ביחס לשאלות ראינקרנציה,

מזווית ההדרכה הרוחית של האדם.

רודולף שטיינר

11 הרצאות    GA109

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 10    ברלין    25.5.1909

אלוהי האלפא ואלוהי האומגה

לעיתים קרובות מושם דגש ובצדק, שמדע הרוח אינו צריך להיות רק תיאוריה אודות העולם, החיים והאדם, אלא התוכן העמוק ביותר של נפש האדם, אשר נותן משמעות לחיים. אם ניגשים למדע הרוח בגישה נכונה, הוא יכול באמת להפוך לתמצית חייו של האדם. הרשו לי להדגיש בתוקף שמדע הרוח יכול למלא תפקיד זה רק בהדרגה, לאט לאט, משום שמדע הרוח הוא ככל דבר שגדל ומתפתח: תחילה נזרע הזרע שצומח וצומח ואז מכוח צמיחה זו, הוא נהיה אפקטיבי יותר מתמיד.

עובדה היא שאף אחד לא יכול לקוות למצות במדע הרוח דרך חיים נכונה רק על ידי הבנה אינטלקטואלית של אמיתותיו. אם שופטים את מדע הרוח רק לפי מאפייניו החיצוניים אפשר לבוא לידי מסקנה שהוא מעין נקודת ראות על העולם, גם אם נקודת מבט מקיפה יותר ונעלה יותר מאחרות. אבל לא, זה עדיין משהו אחר, כי איזו תיאוריה אחרת תוכל לקדם רעיונות מקיפים אלו אודות שבתאי, שמש וירח? איזו תיאוריה אחרת על עולם כיום תעז לומר אמירה תמציתית אודות אלה? אף אחת, משום שהן מסתיימות במושגים כשהן מתאמצות לרומם את עצמן מעל האובייקטים אשר אנו קולטים בעינינו ובאוזנינו הפיזיות. תיאוריות ותפיסות כאלו על העולם יכולות להציע רק מושגים מעורפלים אודות האלוהי שאורג ופועל מאחורי המציאות החומרית. גם אם מדובר באמיתות פחות יומרניות כמו התורות של ראינקרנציה וקרמה, מדע הרוח נמצא הרחק קדימה מכל מה שמדע מסורתי יכול להציע כאשר הוא מדבר אודות האבולוציה של האדם. ללא ספק גם המדע יכול לאמץ תורות אלו, כי אם מישהו באמת רוצה לשאוב מסקנות נכונות מהעובדות החומריות-מדעיות, ראינקרנציה וקרמה היו לרעיונות פופולריים מזה זמן רב. אך משום שמדענים מודרניים לא העזו להגיע למסקנות אלו, הדיון בנושא זה פשוט הונח בצד. דנו באבולוציה מהפרספקטיבה של ההיסטוריה של הטבע ושל ההיסטוריה, אבל אף אחד אינו רוצה לשמוע דבר אודות האבולוציה האמיתית של האינדיבידואליות האנושית הממשיכה מתקופת חיים אחת לשנייה ונושאת את הנפש האנושית אל העתיד.

הללו המתבוננים בחיים באורח נכון, יאלצו מכוח התוצאות שלהם לאמץ את התורה של ארבעת המרכיבים של המבנה האנושי, המתגלה גם בחקירה של ראיה רוחית. אבל משום שהחשיבה בעידן המודרני חסרה כל אומץ, תורה זו נמסרת רק על ידי מדע הרוח, אשר כגוף של ידע נמצא במובנים רבים הרחק קדימה מתפיסות אחרות של העולם ומהפילוסופיות המצויות לבני האדם בזמן הנוכחי.

אחרי כל מה שנאמר, כל זה אינו הפרי האמיתי של מדע הרוח. פריו אינו נמצא בעובדה שמישהו מקבל את תורתו כמספקת ומרחיקת לכת. אין פרי ללא זרע. מה שאנו מפתחים כיום כפרי של נקודת הראות האנתרופוסופית יכול לשמח את לבנו ולחמם את יכולתנו לאהוב.

עדיין איש אינו יכול להנות מפריה של נקודת המבט המדעית רוחית שלנו ללא הזרע, זאת אומרת מבלי הידע המדעי רוחי עצמו. אנשים עשויים לומר: איזה שימוש יש לרעיונות אלו אודות ראינקרנציה וקרמה, או אודות המרכיבים של המבנה האנושי והאבולוציה של העולם? מה שחשוב באמת זה ההתפתחות של האהבה האנושית ושל האופי המוסרי. על כך אני יכול להשיב: ללא ספק זה חשוב, אבל אהבה אנושית אמיתית הנושאת פירות עבור העולם אפשרית רק על בסיס של ידע – ידע מדע-הרוח.

