רודולף שטיינר

סדרת ההרצאות האחרונה

שמונה-עשרה הרצאות מיוחדות אשר ניתנו בדורנאך בחוג סגור על נושא 'ספר ההתגלות-חזון יוחנן (האפוקליפסה) ועבודת הכומר בגתאנום, דורנאך,

בין 5 ל-25 בספטמבר 1924,

GA346

תרגום מאנגלית: בנציון פורת

בדיקה מול המקור בגרמנית והתרגום לאנגלית: מרים פטרי

תיקונים בעברית: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

להקדמה לספר ההתגלות – חזון יוחנן: מאת רנה קורידו – ראו כאן

למאמר מאת אדריאנה קוליאס: ספר ההתגלות והגביע הקדוש – ראו כאן

לסקירת הספר מאת בובי מתרנה – ראו כאן

הרצאה רביעית

8 בספטמבר 1924

האיגרות אל מלאכי הקהילות באֶפְסוֹס ובסַרְדִּיס

הבנת המספרים בספר ההתגלות: שנים-עשר, עשרים-וארבע, שבע

אתמול הצבנו בפני נפשנו את התמונה שאותה מציג מחבר ספר ההתגלות, התמונה של הופעתו של ישוע עמנואל, אשר ניתנה על-ידי האל האב, וציינתי שבאיגרת של האל עצמו ליוחנן יש לראות הסבר אשר יכול להוביל להבנת התמונה.

העובדה שהמחבר של ספר ההתגלות בעצמו נחשב בהמשך גם למחבר האיגרות עולה בקנה אחד עם האופי המהותי של המיסטריה, ועם האופן שבו מדברים וחושבים בהתאם למיסטריה; כי בהתאם לאופי המיסטריה, המחבר של מסמך כגון זה לא הרגיש שהוא עצמו כתב אותו, במובן שבו אנחנו מתייחסים למחבר של יצירה בימינו, אלא, במידה מסוימת, הוא חש שהוא הכלי של הסופר הרוחני. הוא הרגיש שאין שום דבר אישי בהעלאה על הכתב כשלעצמה. לכן כעת יוחנן יכול להמשיך להתנהג כאילו שהוא כתב מסר אלוהי כפי שציווה עליו האל. כל מה שבא לאחר מכן תואם לחלוטין את אופיה האמיתי של המיסטריה.

אפשר כבר לומר: זמננו דורש שנגיע שוב להבנה אודות דברים כמו המעבר מן החיזיון הראשון של ישוע עמנואל המופיע בפסוקים הראשונים של ספר ההתגלות למה שבא לאחר מכן, כלומר לשבע האיגרות אל הקהילות השונות. אנשי תקופתנו שכחו לחלוטין כיצד להבין את הדברים שהיו נפוצים פעם במיסטריות ואפילו בדרך החשיבה של הכריסטיאנים הראשונים.

זהו שוב משהו שיהיה מוטל עליכם לפתח הלאה תוך כדי עבודתכם ככמרים. עליכם לחשוב על כך שמה שנאמר בספר ההתגלות, והועלה על הכתב בזכות השראה, מופנה אל המלאכים של הקהילה באֶפְסוֹס, של הקהילה בתִיאֲטִירָא, של הקהילה בסַרְדִּיס וכן הלאה. את האיגרות האלה יש להבין כמופנות אל המלאכים. אין ספק שזה משהו שמכשיל מיד את ההבנה המודרנית שלנו. לכן חשוב מאוד שנתפוס נכון את הדברים הבאים.

פעם בא אלי איש, שבתקופה האחרונה של חייו עשה מאמצים עצומים כדי להגיע להבנה מלאה של ההשקפה הרוחנית האנתרופוסופית. אתם בוודאי פגשתם מקרים כאלה בעבודתכם ככמרים, כי בסופו של דבר זוהי תופעה אופיינית מאוד בזמננו. בחרתי רק בדוגמה אחת, שבה הדבר שאנו עוסקים בו בולט בצורה ברורה ביותר, אבל זה משהו שתפגשו שוב ושוב בדרככם ככמרים. האיש הזה אמר: "נראה לי שהאנתרופוסופיה שואפת להבין את דברי הברית החדשה במשמעותם המילולית." עניתי לו: "כן". הוא המשיך לצטט שורה שלמה של דוגמאות, שלדעתו לא ניתן להבין באופן מילולי, אלא רק באופן סמלי. אמרתי לו: "אין ספק שיש אנשים רבים, כמו האלו שנקראים מיסטיקנים, תיאוסופים וכו', אשר מחפשים בכתבי הקודש כל מיני סמלים וכדומה, מפרקים את כתבי הקודש לסמלים. האנתרופוסופיה לא עושה זאת. היא מחפשת רק את מה שיכול להוביל להבנת המשמעות האמיתית של הכתבים המקוריים – גם אם נקודת המוצא היא אולי שפה של סמלים." המשכתי: "כאשר פועלים בדרך הזאת, בקטעים שהייתה לי אפשרות לבדוק את הדבר, אף פעם לא מצאתי שלא ניתן להבין את הטקסט המקורי באופן מילולי, למרות שנתקלים באי-הבנות רבות שנוצרו במהלך הזמן בתרגומים מאוחרים יותר."

