13 הרצאות שניתנו על-ידי רודולף שטיינר בשטוטגרט,

בתאריכים השלישי עד החמש-עשרה באוקטובר, 1922, .GA217

סקירה ספרותית של ההרצאות מאת בובי מתרנה,

אשר התפרסמה באתר האינטרנט שלו בארצות הברית בשנת 2008.

Bobby Matherne ©

http://www.doyletics.com/arj/becoming.shtml

הסקירה מתייחסת למהדורת האמריקאית של הספר:

Becoming the Archangel Michael's Companions, GA#217

Rudolf Steiner's Challenge to the Younger Generation

13 lectures in Stuttgart Oct. 3-15, 1922

Published by SteinerBooks/MA in 2007

סקירת הספר תורגמה מאנגלית לעברית בברכתו ובהסכמתו של בובי מתרנה, על-ידי בן-ציון פורת ז"ל

הציטוטים בעברית מתוך הספר לוקטו מהמהדורה הישראלית, אשר תורגמה והוצאה לאור על-ידי שוני תובל, ראו כאן  בהסכמת המתרגמת. מומלץ לקרוא את הספר לפני המאמר (לרכישה דרך הוצאת חירות).

*******

מי הוא הארכנגל מיכאל? מדוע הוא מופיע בפסלים כאשר רגלו על נחש או דרקון? למה הוא נקרא לפעמים מיכאל הקדוש (St. Michael)? האם הוא אותה האישיות כמו סן מיגל, סן מיקלה, או סנט מישל (San Miguel, San Michele, Saint Michelle)? מה הקשר שלו לג'ורג' הקדוש (St. George), אשר גם הוא מוצג כקוטל דרקון? והדבר האחרון, מהי ההגייה הנכונה של שמו באנגלית?

אלו הן אחדות מן השאלות אשר התמיהו אותי כשהתחלתי ללמוד אודות הארכי-מלאך מיכאל. הוא בהחלט ישות אשר אגדות ומיתוסים אודותיה שגשגו במשך מאות שנים ושוב בתרבויות רבות. סאן מירל הוא שמו בספרדית, סאן מיקלה באיטלקית, וסאן מישל בצרפתית. באנגלית אנחנו מבטאים את שמו מיי-קול, אבל עדיף להפריד את שמו לשלוש הברות, מי-כא-אל, כדי להזכיר לנו שהוא מיכה של אל (מיכה ה') – אל היא ההברה האחרונה של כל הארכי-מלאכים השונים, גבריאל, רפאל, סמאל, איתיאל.

קיימת על שמו העיר ארכנגל ברוסיה, יש ערים שונות, מחוזות, איים, וכו' בשם סאן מירל, ישנו מוזיאון באיטליה בשם סן מיקלה, יש מבצר מונט סנט מישל בחוף צרפת, יש כנסיות רבות באמריקה בשם סנט מיכאל. בכנסיות רבות, עם שמות של קדושים אחרים, יש פסל לכבוד המלאך מיכאל המוצג באופן בולט. בתרבויות רבות אנו נתקלים בארכנגל רב העוצמה הזה בשמות רבים. בדרך כלשהי, באנגליה, האגדה שלו התמזגה עם סנט ג'ורג' והדרקון – מיכאל מוצג לרוב עומד על דרקון מתפתל עם רגל אחת ומניח את חניתו עליו, בעוד שסנט ג'ורג' נראה בדרך כלל על גב סוס מכוון את חניתו אל הדרקון.

מהי המשמעות של הדרקון המופיע בכל מקום עם הארכי-מלאך מיכאל? שימו לב שהדרקון הוא כהה עור ומופיע תמיד כשהוא בחיים ומתפתל, מנסה להימלט, אבל מוחזק בתקיפות עם החנית מעל לראשו, המוכנה לחסל אותו. זה מייצג את תפקידו של הארכנגל מיכאל בעולמנו, וכל אחד מאתנו חייב לאחוז באותה החנית ולסייע לו להרוג את הדרקון. הוא מופיע עם החרב ועלינו לעזור לו להשלים את המלאכה, כל אחד מאיתנו בדרכו שלו. אנחנו, כפי שמובן בצדק, בני-לוויה של מיכאל והוא זקוק לנו כדי להשלים את המשימה המוטלת עליו. הרוע המיוצג על ידי הדרקון חי ומתפתל, שואף לשחרר את עצמו על העולם ועל חיינו, ועלינו לאחוז בחנית של מיכאל ולהחיל אותה על הדרקון בכל אחד מחיינו.

מהו הרע המיוצג על ידי הדרקון? איך אנו הופכים לבני-לוויה של המלאך מיכאל? אלו הן כמה מן השאלות הרבות אשר נענו על-ידי הספר הזה.^[1] ראשית, השאלה של הרוע – רוע הוא משהו שכולנו מזהים, כאשר אנו רואים אותו, אבל מעטים יצרו אי-פעם הגדרה יותר טובה יותר של הרוע מאשר רודולף שטיינר כאשר אמר, "רוע הוא טוב מחוץ לזמנו." המוות של אדם אינו רוע, אלא אם כן הוא הואץ אל מחוץ לזמנו הטבעי על-ידי רצח או התאבדות. הדרקון מבקש דברים בשבילנו שאינם בעיתם והדברים האלה הופכים לרעים, ואין זה משנה עד כמה הם עשויים להיות מפתים למרבית בני האדם. תמיכה באמיתות שעברה שעתן היא רעה אחרת אשר לעתים קרובות מתעלמים ממנה. היום בני הנוער שלנו, כמו בזמנו של רודולף שטיינר, מזהים שלרבים מן הדברים שמלמדים אותם פקעו חיי-המדף שלהם, הם לא טריים, לא טעימים, ולמעשה מזיקים להם, לעתיד שרק הם יוכלו להשיג. כמו שלואי ארמסטרונג הוכיח את ההורים על ילדיהם, "הם ילמדו הרבה יותר ממה שאתם תדעו אי פעם."^[2] תשובה אחת לשאלה השנייה איך אנו הופכים לבני-לוויה של מיכאל היא שאנחנו עושים זאת באמצעות 'חשיבה מיכאלית' – כפי שמצוטט כאן מתוך ההקדמה מאת כריס במפורד (Chris Bamford):

[עמוד XVIIIבמהדורה האנגלית] רודולף שטיינר מדבר אודות התהליך הזה בדרכים רבות – ויותר מכול, אולי, כ'חשיבה מיכאלית', כלומר, החשיבה של הלב החדורה בעמנואל אשר מאפשרת לנו לחשוב (להיות מודעים) את הבלתי נראה בנראה כך שנבין שגם אנחנו ישויות בלתי נראות, על-חושיות. הוא גם מדגיש שזו משימתו וטבעו של מיכאל לא לחשוף דבר בפנינו, אלא אם אנו מביאים לו משהו מהעבודה הרוחנית הארצית שלנו. במובן הזה, מיכאל הוא מתווך: הוא מביא את הידע של הרוח תמורת עבודתנו, מוודא שנוכל לנכס את מה שניתן לנו כראוי (במודע), במקום לחשוף את עצמנו לסיכון של הכרעתנו על-ידו.

בכדורסל, הטלת כדור לעבר הסל והחטאת הסל, החישוק, והלוח, אנו מכנים 'כדור אוויר'. רודולף שטיינר דן בהרצאה הראשונה בשטוטגרט, בשלושה סוגים של כדורי אוויר: 1) כדור האוויר של הנפש, 2) כדור האוויר של הקשר האנושי, 3) כדור האוויר של הפעולה. כדור האוויר של הנפש הוא קלישאה או 'ביטוי ריק' – אשר מייצר חוסר מחשבה, עקרונות ורצון. "היכן שהמליצה הריקה מתחילה לשלוט, ההתנסות הפנימית בנפש של האמת מתה שם (עמוד 4 במקור)." בני האדם אינם יכולים להתחבר האחד עם השני כפי שהם עשו בעבר. מתרחשת אי-הבנה של אנשים אחד את השני. זהו כדור האוויר של הקשר האנושי. אתם הופכים להיות למודעים לניתוק הזה כאשר אתה שומעים מישהו מדבר על נקודת המבט שלו כצודקת. השקפתו של האחד היא כמו מבט על עץ מנקודה אחת על הקרקע. עד שלא מקיפים לחלוטין את העץ מסביב וצופים בו מנקודות ראות רבות, אי אפשר לדרוש שנקודת המבט של אחד תהיה הנכונה. נקודת המבט של היחיד היא מפה, והמפה לא יכולה לייצג את כל השטח כמו שאלפרד קוז'יבסקי ציין בצדק – התצוגה המלאה היא התצוגה הרב-סדרתית, שנלקחה מעמדות רבות ככל האפשר. גם אז זאת רק מפה, אבל הרבה יותר מלאה שעליה מתבססים השיפוט והחלטות לפעול.

כדור האוויר השלישי של הפעולה הוא הפיתוח של הרצון שנחלש, "חלשי-רצון, במובן זה שחשיבה כבר לא מגלה את הכוח לחשל את הרצון בדרך כזאת, שתהפוך ישויות אנושיות, אשר הינן ישויות-חשיבה, למסוגלות לעצב את העולם מתוך מחשבותיהן." (עמוד 6 במקור).

כאן רודולף שטיינר מדבר ישירות אל הצעירים שבקהלו ומסכם עבורם את שלושת כדורי האוויר. אפשר כמעט לחוש את ראשיהם מהנהנים בהסכמה כשהוא אומר את זה:

[עמוד 6 במהדורה האנגלית/עמוד 7 במהדורה העברית – כך גם בהמשך הסקירה] וכעת אומר לכם, מנקודת מבט חיצונית, מה חי בנפשותיכם. אתם התבגרתם ולמדתם להכיר את הדור היותר מבוגר. הדור המבוגר הזה, הביע את עצמו במלים. אתם יכולתם לשמוע רק קלישאות. יסוד בלתי-חברתי הציג עצמו בפניכם אצל הדור המבוגר. אנשים חלפו זה על-פני זה. ובדור המבוגר הזה גם הציגה את עצמה החשיבות של פעימת החשיבה דרך הרצון והלב.

אם זה נראה היום טרי וחדש כמו תיאור העולם אשר ניצב בפני בוגר התיכון הנוכחי שלנו, אז זה חייב להיות כך, כי כל דור חדש מתמודד עם שלושת כדורי האוויר האלה, מרגיש דחף לעלות על המגרש, לתפוס את הכדורסל ולהראות לישישים איך לקלוע את הסלים ולזכות בנקודות. הנוער שומע את הדור המבוגר אומר "ביטוי ריק" כלשהו, כגון, "זה טיבו של העולם" ומרגיש היווצרות קרום של קרח שרק חמימות הלב שלהם יכול לפרוץ. הנוער כיום, כמו בימי רודולף שטיינר, רוצה לפתוח לרווחה את התריסים של העבר ולנשום בלי הגבלה את העתיד הזורם פנימה.

רודולף שטיינר אשר עבד על ארכיוני גתה בעיר ויימאר, נמצא בעמדה המאפשרת לו לדבר באופן מוסמך על המילים האחרונות של גתה, אשר לעתים קרובות מתפרשות שלא כהלכה כ"יותר אור".

[עמוד 10/ 12] אתם יודעים שבין הקלישאות הרבות שנעשו נפוצות במאה התשע-עשרה, נאמר שהחלוץ הגדול של המאה התשע-עשרה סיים את חייו בקריאה לדורות הבאים: "יותר אור!" למעשה, לא אמר גתה: "יותר אור!" הוא שכב על הספה, נושם בקושי, ואמר: "פיתחו את התריסים." זו האמת. המשפט האחר הוא הקלישאה שקשרה את עצמה לדבר. המלים שגתה אכן אמר הן אולי הרבה יותר מתאימות מאשר רק הפראזה "יותר אור". מצב הדברים בסוף המאה התשע-עשרה אכן מעורר את ההרגשה שאלה אשר קדמו לנו הגיפו את התריסים. ואז בא הדור הצעיר. הם הרגישו את עצמם כפותים. הם הרגישו שהתריסים אשר הדור הזקן סגר כל-כך בחוזקה חייבים להיפתח. כן, ידידיי היקרים, אני מבטיח לכם שלמרות שאני זקן, אני אוסיף ואספר לכם כיצד אתם יכולים כעת לנסות לפתוח שוב את התריסים.

כילד רציתי לדעת הכול על העולם, איך זה עובד, וכך התחלתי בגיל צעיר לפרק דברים כדי להבין איך הם פעלו: שעונים, מכשירי רדיו, ומתקנים אחרים רבים אשר אנשים החליטו לזנוח. כילד בן עשר בשנת 1950, הצלחתי למצוא את מקלטי הטלוויזיה המושלכים הראשונים, לפרק אותם ולהשתמש בחלקיהם כדי לבנות מכשירי רדיו גביש ומכשירי רדיו המורכבים משפופרות ריק. מכשיר טלוויזיה האריך אז ימים רק כמה שנים, בימים שלפני שהטרנזיסטורים נכנסו לשימוש כללי באלקטרוניקה. החלטתי ללמוד פיסיקה בגלל העניין שלי לדעת איך הדברים השונים שפרקתי עבדו. לא היה לי כל עניין בבניית הדברים האלה כמבוגר, כך שהנדסה לא הייתה בשבילי. לאחר שלקחתי את כל מה שהמכללה הייתה יכולה לתת לי, הלכתי משם לתוך עולם שבו כל הקסם פג, לעולם הקר של השכל, ותהיתי מדוע מצאתי את העולם כל-כך ריק. דברים חדשים כגון מחשבים באו כדי להלהיב את דמיוני, כך שנהייתי למתכנת, עזרתי לעצב מחשבים חדשים, בניתי איתם מערכות בקרת צינורות גז גדולות, ועד מהרה העולם הפך שוב לקר. מה הייתה התופעה הזו שהתמידה להופיע? למה כאשר הייתי לומד משהו חדש, הוא היה מאבד את קסמו? עד שלמדתי את רודולף שטיינר לא הבנתי את האופי המטעה של מה שקורה לי או מדוע זה קרה. הקטע הבא יסכם את מה שלמדתי ממנו.

[עמוד 20/ 23,24] ודאי שבתחום של השכל נעשתה התקדמות ענקית מאז המאה החמש-עשרה. אך באינטלקט הזה יש משהו מטעה מאד. רואים אתם, אנשים חושבים שבאינטלקט שלהם הם ערים. אך האינטלקט לא מספר לנו כלום על העולם. אין זה למעשה אלא חלום אודות העולם. באינטלקט, באופן יותר בולט מאשר בכל דבר אחר, חולם האדם, ומשום שהמדע האובייקטיבי עובד בעיקר עם האינטלקט המשמש לתצפיות וניסויים, חולם גם הוא אודות העולם. כל זה נשאר בגדר חלימה. בעזרת האינטלקט כבר אין לאדם התייחסות אובייקטיבית אל העולם. האינטלקט הוא המומנטום האוטומטי של חשיבה אשר ממשיך הרבה אחרי שהאדם נותק מן העולם. זו הסיבה ששוב מחפשים בני-האדם בימינו, כאשר הם מרגישים נפש בתוכם, מחפשים שוב קשר אמיתי עם העולם, כניסה מחדש אל העולם. אם עד למאה החמש-עשרה הייתה לבני-האדם מורשת חיובית, הרי כעת הם ניצבים בפני מורשת "שהתהפכה לאחור", מורשת שלילית. וכאן ניתן לגלות משהו מוזר.

בשום מקום בחינוך הנרחב שלי במכללות שונות לא למדתי על הריקנות היסודית של האינטלקט – הרגשתי את זה בנפש, אבל חונכתי לא לבטוח ברגשותיי כמשהו שהיה לא אמיתי, אלא רק אשליה. למדתי זאת מהאנשים התקועים עמוק ביותר באשליה הריקה של האינטלקט. הרגשתי את "הירושה השלילית" של המין האנושי, וביקשתי ברצינות לגלות את הסיבה לכך, כיצד החלק החיוני של הווייתי עבד. אני יודע כעת שאם הייתי מספיק בר-מזל כדי ללמוד בבית ספר וולדורף, הירושה השלילית הזאת הייתה מנוטרלת. במקום לחוות את העולם דרך המשקפים המקוטבים של האינטלקט אשר סיננו החוצה את המציאות הרגשית שלו, המורים שלי היו פותחים לי את התריסים של העולם והיו מעודדים אותי ללמוד לחוות את העולם באופן ישיר דרך התופעות שלו. רק אז היה לי עניין ללמוד וליישם את המושגים האינטלקטואליים שהמדע מספק. הייתה לי ירושה חיובית והמרצה לתוך האנושות.

[עמוד 23,24/ 27,28] רק הרוח יכולה לפתוח את התריסים, כי אחרת הם יישארו סגורים ומסוגרים. מדע אובייקטיבי – אין אני גוער, כי אינני מתעלם ממעלותיו – ישאיר, למרות הכול, את התריסים הללו סגורים ומסוגרים. המדע מוכן לעסוק רק בארצי. אך מאז המאה החמש-עשרה נעלמו הכוחות אשר יכולים לעורר את בני-האדם. את ההתעוררות יש לחפש בתוך האדם עצמו, בעַל-ארצי. זהו אכן החיפוש העמוק ביותר, בכל צורה שבה יופיע. אלה שמדברים על דבר מה חדש והם רציניים וכנים בפנימיותם, צריכים לשאול את עצמם: "כיצד יכולים אנו למצוא את הלא-ארצי, את העל-חושי, את הרוחי בתוך ישותנו שלנו?" ואת זה לא צריך לעטוף שוב בתבניות אינטלקטואליסטיות. באמת ניתן לחפש זאת בתבניות קונקרטיות, אכן חייבים לחפש זאת בתבניות כאלה. מה שבטוח זה שאי אפשר לחפש זאת בתבניות אינטלקטואליסטיות. כי אם תשאלו אותי מדוע באתם הנה, זה מפני שחיה בתוככם השאלה: כיצד נוכל למצוא את הרוח? אם תראו באור הנכון את מה שדחק בכם לבוא, תמצאו שזה פשוט השאלה הזו: "כיצד נוכל למצוא את הרוח אשר, מתוך הכוחות של הזמן הנוכחי, פועלת בנו? כיצד נוכל למצוא את הרוח הזו?"

כאשר נכנסתי לשנות השלושים שלי, התחלתי להתעניין בפסיכולוגיה ופסיכותרפיה, ביסודו של דבר איך פועל האדם. והייתי בתוך מודל עבודה. כפי שעשיתי עם שעונים ומכשירי רדיו, למדתי כאלה שבורים, בני אדם עם בעיות מסוגים שונים, במאמץ ללמוד את פעולתם של הנורמליים. עד מהרה למדתי להתרחק ממטפלים שהתעקשו שאני אשבר בדרכים שלא נשברתי בהן לפני שאוכל לעבוד איתם. מצאתי תובנות מדהימות אצל פרויד, יונג, מילטון אריקסון, וירג'יניה סאטיר, פול ווצלוויק, ריצ'רד בנדלר וג'ון גרינדר, בקרב רבים אחרים, תובנות אשר גילו לי עולם שלם שהיה קיים מחוץ לתודעת-היום הערה שלנו. כל אלה עזרו לי להרחיב את ההבנה שלי את האדם, אבל זה לא היה עד שלמדתי מרודולף שטיינר שהרוח הכתה בי כמכת ברק (עמוד 33 במקור) והציתה בי את ההבנה העמוקה של מה זה אומר להיות אדם שלם. משמעות המילה אנתרופוסופיה אשר טבע רודולף שטיינר למדע הרוח שלו, פירושה ידע (סופיה) של האדם השלם (אנתרופוס). זוהי מילה אשר בעת שהיא מובנת כהלכה, אסור להיכשל בהגייתה, אלא צריך להשתמש בהברות שלה כאבני דרך להבנה של הרוח אשר קיימת בכל בני האדם, בין אם הם מכחישים את קיומה או לא.

לעולם במהלך הקריירה האקדמית שלי לא עלה בדעתי לדבר על רוח באופן ממשי – זה נראה לי סתירה עצמית. ממשי היה מבוסס על חוויה חושית בלבד. לא היה לי צל של חשד אז כמה מעט ממשי היה האופן שבו חינכו אותי לחשוב. איך יכולתי לקבל תחושה לרוח כאשר היה עלי להתעלם מהרגשות שלי ביחס לכל דבר? אכן, עדיין היו לי אותם, אבל שמרתי אותם מוסתרים מהעין מחשש פן אעשה או אומר משהו בלתי-מדעי. מבחינתי הכימיה של מלח, כספית, זרחן, וכו', הייתה בעצם שילוב של התכונות המתוארות בספר ההדרכה שלי של כימיה ופיזיקה, בדף 3500 מהדורה 41, ולא שום דבר אחר.

בהרצאה השלישית רודולף שטיינר שואף לעזור לצעירים להבין את המציאות הממשית הקיימת בטבע של הרוח.

