The Tree of life and the Tree of the Knowledge of Good and Evil

רודולף שטיינר

25 יולי 1915  GA 162

תרגמה מאנגלית: אורנה בן-דור

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג

ההרצאה מופיעה בספר בהוצאת כחותם: רוע – מקורו ותפקידו בעולם

ראינו אתמול שקיימים שני זרמים תרבותיים, שתי נטיות הזורמות במהלך ההיסטוריה: מצד אחד זו של ידע מתפתח וחכמה, ומצד שני כוחות החיים שבנקודה מסוימת חייבים לאחד עצמם עם החוכמה.^[1]

זוהי דוגמה אחת לאופן שבו שתי נטיות חד-צדדיות שונות יוצרות הרמוניה ושלמות כאשר הן נפגשות ופועלות יחדיו – עובדה שתוצאותיה הן באמת בעלות פרופורציה מרעידת-אדמה. אם כן, אנו יכולים לתפוס את התוצאות הנלוות של חוכמה מיובשת וסקלרוטית, ולראות כיצד אי הידע – אי ההכרה של עיקרון החיים, כמו נבט ירוק על ענף האבולוציה האנושית, מאחד עצמו עם העיקרון הקדמוני המנוון של הידע והחוכמה.

היום ברצוני לבחון את העובדה האובייקטיבית הזו, מנקודת מבט יותר אינטימית וסובייקטיבית, על ידי התבוננות קרובה וישירה יותר בטבענו האנושי. הבה וניזכר תחילה, כבפעמים רבות בעבר, כיצד אנו עוברים כל יום דרך החילוף הריתמי בין האחדות של ארבעת 'הגופים' שלנו – פיזי, אתרי, אסטרלי ו'אני' – ומצב בו ארבעתם מופרדים ברמה מסוימת לשני זוגות, כך שהפיזי והאתרי נשארים מאוחדים האחד עם השני, אך נפרדים מהאחדות האחרת של האסטרלי וה'אני'.

החילוף בין  שינה וערות תלוי בהתאחדות והפרדה ריתמית זו, של ארבעת הגופים. התבוננו כבר בתהליך הזה יותר לעומק. אפילו מבלי לעלות כיתות בבית ספר, יכולים אנשים  באמת לחוש, בזמן היקיצה, רגע מאוד בהיר, מאוד מואר, שבו הם מרוממים עצמם, מושכים עצמם מעלה, מתוך טבילה בשזירתם של מי החיים הרוחניים הנעלים.^[2]

רוב בני האדם אמורים להרגיש זאת מידי פעם. קרוב לוודאי שהם הרגישו שהם לא עולים מתהום הנשייה, אלא ממשחק הדדי של כוחות נצחיים הרבה יותר מאשר אלו שבתוכם הם שוכנים בחיי הערות. בטוחתני שאנשים רבים הרגישו שהם שוכנים, במהלך השינה, בתוך אלמנט שמאפשר להם להיות חכמים יותר מאשר האופן בו הם מתנהלים במהלך היום. רק מעטים לא התעוררו, בזמן זה או אחר, עם הידיעה שהם פגשו משהו במהלך השינה, שאינם יכולים להכיל אותו עם המודעות הערה. התנסות זו יכולה לגרום לנו לחוש קשיי תפיסה בקשר לבהירות המוענקת לנו בשזירתם הנצחית של חיי השינה.

במשך השינה אנו שוקעים בעולם של כוחות-חיים שוזרים, שמקיפים אותנו באופן הדומה לזה שבו אורגים החיים הפיזיים בתודעה הפיזית שלנו, ושבדרך כלל נעלם כליל ברגע היקיצה.

אפילו ללא לימוד אוקולטי, יש ביכולתנו לראות שבמהלך השינה אנו שוקעים באלמנט שאותו אין אנו יכולים להעביר לחיי הערות שלנו. נוכל להבין מדוע זה כך, אם ניזכר בדואליות הראשונה עליה דיברנו אתמול: בני אדם למדו להבחין בין טוב ורע; הם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, ומסיבה זו הם לא יכולים לאכול מעץ החיים.