זאת היא בדיוק המטרה הסופית שעלינו להגיע אליה: להבין את כתבי הקודש באופן מילולי. בצדק אפשר לומר שכל מי שעדיין אינו יכול להבין קטעים מכתבי הקודש במשמעותם המילולית, הוא עדיין אינו מבין אותם בכלל. למעשה, זה המצב אצל אנשים רבים היום.

אנו נוגעים כאן במשהו נסתר, שעד כה אולי לא עלה בצורה כל כך בולטת בפגישותינו, אבל בהחלט יש להתבונן בו. מעת לעת קורה כיום שדברים נובטים וניתזים – אולי לא כמו הבזקי ברקים, מאחר שהם באים לכאן מלמעלה, אלא כמו רשפים וולקניים, כי הם באים מלמטה – דברים שהם שרידים מהמיסטריות הקדומות מבליחים בזרם דתי זה או אחר. הזכרתי כבר לעיתים קרובות את האיגרת לכמרים שבה ארכיבישוף מסוים טוען לא פחות מהטענה הבאה.^[1] באיגרת נשאלת השאלה: מי הוא הגבוה יותר, האדם או האל? ובאיגרת הזאת לכמרים, אם כי בדרך מתפתלת למדי, אבל מצד שני גם באופן די בוטה, המחבר מסב את תשומת הלב לכך שכאשר הכומר ניצב לפני המזבח, כלומר הבן-אדם עומד לפני המזבח בתור כומר – הדבר נכון רק במקרה של כומר, לא לגבי בני אדם אחרים – הוא גבוה יותר מאשר האל, חזק יותר מאשר האל, שכן הוא יכול לאלץ את האל ללבוש צורה גשמית בלחם ויין. כשהכומר מקיים את הטקס הדתי, כשהוא מחולל את הטרנסובסטנציאציה, אז האל חייב להיות נוכח במזבח.

זהו דיון שמקורו טמון במעמקי המיסטריות הקדומות, אשר עדיין מוכר גם בברהמניזם האזוטרי במזרח, ונובע מידע המיסטריות. הרעיון שהאדם הוא ישות אשר כוללת את האלוהות בתוך עצמה, שהאדם הוא למעשה ישות גבוהה יותר מאשר האלוהות, מוכר בכל המיסטריות ותואם את מהותן. כאשר היו בהלך הרוח הזה, הכוהנים הברהמינים, במיוחד בזמנים הקדומים, חשו את עצמם כנושאים על-אישיים של האלוהות, אם יורשה לי לנסח זאת כך.

זאת אמירה כבדת משקל, שמגיעה לזמננו מהבזקים מתוך המיסטריות הקדומות. אבל עלינו להציב אותה סוף סוף לפחות פעם אחת בפני נפש הכמרים כדי להתבונן בה; כי היא סותרת לחלוטין את מה שהופיע בהדרגה בייחוד בתודעה האוונגליסטית, הפרוטסטנטית, שעל פיה מה שכתוב באיגרת לכמרים הוא כמובן שטות. אנחנו עוד נשוב לכך במהלך העיונים שלנו בספר ההתגלות. הרעיון הזה קשור כולו לתמונה הגדולה שאותה אנו פוגשים בספר ההתגלות בקטע שאני מדבר עליו.