[עמוד 29/25] היום אני אדבר באופן הקונקרטי ביותר על הרוח כדי להניח את היסודות לכמה הימים הבאים, ואני חייב לבקש מכם לנסות לעורר רגש בסיסי למה שאני מתכוון כאן במלה רוח. מה נלקח בחשבון על ידי האדם כיום? הוא מייחס חשיבות רק למה שהוא חווה באופן מודע, מן הזמן בו הוא מתעורר בבוקר ועד הזמן בו הוא הולך לישון בלילה. הוא מחשיב כחלק מן העולם רק את מה שהוא חווה בתודעתו הערה. אילו הקשבתם לקולו של ההווה והרגלתם עצמכם אליו, אולי הייתם אומרים: כן, אך האם לא היה זה כך תמיד? האם כללו בני-האדם בזמנים קודמים, במה שהם כינו מציאות, משהו נוסף על מה שהם חוו בתודעה ערה? אני בוודאי לא חפץ ליצור את הרושם שעלינו לחזור לתנאים של תקופות תרבות קודמות. זו איננה כוונתי. מה שחשוב הוא ללכת קדימה, לא אחורה. אך כדי שנוכל להתמצא, רשאים אנו לפנות לאחור, יותר נכון להביט אחורה, אל לפני המאה החמש-עשרה, לפני העידן שניסיתי לתאר בפניכם בצורה קיצונית אתמול. מה שאמרו אנשים של הזמן ההוא על העולם, נראה לאנשים של היום פשוט כפנטזיה, כלא שייך למציאות. עליכם רק להסתכל על הספרות של הזמנים הקדומים ותמצאו שכאשר דיברו אנשים על 'מלח', 'כספית', 'זרחן', וכו', הם כללו דברים רבים במשמעות שלהם, שאנשים כיום מאד משתדלים מאד שלא לכלול. אנשים אומרים היום: "כן, בימים ההם הוסיפו האנשים משהו מן הפנטזיה האישית שלהם כאשר דיברו על מלח, כספית, זרחן."

דבר נוסף שלימדו אותי, לא באופן ישיר אלא על דרך ההיקש, היה שדרכם של בני האדם לחוות את העולם כיום היא הדרך שבה הם תמיד חוו את העולם. לכן האלכימאים שכתבו אודות מלח, כספית, גופרית וזרחן בדרכים מוזרות היו פשוט מדמיינים דברים מתוך הבורות שלהם, לא מתוך איזו חוכמה עתיקה שאבדנו מאז. מה זה היה שאנשים ראו בימים ההם?

[עמוד 26/ 29,30] לא נתווכח על הסיבה שבעטיה כל כך משתדלים שלא לכלול זאת כיום. אך חייבים אנו להבין שאנשים ראו משהו בזרחן, בנוסף למה שניראה בחושים לבדם, באופן בו רואים בני-אדם מודרניים צבע. הזרחן היה מוקף הילה אתרית-רוחית, כפי שמסביב לטבע כולו נדמה היה כאילו מרחפת הילה רוחית, למרות שאחרי המאה הרביעית או החמישית לספירה היא כבר היתה מאד חסרת-צבע וחיוורת. בכל זאת, בני-אדם היו עדיין מסוגלים לראות אותה. זו לא היה תוצאה של פנטזיה יותר מאשר צבע אדום שאנחנו רואים כיום הוא תוצאה של פנטזיה. הם ממש ראו את זה. מדוע היו הם מסוגלים לראות את ההילה הזו? משום שמשהו זרם לתוכם מן החוויות שלהם בזמן השינה. בתודעת-העירות של אותו זמן, לא חווה האדם במלח, בגופרית או בזרחן יותר מאשר הוא חווה כיום. אך כאשר אנשים הקיצו משנתם באותם ימים, לא הייתה השינה חסרת-פֵּרוֹת עבור נפשותיהם. השינה עדיין פעלה אל תוך היום, ומה שהאדם קלט היה יותר עשיר. החוויה שלו מכל מה שסביבו היתה יותר מועצמת. ללא הידע הזה כבסיס, לא נוכל להבין את הזמנים הקודמים.

קורי שינה עדיין השפיעו על בני אדם במהלך תודעת היום שלהם, אך עד מהרה העידן הזה עבר, ככול שהתודעה האנושית המשיכה להתפתח. במהרה החוויות הישירות האלה של הכימיקלים זכו להתייחסות כהפשטות על-ידי מדענים מודרניים לכאורה, שתודעת היום שלהם איבדה בהדרגה את התכונות של שינה.

[עמוד 26/ 30,31] הרוח המשיכה הלאה כדבר מופשט במסורת, עד אשר, בסוף המאה התשע-עשרה, המלה רוח לא אמרה כלום לשכל האנושי, שום דבר הקשור בחוויה. תרבות חיצונית, אשר טוענת להתקדמות כל כך גדולה, מייחסת, כמובן, את החשיבות הרבה ביותר לעובדה שהאדם פועל בתודעת-עירות. כמובן, בעזרתה הוא יבנה מכונות. אך בתודעת-העירות שלו הוא יכול לפעול מעט מאד על עצמו. אילו היינו מוכרחים להיות ערים כל הזמן, היינו מזדקנים מאד מהר – לפחות עד סוף שנתנו העשרים – ומזדקנים בדרך יותר דוחה מאשר אנשים מזדקנים כיום. איננו יכולים להיות תמיד ערים, כי הכוחות הנחוצים לנו כדי לפעול פנימה על האורגניזם שלנו פועלים בנו רק בזמן השינה. זה ודאי נכון שהאדם יכול לפעול על תבניות-תרבות חיצוניות, נראות לעין, כאשר הוא ער, אך רק בתודעת-שינה יכול הוא לפעול על עצמו. ובזמנים קדומים, זרם הרבה יותר מתודעת-השינה אל מצב-העירות.

התובנות האלה לתוך הטבע של האבולוציה של התודעה נתנו לי השראה לכתוב את השיר הזה:

תודעת ערות

עם תודעת הערות שלנו

אנחנו יכולים לבנות גשר לפריז

אבל אנחנו לא יכולים לבנות גשר לנפשנו.

עם תודעת הערות שלנו

נוכל להטיס מטוס לריו

אבל אנחנו לא יכולים לטוס בתוך נפשנו.

עם תודעת הערות שלנו

אנחנו יכולים לעבוד על העולם הטבעי

אבל אנחנו לא יכולים לעבוד על

הטבע הפנימי של נפשנו.

רק עם תודעת השינה שלנו

אנחנו יכולים לעבוד על

הטבע הפנימי של נפשנו.

עם תודעת הערות שלנו

אם היינו מתאמצים להישאר ערים

היינו מזדקנים מהר מאד.

עם תודעת הערות שלנו

אנחנו יכולים לעבוד על העולם הטבעי

אבל רק בזמן השינה

אנחנו יכולים לעבוד על הנפש שלנו.

עם תודעת הערות שלנו

אנו יכולים לקרוא ספר

וללמוד על העולם

אבל עם תודעת הערות שלנו

אנחנו לא יכולים ללמוד על נפשנו.

עם תודעת הערות שלנו

יכולים להיות לנו מושגים מבריקים בראשנו

אבל אנחנו לא יכולים להבין את נפשנו

כי המושגים האלה הם וולדות מתים.

משקיעה במחשבות האלה, התברר לי במשך הזמן מדוע הפיזיקאי הדגול, אייזק ניוטון, ויתר על לימודי הפיסיקה בגיל העמידה ובילה את שארית חייו בלימוד העולם הרוחני. זוהי עובדה אשר לא ניתן למצוא לה הסבר בכל ההיסטוריה הנוכחית של הפיזיקה, למעט שניוטון השתגע לעת זקנה.

[עמוד 27/ 32] קיראו ספר עכשווי כלשהו על ההיסטוריה של הפיזיקה, ותמצאו שהוא נכתב כאילו כל מה שהיה לפני העידן הזה היה נאיבי. כעת, סוף סוף, נתפשו הדברים בצורה בה הם יכולים להישאר לעד. קו חד נמתח בין מה שהושג היום לבין הרעיונות על הטבע שפותחו בזמנים 'ילדותיים'. איש אינו חושב לשאול: מהי ההשפעה החינוכית שיש למדע שנלמד היום, מנקודת המבט של התקדמות ההיסטוריה העולמית?

ספרים נקראו בצורה עמוקה יותר בתקופות קודמות, כמעט באופן טקסי, ותהליך הקריאה הזה "צייר משהו מתוך המעמקים של נפשות האנשים."

[עמוד 28/ 32] קריאת ספר הייתה למעשה כמו תהליך של גדילה: כוחות פרודוקטיביים שוחררו בתוך האורגניזם והאנשים היו מודעים להם. הם הרגישו שיש שם משהו אמיתי. כיום הכל הגיוני ורשמי. הכול נקלט באמצעות הראש, באופן רשמי ואינטלקטואלי, אך שום כוח-רצון אינו מעורב. ומפני שהכול נקלט רק באמצעות הראש ולפיכך תלוי לגמרי במבנה הפיזי של הראש, זה נשאר חסר-פירות עבור ההתפתחות של האדם האמיתי.

מהי ההשפעה על הנפש של התרכזות אך ורק ב"לוגי והפורמלי"? אני חושב שזה בשום מקום לא יותר נכון מאשר בחריזה הזאת בת ארבע השורות (קְוַוטרֵיין) מאת סמואל הופנשטיין. הייתי רק בן תשע-עשרה ותלמיד בשנה הראשונה במכללה כאשר נתקלתי במשורר הזה, אשר הייתה לו השפעה עצומה עלי, במיוחד הבית הזה בן ארבע-השורות אשר למדתי בעל-פה מיד. שינון איננו משהו שבא לי באופן טבעי ואיננו קל לי. במשך שלושים שנים תהיתי והחזקתי שאלה ללא מענה, מדוע הבית הזה היה כל-כך חשוב לי? התשובה הגיעה כאשר התחלתי לקרוא את כתבי רודולף שטיינר ולהבין, שאפילו בגיל תשע-עשרה – הגיל של הקבוצה הצעירה אשר ההרצאות אלה מופנות אליה – הרגשתי את האובדן של הרוח והנפש בתחילת קריירת המכללות המתהווה שלי, זכרתי את העתיד – חוויתי גל זמן מהעתיד של תקופה שבה אגיע להבנת החשיבות של השורות האלה.

לאט-לאט אנחנו מחסרים,

אמונה ועובדה-מופרכת מעובדה,

מתעתע מהאמיתי

ומתים מרעב בשאריות.

האם אתה מרגיש עקצוץ או גוון של התרגשות בזמן שאתה חושב? הסיכויים הם שבמשך הזמנים האלה, אתה לא חושב בצורה הגיונית או עם שיקול דעת על-פי השכל. חשיבה שקולה והגיונית עוסקת רק עם מושגים מתים ולא יכולה להיות לה השפעה מעוררת על הנפש והרוח. איך זה היה להיות אז עם מושגים חיים בתקופות מוקדמות יותר? משהו כמו להיות עם קן נמלים במוח.

[עמוד 28/ 33] ביחס לחשיבה מודרנית, המטריאליזם צודק לגמרי, אך הוא אינו צודק לגבי החשיבה כפי שהיא הייתה לפני אמצע המאה החמש-עשרה. בזמן ההוא לא חשב האדם רק באמצעות המוח, כי אם באמצעות מה שהיה חי במוח. היו לו מושגים חיים. המושגים של הזמן ההוא נתנו את אותו הרושם שמתקבל מקן של נמלים, הם היו כולם חיים. המושגים המודרניים מתים. החשיבה המודרנית פקחית, אבל עֲצֵלָה להחריד! אנשים אינם מרגישים אותה, וככל שהם מרגישים אותה פחות כך הם אוהבים אותה יותר. בזמנים קודמים, הרגישו האנשים עקצוץ בזמן שחשבו – כי חשיבה הייתה מציאות בנפש. גורמים לאנשים להאמין שהחשיבה הייתה תמיד כפי שהיא היום. אך חשיבה מודרנית היא תוצר של המוח. חשיבה קודמת לא הייתה כזו.

מחשבים הם הצורה האחרונה של מכונות אשר ההוגה של היום משווה אל המוח שלנו. אומרים שהמחשב הוא דימוי איך המוח שלנו קושר מחשבות הדדית ומפיק פלטים. בימיו של רודולף שטיינר, הוא אמר שהם היו אומרים שגלגל-מים של טחנה היה הדימוי כיצד המוח עובד. אבל שימו לב שהן גלגל-המים של הטחנה והן המחשב הם דברים מתים, לא חיים; וכול אחד מהם יכול לתפוס ולתפעל רק דברים מתים. גלגל-הטחנה הופך דגנים חיים לדגנים-מתים וקמח, והמחשב מתפעל נתונים מתים, גם אם הנתונים מגיעים מחיישנים חיצוניים מהעולם החי – ברגע שהם מגיעים למחשב, אלו הם נתונים מתים המאוחסנים באופן רשמי והגיוני במאגרי נתונים, אבל בכל זאת מתים. הנתונים האלה יכולים להיות מוצגים על מנת להראות את הרושם של החיים, אבל זאת רק מראית עין, לא חיים. אפילו הדמיית האולטרסאונד של תינוק חי ברחם היא רק מפה מתה שנותנת רק מראית עין של התינוק החי.

[עמוד 29/ 34] והאדם המערבי אוהב חשיבה מתה, חשיבה שלא מבחינים בכלל שחושבים אותה. הגיע זמן בו אנשים מודים שתחנת רוח מסתובבת להם בראש – לא רק כשמישהו מדבר שטויות, אלא כשהם מדברים על דברים חיים. הם פשוט רוצים לתפוס את מה שמת.

תחשבו על זה בכל פעם שאתם שומעים אנשים מדברים על מחשבים הלומדים לחשוב – הם מתכוונים למחשבות מתות, אבל הם אף פעם לא אומרים זאת, כי הם לא מבינים מהי מחשבה מתה שהיא הסוג היחיד של מחשבות שהם מסוגלים לייצר, עד עכשיו. כתבתי פעם שיר על מחשבי יצירת שירה. אמרתי שזה לא יפתיע אותי בכלל, אבל אם מחשבים יצליחו לבחור שיר גדול מקבוצה של שירים בינוניים, זה יפתיע אותי מאוד! זה יהיה כמו לצפות מהמחשב להיות מסוגל להבחין בציור הקוביסטי הראשון של פיקאסו ולהכריז עליו שהוא יצירת אמנות חדשה נפלאה.

אני לא מחשיב את עצמי כמומחה למחשבות חיות, לאחר שהוצאתי את עשרות השנים הראשונות שלי בעיקר על התמקדות בחשיבה לוגית פורמלית העוסקת במושגים מתים. לפני כשלושים שנה, התחלתי לחוש את העוצמה של החזקת שאלה ללא מענה. התרשמתי פעמים רבות שכאשר אני שואל אנשים שאלה, הייתה להם תשובה מן המוכן, בדרך כלל תשובה שנשמעה ממישהו אחר. הם היו משליכים את התשובה השטחית הזאת כאילו שהייתה האמת של אלוהים – ככול הנראה היא הייתה כך עבורם – וממשיכים לדבר על משהו אחר. כשלעצמי, הייתי מחזיק שאלות כאלה במוחי ללא מענה, ומחכה לתשובה שתגיע. הייתי הולך לישון לפעמים תוהה על השאלה. התשובה לא הייתה באה למחרת בבוקר, אולי רק שבועות, חודשים, או שנים מאוחר יותר, אבל היא הגיעה ואני הכרתי בהגעתה צורה שהייתה ייחודית לשאלה שהחזקתי. אני מאמין שהתהליך שלי של החזקת שאלות בלתי פתורות הוא דרך של המרצת מחשבות חיות בעצמי. אולי חלק מכם, קוראים יקרים, שמתם לב לתהליך דומה בעצמכם.

[עמוד 30/ 34,35] האדם החי, בכל זאת, דורש סוג חי של חשיבה, ודרישתו טבועה בתוך הדם שלו. זה חייב להיות לכם ברור. אתם חייבים לחזק את הראש שלכם עד כדי כך שיוכל לעמוד לא רק בפני חשיבה הגיונית, מופשטת, אלה אפילו בפני חשיבה חיה. … את הסוג הקודם של חשיבה ניתן היה לשאת אל תוך השינה כאשר האדם היה עדיין ישות ברת קיום. הוא היה ישות בין ישויות אחרות. הוא היה בעל קיום ממשי במשך השינה כי הוא נשא עימו חשיבה חיה אל תוך השינה. הוא הביא אותה מתוך השינה כשהוא הקיץ, והוא לקח אותה איתו בחזרה כשהוא נרדם. החשיבה המודרנית קשורה אל המוח, אבל זה לא יכול לעזור לנו במשך השינה. היום, לכן, על פי דרכו של המדע המודרני, אנו יכולים להיות האנשים הכי פקחים והכי מלומדים, אבל אנחנו פקחים רק במשך היום. אנו חדלים להיות פקחים במשך הלילה, מול אותו עולם שדרכו יכולים אנו לפעול על ישותנו שלנו. בני האדם שכחו לפעול על ישותם שלהם. עם המושגים שאנו מפתחים משעת היקיצה עד שעת ההירדמות יכולים אנו להשיג משהו רק בין היקיצה להירדמות. לא ניתן להשיג כלום לגבי הישות האמיתית של האדם. האדם חייב לעבוד בעזרת הכוחות שאיתם הוא בונה את ישותו שלו. …מתוך השינה חייב האדם להביא את הכוחות שאיתם הוא יוכל לפעול על ישותו שלו.

בכל מקום אנו רואים פרסומות עבור מכונות לפיתוח ועיצוב הגוף המבטיחות לכם גוף חטוב תוך שלושים ימים – אנשים רבים חשים שהם חייבים לרכוש את המכונות האלה כדי לעבוד על גופם – אבל כמה אנשים עובדים על ההוויה שלהם? האם פגשתם אי-פעם גבר מרשים וגדול, אבל כאשר דיברתם עמו כל מה שהוא היה יכול לדבר עליו היה עסקי בנקאות? או שפגשתם אדם שברירי וקטן ומצאתם שהמסגרת הצרה שלו נתמכת על-ידי רוח חסרת גבולות? הנוכחות של השכל בלבד אינה מזינה את הרוח, היא רק מגדילה אותה על-ידי דילול, שמוביל למה שרודולף שטיינר מכנה "שלד דק של הנפש" בעולם הרוחני.

[עמוד 31/ 36-37] מה קרה, בזמנים קודמים, כאשר עבר האדם בנפשו אל תוך השינה? הוא היה עדיין ישות ברת קיום, כי היה לו בתוכו את מה שמרחף סביב דברים חומריים. הוא נשא זאת אל תוך השינה. הוא יכול היה עדיין לשמור על זהותו כאשר, במשך השינה, הוא היה מחוץ לגופו הפיזי ובתוך עולם הרוח. כיום הוא פחות ופחות בעל קיום ממשי. הוא כמעט נספג על ידי הרוחיוּת של הטבע כשהוא עוזב את גופו בשינה. בראיה אמיתית של העולם, זה מיד ברור לנפש. אתם צריכים רק לראות את זה! – ובכן, אתם תוכלו לראות את זה אם תשקיעו מאמצים על מנת לרכוש את הראיה הנחוצה. האנושות חייבת להגיע אל הראיה הזו, כי אנו חיים בעידן בו כבר לא ניתן לומר שזה בלתי אפשרי לדבר על הרוח כפי שאנו מדברים על חיות או על אבנים. בעזרת כשרי-ראיה כאלה תוכלו לראות שלמרות שיוליוס קיסר לא היה בעל מראה כל כך אומר כבוד בחיים הפיזיים, בכל זאת כאשר נפשו עזבה את גופו בשינה היא היתה בעלת 'גודל' נכבד, לא במובן המרחבי, אבל את גדולתה ניתן היה לחוות. נפשו היתה רבת-הוד. כיום יכול אדם להיות אחד הבנקאים הנכבדים, אך כאשר נפשו פוסעת אל מחוץ לגופו בזמן השינה אל תוך הרוחיות של הטבע, אתם צריכים לראות לאיזו מבנה מבעית, מכווץ, היא הופכת. הבנקאי הנכבד הופך לדמות חסרת כל משמעות! מאז השליש האחרון של המאה התשע-עשרה, האנושות באמת סובלת מתת-תזונה רוחית. האינטלקט אינו מזין את הרוח. הוא רק מותח ומנפח אותה. זו הסיבה שהאדם אינו לוקח עימו שום רוחיות לתוך השינה. הוא כמעט סחוט כאשר, עם נפשו, כשלד קר, הוא נמתח אל תוך העולם של הטבע הרוחי בין שינה ליקיצה.

כאשר רק הגעתי להבנת העולם הרוחני, נדהמתי לגלות שארגונים רבים ויחידים אשר כותבים על העולם הרוחני היו למעשה מטריאליסטים. ההפתעה הגדולה ביותר הייתה למצוא את אופן החשיבה הזה בקרב חברים בולטים של האגודה התיאוסופית. למשל, אלה שמדברים על רוח כאילו זה חומר מאוד מפוזר או שדיברו על "האטום הנצחי אשר עובר דרך כל חיינו הארציים". חומר הוא עדיין חומר, למרות שהוא מוחלש.