מהי הכוונה ב"לא לאכול מעץ החיים"? על מנת להבין זאת, עלינו להבין גם מה נבע מהעובדה שאכן אכלנו מעץ הדעת טוב ורע. כל אחד יכול לראות שלוּ לא היה מתרחש הפיתוי המכונה לוציפרי, היינו חיים על פני האדמה באופן שונה לגמרי. לפיתוי של לוציפר היה אפקט מסוים על החיים האנושיים. כתוצאה ממנו, אנו יכולים לפתח סוג מסוים של ידע והיגיון; דרך מסוימת של התייחסות לדברים סביבנו דרך כוחות ההיגיון שלנו. סוג זה של מערכת יחסים עם העולם והתופעות שלו, עלו בגלל הפיתוי הלוציפרי והשפעתו, משום שטעמנו מעץ הדעת טוב ורע. כל הידע שלנו הוא תוצאה של זה. לו היינו נמנעים מאכילת הפרי, היה הידע שלנו כולו מסוג שונה לגמרי ממה שנחשב ל'נורמלי' בתנאים שבהם אנו קיימים היום, המושפעים מלוציפר.

בבקשה זיכרו את העובדה הזו – שכל הידע של התודעה הערה שלנו, הוא תוצאה של האכילה מפרי עץ הדעת. נראה שהדבר מובן יותר כאשר אפרוס בפניכם עובדה נוספת, על בסיס תפיסות אוקולטיות רבות – שחוסר התודעה  שלנו בשינה, בלילה, פריסת המסך הכהה של השינה על המודעות שלנו, היא פשוט האפקט של העובדה שלא הורשנו לאכול מעץ החיים. בדיוק כפי שידע אור-היום שלנו הוא האפקט של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע, כך חוסר המודעות שלנו, במהלך השינה, נובע מכך שלא הורשינו לטעום מפרי עץ החיים. לו הורשינו לאכול מפרי זה, לא הייתה המודעות שלנו מעומעמת, מוחשכת במהלך השינה. אבל כאשר אנו מתגברים על מצב זה של חוסר המודעות במהלך השינה, כאשר אנו הופכים למסוגלים, על ידי התפתחות עצמית רוחנית-מדעית שיטתית, להבחין במשהו ממציאות המשחק ההדדי הנצחי של הכוחות אודותיהם דיברתי, אנו הופכים למודעים גם לאופן שבו אנו מבלים את הזמן בין ההירדמות ועד היקיצה. זה יכול להכות בנו, משום שאנו, למעשה, מבלים את הזמן הזה בזרועותיו של לוציפר.  עובדה זו יכולה לפקוח את עינינו לתוכן שלם ומסתורי שעומד בתשתית, משום שאנו תופסים שברגע שבו הוענשנו באיסור האכילה מעץ החיים, נידון לוציפר לאכול ממנו בהתמדה; כך שאריגה זו – חיים נצחיים שבהם שוכן לוציפר ושאותם אנו חווים בעֵרות, כשהם מושרשים באינטליגנציה מעבר לזו שלנו, אינטליגנציה אותה אנו לא יכולים לתפוס באופן מודע משום שלוציפר טוען לבעלות עליה, היא בעלת אפקט מסוים. 

משום שלוציפר רכש לעצמו את האזור של חיים אורגים נצחיים, דבר מה שהיה למעשה אמור להשתייך לגורל שלנו, שאדוני-אלוהים הקדוש, יעד אותו לנו מראש – לא התרחש. הכוונה הייתה שבעֵרות נוכל לקבל לתוך גופינו האתרי והפיזי את האריג הנצחי הנרקם במהלך השינה.^[3]

הבה ואצייר בפניכם את זה באופן סכמתי. כאן באדם, אספקט-ה'אני' ששוכן מחוץ לגוף הפיזי במהלך השינה. כאן בצהוב זה האספקט האסטרלי, שגם הוא עוזב את הגוף הפיזי. כאן בכחול זה הגוף הפיזי שנשאר במיטה, וכאן בצהוב זה הגוף האתרי שגם הוא נשאר מאחור.

האלוהות המתפתחת של יהוה-אלוהים ייעדה מראש שבעֵרות ירדו החיים האורגים הנצחיים, אודותם דברתי, לתוך הגופים האתרי והפיזי של האדם. אל תחששו מהעובדה שלוציפר נמזג לתוכנו כאשר אנו צוללים למשחק הנצחי של הכוחות במהלך השינה.

