מבוא לרפואה אנתרופוסופית
רודולף שטיינר
שלוש הרצאות לקהל הרחב שנישאו בארנהם, הולנד, יולי 1924
GA319
תרגם מגרמנית: בנימין בן-צדוק
יצא לאור בעברית לראשונה בשנת 2001 בהוצאת הומני
לרכישת הספר ראו כאן
הרצאה ראשונה
17.7.1924
תקציר ההרצאה:
על האפשרות להפעיל את השיטה המדעית בתחום הרוח. האנתרופוסופיה כאידיאל כלל-אנושי והגשמתו המעשית בתחומי החינוך והרפואה. צניעות אינטלקטואלית כנקודת מוצא לחינוך עצמי. פיתוח כשרים נוספים כהשלמה לחינוך הרגיל. כשרי היסוד של האדם: חשיבה, פעילות רגשית ורצייה, ואפשרות פיתוחם. אימונים לקראת השלב הרוחי הראשון: החשיבה הפסיבית במדע הרגיל לעומת הפעילות המדיטטיבית. המדיטציה (התרכזות ברעיון סקיר ובלתי מוכר) כאמצעי לפיתוח החשיבה המועצמת (המוגברת). תוצאות האימון בשלב א’: התנסות בתמונת הביוגרפיה כמהות פנימית של האדם. גילוי ה’גוף’ האתרי ותפקידו כאדריכל הגוף ומקיימו. הגבלת חוקיות הטבע הדומם לתחום כדור הארץ. פעילות החוקיות הקוסמית בממלכת החיים (החל מהצמח).
אימונים לקראת השלב הרוחי השני (כניסה לשכבה העמוקה של הפעילות הרגשית): אימונים ליצירת ‘תודעה ריקה’. תוצאות האימון בשלב ב’: גילוי ישותנו הטרום-ארצית. חוויית הכאב הכרוכה בהשגת שלב ההכרה הזה.
האימון לקראת שלב ההכרה השלישי: פיתוח כוח האהבה הבלתי-אנוכית. תוצאות האימון בשלב ג’: גילוי הרוח הבתר-מותית. אל-לידה ואל-מוות כמרכיבי האדם בשלמותו.
תהליכי יסוד ביולוגיים: תהליכי בנייה וצמיחה מול תהליכי הרס ובלייה כצמד קבוע בגוף. התבססותה של כל פעילות נפשית-רוחית באדם על תהליכי בלייה. הבריאות כשיווי-משקל דינמי בין הרס ובניין בגוף. דוגמאות מתחום מחלות הכליה ודרכי ריפויין באמצעות שבטבט ושרכים. חומרי טבע כתרופות. מציאת תרופות בדרך שיטתית (היחלצות מחיפוש ניסיוני עיוור).
מדע הרוח בשירות התרבות התקנית וחריגיה (המחלות). המרכז הרפואי ליד המרכז העיוני. על השאיפה ליצירת מדע רפואי אשר יכלול בחובו כחטיבה אחת את הפתולוגיה והתרפיה כאחד. האנתרופוסופיה ככוח בונה בתחום התרבות והחיים.
**********************************
הנהלת החברה האנתרופוסופית בהולנד, אשר אירגנה כאן את הרצאותיי בתחום החינוך, ביקשה ממני לשאת גם כמה הרצאות פומביות, אשר יסובו על קשרי המחקר האנתרופוסופי עם מדע הרפואה. אני נאלץ הערב לשאת מעין הרצאות מבוא, ואילו הנושא עצמו, תרומת האנתרופוסופיה לרפואה, יידון בשתי ההרצאות הבאות. זאת מתוך כך, שלשמחתם הרבה של המארגנים הופיעו הערב אורחים רבים, המכירים אך מעט את האנתרופוסופיה. הרצאות, הדנות בענף מיוחד, תישארנה על כן תלויות באוויר, אם לא אקדים להן היום מבוא לאנתרופוסופיה בכללותה, בטרם נדון בתחום הרפואי עצמו.