[עמוד 32 /37,38] ובכן, באמת אינני מוצא הבדל גדול בין אותם אנשים שקוראים לעצמם מטריאליסטים לבין אלה אשר בחוגים כיתתיים קטנים קוראים לעצמם, נאמר, תיאוסופים. כי האופן שבו האחד טוען בעד המטריאליזם והאחר בעד התיאוסופיה אין ביניהם שום הבדל עקרוני. העניין הוא אם אנשים רוצים להביא טיעונים בעד התיאוסופיה בעזרת צורת חשיבה התלויה לגמרי במוח. אם כך הוא, אפילו התיאוסופיה היא מטריאליסטית. זו אינה שאלה של מלים, אלא האם מבטאות המלים את הרוח. כאשר אני משווה בין רבים מן הפטפוטים התיאוסופיים לבין המחשבה של הֶקל (Haeckel), אני מוצא את הרוח אצל הֶקל, בעוד התיאוסופים מדברים על הרוח כאילו היתה חומר, אבל חומר מדולל. הנקודה היא לא לדבר אודות הרוח אלא לדבר דרך הרוח. אפשר לדבר בצורה רוחית אודות החומר, כלומר, זה אפשרי לדבר אודות החומר בעזרת מושגים מתנייעים (mobile). וזה תמיד הרבה יותר רוחי מאשר לדבר על הרוח באופן בלתי-רוחי.

בביקורות המוקדמות שלי על הספרים וההרצאות של רודולף שטיינר, הייתי יוצר טבלאות כדי לעזור לי ולקוראים שלי לזכור קטגוריות מסוימות, כגון הפיזי, האתרי, האסטרלי, והאני של האדם. השימוש הזה בטבלאות היה שריד מהאימון המדעי שלי. הופתעתי לגלות שרודולף שטיינר לא ראה בעין יפה את השימוש בטבלאות. הפסקתי את מנהגי להשתמש בטבלאות, אבל לא הייתי ממש בטוח למה רודולף שטיינר התנגד לשימוש בהן עד שקראתי הפסקה הבאה.

[עמוד 33,34/ 39,40] זה מה שרציתי לומר באופן ברור, ידידיי היקרים, שבמה שאני מתכוון אליו כאן, ותמיד התכוונתי אליו, הדבר החשוב הוא לא רק לדבר על הרוח, אלא מתוך הרוח לפרוש את הרוח בדיבור עצמו. לרוח יכולה להיות השפעה חינוכית על חיי התרבות המתים שלנו. הרוח חייבת להיות הברק שמכה בתרבות המתה שלנו ומצית אותה לחיים מחודשים. לכן, אל תצפו למצוא כאן איזו פניה למושגים נוקשים כמו המושגים: גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, אשר מסודרים כה יפה על הקירות של קבוצות תיאוסופיות ומצביעים עליהם כפי שבאולם הרצאות מצביעים על נתרן, אשלגן, וכן הלאה, עם המשקלים האטומיים שלהם. אין שום הבדל בין הצבעה על טבלאות שנותנות את המשקל הסגולי של אשלגן לבין הצבעה על הגוף האתרי. זה בדיוק אותו הדבר, ולא זו הנקודה. כשמפרשנים אותה בדרך זו, התיאוסופיה – ואפילו האנתרופוסופיה – איננה משהו חדש, אלא רק התוצר האחרון של הישן.

אלא אם כן משתמשים בהן כדימוי לחוויה אשר בל תתואר של העולם הרוחני, אפילו הערות תמימות כגון "יש ויברציות טובות במקום הזה" ניתן לראות כהצבעה על רעידות פיסיות והבעת דעה קדומה חומרנית כלפי חיים. רק עם חינוך חי, כגון זה הניתן על-ידי בתי ספר וולדורף, אנחנו יכולים לדבר על תגליות חומריות בצורה רוחנית באמצעות מחשבות חיות.

[עמוד 36/ 42,43] אנו זקוקים לאבולוציה חיה ולחינוך חי של הגזע האנושי. האדם המודע לחלוטין מרגיש את התרבות של הזמן הנוכחי כקרה, עקרה. חייבים לתת לה חיים ופעילות פנימית פעם נוספת. היא חייבת להיעשות לכזאת שהיא תמלא את האדם, תמלא אותו בחיים. רק זה יכול להוביל אותנו אל הנקודה בה לא נצטרך עוד להודות שאנו לא צריכים להזכיר את הרוח, אבל היא תוביל אותנו למקום בו תתפתח בתוכנו הנטיה לא לדיבור מופשט, אלא לפעולה פנימית ברוח הזורמת לתוכנו, לא למיסטיסיזם אפל ומעורפל, אלא לחדירה אמיצה ואנרגטית של הרוחיות אל תוך ישותנו. חדורים ברוח נוכל לדבר על חומר ולא ניסטה מדרך הישר כשנדבר על תגליות חומריות חשובות, כי נוכל לדבר עליהם בדרך רוחית. נגבש לכוח שמחנך את האנושות את מה שאנו חשים במעומעם בתוכנו כדחף לנוע קדימה.

לאחר דיון בהשקפה המדכאת של ספנסר שחתר להוכיח עם "המשקל המוחץ של חומר" שאינטואיציות מוסריות לא יכולות לנבוע מהנפש האנושית, רודולף שטיינר מסביר כיצד היצירה הקלאסית שלו, הפילוסופיה של חירות, נשלחה במיוחד כדי להתמודד עם ההשקפה הזאת, אותה תחושה אשר התקיימה אז בחברה.

[עמוד 38,39/ 46] לתוך הלך רוח זה של התקופה, ידידי היקרים, שלחתי את ספרי "הפילוסופיה של הפעילות הרוחית" [שיותר מאוחר נקרא הפילוסופיה של החירות], אשר מגיע לשיאו בהשקפה שסופה של המאה התשע-עשרה עושה זאת למחויב המציאות, ככל שעובר הזמן, שבני-האדם יוכלו למצוא אימפולסים מוסריים רק בעימקי נפשם; שאפילו למען האימפולסים המוסריים של חיי היומיום, הם יהיו חייבים שתהיה להם גישה לאינטואיציות מוסריות. כל האימפולסים האחרים יהפכו בהדרגה לפחות מכריעים מאשר אינטואיציות מוסריות שנחשפות בנפש. לנוכח המצב שמולו ניצבתי, נאלצתי לומר: "העתיד של האתיקה האנושית תלוי בכוחה של האינטואיציה המוסרית להתחזק; התקדמות בחינוך מוסרי תוכל להתרחש רק כאשר נחזק את כוחה של האינטואיציה המוסרית בתוך הנפש, כאשר האינדיבידואל ייעשה יותר ויותר מודע לאינטואיציות המוסריות אשר צצות בנפשו."

המטרה של רודולף שטיינר שלאנושות יהיו אינטואיציות מוסריות הנובעות בנפשה נראית, על-פני הדברים, יותר מידי נטולת צורה, אידיאליסטית מדי מכדי להתרחש אי פעם. כיצד יכולים אנשים אשר אינם מושלמים, אשר יש להם רצונות אנוכיים ומטרות משלהם, למצוא אי פעם מוסריות, בעצמם, אחד בכל פעם? האם לא היה זה נהדר אם היה תהליך כלשהו שהיינו יכולים להעביר דרכו אנשים אשר ישנה אותם להיות אנשים מוסריים מכאן ואילך? תהליך חינוכי כלשהו אשר ימיר אנשים מושחתים או לא מוסריים לאנשים מוסריים? ספרו של רודולף שטיינר הצביע על כך שתהליך כזה היה הכרחי, אבל רק הצביע על המטרה ולא נתן הוראות מפורשות להשגתה. לכול תהליך חינוכי יש את הקושי להגיע לכולם, מאחר ולא כולם ישלימו עם התהליך. אפשר להתייאש מהאפשרות להצליח בניסיון כזה. עשיתי זאת. עד שפגשתי את הרעיונות של אנדרו ג'וזף גלמבוס, אשר בשנות השישים, החל לקבוע את הרעיונות המקוריים שלו להשגת הסוג של חירות הכרוך באינטואיציה מוסרית, שרודולף שטיינר הצביע עליה שישים שנה קודם לכן. הרעיונות שלו הם כמו ויטלוס – וירוס אשר יוצר תוצאה חיובית באותם שהוא מדביק. לאחר שהרעיונות אלה מדביקים מישהו, הוא כבר לא מסוגל לנהוג בצורה סבירה ללא מוסריות בכל תחום של חייו. הוא מתחיל לכבד את חייהם של אנשים אחרים, את המחשבות, הרעיונות והנכסים החומריים של אנשים אחרים – לא פוגע בחייהם או בכל נגזרת של חייהם, משתמש בהם רק באישורו של האדם האחר. כמו הפילוסופיה של החירות של רודולף שטיינר, לא כולם ילמדו את המדע הרצוני של גלמבוס, אז איך יכולים רעיונות כאלה לחלחל אל האדם הממוצע ברחוב? בנקודה שבה התחלתי לייאש את עצמי מהאפשרות, הגיעה גם יצירה מבריקה מאת רוברט אקסלרוד, האבולוציה של שיתוף פעולה, אשר הראתה כיצד זריעה של תאים של משתפי פעולה (אנשים מוסריים) בקרב אוכלוסייה של תאים של עריקים (אנשים לא מוסריים) תגרום בסופו של דבר להפיכת כול האוכלוסייה למשתפי הפעולה. הוא הפיק עם הדמיית מחשב, משהו אשר גלמבוס אמר בקורס V50 שלו במדע הרצוני, כי "חופש, לאחר בנייתו, לא יכחד לעולם." חירות, הבינו כראוי, לא ניתן להילחם עליה, אלא רק לבנות, ולבנות רק אדם אחד בכל פעם, וכל אדם המבין את החירות נכון ופועל מתוך אותה האינטואיציה המוסרית יעודד אחרים לפעול באופן מוסרי או לא לשגשג. הם יגלו את הרווח של המוסריות כפי שהם מתחילים לגלות את מוסריותו של הרווח. והם יגלו את זה אישית, אדם אחד בכל פעם.

[עמוד 41/ 49] חוויה אמיתית של הרוחי, היכן שלא פוגשים אותה, תמיד הופכת לאינדיבידואליזם. הגדרה הופכת בהכרח להכללה. כאשר אנו עוברים דרך החיים ופוגשים אינדיבידואלים, חייב להיות לנו לב פתוח – נפש פתוחה עבור האינדיבידואל. כלפי כל אינדיבידואל ואינדיבידואל צריכים אנו להיות מסוגלים לפתח רגש אנושי חדש לחלוטין. אנו עושים צדק עם אדם רק כאשר אנו רואים בו אישיות חדשה לחלוטין. מסיבה זו, יש לכל אינדיבידואל הזכות לבקש מאתנו שנפַתח כלפיו רגש חדש כאדם. אם אנו באים עם רעיון כללי בראשנו, באומרנו שהאדם חייב להיות כך או ככה – אזי אין אנו עושים צדק עם האינדיבידואל. עם כל הגדרה של האדם אנו ממש מקימים מסך כדי להפוך את האינדיבידואל האנושי לבלתי-ניראה.

ההגדרות של גלמבוס אשר מהוות את הבסיס של המדע הרצוני שלו^[3] יוצרות סוג של כבוד לאינדיבידואליות אשר רודולף שטיינר שואף אליו. אם אנחנו מכבדים את חייהם של אנשים, את מחשבותיהם, רעיונותיהם ורכושם, אזי איננו יכולים להתייחס אליהם כאל עבדים, עובדים, או למקם אותם בכול קטגוריה משפילה כלשהי. הם יחידים כמוך וכמוני, הם זכאים לחייהם, למחשבותיהם, רעיונותיהם ולרכושם, ואתה ואני לא יכולים להסיג את הגבול לאותם הדברים, אלא רק להסדיר שימוש או שיתוף בהם עם הרשות של היחיד, או במילים אחרות, על-ידי שיתוף פעולה. אפשר לראות במילים המעטות האלה שלי – סיכום של שנות לימוד והוצאת אלפי דולרים על רכישת הידע שעליו אני מבסס את המילים האלה – אבל הרעיונות האלה של החירות יחסלו את כל ההיבטים השליליים של הקפיטליזם מן העולם ויביאו את הסוג של אינטואיציות מוסריות להמוני האנושות, אשר שטיינר רצה כול-כך ברצינות. חברה טבעית תקום מן האינטואיציות המוסריות היחידות האלה.

גלמבוס גרם בדיוק למה שרודולף שטיינר ייעד את ספרו הפילוסופיה של החירות לתת השראה: "הייסוד של החיים המוסריים של העתיד"

[עמוד 50/ 60] במלים אחרות, באמצעות ספרי הפילוסופיה של הפעילות הרוחית, רציתי להראות שהגיע הזמן, אם רוצים שהמוסריות תמשיך באבולוציה של האנושות, לפנות אל מה שהאינדיבידואל מסוגל להעלות מתוך טבעו העמוק ביותר.

בחברה הטבעית של גלמבוס הבעיות אשר שטיינר מתייחס אליהן בפסקה הבאה לא יעלו, או שכאשר הן יעלו, הופעתן תעומעם בתרבות המעודדת אינטואיציות מוסריות, מתגמלת את אותן הפעילויות שמועילות לכול הנוגעים בדבר ולא מתגמלת את אלה המועילות רק לאדם אחד או לקבוצה שהפעולה שלה פוגעת ברווחת אחרים, או מזיקה לאדם אחר.

[עמוד 43/ 51] האדם האינדיבידואלי, כאשר הוא נעשה פעיל, הוא נתקל באחרים. כמה מן הפעילויות הללו שמופנות כלפי העולם החיצוני מתאימות במקרה לאנשים אחרים, מועילות להם. פעילויות אחרות עלולות להיות מזיקות.

אנו נלמד, למעשה, לפעול כמו שניטשה מתאר, "גר אני בתוך ביתי שלי ולא חיקיתי את אף אחד, וצוחק אני על כל מורֶה שעל עצמו לא צחק."^[4] בבית של עצמנו, אנו לא זקוקים לשימוש ב"אינטלקטואליות", אותו קצף ים חומרני הניתז על החיים שלנו על-ידי חשיבה שכלית והגיונית נטולת רוח. הוא מתייבש על העור שלנו וגורם לגירוי, אבל אינו מביא לנו את הרוח החיה של הים של חיים.

[עמוד 47/ 57] אדם יוכל למצוא את עצמו רק אם יודה בכנות: בין אינטלקטואליזם לתמצית החיה של הרוח יש אותו יחס כמו בין גופה מתה לאדם שנפטר. הצורה עדיין שם, אך חיי הרוח יצאו מן האינטלקטואליזם. כפי שניתן לטפל בגופה האנושית בעזרת תכשירים ולשמר את צורתה – כפי שאכן מוכיחות מומיות מצריות – כך גם אפשר לשמר את גופתה של הרוח אם מרפדים אותה בתוצאות של ניסוי ותצפית. אך מכך אין מקבלים משהו שהינו רוחי בצורה חיה, לא מקבלים שום דבר שאפשר לאחד אותו באופן טבעי עם האימפולסים החיים של הנפש. לא מקבלים כלום מלבד משהו מת, משהו מת שיכול באופן נפלא לייצר מחדש את מה שמת בעולם, כפי שאפשר עדיין להתפעל מן הצורה האנושית שבמומיה. אבל באינטלקטואליזם אין אנו יכולים לקבל את מה שבאמת רוחי יותר מאשר יכול אדם אמיתי להיברא מתוך מומיה.

זו הייתה המשימה אשר ד"ר פרנקנשטיין ניסה לבצע בסיפור האימה הקלאסי מאת מרי שלי. סיפורה לימד את האנושות שבכל פעם שאנו שואפים ליצור משהו חי מתוך השכלתנות שלנו, אנו יוצרים רק אימה. הנושא הזה כבר חזר מאז בסיפורים קלאסיים רבים, כל אחד מהם נכנס לסוג כלשהו של סיפורי אימה. השכלתנות מלאה במה שרודולף שטיינר קרא "המליצה הריקה" – הקלישאות המגלות את עצמן רק כ"התחדשות של מושגים ישנים שעבר זמנם." במקומן רודולף שטיינר אומר לנו "אנחנו צריכים תחושה לאמת המתפתחת בצורה נמרצת" (עמוד 48). ללא ספק זה יצר תהודה חזקה בקרב הצעירים שבקהל שלו.

[עמוד 48/ 58] מה שנחוץ לנו זו האמת. ואם אדם צעיר כלשהו מכיר היום במצב של נפשו שלו, הוא יכול רק לומר: העידן הזה הוציא את כל הרוח מנפשי, אך נפשי צמאה אל הרוח, צמאה למשהו חדש, צמאה לכיבוש מחדש של הרוח.

הסיכום שלי של ההרצאה הרביעית לבש צורה של השיר הקצר הזה, "המליצה הריקה":

המליצה הריקה

המגיעה אל מעבר לעצמה

המליצה הריקה

מבקשת להפוך מומיה

להיות בן אדם.

המליצה הריקה

מבקשת לבצע תזוזה

בלי תוכנית.

אם נחזור באבולוציה של האנושות, אנו מוצאים תקופה שבה האינטואיציות המוסריות התעוררו באנשים באופן טבעי, באותו האופן שהן עושות זאת כיום בילדים שלנו, המייצגים עבורנו צורה מוקדמת יותר של האנושות. זאת היא הסיבה שילדים כל-כך מקסימים את המבוגרים – יש ידיעה בלתי-מודעת שהילדים מייצגים צורה של ידיעה ואינטואיציה מוסרית שאיבדנו בעולם המודרני שלנו, אבל היו פעם היכולת הטבעית של כול אדם. אנשים לא התווכחו על קיומו של אלוהים, הם פשוט אמרו: "הוא עומד שם."

[עמוד 51/ 61,62] לפני המאה החמש-עשרה, לא דיברו האנשים במונחים בלתי מוגדרים כפי שהיה נהוג יותר מאוחר, ועצם חוסר ההגדרה הזו היה לא-אמיתי. כשדיבר האדם על אינטואיציות מוסריות, הוא דיבר על מה שעלה בישותו הפנימית, שעבורו היתה לו תמונה אמיתית ממש כמו עבור עולם הטבע כאשר פקח את עיניו בבוקר. בחוץ הוא ראה את הטבע סביבו, את הצמחים ואת העננים. כאשר הביט לתוך ישותו הפנימית, עלה שם הרוחי, המוסרי כפי שהוא ניתן לו. ככל שנרחיק לאחור באבולוציה, כך נרבה למצוא שעליה של התחום הפנימי לתוך החוויה האנושית הייתה דבר רגיל. עובדות אלה, כפי שהסברתי לכם אותן, הן תוצאה של מדע הרוח. ניתן גם לחקור אותן באופן היסטורי בעזרת התבוננות בסימפטומים חיצוניים. בימים בהם הדיבור הלך והתדרדר מחוויה פנימית לחוסר-אמיתיות, החלה להופיע הוכחה לקיומו של אלוהים. אילו דיבר מישהו במשך המאות הראשונות לספירת הנוצרים על הוכחות לקיומו של אלוהים, כמו אנסֶלם מקנטרבורי, אנשים לא היו יודעים לְמַה הוא מתכוון. בזמנים קדומים עוד יותר, הם היו יודעים עוד פחות! כי במאות השניה או השלישית לפני הספירה, לדבר על הוכחות לקיומו של אלוהים זה היה כאילו מישהו שיושב כאן בשורה הראשונה היה קם ואני הייתי אומר: "מר X עומד שם", ואז היה אומר מישהו בחדר: "לא, את זה צריך קודם להוכיח!"

זהו האתגר שכל אחד מאתנו מתמודד עמו היום: ללמוד לתת לרוחני להתעורר מהטבע עם המוסר כפי שניתן, כאילו שהיינו ילדים על החוף של החיים, כמו שהשיר שלי בהשראת עמוד 51 מביא כתמצית:

ילדים על החוף

הבה וניתן לשפתינו לנוע על-ידי הרוח,

לא על-ידי הלכה מנוונת,

כמו ילדים על החוף של חיים

הבונים טירות מתוך החול.

תן לשפתינו להכריז, "אלוהים עומד שם"

ולדקלם בלהט את הצורך להוכיח –

כמו ילדים על החוף של חיים,

כורעים בכנסיות עשויות מחול.

בוא וניתן לרוח לעלות מן הטבע,

המוסר כפי שמוענק,

כמו ילדים על החוף של חיים

רוקדים בשמחה יד ביד.

תנו לשפתינו לנוע על-ידי רוח

לא על-ידי עקרונות דת ריקים,

כמו ילדים על החוף של חיים

אשר האוקיינוס ​​אותם מזין.

כמו שרודולף שטיינר ציין בכמה מקומות אחרים, "דיון מתחיל כאשר ידע מסתיים." אפשר לדבר על דברים בלי סוף ללא הועיל או ללמוד את הידע של העבר וללמוד לחוות את המציאות הרוחנית בזמן הנוכחי של האדם. אם אנחנו לא משיגים את זה, נישאר עם התוכחות של האמונה הדתית ושרידים מיובשים של אינטואיציות מוסריות במה שמכונה ה"מצפון" שלנו.

[עמוד 52/ 62] האדם התחיל 'להוכיח' את קיומו של האלוהי לאחר שהוא איבד אותו, כאשר כבר לא היה נתפש על ידי קליטה רוחית פנימית. הצגתן של הוכחות לקיומו של האלוהים מוכיחה, אם מסתכלים על העובדות ללא פניות, שקליטה ישירה של האלוהי כבר אבדה. אבל האימפולסים המוסריים של הזמן ההוא היו כרוכים במה שהיה אלוהי. אימפולסים מוסריים של הזמן ההוא כבר אינם יכולים להיחשב כאימפולסים מוסריים של היום. כאשר, בשליש הראשון של המאה החמש-עשרה, מוצתה היכולת לקלוט את האלוהי-רוחי במובן הישן, התעמעמה גם קליטת המוסרי וכל מה שנשאר היה הדוֹגמה המסורתית למוסר שהאנשים קראו לה 'מצפון'. אך במונח הזה השתמשו תמיד בצורה מעורפלת ביותר.