בהרצאותיי במינכן^[4] הצבעתי על כך שזו תהיה טעות גמורה לחשוב שצריך להשתחרר מלפיתתו של לוציפר בכל מחיר. זוהי למעשה דעה קדומה חומרנית. ישויות רוחניות מתקיימות מסיבה מסוימת; אין טעם להתכחש לקיומן. במקום זאת, צריך להכיר בתוקף ובמטרה של לוציפר ואהרימן בתוך האלמנט הנכון שלהם, וללמוד לראות שהם מסבים נזק רק כאשר הם לא באלמנט הנכון שלהם. נכון וראוי עבור לוציפר לחיות ולארוג בחיי השינה שלנו, בתוך האלמנט הסגור עבורנו, משום שלנו יש ידע שונה, אותו הרווחנו כתוצאה מהאכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. אבל קיימים תהליכים אבולוציוניים הכרחיים שמדע הרוח הופך לאפשריים, אותם אנו חייבים להתחיל להבין, ורגע היקיצה מאפשר לנו לתפוס אותם.

תגובת הלוואי העדינה, שלה אנו יכולים להיות מודעים ביקיצה, של החיים האורגים שבהם אנו שקועים במהלך השינה, צריכה לחדור לגופינו הפיזי והאתרי. נצחיות אורגת זו, היא למעשה הגוף האסטרלי שלנו, שחי, שוזר וזורם באוקיינוס הקוסמי. והשטיח אותו הוא אורג שם, החוויות שהוא נשזר לתוכן, צריכות להיכנס ולחדור הן לגוף הפיזי והן לגוף האתרי.

הבה ואצייר זאת, על מנת לשרטט את הכוונות המקוריות של האלוהות – של יהוה-אלוהים – המדריכה את האבולוציה האנושית, שיעדה שכל מה שגופינו האסטרלי עובר דרך הלילה, יתערבב עם הגופים הפיזי והאתרי שלנו.

מה שציירתי כאן מייצג את השאיפה, כפי שהיא נעשית על ידי גופינו הפיזי והאתרי ברגע היקיצה, של כל החוויות של גופינו האסטרלי. זה היה צריך לקרות במהלך אבולוציית-האדמה הארצית (או האבולוציה הארצית האנושית שלנו) לו הכוונות המקוריות של הנשגבות האלוהית של יהוה היו מושגות. הפיתוי הלוציפרי מנע מזה לקרות. משהו אחר הגיע במקום, שאותו אנו צריכים לצייר באופן שונה.

כאן, בצורה סכמתית כמובן, הם הגוף הפיזי והגוף האתרי. החוויות של הגוף האסטרלי במהלך השינה חודרות לגוף האתרי רק ברגע היקיצה. הן יכולות להשאיר רק רושם חיוור בגוף הפיזי, כאשר הם משפיעים עליו באופן עדין, אבל לא יותר. החדירה האמיתית היחידה היא לגוף האתרי.