במצוות האל, ובהשראת האל, יוחנן כותב למלאכים של שבע הקהילות. במצב הנפשי שבו הוא כותב, הוא בהחלט מרגיש את עצמו כמי שעליו להעביר למלאכים של שבע הקהילות ייעוץ, תוכחה, ותזכורת לשליחותן וכן הלאה. איך יש להבין זאת בצורה מוחשית? ולמי הכוונה כאשר מדובר, למשל, במלאך של הקהילה באֶפְסוֹס, או בסבַרְדִּיס או בפִילָדֶלְפִיָּא? על מי מדובר? למרות שלאדם המודרני קשה מאוד להבין זאת, באותם הימים היו בוודאי אנשים, שהיינו קוראים להם היום אנשים משכילים – אפשר לומר היום על אנשים בעלי השכלה כריסטיאנית שהם נמצאים בעמדה דומה בחיים – כאמור, באותם הימים היה גרעין של אנשים שהבינו מה זה אומר: הדבר נכתב על ידי אדם בעל טבע נבואי, בעל טבע נבואי כמו של יוחנן, וכאשר הוא כותב באותו מצב נפשי שהוא שרוי בו, הוא גבוה יותר ממלאך. הוא כותב אל המלאכים של הקהילות. אבל האנשים שהבינו זאת לא התכוונו למשהו על-חושי, כשהשתמשו במילה 'מלאכים'. הם ידעו שהוקמו קהילות כריסטיאניות ושהן ממשיכות להתקיים. הכותב של ספר ההתגלות לוקח בחשבון שהוא פונה במכתביו לזמנים עתידיים, שבהם יתממש מה שיש לו לומר על הקהילות האלו. הוא איננו מדבר כלל על התנאים הנוכחיים. הוא מדבר על תנאים עתידיים. אבל אלה שהכירו את ההשקפה המסורתית שבאה מתוך המיסטריות הקדומות התכוונו בוודאי לאלה שהאיגרות אמורות היו להגיע אליהם, הם התכוונו לבישופים אשר עמדו בראש הקהילות.

מצד אחד, היה ברור להם לגמרי שהמנהיג האמיתי של הקהילה הוא מלאך על-חושי, ומצד שני, הם התכוונו לבישוף, למנהל הקָנוֹנִי של הקהילה, שאחראי ליישום חוקי הכנסיה. תפיסת האנשים באותה העת הייתה שהמנהל של קהילה כגון זו של סַרְדִּיס, או אפסוס או פִילָדֶלְפִיָּא, הוא בעל התפקיד הארצי, הוא זה שנושא בפועל על האדמה את הישות המלאכית העל-חושית. לכן, למעשה, כאשר יוחנן כותב, הוא חש בתוך תוכו שאוחזת בו ישות גבוהה יותר מאשר המלאך. הוא כותב לבישופים של שבע הקהילות כאל בני אדם, אשר את ישותם ממלא לא רק המלאך האישי שלהם – כמו אצל כל אדם אחר – אלא גם המלאך המנחה, המנהיג את הקהילה.

כעת הוא מתחיל לדבר על מה שיש לו לומר לקהילות האלה, והוא פונה לגמרי לעתיד. עלינו לשאול: מדוע נכתבו שבע איגרות לשבע קהילות? שבע הקהילות האלה הן כמובן מייצגות את הגוונים השונים של העולם הפגאני ושל היהדות, אשר מתוכם הופיע עמנואל. ביחס לעובדות האמיתיות הייתה הרבה יותר הבנה בזמנים ההם מאשר מאוחר יותר. בתקופה שבה נכתב ספר ההתגלות, אנשים ידעו כמובן היטב: הנה היא למשל, הקהילה של אֶפְסוֹס, שפעם הולידה את המיסטריות רבות העוצמה של אֶפְסוֹס, מיסטריות אשר הצביעו, כפי שהיה לגמרי מקובל בימי קדם, אל עֵבֶר הופעתו העתידית של עמנואל. הפולחן באֶפְסוֹס נועד להראות את הקשר בין אלה שהיו מקיימים את הטקס הדתי באֶפְסוֹס והעדים לטקס הזה לבין הכוחות האלוהיים הרוחניים, וגם עמנואל הקרב ובא. עם החזון שלה אודות הכריסטיאניות העתידית והפולחן הפגאני שלה, הקהילה הפגאנית העתיקה באֶפְסוֹס הייתה כנראה הקרובה ביותר לכריסטיאניות.

זאת הסיבה לכך שהאיגרת למלאך הקהילה של אֶפְסוֹס מדברת על שבע מנורות. המנורות הן הקהילות עצמן, כפי שספר ההתגלות מציין במפורש. במיוחד את האיגרת אל הקהילה באֶפְסוֹס יש להבין בצורתה האמיתית, בדיוק כפי שהיא מופיעה. נאמר בבירור שהקהילה הזאת באֶפְסוֹס הייתה זאת שקיבלה את הכריסטיאניות בעוצמה הרבה ביותר, בעוצמה של אהבה ראשונה; כי נאמר שהיא לא שמרה על אהבתה הראשונה. זאת אודות התקופה העתידית שעליה רוצה לדבר מחבר ספר ההתגלות במכתבו. מהדוגמה של איגרת התוכחה הזאת לקהילה באֶפְסוֹס כבר ניתן להבין שמחבר ספר ההתגלות מתאר את התפתחות הקהילה כך שרואים בה גם את מה ששרד וחי בה מזמנים קדומים.