בהיעדר החוויה של המציאויות הרוחניות, הקהילות הדתיות שאפו לספק לכלל חסידיהן מנהגים, מצוות ומקראות כתחליפים.

[עמוד 53/ 63] יש אמת רבה בפילוסופיות הדתיות בנות-זמננו כאשר הן מְאַזְכְּרוֹת התגלות קדומה שקדמה לעידן ההיסטורי על פני האדמה. המדע החיצוני אינו יכול להגיע הרבה מעבר, נאמר, לפָּלאונתולוגיה של הנפש. כפי שבאדמה אנו מוצאים מאובנים, המורים על צורות יותר מוקדמות של חיים, כך ברעיונות מוסריים מאובנים מוצאים אנו צורות המצביעות לאחור על רעיונות מוסריים שהיו פעם חיים ואשר הוענקו על-ידי האלוהים. כך יכולים אנו להגיע למושג של התגלות קדומה ולומר: התגלות קדומה זו התעמעמה ונמוגה. בני-האדם איבדו את היכולת להיות מודעים להתגלות הקדומה. אבדן זה הגיע לנקודת שיא בשליש הראשון של המאה החמש-עשרה. בני-האדם לא הבחינו בשום דבר כאשר הם הסתכלו פנימה לתוך עצמם. הם רק שימרו את המסורת של מה שהם ראו פעם. קהילות דתיות נאחזו בהדרגה במסורת הזו והפכו את התוכן שלה, שהפך חיצוני, את התוכן הלגמרי מסורתי הזה, לדוֹגמות שאנשים היו אמורים פשוט להאמין בהן, בעוד שקודם לכן היתה לאנשים חוויה חיה של האמת שבהן, למרות שהיתה זו חוויה שבאה אל האדם מבחוץ.

שמענו פילוסופים האומרים לנו ש"אלוהים מת" ועכשיו רודולף שטיינר אומר לנו ש"המדע מת" – אני תוהה אם אנשים יכעסו על-כך שהמדע מת כפי שעשו על המחשבה שאלוהים מת. הנה ההודעה המלאה שלו:

[עמוד 58/ 70] המדע מת. המדע אינו יכול לגרום למה שחי לזרום מן הפה. ומבלעדי זאת לא ניתן לבנות עליו. חייבים לִפְנות אל חיות פנימית, וכך להתחיל לחפש בדרך הנכונה. האלוהי שוכן בדיוק בפְנִיָה אל האינטואיציות המקוריות, המוסריות, הרוחיות. אך אם קלט פעם אדם את הרוחי אזי הוא יכול לפתֵח את הכוחות אשר מאפשרים לו לקלוט את הרוחי בתחומים יותר רחבים של קיום קוסמי. וזהו הנתיב הישר מאינטואיציות מוסריות אל תכנים רוחיים אחרים.

מה אנחנו יכולים לעשות אם המדע הוא מת? זהו לא תנאי הכרחי למדע להיות מת, זה הפך להיות כך רק על-ידי ההרגל המגונה של חשיבה לוגית ורציונלית הפועלת על מושגים קרים, מופשטים ולא המציאות החיה המקיפה כל מדען אם הוא רק מסתכל. הנה מדען אשר מלמד אנשים להישיר מבט אל תופעות החיים, סטפן אדלגלס. ספרו הפיזיקה של ההתנסות האנושית מראה לנו איך להתמודד ישירות עם התופעות החיות. זהו הסוג של גישה מדעית אשר רודולף שטיינר דבר עליה בפסקה הבאה. אילו היינו יכולים להתחקות אחר מה שהביא את סטפן אדלגלס להבנת הפיזיקה בגישה הפנומנולוגית, ייתכן שהיינו מוצאים את מקורו באותה ההרצאה שניתנה לצעירים בשנת 1922.

[עמוד 59/ 71] עלינו להמשיך כדלהלן. מצד אחד, עלינו להכיר בכך שהמדע החיצוני, מעצם טבעו, יכול להבין רק את מה שחומרי. לכן קליטת רשמים בחומרִי אינה רק מטריאליזם אלא גם פנומנליזם. מצד שני, עלינו לעמול כדי להחזיר חיים למה שמדעי הטבע הפכו לחשיבה מתה.

רודולף שטיינר מזהיר אותנו שבמילים, אנחנו לא יכולים לתפוס את החיים, במיוחד המילים של הפילוסופיות המתות אשר החליפו את הפילוסופיות האמיתיות במאות השנים האחרונות.

[עמוד 59/ 71] מדוע כבר אין לנו היום פילוסופיות אמיתיות. זה מפני שהחשיבה, כפי שתיארתי אותה, מתה. כאשר הן מבוססות רק על חשיבה מתה, מתות הפילוסופיות כבר מראשיתן. הן אינן חיות. ואם, כמו בֶּרְגְסוֹן, מחפשים בפילוסופיה משהו חי, לא יוצא מכך כלום, כי למרות שנעשים מאמצים עוויתיים, אי אפשר לתפוס את החי. לתפוס את מה שחי פירושו קודם להגיע לראיה.

כאן רודולף שטיינר חושף כיצד ההתבגרות של היחיד כיום קשורה הדדית להתבגרות של הישות האנושית במשך מאות השנים של התפתחות התודעה. כדי להיפטר מהחשיבה המתה עלינו לחתור לחשוב באופן שבו חושבים צעירים מתחת לגיל חמש-עשרה, במושגים חיים ואינם מוטרדים על-ידי השכל הגוסס, חשיבה אשר תואמת את דרך החשיבה של האנושות לפני המאה החמש-עשרה.

[עמוד 59/ 71,72] מה שנחוץ לנו על מנת להגיע אל החי זה מה שאחרי גיל חמש-עשרה יכולים אנו להוסיף למה שפעל בנו לפני גיל חמש-עשרה. לזה לא מפריע האינטלקט שלנו. מה שפועל בתוכנו, חוכמה חיה, ספונטאנית – את זה חייבים אנו ללמוד לשאת אל תוך החשיבה המתה. את החשיבה המתה חייבים לחדור בכוחות של צמיחה ומציאות. מסיבה זו – לא מתוך סנטימנטליות – רוצה אני להתייחס למלים מן הברית החדשה: "אלא אם כן תהיו כילדים קטנים, לא תוכלו להיכנס אל מלכות השמיים."

איך אנחנו נהיים ילדים? האם הנער איננו האב של האיש, הילדה האימא של האישה? במקום כלשהו בתוכנו, שקועים תחת מפולת חשיבה מתה, אותם ילד וילדה נאבקים על אוויר, מתחננים, כמו שגתה עשה עם נשימתו האחרונה, "יותר אוויר!" כדי שנפתח את התריסים לאחרים, עלינו לפתוח אותם תחילה לעצמנו, ולהיעשות כמו "ילדים על החוף", כמו שהשיר שלי דלעיל מעודד כאשר הוא מבטא את מה שאני מרגיש כמה שרודולף שטיינר מטיף לנו לעשות.

[עמוד 60/ 73] …אנו חייבים לחזור אל הילדות וללמוד שפה חדשה. השפה שאנו לומדים בשנים הראשונות של הילדות הולכת ומתה בהדרגה, מפני שמוחדרים אליה מושגים אינטלקטואליים מתים. אנו חייבים לעורר אותה לחיים חדשים. אנו חייבים למצוא משהו שיבזיק אל תוך מה שאנו חושבים, כפי שכאשר למדנו לדבר התעורר בנו אימפולס מתוך הלא-מודע. אנו חייבים למצוא מדע שהוא חי. אנו צריכים לחשוב זאת למובן מאליו שהחשיבה שהגיעה לשיאה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה משתיקה את האינטואיציות המוסריות שלנו. אנו חייבים ללמוד לפתוח את פינו על ידי כך שניתן לשפתותינו להיות מונעות על-ידי הרוח. אז נהפוך שוב לילדים, כלומר, ניקח את הילדות אל תוך שנותינו היותר מאוחרות. ואת זאת חייבים אנו לעשות.

יותר מכל אנו צריכים ללמוד לטפל בילדים שלנו כבבני אדם בהתגשמות אשר חיו חיים קודמים רבים ולעזור להם לגלות מהן התוכניות שלהם עבור החיים החדשים האלה על האדמה. אנו מתמקדים כל-כך הרבה באי-מיתה (אלמוות), אבל מזניחים את ההיבט של אי-היוולדות, עד עכשיו. עלינו ללמוד לחשוב על ילדינו, לא כעל שבב של גוש ישן, אלא כאבן-היסוד עבור בניין חדש. זכרו, אם יש חידת-עולם שצריכה להיפתר, זאת היא החידה של האדם שהוא תמיד חדש ותמיד מתפתח, שלעולם לא תיפתר במלואה, אך יש לחיות דרכה, יום אחד ולילה אחד, חיים בזמן אחד בגוף וחיים בזמן אחד ברוח בכול פעם. כפי שרודולף שטיינר דיבר על כך:

[עמוד 64/ 76] האדם עצמו, כשהוא נע כישות חיה דרך העולם – הוא הפתרון לחידת-העולם! יביט נא בשמש ויחווה את אחת הדוגמאות של המסתורין הקוסמי. – יביט נא אל תוך ישותו שלו וידע: בתוך עצמך שוכן הפתרון למסתורין הקוסמי הזה. "אדם, דע את עצמך וידעת את העולם!"

היה סופר אחר שקראתי את כתביו ברצינות כאשר הייתי בן שמונה-עשרה שנים, ראלף וולדו אמרסון, קראתי במיוחד את מסותיו. המאמר שיצר בי תהודה משמעותית ביותר, אשר חזרתי וקראתי פעמים רבות הוא, 'אמון עצמי'. הנה ציטוט מתוך המאמר המרמז על הפסקה הבאה מאת רודולף שטיינר: "יש זמן בחינוך שלכם כאשר אתם מגיעים לשכנוע שקנאה היא בורות; החיקוי הוא התאבדות; שאתם חייבים לקחת את עצמכם לטוב ולרע, כפי חלקכם; כי למרות שהיקום הרחב מלא בטוב, אין גרעין של תירס מזין יכול לבוא אליכם אלא דרך עמלכם המוענק לחלקת הקרקע אשר ניתנה לכם לעבדה. הכוח השוכן בכם הוא חדש בטבע, ואף אחד אלא רק אתם יודעים מה זה, וגם אתם אינכם יודעים עד שניסיתם." לכל אדם יש את הכוח החדש הזה, כוח שיכול לשנות את האינטואיציות המוסריות שלנו, להציב את האינטואיציות המוסריות של העולם במסלול חדש.

[עמוד 65/ 78] אך באותה הדרך בה נאלצנו אתמול להסב תשומת לב לאופן בו האינטואיציות המוסריות חדלו בהדרגה לחיות באבולוציה ההיסטורית, כך גם האימפולסים שהוזכרו כבר לא מכילים כוח הממריץ את האדם. אין הם יכולים להכיל כוח כזה אם האינטואיציות המוסריות שרוכש לו האדם בעצמו, שעליהן דיברתי אתמול, צריכות להופיע אצל האדם; אם אינדיבידואלים בודדים מאותגרים באבולוציה העולמית של האנושות, מצד אחד למצוא לעצמם אינטואיציות מוסריות בעזרת עמל נפשי שלהם עצמם, ומצד שני לרכוש את הכוח הפנימי לחיות על-פי האינטואיציות המוסריות הללו. ואז מתחילים אנו להבין שהאימפולסים המוסריים הישנים יִפְנו בהדרגה למסלול אחר.

אמרסון ושטיינר שניהם הבינו את האינדיבידואליזם ותמכו בו כנגד טענותיהם של אלה שראו רק את הצד הרע שלו. אדם שמכבד את החיים, החשיבה והרעיונות, ואת רכושם של אחרים, הממלא אחר כללי המדע הרצוני של גלמבוס, יכול בהחלט להביע אינדיבידואליזם ללא כל תופעות לוואי שליליות. אינדיבידואליזם המכבד אחרים בכול הדרכים חדור עם אינטואיציה מוסרית מועילה יכול להיחשב בהחלט כמוסרי.

[עמוד 67,68/ 81] כאשר מתקדמת האנושות בכיוון של אינדיבידואליזציה, אין טעם לומר שאינדיבידואליזם אֶתי מזעזע את הקהילה. זאת יותר שאלה של חיפוש אותם כוחות שבעזרתם יכולה האבולוציה האנושית להתקדם. דבר זה נחוץ כדי שהאדם יפתח אינדיבידואליזם אתי, אשר מחזיק את הקהילה יחדיו וממלא אותה בחיים אמיתיים.

אמרסון גם כתב על אהבה וידידות, "ניפגש כאילו לא נפגשנו, וניפרד כאילו לא נפרדנו." אנחנו יכולים לעשות את זה עם כל אדם שאנו פוגשים אם אנחנו מודעים לכך שכל אדם הוא "חידת עולם מהלכת." חידה, שאנו יכולים רק להתיימר לפתור, אבל פתרונה נראה כנסחף הלאה הרחק עם הזרם ככל שאנחנו לומדים יותר על האדם. אנו עושים את הטוב ביותר אם אנחנו מתייחסים לכל אדם כאל שאלה חסרת מענה, חידה מהלכת, ומייחלים לראות לרגע מעת לעת התגלויות קטנות של פתרון, התגלויות אשר מתפתחות לאורך זמן לוודאות.

[עמוד 68/ 81] אנו חייבים לפגוש את האדם כך שנרגיש אותו כחידת-עולם, חידת-עולם מהלכת. אז נלמד לפתח, בנוכחות כל אדם, רגשות שמולידים אמון מעמקי נפשנו. אמון הוא חוש ממשי לחלוטין. אמון אינדיבידואלי, יחיד במינו הוא הקשה ביותר לחילוץ מן הנפש האנושית.

רודולף שטיינר מפנה את תשומת ליבנו למושג שהוא מכנה "עייפות תגובתית חיובית". אם אנחנו לא עובדים מספיק כדי להיות עייפים, אנו חיים באורח לא בריא.

[עמוד 73/ 87] עייפות תגובתית, כך כיניתי זאת. בחיים הרגילים, דורש הקיום הפיזי לא רק פעילות אלא גם מצב של עייפות המלווה את השלמתה של עבודה. אנו חייבים לא רק להיות מסוגלים להתעייף, אלא, מזמן לזמן, גם לשאת איתנו עייפות. לעבור את ימינו באופן שאנו הולכים לישון בלילה פשוט מפני שכך נהוג, זה לא בריא. זה ודאי פחות בריא מאשר להיות עייפים בערב במידה שתוביל אותנו לשינה באופן נורמלי. כך גם היכולת להיות מותשים בעקבות התופעות הפוגשות אותנו בחיים היא דבר שחייב להיות.

בניגוד להשקפה המובעת בפתגם הישן, "רק עבודה בלי משחק עושים את ג'ק לבחור משעמם." רודולף שטיינר אומר לנו, למעשה, "רק משחק בלי עבודה עושים את הילד למשעמם." לילד המחונך על-ידי משחק יהיה שעשוע, אבל הוא לא ילמד מממנו דבר.

[עמוד 73/ 87] הדבר הנכון הוא שהמורים יהיו מסוגלים לטפל במה שאינו גורם שמחה לילד, אלא אולי הרבה עמל וצער, באופן שהילד יקבל אותו כדבר מובן מאליו. זה קל מאד לומר מה צריך לתת לילד. אך הילדות עלולה להיפגע על-ידי הפיכת הלימוד למשחק. כי זה חיוני שבחיי הנפש שלנו גם יעייפו אותנו כמה דברים – כלומר, דברים צריכים ליצור עייפות תגובתית. חייבים להביע זאת כך למרות שזה נשמע פֶּדַנטי.

כלקח למבוגרים, הוא מציע תרופה משלו לנדודי שינה: לעבוד קשה יותר. הוא לא צריך להגיד את זה לי – למדתי זאת בעצמי. לא הייתי מוטרד על-ידי נדודי שינה, אבל היו זמנים שבהם התעוררתי באמצע הלילה או מוקדם, בערך בשלוש לפנות בוקר, ובמקום להתגלגל על​​ המיטה, פשוט קמתי ועבדתי קצת. לעיתים עבדתי כל היום, לפעמים רק שעה בערך, אבל בכל פעם החוויה הזאת נראתה לי כמועילה. זה עוזר לדפוסי השינה כאשר יש לכם תמיד עבודה הממתינה לתשומת לבכם, למלא את התקפי חוסר השינה האלה המתרחשים מידי פעם, כאשר הם מתעוררים. שטיינר כיוון את הערותיו למתבגרים הצעירים בקהל שלו, אבל זה חל באותה המידה גם על המבוגרים יותר, הזקוקים לקו-המנחה שלהם, בעוד שהצעירים מקבלים את הקו-המנחה שלהם בעיקר מקשישים.

[עמוד 74/ 88,89] …מה שחלחל אל הצעירים בשלהי המאה התשע-עשרה, לבש אופי מיוחד מאד – אופיו של כח-החיים באדם שהולך לישון בלילה לפני שהוא עייף ומסתובב ומתהפך על משכבו מבלי לדעת למה. איני רוצה לרמוז על שום דבר שלילי, כי אינני בדיעה שהכוחות הללו, שנמצאים באדם בלילה כשהוא מתהפך על משכבו מפני שאיננו עייף, הינם כוחות לא-בריאים. אינני מכנה אותם לא-בריאים. הם כוחות חיים בריאים לגמרי, אך הם אינם נמצאים במקום המתאים להם. וכך היה, עם אותם כוחות אשר פעלו בצעירים בשלהי המאה התשע-עשרה. הם היו כוחות בריאים לחלוטין, אך לא היה דבר שיכוון אותם. לצעירים כבר לא היה הדחף לעייף את הכוחות הללו על ידי מה שסיפרו להם המבוגרים מהם. אך כוחות אינם יכולים להתקיים בעולם מבלי להיות פעילים, וכך, בזמן הנזכר, היו כוחות רבים מספור שכמהו לפעילות ולא היה להם קו מנחה.

אנחנו פוגשים אנשים שכתביהם מלהיבים אותנו ואחרים שכתביהם מותירים אותנו קרים לחלוטין. רודולף שטיינר מעמת עבורנו שני סופרים כאלה, אלברטוס מגנוס^[5] ויוהן פרידריך הרבַּרט^[6]. מגנוס היה לוהט והרבַּרט היה קר כקרח. הוא משתמש בשני הסופרים האלה כדי להראות כיצד סגנון המחשבה והביטוי השתנה באופן דרמטי מאז ימי הביניים של מגנוס למאה התשע-עשרה של הרבַּרט.

[עמוד 75,76/ 90,91] אלברטוס מגנוס נראה כאילו הוא עולה לפנינו כמין ענן אש זוהר. מה שהוא עושה כאשר הוא מקדיש את עצמו לידע זה משהו שניצת בו או מתעמעם. אנו מרגישים אותו כאילו היה זה ענן אש זוהר, ואנו נכנסים בהדרגה אל תוך האש הזו, כי מי שיש לו את הכושר להיכנס לתוך נפש כזו, גם אם עבור הנפש המודרנית זה מיושן, כאשר הוא מספיג את עצמו במה שמוסרי, כאשר הוא כותב על כך, מדבר על כך, או רק לומד על כך, אין הוא שווה נפש כלפי השאלה אם בעיני הישות השמימית-רוחית הוא סימפטי או אנטיפטי. הרגש של סימפטיה או אנטיפטיה נוכח תמיד. מצד שני, אם לפי השיטה המדעית האובייקטיבית, דן הרבַּרט בחמשת הרעיונות המוסריים: רצון טוב, שלמות, הגינות, צדק, גמול – ובכן, יש לנו כאן לא ענן המקיף אותנו בחום או בקור, אלא משהו שמקפיא אותנו בהדרגה למוות, שהוא אובייקטיבי עד לדרגה של קרח. וזה הלך הרוח אשר התגנב אל כל תחומי הידע והגיע לשיאו בסוף המאה התשע-עשרה.

רודולף שטיינר מתאר חברה שהוא מכיר היטב, את האגודה התיאוסופית, אשר מייצרת הרבה ספרים וחומר חינוכי. ניסיתי לקרוא חלק מהחומר שלהם לפני שמצאתי את עבודותיו של שטיינר, עיני היו מזדגגות והייתי הופך מיד למנומנם. מבחינתי, היא הייתה צריכה להיקרא 'החברה התאוסופוריפית – התאוס-מרדימה ((Theosoporificial', עבור האיכות הגורמת לשינה של החומרים הכתובים שלה.

[עמוד 78/ 94] כי מה שמוכל בספרות התיאוסופית הוא במידה רבה שיקוי מרדים לנפש. אנשים ממש יִשְׁנוּ את עצמם. הם המשיכו להעסיק את הנשמה – אבל הַביטו על הדרך בה הם עשו זאת. על-ידי המצאת האלגוריות המטורפות ביותר! די היה בהקשבה להסברים שניתנו להגדות ולמיתוסים עתיקים כדי לדחוק נפש רגישה אל מחוץ לגוף. ואיזה אלגוריות, איזה סמלים! אם מסתכלים על זה מבחינת הביולוגיה של חיי הנפש, זה היה פשוט סם! זה אכן יכול היה מאד טוב לערוך הקבלה בין ההתהפכות וההתפתלות במיטה לאחר יום לא-מעייף לבין לקיחת שיקוי מרדים כדי לשתק את הפעילות האמיתית של הנשמה.