אין זה משום שהגוף האסטרלי נסוג לאחור ולא בגלל שהגוף הפיזי מתנגד לו, אלא משום אותו חוזה מסתורי בין לוציפר לאהרימן שנוצר דרך האריגה ההדדית של אבולוציית אהרימן ולוציפר עם האבולוציה הארצית. התוצאה של זה היא שברגע היקיצה, מעביר לוציפר לאהרימן את כל מה שהיה אמור לחדור לגוף הפיזי. התנאים שהיו אמורים להתקיים, האריגה האסטרלית המשורטטת כאן, לא חודרת את הגוף הפיזי שלנו, ובמקום זאת עוברת לאהרימן לשכון שם. התהליך האהרימני מצויר כאן כנקודות צהובות המפוזרות באלכסונים הכחולים. כך אנו עומדים בפני עובדה בעלת משמעות גדולה ביותר: אהרימן, בגוף הפיזי שלנו, מקבל את החוויה שלוציפר חווה במהלך השינה שלנו. זו הסיבה שאנו נכשלים במיזוג חוויות-הלילה שלנו עם המודעות הערה. לוציפר מעביר אותן לאהרימן כאשר אנו מקיצים. אבל כאשר הם חותמים על העסקה שלהם כל לילה, מחדשים את החוזה ביניהם, אנו יכולים להפוך למודעים חלקית, במצב החלומות הרגיל שלנו, אודות מה שמחליף ידיים בין לוציפר ואהרימן. הבה ונתבונן בסוג הידע היומיומי הרגיל שיש ברשותנו בין יקיצה והרדמות. סוג זה של ידע, אתם זוכרים, הוא התוצאה של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. במהלך היום אנו אוספים ידע אודות הדברים הסובבים אותנו, ידע שמשלב את ההיגיון והאינטלקט שלנו עם תפיסות החושים. ידע אנושי ארצי זה, כפי שאתם יודעים ללא ספק, מגיע אלינו דרך ה'אני' שלנו, שהוענק לנו בזכות העובדה שה'אני' התווסף לשלושת העקרונות האחרים, אותם הבאנו מהשלבים הקודמים של שבתאי, שמש וירח, במהלך האבולוציה הארצית. כישויות אנושיות ארציות, אנו רוכשים דרך ה'אני' ידע אנושי, כלומר, אנו לומדים כל מה שאפשרי עבורנו תחת התנאים שבתוכם אנו שוכנים כאן על פני האדמה. אבל סוג זה של ידע מאופיין  בכך שהוא הופך למעומעם ולחשוך ברגע שאנו נרדמים.

אנו אוספים ידע מבוקר עד ערב; אך כשאנו נרדמים, ידע זה מפסיק להיות נגיש באופן מודע עבורנו. במילים אחרות, הוא עוזב את ה'אני' שלנו. פילוסופים שהפכו את ה'אני' ליסוד היחידי של גישתם, ומאמינים שהוא עמיד, שמתייחסים ל'אני' כאל גורם רציף בין לידה ומוות, מדברים שטויות.

ה'אני' שלנו, לכל הפחות ההתנסות המודעת שלו, נעלם כל לילה. אם כן הבה ונבהיר: אנו זוכים ואוספים ידע דרך ה'אני', אבל ה'אני' הזה נעלם שוב כל לילה בין ההרדמות ליקיצה.

מדוע כך הוא הדבר? 'ידע אור-היום' שלנו נאסף באותו אזור ההולם את אהרימן. ממלכתו של אהרימן היא המציאות החיצונית פיזית שלנו – משום שהוא מושל על כל סוג של מוות, משום שניתן לומר שמוות הוא 'הרכוש' שלו.

דיברתי על זה בפירוט בהרצאות במינכן.^[5] המודעות שלנו חוצה את אזורו של אהרימן בין יקיצה והרדמות נוספת. ידע יומיומי נורמלי, שאנו מפתחים, הוא תוצאה של הפיתוי הלוציפרי. הוא מוביל אותנו, במהלך החיים הערים, לתוך התחום של אהרימן. אנו שוכנים בתחומו של אהרימן באוריינטציה שלנו לעבר ידע חיצוני שמתייחס לעולם החושים החיצוני.

לוציפר הוביל אותנו למצב עניינים זה. אבל אנו חייבים לעשות הבחנה ברורה – כאן אנו לא שוכנים באזור של לוציפר בחיים הערים שלנו, אלא בממלכתו של אהרימן. קשה לנו להבין את זה, משום שאהרימן שוכן בגופנו הפיזי. הוא תמיד שם, מוכן לעזור כאשר אנו משתוקקים להשיג ידע דרך המדיום של הגוף הפיזי – דרך החושים. הוא פולש לתוכנו, ולוציפר מושיט אליו ידיים על ידי כך שהוא 'לוקח' את הלילה, כל מה שנחווה בתוכנו כאשר אנו ישנים. במהלך היום, בשיתוף עם אהרימן, אנו משיגים ידע של העולם הזה. כאשר אנו נרדמים, פורע אהרימן את החשבון עם לוציפר, כשהוא יותר מ-מתגמל אותו עבור מה שהוא, אהרימן, קיבל בזמן הערות שלנו. כאשר אנו נרדמים, הוא נותן ללוציפר את כל מה שהוא התנסה בתוכנו במשך היום. האפקט של זה הוא, שמה שאמור היה להתרחש לא מתרחש. כל מה שאנו חיים דרכו במהלך היום, היה אמור להשתנות לחוויה בלילה; אבל למעשה מגיע רק עד הרמה האסטרלית, כאשר לוציפר שם ידו על זה ב'אני'. כאשר אנו ישנים, חווה לוציפר בתוכנו כל מה שמהדהד ופועל בנו מתוך ידע זמן-היום שרכשנו בעֵרות. כך שלוציפר, נהנה במקומנו מהפירות של מה שחווינו בלילה, בתוך ה'אני' שלנו. אהרימן בתוך גופינו הפיזי, לוציפר בתוך ה'אני'; אהרימן במהלך היום, לוציפר במהלך הלילה.

