רודולף שטיינר

סדרת ההרצאות האחרונה

שמונה-עשרה הרצאות מיוחדות

אשר ניתנו בדורנאך בחוג סגור על נושא

‘ספר ההתגלות-חזון יוחנן (האפוקליפסה) ועבודת הכומר’

בגיתאנום, דורנאך,

בין 5 ל-25 בספטמבר 1924,

GA346

תרגום: בנציון פורת

בדיקה מול המקור בגרמנית והתרגום לאנגלית: מרים פטרי

סייעו: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

להקדמה לספר ההתגלות – חזון יוחנן: מאת רנה קורידו – ראו כאן

למאמר מאת אדריאנה קוליאס: ספר ההתגלות והגביע הקדוש – ראו כאן

לסקירת הספר מאת בובי מתרנה – ראו כאן

הרצאה שנייה  6 בספטמבר 1924

שינויים בחוויית הטרנסובסטנציאציה (התמרת מהות וחומריות – כגון התמרת הלחם והיין במיסה הנוצרית והפיכתם לדמו ובשרו של ישוע עמנואל) בעידני המיסטריות השונים.

ראשית נבחן יותר מקרוב את הקשר שבין מעשה התקדשות האדם לבין האפוקליפסה, או ההתגלות, ולאחר מכן נוכל להתייחס לספר ההתגלות של יוחנן ולמשמעותו עבור עבודת הכומר בימינו ובעתיד.

אתמול משימתנו הייתה להציג את שלושת העידנים של המיסטריות של העבר, ואת האופן שבו הן ביקשו להביא את הכוהן להלך נפש אפוקליפטי דרך מה שהתרחש בתוכו. דיברנו על המיסטריות הקדומות מאוד, שבהן האלים עצמם ירדו כדי לעבוד עם בני האדם במיסטריות. דיברנו גם על המיסטריות הקדומות-למחצה שבהן האלים שלחו למטה את כוחותיהם, וכך אפשרו לאדם, דרך שהותו בספירת הכוחות הזאת, לעבוד ביחד עם האלים שבקוסמוס.

הצבעתי על כך שהדרך החלה להוביל בכיוון ההפוך בעידן השלישי, במיסטריות החדשות-למחצה. כאן האדם עיצב את הכוחות שהיה עליו לפתח קודם לכן בתוך עצמו כך שהם יוכלו להוביל אותו למעלה אל האלים. ראינו שהאדם חיפש את הנתיב למעלה אל הכוחות האלוהיים-רוחניים של העולם באמצעות האינטונציה של המילה המאגית בטקס הפולחן – בין אם הוא ביטא את המילה המאגית הזאת אל תוך העשן באופן שעליו רמזנו אתמול, ויצר דרך המילה את האימגינציה מתוך העשן, או שהמילה פעלה ישירות בכל הלך הנפש של האדם – כך שהוא נעשה מודע במילה לפעולה הרוחנית-אלוהית.

הפיתוח הזה של חוש דתי מיוחד על-ידי האדם – משהו שניתן לתארו רק בנפרד – התרחש תמיד במקביל עם תנאי הכרחי מסוים: צורה ספציפית של הטרנסובסטנציאציה, שהייתה הנקודה המרכזית של המעשה הקדוש של התקדשות האדם. הכמרים היום ובעתיד הקרוב נקראים לחוות בצורה חדשה את הטרנסובסטנציאציה הזאת, ועימה את כל מה ששייך באמת לעבודת הכומר. זה לא יהיה אפשרי בלי הבנה יסודית של מהותן של הטרנסובסטנציאציה והאפוקליפסה או ההתגלות בחיים האמיתיים בארבעת העידנים הרצופים של האבולוציה האנושית.

כבר ראינו היבט אחד: מעשה התקדשות האדם עם הטרנסובסטנציאציה הוא מעשה של בני אדם בשיתוף עם העולם האלוהי-רוחני. ללא המודעות לכך שהאדם יכול לפעול ביחד עם האלים, ללא מודעות כזו, עבודת הכומר אינה אפשרית כלל.

אם נבחן שוב את הצורה הקדומה ביותר של מעשה התקדשות האדם וגם את הצורה הקדומה ביותר של טרנסובסטנציאציה, אנו נראה שהאלים יכולים למצוא את הדרך לבני האדם במועדים מסוימים, שלמעשה מייצגים את ההבדל בין חישוב רצף הזמן במהלך השנה על ידי בני אדם לבין מהלך הזמן בקוסמוס. האלים ירדו באותן התקופות הקדושות שבני האדם נאלצו להוסיף אותן לחישוב כאשר המסלול של הקוסמוס לא עלה בקנה אחד עם חישוביהם. בתקופות האלה, שבהן בני האדם היו צריכים להימצא תחת ההשפעה הישירה של הקוסמוס על מנת לבצע את הטרנסובסטנציאציה, הם שימרו משהו מהחומרים שעברו שינוי מתוך הקוסמוס, כדי שיוכלו לחולל בעזרתם את הטרנסובסטנציאציה בפעמים הבאות.