כענף של ידע, למדע הרוח יש יתרון על תפיסות עולם אחרות בתחומים רבים. כאשר אנו חווים אותו באופן אינטימי באמת, כאשר איננו מתעייפים לעורר בנפשותינו שוב ושוב מחשבות כבירות ומקיפות-כל אלה, ונושאים אותן עימנו, אז נראה שגוף זה של ידע יכול להפוך במשמעות מוגדרת מאוד לתוכן ולחומר של חיינו. התורה המדעית-רוחית היא גוף של אידיאות המוליך אותנו לתוך העולמות העל-חושיים ובחשיבה מדעית-רוחית אנו צריכים להגביה-עוף לעולמות עליונים. כל שעה המוקדשת ללימוד מדע-הרוח משמעה שהנפש מגעת מעבר לעסקי חיי היום-יום. ברגע שאנו מתמסרים ללימוד, אנו מועברים לעולם אחר. אז האגו שלנו מתאחד עם העולם הרוחי שמתוכו נולד. כך, כאשר אנו חושבים בדרך מדעית רוחית, אנו נמצאים עם האגו שלנו בביתנו הרוחי, במקור שממנו בא.

אם אנו מבינים זאת במשמעות הנכונה אזי אנו באמת יכולים להשוות את החשיבה המדעית-רוחית עם מצב תודעה שאנו מכירים מנקודת ראות רוחית כשינה. כאשר נרדמים בני האדם בלילה ונרדמים לתוך העולם הרוחי, אז הם מעבירים את האגו לעולם שבו נולד ושממנו הוא מופיע כל בוקר כך שיוכל לעבור לתוך עולם החושים בתוך הגוף האנושי. בזמנים שיבואו, תחייה הנפש באופן מודע בתוך העולם הרוחי, גם אם בזמן הנוכחי זה אינו המצב הנורמלי. ולמה לא? משום שבמהלך העתים המודעות לעולם הרוחי נהייתה חלשה יותר ויותר באגו. בתקופה האטלנטית האגו ראה עצמו מוקף במשך השינה בישויות אלוהיות-רוחיות, אבל לאחר הקטסטרופה האטלנטית, האגו נדחף החוצה לתוך עולם החושים ובהדרגה איבד את היכולת להביט לתוך העולם שבו הוא שוכן במשך השינה. הרעיון שהאגו נמחה בלילה וקם לתחיה בבוקר הוא אבסורדי. הוא נמצא בעולם הרוחי אבל אינו מודע לכך.

חשיבה מדעית-רוחית נותנת לנו את הכוח לקשור עצמנו באופן מודע, לאט לאט, למציאות רוחית זו, על ידי כך שהיא מוליכה אותנו, לפחות בחשיבה, לתוך העולם הרוחי. לאנתרופוסופיה יש איכויות מועילות מסוימות המשותפות לה ולשינה. החרדות והדאגות הנובעות מהדברים בעולם החושי נמחקות במשך השינה. אם בני האדם מסוגלים לישון וחשיבתם נמחקת, הם שוכחים את כל הדאגות. זהו האפקט המועיל ביותר של השינה, אפקט הנובע מהעובדה שהאגו נותן לכוחות מהעולם הרוחי לזרום לתוכו במשך השינה. זרמים רוחיים אלה מכילים כוחות מחזקים, העוזרים לנו לשכוח את דאגותינו וחרדותינו במשך השינה וגם לתקן את הנזק שדאגות וחרדות כאלה גרמו לאורגניזם שלנו. הפצעים שנגרמו על ידי עולם החושים נרפאים בעזרת כוחות רוחיים – מכאן הריענון וההתחדשות שכל שינה בריאה מעניקה לנו. במשמעות גבוהה יותר, אלו הן האיכויות שיש לחשיבת מדע-הרוח במשותף עם השינה.

מחשבות רוחיות הן רבות עוצמה אם אנו מקבלים אותן ככוחות חיים. כאשר אנו מרוממים עצמנו למחשבות המחוברות לעבר ולעתיד של האדמה ומרשים למאורעות רבי חשיבות אלו לעבוד עלינו, אזי תמשך נפשנו המתוחה למאורעות אלו, הרחק מדאגות היום יום. המחשבות על המלך האידיאלי שבתוכנו יצמחו עבורנו מתוך הקרמה – שרטוט זה של הגורל – ויתנו לנו אומץ וכוח כך שנוכל לומר לעצמנו: "גם אם לא נוכל להתגבר על כמה מן הבעיות של חיינו כיום, כוחנו יגבר מהתגשמות אחת לבאה. המלך שבתוכנו מתחזק מיום ליום וכל המכשולים יעזרו לנו לחזק אותו אפילו יותר. בתהליך ההתגברות על מכשולים אלה, רצוננו יתפתח יותר ויותר והאנרגיה שלנו תגבר. הבלי החיים, כל הדברים חסרי הערך בקיומנו, יתנדפו כמעטה כפור בשמש – ימסו על ידי אותה שמש, הזורחת בחוכמה החודרת את חשיבתנו הרוחית. עולם הרגש שלנו יתלהט ויהפוך חם ושקוף; כל קיומנו יתרחב ונחוש אושר בכך.