לפני כמה שנים, לקחתי קורס לתואר שני שנקרא 'הוראת מכללה' וזה נתן לי הזדמנות ללמוד ולהרהר בשאלות כיצד הוראה ולמידה מתרחשות בנוכחות מורה חי. כל-כך הרבה מההוראה של היום מתקיים דרך האינטרנט או על-ידי שימוש בהרצאות מוקלטות כך שהשאלה הזו היא חשובה. מה מתווסף על-ידי נוכחות המורה? התשובה המתבקשת מאליה היא שאם יש מורה ניתן לשאול אותו שאלות. אבל גם אם אינכם שואלים שאלות, מהו שקורה אשר חשוב ללמידה, שאינו יכול לקרות באמצעות הרצאות מוקלטות מראש? התשובה שהגעתי אליה הפתיעה אותי. הגעתי להבנה שלמידה אמיתית מתבצעת באופן ישיר בין המורה ללומד, בשני הכיוונים, ולא באופן מילולי. זה קורה אם המורה הטמיע באופן מלא את החומר המכוסה והמילים משמשות כדי לעקוב באמצעותן אחר הרעיונות הקיימים בראשו. הרעיונות מועברים ישירות לשכלם של הלומדים והמילים שהוא השתמש בהן משמשות כדי להיזכר ברעיונות האלה מאוחר יותר. זהו סיכום מהיר של התובנה שלי, אשר ניתן לקרוא אודותיה בהרחבה בעבודת המחקר שלי, 'הוראה ולמידה בכיתת המכללה'.^[7] זה ישים בבירור ברור לכל הרמות של הוראה ולמידה, והשלכותיה על שיטות החינוך שלנו חשובה. אי אפשר לסמוך אך ורק על הרצאות מוקלטות מראש כדי להשלים חינוך – חייבים להיות מורים חיים נוכחים בכיתה, לא רק כדי לענות על שאלות, לא רק למען המשמעת, אלא לשם קיום תמסורת עמוקה באמת של רעיונות ותהליכים.

התובנה הזו גם הביאה אותי להבנה חדשה של מה שקורה במהלך הכנת מערך שיעור על-ידי מורה. על-ידי התעמקות בחומר כהכנה של השיעור למחרת, המורה מתחיל לעצב את הרעיונות אשר הוא יחשוב עליהם תוך כדי ההתנסות בחומר הלימוד למחרת. אלה הם הרעיונות אשר יועברו באמצעות דבריו אשר ישמשו כגל נושא, אם תרצו, גל נושא שפועל גם כנתיב אשר יכול להילקח על-ידי הרעיונות חשובים שצריכים להיות מועברים ישירות משכלו של המורה כאשר הוא מדבר. אם מורה מוכן באופן גרוע עד-כדי-כך שהוא צריך לדבר על חומר שהוא לא מבין, עיני התלמיד תהיינה מזדגגות ותשומת לבו תהיה בכל מקום אחר, מבעד לחלון, המפגש על החוף בסוף השבוע, מה שלא יהיה, אבל לא יתקיימו הוראה או למידה. די בכך שזה קורה לתלמידים שאינם מעוניינים בחומר, אבל זה גם יקרה למי שדווקא כן מעוניינים בחומר שאמור להיות מכוסה. רודולף שטיינר נותן לנו דוגמה של הגישה של תלמידים כאלה:

[עמוד 77/ 92] הן אומרות: "הוא רוצה ללמד אותי משהו שהוא צריך לקרוא אותו קודם. הייתי רוצה לדעת מדוע מצפים ממני לדעת את מה שהוא קורא. אין סיבה שאדע את מה שהוא רק עכשיו קורא לעצמו. הוא עצמו אינו יודע זאת, אחרת הוא לא היה כל כך לא בטוח בעצמו. אני עדיין מאד צעירה ומצפים ממני ללמוד את מה שהוא, המבוגר ממני בהרבה, עדיין אינו יודע ומקריא לי מתוך ספר!"

לא הספר שביד הוא זה שמהווה בעיה, אלא המורה אשר איננו יודע את החומר, והתלמידים חשים בריקנות בעת הקריאה, כי שום דבר לא נובע ישירות משכלו של המורה! בעבר, הסוג הזה של הוראה על-ידי קריאה מתוך ספרים היה בלתי נסבל. תחושת ההעברה הישירה של הלמידה שנקלטה מהמורה נחוותה כאש פנימית והייתה מציאותית כמו כל דבר שקלטו העיניים או האוזניים של התלמידים.

[עמוד 81/ 97,98] בזמנים העתיקים הבינו בני-האדם את החוויה שמשהו ניצת בתוכם תוך מגע הדדי עם אדם אחר. שמישהו אחר יספר להם משהו שהם עצמם לא ידעו נחשב בעיניהם כאחד הדברים הנחוצים בחיים. זה נחשב באופן נחרץ לאחד הגורמים הנחוצים בחיים השווה בערכו לקליטה דרך העיניים והאוזניים.

האם אנו יכולים להבין בכלל שישנן ישויות רוחניות אלוהיות הנעות בעולמנו כיום, המותירות עקבות בשכלנו אשר אנו מכנים מחשבות? אני נזכר בשאלה הנפלאה אשר ג'יין רוברטס שאלה על המחשבות שלנו, "היכן הוא העץ שממנו נושרים הפירות לתוך הסל של המוח?" היא וסת ידעו על המציאות של העולם הרוחני שממנו המחשבות מפעפעות אל שכלנו ומרוות מוחותינו.^[8]

[עמוד 86/ 103] האנושות לפני שנת 333 באמת החזיקה בדעה שסביב האדמה זורמת אריגה אלוהית כפי שסביב העולם הפיזי זורמת האטמוספירה, ובזרימה הזו מגלות עצמן ישויות לאדם ומשאירות בו מאחוריהן מחשבות. ניתן, כאילו, לומר שאלו הן עקבות הרגליים של העולם הרוחי המקיף את האדמה, והן נחרטות בתוך בני-האדם כמחשבות.

אם לא נתעלה מתוך החשיבה הפסיבית הכלואה, המקבלת עידוד בתקופתנו, ועד שלא נפיח חיים בחשיבתנו ההולמת את התגשמותנו הנוכחית על האדמה, לא נוכל להבין חופש ולא לפתח חירות אמיתית בחיינו. המסר נמצא ביצירת המופת של רודולף שטיינר, הפילוסופיה של החירות, אבל נדרשת עבודה על-ידי כול הקוראים להסרת הבידוד של החשיבה הפסיבית ולאפשר לניצוצות של תובנה רוחנית לחדור ולחיות את חשיבתם.

[עמוד 93,94/ 112] במה שקראתי לו אנתרופוסופיה, למעשה, בהקדמה לספרי הפילוסופיה של הפעילות הרוחית תפגשו משהו שלא תוכלו להבינו אם תתמסרו רק לאותה חשיבה פסיבית שהיא כל כך אהובה היום, לאותה חשיבה פופולרית ושכוחת-אל של התגשמות קודמת אפילו. תבינו זאת רק אם תפַתחו מתוך חירות את הדחף הפנימי להביא פעילות לתוך חשיבתכם. לעולם לא תתקדמו במדע הרוח אם לא יבזיק אותו ניצוץ, אותו ברק, אשר בעזרתו מתעוררת פעילות בחשיבה. דרך הפעילות הזו חייבים אנו לכבוש מחדש את הטבע האלוהי של החשיבה.

רודולף שטיינר יוצר דימוי של החשיבה הפסיבית: אדם שוכב ללא תנועה בתוך תעלה. כאשר הוא נשאל מדוע, הוא אומר שהוא לא רוצה לזוז והוא אפילו עוין את כדור הארץ המאלץ אותו לזוז תוך כדי תנועתו הסיבובית. זוהי הגישה של ההוגה הפסיבי הכלוא, המוקף מצעירותו חומה מכל העברים, על-ידי הוגים פסיביים, הוא מתרעם או מתעלם כלפי כל-מי שינסה להניע אותו לחשיבה פעילה. הכרתי גברים ונשים כאחד אשר היו הוגים פסיביים ולא היה להם שמץ של מושג על קיומה של חשיבה פעילה – ואם מישהו מנסה איתם חשיבה פעילה, הם מיד מורידים אותו מהפסים או מתעלמים ממנו לפני השלמת משפט אחד ויחיד. כול עולם המחשבה והשיחה שלהם מורכב מחזרות של מה שהם ראו או שמעו אחרים עושים או אומרים. הוגים פסיביים יכולים להיות פעילים מאוד בשיחה, אבל לא בחשיבה. קיום שיחה אמיתית עם הוגה פסיבי דומה לתחרות משיכת חבל עם מישהו שלא רוצה למשוך את החבל, אלא רק עוקב אחרי משיכתו.

[עמוד 94/ 113] כך נראים אנשים שאינם חפצים להביא פעילות אל תוך החשיבה, אל תוך הדבר היחידי שיכול, מתוך הישות האנושית, להביא את הנפש בחזרה לקשר עם התוכן האלוהי-רוחי של העולם. רבים מכם למדו לבוז לחשיבה, כי היא פגשה אתכם רק בצורה הסבילה, הפאסיבית. אך זו הינה רק חשיבת-ראש שבה הלב אינו לוקח שום חלק. אבל נַסוּ פעם באמת לחשוב בצורה פעילה ותִרְאוּ שהלב משתתף. אם אדם מצליח לפתח חשיבה פעילה, נכנסת כל הישות האנושית, באופן שמתאים לתקופתנו הנוכחית, בעוצמה מירבית לתוך העולם הרוחי. כי דרך חשיבה פעילה אנחנו מסוגלים להביא כוח אל תוך חשיבתנו – כוחו של לב אמיץ וחסון.

מהי המשמעות של המילה שכלתנות-אינטלקטואליזם אשר רודולף שטיינר מרבה להשתמש בה בהרצאות האלה לקהל הצעיר? הוא משתמש במילה כדי להתייחס לדרך ההגיונית המופשטת של החשיבה אשר ממלאת כל-כך הרבה מהמחשבה והמדע הקיימים כיום. כדי להבין עד כמה נהיינו שונים מתקופת יוון העתיקה, יש צורך רק לקרוא את מילות הפתיחה של האיליאדה והאודיסיאה, "דברי אלי, הו מוזה,…" – המראות בבירור שהמילים של שני הסיפורים באו מן הרוח. האפוס של הומרוס היה קיים במשך מאות שנים לפני שנכתב, ולכן כמעט אלף שנים או יותר יכלו לחלוף לפני שבתקופה הרומית וירגיליוס כתב את הפואמה האפית שלו איניאדה, שמתחילה, "אודות כלי נשק ואדם אני שר…" ברור שהתרחשה אבולוציה של התודעה בין תקופתו של הומרוס לתקופת וירגיליוס. הומרוס דיבר את דברי המוזה ואילו וירגיליוס כתב מתוך עצמו.

[עמוד 96/ 114] אצל היוונים, מושגים, אידיאות, הוענקו על ידי הרוח. אך משום כך, האינטלקט שלהם לא היה כה קר, כה חסר חיים ומיובש כמו שלנו כיום, כאשר הוא תוצאה של מאמץ. אינטלקטואליזם התעורר לראשונה על-ידי ההתפתחות המיוחדת בנפש התודעה.

בתקופתו של רודולף שטיינר, בתחילת המאה עשרים, אנשי חינוך כבר עשו ניסויים בשימוש בעזרים טכנולוגיים כגון מכונת חישוב, כדי לשמור על ההוראה אובייקטיבית ככל האפשר. בתשעים השנים שלאחר מכן הרחקנו לכת עוד יותר בהחלפת מורים חיים בהדרכה מתוכננת, שיעורים דרך האינטרנט, ספרי לימוד אחידים, מערכי שיעור, מבחני הישגים, וכו'.

[עמוד 100/ 118] כיום, כשמדברים אנו אודות השיטה האובייקטיבית של לימוד, אנו מפרידים בין הלימוד לבין אישיותו של המורה. אנו גוררים פנימה כל מכשיר אפשרי, אפילו את אותן מכונות חישוב נוראות, כדי שהלימוד יהיה כמה שפחות אישי. הפרדה שכזו אינה באמת אפשרית. המאמץ להפריד לחלוטין בין הלימוד לבין האישי מוביל רק לכך שנכנסים למשחק הצדדים הגרועים ביותר של המורה, והצד הטוב שלו לא יכול כלל להתגלות כאשר כל כך הרבה אובייקטיביות נגררת פנימה.

איך אנחנו יכולים לתקן את המגמה האובייקטיבית היהירה הזו? אנחנו יכולים לעצור את החתירה בחינוך למלא את הישות האנושית עם ידע כאילו שהיינו מטילים מטבעות לתוך קופת חיסכון, ובמקומה לחתור להבנת האדם, הבנת האדם השלם.

[עמוד 104/ 123] כל זה מעיד על אי-היכולת של התקופה להבין את הישות האנושית. כי, קודם כל, אם מנסים להבין את הישות האנושית, כוחו של האינטלקטואליזם נפסק. אי אפשר להבין את האדם מתוך האינטלקט. אפשר לבחור לדבוק בעיקשות ובנוקשות באינטלקטואליזם; אבל אז חייבים לוותר על ידע הישות האנושית. אך לשם כך, נאלצים לתלוש ממקומם את המוח (mind) ואת הלב, וזה בלתי-אפשרי. אם זה נתלש, זה נובל. כי הראש יכול לוותר על ידע האדם, אך זה גורר צמצום של המוח והלב. ושנית, אי אפשר להשיג הבנה של האדם בעזרת מושגים שמובילים אותנו בתחום של הטבע החיצוני. לא משנה כמה יכולים אנו להשיג כלפי חוץ בעזרת המושגים הללו, אין הם יכולים להוביל אותנו אל המרכיב השני של הגוף האנושי, אל הגוף האתרי האנושי, אל גוף הכוחות המעצבים.

מה זה? פנטסיה כלשהי של רודולף שטיינר על גוף אתרי שהמדע לא יכול להגיע עם אליו אמצעי חישה? כמה טיפשי! לבטח המדע יגלה גוף כזה אם הוא קיים באמת? איך אנחנו יכולים לתת משקל לקיומו של גוף בישות האנושית שהמדע לא יכול להוכיח שהוא קיים? שימו לב להנחה מראש שהגוף האתרי ניתן לגילוי על ידי מנגנון חושי והדימוי המטריאליסטי של "מתן משקל". האם אתם רואים את הבעיה? כל הראיות שהוכרזו על-ידי המדע נגד קיומו של הגוף האתרי הרוחני בטלות ומבוטלות כי הן אך ורק ראיות חומרניות עבור משהו אשר אינו גשמי – חשוב, אך לא חומרי. שימו לב איך אנו מורגלים לראות כשוות חשיבות וחומריות בזמננו של שכלתנות משתוללת.

[עמוד 105/ 124] אני אניח את קיומו של מדען מאד מעוצב ומאד פיקח. אינני אומר שאין בינינו מדענים שנמצאים כבר קרוב לשלב הזה. כי אינני מאמין שבעתיד תהיה התקדמות נוספת באינטלקטואליזם. נתיב שונה יילקח. יש לי מלוא הכבוד לאינטלקטואליזם של האנשים המלומדים שלנו. אל תחשבו לרגע שאני אומר זאת מתוך חוסר כבוד. אני מתכוון לכל זה ברצינות. יש מספר עצום של מדענים פקחים מאד, בכך אין שום ספק! אבל אפילו אילו הנחתי שהמדע הגיע לנקודת השיא שלו, עדיין הוא יוכל להבין רק את גופו הפיזי של האדם, ושום דבר על הגוף האתרי. ידע של הגוף האתרי אינו מתבסס על פנטזיה. אבל הגירוי לרכוש את היכולת להבחין במרכיב המשני העל-חושי הזה במבנהו של האדם יכול להתעורר רק מתוך חוויה אמנותית של הנפש. האמנות חייבת להפוך לדם-החיים של הנפש. ככל שירבו האנשים שחפצים בכך שהמדע האובייקטיבי שלנו יקפיד להימנע מכל מה שיש לו אופי אמנותי, כן ירחקו הם מידע האדם.

בדבריו על ימי קדם, יש לרודולף שטיינר אמירה מעניינת אשר חושפת אמת על האבולוציה האנושית, "מה שקיים היום רק בנעורים המוקדמים היה קיים אז לאבולוציית האנושות כולה." אם אנו רוצים למצוא ראיות לראיה על-חושית מולדת בבני אדם כיום, אנחנו לא צריכים להסתכל הרחק יותר מאשר על ילדינו. לדוגמה, לאשתי היו תאומים בנים וכאשר שלושתם היו ביחד, הם שיתפו ביניהם חבר דמיוני למשחק, "פלום-די-דול (Plum-dee-dol)." אשתי אמרה שיום אחד היא שמעה את אחד מהם מצביע דרך החלון ואומר: "תראה, הנה שם פלום-די-דול." השני אמר "שם. במכונית עם אבא שלו." שני הבנים היו רואים מציאות כלשהי שאף אחד אחר לא יכול היה לראות, לפחות המבוגרים לא היו יכולים. באשר לי, אני זוכר פיות קיימות כשהייתי צעיר מאוד. ככל שלמדתי יותר על העולם החומרי, זלזלתי באותן חוויות כתוצאה של דמיון פורה, אבל אני חושד עכשיו שהזיכרונות האלה היו של פיות בפועל בשנים הראשונות של חיי.

נראה שבני אדם מתפתחים על-ידי היעשות ליותר ויותר מפותחים לגילם, כלומר, מה שהיה נחשב בתקופות קודמות כהתפתחות מוקדמת, הופך כעת להיות הכלל. מה שאנחנו יכולים לעשות בשלבים מאוחרים יותר של חיינו, הופך ליכולת בשנים שאנו יותר ויותר צעירים, ככול שהאבולוציה מתפתחת. היכולות הגבוהות ביותר שהיו לנו באביב האבולוציה זמינות כעת בתקופת האביב של היחיד. באופן כללי אפשר לומר שהאבולוציה של האדם היחיד מסכמת את האבולוציה של הישות האנושית.

בעודי מפלס את דרכי דרך ההרצאות אלה של רודולף שטיינר, אני מוצא את זה קשה כמו ההרצאות בפיסיקה או ספרי הלימוד שנאלצתי לפלס בהם את דרכי. ברגע שלמדתי היבט אחד של פיסיקה, הקורס הבא לימד אותי היבט שונה לחלוטין ונבנה על הידע שהייתי אמור ללמוד בקורס הקודם. כל קורס התחיל על ידי ההחדרה לתוכי של רעיונות חדשים ומדהימים. לימוד פיסיקה היה כמו הליכה בעלייה על הליכון רציף. מעולם לא נראה שזה נהיה יותר קל, אלא רק יותר קשה. אותו הדבר עם מדע הרוח. אם לא הייתי צריך לעשות דבר מלבד לקרוא את הספר, הייתי כמו אלה שפשוט קוראים הרצאות של רודולף שטיינר. בסקירות שלי אני חולק את עבודתי עם המושגים, כדי לעזור לאחרים לשקול איך הם יעבדו על-פי דרכם, עם המושגים שגילו בהרצאות של רודולף שטיינר.

[עמוד 112,113/ 133] הדרך היחידה להקשיב להרצאות על מדע הרוח, כפי שהכוונה כאן, היא שהנוכחים בהן יעשו את חלקם בעבודה. אך כיום אין זה מוצא חן בעיני האנשים. הם נוהרים להרצאות או לפגישות המלוות בשקופיות, כך שהם יוכלו לשבת ולעשות כמה שיותר מבלי לחשוב. הכל פשוט עובר לפניהם. הם יכולים להישאר פסיביים לחלוטין.

הקטע הבא משלים פרטים אשר רודולף שטיינר הזכיר בקצרה ב'תזונה ותמריצים'^[9], איך תינוק בן יומו חווה מתיקות הממלאת את כל גופו כאשר הוא שותה חלב. לחלב יש כוחות בונים נפלאים עבור התינוק ורצונו לחלב הוא בדיוק מה שהוא צריך בשלב זה בחייו.

[עמוד 121/ 143,144] לבני-האדם כיום יש עדיין את היכולת ללמוד לחוות את העולם עם כל האדם בגיל מוקדם. כי מה שזה עתה אמרתי מתייחס לאדם המבוגר. לפני התחלפות השיניים יש עדיין לילד יכולת לתפוש את העולם עם כל ישותו. זאת רואים, למשל, בעובדה שתהיה זו טעות להניח שחווית התינוק היונק חלב היא מופשטת כמו זו של המבוגר. כשאנו שותים חלב אנו טועמים אותו על הלשון, ואולי מסביב ללשון. אך אנו מאבדים כל חוויה של טעם לאחר שעבר החלב דרך הגרון. אנשים צריכים לשאול מדוע הקיבה פחות מסוגלת לטעום מאשר החך – היא מסוגלת לא פחות כי אם באותה מידה; אלא שהראש הוא זללן. אצל האדם המבוגר דורש הראש את כל הטעם לעצמו. הילד, לעומת זאת, טועם עם האורגניזם כולו ולכן עם הקיבה. התינוק הוא כולו איבר חישה. אין בו שום דבר שאינו איבר-חישה. התינוק טועם עם כל ישותו. יותר מאוחר זה נשכח על ידי האדם; והטעימה נפגעת מכך שהילד לומד לדבר. כי אז הראש, שעליו ליטול חלק בלימוד הדיבור, מתחיל להתעורר ומפתח את השלב הראשון של אי-שובעה. בתמורה להתמסרותו ללימוד הדיבור, שומר הראש לעצמו את התענוגות של הטעימה. אפילו במה שנוגע ל'טעימה של העולם', קשר עם העולם אובד במהרה. ובכן, 'טעימת העולם' אין לה חשיבות מיוחדת, אך ליחסים של הישות האנושית כולה עם העולם יש חשיבות.