העובדה היא שהקהילות השונות שמדובר בהן כאן מייצגות גוונים פגאניים או יהודיים שונים, שהיו להן טקסים שונים שבאמצעותם הן התקרבו לעולם האלוהי בדרכים שונות. כל איגרת מתחילה בצורה שמראה איך הכריסטיאניות התפתחה בכל קהילה מתוך האופי המסוים שלה של עבודת-אל פגאנית עתיקה.

צריך להבין שבימיה הראשונים של התפתחות הכריסטיאניות, המבנה הנפשי של בני האדם היה שונה לחלוטין מזה הקיים כיום, במיוחד באירופה – למרות שלגבי המזרח זה פחות נכון. הדרך לראות את מה ששייך לדת בתוכן רעיוני שניתן לאפיין אותו באופן הגיוני הייתה עדיין זרה לחלוטין, באמת זרה לחלוטין, לתפיסה של המיסטריות הקדומות במאות הכריסטיאניות הראשונות. בימים ההם, בני האדם ראו את עמנואל כהופעה של ישות השמש רבת העוצמה. אל הישות הזאת חייבות לשאוף הקהילות של אפסוס, סַרְדִּיס, בתִיאֲטִירָא וכן הלאה, כל אחת בדרכה שלה, בהתאם לפולחן שלה. לכל אחת מהקהילות דרך משלה להתקרב לישות הזאת, דרך בעלת צביון ייחודי. ניתן למצוא בכל מקום רמזים לכך שזאת הייתה עובדה ידועה.

ניקח קהילה כמו זו של אֶפְסוֹס, שהייתה אמורה להחליף את המיסטריות העמוקות הקדומות של אֶפְסוֹס. היא הייתה חייבת להיות שונה מהקהילה בסַרְדִּיס, למשל. בקהילת אֶפְסוֹס היה פולחן חדור כולו בנוכחות של מהויות אלוהיות-רוחניות בחיים הארציים. הכוהן שהתהלך באֶפְסוֹס היה יכול לקרוא לעצמו באותה המידה אל או אדם. הוא ידע את עצמו כנושאו של האל. התודעה הדתית כולה באֶפְסוֹס הייתה מושרשת בהתגלות האלוהית לבני האדם (תֵּיאוֹפַאנְיָה), בהופעה של האל בתוך האדם. כל אחד מהכוהנים באֶפְסוֹס ייצג אל מסוים, והייתה זאת משימתם המיוחדת להביא את ההתגלות האלוהית הזאת לנפשות של בני האדם.

נניח שהתגלמותה האנושית החיה של ארטמיס, דיאנה, אלת הירח, התהלכה בין הכוהנות המקיימות את טקסי הפולחן באֶפְסוֹס. חברי הקהילה לא היו אמורים לעשות שום הבחנה בין ההופעה הארצית לאלה עצמה, כך שבהופעה הארצית-אנושית הם ראו את האלה. באירועים במיסטריות הקדומות, כגון התהלוכות הציבוריות, בני האדם ייצגו אלים. בדיוק כפי שהיום אנחנו צריכים ללמוד לרכוש מושגים נכונים לגבי הדברים, כך האנשים בזמנים האלה היו צריכים אז לרכוש תמונות ורגשות בנפשם שבאמצעותם הם היו יכולים לראות את האל או האלה בתוך בני אדם, בתוך הכוהן או הכוהנת.

מאחר שמחבר ספר ההתגלות מדבר בשפת המיסטריות, כפי שתיארתי, אין זה מפליא שהוא פונה אל הקהילה באֶפְסוֹס, שבה טופחו ביתר עוצמה דרך החשיבה והחוויה המיוחדת והרגש המיוחד הזה. לכן זה היה טבעי שהקהילה באֶפְסוֹס תראה את שבע המנורות כסמל החיוני ביותר של הפולחן. המנורות האלה ייצגו את האור שחי על פני האדמה, אור שבו-זמנית הוא גם אור אלוהי.

המצב היה שונה לחלוטין בקהילה בסַרְדִּיס. הקהילה הזאת הייתה ההמשך הכריסטיאני של דת כוכבים אסטרולוגית עתיקה, מפותחת מאוד, שבה המשתתפים באמת ידעו כיצד תנועת הכוכבים קשורה לעניינים ארציים, והיכן ניתן לקרוא בכוכבים את כל מה שקרה על האדמה, את כל מה שציוו שיקרה המנהיגים הגבוהים והפחות גבוהים. הקהילה בסַרְדִּיס התפתחה מתוך ישות מיסטריה, שהייתה לה חשיבות עליונה לחקירה של סודות החיים ואימפולסי החיים מתוך השמיים זרועי הכוכבים בלילה. לפני שהיה אפשר להתייחס לקהילה בסַרְדִּיס כאל קהילה כריסטיאנית, היה צריך להתייחס אליה כאל קהילה שדבקה בעוצמה הרבה ביותר בראייה הרוחית החלומית הקדומה, כי הסוד הלילי של המקרוקוסמוס התגלה בפני הראייה הרוחית החלומית הזאת. האנשים אשר שימרו ראייה רוחית חלומית זאת והפכו אותה למסורת לא ייחסו חשיבות רבה למה שהביאו שעות היום.