כאשר רגעים כאלה של פעילות פנימית חוזרים ואנו מרשים להם לפעול עלינו, נובעת מתהליך זה התחזקות של כל קיומנו בכל הכיוונים. לבטח לא מיום אחד למשנהו, אבל חזרה קבועה של מחשבות כאלו יביאו להיעלמות הדרגתית של המרות השחורות שלנו, של קינותינו על מר גורלנו ושל מזג מלנכולי מופרז. ידע רוחי יהיה מרפא לנפשנו וכשזה יתרחש, אופק קיומנו יתרחב וייטע בנו דרך זו של חשיבה שהיא פרי של כל ידע רוחי. תוצאה זו של דרך חשיבה ורגישה, גישה זו של שכל ולב, יש לתאר כמצב אידיאלי שאליו צריכים להוביל מאמצי מדע-הרוח. כל אי-התאמה, כל דיסהרמוניה בחיים ייעלמו אל מול מחשבות ורגשות הרמוניים, המביאים רצון נמרץ. כך, מתברר כי מחקר רוחי אינו רק ידע ותורה, אלא גם רוח חיים וערך ממשי לנפשנו. באור זה נראה מדע הרוח כמסוגל לפעול בחיים בדרך כזו כמשחרר את בני האדם מדאגות וחרדות. וכך הוא צריך לפעול בזמננו משום שהוא חייב את קיומו לא לשרירות לב, אלא לידע חיוני.

האינדיבידואלים אשר בידע שלהם נמצאים הרחק לפני בני אדם רגילים, המסטרים של החכמה ושל ההרמוניה של הרגשות, ידעו שעל מדע הרוח לזרום לתוך התרבות שלנו, כדי שלא תבול ותקמול. מדע הרוח הוא מוהל החיים החדש, והאנושות צריכה מוהל חיים חדש שכזה מפעם לפעם. מדע הרוח הוא הזרם החיוני עבור זמננו. הללו שיש להם רגש עבור אמיתות כבירות שכאלה צריכים לחוש אלינו ולספוג אמיתות אלה, כדי שיוכלו להוות את המלח והשאור עבור חיי הרוח של כל האנושות. האינדיבידואל השואף צריך לראות זאת כסוג של חובה. לא קשה להבין מדוע האוטוריטות הגבוהות ביותר יצאו בקריאה עבור מדע הרוח בזמננו במיוחד כך שהללו בעלי לב פתוח ורוח נטולת דעות קדומות יוכלו להיאסף.

התבוננו בעזרת נפשותינו הפוסט-אטלנטית ועקבנו אחר תקופות התרבות שלה מן התקופה ההודית הקדומה ועד לתקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית. ראינו שבמשך הזמן הזה בני האדם איבדו בהדרגה את התודעה של העולם הרוחי. בתקופה הראשונה, ההודית הקדומה, לבני האדם היו עדיין געגועים עמוקים לעולם הרוחי. עולם החושים נחשב כמאיה, אשליה. ואז באו העידנים שקראו לבני האדם לפעולה בעולם החיצוני, הפיזי. על בני האדם היה ללמוד לאהוב את עולם החושים משום שרק כך יוכלו לעבד ולטפח אותו. בזמן ההוא בני האדם לא אמרו יותר שהעולם החיצון אינו אלא מאיה. נהפוך הוא, בני האדם השקיעו עצמם בעולם ובעבודה בו בעזרת כשרונותיהם וחכמתם. כתוצאה מכך איבדו בני האדם בהדרגה את תודעת העולם הרוחי, כך שזראטוסטרא המייסד של התרבות הפרסית נאלץ לומר לתלמידיו: "כל היצורים החיים נקראו אלי קיום על ידי הכוח הזורם מן השמש ככוח פיזי. אבל כוח פיזי זה אינו הדבר היחיד. בשמש חי אהורה מאזדאו – ישות השמש הרוחית." נחוץ היה להסביר לאנשים שהעולם החומרי אינו אלא ביטוי פיזי לעולם הרוחי.

כך היה זה לראשונה בתקופה הפרסית הקדומה, כשצמח הרגש שביטא את עצמו במילים: "לבטח, מה שהשמש זורחת עליו הוא מאיה, אבל אני צריך לחפש את הרוח שמאחורי מאיה זו. העולם הרוחי תמיד מסביבי, אבל אינני יכול לחוות אותו בעזרת עיניים ואוזניים פיזיות. אני יכול לחוות אותו רק בעזרת תודעה על-חושית. מרגע שתודעה זו מתעוררת, אזי אני יכול להכיר את רוח השמש הכבירה עם כל הישויות הכפופות לה גם במציאות הפיזית. אבל מתקרב עידן שבו לנפשי לא יהיה עוד ידע זה." היה זה קשה להעביר ידע זה לבני אדם בשלמות. היה עליהם להתגבר בהדרגה, דרך גלגולים חוזרים, כדי להכיר ביסוד האלוהי-רוחי שמאחורי כל תופעה פיזית ולהבין שכל הטבע חדור בו.