בתקופות האלה שתיארתי, המקום הנכון שהכוהנים והמאמינים היו אמורים להיות בו בשביל הטרנסובסטנציאציה היה מתחת לאדמה, במערות בצוקים. ולמעשה, לאורך כל תקופות המיסטריות הקדומות, כאשר התפתחה מודעות מלאה לנוכחות האלים ולמשמעות הטרנסובסטנציאציה, אנו רואים שהכוהנים השתדלו לקיים את הטקסים הקדושים במקדשים סלעיים, במקדשים תת-קרקעיים.

העובדה שהם השתדלו לעשות זאת כך קשורה לחוויות ולהתנסויות שהכוהנים עברו דרך הטרנסובסטנציאציה. בטרנסובסטנציאציה מתרחשת התמרה של מהותו של חומר ארצי נתון. ואם ברצוננו להבין את התהליך כולו, עלינו לקחת בחשבון גם את ה”איחוד” (Communion), תהליך שבו החומר שעבר טרנסובסטנציאציה נכנס לתוך גופו של האדם, כך שבמובן הזה, שני החלקים העיקריים האחרונים של מעשה התקדשות האדם – הטרנסובסטנציאציה וטקס האיחוד-הקומיוניון – מהווים שלם אחד, כאשר קריאת הבשורה וטקס איסוף התרומות (Offertorium–האופרטוריום) מהווים הכנה לכך. אם, בהקשר הזה, אנו רואים בטרנסובסטנציאציה ובטקס האיחוד מעשה מאוחד, מעשה-פולחן מאוחד שאותו מקיים הכוהן, אנו יכולים להתבונן בהשקפה שאותה אימצו מקודשים מסוימים במיסטריות הקדומות ביותר, מקודשים שזכו גם לשם “אבות”. השם הזה ציין דרגה מסוימת שהושגה בחניכה, דרגת ‘אב’. לכן, השם נשאר, וכמרים מזרמי דת רבים נושאים אותו עד עצם היום הזה.

כאשר הכוהן קיים את הטרנסובסטנציאציה במקדש התת-קרקעי, במקדש הסלעי, הוא חווה כיצד האורגניזם הפיזי שלו מתאחד, נהייה אחד, עם האדמה כולה. מכאן השימוש במקדשים שבסלעים, במקדשים תת-קרקעיים. לאמיתו של דבר, גם אם אנו חיים בין הלידה למוות בתודעה ארצית רגילה, עלינו להרגיש מאוחדים עם מה שנמצא סביבנו בקוסמוס. וכך זה היה לאורך כל האבולוציה הארצית של האנושות.

האוויר הנמצא כעת בתוך גופכם היה לפני רגע מחוצה לו, ולאחר רגע קט יהיה מחוצה לו שוב. האוויר שנמצא מחוץ לגופכם והאוויר שבתוך גופכם הם שלם אחד. התופעה כולה מתרחשת כך: קיים אוקיינוס ​​של אוויר, וכאשר האדם שואף אוויר, חלק מאוקיינוס האוויר הזה עובר טרנספורמציה, התמרה, בתוך האדם. האוויר נשאף, חודר פנימה עד לנקב ולבקיע האחרון, ממלא את האדם לגמרי ועל ידי כך לובש צורה אנושית. הצורה האנושית הזאת מתפוגגת שוב אל תוך אוקיאנוס האוויר כאשר האדם נושף שוב החוצה. האדם בעל צורת-אוויר מתהווה ומתפוגג שוב ושוב באופן בלתי פוסק, אך איננו מודעים לכך.

כאשר היוגים ההודים הקדומים ביצעו בצורה מודעת את תרגילי הנשימה שלהם, הם היו ערים למתרחש. הם לא הרגישו מופרדים, אלא חשו מאוחדים עם כל אוקיינוס האוויר של האדמה; בכל שאיפה ובכל נשיפה הם חשו את ההתהוות וההתפוגגות הבלתי פוסקת של אדם-האוויר. ניתן לחוות זאת די בקלות דרך תרגילי נשימה פשוטים, אך כיום הם כבר אינם מתאימים לאדם.