אין זו משאלתה של האנתרופוסופיה להיות מה שרבים אומרים עליה: פילוסופיה של בעלי הזיות או של כת מתבדלת. אדרבה, ברצונה להיות השקפת עולם רצינית, מבוססת על עקרונות ומתודה מדעיים. אלא ששיטת המחקר שלה מופעלת באותה מידה של מדעיות על תחום הרוח כפי שהורגלנו ליישם את השיטות המדעיות על תחום החומר.
הרושם שייווצר אצל השומע, בשעה שאני מדבר על תחום הרוח, יהיה אולי שאנו מטפלים בנושא בלתי-מדעי. זאת, משום שרווחת דיעה כללית האומרת, שאפשר לתפוס בצורה מדעית רק מה שניתן להתנסות חושית-פיזית ולניתוח שכלי המבוסס על הקליטה החושית הזאת. דעת אנשים רבים היא: “ברגע שאנו עוברים לתחום הרוח, חייב להיכנס לתוקף עיקרון הוויתור המדעי. בתחום הרוח יכולה להכריע רק דיעה פרטית, מעין מיסטיקה של הרגש, ועל כל אדם להכריע בעניין זה באופן אישי. אמונה צריכה לבוא כאן במקום הכרעה מדעית.” משימתי הערב תהיה להפריך טענה זו בהרצאת המבוא הנוכחית.
לאמיתו של דבר, אין האנתרופוסופיה רוצה להיות ‘מדע’ במובן הרגיל של המילה, דהיינו, מדע המנותק מן החיים, בו עוסקים אנשים בודדים שהתמחו במיוחד בתחום מדעי מסוים. אדרבה, היא שואפת להיות השקפת עולם, אשר הולמת כל אדם הכמֵהַ לפתרון השאלות, העוסקות בפשר החיים ומשימותיהם, וכן בדרכי הפעולה של הכוחות הרוחיים והחומריים בעולם. כפועל יוצא מכך, היא מבקשת ליישם את פרי מחקריה בחיי המעשה. ואומנם הצלחנו להגיע בתחומים אחדים לדרכי הגשמה מעשיות של המסקנות המתבקשות מן המחקר האנתרופוסופי. בראש וראשונה עלה הדבר יפה בתחום החינוך, בו הקמנו בתי ספר הבנויים על שיטת חינוך, הנובעת מן המחקר האנתרופוסופי.[1] גם בתחום הרפואי התחלנו בפעולה מעשית, אשר זכתה להכרה מסוימת, אף כי הדבר עדיין בבחינת חידוש עבור אנשים רבים.
בכדי למנוע אי הבנות ייאמר מיד: אין האנתרופוסופיה עוינת את המדע המקובל בימינו בכל תחום שהוא, ואף אין ברצונה לטפח שטחיות. היא דורשת במפגיע מן האנשים, המסגלים לעצמם באופן רציני את דרך מחקרה, לכבד ולהעריך את הדרך המדעית אשר הובילה להישגים כה גדולים בשטחי המדע השונים, במיוחד בתקופה האחרונה. אם כן, ברור שאין אנו מעוניינים להעמיד מול הרפואה המדעית המקובלת – רפואה עוינת של חובבים והדיוטות, אלא להראות, כיצד ניתן על ידי דרכי מחקר אנתרופוסופיות להוסיף לידע המקובל ידע נוסף, המושג על ידי כך שמפעילים שיטות מחקר מדויק גם על תחומי הרוח.
האנתרופוסופיה רוצה להשיג את היעד הזה באמצעות דרכי מחקר, שאינן מצויות בחיים היומיומיים ואף לא במדע הרגיל. בחיי היומיום וכן במדע המקובל משתמשים אנו בידע הלימודי, אשר רכשנוהו כתוספת לכשרינו הנורשים, בבתי ספר נמוכים וגבוהים, דבר העושה אותנו לאנשים בוגרים ובשלים לפי מושגי זמננו. האנתרופוסופיה רוצה לצעוד צעד נוסף בכיוון זה. נקודת מוצא לכך היא רואה בצניעות אינטלקטואלית. להלן ברצוני לתאר בפניכם מה טיבה של צניעות אינטלקטואלית זו, אשר מן הדין הוא שתהא קניינו של אדם, השואף לטפח יחס כלשהו לאנתרופוסופיה.