בתרבות הפרסית הקדומה, בני האדם היו מסוגלים עדיין להכיר את היסוד האלוהי שבחיים אלה, אבל לא יכלו לשאת תודעה זו לזמן שבין מוות ללידה מחדש. משום שהמיוחד בתקופה ההיא היה שהתודעה שבין המוות ללידה מחדש נהייתה חשוכה יותר ויותר. בניגוד לכך, הבה ונתבונן בנפשו של אינדיבידואל בהודו העתיקה. כשעבר דרך המוות לתוך העולם הבא, הוא חי שם בקרב ישויות רוחיות בעולם מלא אור יחסית. בתרבות הפרסית, העולם שבין המוות ללידה מחדש נהיה אפל יותר. הצטברו מכשולים בין נפשות שונות והנפש חשה בודדה. באורח ציורי אפשר לומר שלא יכלה להושיט ידה לנפש אחרת. זהו הצד הקשה והאפל של החיים בעולם הרוחי: הנפש לא שיתפה דרכה עם אחרים. בתקופה המצרית חלק ניכר מיכולתה של הנפש לקשור קשר עם נפשות אחרות אבד במידה כזו, שהנפש כמהה לשימורו של הגוף הפיזי, אשר נשמר במומיה. כך היה הדבר משום שהנפש חשה שיש לה מעט מאוד כוח לשאת עמה לחיים שבין המוות ללידה מחדש. בני אדם בעת ההיא רצו לשמר את הגוף הפיזי כך שהנפש תוכל להביט מטה עליו כמשהו השייך לה, כפיצוי על הכוח שחסר לה בעולם הרוחי. תופעה תרבותית כשימור המומיות קשורה באופן עמוק עם התפתחות הנפש האנושית.

המצרי חשב שבמותו הוא מתאחד אם אוזיריס. הוא אמר לעצמו מילים אלה: "לפני שנים רבות, בזמנים עתיקים, הנפש יכלה להביט אל מה שמעבר. כיום היא איבדה כוח חזון זה, אבל היא יכולה לפצות אובדן זה אם בחיים אלה היא מפתחת סגולות העושות אותה דומה יותר ויותר לאוזיריס עצמו. אם כן, הנפש תהפוך בעצמה לדמות אוזיריס ותתאחד עמו לאחר המוות." וכך, על ידי דבקות באוזיריס, הנפש מנסה ליצור תחליף עבור כל מה שאי-אפשר לשמר יותר מן הזמנים העתיקים.

מה שאוזיריס לא היה מסוגל לתת לנפש האנושית מסופר באגדה מצרית, שבה אוזיריס חי בקרב בני האדם על האדמה, עד שאחיו המרושע סת כלא אותו בארגז עץ הדומה לארון מתים. פירוש הדבר שאוזיריס באמת חי על האדמה בקרב בני האדם, כאשר היו רוחיים יותר. אבל היה עליו להישאר בעולם הרוחי משום שהיה נעלה מדי כדי שיתאים לצורה האנושית הפיזית. בדומה לכך, אם רצתה הנפש ליצור תחליף לכוח האבוד עבור כושר ראיה בין מוות ללידה מחדש, היה עליה להיות לישות נעלה מדי, טובה מדי עבור צורה אנושית. על ידי שנהייתה דומה לאוזיריס, יכלה הנפש להתגבר על בדידותה בעולם הבא, אבל לא יכלה לקחת להתגשמות חדשה את אשר קיבלה בעולם הרוח דרך התכונות המשותפות לה ולאוזיריס. כך הדבר משום שאחרי הכל, אוזיריס לא התאים להתגשמות פיזית.

הסכנה החמורה שאיימה על המין האנושי בזמנים הללו, היתה שההתגשמויות הלכו ונהיו גרועות באופן יציב וקבוע, משום שלא יכלה להיות זרימה של כוחות רוחיים. רק מה שנותר מעידנים קדומים היה יכול להתפתח הלאה וכל זה הגיע לשיא בשלותו בתקופה היוונית-רומית. זה בא לידי ביטוי באמנות הנשגבת של היוונים, הפרי הבשל מפריחות קודמות. האמנות היוונית היתה הפרי הנאה ביותר של אפלה עמוקה בחיים שבין מוות ללידה מחדש, ואינדיבידואל יווני נאצל אמר בצדק: "מוטב להיות קבצן בעולם הזה מאשר מלך במלכות הצללים."^[1] אכן, בני האדם ביוון ובמדינה הרומית היו נתונים כאחוזי דיבוק להנאות וסיפוק חושים, אבל לא יכלו לקחת דבר עמם לחיים שבין המוות ללידה מחדש.