אבל האדם בעולם הפיזי איננו אדם ארצי בלבד. הוא ישות ארצית במובן שהוא פעיל במה שאנו מכנים גוף פיזי, אבל הוא גם ישות נוזלית. האדם כולו מלא בנוזל שזורם בתוכו, ושדרכו האדם הארצי והאדם הנוזלי פועלים ומשפיעים זה על זה. האדם הנוזלי תלוי בעיקר בגוף האתרי, כי הכוחות של הגוף האתרי פועלים פחות בחומר מוצק, ויותר בחומר נוזלי.

בנוסף על כך, אנו נושאים בתוכנו גם את אדם-האוויר ואת אדם-החום. אדם-האוויר, שדואג לנשימה, נמצא תחת השפעת הכוחות של הגוף האסטרלי, ואדם-החום מושפע בעיקר מפעולת מכלול ה-‘אני’. עליכם רק לזכור שאם אנו מודדים את החום בחלקים שונים של הגוף, חיצוניים או פנימיים, אנו מוצאים מעלות חום שונות. אפילו הצורה הפשוטה הזאת של מדידת חום מראה שהאדם הוא יצור בעל חום שאינו אחיד.

אנו מוצאים את כל ארבעת היסודות בישות האנושית: יסוד האדמה המושפע על-ידי הגוף הפיזי, יסוד המים המושפע על-ידי הגוף האתרי, האוויר המושפע על-ידי הגוף האסטרלי, והחום, האש, המושפעים על-ידי מכלול ה-‘אני’.

מה שהתרחש אצל האבות הקדומים באמצעות הטרנסובסטנציאציה ביחד עם טקס האיחוד-הקומיוניון היה שהם חשו כעת את הטבע הפיזי שלהם קשור עם האדמה, בעת שהם ירדו לתוך המקדש הסלעי או המקדש התת-קרקעי כדי להיות מאוחדים עם האבולוציה הארצית.

כול מה שהאדם חושב היום על מהותו – ולטענתו, זו “חשיבה מדעית” – הוא שגוי לחלוטין, או אפילו שטויות. עלינו ליצור לעצמנו תפיסות שונות לגמרי אודות כל מה שקשור לאדם. והתמונות המנטליות האלה ניתנו כחזון ישיר, כקליטה בלתי אמצעית, לאבות הקדומים במהלך הקורבן הקדוש של התקדשות האדם כאשר הם ביצעו טרנסובסטנציאציות. הם ידעו שאנחנו לא רק נושמים אוויר דרך איברי הנשימה שלנו, אלא גם קולטים ללא הרף כול מיני חומרים מן היקום דרך איברי החישה שלנו; דרך השיער ודרך העור נספגים ללא הרף כול מיני חומרים מן היקום. כשם שהאדם אשר נושם במודע מרגיש איך האוויר נשאב לתוך איברי הנשימה שלו, כך גם הכוהן הקדום חש איך החומרים מסביבת-האבן (סיליקה) שבה הוא נמצא במקדש התת-הקרקעי נכנסים לתוכו וחודרים למערכת העצבית-חושית שלו. החומרים האלה חודרים לכל המבנה החומרי שלו כמו שאדם האוויר הנושם באופן מודע חש איך האוויר עובר הלאה. הכוהן ידע שהאדם של מערכת חילוף החומרים והגפיים אינו מקבל מאומה מבחינת המבנה החומרי שלו ממה שהוא אוכל. שום דבר ממה שהאדם אוכל אינו נכנס למערכת חילוף החומרים והגפיים.

חומרים נספגים מתוך הקוסמוס. כל תיאוריית התזונה השלטת כיום מוטעית לחלוטין. האב המקיים את הטקס חש שמה שנאכל ועבר שינוי צורה דרך מערכת העיכול נלקח מהאדם של חילוף החומרים לתוך האדם של עצבים וחושים, במיוחד לראש, והוא ידע: מה שאני אוכל עובר בי שינוי צורה והופך לחומר של הראש וכל מה שקשור אליו. אך זה שבונה בי את האיברים הדואגים לחילוף החומרים נספג מהיקום דרך צורה מעודנת יותר של נשימה. כך הוא חש שהחומרים של הקוסמוס נקלטים פנימה מכול עבר דרך החושים והעצבים ובונים את האדם של חילוף החומרים והגפיים. הוא חש את הזרימה כלפי מטה הנובעת מכול הכיוונים של הקוסמוס וזורמת לתוך המבנה שלו מלמעלה כלפי מטה. והוא חש איך מה שאנו קולטים ישירות לגופנו בצורת מזון עובר ראשית שינוי צורה בתוך הגוף שלנו לפני שהוא פונה בכיוון ההפוך כדי ליצור את החלק העליון של האדם.