הבה נתבונן בהתפתחות האדם מילדותו הרכה. אנו רואים את הילד בא לעולם כשבדרכי הביטוי שלו, ובמיוחד בחביוני נפשו, עדיין אינם מצויים הכלים הנפשיים המאפשרים לאדם הבוגר להתמצא בעולם ולפעול בתוכו. על ידי חינוך והוראה אנו מפתחים מתוך נפש הילד וגופו את אותם הכשרים, אשר אינם קיימים אצלו בצורה מושלמת בבואו לעולם. אנו כולנו מודים ומכירים בכך, כי לא נוכל להיות אנשים פעילים ויוצרים במלוא מובן המילה, אם לא נרכוש לנו, בנוסף לכשרינו הנורשים, גם את הכשרים המתפתחים על ידי החינוך. בתוך מסלול חינוכנו אנו נכנסים לחיי המעשה – אחד מוקדם יותר והשני מאוחר יותר, בהתאם לבתי הספר שסיים – ואזי בידינו לפתח תודעה ברורה אודות העולם הסובב אותנו.
כל המתבונן מתוך הבנה בשאיפות האנתרופוסופיה, רשאי בצדק לומר בנקודה זו: מדוע לא יוכל התהליך המתרחש אצל הילד, אשר באמצעותו הופך הילד ליצור אחר, כאשר מתפתחים את כשריו הנפשיים, להתבצע גם אצל האדם ה’בוגר’ לפי מושגי זמננו? מדוע לא יימצאו כשרים חבויים נוספים, הניתנים לפיתוח, אף באדם המבוגר בעל ההשכלה הגבוהה ביותר, כך שאפשר יהיה על ידי התפתחות נוספת זו להגיע להכרות ולאורח חיים הממשיכים ומשלימים בצורה מסוימת את מה שהושג בדרך החינוכית המקובלת, אשר הובילה ליצירת התודעה הרגילה של האדם?
בדרך האנתרופוסופית האדם נוטל על עצמו מעין התפתחות עצמית, המובילה אל מעבר לרמת התודעה הרגילה. בנפש האדם מצויים שלושה כשרים, המתפתחים בחיים הרגילים עד לדרגה מסוימת ואשר בידינו לפתחם פיתוח נוסף. האנתרופוסופיה מהווה בתרבות המודרנית את הגורם המעודד פיתוח נוסף של כשרים אלה. הכשרים האלה הם: חשיבה, פעילות רגשית ורצייה (רצון). שלושת הכשרים האלה עשויים להיהפך לכושרי הכרה במובן נעלה ביותר.
נפנה תחילה לכושר החשיבה. אנו משתמשים בכושר החשיבה בתחום ההשכלה הנרכשת בימינו, בצורה כזאת שהחשיבה נשארת סבילה לחלוטין בשעת המחקר המדעי המקובל. אנו נדרשים להימנע מכל פעילות פנימית יוצרת של החשיבה בשעת ההסתכלות המדעית, להסתפק בכך שהעולם החיצון ידבר אלינו כפי שהחושים מתארים אותו, ואילו החשיבה פשוט תתמסר כולה להסתכלות חושית זו. אומרים לנו, כי חריגה מהתנהגות פסיבית זו של החשיבה המדעית תוביל להזיות וחלומות שווא.