ואז בא המאורע בגולגותא – מאורע שהוא בעל חשיבות לא רק עבור העולם הפיזי החיצוני, אלא גם עבור כל העולמות שדרכם צריך האדם לעבור.

הרגע שבו זרם הדם מפצעי הגואל, כאשר הגוויה היתה תלויה על הצלב, הופיע הכריסטוס בשאול והדליק את האור שנתן שוב כושר ראות לנפשות שם למטה. והנפש יכלה להכיר מרגע זה והלאה ששוב אפשר לקבל כוח מהעולם שלמטה ולהועיל לעולם הפיזי. לא עוד התאמצה הנפש לאחד עצמה עם אוזיריס כדי למצוא תחליף לאובדן הראיה. מעתה והלאה, היא יכלה לומר לעצמה: "בעולם שלמטה, גם כן, אני יכולה למצוא את אור הכריסטוס – שהספיג עצמו לתוך האדמה, כי הכריסטוס נהייה לרוח האדמה. וכעת אשתה כוחות מחודשים ממעיינות הרוח, כוחות שאני יכולה לקחת חזרה לאדמה כשאחזור להתגשמות חדשה.

ומה נחוץ היה כדי שכוח זה יוכל לזרום אל הנפש בדרך הנכונה? היה דרוש מהפך גמור בדרך שבני האדם הביטו בעולם הפיזי. תחילה, הבה ונשאל מה חוו אנשי הודו העתיקה. הבה ונשחזר את אשר היה אחד מהם אומר: "עולם זה הוא מאיה, האשליה הגדולה. בכל פעם שאני קולט עולם זה ומשייך עצמי אליו, אני נופל קורבן לאשליה. רק כאשר אני יוצא ממנו ומרומם עצמי לדברים רוחיים היוליים מעבר לעולם החושים אני יכול להיות בעולם של האלים. רק על ידי הסתלקות מהעולם החיצון אני יכול לחצות דרך ישותי הפנימית שנשארה עמי כירושה עתיקה מעולמות היוליים אלה וכך לחזור לביתי הקדום. אני צריך לחזור לממלכה היולית וקדושה זו שממנה יצאתי פעם אל עולם החושים, ואני יכול לחזור רק אם אתן חופש לכוחותיי הרוחיים, ועל ידי כך אטה תשומת לבי מהפיתוי של העולם החיצון." בימים של התרבות ההודית הקדומה היה זה אפשרי עבור בני האדם לקחת צעד זה לאחור לעבר העבר הרחוק. בתוכם הם שימרו הרבה מהכוח שיכול לעזור לאינדיבידואל, אם יושם כהלכה, למצוא את הדרך חזרה לאלים הישנים. כך מצא האדם בהודו העתיקה את הדוות (DEVAS) שלו, הישויות שמהן נוצרו כל הדברים.

כעת באה התקופה של פרס הקדומה, אשר בה איבדה הנפש הרבה מהכוח שבא כירושה מזמנים קדומים. אם בתקופה זו היתה הנפש אומרת: "אשוב לאחור משום שאיני רוצה להישאר בעולם זה," לא היתה מוצאת את האלים העתיקים, משום שלא היה לה די כוח לכך. עובדה זו שייכת להתפתחות האנושות. אם היתה הנפש מתאמצת שלא להביט בעולם החיצון ולתאר אותו כמאיה בלבד, היה הדבר מוליך אותה לא לראיית האלים הגבוהים, אלא לדוות הנחותות, שהיו ישויות רוחיות מרושעות שאינן שייכות לדרגה של האלים הגבוהים. משום שסכנה כזו היתה קיימת, היה צורך להראות לנפש כיצד אפשר לראות את עולם החושים כביטוי חיצוני של הרוחי, אם מתבוננים בעולם החושים ולא פונים הצדה ממנו. כשמתבוננים מעלה אל השמש, הנפש לומדת לראות בה לא רק את כוחה הפיזי חיצוני, אלא גם את אל השמש אהורה מאזדאו, וכך היא לומדת לדעת משהו על המציאות האלוהית-רוחית.

נפשו של הפרסי הקדום נחלשה מדי בכדי להפעיל את הכוחות הרוחיים שיכולים להוליך אותה חזרה אל האלים העתיקים. מכאן, היה עליה להתחנך לחדור מבעד לצעיף של המטריאליזם המכסה את הרוחי. בעולם החיצון נחבאות ישויות האזורס המרושעות, אבל בני האדם לא היו מסוגלים עדיין לראות את הישויות הרוחיות המיטיבות שמעבר לעולם הנחשב כמאיה. לכן כל השמות של הישויות הרוחיות הפכו משמעותם במשך הזמן שבין התקופה ההודית לפרסית. הדוות היו ישויות אלוהיות בהודו העתיקה, אבל בתרבות הפרסית נהיו לאלים מרושעים. הסיבה האמיתית להיפוך זה מתבררת מההתפתחות המתמשכת של הנפש האנושית; בנוגע לעולם החיצון היא מתחזקת והולכת ובנוגע לעולם הפנימי היא נחלשת והולכת.