ילדים מתחת לגיל חמש לומדים מהוריהם הרבה אשר מועבר הלאה לבגרות, במה שרודולף שטיינר קרא בזמנו, התת-מודע. עם הופעתו של המדע דויילטיקס doyletics)), אנו יכולים לראות שאת קבלת אופן ההליכה של אדם מהוריו אשר רודולף שטיינר דן בה בפסקה הבאה, אנו מייחסים לתמסורת דויילית (doylic). ילדים מאמצים גינונים של הוריהם בכך שהם מחקים אותם ודוגמאות ההתנהגות האלה מאוחסנות כזיכרונות דוייליים אשר מסוכמים אז במהלך חייהם, אלא אם כן הם מאותרים. אם אמא רואה את בתה משחקת עם מקק וצורחת, הילדה בת השנתיים תחווה מחדש את החלחלה אשר חלפה בגופה הצעיר בן השנתיים בכל פעם שהיא רואה מקק לאחר מכן. היא תאמר לחברים, "אני מפחדת פחד מוות ממקקים."^[10] מה שחי בראשינו אלו הם זיכרונות הכרתיים, מה שחי בגופנו הם זיכרונות דוייליים שלנו. זיכרונות דוייליים עשויים להיות אילמים, אבל הם רהוטים: הם מדברים על קיומנו שלפני גיל חמש שנים בקול היחיד האפשרי: הגוף שלנו.

[עמוד 122,123/ 144,145] בני-אדם צמצמו את עצמם לראש בלבד ואילצו את עצמם להאמין שהראש הוא החלק בעל הערך הרב ביותר שלהם. אך זה לא הביא אותם למצב אידיאלי, מפני ששאר הטבע האנושי מביע את טענותיו בתת-המודע. החוויה דרך משהו אחר מאשר הראש אובדת כיום עם התחלפות השיניים בילדות המוקדמת. אם יש לכם עין חדה לדברים האלה, אתם יכולים לראות את ההליכה של האב או האם אצל הבן או הבת עשרות שנים מאוחר יותר. באופן כל כך מדויק חי הילד את המבוגרים סביבו, שמה שהוא הרגיש הופך לחלק מן הטבע שלו.

במחצית הראשונה של החיים למדתי מדעים בלבד – רציתי לגלות איך העולם פועל. ואז גיליתי שלמדתי רק על מחצית החיים, החצי הריק שלהם. הלכתי לאיבוד בחשיבה מתה, מופשטת, אשר אמנם הייתה הגיונית ומבוססת על השכל, אבל ריקה לחלוטין מחיים. עם התגלית הזאת, התחלתי את התקרבותי ללימודי אמנות, כל האמנויות: מוסיקה, משחק, בלט, אופרה, ספרות, ציור, צילום, וכו'. לאט-לאט החלו חיי להתעורר שוב, ככול שמילאתי ​​את החלק שלהם שהוזנח במהלך לימודי המדעים שלי, במיוחד פיזיקה. למדתי בדרך הקשה את הלקח שרודולף שטיינר נתן לצעירים האלה שחיפשו להיעשות בני-לוויה של מיכאל.

[עמוד 123,124/ 145,146] אם אתם מחנכים את האדם בעזרת המופשט והמדעי, אין הוא חווה דבר מנפשכם. הוא חווה את נפשכם רק אם אתם פונים אליו דרך האמנות. כי בתחום של האמנותי כל אחד הוא אינדיבידואל, כל אחד הוא אדם אחר. זהו האידיאל של המדע שכולם יהיו אותו דבר. זה יהיה משהו משהו – כך אומרים האנשים כיום – אם כל אחד יְלַמֵד מדע משלו. אבל זה לא יכול להיות, כי המדע מגביל עצמו למה שזהה אצל כל בני-האדם. בתחום של האמנותי כל אדם הוא אינדיבידואל בפני עצמו. אך בזכות זה, יכול להיווצר יחס אינדיבידואלי, אישי, של הילד אל האדם אשר חי ופועל באופן אמנותי, וכך צריך להיות. נכון, לא מגיעים אל התחושה של האדם השלם כישות פיזית חיצונית כפי שזה קורה בשנות הילדות הראשונות, אלא לתחושה של האדם השלם בנפשו של מי שאמור להוביל. החינוך חייב להיות בעל נפש, אבל למדען, אי אפשר שתהיה לו נפש. יכולה להיות לנו נפש רק באמצעות מה שאנחנו מבחינה אומנותית. יכולה להיות לנו נפש, אם אנחנו נותנים למדע צורה אמנותית באמצעות האופן שבו הוא מוצג, אך לא דרך התוכן של המדע כפי שהמדע מובן היום. מדע הוא לא עניין יחידני ואישי. לפיכך, בגיל בית הספר היסודי, הוא לא מבסס קשר בין מורה לתלמיד. כל הדרכה חייבת לכן להיות חדורה על-ידי אמנות, על-ידי אינדיבידואליות אנושית, כי האינדיבידואליות של המורה והמחנך היא בעלת ערך רב יותר מכל תכנית לימודים אשר שוקלים אותה. זאת היא האישיות הייחודית של המורה שחייבת לעבוד בבית הספר.

אפשר לשאול אותי, "האם למרות זאת אינך לומד מדע במדע הרוחני של רודולף שטיינר?" תשובתי תהיה "כן, אבל המדע של הרוח קרוב לאמנות ככול שמדע יכול להיות. הוא לא עוסק רק עם הראש, אלא ביחיד כישות אנושית שלמה בעלת גוף, נפש, ורוח." עם הראש אפשר רק לתפוס את מה שהוא על-פני האדמה – את הישות האנושית כגוף פיזי. המדע עוסק בגבולות; לרוח אנושית אין גבולות.

[עמוד 124/ 146,147] מה צומח בין התלמיד למורה מהתחלפות השיניים ועד לגיל ההתבגרות – מהו החיבור ביניהם? מה שקושר אותם יחדיו זה רק מה שמביא האדם איתו לתוך הקיום הארצי מן העולמות הרוחיים העל-חושיים, מן הקיום הקדם-ארצי שלו. ידידיי היקרים, לעולם אין זה הראש אשר מכיר במה שמביא איתו האדם מחייו הקדם-ארציים. הראש נוצר כדי לקלוט את מה שקיים על פני האדמה. ועל פני האדמה נמצא רק חלקו הפיזי של האדם. הראש אינו מבין דבר ממה שניצב בפני האדם כישות האנושית האחרת שבאה מן הקיום הקדם-ארצי. בצבע המיוחד שנותן האימפולס האמנותי לנפש האנושית חי ואורג מה שהביא איתו האדם מן הקיום הקדם-ארצי, ובתקופה שבין התחלפות השיניים לגיל ההתבגרות, נוטה הילד במיוחד להרגיש בלבבו את מה שפוגש אותו אצל המורה כְּמה שבא מן הקיום הקדם-ארצי. לילד צעיר יש נטייה להרגיש את צורתו החיצונית של האדם בתבניתו הארצית. משנתו השביעית עד שנתו הארבע-עשרה או החמש עשרה הוא מחפש – לא דרך מושגים תיאורטיים אלא דרך החיים-ביחד עם בני-האדם – את מה שלא ניתן לתפוש באמצעות מושגים אבל הוא מתגלה במורה, ומתנגד לצורה מושגית. למושגים יש צורה, כלומר, גבולות חיצוניים. אך לאינדיבידואליות האנושית במובן שתואר אין גבולות חיצוניים, יש רק עוצמה, איכות. היא נחווית כאיכות, כעוצמה, באופן מיוחד מאד בתקופת החיים שהזכרתי. אבל היא איננה נחווית בשום אטמוספירה מלבד זו של האמנות.

מה על מורה לעשות כאשר הוא מתמודד עם מצב שבו חלק מהילדים מבריקים יותר ממנו? בכל כיתה ייתכנו אחד או שניים גאונים לעתיד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכור משרת מורה לכל גאון כך שהילדים הגאונים יכולים ללמוד את כל מה שביכולתם.

[עמוד 126/ 148,149] אתם תאמרו שזה לא חשוב בבית-הספר היסודי. אם הילד הוא גאון, הוא ימשיך לבית-ספר התיכון ושם הוא לבטח ימצא מורים גאונים. לא תאמרו זאת, מפני שהניסיון אינו מוכיח זאת – אבל אתם חייבים להודות שיכול לקרות שמורה יעמוד בפני כיתה שבה ישנם ילדים שנועדו להיות יותר פקחים מימנו עצמו. ובכן תפקידנו כמורים הוא להביא את הילדים לא רק לדרגת הפקחות שלנו, אלא למלוא ההתפתחות של כוחותיהם שלהם. כמורים, לפיכך, אנו יכולים להיקלע למצב שנצטרך לחנך מישהו שיהיה יותר גדול ונפלא מאיתנו. זה בלתי אפשרי לספק מספיק מורים לבתי-הספר אלא אם כן דבקים בעיקרון שלא חשוב אם המורה אינו כל כך פיקח כמו שהתלמיד יהיה יום אחד. למרות זאת הוא עדיין יהיה מורה טוב, כי זה לא תלוי במסירת ידע אלא בהפעלת האינדיבידואליות של הנפש ובקיום הקדם-ארצי. אזי, למעשה, יחנך הילד את עצמו דרכנו. וזאת האמת. למעשה, אנו לא מחנכים כלל. אנו רק מפריעים לתהליך החינוך כאשר אנו מתערבים באופן נמרץ מדי. אנו מחנכים רק כאשר אנו מתנהגים באופן כזה שדרך התנהגותנו שלנו יכול הילד לחנך את עצמו. אנו שולחים את הילד אל בית-הספר היסודי כדי לפטור אותו מאלמנטים בעייתיים. על המורה לדאוג לכך שהילד ייפטר מן האלמנטים הבעייתיים, שהוא יינצל מתנאים בהם אין הוא יכול להתפתח. הנקודה הזו חייבת להיות מובנת לחלוטין: אין אנו יכולים לדחוס שום דבר לתוך ישות אנושית על-ידי לימוד וחינוך. מה שאנו יכולים לעשות זה לדאוג לכך שהישות האנושית, בזמן שהיא גדלה, תצליח לפתח את היכולות שבתוכה. את זאת יכולים אנו לעשות, אבל לא באמצעות מה שאנו יודעים, אלא באמצעות מה שפועם בפנימיותנו בדרך אמנותית. ואפילו אם תקרה התופעה הנדירה שכמורים לא נֵחַנּוּ בגאונות – אסור לומר זאת, אבל למרות תנועת הצעירים שלכם אתם מספיק מבוגרים כדי שאומר זאת – אם יש למורה רק סוג של חוש אמנותי אינסטינקטיבי, הוא יפריע פחות לצמיחתה של נפש הילד מאשר המורה שאיננו אמנותי אך מצויד בידע עצום. להיות מצויד בידע עצום זה לא קשה.

מהי משמעות דבריו של רודולף שטיינר, "להביא את הקיום הקדם-ארצי להתעורר לחיים"? איך אנחנו אמורים להבין את זה, בעודנו חסרי יכולת ראייה על-חושית כפי שהייתה לרודולף שטיינר? ובכן, כולנו מתבגרים ומוצאים את עצמנו נמשכים באופן מסתורי לאדם זה או אחר, והמדע לא יכול להסביר את הסיבה לכך. המדע יכול להסביר את הייצור המוגבר של הורמונים המלווה משיכה כזו, אבל הוא חסר אונים עם ידע האדמה בלבד שלו כדי להסביר את הסיבה של המשיכה. לעיתים המשיכה מתקיימת חמש דקות, לפעמים חמש שנים, לפעמים חמישים שנה, לפעמים חיים שלמים.

[עמוד 127/ 150,151] רואים אתם, ההרגשה שאיתה פוגש אדם את רעהו היא מסובכת להפליא. אילו רציתם לתאר את כל הטווח של סימפטיות ואנטיפטיות ואת הפעולה ההדדית של סימפטיות ואנטיפטיות שאיתן אתם פוגשים אדם אחר, לא הייתם מגיעים לעולם להגדרה ממשית. בחמישים שנה לא הייתם מצליחים להגדיר את מה שאתם יכולים לחוות בחמש דקות בתור יחסי-החיים בין אדם לרעהו. לפני גיל ההתבגרות זוהי בראש ובראשונה חוויה של הקדם-ארצי. הקדם-ארצי שולח את אורו דרך כל תנועה של הידיים, כל מבט, דרך עצם הדגשת המלים. למעשה זוהי האיכות של המחווה, המילה, המחשבה, של המורה שפועלת על הילד ושאותה הילד מחפש. וכאשר כבני אדם מבוגרים – כה מבוגרים שכבר הגענו לגיל חמש-עשרה או שש-עשרה ואפילו מעבר לכך! – אנו פוגשים בני-אדם אחרים, אז העניינים מסובכים עוד יותר. כי אז, מה שמושך או דוחה את האחרים באדם מסווה את עצמו למעשה בחשיכה בלתי-ניתנת לחדירה על ידי העולם של מושגים מופשטים. אבל אם, בעזרת האנתרופוסופיה, נחקור את מה באמת יכול אדם לחוות בחמש דקות אך אינו יכול לתאר בחמישים שנה, נמצא שזהו מה שעולה מתוך החיים הארציים הקודמים, או מתוך סידרה של חיים ארציים קודמים, אל תוך החיים הנוכחיים של הנפש, וזה מה שמתרחש הדדית. האלמנט הלא ברור, הבלתי ניתן להגדרה הזה שעולה בנו כאשר נפגשים אנו כמבוגרים, הוא אשר משליך את אורו מחיים קודמים על פני האדמה אל תוך ההווה. לא רק הקיום הקדם-ארצי, אלא כל מה שהישות האנושית עברה דרכו כגורל בחיים הארציים העוקבים.

אנחנו לא נמשכים לכול בני האדם שאנו רואים, לעתים קרובות אנו פשוט עוברים על פניהם בלי מבט שני או מחשבה נוספת. המדע אינו יכול להסביר מדוע זה כך, ומבטא את חוסר האונים שלו בעניין הזה על-ידי הימנעותו מלציין משהו, טקטיקה שהוא משתמש בכל-כך הרבה מן העניינים אשר רודולף שטיינר אינו מהסס להבהיר לנו. אבל היעדר הסבר לעניין לא עוצר את המדע מלבקר קשות את יכולתו של רודולף שטיינר להתייחס לאותו העניין. וכאשר המדע מבקר את רודולף שטיינר, אין זה מתוך ראיות, אלא מאותו הסוג של חשיבה מבוססת אשליה שהמדע מאשים שהעבודה של רודולף שטיינר מבוססת עליה – ושעליה הוא לא מבסס.

[עמוד 128/ 151] ישויות אנושיות חולפות זו על פני זו מפני שרק מה שעובר מחיים ארציים חוזרים יכול לפעול בין אדם לאדם, והתרבות המודרנית לא עושה דבר כדי לפתח חוש לכך. אך את זאת יש להביא גם אל תוך החינוך שלנו. עלינו להיות מסוגלים לחוות את מה שנמצא יותר עמוק באדם, את מה שמגיע מחיים ארציים קודמים. זה לא יושג אלא אם נביא אל תוך החינוך שלנו את כל חייו של האדם כפי שהוא חי אותם על פני האדמה.

דל ואני חשנו את הקשר הזה בינינו מיד. נפגשנו במהלך שגעון-החיבוק בשנות השבעים וכיניתי את פגישתנו מאוחר יותר, "אהבה מחיבוק ראשון." כאשר באנו לנסח את טקס הנישואין שלנו, היכרנו בתחושתנו בקשרים הקדם-ארציים שלנו, במילותיו של חליל ג'ובראן מתוך יומנה של מארי האסקל, מהשנים-עשר במאי 1922:

"אותו הדבר העמוק ביותר, אותה ההכרה, אותו הידע, אותה תחושת קרבה התחילו בפעם הראשונה שראיתי אותך, וזה אותו הדבר עכשיו – אבל אלף מונים עמוק ועדין יותר. אוהב אותך מאוד לנצח. אהבתי אותך הרבה לפני שנפגשנו בבשר הזה. ידעתי זאת כאשר פגשתיך בפעם הראשונה. זה היה הגורל. ככה אנחנו ביחד ושום דבר לא יכול לנער אותנו זה מזה."

רוב המורים מחנכים ילדים באמצעות תהליך קופת החיסכון. זהו תהליך שבו ממלאים ילדים עם למידה, כמו הנחת מטבעות במיכל שממנו הם יכולים לאחר מכן לשאוב את מה שלמדו כרצונם. אבל אם משתמשים בתהליך הזה, משמרים את בני האדם שאמורים לחנך תקועים כילדים לנצח. הם הופכים להיות כמו המלפפון המוכנס לתוך צנצנת בעודו על השיח: הוא ממלא את הצנצנת ולוקח את צורת הצנצנת למשך שארית חייו.

[עמוד 129/ 152,153] ובכן, עלינו לטפל בילד באופן הגייני, כדי שיוכל לגדול בהתאם לטבע. אילו יכולתם להמציא איזה מכשיר שישמור את הילד בגודל מסוים כך שלא יוכל לגדול, כך שאפילו גודל הזרוע שלו לא ישתנה והאדם הצעיר יישאר כפי שהוא לשארית חייו, זה היה נורא. בישות האנושית יש לטפל באופן שתוכל לגדול. איך זה היה אילו לא היה הילד הקטן משתנה, אם הוא היה נראה אותו הדבר לאחר עשר שנים? זה היה איום ונורא אם הוא היה נשאר כפי שהוא בגיל ארבע או חמש. אבל בבית-הספר אנו מספקים לילדים מושגים ומשתעשעים ברעיון שהם לא ישתנו במשך כל חייהם. הילד אמור לשמר אותם בזיכרון; בעוד חמישים שנה מהיום הם אמורים להיות אותו הדבר כפי שהם היום. ספרי הלימוד בבתי-הספר שלנו מבטיחים שהילד יישאר ילד. עלינו לחנך את הילד כך שכל המושגים שלו יהיו בעלי יכולת לצמוח, שהמושגים והאימפולסים של הרצון באמת יחיו אצלו. זה לא קל. אבל החינוך בדרך האמנותית מצליח לעשות זאת. ולילד יש הרגשה שונה כאשר אנו מציעים לו מושגים חיים במקום מושגים מתים, כי באופן בלתי-מודע הוא יודע שמה שניתן לו צומח יחד איתו כפי שהזרועות שלו צומחות עם הגוף.

באיליאדה של הומרוס יש תמונה מרתקת כאשר הקטור מגיע להיפרד לשלום מאשתו חבוש קסדת מלחמה עם מניפת מברשת לרוחב חלקה העליון. בנו אסטיאנקס נחרד מפלומת הנוצות העולה מראשו של הקטור, הוא לא יודע שזה אביו, ורץ אל המטפלת שלו בדמעות.^[11] תמונת המחזה הקצרה הזו צוינה על-ידי פרופסורים שונים בכמה הרצאות ששמעתי על האיליאדה, למרות שאיננה משחקת תפקיד מכריע בסיפור. מדוע כל-כך הרבה מהומה על הפחד של נער צעיר מאביו רק בגלל שאביו חובש קסדה? אם נחבר את האיור הזה עם הנחת-היסוד שרודולף שטיינר מציע למעלה ש"מה שקיים היום רק בנעורים המוקדמים היה קיים אז לכול האבולוציה של האנושות", אנו יכולים לדמיין שבזמנו של הקטור, ילדים בגילו של אסטיאנקס היו עדיין מסוגלים להבחין במציאות הרוחנית באופן ישיר ויכלו לראות רגשות כגון כעס המשתרעים מראשו של אדם שנראו בהחלט כמו הפלומה על הקסדה של הקטור. הילד ראה רק אדם כועס במקום האב האוהב שלו שבא להיפרד ממנו. גברים בזמנו של הקטור חבשו נוצות כאלה, כי הם היו יכולים להחדיר בדיוק את אותו סוג של פחד לאויביהם בקרב כמו שנעשה לבנו הצעיר. גם כיום הפרק הקצר הזה נבחר, משום שהוא מהדהד בכל מי שקורא את אותו הידע העתיק שכולנו נושאים אתנו, אף-על-פי שלא במודע.