האנתרופוסופיה לעומת זאת אינה מסתפקת בסבילות זו, ואף על פי כן אין הפעילות המחשבתית שלה מובילה להזיות וחלומות, אלא להיפך, לפעילות פנימית בהירה וצלולה הדומה באופייה לצורת המחשבה המתמטית או הגיאומטרית. דווקא הדרכים והשיטות של המתמטיקה משמשות לאנתרופוסופיה מופת לדרכה היא. אלא שאין היא שואפת לפתח כשרים אנושיים כלליים הנוגעים לכל אדם. מהות הפעילות המחשבתית הנדרשת על ידי האנתרופוסופיה עשויה להתחוור לכל אדם נטול דיעה קדומה. היא מתבטאת בכך, שאדם מפעיל את כושר חשיבתו לא בכדי לתפוס ממשות חיצונית כלשהי, אלא הוא מתרכז ברעיון שניתן לסקירה בקלות (סקיר) למשך זמן מסוים. ברצוני לתאר זאת ביתר דיוק.
מי שיש לו אמון הדרוש לעניין, יכול לפנות לאדם מנוסה בתחום זה ולשאול אותו: מהו הרעיון הטוב ביותר עבורי, על מנת להתרכז בו? האדם המיומן ייתן לו רעיון סקיר, שלא היה מוכר לו קודם לכן. אם משתמשים ברעיון מוכר, אזי קיימת סכנה שזיכרונות ורגשות סובייקטיביים, הקשורים ברעיון זה, יצופו ויעלו מתוך חביוני הנפש, והאדם עלול לבוא לידי חולמנות. לעומת זאת, אם משתמשים ברעיון חדש ובלתי מוכר לחלוטין, אשר לגביו אין סיכוי לשקוע בזיכרונות, אזי ניתנת האפשרות לפתח באמת את כוחות החשיבה.
פיתוח פנימי זה של החשיבה כיניתי כיצד קונים דעת העולמות העליונים? ומדע הנסתר בקוויו העיקריים,[2] בשם מדיטציה. זהו מונח ישן נושן, אולם נקשור אותו היום רק במשמעות שאפרוש לפניכם.
המדיטציה מתבטאת בכך שאדם מסיח את תשומת ליבו מכל רושם חיצוני וכן מכל חוויה פנימית, אינו חושב על דבר מלבד הרעיון האחד, שהוא מציבו במרכז חיי הנפש המודעים שלו. מתוך כך שאדם משקיע את כל כוח-נפשו בהתרכזות על רעיון אחד, מתרחש בנפש משהו הדומה לאימוני הנעת הידיים. מה מתרחש בתרגול גופני זה? השרירים מתחזקים, אדם מקבל שרירים חזקים.
זה בדיוק מה שקורה גם לכוחות הנפש. כאשר מרכזים אותם שוב ושוב על מחשבה אחת, הם מתחזקים ומתעצמים. ואם ממשיכים באימונים במשך תקופה ארוכה – אין צורך להקדיש לאימון זה זמן רב, די בחמש דקות או רבע שעה, כי העיקר הוא בעצם הפעולה החוזרת ונשנית של מאמץ ההתרכזות על רעיון – אז מגיעים לאחר זמן מסוים – אדם אחד אחרי שבוע ואדם שני אחרי שלוש שנים וכ”ו, הכל לפי נתוניהם – להרגשה כאילו התמלאה הישות האנושית בכוחות חדשים.
בחיי היומיום חש אדם בדרך כלל את כוח עצביו בחשיבתו הרגילה ואת חוזק שריריו בשעת ביצוע הפעולות הגופניות השונות. כשם שהרגשות האלה הן טבעיות לאדם מילדותו, כך לומד הוא כעת לחוש בכוח חדש הממלאו, באם ביצע תרגילי חשיבה אלה, אשר את עקרונותיהם בלבד תיארתי בפניכם. ביתר דיוק תוארו התרגילים בספרים שהזכרתי מקודם. באחד הימים מגלה האדם המתרגל, כי לא זו בלבד שברשותו נותר הכושר לחשוב על עצמים חיצוניים, כפי שנהג עד כה, אלא שבקירבו אף צמח כוח-נפשי חדש לחלוטין, מעין כוח-חשיבה דחוס, חזק לאין-שיעור. באמצעות כוח-חשיבה זה הוא מגלה דבר, שקודם הכירו אך בצורה מעורפלת מאוד.