הכנה לאשר עתיד לבוא נעשתה על ידי הישויות המדריכות ומכוונות את התפתחות האנושות. לאחר שזארטוסטרא למד להביט מעלה אל השמש ולראות בהילה שלה את אל השמש, הוא ידע שאל שמש זה אינו אחר מאשר רוח-הכריסטוס, אשר בזמן ההוא יכול היה להתגלות רק מחוץ לעולם. האדם עם נפשו כאן על האדמה לא יכול היה עדיין לקלוט את ישות-הכריסטוס. הישות שנראתה קודם בשמש ושניתן לה השם אהורה מאזדאו, היתה צריכה לרדת לאדמה, כי רק שם יכול האדם ללמוד מבפנים להכיר דווה, עיקרון אלוהי נפשי בתוך נפשו. בתקופה של פרס הקדומה, החיים שבגוף האנושי לא היו מסוגלים עדיין לקבל את רוח-הכריסטוס, וכל שכן לא היו חדורים על ידו. כל זה היה צריך לקרות לאט ובהדרגה. עלינו להתוודע למחשבה שהאלים יכולים לגלות עצמם רק לאלה שהכינו עצמם כמקבלים של התגלות. דווה, האל אשר אפשר לקלוט אותו דרך כוחותינו הפנימיים, יכול להופיע רק לפני חלק זה של האנושות אשר הכין עצמו לבואו.

כל דבר באבולוציה האנושית צריך לעבור לאט ובהדרגה. האבולוציה איננה מתקדמת בכל מקום באותו אופן. אחרי המבול האטלנטי, היגרו השבטים למזרח. ומשום שהתיישבו באזורים שונים, התפתחותם היתה שונה גם כן. מה איפשר להודים הקדמונים לחוש בחיות את עולם הרוח? זה קרה משום שהאבולוציה של האגו בחלק זה של העולם נטלה מהלך מיוחד ביותר. באנשי הודו העתיקה, נשאר האגו כה מחופר עמוק בעולם הרוח, שהיה בו אי-רצון ליצור קשר רב עם העולם הפיזי. היה זה האופי המיוחד של האינדיבידואל בהודו העתיקה שהוא או היא נטו לרוחניות של עידנים קודמים ובה בעת הגבילו את היחסים עם העולם הפיזי למינימום ההכרחי. מכיוון שהאינדיבידואל בהודו הקדומה לא רצה לקשור את האגו שלו או שלה עם העולם הפיזי, ההישגים של הציביליזציה החיצונית לא שגשגו בהודו או באיזורים אחרים של המזרח, היכן שהעמים נראו בדרך כלל כחסרי סגולת החידוש וההמצאה.

מנגד, חוש ההמצאה והתחבלנות של אנשי המערב, עורר אותם להשתלט על העולם החיצוני ולראות את מבחנם בטיפוחו ובשיפורו. פרס העתיקה יצרה את הגבול שבין מזרח למערב. העמים אשר הקדישו תשומת לב מעטה לקיום החומרי בעולם זה, נטו להתיישב ולהישאר במזרח. לכן היתה תורתו של בודהה נחוצה עדיין עבור עמי המזרח שש מאות שנה לפני כריסטוס. בודהה מוקם בצומת זו של התפתחות העולם, כי שליחותו היתה לשמור את חיוניות הכמיהה שבנפשות אל העולמות הרוחיים של העבר ולכן היה עליו להטיף נגד הצימאון להיכנס אל העולם הפיזי. הוא הטיף בזמן שבו היתה עדיין לנפש הנטייה אבל לא היכולת לרומם עצמה אל העולמות הרוחיים. בודהה לימד את בני האדם את האמיתות הנעלות אודות הסבל, ונתן להם את התובנות שיכלו להרים את הנפש מעל לעולם זה של סבל.

תורה שכזו לא היתה מתאימה עבור העולם המערבי, אשר זקוק לתורה שתעלה בקנה אחד עם נטיית האנשים לחבוק את העולם הפיזי ושניתן לסכמה כך: "עליכם לעבוד בעולם החיצון בדרך כזו שהכוחות של עולם זה יוצבו בשרות האנושות; אבל לאחר המוות תוכלו לקחת את פירות חייכם אל העולם הרוחי."