בעודו מקיים את הטרנסובסטנציאציה, זרמו בתוך ה’אב’ שני זרמים: אחד זרם כלפי מעלה והשני זרם כלפי מטה. כאשר ה’אב’ המשיך ועבר לטקס האיחוד-הקומיוניון, כתוצאה מכך שהוא נעשה מודע לגופו הפיזי בזרמים האלה, הוא ידע שהוא קשור ליקום. את מה שקיבל זה עתה דרך קיום הטקס במזבח הוא איחד לתוך הזרמים הזורמים כלפי מטה וכלפי מעלה בתוכו; כאשר הוא התאחד עם האדמה, הוא איגד את מה שהוא הכין על המזבח, עם הזרמים השייכים גם לאדמה וגם לגופו, הוא איגד את זה עם האלוהי על האדמה, אשר היא ראי של היקום. הוא ידע שהוא אחד עם היקום, עם מה שהיה מחוץ לו. הוא ידע שהסעודה הזאת, שבה הוא נטל חלק בדרך הזאת, הייתה סעודה שאותה ערך. באמצעות מה שזורם לתוך הזרמים שנהרו כלפי מעלה וכלפי מטה, הוא חש שמתעורר בו האדם האלוהי עצמו, אותו אדם אלוהי שמותר לו להיות מקורב לאלים שירדו. הוא חש שהאלים בגופו הפיזי הופכים אותו לאדם אלוהי, שהוא עצמו עובר טרנסובסטנציאציה. זה היה הרגע שבו הוא דיבר ממעמקי ליבו העמוקים ביותר: כעת אני לא אותו אדם שמתהלך בעולם הפיזי; אני הוא זה אשר חי בו האל שירד; אני הוא זה ששמו כולל את כול צלילי הדיבור, זה שהיה בהתחלה, זה שנמצא באמצע וזה שיהיה בסוף. אני האלפא והאומגה.

באופן שבו הרגש הזה עיצב את ישותו הפנימית, הייתה תלויה המידה שבה הוא היה יכול להשתתף באמת בסודות הקוסמוס, בפעולה ובבריאת האלוהית בקוסמוס, בהתגלות של כוחות וחומרים וישויות בקוסמוס תחת השפעת היצירה האלוהית-הרוחנית. זאת הייתה עבודת הכוהנים במיסטריות הקדומות.

בתקופת המיסטריות הקדומות-למחצה, המקדשים כבר לא נבנו מתחת לאדמה מתוך אותו המניע כמו קודם. במידה שהיו מקדשים תת-קרקעיים, זה קרה מפני שהמסורת שרדה, לא מתוך מניע חי. המסורת נשארה גם כאשר התוכן החי אבד. במקדשים של התקופה הזאת, מילאו תפקיד חשוב כל הטקסים שנערכו עם מים מקודשים, טקסי ההיטהרות וסוגי פולחן וקורבן אחרים הקשורים במים.

המסורות האלה שורדות עדיין בדרך שבה נערכת הטבילה, על ידי הטבילה במים. כעת פעולתו של הכוהן הייתה פחות קשורה באופן ישיר ליסודות. דרך הכוח הפנימי של הגשת המנחה, התאחד עם היקום האדם הנוזלי, אותו אדם שבו פועלים הכוחות של הגוף האתרי. כאשר הושלמה כעת הטרנסובסטנציאציה, וכאשר כל מה שקדם לה ובא אחריה היה קשור בדרך זו או אחרת ליסוד הנוזלי, האדם חש שוב כיצד פועל בה הארגון של הגוף האתרי, הפעם באופן זמני. עם השלמת הטרנסובסטנציאציה חש האדם איך צמיחתו מילדותו ואילך התרחשה באופן מסוים בהשפעת היסוד הנוזלי, כיצד הגוף האתרי פועל בזרימה הזו מן העבר דרך ההווה והלאה לתוך העתיד.

כשם שהכוהנים הקדומים הרגישו באמצעות גופם הפיזי שהם באחדות עם היסוד הארצי, כך גם מי שקיים את הטרנסובסטנציאציה במיסטריות הקדומות-למחצה של עידן השני של המיסטריות, חש את עצמו באחדות עם כל מה שהוא מימי ביקום כולו. כאשר הוא קיים את הטרנסובסטנציאציה, הוא הרגיש בתוכו עצמו איך כוחות הצמיחה של כל הברואים נובטים, מלבלבים, מגיעים למלוא התפתחותם, ולאחר מכן מתכווצים שוב לתוך זרע. בקיום הטרנסובסטנציאציה הוא חש את פעילות הנביטה, הצמיחה, החיים והקמילה בתוך עצמו. בכול רגע הוא היה יכול לומר לעצמו: עכשיו אני יודע איך ישויות מגיעות לעולם וכיצד הן מתות בעולם. כי פעלו בו הכוחות האתריים העולים והיורדים. אפשר לומר שהוא הצליח להרגיש את הנִצחִיוּת בטרנסובסטנציאציה הקדושה.