מה שהאדם המאומן תופס באופן רוחי בשלב זה הוא, ביסודו של דבר, ממשותם של חייו האישיים. כיצד מכיר אדם בתודעתו הרגילה את חייו, כפי שחי אותם מן הילדות? הוא מכירם באמצעות הזיכרון, המגיע עד נקודה מסוימת בשחר ילדותו. הזיכרונות, הקשורים בחוויות שעברו עלינו, צפים ועולים מתוך מעמקי הנפש. אולם הם דהויים וקלושים כמו צללים. הבה נשווה את האופי הדהוי והצללי של תמונות הזיכרון עם הרעננות העסיסית והעוצמה של החוויות היומיומיות שלנו, וניווכח בכך.
כאשר האדם מפתח את החשיבה באופן שתיארתי, נעלם בשעת המחקר הרוחי האופי הצללי של הזיכרונות. אדם נזכר במאורע שהתנסה בו לפני עשר או עשרים שנה באותה עוצמה שהייתה למאורע בשעה שהתרחש בחייו. אלא שצורת ההיזכרות היא אחרת. אין הוא מתנסה בכך באופן כזה שהוא בא במגע ישיר עם העצמים או היצורים החיצוניים, כמו בשעת המאורע עצמו, אלא הוא מתנסה ב”תמצית” רוחית של העניין.
ביכולתי לתאר בדיוק את מהות החוויה הזאת, אף כי הדבר יישמע עדיין מוזר בימינו. אדם רואה לפניו בבת-אחת כמו בתמונה ענקית, כמו בציור-נוף, את כל חייו עד הלידה. לא רק את המאורעות הבודדים ברצף הזמנים, אלא תמונה מרחבית שלהם. הזמן הופך למרחב. כל אדם המתנסה בכך יודע אל-נכון, כי מה שמתגלה ומופיע כאן בפניו באופן חווייתי, מהווה ישות פנימית עמוקה יותר שלו עצמו, ”אדם שני” בתוך האדם הרגיל, כפי שנתפס בתודעה הרגילה.
מכאן אנו מגיעים להתבוננות נוספת. האדם הפיזי, כפי שהתודעה הרגילה תופסת אותו, בונה את גופו מחומרים שהוא נוטלם מעולם הטבע הסובב אותו. אנו פולטים את החומרים האלה מגופנו ללא הרף, וקולטים חומרים חדשים. אפשר למצוא בדיוק, כי תוך שבע עד שמונה שנים נפלט מגופנו כל חומר הבניין שלו ומתמלא בחומר חדש. פירוש הדבר, שהצד החומרי של ישותנו הוא משהו זמני וחולף. ואילו באמצעות החשיבה המוגברת אנו מסוגלים לגלות את השָריר והקיים בקרבנו כל תקופת חיינו. והוא הדבר הבונה את גופנו מחומרי טבע ושוב הורסו באופן מתמיד. זו אותה הישות בתוכנו, שאנו רואים גם ב”תמונה” האמורה.
קיים הבדל נוסף בין אופן ראיית עצמנו בשלב ראשון זה של המחקר הרוחי לבין הזיכרון הרגיל. בזיכרון הרגיל מופיעים מאורעות החיים לפנינו כשהם באים אלינו מבחוץ בכיוון גרעין אישיותנו. אנו נזכרים למשל, מה אדם מסוים עשה לנו, או מה אירע לנו על ידי מאורע מסוים. לעומת זאת ב’תמונה’ המופיעה בפנינו באמצעות החשיבה המוגברת, אנו לומדים להכיר בעיקר את עצמנו: מה עשינו אנו לאדם מסוים, כיצד התייחסנו אנו למאורע מסוים. כלומר, אנו לומדים להכיר את ישותנו אנו.