משימתנו היא להיות מודעים לתוצאות של מצב עניינים זה. הבה נתבונן תחילה במה שמתרחש כאשר מעסיק לוציפר את ה'אני' שלנו במהלך הלילה. למעשה זה מונע מאיתנו להבין ולחוות-שוב בלילה את מה שרכשנו במהלך היום, כל מה שחשבנו ושפטנו על העולם, כל הקשרים ההדדיים והרעיונות אודותיו. אם יכולנו להמשיך את התהליך הזה בלילה, היינו חודרים באמת את חוויות זמן הערות הזה.

יהוה-אלוהים התכוון במקור שהידע שאנו רוכשים במהלך היום יוכל לחדור ולחלחל בנו במהלך הלילה. לו זה היה קורה, הידע שלנו והמדע שלנו היו מסוג אחר לגמרי – מדע הרבה יותר חי וחיוני, שבו כל קונספט שלנו היה באמת חי בתוכנו. היינו כמו כן ערים לכך שהמושגים שאנו חווים במהלך היום, הם הצללים של ישויות חיות, כפי שתיארתי לעיתים קרובות.^[6]

במהלך הלילה, היינו תופסים את כל המושגים שיצרנו במשך היום, כשהם מתחיים ומתעוררים לצורות של ישויות אלמנטליות. היינו יודעים שהמדע והידע שפיתחנו הינו חי, אמיתי, חיוני, כוח זורם בתוך עולם-חיים אלמנטליים פעילים ונשזרים.

אבל אין זה המצב, משום שלוציפר אוחז בזה ומונע זאת מאיתנו. הוא מסלק מאיתנו את הידע החי. כל לילה הוא יונק את לשד המושגים החיים של הידע שלנו, כשהוא משאיר אותנו רק עם הקליפה היבשה, המושגים המתים שמספק המדע.

זו הסיבה מדוע אנו חווים את המדע כבלתי מסוגל לתאר את החיוּת השוכנת בתוך כל הדברים; מדוע נדמה שהוא מתעסק רק עם מושגים מתים אודות מה שחי ואורג במציאות העולם. הגישה המדעית גורמת לנו להרגיש שאנו מנותקים מהחיים, שאנו עומדים מחוץ להם ולא יכולים למצוא דרך פנימה. כל מה שהפילוסופים בנו ושוחחו מאז ומתמיד אודות גבולות הידע, אודות חוסר המסוגלות האנושית שלנו לחדור לתשתית המעמקים של הקיום, נגרם הודות לעובדה שהייתה להם תחושה מסוימת של העולמות השלמים של המציאות והחיים, מתחת למושגים שאנו יוצרים. הם חשו שאנו לא יכולים להתקרב לעולמות אלו משום שלוציפר ינק וייבש את החיים שלהם, כבש אותם, הפך את המושגים שלנו לצחיחים ומופשטים.

הבה נתבונן בצד השני של המטבע: מה היה קורה לוּ היינו נתונים להשפעת אהרימן בעֵרות, לוּ הוא לא היה אוחז בכל מה שאנו חווים במהלך הלילה? מודעות-היום שלנו הייתה אז מתמלאת, מהדהדת בכל חוויות הלילה. כל העולם הרוחני היה נכנס למודעות הערה, היה מתמזג איתה. החילוף הנוכחי, בין תודעת יום לחוויית לילה, לא היה מתרחש כלל באותו האופן. תודעת היום שלנו התפתחה, באופן שהתפתחה, דרך לוציפר. אילולא היה משליט את השפעתו עלינו, כפי שהוא אכן עשה, הייתה לתודעת הערות שלנו מערכת יחסים שונה לגמרי לדברים בעולם החיצוני. במקרה הזה, גם היינו לגמרי מסוגלים להעניק את שטף חוויות הלילה שלנו לתודעת הערות. ואז היינו חווים את החיים שלנו באופן אחר לגמרי.