על פי רוב המהות המיוחדת של הנצרות אינה מובנת כראוי. בעולם הרומאי, היא לא משכה תשומת לבם של אלה אשר יכלו להנות מאוצרותיו ומעושרו של העולם, אבל אלה שנידונו לעמל ויגע בעולם הפיזי, אהבו את הנצרות. הם ידעו שלמרות כל עמלם בעולם הפיזי, הם מפתחים משהו בחיים האלה שיוכלו לקחת עמם לאחר המוות. אלו שקבלו את הנצרות חשו התרוממות רוח והשראה. בני האדם יכלו לומר לעצמם: "בהציבי את כריסטוס לפני כאידיאל, אני מפתח משהו בעולם זה שאינו מושמד אפילו על ידי המוות." תודעה זו יכלה להתפתח רק משום שכריסטוס היה למעשה על האדמה לא כדווה אלא כישות אשר התגשמה בגוף אנושי, כמודל וכאידיאל עבור כל אדם. כדי שזה יתרחש, היה צורך ליצור את האימפולס ואת הכוחות הנכונים, ועבודת הכנה זו נעשתה על ידי זארטוסטרא. הוא חווה והתנסה כה הרבה שהיה מוכן לקחת שליחות זו.

בפרס הקדומה, זארטוסטרא היה מסוגל לראות את אל-השמש בהילה של השמש, אבל היה עליו להכין את עצמו עבור תפקיד זה בהתגשמויות קודמות. במשך התקופה שעדיין קבלה השראתה מתורותיהם של הרישים הקדושים, זארטוסטרא כבר עבר דרך כמה התנסויות נשגבות בהתגשמויות. הוא התקדש לתוך התורות של הרישים הקדושים, וספג אותן שלב אחר שלב במשך שבע התגשמויות עוקבות. אז נולד לתוך גוף שהיה עיוור וחירש, אשר הציע לו מגע מועט ככל האפשר עם העולם החיצון. זארטוסטרא היה צריך להיוולד כאדם חסר רגישות לרשמי החושים ואז מתוך ישותו הפנימית ביותר נבע מעלה הזיכרון של התורות של הרישים הקדושים מהתגשמויות קודמות. ברגע זה, יכול היה אל-השמש-הגדול להצית בתוכו משהו שהלך הרחק מעבר לחכמה שקיבל מהרישים הקדושים. חוויה זו התעוררה בו שוב בהתגשמות הבאה, והיה זה אז שאהורה מאזדאו גילה עצמו לזארטוסטרא מבחוץ.

אם כן, אתם יכולים לראות שזארטוסטרא התנסה רבות לפני שיכול היה להפוך למורה ונותן השראה לאנשי פרס הקדומה. אנו יודעים גם שמשה והרמס היו תלמידיו ושהוא נתן את גופו האסטרלי להרמס ואת גופו האתרי למשה. משה היה הראשון להכריז על התורה שנבעה מן הרשימות האקשיות, התורה של "אהיה אשר אהיה" (I AM THE I AM ). וכך זארטוסטרא מכין עצמו לאט לאט לקראת קורבן גדול ומופלא יותר. כאשר גופו האסטרלי של זארטוסטרא הופיע שוב בהרמס וגופו האתרי במשה, האגו שלו – שהתפתחותו התקדמה ביציבות – היה מסוגל ליצור גוף אסטרלי חדש וגוף אתרי חדש עבור התגשמות חדשה, שווי ערך לעוצמה המלאה של האגו. שש מאות שנה לפני הכריסטוס, זארטוסטרא נולד שוב על אדמת כלדיאה ונהיה למורה של פיתגורס תחת השם זארטוס, נאזראטוס. בתוך התרבות הכלדית הוא הכין את האימפולס החדש שעמד לבוא לעולם. זה משתקף בקטע בברית החדשה המספר על שלושת האנשים החכמים מהמזרח שבאו לברך את כריסטוס ככוכב חדש של חכמה. זארטוסטרא לימד שהכריסטוס יבוא, ואלו שנותרו כתלמידי תורה חשובה זו של זארטוסטרא ידעו באיזו נקודת זמן יגיע האימפולס הכביר של גולגותא.

תמיד יש קשר מסוים בין אינדיבידואלים גדולים של העולם כמו בודהה, זארטוסטרא ופיתגורס. רוחות גדולות פועלות יחדיו והן נולדות לתוך תקופה מסוימת לתכלית מסוימת. כמו כן, האימפולסים הגדולים באבולוציה האנושית אורגים עצמם, אחד במשנהו. זארטוסטרא הצביע על האחד שיכול לאפשר למין האנושי, דרך המאורע בגולגותא, למצוא את הדוות בעזרת הכוח של ישותן הפנימית; יותר מכך, הם יהיו מסוגלים לעשות זאת באורח גובר והולך דרך התפתחותם קדימה אל העתיד. באותה תקופה לימד הבודהה: אכן, יש עולם רוחי שלעומתו כל עולם החושים הוא מאיה. שובו לעולם שבו שהיתם לפני שהתעורר הצמא לקיום הארצי, ואז תמצאו נירוונה – מנוחה בתוך האלוהי!