זה דבר חשוב ביותר. כי מתוך כך שאנו לומדים להכיר בדרך זו את עצמנו בעוצמה כה רבה, אנו לומדים לדעת גם כיצד פועלת עצמותנו הפנימית בתוך מערכת כוחות הצמיחה ואף בקרב כוחות העיכול שלנו. מתחוור לנו כאן, שישותנו הפנימית הזאת היא האדריכל הבונה את גופנו והורסו תדיר. באופן זה אנו לומדים להכיר שכבה פנימית ועמוקה יותר של עצמותנו.
חשובה פה גם עובדה נוספת, המתגלה לנו כעת. בהגיענו להכרה עצמית זו, אנו מתנסים במשהו שאי אפשר להתנסות בו בתודעה היומיומית ובמדע הרגיל. אני מוכרח להודות שעדיין קשה כיום להביע זאת, משום שהדברים יישמעו מוזרים לעומת מה שמקובל היום במדע. אולם העובדות בעינן עומדות.
התנסות זאת שאנו מגיעים אליה בעזרת החשיבה המוגברת, מסתכמת בכך שאנו מגיעים למסקנה הבאה: יש לנו חוקי טבע. אנו שוקדים עליהם בחריצות במדעים השונים. אנו לומדים אותם כבר חלקית בבית הספר היסודי. אנו גאים בכך, והאנושות המודרנית גאה על כך בצדק, שהיא גילתה את חוקי הטבע בתחומי הפיזיקה, הכימיה וכו’.
ברצוני להדגיש כאן באופן ברור: אין האנתרופוסופיה חפצה להוות אופוזיציה נבובה וחובבנית למדע. להיפך, היא מכירה בערכו של המדע במידע רבה יותר מאשר הוא עצמו מסוגל לעשות זאת. דווקא מתוך כך שהיא מתייחסת אליו ברצינות, היא מגיעה בעזרת החשיבה המוגברת למסקנה הבאה: חוקי הטבע, כפי שאנו מכירים אותם בתחום הפיזיקה והכימיה, שרירים וקיימים רק בגבולות ממלכת החומר של כדור הארץ, ואינם עוד בתוקף כשיוצאים אנו לחלל היקום.[3]
דבר זה לא ייראה בלתי מתקבל על הדעת לאדם שהעמיק בעניין, מאחר שהמוזרות שבו היא רק למראית עין. אפשר להמחיש זאת בדרך הבאה: אם יש לנו מקור אור כלשהו, הרי אנו יודעים שעוצמת האור נחלשת והולכת ככל שהאור מתפזר. באם נתרחק ממקור האור במרחב, יחלש האור יותר ויותר, עד שנעדיף לכנותו ‘דמדומים’ ולא עוד ‘אור’. אם נרחיק לכת מאוד, יחדל האור להתקיים עבורנו מכל וכל. דין האור כדין חוקי הטבע. הם תקפים רק בתחום כדור הארץ. ככל שנרחיק לכת לתוך הקוסמוס, יחולו חוקי הטבע הארציים פחות ופחות, וכאשר מאוד נתרחק מכדור הארץ, לא יחולו עוד חוקי הטבע כלל.
לעומת זאת, החוקים שאנו לומדים להכירם באמצעות החשיבה המוגברת, פועלים כבר בתהליכי החיים שלנו, ובכך מצביעים על העובדה, שאנו כבני אדם, לא צמחנו מתוך חוקי הטבע של כדור הארץ, אלא מתוך חוקים קוסמיים נעלים יותר. אנו הבאנו חוקים אלה עימנו, כאשר באנו לעולם הזה. בעזרת החשיבה המוגברת אנו לומדים לדעת שחוקי הטבע חלים רק על ממלכת הדומם של כדור הארץ. איננו יכולים, כמו שעושה זאת הפיזיקה החדשה בטעות, להחיל את חוקי הטבע גם על השמש והכוכבים. להחיל את חוקי הטבע על החלל החיצון הוא מעשה, הדומה בתמימותו למעשהו של אדם הרוצה להאיר את העולם כולו באורו של נר.
