרך שבה המחשבות מבזיקות באדם אין לה מקבילה בשום יצור אחר על פני האדמה. מה קורה בתוכנו כאשר ניצתת מחשבה, כאשר המחשבה הפשוטה ביותר או המוארת ביותר מבזיקה בתוך ראשנו? כדי לענות על שאלה זו, הבה ונאמר שהאגו והגוף האסטרלי פועלים בתוכנו בעת ובעונה אחת כאשר אנו נותנים למחשבותינו לעבור דרך נפשנו. דמנו הוא הביטוי הפיסי של האגו שלנו וזה הקרוי "חיים" בתוך מערכת העצבים שלנו הוא הביטוי הפיסי של גופנו האסטרלי. אפילו מחשבה יחידה לא תבזיק בנפשנו אם האגו והגוף האסטרלי לא יעבדו בתיאום, הנותן תיפקוד פרופורציונאלי שבתלות הדדית של הדם ומערכת העצבים. המדע העתידי של בני האדם יביט בתימהון יום אחד על התיאוריות המדעיות של ימינו, הסוברות שהמחשבות נוצרות באופן בלעדי במערכת העצבים. אמונה זו אינה נכונה משום שאת התהליך האחראי להיווצרות המחשבות צריך לראות כפעולת גומלין דינמית שבין הדם למערכת העצבים.

מחשבה מבזיקה בנפשנו כאשר דמנו, האש הפנימית שלנו, מערכת העצבים ואוויר משתפים פעולה יחדיו. ההיווצרות של מחשבה בתוך נפשנו מקבילה לרעם המתגלגל ביקום. באותו אופן, כאשר ברק מבזיק בשמיים ואוויר ואש פועלים יחדיו כדי ליצור רעם, זה מקביל לאש שבדמנו ולפעילות מערכת העצבים שלנו. זה יוצר את מה שאפשר לכנות בהשאלה רעם פנימי המהדהד במחשבותינו, אם כי בעדינות, בשקט ובאורח בלתי מוחש. הברק שבעננים מקביל לאש ולחום שבדמנו, ואילו האוויר שבחוץ, כולל כל היסודות שהוא מכיל ביקום, מקביל לכל דבר שעובר דרך מערכת העצבים שלנו. בדיוק כפי שברק במשחק הצירופים שלו עם היסודות יוצר רעם, כך משחק הצירופים של הדם והעצבים יוצר מחשבה שמבזיקה בנפש. שערו בנפשכם שאנו מביטים החוצה אל העולם הסובב אותנו, רואים ברק המפלח את האוויר ושומעים רעם מתגלגל ומתפרק. ושערו בנפשכם שאנו מביטים אז לתוך נפשנו וחשים חום פנימי פועם בתוך דמנו ומרגישים את החיים שעוברים דרך מערכת העצבים שלנו, מחשבה ניצתת בתוכנו לומר לנו ששני הארועים, החיצוני והפנימי, אחד הם.

זוהי האמת! גם אם מחשבותינו מתרחשות בתוכנו, הרעם המתגלגל בשמיים אינו רק תופעה פיסיקלית, חומרית. להתעקש שכך הוא הדבר אינו אלא מיתולוגיה מטריאליסטית. אינדיבידואלים היכולים לחוש שישויות רוחיות אורגות וקורנות דרך המציאות החומרית יביטו למעלה לשמיים, יראו את הברק, ישמעו את הרעם ועבורם יהיה זה סימן מציאותי ואמיתי שאלוהים חושב באש ורוצה להכריז על עצמו בפנינו. זהו האל הבלתי נראה אשר אורג וקורן דרך היקום. החום שלו בברק, עצביו באוויר, מחשבותיו ברעם המתגלגל; והיה זה הוא אשר דיבר אל משה בסנה הבוער ובברק האש של סיני.

יסודות האש והאוויר במקרוקוסמוס מקבילים לדם ולעצבים במיקרוקוסמוס האנושי. מחשבות באדם הן מה שהברק והרעם במקרוקוסמוס. בהשוואה, האל אשר משה ראה ושמע בסנה הבוער ואשר דיבר אליו בברק האש של הר סיני, הופיע ככריסטוס בדמו של ישוע מנצרת. ע"י שחשב כבן אדם ושהה בגוף אנושי, השפעתו של כריסטוס כמודל כביר עבור האבולוציה האנושית מתפשטת לעבר עתיד רחוק רחוק. וכך, שני קטבים באבולוציה האנושית נפגשים: האל המקרוקוסמי על הר סיני, המכריז עצמו ברעם ובברק אש, ואותו אל מיקרוקוסמי המתגשם בגופו של האדם מארץ ישראל.