אם ניקח שוב את טקס הטרנסובסטנציאציה ואת האיחוד-הקומיוניון כטקס התקדשות אחד, הכוהן המקיים את הטקס ידע שהחומרים שעברו שינוי צורה באופן שאותו תיארנו אתמול נספגים באדם הנוזלי האתרי שבו. הוא הרגיש אחד עם הכול, אחד עם כל מה שמשמר את האלמותיות, עם כל מה שמתהווה ומת, שנולד ומתפוגג ביקום הגדול. הלידה והמוות ריחפו מעל המזבח ומהמזבח אל תוך קהל המאמינים. זה היה כמו להיות חדור בזרם של רגשות נצחיות. היותו של האדם חדור ברגשות נִצְחִיּוּת היה זה שהחליף את הדבר הקדום, שהיה תחושה של אחדות עם הקוסמוס כולו דרך האדמה.

לאחר מכן, כאשר הגיעה התקופה השלישית, באמצעות המעשה הקדוש של ההתקדשות, האדם חווה במודע את היותו אחד עם היסוד האווירי, ובאמצעות היסוד האווירי עם הקוסמוס.

במזרח, היוגי השואף להתבודדות כאינדיבידואל אנושי נעשה מודע בדרך אחרת לזרימה של כוחות העולם העל-חושיים האלוהיים-רוחניים, דרך הנשימה, השאיפה והנשיפה. היוגי תפס את נשימה באופן ישיר. כבר אנשי מערב אסיה, ועוד יותר מכך, אנשי אירופה, כבר לא תפסו באופן ישיר את הנשימה הבלתי-מובדלת, אלא שהמילה המאגית הוטעמה לתוך הנשימה דרך האינטונציה. הנשימה, האוויר הנכנס והיוצא מתוך האדם, נתפסה במילה המאגית, במילה של הטקס. כך קרה שבמה שנאמר או בעשן הקורבן או בחוויה הישירה של האינטונציה בהטעמה של המילה המאגית, של המילה הטקסית, נתגלתה העלייה של הכוחות האנושיים אל הכוחות האלוהיים. במובן מסוים, האדם חש כאילו שהוא עצמו אמר את המילה המאגית, הפולחנית, המילה של התפילה. בעצם, כל תפילה משמעותה היא שהאדם מתאמץ להתעלות עם כוחותיו אל התחום האלוהי-הרוחני; שם הוא נפגש עם האלים. וכאשר הוא מטעים שם את המילה, זה כבר לא הוא שמדבר, אלא האלוהות היא זו שמתגלה במילת הטקס; היא מתגלה ביסוד האוויר. האדם חש את מה שמושל בכוחות האוויר מתוך הגוף האסטרלי העצמי שלו.

וכעת חישבו על כמה גדול, כמה עוצמתי היה השינוי במעבר בין המיסטריות הקדומות-למחצה למיסטריות החדשות-למחצה, מהעידן השני לעידן השלישי של המיסטריות. מה שהאבות הקדומים חוו נחווה בגוף הפיזי. זאת הייתה עלייה בפעילות של הגוף הפיזי. מה שחווה כוהן השמש של העידן השני היה עלייה בפעילות הגוף האתרי, הגוף האנושי הנוזלי. מה שחווה הכוהן של העידן השלישי כאשר אמר את המילה הפולחנית, וחווה את הזרימה של כוחות אלוהיים-רוחניים, נחווה בגוף האסטרלי. מבחינת התודעה הרגילה, הגוף האסטרלי תיווך את התודעה רק במידה מצומצמת מאוד בשלב הזה. רק בתחילת העידן השלישי, הכוהן היה עדיין יכול להרגיש במילה הפולחנית המאגית: כאשר אני מדבר, האל מדבר בתוכי. אך מאוחר יותר, החוויה הזאת התפוגגה. התודעה החדשה שהופיעה לא הייתה מודעת לפעילויות של הגוף האסטרלי. כיום, בתודעה הרגילה אין כל מודעות לפעילות של הגוף האסטרלי. כך, בהדרגה, התוכן של המילים הנאמרות בפולחן הפך למשהו שגרם לבני האדם שנבחרו להיות מודעים לנוכחות האלים, בעוד שלאחרים זה היה דקלום של מילים ללא מודעות למה שטמון בהן.