במובן הזה, ההבדל בין אֶפְסוֹס לסַרְדִּיס בפולחן השמש ותורת השמש הוא באמת משמעותי מאד, כי אפשר לדבר באמת על החוכמה העתיקה הן באפסוס והן בסרדיס. מה שנלמד בכל המיסטריות הקדומות האלה – ומה שנלמד במיסטריות יצא גם לאנשים הרגילים שלא הוכשרו במיסטריות – היה עבור הזמנים ההם גם מדע, כי לא היה קיים אז מדע נפרד מן המיסטריות. תורת השמש של אֶפְסוֹס הבדילה בין חמשת כוכבי הלכת מצד אחד – שבתאי/סטורן, צדק/יופיטר, מאדים/מרס, נוגה/ונוס, כוכב-חמה/מרקורי – לבין השמש עם הירח, מצד שני. אנשי אפסוס באופן במיוחד ראו בשמש, אשר אנו קוראים לה כיום כוכב שֶׁבֶת, משהו ייחודי לעומת כוכבי הלכת. את השמש הם תפסו כמשהו שונה מהפלנטות, וסגדו לה ככוכב של היום, כי ראו בשמש מרגע זריחתה ועד לרגע שקיעתה עיקרון המעניק חיים.

המצב בסַרְדִּיס היה שונה בזמנים הקדומים. כאן לא ייחסו לשמש של שעות היום כל משמעות מיוחדת, וחוו את אורה כדבר מובן מאליו. בעיר סַרְדִּיס השמש בשעות היום לא הייתה דבר מיוחד, אבל שמש הלילה, אשר במיסטריות הקדומות נקראה 'שמש החצות', נתפסה כבעלת חשיבות זהה לזו של כוכבי הלכת. הירח לא הובדל משאר כוכבי הלכת, והשמש נתפסה כבעלת אותה מידת החשיבות ממש כמו כוכבי הלכת האחרים.

בסַרְדִּיס הרצף היה: שבתאי, צדק, מאדים, נגה, כוכב-חמה, שמש, ירח. אבל לא באֶפְסוֹס. כאן הרצף היה: מצד אחד, שבתאי, צדק, נגה, כוכב-חמה, ומצד שני, האלים של היום והלילה, השמש והירח, שהיו קרובים אל החיים עלי אדמות. זהו ההבדל הגדול, וכל הפולחן בסַרְדִּיס היה קשור לכך.

בזמנים הכריסטיאניים הראשונים הללו, באֶפְסוֹס המשיך להתקיים הפולחן הפגאני הקדום, אבל עם נטייה לכיוון הכריסטיאניות, כאשר בסַרְדִּיס המשיך להתקיים הפולחן הפגאני הקדום, הנוטה לכיוון אסטרולוגיה, כפי שתיארתי. לכן, זה היה טבעי שמחבר ספר ההתגלות יכתוב על סַרְדִּיס: "אֲשֶׁר־לוֹ שֶׁבַע רוּחוֹת הָאֱלֹהִים וְשִׁבְעַת הַכּוֹכָבִים" (פרק ג', פסוק א'). בסרדיס אין מנורות הניצבות על המזבח, ואין אור אשר קשור לאדמה, אלא האור, אשר נמצא שם למעלה במקרוקוסמוס.

תוכלו להבין באיזו מידה היה עדיין קשור מחבר ספר ההתגלות למיסטריות העתיקות, אם תענו לעצמכם על השאלה: במה מאשים מחבר ספר ההתגלות את הקהילה של סרדיס? למה הם חייבים לשים לב במיוחד? קודם כול, נאמר להם שהם חייבים להיות ערניים, והם חייבים למצוא את המעבר אל השמש של היום, המקום אשר ממנו יצא עמנואל.