זהו ההבדל בין התורות של בודהה ושל זארטוסטרא. בודהה לימד שהאדם יכול להגיע אל האלוהי על ידי חזרה לאחור; זארטוסטרא, בהתגשמותו כזארטוסטרא, לימד שמתקרב הזמן שבו יתגשם האור בתוך האדמה עצמה, ויאפשר לנפש המתקדמת להתקרב אל האלוהי. בודהה אמר, הנפש תמצא את האלוהים על ידי חזרה לאחור; זארטוסטרא אמר שהיא תמצא אותו על ידי הליכה קדימה.

אם תתקדם ואם תיסוג, אם תחפש את האל באלפא או באומגה, תוכל למצוא אותו. העיקר שתמצא אותו בעזרת כוחך האנושי המתגבר. הכוחות החיוניים למציאת האל של אלפא הם הכוחות הראשוניים של האדם. הכוחות הנחוצים למציאת האל של האומגה צריכים להירכש כאן על האדמה על ידי מאמציהם של בני האדם עצמם. יש הבדל אם מישהו הולך אחורה לאלפא או קדימה לאומגה. מי שמוצא סיפוקו במציאת האל ורק רוצה להיכנס לעולם הרוחי יכול לבחור בין הליכה קדימה או אחורה. ואילו האינדיבידואל אשר רוצה שהאנושות תעזוב את האדמה במצב גבוה יותר, צריך לבחור את הדרך לאומגה – כפי שעשה זארטוסטרא.

זארטוסטרא הכין את הדרך עבור החלק של האנושות שנהייה מעורב עם כוחות האדמה עצמה. ועדיין זארטוסטרה הבין גם את בודהה במלואו, משום שמשימתם היתה, בסופו של דבר, זהה. מה היתה משימתו של זארטוסטרא? היה עליו לאפשר את ירידתו של אימפולס הכריסטוס לאדמה. זארטוסטרא נולד שוב כישוע מנצרת ובגלל מה שהתרחש בהתגשמות הקודמת, האינדיבידואליות שלו יכלה להתאחד עם כוחות רבים שנשמרו כתוצאה של אקונומיה רוחית. העולם הוא עמוק והאמת מורכבת ומסובכת!

גם הישות של בודהה היתה ארוגה בישוע מנצרת. הוא התקדם בשבילים שונים משום שכוחות רבים פועלים כמי שאמור להשפיע על המין האנושי. האגו של ישוע עזב את הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי בטבילה בנהר הירדן, ואל השמש – רוח הכריסטוס – נכנס וחי שלוש שנים בגופים של ישוע מנצרת. וכך זארטוסטרא הכין את האנושות להיות מקבלת של אימפולס הכריסטוס.

רגע חשוב באבולוציה של האדמה הגיע עם מאורעות אלה. כעת נהיה אפשרי עבור בני האדם למצוא את האל בישותם הפנימית ביותר; וכתוספת, הם יכלו עכשיו לקחת עמם משהו מן החיים שבין המוות ללידה מחדש אל ההתגשמות החדשה. וכעת, בתקופתנו, יש כבר נפשות החשות בעוצמה מספקת שהיו בעולם המואר של כריסטוס. העובדה שנפשות רבות מנחשות זאת במעורפל משמעה שבני האדם כיום יכולים לקבל ולהבין את מה שנמסר על ידי מדע הרוח. ומשום שאנשים כאלה קיימים כיום, המסטרים של החכמה וההרמוניה של הרגשות נתנו ביטוי לתקווה שאנשים כאלה ירגישו גם את האמיתות של מדע הרוח ויעשו אותן לתוכן העיקרי של חייהם. ביודעם כל זאת יעדו המסטרים את השליחות לפרסם את האנתרופוסופיה בזמן הנוכחי לאלו שכבר השיגו רמה גבוהה של הבנה.

חיוני הדבר שמדע הרוח מתחיל כעת להיות לאימפולס רוחי של זמננו. כריסטוס עצמו הכין נפשות אנוש עבור מדע הרוח, וכדאי להישאר בעולם זה בעבור הסיבה הפשוטה שאורו של כריסטוס, שפעם הוצת, לעולם לא יכחד. אם פעם עוררנו להרגשה שהזרם של הרוחיות האנתרופוסופית הוא צורך חיוני, אזי אנו שרויים בו בדרך הנכונה, ותמיד הוא יעמוד לפנינו כאידיאל שלא ניתן לזעזע אותו.

אכן, על האישיות האנושית להתפתח במידה כזו שהאור יוכל לרדת ולומר בגוף האנושי: "נפשו של זארטוסטרא הבינה את המשמעות של אור אוניברסלי זה והקריבה עצמה כך שמילים משמעותיות אלה יצאו לכל האנושות – מגוף אנושי: "אני הוא אור העולם."

———————————————————————————————————–

1. הומר, אודיסאה, שיר 489-491. מילים אלה נאמרות על ידי נפשו של אכילס לאחר שאודיסאוס העלה אותו באוב מעולם המתים. ↑