המיסטריות הנשגבות של האנושות נגזרו מן החכמה העמוקה ביותר. הן אינן אגדות מומצאות, אלא אמיתות כה עמוקות שאנו נזקקים לכל האמצעים האפשריים של מדע הרוח כדי לחשוף את המיסתורין הארוג סביב אמת זו. הבה ונשאל איזה אימפולס קיבל המין האנושי מן המודל הכביר שלו, ישות הכריסטוס, אשר ירד לאדמה ואיחד עצמו עם ההעתק המיקרוקוסמי של היסודות הנמצאים בגוף האנושי.

הבה ונביט לאחור פעם נוספת לנבואות של תרבויות עתיקות. כולן, עד לעבר הרחוק ביותר של התקופה הפוסט אטלנטית, ידעו מן הסתם מה יהיה מהלך ההתפתחות של האנושות. מרכזי המיסטריות בכל מקום לימדו את אשר מבוטא כעת ע"י מדע הרוח: האדם מכיל ארבעה חלקים, הגופים הפיסי, האתרי, האסטרלי והאגו. הם יכולים להתרומם לשלבים גבוהים יותר של התפתחות; דרך מאמץ אינדיבידואלי עם האגו שלהם, כאשר הם משנים את גופם האסטרלי לרוח-העצמיות – מאנאס; כאשר הם משנים את גופם האתרי לרוח החיים – בודהי; כאשר הם מעדנים ומטהרים את הגוף הפיסי לאדם הרוח – אטמא. כל המרכיבים של גוף פיסי זה צריכים להתעדן ולהיטהר בהדרגה בחיינו על פני האדמה כך, שכל דבר שעושה אותנו לבני אדם דרך הזרימה של הנשימה האלוהית, מיטהר באופן עמוק. ומשום שההתעדנות של הגוף הפיסי מתחילה עם ההתעדנות של הנשימה, של האוטם OTEM, הגוף הפיסי שהשתנה ונטהר נקרא אטמא או אטמן, שממנו נגזרה המילה הגרמנית עבור נשימה ATEM. הברית הישנה מספרת לנו שהאדם קיבל את נשימת החיים בתחילת קיומו הארצי. כמו כן כל בתי הספר העתיקים של החכמה קיבלו נשימת חיים זו כמשהו שצריך להיטהר בהדרגה ע"י האדם וראו את האטמן כהאלהה של הנשימה – כאידיאל גדול שבני האדם צריכים לשאוף אליו, כך שיהיו ספוגים בנשימה רוחית של אוויר.

אבל יש עדיין דברים נוספים באדם שצריכים להיטהר. אם הגוף כולו צריך להיטהר, הכרחי הוא שלא רק הנשימה תיטהר אלא גם הדם – הביטוי של האגו המתחדש תמיד ע"י הנשימה – מטהר. הדם צריך להיות מושפע ע"י אימפולס חזק לקראת הרוחי. הנצרות הוסיפה למיסטריות העתיקות את המיסתורין של הדם ושל האש הסגורה בתוך האדם. המיסטריות העתיקות אמרו שבני האדם ירדו לאדמה בצורתם הארצית הנוכחית ובגופניות פיסית מגבהים רוחיים. הם איבדו את מהותם הרוחית ועטפו עצמם בגופניות פיסית, הם צריכים לחזור לרוחיות ע"י השלכת המעטה הפיסי ועליה לקיום רוחי.

הדתות אינן יכולות ללמד את מה שאפשר לכנות גאולה בהשראה עצמית של האגו האנושי כל עוד האגו אשר ביטויו הפיסי בדם, לא בא במגע עם האימפולס שקיים היום על פני האדמה. וכך נאמר לנו כיצד הישויות הרוחיות הכבירות – האווטארים הגדולים – יורדים ומגשימים עצמם מפעם לפעם בגופים אנושיים, במיוחד כאשר האנושות צריכה עזרה. אלה הן ישויות אשר אינן צריכות לרדת לגוף אנושי כדי לקדם את התפתחותן, משום שהן השלימו את ההתפתחות האנושית שלהן במחזור מוקדם יותר של העולם. הן יורדות למטרה יחידה, לעזור לבני האדם. לדוגמא, כאשר המין האנושי צריך עזרה, האל הכביר ווישנו יורד מפעם לפעם לקיום ארצי. קרישנה, אחת ההתגשמויות של ווישנו, מדבר על עצמו ומסביר בבהירות מהי מהותו של אווטאר. בפואמה האלוהית הבהגאוואד-גיטה, מסביר הוא עצמו מיהו. כאן הן המילים הנפלאות של קרישנה, שבו ווישנו החי כאווטאר, מדברות אודותיו: "אני הוא רוח הבריאה, תחילתה, אמצעיתה וסופה, אני הוא השמש בקרב הכוכבים, אש בקרב היסודות, האוקיינוס הגדול בקרב הימים, הנחש הנצחי בקרב הנחשים. אני הוא הבסיס לכל."^[3] אין מילים שיכולות לבטא יפה יותר ונשגב יותר את האלוהות הכל יכולה וחובקת הכל. האלוהות שראה משה ביסודות האש לא רק אורגת וקורנת מבעד לעולם המקרוקוסמי אלא נמצאת גם בתוך האדם. לכן ישות הקרישנה שוכנת בכל דבר אנושי כאידיאל גדול שאליו שואף הגרעין האנושי כדי לפתח עצמו מבפנים. ואם, כפי שהחכמה העתיקה התאמצה לעשות, הנשימה האנושית יכולה להיטהר בעזרת האימפולס שאנו סופגים מן המיסטריה של גולגותא, אזי הבנו את העקרון של הגאולה בעזרת זה שבעצמו חי בתוכנו. כל האווטארים הושיעו את המין האנושי בעזרת הכוחות שהם עוררו לקרון מן הגבהים הרוחיים מטה לתוך האדמה. האווטאר כריסטוס הושיע את המין האנושי בעזרת מה שהוא עצמו הפיק מן החוזק של המין האנושי, והוא הראה לנו כיצד הכוח להיגאל ולגבור על החומר בעזרת הרוח יכול להימצא בתוכנו.