יש להבין כל מילה בדיוק כפי שהיא כתובה, כדי שבאמת יהיה אפשר לחדור אל המשמעות המקורית, ולדעת איך התנהלו החיים הדתיים בזמנים הקדומים, ואיך דיבר מחבר ספר ההתגלות כאחרון מסוגו מבחינת סגנונו הנשגב, אם כי יש תמיד השפעות מאוחרות יותר. אלכסנדר מוקדון, למשל, היווה דוגמה לחיים דתיים באופן שהוא הפיץ את תרבות יוון, וזה מה שאנו פוגשים בכל מקום כאשר אנו בוחנים את אופי מערכותיו של אלכסנדר בהקשר דתי. אין אצלו מאמצים לשכנע את האוכלוסייה, ואין אצלו הפצת דוֹגמות. כל עם נותר עם הפולחן שלו ועם אמונותיו, והוטמע בו רק מה שניתן היה לספוג בקלות. גם השליחים של בודהה פעלו באופן דומה הן באזור מצרים והן באזור בבל. אחרי שהם מילאו את משימתם, לא היה ניתן להבדיל מבחינה חיצונית בפולחן או בשימוש במילים בין המאוחר לבין המוקדם יותר. כלפי פנים, לעומת זאת, היה הבדל עצום, כי שם נמזג לתוך האופן שבו העמים האלה עבדו את האל שלהם כל מה שיכול היה יכול להיקלט בפולחן ובטקסים הקיימים ובאמונותיהם. בעצם, דבר דומה קרה גם באזורים באירופה בימי קדם. לא היה ניסיון להציף ביד קשה את האנשים עם דוֹגמות רבות, אלא התאפשר המשך של המיסטריות העתיקות של העמים האלה.

הדברים האלה הם קודם כל אבני בניין שאנו צריכים ללמוד להכיר כדי לקרוא את ספר ההתגלות כראוי, כך שלא יישאר בו אפילו שריד קטן מהמסקנות האבסורדיות שאליהן הגיעה לגביו התיאולוגיה המודרנית. ההוספה הסובלנית הזאת למה שקיים, אשר, למשל, שמה בפיו של מחבר ספר ההתגלות מספר פעמים את המילים "אֲשֶׁר יֹאמְרוּ יְהוּדִים אֲנַחְנוּ וְאֵינָם" (פרק ג', פסוק ט') – על זה הוא רוצה לדבר מהלב, אל הנפשות של האנשים היושבים במקום. דברים כאלה ואחרים הובילו לכך שספר ההתגלות אינו נחשב כלל כמסמך כריסטיאני, אלא כמסמך יהודי. חייבים להבין איך הדברים האלה נובעים מתוך דרך החשיבה הקדומה.

אנחנו נצטרך עוד להיכנס לפרטים בצורה מדויקת יותר, אבל יש מושג אחד שאנחנו חייבים לגעת בו כבר היום: מי שכתב דרך אינספירציה ידע בדיוק איך אפשר לייצג מציאות שלמה באמצעות מספר מסוים של תמונות טיפוסיות. אתם רואים כמה נפלא האופן הייחודי שבו הוא מתאר את התכונות של שבע הקהילות בשבעת האיגרות של ספר ההתגלות. זה ממש נפלא. כל אחת מהן מתוארת באופן המבדיל אותה בבירור מן האחרות, כך שכל אחת מהן מופיעה בפנינו באופייה המיוחד. הסופר של ספר ההתגלות ידע היטב שאילו הוא היה מתאר גם קהילה שמינית, הוא היה צריך לתאר משהו שיהיה דומה לאחת משבע הקהילות הקיימות. אותו הדבר היה נכון גם לגבי קהילה תשיעית. כל דבר אפשרי מתואר דרך שבעת הגוונים האלה. הוא ידע זאת היטב.

תמונה נוספת נפלאה הגיעה אלינו מהזמנים הקדומים. היא הגיעה אלי לפני זמן קצר בצורה כל-כך חיה, בזמן שנסענו מטורקיי – שם קיימנו את קורסי הקיץ שלנו באנגליה^[2] – אל המקום אשר עמדה בו פעם טירת המלך ארתור, המלך ארתור עם שנים-עשר אביריו. עדיין אפשר לראות היום במקום הזה מה הייתה משמעותו בחיים של פעם. כאשר רואים את המצוק העולה מתוך הים, שעדיין ניצבים עליו השרידים המעטים שנותרו מהטירה העתיקה של ארתור, את צורתם הנפלאה, ומשם משקיפים אל הים – (ראו את הציור) באמצע הר ובשני הצדדים ים – אז רואים איך הים ממלא את האזור הזה בנפש באופן יוצא דופן. זאת תמונה אשר נותנת רושם של שינוי בלתי פוסק.

בזמן שהיינו שם, התחלפו שמש וגשם בזה אחר זה תוך זמן קצר ובמהירות יחסית, דבר שכמובן קרה גם בימי קדם. דווקא היום המקום שקט יותר, כי האקלים השתנה שם מהבחינה הזאת. כעת צופים בתנועה הבלתי פוסקת הנפלאה הזאת, במשחק הגומלין בין ישויות האור האלמנטליות, אשר נכנסות לקשר הדדי עם רוחות המים הזוהרות מלמטה למעלה, ושוב רואים חזיונות מיוחדים לגמרי של ישויות רוחיות, כאשר גלי הים שוטפים את החוף ומוטחים בחזרה, או כאשר הגלים מתנפצים. אי אפשר למצוא בשום מקום אחר על פני האדמה את אותם החיים המיוחדים ואת אותה הפעילות של אריגה המיוחדת של ישויות רוחיות מהעולם האלמנטלי.