בחיים היומיים שלנו אנו מתבוננים על העולם הסובב אותנו, מתוך רעיונות, מושגים ותמונות על כל מה שנמצא מסביבנו. אנו יוצרים הקשרים, מאחדים רעיונות ותפיסות; וכך בין לידה ומוות אנו מוגבלים לקשר רק בין דברים שאנו חווים דרך מודעות היום. אבל לוּ הייתה חווית-הלילה שלנו נכנסת וחודרת למצב הערות שלנו, היינו מסוגלים לקשר כל חווית-יום עם הזיכרון של מה שהתרחש במהלך השינה. כפי שהדברים עכשיו, כאשר אנו פוגשים מישהו שאנו מכירים, אנו מודעים לכך משום שאנו פגשנו אותו כחלק מחיי חוויות הערות. אנו קושרים בין המפגש הנוכחי שלנו, בתודעת הערות, ובין המפגש הדומה בעבר. אבל זה יכול היה להיות לגמרי שונה לו חוויות הלילה שלנו היו חודרות לחיי היום. היינו אז יודעים שהאדם שאנו פוגשים בקשר עם ישות מסוימת של רוח, איתה נפגשנו בלילה. היינו חווים אותו דרך הלילה ומסוגלים לזהות אותו עם התוכן וההקשר הרוחני שלו. היינו תופסים את השזירה הרוחנית בתוך הופעתו הפיזית. במצב זה היה העולם כולו הופך למציאות שזורה ברוח. אבל הפיתוי הלוציפרי מנע מאיתנו זאת. האספקט הרוחני של החיים נסוג מאיתנו – אהרימן קנה בו אחיזה, ואנחנו נשארנו רק עם הנוכחות שלו בגוף האתרי שלנו; הוא יושב שם בגופינו האתרי ולא חודר אותנו באופן מלא, ולכן אנו נכשלים לתפוס את המציאות בדברים הסובבים אותנו. אנו יכולים לחוות את החיים הזורמים ואורגים של הרוח דרך הגוף האתרי שלנו – אנו יכולים לקבל מושג כללי עליהם – אבל אנו לא מסוגלים למזג את זה עם התפיסות החיצוניות שלנו.^[7]

אני מקווה שאתם יכולים לעקוב אחרי: בִּמְקוֹם שהרוח תיכנס לתוך הגוף הפיזי, כך שתהיה נוכחת בכל התפיסות הספציפיות שלנו, היא נשארת שם באופן כללי.

כך שאנו חשים שהרוח נמצאת שם, שהיא שוכנת בעולם, אבל היא לא מגלה עצמה בפנינו בדרכים קונקרטיות וספציפיות. מעל לכל היא לא יכולה ליידע את הידע החיצוני והמדע שלנו. היא יכולה הייתה לעשות זאת רק לו הייתה חודרת את הגוף הפיזי. אך היא נשארת לא יותר מאמונה, משום שהיא נחווית רק דרך הגוף האתרי.

כך שהעובדה שאנשים רבים דוחים ידע ספציפי, כשהם מעדיפים אמונה על פניו, היא הודות לעובדה שיש ברשותם חוש לגמרי נכון שקונקרטיזציה כזו יכולה להוביל לטעות, שהם היו מעדיפים להישאר נטועים בחיים ה'נורמליים'. אמונה היא למעשה ידע שנתקע בגוף האתרי, בעוד שידע שאנו רוכשים במהלך היום נתקע בגוף האסטרלי בלילה, וכך הופך לחסר חיים. אמונה חיה שנשלל ממנה ידע אמיתי, משום שאהרימן שִיֵיך אותה אליו, היא הצד הנגדי לידע ללא אמונה. כאן בציור הזה, אנו יכולים לראות גם את לוציפר בתוך ה'אני' שלנו מתנסה  בחוויות האהרימניות.