רודולף שטיינר דן בקסדה הנקראת הקסדה של פאלאס-אתינה (ראה ציור מאת האמן הצ'כי ט.פ.סיימון, משנת 1936), זאת שהיא בדרך כלל מוצגת כחובשת (לעתים קרובות בלי נוצות), וקורא לה "ריכוז הכוחות הקוסמיים" הפועלים בסביבת הראש שהיו גלויים לאנשים ביוון העתיקה. ניתן היה לצפות שהדימוי המקובל של אתנה הוביל לאימוץ המקורי על-ידי הלוחמים היווניים של נוצות על הקסדות שלהם, אשר נמשך גם אל תוך תקופתו של הקטור. כאשר מבינים שאלו הם כוחות היקום, השואבים את השיער מהראשים שלנו, זה מוסיף עוד להבנתנו כיצד החיילים היווניים האלה, שלא יכלו עוד לתפוש את הכוחות הללו באופן ישיר, אבל חיו בחברה שהיו לה זיכרונות ישנים שלהם, היו צריכים לתאר אותם על הקסדות שלהם.

ראש האלה אתנה המראה את הכוחות הקוסמיים החודרים לתחומה כפלומת נוצות, מהיצירה של האמן הצ'כי ט.פ.סיימון, 1936.

[עמוד 134,135/ 158,159] אנשים כן כוונו את מבטם אל העולם שאנו מכנים אותו עולם החושים, אך בתהליכים החומריים הם ראו את הרוחי. עבורם, מה שבעולם החומרי הציג את עצמו בפני החושים שלהם, היה באותו זמן רוחי. כמובן, קליטה כזו של העולם היתה אפשרית רק משום שמעל ומעבר לכל מה שאנו רואים בעולם החושים, הם למעשה קלטו את הרוחי. הם ראו לא רק את האחו המכוסה פרחים, אלא מעל לפרחים הם ראו קיום רוטט ופעיל של הכוחות הקוסמיים אשר מושכים החוצה את הצמחים מן האדמה. בדרך מסוימת הם ראו – זה נראה גרוטסקי לאדם המודרני, אבל אני מספר לכם עובדות – כיצד נושאת הישות האנושית על ראשה סוג של כיפה אתרית, אסטרלית. בכיפה האתרית, אסטרלית הזו הם חוו את הכוחות המהווים תשתית לצמיחת השיער. אנשים כיום נוטים להאמין שהשיער צומח מתוך הראש פשוט כי הוא נדחף החוצה מבפנים, בעוד שהאמת היא שהטבע שבחוץ מושך אותו החוצה. בזמנים עתיקים ראו בני-האדם את המציאות של הדברים אשר מאוחר יותר, כהעתק אמנותי, שפכו אורם לתוך הציביליזציה. חישבו רק על ה'קסדה' של פאלאס אתינה, אשר ברור לגמרי שהיא שייכת לראש. אלו אשר אינם חווים נכונה את הקסדה הזו, חושבים שהיא מונחת על הראש. היא אינה מונחת על הראש. היא מוענקת על ידי ריכוז של כוחות קוסמיים השולחים קרניים אשר פועלות סביב לראש של פאלאס אתינה ומצטופפות שם, כך שבזמנים העתיקים זה היה נראה בלתי אפשרי לעצב את הראש של פאלאס אתינה ללא הכיסוי הזה. הם היו מרגישים אז כפי שמרגישים אנו כיום לגבי ראש מקורקף. אני לא אומר שכך היה אצל היוונים המאוחרים יותר.

אנשים בזמנים קודמים, כגון בעידן תרבות הודו העתיקה, הרגישו צורך לחיות בתוך מספרים, אבל לא חשו בצורך להתאים אותם לדברים גשמיים. זה התהווה רק עם החישובים המוקדמים של גלילאו גליליי ואלו שבאו אחריו. אנחנו לא צריכים ללעוג לאלה שהשתמשו במספרים בצורה שונה מזו שאנו בוחרים בה היום, אלא שעלינו להבין שהגישה המיוחדת שלהם למספרים עוזרת לנו בהבנת מידת השינוי האבולוציוני של התודעה בין זמנם ותקופתנו. תקופת הודו הקדומה תואמת את תקופת צמיחת הילד האנושי כיום מהלידה עד גיל שבע, ראיית ההיבטים הרוחניים של המציאות החומרית סביב, כפי שעשה אסטיאנקס הקטן.

[עמוד 136/ 161] פירושם של חישובים בימים ההם היה להיות מסוגל לחיות במספרים ובגדלים, ולא להזדקק להצמיד את המספרים ואת הגדלים הללו למה שאינו אלא חומריות דחוסה. אינני רוצה לעורר התנגדויות לשֵׁרוּת שנותנת חומריות דחוסה כיום, אך חייבים להזכיר כמה שונה היתה הקונפיגורציה של הנפש בזמן היותר עתיק ההוא.

אתם יכולים להבין את הברכה, נמסטה, אשר ההודים משתמשים בה עדיין היום, רק אם אתם מבינים איך ההודים הקדומים ראו רוח כאשר הם הביטו על הישות האנושית, מסתכלים כאילו דרך הגוף הפיזי או מתעלמים מההופעה הפיזית, כי צפיפות של חומריות הייתה פשוט לא חשובה להם. נמסטה מתורגמת בצורה הטובה ביותר, "אני רואה את החלק שלך אשר כאשר אני באותו החלק שלי, אנחנו נמצאים באותו מקום." אי אפשר לבאר את אותה הברכה בדרך כלשהי שמשמעותה הסתכלות פיזית – "החלק שלך" לא יכול להיות חלק כלשהו של גוף פיזי או חומריות צפופה. זה יכול להתייחס רק לרוח. וכאשר שנינו בעולם הרוח, אנחנו באמת באותו המקום, כמו שכל הרוחות חודרות הדדית זו את זו באופן שגשמיות צפופה אינה יכולה.

[עמוד 137/ 161] במובן מסוים הסתכלו בני-האדם דרך התנועה החיצונית, דרך הפיזיונומיה החיצונית של האדם, או דרך פרח. הם הסתכלו על משהו שהיה פחות אובייקטיבי מבחינה חיצונית. מה שהם ראו הפך בהדרגה רק להתגלות של מה שקיים כמציאות אמיתית. במשך תקופת התרבות הבתר-אטלנטית הראשונה, היה כל העולם החיצוני פשוט מציאות, מציאות רוחית. הישות האנושית הייתה רוח. היו לה ראש, שתי זרועות וגוף, וזאת היתה רוח. לא היה דבר שירתיע את ההודי העתיק מלפנות אל הישות שראה עומדת על שתי רגליים, עם זרועות וראש, כאל רוח.

תקופת התרבות הבאה הייתה של העידן הפרסי הקדום, כשמשהו של הגילים שבע עד ארבע-עשרה החל להופיע בבני האדם, אשר החלו לחוות את העולם האתרי וראו את בני האדם כמכילים רוחות של אור. זה היה העידן אשר הצמיח את זרתוסטרא המקורי שראה את ישות האור הגדולה שהוא כינה אהורה מזדאו, שוכנת בשמש הפיזית. זו הייתה ההבנה האנושית הקדומה ביותר, עד כמה שאנחנו יודעים, של ישות עמנואל, אשר מאוחר יותר חדרה לגופו של ישוע; לידתו התבשרה על-ידי האמגושים של מדרשות המסתורין של זרטוסטרא, כפי שהיא מתוארת בספר הבשורה על-פי מתי.

[עמוד 137/ 161] בתקופה הבאה כבר ראו בני-האדם יותר עמוק לתוך הדברים. זה היה יותר בעל אופי של משטח שמאחוריו הובחן במשהו יותר אתרי, ישות אנושית יותר בצורה של אור. לאדם הייתה יכולת של הבחנה בצורה זו של אור מפני שעדיין הייתה נוכחת ראיה רוחית אטוויסטית.

בעידן הבא, המצרים החלו להתרכז הרבה יותר בהיבטים צפופים של הקיום האנושי שלנו עד שהם ביקשו לחנוט את גופם כך שעל-ידי שמירת הגוף הפיזי האנושי, הם ישיגו אולי חיי נצח. דבר כזה לא היה יכול לקרות בעידן ההודי הקודם. מאחר והעידן החמישי הנוכחי שלנו מהווה תמונת ראי של התקופה השלישית, אנו מוצאים צורך דומה לקבור את כל הגוף בשלמותו ולהכין אותו לתצוגה במהלך טכס הלוויה משוכלל. זאת היא אופנה חולפת אשר תעבור עם זמן, ככל שאנו נעים ונכנסים לתקופה הבאה או השישית.

כאשר עוקבים אחר המעבר מעידן לעידן הבא, ניתן לראות את המושג 'אני' מתפתח לאט לתוך תודעה, עד שמגיעים לעידן הנוכחי שבו אנו יכולים לומר בצדק, בני אנוש נמצאים בעמדה לראות 'אני' ל'אני' האחד עם השני.

[עמוד 137,138/ 162,163] תארו לעצמכם את ההודי העתיק. הוא לא הסתכל על האגו של אדם. שפתו היתה כזו שהיא באמת ביטאה רק מחוות הנראות חיצונית ומשטחים הנראים חיצונית. כל האופי של השפה הסנסקריטית, אם חוקרים אותה על פי הרוח שלה ולא רק על פי התוכן שלה, היא בעלת טבע של מחווה, של משטח. היא מבטאת את עצמה מעל לכל בתנועה ובקו מִתְאָר. האגו, לכן, ניראה אז דרך המעטפת של הגוף הפיזי, ובתקופה הבאה, דרך המעטפת של האתרי, בתקופה השלישית דרך המעטפת של האדם האסטרלי, כשהאגו האנושי נשאר עדיין לא-מוגדר, עד שבתקופתנו, לאחר שפשט את הצעיף שלו, הוא נכנס לתוך הדו-שיח האנושי. אף אחד לא יכול לתאר כהלכה את האימפולס שנכנס לאבולוציה המודרנית, אלא אם כן הוא מסב תשומת-לב ליחסים בין אגו לאגו, המשוחררים מן המעטפות, יחסים אשר מופיעים בדרך חדשה לגמרי, למרות שבאופן איטי.

תוך כדי צפייה לאחרונה בתמונת מחזה במהלך נשף גדול בסרט "אנה קרנינה", אשתי, דל, ציינה שכל אדם שם נראה כרוזן. אני חושב שהקטע הבא עוזר לענות על שאלתה.

[עמוד 140/ 166] כי בווינה, לדוגמה, אדם שחבש משקפיים נודע כ'דוקטור'. אנשים לא הטריחו עצמם בשאלה של הדיפלומה. הם התעסקו עם החיצוניות. וכל מי שיכול היה להרשות לעצמו לנסוע במונית, היה אריסטוקראט. זו הייתה החיצוניות. עדיין הייתה הרגשה של רצון לחיות בתוך מה שניתן לתיאור במלים.

אנשים השקיעו הרבה באופן שבו אנשים היו לבושים או פעלו ופנו אליהם בהתאם למעטפת של הרושם שעימה הם כיסו את עצמם. חלק של הלמידה שלנו כיום לראות עין בעין או "אני" אל "אני" עם אנשים הוא הלמידה שלנו להיפגש זה עם זה ללא עטיפות, ללא מלבושי משרד, אקדמיה, או עמדה, אלא פשוט כאדם אחד למשנהו .

[עמוד 140,141/ 161] המעבר הגדול אל העידן החדש הזה הוא בכך שאדם פוגש אדם משוחרר מן המעטפות – על פי המערך הפנימי שלו, על פי מה שהנפש דורשת. אבל היכולות למפגש חסר מעצורים שכזה עדיין לא נרכשו. מעל לכל עדיין לא רכשנו את האפשרות ליחסים בין אגו לאגו. אך את זאת יש להכין על ידי חינוך. זאת הסיבה ששאלת החינוך הינה בעלת חשיבות כה מכרעת.

המחשבות שלי על פגישה מסוכמות בשיר קצר זה, "פגישה":

פגישה ללא מעטפות –

ללא כתרים או כובעים עם סמלי רפואה

או גלימות של כהונה

מפגש בלי מפות

באמצע אזור

פגישה כשני סיירים

במסלול משותף

אל העתיד.

מפגש בין 'אני' ל'אני' הוא כזה שנעשה בחירות מוחלטת של שני האנשים – אף אחד מהם לא רוצה לשלוט על האחר, אף אחד לא רוצה להשתמש במחשבות או הרעיונות של האחר ללא רשות, אף אחד לא רוצה לקחת את החפצים של האחר בכוח – חירות אשר תיצור חופש פעולה מוחלט במהלך הפגישה ופעולות-הגומלין שלאחר מכן, בהתאם לעקרונות שנקבעו על-ידי אנדרו גלמבוס. היסוד להבנת החופש בדרך הזו הונח על-ידי שילר בשיר-התהילה, ה'אודָּה לחירות'^[12] שבו מופיעה השורה הנפלאה, "כל האנשים יהפכו אחים תחת כנפיך הרכות (חסותך)." במילים אחרות, כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להשתייך להדרכתו של החופש בצדק, נתייחס זה לזה בנועם רב כקרובי משפחה. וכאשר יגיע היום, למדינת הכפייה כבר לא יהיה תפקיד – היא תחדל להתקיים, לאחר שאיבדה את כול תמיכת העם שהשתמשה בה בעבר כדי לשלוט באחרים בעל כורחם.

[עמוד 142/ 168] כיום חסרות לנו דרכי-מחשבה אלה, אבל רק לִמְּעַט יותר ממאה שנה. קיראו את פיכטה או את שילר מתוך מחשבה. תמצאו בכתבים שלהם מה שלאנשים מודרניים נראה איום ונורא. הם דיברו, למשל, על המדינה ועל ארגונים שיהפכו את המדינה למה שהיא צריכה להיות. והם דיברו על היעד של המדינה, באומרם: המוסר חייב להיות כזה שהמדינה תהפוך למיותרת, שבני-האדם יוכלו בעצמם להיהפך לאנשים חופשיים, המסוגלים בעזרת המוסריות שלהם לְיַתֵּר את המדינה. פיכטה אמר שהמדינה צריכה להיות מוסד שמוסר הלאה את המושכות והופך בהדרגה למיותר לגמרי. אין מה לדבר על אפשרות לדרוש דבר כזה מבני-זמננו, והם גם לא היו מתייחסים לזה ברצינות. היום זה היה עושה רושם דומה לזה שעשתה התקרית הבאה על להקה של שחקנים. מחזה הועלה בפעם החמישים על ידי להקה נודדת כאשר אמר הבמאי: "עכשיו כשכבר הופענו חמישים פעמים, אפשר לוותר על התיבה של הלחשן". אבל השחקנים נבהלו מאד מן הרעיון. לבסוף אסף אחד מהם את עצמו ואמר: "אבל, אדוני, אז כולם יראו את הלחשן!" זה בערך מה שיקרה לאנשי זמננו. הם לא רואים שגם על הלחשן אפשר לוותר. ככה זה היום. המדינה תמצא את הקונסטיטוציה הטובה ביותר שלה כאשר היא תייתר את עצמה, אבל פקידי הממשלה והקנצלרים וחברי-המועצות – מה יאמרו הם כולם על דבר כזה?

כיום העולם שלנו מלא בלחשנים בצורת פקידים עם תקנות, אשר הם מצליפים בהן כמו עם שוטים על פרים, ובתי כלא פדרליים, שלתוכם הם מפילים את מי שמתריסים כנגד ההצלפות הכואבות שלהם. ואכן, עם כוח כזה, מה יאמרו פקידי הממשלה לחופש אשר יגרום לחוקה להיות מיותרת? יהיה צורך לגרור אותם על אפם וחמתם, בועטים וצווחים, למצב כזה של החברה; בכול אופן, זאת לא תהיה פעולה מתוך חירות, נכון? אבל פקידי הממשלה הם בני אדם כאשר הם נשלפים מתפקידיהם, האם הם לא? "מה יכול להביא בני אדם לאמץ חופש?" זאת היא שאלה טובה יותר. התשובה טמונה מחוץ לתחום הסקירה הזאת ובמדע הרצוני של גלמבוס.

בקטע הבא רודולף שטיינר משווה פדגוגיה להרגלי תזונה, ושווי-הערך שלהם כיום אפילו יותר גרועים ממה שהוא היה יכול לדמיין בזמנו. הקיצוניות של מנהגי התזונה הנמצאים בשימוש כיום כרוכה לא בשקילת המזונות הנצרכים, אלא בחישוב החלבון, השומן, והפחמימות בתוך המזונות שאנו אוכלים, שלא לדבר על מה שנקרא כולסטרול טוב ורע, ואפילו יותר מכך. בקושי אפשר לאכול בלי מחשבון ולרוב האנשים יש אחד ביד. באשר לפדגוגיה, בכל נושא יש מבחן תיקני אחיד אשר מבטיח שכמות שקולה היטב של הוראה חייבת להינתן לכל תלמיד. תוסיפו לזה את מבחני LEAP, מבחני SAT, וכו', כל הדרך במעלה הסולם האקדמי – תלמידינו נתונים למרות מבחנים לפי-תקן אשר הם חייבים לעבור על מנת לרכוש את המעטפות השונות של התואר הראשון, התואר השני, והדוקטור. לאורך הדרך תובנה אמיתית של האדם נראית מיותרת, למעט אולי במהלך בחינות בעל-פה מסוימות לתארים מתקדמים.

[עמוד 143/ 169,170] לחבר אחד היו מאזניים ליד הצלחת והוא שקל את המזונות השונים, על מנת שיכניס לתוך האורגניזם שלו את הכמות הנכונה מכל אחד מהם. מנקודת ראות פיזיולוגית זה היה נכון – נכון בהחלט. אך דמיינו לעצמכם כיצד זה מועבר לתחום החינוך. לרוע המזל, זה מה שקורה, למרות שבדרך פרימיטיבית ורק בהקשרים מסוימים. אבל זה יותר מועיל כאשר זה קורה באופן אינטואיטיבי, אם הורים, במקום לקנות איזו חוברת פיזיולוגית מיוחדת על תזונה, שופטים כיצד יש להזין את הילדים בעזרת ההרגשה איך הם עצמם הוזנו פעם. וכך בפדגוגיה, חייבים להתגבר על כל דבר אשר שם חוקים לגבי כמה מזון יש להכניס לקיבה. יש לשאוף, בתחום החינוך, לתובנה אמיתית על טבעו וישותו של האדם. לתובנה זו על טבעו של האדם תהיה תוצאה מסוימת עבור כל החיים האנושיים. אתם רואים, כל מי שמגיע להבנה של הישות האנושית בדרך אותה תיארתי במשך הימים האלה, ועל ידי כך מספיג את הידע שלו בתפישה אמנותית, יישאר צעיר. כי יש אמת מסוימת בזה – ברגע שהתבגרנו, למעשה נתדלדלנו. ובכל זאת, יש חשיבות עצומה לכך שיהיו בתוכנו כוחות צמיחה. מה שיש בתוכנו כילדים הוא בעל חשיבות כבירה. אך לכך אנו מובלים בחזרה בחוויה פנימית בעזרת ידע אדם אמיתי. אנו ממש נעשים 'כמו ילדים' כאשר אנו רוכשים את הידע הנכון על האדם ובכך מכשירים את עצמנו לפגוש את אלה שהם צעירים ואת אלה שהם עדיין ילדים, באופן הנכון.

מורים באים מקרב אלו שהיה להם כוח אנושי פעיל שעבד עליהם כשהיו צעירים בעצמם, והם מאפשרים לכוח הזה להיפלט מהם בנוכחות הנתונים לאחריותם. רק היותם פיקחים לא עושה אותם מורים.

[עמוד 144/ 170] פדגוגיה אינה מספיקה אם היא גורמת למורה או למחנך פשוט להיות פיקח. אני לא אומר שהיא צריכה לעשות אותו ריק ממחשבות. אבל בדרך זאת לא מתרוקנים ממחשבות. פדגוגיה שעושה את המורה רק לפיקח, איננה מהסוג הנכון. פדגוגיה מהסוג הנכון מחיה את המורה מבפנים וממלאת אותו בדם-החיים של הנפש אשר מוזג עצמו באופן פעיל אל דם-החיים הפיזי שלו. ואם יש משהו שעל פיו יכולים אנו לזהות מורה או מחנך אמיתיים, זה שהאמנות הפדגוגית שלו לא עשתה אותו לפדנט (pedant).

איך פיתחנו את האופנה הנוכחית שלנו של מושגים הנלקחים בכוח אך ורק מעולם הטבע? האם לאנשים תמיד היו מושגים? כן, אבל שטיינר אומר לנו^[13] שאלו היו "מושגים שהתגלו לאדם" ולא מושגים העוסקים אך ורק בעולם החיצון. השינוי הגיע "כאשר פילסו בני-האדם את דרכם אל מושגים שכבר אינם נובעים מהתגלויות" ומאז ואילך החלו בני אדם "לפתח מושגים מתוך צפייה בטבע החיצוני ומתוך ניסויים חיצוניים." מאותו הזמן, בני האדם, על פי רוב, "נתנו תוקף רק למה שנתקבל מבחוץ על ידי תצפית." התוצאה של המעבר הזה הייתה עליית הדרקון המתואר כמתפתל תחת רגלו של מיכאל, כאשר מיכאל מתכונן לשגרו אל תהום הנשייה, בעזרתנו.

מן הקטע שלהלן, אנו מסיקים שכוחות החשיבה הדרוויניסטית על האבולוציה, אשר מגיעים אך ורק ממה שמצוי בטבע, מזינים את הדרקון ומעצימים אותו מאוד, עד עכשיו.