החיזיון שהתאפשר לי להתבונן בו שם שימש כאינספירציה עבור אלה שהיו חלק מהשולחן העגול של ארתור. הם קיבלו את האימפולסים למה שהם היו אמורים לעשות ממה שנאמר להם בעזרת ישויות הים והאוויר האלו. שוב, גם כאן, יכולים להיות רק שנים-עשר אבירים. אני אומר שזה עלה בי בעוצמה, כי גם היום אפשר עדיין לתפוס על מה מתבסס המבנה הזה של שנים-עשר חלקים. קיימים רק תריסר גוונים של קליטה, כאשר מדובר באופן הזה של קליטה שמתהווה דרך ישויות רוחיות אלמנטליות.

אבל אם רוצים לקלוט את כל שנים-העשר בתור בן אדם אחד, ההבחנה ביניהם תהפוך להיות תמיד מעורפלת. אבירי השולחן העגול של ארתור חילקו ביניהם את המשימות באופן כזה שתמיד היה ניתן לראות כל אחד מהם כאחד משנים-עשר הגוונים הללו. הם האמינו שבדרך הזאת כל אחד מהם קיבל הרגשה שונה לחלוטין מזו של האחרים אודות היקום והמשימה אשר הוא לקח על עצמו. אבל לא יכול היה להיות האביר השלוש-עשר, כי הוא היה צריך להידמות לאחד משנים-עשר האחרים.

התפיסה שעליה זה מתבסס ברורה: כאשר בני האדם רוצים לחלק את משימותיהם בעולם, הם חייבים להיות שנים-עשר במספרם. ביחד הם יוצרים שלמות, הם המייצגים את שנים-עשר הגוונים. כאשר בני האדם פוגשים את העולם בקהילות, בקהל מתפללים, זה מביא את המספר שבע. אלו הם דברים שהיו ידועים באותם הימים.

מחבר ספר ההתגלות כותב מתוך ההבנה העל-חושית הזאת של מספרים, והוא ממשיך לעשות זאת גם בהמשך הספר. היום ברצוני לדבר קודם כול על קריאת ספר ההתגלות. יוחנן מסב את תשומת ליבנו לכך שבין החזיונות שהוא חווה, יש אחד שבו הוא רואה את הכסא של עמנואל, את כסא המלוכה של הבן של אדם שהשתנה צורתו, אשר סביבו יושבים עשרים וארבעת זקנים ("וְסָבִיב לַכִּסֵּא אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים כִּסְאוֹת וְעַל־הַכִּסְאוֹת רָאִיתִי אֵת אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים הַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים לְבָנִים וְעַטְרוֹת זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם", פרק ד', פסוק ד'). כאן אנו רואים גִּיוּוּן של המספר עשרים וארבע. מה היא משמעות הגיוון הזה?

לקהילות יש שבעה גוונים; לבני האדם אשר התגשמו וחיים על האדמה הפיזית יש שנים-עשר גוונים. אבל כאשר אנחנו מדברים על בני אדם כנציגים של האבולוציה האנושית בחיים העל-ארציים, אז אנחנו מגיעים לעוד מספר. היו מנהיגים של האנושות שמשימתם הייתה לגלות לבני האדם מעידן לעידן את הדברים שרשומים באתר הקוסמי, ברשימה האקשית, במידה שבה האנושות הייתה מוכנה לקבל אותם, היו מנהיגים של האנושות שמשימתם הייתה למסור, מעידן לעידן, את מה שהאנושות הייתה אמורה לקבל כהתגלויות, שפשוט כתובות באֶתֶר הקוסמי, במה שנקרא גם הרשומות האקשיות. אם ניקח את הרצף של המורים הגדולים האלה בהתפתחות האנושות, אנו מוצאים חקוק בממלכה העל-חושית את מה שכל אחד מהם היה צריך לתת כהתגלות.

למעשה, אין לחפש אינדיבידואליות כמו משה, למשל, רק במה שהוא היה כמשה הארצי, וגם לא רק כפי שהוא מתועד בתנ"ך, כי הדברים האלה מופיעים כבר ברשומה האקשית. יש לחפש את משה כמו שהוא יושב ליד הכסא של עמנואל. המרכיב הנצחי של ישותו הארצית, המרכיב הנשאר לתמיד מנקודת המבט של הנצח (sub specie aeternitatis), חקוק היטב באֶתֶר הקוסמי. אבל יכולים להיות רק עשרים-וארבעה כוחות אנושיים שנבחרים לנצח, כי עם העשרים-וחמישי תיווצר חזרה על אחד הקודמים. העובדה הזאת הייתה ידועה בעבר.