כעת ביכולתנו לראות כיצד אפילו אחד מואר כמו קאשיאפה, אינו יכול עדיין להיגאל לחלוטין גם אם הפך גופו לבלתי כלה. גוף זה שלו צריך להישאר במערה הסודית עד שהמאיטרה בודהה יבוא לאסוף אותו. רק כאשר הגוף הפיסי נהיה כה רוחני בעזרת האגו, כך שאימפולס הכריסטוס יכול לזרום לתוכו, אזי אין צורך יותר באש הקוסמית הנפלאה כדי להשיג גאולה. מה שצריך עבור גאולה זו היא האש הגועשת בדם של האדם הפנימי. לכן ביכולתנו להשתמש באור הקורן מן המיסטריה של גולגותא כדי להאיר אגדה כה עמוקה ונפלאה, כזו המסופרת על קאשיאפה.

במבט ראשון, מופיע העולם לפנינו אפל ומלא חידות אבל ביכולתנו להשוות אותו עם חדר אפל המכיל חפצים נפלאים רבים שאיננו יכולים לראות בתחילה עם כניסתנו לחדר. כאשר אנו מדליקים את האור, הוא מאיר את כל הפאר של החפצים בחדר וכל דבר אחר המיוצג ע"י חפצים אלה. אותו דבר יכול להיות נכון עבור אדם השואף לחכמה. האדם שואף תחילה בחשכה, מתבונן בעולם זה תחילה אל העבר ואחר כך אל העתיד, הוא או היא רואים ראשית כל רק אפלה. אבל ברגע שהאור הבא מגולגותא ניצת, כל דבר מהעבר הרחוק ביותר ועד לעתיד הרחוק ביותר מואר. מכיוון שכל דבר חומרי נולד מתוך הרוח, הרוח תזרח שוב מן החומר. זוהי המשמעות של חגיגת חג הפסחא של ימינו – חג הקשור למאורעות העולם. המין האנושי צריך להבין את אשר הוא יכול להשיג בעזרת מדע הרוח: אם הנפש האנושית, ע"י זה שתשיג ידע על המיסתורין של הקיום, יכולה לרכוש רגש חי אודות התעלומות של היקום באירוע סימבולי חשוב כמו חג הפסחא, אזי היא תחוש גם מה משמעות הדבר לחיות לא רק בקיום האישי הצר של היחיד, אלא גם בסימביוזה עם אור הכוכבים, עם תפארת השמש, ועם כל דבר החי ביקום. הנפש תהפוך יותר ויותר רוחנית כאשר היא תתפשט לתוך היקום.

צלילי פעמוני חג הפסחא הרוחיים המהדהדים דרך לבנו, מציינים שעלינו לעבור מחיים אנושיים לחיים אוניברסליים דרך תחיית המתים. כשנשמע את פעמוני חג הפסחא הרוחיים נאבד את כל ספקותינו בקשר לעולם הרוח ונהיה בטוחים שהמוות בעולם החומר אינו יכול להזיק לנו. כאשר נבין את פעמוני חג הפסחא, נשוב לחיים ברוח.

————————————————————————————————————–

1. יוהן וולפגאנג פון גיתה (1832 – 1749) היה גדול משוררי גרמניה. בשלב מוקדם של הקריירה האקדמית שלו, בילה שטיינר כמה שנים בעריכת כתביו המדעיים של גיתה ובמשך כל חייו לא עייף מלשבח את תפיסתו ומחשבתו של גיתה. הבניין המרכזי של התנועה האנתרופוסופית בדורנאך אשר בשוויץ עדיין קרוי "הגיתהאנום". שטיינר נתן כמה סדרות של הרצאות על פאוסט, יצירתו הגדולה של גיתה. ↑
2. שמות 3 – 14. ↑
3. הבהגאוואד-גיטה היא פואמה הודית דתית המכילה דיאלוגים בין הנסיך ארג'ונה לקרישנה אשר גילה עצמו כאווטאר (התגשמות) של ווישנו. ↑