זה נהיה יותר ויותר המצב בקרב מספר רב של כמרים המשרתים בדרך האמונה הקתולית. מעשה ההתקדשות של האדם, המיסה, הפך בהדרגה למשהו שהכומר קיים, למרות שהוא עצמו כבר לא היה נוכח בו באמת. אך אי אפשר לקיים את הפולחן עם המילים האלה ללא התאחדות עם ישויות אוויר, או, במילים אחרות, ללא נוכחותה של הרוח. בכל מקום שבו מעוצב משהו חומרי מופיעה מיד הרוח שמשתכנת בו. לכן, אם מעשה ההתקדשות מתקיים עם המילה הפולחנית הנכונה – אפילו אם מקיים אותו הכומר הבלתי ראוי ביותר – תמיד נוכח וקיים בו משהו רוחני, גם אם נפשו של הכומר אינה נוכחת. לכן בכל מקרה, אם הפולחן נכון, המאמינים נוכחים למעשה בתהליך רוחני.

עקב ההתנוונות ההולכת וגוברת בשלב הסופי של העידן השלישי, הקהילות הפרוטסטנטיות, שנוטות להתבסס יותר על השכל וההיגיון, האמינו שניתן לוותר על קיום הפולחן בכלל. לא הייתה עוד כל מודעות למשמעותו של הפולחן, לשיתוף הפעולה הבלתי אמצעי, האמיתי של בני האדם עם האלים. זה הוביל לזמנים של החוויה הפנימית שבהם אנו חיים כיום. מעשה ההתקדשות של האדם, אשר מביא את האלוהי-רוחי ישירות למטה אל האדמה, הפך בהדרגה למשהו לא מובן. ההתגלות או הדבר האפוקליפטי שיש לחוות באמצעותו הפכה לבלתי מובנת.

ביסודו של דבר, זה מה שחוו אלו מכם שבאו יום אחד ואמרו: חייבת להתרחש התחדשות כריסטיאנית. חוויתם את מה שחי בתרבות של היום, ואת מה שחי גם בחיי הדת בתרבות של היום, חוויתם את החיים הדתיים של כל הזרמים בדת כמופרדים מעולם הרוח האמיתי, הממשי. אתם חיפשתם את הדרך בחזרה אל עולם הרוח המקורי, האמיתי.

זה מה שמצביע על הדרך, וזה מה שינחה אותנו בו-בזמן לתוך מעמקי הסודות הקשורים להתגלות או לאפוקליפסה: העובדה שהטרנסובסטנציאציה בעידן הראשון קשורה לחוויה עם הגוף הפיזי, בעידן השני לחוויה עם הגוף האתרי, ובעידן השלישי לחוויה עם הגוף האסטרלי. המידה שבה ה’אני’ של האנושות יוכל לתפוס את מעשה ההתקדשות ובאפוקליפסה תהיה תלויה בכם, במידה שבה תוכלו לחוות בחווייתכם הפנימית את הפעולה והאריגה של הרוח בעולם.

אך כל הבנה נכונה לגבי העבודה שיש לעשותה דרך התנועה הזאת להתחדשות דתית תלויה בכך שנראה במשימותינו שליחות שהעולם העל-חושי הטיל אותה עלינו, שליחות המעמידה את מה שאנו עושים בשירות הכוחות העל-חושיים. כי אם לא תצליחו לתפוס את עומק שליחותכם, מה שאתם עושים בוודאי ייעלם ויתפוגג בתוך הלא-כלום, ויהיה רק מעין הפרעה באבולוציה הנוכחית של היקום. אך אם כן תבינו את הטבע העמוק של שליחותכם, אתם תרגישו מן ההתחלה שהיא קשורה לא לעבודה של בני האדם, אלא לעבודה של האלים במשך כל האבולוציה של האדמה. לאחר מכן תצטרכו לומר לעצמכם: נקראנו להשתתף בעיצוב עידן המיסטריות הרביעי של האבולוציה האנושית. רק אז, אם יהיה לכם האומץ, הכוח, הרצינות וההתמדה הנחוצים כדי למלא את שליחותכם באופן הזה, רק אז תשרת השליחות הזאת את הכוחות שמהם זרם למטה תוכן הפולחן לפני שנתיים, כאשר נאספנו כאן. רק אז יהפוך לאמיתי זה אשר לקחתם על עצמכם באמצעות התוכן של הפולחן הזה, שהוא התגלות מעולם הרוח אשר קרנה עליכם למטה כאן.

אז תוכלו להרגיש ולחוות יותר ויותר שהאמת היא זאת: עמנואל [כריסטוס] נכנס לראשונה לתוך החיים הארציים באמצעות מעשה אמיתי מבחינה קוסמית, ואמיתי מבחינה ארצית. מיסטריית גולגולתא קיימת כמעשה אמיתי. בעידן שלנו, על בני האדם לאחד אותה קודם עם ה’אני’ שלהם. זאת מפני שהזיכרון הראשון של הסעודה הקדושה האחרונה היה עדיין נוכח בעידן המיסטריות השלישי, בעידן שבו הגוף האסטרלי קלט את ההשפעות של הפולחן ביסוד האווירי ושלט בהן. אבל כעת מדובר בכך שהאדם יקשור את הווייתו הפנימית העמוקה ביותר עם עמנואל, ויתחיל להבין את האפוקליפסה, את ההתגלות, בדרך חדשה.