אם בני האדם רוצים לעבוד יחדיו על-פני האדמה, הם חייבים להיות שנים עשר במספרם. אם קהילות אנושיות רוצות לעבוד ביחד, הן חייבות להיות שבע במספרן; השמינית תהיה חזרה על אחת מהשבע. אבל אם פועלים ביחד, מנקודת המבט של הנצח, בני אדם אשר הפכו את עצמם לרוחניים במהלך האבולוציה האנושית, ואשר כל אחד מהם מייצג שלב באבולוציה האנושית, מספרם חייב להיות עשרים ארבעה. אלה הם עשרים וארבעת הזקנים.

אם ניקח כעת את עשרים וארבעת הזקנים – שחלק מההתגלויות שלהם כבר קיימות, בעוד שאחרות עדיין עתידות לבוא – הם נמצאים סביב הכסא של עמנואל כסינתזה או סיכום של כל ההתגלויות לאנושות. אבל לפני הכסא הזה של עמנואל, ניצב האדם עצמו כשלם, לעומת האדם כחוליה אחת, לעומת האדם שנמצא בשלב מסוים של האנושות. הייתי אומר שהאדם בפני עצמו, כפי שעלינו להבין אותו, מוצג מתחת לתמונה של ארבע החיות.

תמונה נפלאה משתרעת לפנינו. במרכז, בן האדם בשינוי צורה, סביב הכסא השלבים הנפרדים של האנושות, לאורך רצף העידנים, בעשרים וארבעה הזקנים, המקשרים הראשיים^[3] של עשרים וארבע השעות של היום הקוסמי הגדול, ועל-פני כל זה מתפרש, מתחת לתמונה של ארבע החיות, האדם, שעליו להכיל בתוכו את כל השלבים הנפרדים. משהו חשוב, משהו מהותי פוגש אותנו בתמונה זאת.

מה מתרחש שם בפני המבט הרואה של מחבר ספר ההתגלות, שמביא את המסר של האל למלאכים של הקהילות ובכך לאנושות כולה? מה קורה שם? כאשר ארבע החיות מתחילות לפעול, כלומר, כאשר האדם מגלה את הקשר שלו עם האלוהות, עשרים וארבעת הזקנים המקשרים הראשיים של עשרים וארבע השעות של היום הקוסמי הגדול נופלים על פניהם. הם סוגדים לזה שהוא גבוה יותר, אשר הוא האדם השלם, בניגוד למה שכל אחד מהם מייצג: שלב אחד של האנושות. בזקנים היה באמת אפשר לראות את התמונה הזאת שמחבר ספר ההתגלות מציב לפני האנושות. בזמנים הקדומים נאמר: יבוא האחד אשר יושב על כסא המלכות, ואילו מחבר ספר ההתגלות אומר: האחד אשר יושב על כסא המלכות כבר נמצא כאן.

רציתי לדבר היום על משמעות הקריאה בספר ההתגלות. אבל אנחנו יכולים ללמוד לקרוא אותו כראוי רק כאשר אנו מגיעים למצב שבו אנחנו לומדים לקרוא אותו מנקודת המוצא של המיסטריות הקדומות.

נשתדל עתה להמשיך לקרוא בספר ההתגלות, כי הוא מכיל סודות עמוקים, לא רק כאלה שאתם חייבים להתוודע אליהם, אלא גם כאלה שתצטרכו להוציאם אל הפועל, כאלה אשר יש לבצע אותם.

——————————————————————————————————–

1. הארכיבישוף של זלצבורג, (1914Johannes Baptist Katschthaler Katschthaler (1832-, במכתב כנסייתי מהשני בפברואר 1905 על "זכות הכבוד לכומר קתולי" שפורסם ב – Carl Mirbt Quellen zur Geschichte des Papsttums and des Römischen Katholizismus, No.4, Tübingen 1924, pp.497-499. ↑
2. רודולף שטיינר הלך לטינטגל (Tintagel) על הצוקים הפונים מערבה של צפון קורנוול, בשבע-עשרה באוגוסט 1924. הוא דיבר על הטיול הזה בטורקיי בעשרים-ואחד באוגוסט ובלונדון בעשרים-ושביעי באוגוסט 1924, ראה ספריו: יחסי קארמה-כרך 8, GA240 הוצאת כחותם, יחסי קארמה-כרך 4, GA238, הוצאת חירות. ↑
3. המתר': Lenker – ראה הקדמת המוציא לאור באנגלית. ↑