הבה ונסכם, בתקווה שהתבוננויות חשובות ביותר אלו, יחרטו בזיכרונכם. אהרימן ולוציפר מעורבים באופן אינטימי בחיינו. הם פועלים יחדיו ומונעים מאיתנו לייסד הרמוניה ושיווי משקל נכונים בין אמונה וידע. במקום זה, אנו מתנדנדים בין הקטבים השגויים של אמונה ללא יודע וידע ללא אמונה.

אך זו שגיאה גדולה לחשוב שלא נוכל אף פעם להימלט מלפיתתם של  לוציפר ואהרימן. הם מופקדים על משימתם הקוסמית – כל מה שקרה היה צריך לקרות. כפי שתיארתי אתמול, היה על האנושות לרדת בהדרגה בשביל של ידע גווע, כפי שמוסבר במצב המשורטט כאן. ובניגוד לזה, בניגוד לזרימה של הזרם הזה, כאן עולה במרכז אירופה סוג של אנושות שמפתחת את הנטייה האחרת הזו. רק ההתמזגות, ההרמוניה, בין שני זרמים תרבותיים אלו, תאפשר להתגשמות חיה והטמעה אמיתית של אימפולס הכריסטוס להתרחש. אבל יכול לקרות גם מצב שבו שני הזרמים ייפרדו למסלולים נפרדים בהבנתם את הכריסטוס, ויאבדו לגמרי את ההבנה של מה שהם חייבים להציע האחד לשני. הבה ונניח לרגע שהזרם האירופאי הזה ייפול בפני אהרימן, יוכנע על ידי כוחו של אהרימן שיתפשט על המודעות הערה. הבה ונניח לרגע שזרם זה יתפשט וייאבק להשלטת ההבנה של מיסטריית גולגותא. הוא ייטה לדחות את התוכן החיצוני של אירוע המיסטריה הזה, משום שהוא לא ירצה להיכנס לקוף המחט של הגוף הפיזי, לחדור אותו באופן מלא. מוכנע על ידי אהרימן, הוא ייסוג לאחור מהאחיזה הנכונה והמסוימת של האירוע הקוסמי העצום של ירידת הכריסטוס. במקום זאת, הוא ישכון בעולם הפנימי ויתקרב לישוע דרך הגוף האנושי האתרי, כשהוא מבסס 'ישועולוגיה', תיאולוגיה וידע אודות ישוע. הוא ידחה לכן את כל מה שמגיע לתוך העולם החיצוני מהמיסטריה של גולגותא, כל מה שחודר את המציאות החיצונית.

אם, מן הצד השני, תהיה ידו של המצב שמתואר על העליונה,יהיה עניין מועט בקשר הפנימי שלנו עם הישות האנושית בתוך הכריסטוס, עם ישוע. תשומת לב רבה יותר תינתן, תוכתב על ידי הטבע של נטייה זו, להבנה רחבה ומופשטת של הפעילות הקוסמית. הזרם הזה ישאף לפתח את הכריסטולוגיה, ההופכית ל'ישועולוגיה' של הזרם הראשון. אבל האמת שוכנת בשיווי המשקל ביניהם, בתפיסת האחדות של ישוע-כריסטוס, וכריסטוס-ישוע. זוהי מטרת מדע הרוח. הוא לא רוצה לפנות לצד זה או אחר, אלא להבהיר שהכריסטוס הוא ישות קוסמית ששכנה תחילה מעבר לספירות הארציות, ולאחר מכן נכנסה דרך המיסטריה של גולגותא, שנתנה אימפולס חדש לכל האבולוציה הארצית באופן הזה, שהורידה מתוך הקוסמוס לתנאי האדמה משהו שזרם, שפעל עליהם ושינה אותם; ובאותו הזמן, ישנו קשר פנימי בין אירועים אלו ובין האדם ישוע מנצרת. במילים אחרות, אנו חייבים להבין שכריסטוס, כפי שהיה לפני המיסטריה של גולגותא, לא יכול היה לחדור לאדמה, עם האירוע הקוסמי שלו, ללא גופו האנושי הפיזי של ישוע. ולכן היה עליו לעבור דרך המיסטריה של גולגותא. היה זה הכרחי עבור הכריסטוס לחוות מה שהוא חווה בישוע. לא ישוע לבדו ולא הכריסטוס לבדו, אלא הכריסטוס בישוע; זו האחדות לה אנו זקוקים. מה שקרה על האדמה, לא התרחש דרך הכריסטוס לבדו, אלא דרך הכריסטוס ששכן בישוע. כריסטולוגיה טהורה היא בלתי אפשרית, בדיוק כפי ש'ישועולוגיה' טהורה אינה אפשרית. מדע הרוח לא יגיע לשום מקום בלי כריסטוס ישוע. העובדה של מיסטריית גולגותא היא אינהרנטית למה שנדרש עבור האבולוציה של האדמה.