איך הבין האדם את ההתגלות בעידן המיסטריות הראשון? הוא חווה אותה כנוכחות האלים, אשר קיימים בהתחלה, באמצע ובסוף, אשר הם האלפא והאומגה.

איך הבין האדם את נוכחות הכוחות האלוהיים בעידן המיסטריות השני? הוא חווה אותם במה שהדהד ברחבי היקום כמוזיקה של הספירות, במילה הקוסמית הזורמת מן השמיים אל הארץ, במילה אשר בראה את הכול, אשר יוצרת בכל דבר, אשר חיה בכל דבר. בעידן ההוא האדם חווה כמו בהרף-עין את מה שקיים בהתחלה, באמצע ובסוף. הוא חווה במילה הקוסמית את האלפא והאומגה. ותמיד, כאשר בני האדם דיברו בתקופות השונות על האלפא והאומגה – בצלילים שונים, כמובן, אם כי דומים למדי לאלו של השפה היוונית – הם התאמצו תמיד לזהות מהו באמת תוכנן של האלפא והאומגה האלו, של הראשון והאחרון.

בעידן המיסטריות השלישי, איך האדם הבין את ההתגלות, את האפוקליפסה? הוא הבין אותה כך, שהוא פיתח את המילה הפולחנית שהייתה עדיין מודעת-למחצה. כאשר האדם אמר את המילה הפולחנית המודעת-למחצה, והיא עצמה עברה טרנסובסטנציאציה – אמחיש זאת מיד – אז נחוותה בעידן השלישי האפוקליפסה, ההתגלות. ייתכן שלאחד מכם, או אולי לרובכם, היה יום שבו הייתם פתוחים לקלוט באמצעות חושיכם ונפשכם רשמים מן העולם החיצוני. אולי שמעתם איזו יצירה מוזיקלית באותו יום, ואז הלכתם לישון כשאתם עדיין תחת הרושם של המוזיקה הזאת, והתעוררתם שוב מתוך שנתכם. אולי הרגשתם אז כאילו שאתם נישאים על גלים, אך הגלים האלו היו הטרנספורמציה של הסימפוניה אשר אותה שמעתם במשך היום. כך זה היה אצל הכוהנים במהלך עידן המיסטריות השלישי. את מה שקרה להם ניתן להשוות עם החוויה הרגילה שתיארתי זה עתה. הם קיימו את מעשה ההתקדשות עם המילה הפולחנית, וחוו כיצד האלוהות הופכת להיות נוכחת בה. הם שיגרו את המילה הפולחנית אל על, והאלוהות זרמה לתוך המילה הפולחנית. הם נפרדו מהפולחן הקדוש בהלך רוח שבו היה ראוי להיפרד ממנו. הם חוו במה שעבר טרנסובסטנציאציה לא רק את המילה הפולחנית האנושית, שבה הייתה נוכחת הרוח האלוהית, אלא גם הד על-חושי של מה שהם עצמם דקלמו בהטעמה במילות המיסה. הם חוו שההד העל-חושי הזה של מילות המיסה שעברו טרנסובסטנציאציה, שינוי צורה, זורם אליהם ומביא אליהם התגלות, אפוקליפסה. בתמורה למעשה ההתקדשות שהתקיים כראוי, האל גילה אפוקליפסה. כך חווה האדם את האפוקליפסה בעידן המיסטריות השלישי.

מחבר ספר ההתגלות, שבו נעסוק, זה אשר חש את עצמו הופך לכוהן דרך ישוע עמנואל עצמו, היה במובן מסוים הראשון – וחוץ ממנו, כמעט אף אחד או מעטים מאוד חוו זאת שוב מאז – שחש שהתוכן האפוקליפטי מתמזג עם ה’אני’ שלו. כי היה זה הגוף האסטרלי אשר ספג לתוכו את ההד שדיברתי עליו, כאשר האל נתן את התוכן האפוקליפטי בתמורה למילה.

המחבר של ספר ההתגלות של יוחנן חש את ה’אני’ המודע לגמרי שלו מאוחד עם התוכן שהעלה על הכתב בספר הזה. הכוהן, מחבר ספר ההתגלות, שחש את עצמו נמשח על ידי ישוע עמנואל בעצמו, קיבל דחף-השראה מטקס הקורבן הקדוש של אֶפְסוֹס אשר כבה כבר מזמן. הוא הרגיש את עצמו כמו בתוך קיום מתמשך של מעשה ההתקדשות הקדוש העתיק. בהרגישו את ה’אני’ שלו כמלא לגמרי עם המשמעות של מעשה ההתקדשות, הוא חש כעת גם מלא לגמרי עם התוכן האפוקליפטי.