[עמוד 147/ 174] ציביליזציות קודמות הבינו את ממלכות הטבע כנובעות מן האדם, הציביליזציה המודרנית תופשת את האדם כנובע מתוך הטבע, כחיה הגבוהה ביותר. היא לא תופשת עד איזו מידה החיות הן בני-אדם לא-מושלמים. אם אנו ממלאים את נפשנו במה שחשיבתנו הפכה להיות בעזרת הטבע, מופיע, בתמונה של הדרקון טורף-האדם, הגורם החזק ביותר בציביליזציה המודרנית. האדם חש עצמו ניצב מול ישות שטורפת אותו.

אבל שום כוח להרע ​​לא מתעורר בלי שכוח להטיב יפעל כנגדו, ועליית הדרקון לוותה בעלייה לגדולה של מיכאל בזמננו. אפילו בלידת הדרקון, צוינה לידת מיכאל.

[עמוד 147/ 175] זהו המאפיין החיוני של הציביליזציה מן המאה החמש-עשרה ועד לתוך המאה התשע-עשרה. אנו רואים זאת נכונה רק כאשר אנו מתייחסים לתמונה של הדרקון. בזמנים עתיקים, היתה לה משמעות נבואית והיא הצביעה על מה שיקרה בעתיד. אך הזמנים העתיקים היו מודעים לכך שהם הולידו את הדרקון, וגם לכך שהם הולידו את מיכאל או את סנט ג'ורג', כוחות שהיו מסוגלים לגבור על הדרקון.

איך האבולוציה הדרוויניסטית יכולה לטפח דרקון אשר יכול להרוס לחלוטין את כל חיי האדם על פני כדור הארץ? אנשים כיום בעיקר מתעלמים מהמשמעות של העמדות שהם לוקחים ביחס לאבולוציה. אלו שבוחרים בתמימות בבריאתנות במקום הדרוויניזם, לפחות יש להם עמדה אשר לא תהיה כרוכה במוות חום של הקוסמוס, אבל הם גם תלויים בתיאור הכללי בספר בראשית כדי להבין את איך היקום שבו אנו החיים התפתח. מובן מאליו שבסיס כזה של הבנה ניתן בקלות להיות ולעתים קרובות מושם ללעג על ידי הוגים הדרוויניסטים. וכך שני הצדדים של הדיון על איזו צורה של האבולוציה היא הנכונה טועים! ההוגים הדרוויניסטים על-ידי לקיחת המושגים שלהם אך ורק מהטבע חיצוני; הבריאתנים על ידי לקיחת המושגים שלהם אך ורק מן התנ"ך.

רודולף שטיינר מציג באופן מפורט איך הגענו לאן שהגענו, או ליתר דיוק איפה היינו בתחילת המאה העשרים כאשר הוא מדבר.

[עמוד 147,148/ 175] אך מן המאה החמש-עשרה ועד לתוך המאה התשע-עשרה, הייתה האנושות חסרת אונים נגד זה. זו היתה התקופה אשר נכנעה בהדרגה לאמונה שלמה בעולם החומרי. כתוצאה מכך היא נעשתה כה משותקת בחיי-הנפש שלה, שביחס לאוצרות הנפש העמוקים ביותר, נסתלקה האמיתוּת. עידן שגרם לעולם לקום מתוך הערפילית הקדמונית של קאנט-לפלאס שמתעבה לכדור, ובתהליך הזה מוליד ישויות חיות ולבסוף את האדם – עידן כזה יכול היה רק לומר: בסופו של דבר חייבת פעילות כזו להיעלם אל תוך מוות אוניברסלי על ידי חום, אך זה יהיה גם סופו של כל מה שפיתח האדם בתחום המוסרי! תמיד היו אנשים אשר ביקשו להוכיח שסדר-העולם המוסרי יכול היה למצוא מקום בסדר-עולם כפי שנתפש על ידי קאנט-לפלאס, המסתיים במוות אוניברסלי, אבל השקפה כזו אינה כֵּנָה. ובשום פנים לא כנה, בשום פנים לא ישרה, היתה ההשקפה שחשבה שהתפתחות מוסרית מקורה באילוזיות והיא תיעלם כאשר מוות אוניברסלי על ידי חום יגרום להכחדה טוטלית.

איך זה יכול לקרות? בגלל שהאדם כבר לא מבין את האדם. קחו למשל את הרעיון שהמזון שאנו אוכלים נהרג ונהרס לחלוטין בתהליך העיכול שלנו לפני שהוא יכול להיות חלק מההוויה החיה הפנימית שלנו. אם היינו מנסים לקלוט חומר חי ישירות היינו מתים מיד מהניסיון. האם אי פעם שמעתם שמדובר על כך בקורס בביולוגיה או רפואה? אני לא. לכל צעד של תהליך העיכול שלנו, לכל איבר הקשור לעיכול שלנו יש תפקיד מפתח בהסרת כל זכר של חיות מהמזון שלנו, כך שהוא יכול להתחיות מחדש שוב כחלק בלתי נפרד של עצמנו.

[עמוד 148/ 176] כי מה מתרחש באדם? באדם מתרחש בכל רגע מה שלא קורה בשום מקום אחר בעולם הארצי סביבנו. האדם מכניס לתוכו דברי-מזון מן העולם הסובב. הוא מכניסם לתוכו מממלכת החי ורק במידה מועטה ממה שמת. אך דברי-מזון כאשר הם עוברים דרך מערכת העיכול הם נהרסים, אפילו אלה שחיים ביותר. האדם מכניס לתוכו חומר חי והורס אותו לגמרי, על מנת להפיח את חייו שלו אל תוך מה שהומת. וכל עוד לא עברו חומרי המזון לתוך צינורות הלימפה, לא הופך המת שוב לחי בישות הפנימית של האדם. ניתן לראות, אם חודרים אל תוך ישות האדם, שבתהליך האורגני האנושי החדור בנפש ורוח, חומר נהרס כליל ואז נברא מחדש. באורגניזם האנושי יש לנו תהליך מתמשך של הרס של חומר כך שחומר בתוך האורגניזם האנושי יכול להיברא מחדש. חומר משתנה באופן מתמשך לאַיִן ונברא מחדש בתוכנו.

חוסר הבנתנו את בני האדם כיום הוא חלק מעבודת הדרקון בחיינו, חלק ממאמציו להרוג את הישויות האנושיות שאנחנו. רק בעזרת מיכאל, יכול הדרקון המפחיד הזה להיהרג, אבל מיכאל יכול רק להציב את כף רגלו בחוזקה על גרונו של הדרקון, אלו הם אנחנו שצריכים לאחוז בחרב כדי להנחית את מכת המוות הקשה על הצוואר. לעשות אחרת זאת שטות מוחלטת. ואנחנו לא יכולים לסמוך על המנהיגים הדתיים שלנו בעניין זה, כפי שהובן בצורה נכונה, הם מקבלים את המציאות של הדרקון וחותרים לשיתוף פעולה לצדו. תוצאות המאמצים של הדרקון? מוות של כדור הארץ שלנו ההולך ודועך לתוך החום והאין, לוקח את כל בני האדם וערכי מוסר עמו.

[עמוד 149,150/ 177,178] רתיעתו של האדם מפני התוצאה הזו הוא חוסר-האמת הנורא אשר חדר ישר לתוך הלב האנושי, לתוך הנפש האנושית, והשתלט על כל דבר בישות האנושית, והפך אותה לישות של שקר על פני האדמה. אנו חייבים לנכס את החזון של מיכאל, המראה לנו שמה שהוא חומרי על האדמה אינו רק עובר דרך המוות האוניברסלי על ידי חום, אלא ממש יתפזר בזמן כלשהו. הוא מראה לנו שעל ידי כך שנאחד את עצמנו עם עולם הרוח אנו יכולים להחדיר חיים באמצעות האימפולסים המוסריים שלנו. כך מתחיל מה שעל פני האדמה לעבור התמרה אל חיים חדשים, אל המוסרי. כי המציאות של סדר-העולם המוסרי זה מה שמיכאל המתקרב יכול לתת. הדתות הישנות אינן יכולות לעשות זאת. הן הרשו לעצמן להיכבש על ידי הדרקון. הן מקבלות את הדרקון ההורג את האדם, ולצד הדרקון הן מייסדות איזשהו סדר אלוהי מיוחד, מוסרי באופן מופשט. אך הדרקון אינו סובל את זה. את הדרקון חייבים לנצח. הוא אינו סובל את העובדה שאנשים מייסדים משהו לצדו. מה שהאדם זקוק לו הוא הכוח שהוא יכול לקבל מניצחון על הדרקון.

כמו שוולט קלי גילה לנו בדמות סרטי האנימציה 'פוגו', "כבר פגשנו את האויב, והוא אנחנו." על ידי קבלת הכרזות הצווים של המלך מדע, כגון, מות החום או התלהטות של כדור הארץ או האבולוציה שלנו כלפי מעלה מהקופים, לציין רק מעט, אנחנו יורים לעצמנו ברגל הקולקטיבית שלנו, אותה הרגל שאנחנו צריכים במקום זה להציב על גרונו של הדרקון לצד מיכאל!

[עמוד 150,151/ 178,179] בתקופתנו שלנו, הפך המאבק של מיכאל עם הדרקון בפעם הראשונה לאמיתי, בדרגה הגבוהה ביותר. כאשר אנו חודרים לתוך הטקסטורה הרוחית של העולם, אנו מוצאים שעם הגעת כוח הדרקון לשיאו – עם סיום המאה התשע-עשרה – הגיעה גם התערבותו של מיכאל, שאיתה אנו יכולים להתאחד. הישות האנושית יכולה, אם רצונה בכך, לפנות אל מדע-הרוח. כלומר, מיכאל ממש חודר מן העולמות הרוחיים לתוך העולם הארצי שלנו. הוא אינו כופה את עצמו עלינו. היום חייב כל דבר לנבוע מתוך חירותו של האדם. הדרקון דוחף עצמו קדימה, דורש את הסמכות הגבוהה היותר. סמכותו של המדע היא העוצמתית ביותר שהופעלה אי פעם בעולם. השוו אליה את סמכותו של האפיפיור; היא עוצמתית כמעט כמותה. רק חישבו – כמה שיהיה אדם טיפש, הוא עדיין יכול לומר: "אבל כך קבע המדע." אנשים נשארים ללא מלים מול המדע, גם אם יש להם אמת להשמיע. אין כוח סמכותי יותר מוחץ באבולוציה האנושית כולה מאשר כוחו של המדע המודרני. בכל מקום עומד הדרקון על רגליו האחוריות כדי לפגוש באדם.

"איזה דברים טיפשיים!" כמה מכם עשויים לחשוב, ואתם יכולים לבקש ממני לקרוא בשמו של רק מדען אחד ראוי לציון שמאמין בדברים האלה. אני מקבל את האתגר: תומאס ס. קון (Thomas S. Kuhn),^[14] היסטוריון מכובד מאוד של המדע. הוא כתב ספר, 'המבנה של מהפכות מדעיות', שבו תיאר את הכוח המכריע וסמכותו של הממסד המדעי. והדרקון, אתה שואל, איפה הדרקון מופיע במחשבותיו ובכתביו של קון? במילים פשוטות, הדרקון הוא הפרדיגמה המדעית. זהו דרקון בשם פרדיגמה אשר מרים את ראשו המחריד כדי להשתיק בעלי חשיבה מקוריים כגון ברברה מקלינטוק, גרגור מנדל, ניקולה טסלה, איגנץ זמלווייס במאה וחצי האחרונות, כשאני מציין רק כמה מהם.

המחשבות האלה הובילו אותי לכתוב סונטה על הדרקון שנקרא פרדיגמה:

הדרקון פרדיגמה

תומאס ס.קון סירב לשחק את המשחק

של המדע על פי כלליו החקוקים.

הוא ראה שכללים כאלה נושאים באשמה

להפיכת אנשי מדע לשוטים.

הוא ביקש להוריד מהפסים את הקרון האדיר של המדע,

לקיים את המדע טרי וחדש תמיד,

שאף לנעוץ את הזנב על הדרקון,

לצרוב אותו בברזל מלובן עם השם פרדיגמה.

הדרקון שואג "המדע ביסס את זה…"

והוגים חופשיים מעכבים את האמת שזה עתה נולדה להם,

עד שהאמת בפנים צומחת גדולה ושמנה –

ממלאת את הפער עם שן של ילד שזה עתה נולד.

להרשות לאף אדם לקוד או להשתחוות לפני הכוח

של נשיפת וצהלת הדרקון: לעולם לא עוד!

כדי למחוץ את הדרקון הזה, מיכאל צריך מרכבה אשר יכולה להפוך את הדרקון בכל מקום בו משחר לטרף בעולם.

[עמוד 152/ 181] אך את זה מעל לכל חייבים אנו להתחיל להניע אם אנו רוצים להיעשות מנהיגים אמיתיים של הצעירים. כי למיכאל דרושה, כאילו, מרכבה שבעזרתה יוכל להיכנס אל הציביליזציה שלנו. והמרכבה הזו מגלה את עצמה למחנך האמיתי כנוצרת מן הצעירים, מן הישות האנושית הגדלה, כן. אפילו מן הילד. כאן עדיין פועל הכוח של החיים הקדם-ארציים. כאן מוצאים אנו, אם אנו מטפחים אותו, את מה שהופך למרכבה שבאמצעותה יכנס מיכאל אל הציביליזציה שלנו. על-ידי חינוך בדרך הנכונה אנו מכינים למיכאל את המרכבה לכניסתו אל הציביליזציה שלנו.

עכשיו אנחנו מבינים את המסר שרודולף שטיינר נתן לנוער של זמנו: הם הסוכנים אשר יכולים להוביל ולנווט את מרכבתו של מיכאל. וברור מהמצב הנוכחי של הדרקון פרדיגמה, שבני הנוער של הזרם שלנו צריכים לעלות על הרכב ולעזור להחריב את הדרקון. לאמיתו של דבר, וליתר דיוק, בני אדם הם הכלים שבתוכם הרוח זורמת, ומבני אדם למרכבתו של מיכאל. הידע הזה שהיה פעם בתודעה האנושית ונוכחותו נחוצה בתודעה כיום.

[עמוד 153/ 182] זהו האימפולס הבסיסי של כל דוקטרינה חינוכית. אסור לנו לקבל את אמנות החינוך הזאת כתיאוריה, אסור לנו להתייחס אליה כאל משהו שאנו יכולים ללמוד אותו. עלינו לקבל אותה כמשהו שאיתו אנו יכולים לאחד את עצמנו, שאנו מקבלים את פניו בברכה, משהו שבא אלינו לא כמושגים מתים אלא כרוח חיה, שלה מציעים אנו את שרותינו, מפני שאנו חייבים לעשות כך, כדי שבני-האדם יחוו התקדמות באבולוציה שלהם. פירוש הדבר הוא להביא שוב ידע אל החיים, פירושו להעלות לתודעה מלאה את מה שהיה שם פעם בלא-מודע של האדם.

אשליה אופטית המראה ללמד עם השתקפות של ללמוד.

כמו המורה, כך גם הלומד! התובנה הזו באה אלי במהלך תקופה של מדיטציה ולימוד עמוקים של תורת הסופיות לפני יותר משלושים שנה. מהי משמעות הדבר? מה זה אומר. אם אתם מגדירים את אחד מחברי הצמד כמורה, השני הוא לומד, אבל היפוך חלוקת תפקידים והאמירה נכונים באותה מידה. לאחרונה מצאתי אשליה אופטית הממחישה את יחסי הגומלין הללו של התפקידים בכל מאמץ פדגוגי. הצבת המעטפת של "מורה", "מדריך", או "פרופסור" על אדם אחד, מתכחשת למציאות של ההוראה והלמידה שזורמות בכיוון ההפוך. המדריך, המורה והפרופסור לומדים תמיד מתלמידיהם או שיש לכם חיקוי עלוב של התהליך החינוכי המתמשך. גתה כנראה שהבין את המציאות הזאת בזמנו כשאמר, "כל נותן הופך למקבל."

[עמוד 156/ 185,186] זה לא היה למען סמליות גרידא שגיתה תר בכל מקום אחר דברים הרומזים על נשימה – נשיפה, שאיפה; נשיפה, שאיפה – גיתה ראה את כל החיים כתמונה של קבלה ונתינה. כל אחד מקבל, כל אחד נותן. כל נותן הופך למקבל. אך כדי שהקבלה והנתינה ימצאו ריתמוס אמיתי, עלינו להיכנס לעידן של מיכאל.

האם אתה הורה, ילד, מנהל, עובד, מורה בבית ספר, סטודנט, מרצה, סטודנט לתואר שני, או פשוט חבר המדבר עם חבר אחר? כל אחד מהצמדים האלה מציע את האפשרות להוראה וללמידה להתקדם בשני הכיוונים. למד לזהות את כיוון הזרימה המנוגדת למחוזות המבוססים על פרדיגמת הדרקון, ותמצא את עצמך עם התריסים אשר בעבר חנקו אותך פתוחים לרווחה, דוהר בנסיעה עליזה במרכבת מיכאל, מפוצץ לכול עבר את גלי האשפה של החשיבה המתה בכל מקום שאתה מוצא אותם, מקדם בברכה את הכוחות מהקוסמוס אשר יעוררו בך חיים ובסובבים אותך עם חירות ואור.

————————————————————————————————–

הערות:

1. לפרטים נוספים אודות המשימה של המלאך מיכאל במשך מאות שנים, אפשר לקרוא את הספר הזה, המלאך מיכאל, המשימה שלו ושלנו;

   The Archangel Michael: His Mission and Ours – by Rudolf Steiner (Author), Christopher Bamford (Introduction):

   https://www.amazon.com/Archangel-Michael-His-Mission-Ours/dp/0880103787

   וגם ספרים של שטיינר שיצאו בעברית: שליחותו של מיכאל, ו-מיסטריית מיכאל / בהוצאת חירות ↑

2. מתוך שירו של לואי ארמסטרונג, "איזה עולם נפלא" –

   What a Wonderful World:

   https://www.youtube.com/watch?v=bkTLIO2zanM ↑

3. בספרו הקלאסי של גלמבוס אודות המדע הרצוני; 'כך נוסעים לכוכבים' – מלטינית: Sic Itur Ad Astra, מתוך אנאידה מאת וירגיליוס. ↑
4. עמוד 45 במהדורה האנגלית, עמוד 54 בהוצאה העברית. ↑
5. התיאולוג, איש המדע, פטרון מדעי הטבע והקדוש של הכנסייה הקתולית אלברטוס מגנוס (1193 או 1206- 1280), היה התגשמות קודמת של רעייתו של רודולף שטיינר, מארי שטיינר פון סיברס – Marie von Sivers (1867- 1948), לפי הספר:

   Kindling the Word: The Karmic Background of Marie Steiner-von Sivers; מאת Brien Masters & Rahel Kern , בהוצאת Temple Lodge Publishing.

   כמו-כן אלברטוס מגנוס היה מורו וידידו הקרוב מאד של תומאס אקווינס (1225 – 1274), התגשמות קודמת של רודולף שטיינר עצמו, על-פי הספר 'שליחותו של רודולף שטיינר לאנושות ואיטה וגמן' מאת מרגרט ואריך קרישנר-בוכהולט, אשר יצא לאור בעברית בהוצאת חירות – המתר'. ↑

6. יוהן פרידריך הרברט (1776 – 1841), פילוסוף גרמני בעל השפעה רבה על הפדגוגיה ועל הדידקטיקה המודרניות. ↑
7. http://www.doyletics.com/arj/tandlrvw.htm ↑
8. ראו את הסקירה שלי של 'מחשבות אנתרופוסופיות מנחות' מאת רודולף שטיינר, שבה אני דן בזה בפירוט רב יותר בקשר עם המחשבה המובילה מס' 59. בנוסף, לעניין הנושא של הספר הזה, גם הקטע בעמוד 52 (באנגלית) של 'מחשבות אנתרופוסופיות מנחות': "בתורות קדומות הכוח שממנו המחשבות בדברים מתקדמות צוין על-ידי שם מיכאל." הספר יצא בעברית בשם: מיסטריית מיכאל – בהוצאת חירות. ↑
9. סקירת בובי מתרנה:

   Nutrition and Stimulants, by Rudolf Steiner, Lectures and Extracts Compiled and Translated by K. Castelliz and B. Saunders-Davies. http://www.doyletics.com/arj/nutritio.htm ↑

10. אירועים חד-פעמיים כגון זה המתואר כאן, ניתן לאתר בקלות ולמחוק לחלוטין באמצעות האיתור המהיר. ↑
11. נתקלתי לראשונה בתמונת-המחזה הזאת ב'אמיל, או על החינוך' מאת ז'אן-ז'אק רוסו, בפסקה בעמוד 63. ראו את הסקירה שלי לקבלת פרטים נוספים. ↑
12. ה'אודָּה לחירות' – ,Die Freiheit באנגלית – Ode to Freedom. האודָּה של שילר נבחרה עבור הסימפוניה התשיעית של בטהובן והמילה חופש המילה שונתה לשמחה. כך קרה ששיר-התהילה לשמחה מאת שילר מהווה את שירת המקהלה הגדולה בסוף הסימפוניה האחרונה של בטהובן. ↑
13. עמוד 145 במהדורה האנגלית, 172 בהוצאה העברית. ↑
14. סקירה מאת בובי מתרנה של הספר:

    The Structure of Scientific Revolutions, Second Edition, Enlarged, Chapter: Evolution of Consciousness, By Thomas S. Kuhn. http://www.doyletics.com/art/tsosrart.htm ↑