אם הגורל שנועד במיסטריית גולגותא, יתממש באופן הנכון, יחסים מאוזנים יוכלו להתבסס בין לוציפר ואהרימן בקשר לכל מה שהישויות האנושיות יאפשרו להתרחש בעולם; ואז נהיה חייבים להבין ולהכיר בכך שלוציפר ואהרימן פועלים יחד בתוכנו. אנו חייבים להתנגד באופן מודע לשילוב הידיים ביניהם.  אנו יכולים לעשות זאת אם נעקוב אחרי מדע הרוח שמתאר את שתי הנטיות הללו באופן הבהיר ביותר האפשרי, ומאפשר לנו למצוא דרך לעבר הכריסטוס. זה מה שניסיתי להביע בפסל העץ שיתפוס מקום מרכזי בבניין החדש שלנו.^[8]

ארכיטיפ הישות האנושית במרכז, בין הכוח של אהרימן ולוציפר. כאן, באופן אומנותי ומיידי, מתואר משהו שמגיע הרחק לעבר אבולוציית העתיד שלנו, שבמובן מסוים מחליף את השילוש הישן, ששייך לעבר, בשילוש חדש: כריסטוס – לוציפר ואהרימן. נדבר על כך בפעם הבאה.

—————————————————————————————-

[1]      ההרצאה הקודמת במחזור זה עסקה בניגוד בין המסורת הישנה של החוכמה המזרחית, ששקעה לצורה מנוונת בזמן רומי, ושההדים שלה הדהדו שוב בפילוסופיה ובתיאולוגיה של ימי הביניים, וחיי הנפש הרעננים והצעירים, שלא הוכרו באופן רשמי, אבל שמתוכם התפתחה אבולוציית-ה'אני' שלנו. בתקופת נדידת העמים, שני אלמנטים אלו נפגשו וחדרו האחד לתוך השני, באטליה, צרפת, ספרד ואנגליה. הניגוד בין ידע גווע וחיים ואי-ידיעה של החיים, היא נקודת ההתחלה של ההרצאה.

[2]  ראו הרצאות בסדרת ההרצאות 'בראשית' GA122 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. והרצאה מ-GA103 מתאריך 29.5.1908. וכן בסדרה חוויית ממלכות עולם הרוח GA143.

 [3] יהוה הוא הישות המדריכה של האקזוסיאי, מוזכר בהרצאה האחרונה של חלק 2 של ספר זה. (הרצאה זו לקוחה מספר בשם 'רוע').

[4]  בשש ההרצאות של המחזור: מעגל הסודות של הסף –     cycle Secrets of the threshold Anthroposophic Press ,new York,1987,  GA  147

[5]  במיוחד בהרצאה השנייה עליה מדובר ברשימה הקודמת.

[6]  לדוגמה, בהרצאה השנייה של מחזור art and life Question in the Light of the Science of the Spirit  GA162   – ממנו לקוחה הרצאה זו.

 [7] בתעתיק קצרני אחר של הרצאה זו, במקום המילה 'כללי', כתובה המילה 'הגוף האתרי' . הוורסיה הראשונה נבחרה, משום שזה משתמע מהמשפטים הבאים. מכל מקום המילים האחרות גם הן מקבלות משמעות בקונטקסט הכללי.

[8] 'נציג האנושות' שלא הושלם, בזמן שהשריפה הרסה את הגתהאנום הראשון, ולכן שרד. ראו ספרו של דניאל זהבי: פסלו של רודולף שטיינר: נציג האנושות – הוצאת חירות.