לכן יוחנן ביטא את האפוקליפסה שלו באותו האופן שבו בני האדם בתודעה רגילה מבטאים רק את המילה ‘אני’. כשהאדם אומר ‘אני’, הוא מביע את כל הווייתו הפנימית ברצף הזה של כמה צלילים. המילה ‘אני’ לא יכולה לציין דבר אחר מלבד ישות אנושית אינדיבידואלית אחת, אך עם זאת, הדבר האחד הזה מכיל תוכן עשיר. תוכן עשיר הוא גם תוכנו של ספר ההתגלות.

אם ברוח האדם יכולים לפעול כל מה שרגש דתי עמוק יכול להעניק לנפש, וכל הארה שהאדם יכול להשיג דרך שאיפה נחושה ומאמץ נמרץ על-מנת להגיע להבנת העל-חושי, ואם אנו מרשים לעצמנו להתמלא בהתלהבות דרך ההתבוננות בשלושת עידני המיסטריות של העבר, אם מה שחי בעידן המיסטריות הראשון, השני והשלישי, הופך עבורנו להשראה חיה לקראת העידן הרביעי, ואם אנו נותנים לכוחו של רוח האלוהים לפעול בתוכנו, כפי שזה שוב אפשרי היום, אז נוכל לחוות שמבחינה מספרית לא קיימת רק אפוקליפסה אחת, אלא שקיימים מספר רב של אפוקליפסות כמספר ה’אני’ים האנושיים המסורים לאל, שכל אחד מהם מדבר ככומר אינדיבידואלי אל עמנואל, אל הכריסטוס, שניתן למצוא אותו שוב דרך התנועה להתחדשות כריסטיאנית.

באיכותה, האפוקליפסה נשארת אחת ויחידה מסוגה, אבל מבחינה כמותית, מספרית, היא יכולה להפוך לתוכן של כל נפש אישית של כל כומר או כוהן. ולהיפך, כל נפש אישית של כל אדם המקיים את מעשה ההתקדשות של האדם יכולה להפוך לנפש של כומר או כוהן אם היא עוברת את ההכנה שדרכה ה’אני’ שלו מתמזג, הופך להיות אחד, עם התוכן של ההתגלות. כבני אדם כל אחד מאיתנו הוא ‘אני’; אנו הופכים לכמרים או לכוהנים במובן המודרני של המילה, אם ספר ההתגלות לא רק נשאר כתוב בברית החדשה, והוא לא רק נשאר בתוך לבנו ככתב מוגמר, אלא אם ה’אני’ נעשה מודע לכך שבכל רגע בחיים הוא יכול ליצור מתוך עצמו, באמצעות מעשה בריאה משלו, הטבעה של ספר ההתגלות.

קחו את התמונה הבאה: מישהו כותב תוכן של ספר. הספר נשלח לבית-הדפוס. אולי זאת תמונה פשטנית, אבל היא יכולה לעזור לכם להבין למה אני מתכוון. הספר מודפס ונשלח לעולם במספר עותקים, כל אחד מהם עותק נפרד, אבל התוכן שלהם זהה. מה שספר ההתגלות מצביע עליו ממש מן ההתחלה הוא אחד. מה שעמנואל מגלה ליוחנן הוא אחד, כי זהו: “חֲזוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים לְהַרְאוֹת אֶת־עֲבָדָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה בִּמְהֵרָה וְהוּא הוֹדִיעַ בְּשָׁלְחוֹ בְּיַד־מַלְאָכוֹ לְעַבְדּוֹ לְיוֹחָנָן” (פרק א’, פסוק א’). התוכן הוא אחד, אבל נוצר מחדש כאשר כל אדם מוליד אותו בעצמו מתוך חכמת העולמות העל-חושיים.

זאת היא המשמעות של הבנת ההתגלות של יוחנן. אבל במובן העמוק יותר של המילים, המשמעות היא שעמנואל קידש אותנו ככוהנים. חשתם מהי משמעות הדבר כאשר מחבר ספר ההתגלות אומר שעמנואל בעצמו משח אותו לכוהן. אדם נמשח לכוהן כאשר הוא מרגיש איך התוכן של ספר ההתגלות בא לעולם ביוחנן. כאשר מרגישים שהאנשים בני ימינו, אשר רוצים להיות כמרים, עושים זאת באמצעות יצירה בתוכם של חוויית ה’אני’ בהתגלות, אז ה’אני’ הופך לאפוקלפטי; אז האני הוא כוהני.

עוד על כך מחר.