ברגע שאנו עולים ממלכת הדומם – המצוי בצורתו זו רק על פני כדור הארץ – לממלכת החי, אין לנו עוד עסק עם חוקי טבע המוגבלים לתחום כדור הארץ, אלא לפנינו חוקים החודרים לשדה כדור הארץ מן הקוסמוס, ממרחבי היקום. כך הדבר כבר החל מממלכת הצומח. רק לגבי ממלכת הדומם אנו רשאים להשתמש בחוקי הטבע של כדור הארץ, כגון כוח-הכבידה וכדומה, הפועלים מן המרכז כלפי ההיקף.
אם נעבור לממלכת הצומח, ניווכח שחוקי החיים, החוקים הביולוגיים הייחודיים, שאנו מגלים אותם לראשונה באמצעות החשיבה המוגברת כבונים את גופנו ומקיימים אותו מן הלידה ועד המוות, פועלים מן ההיקף, מן הקוסמוס, אל מרכז כדור הארץ. אנו לומדים להכיר סוג חדש של חוקים, נוסף למערכת החוקים הפיזיקליים והכימיים הרגילים.
מצוידים במידע זה, אנו מתבוננים בצמח הבוקע ועולה מן האדמה. אנו מוצאים למשל, שהצמח מכיל חומרים מינרליים. הכימיה התקדמה היום מאוד בחקירת פעולת הגומלין של החומרים האלה. זה הישג נכבד ויפה. תחול בוודאי התקדמות נוספת בשטח זה, ואף זה יהיה הישג נאה. אולם אם ברצוננו להסביר את חיי הצמח ואת גידולו, לא נוכל עוד להסתפק בכוחות הפועלים ממרכז כדור הארץ כלפי חוץ. עלינו להיעזר כעת בכוחות הפועלים מן ההיקף, מן הקוסמוס, אל תוך כדור הארץ. אנו מגיעים למסקנה שעלינו להתעלות בשעת חקר החיים מן ההשקפה הארצית להשקפה הקוסמית. השקפה קוסמית זו כוללת בחובה גם הכרה אמיתית של האדם עצמו מבחינת ”דע את עצמך”.
נוכל להתקדם צעד נוסף בפיתוח כוחותינו הרוחיים על ידי אימון כוחות הרגש. בחיים היומיומיים הרגשות הם עניינו האישי של האדם, ולאו דווקא מקור הכרה ממשי. אולם ביכולתנו להפוך גם את תחום הרגשות הסובייקטיביים למקור הכרה אובייקטיבי אמיתי, כפי שאתאר להלן.
תיארתי בפניכם לעיל, כיצד מתרכז אדם בשעת מדיטציה ברעיון מוגדר, ובדרך זו מגיע ברבות הימים לחשיבה מוגברת, אשר בעזרתה הוא לומד להכיר את הכוחות הפועלים מהיקף היקום למרכז כדור הארץ, בניגוד לכוחות הרגילים של הטבע, הפועלים ממרכז כדור הארץ כלפי חוץ בכל הכיוונים. לאחר שהושגה החשיבה המוגברת, אשר בעזרתה ניתן לראות את חיי האדם וגם את חיי הצמחים כמו פרושים על גבי תמונה ענקית, אפשר להתקדם הלאה. כשם שהושקע מאמץ מוגבר בכדי להתרכז ברעיון שהצבנו במוקד תודעתנו, כך אפשר כעת להתאמץ ביתר שאת על מנת למחוק ולהשכיח מתודעתנו את האימגינציות (תמונות של הממשות הרוחית), שהושגו על ידי תרגילי הריכוז הקודמים. כך שנוכל בהדרגה למחוק מתודעתנו את המחשבה רבת-העוצמה, שהתרכזנו בה בתרגילי השלב הראשון.
כל היודע עד כמה קשה בחיי היומיום להשתחרר ממחשבה הרודפת אותנו, יבין כי נחוצים אימונים מיוחדים בכדי להגיע לדבר האמור. אולם הדבר ניתן לביצוע. אפשר להגיע לידי כך שיעלה בידינו, מתוך אימוץ כוחותינו, להרחיק מתודעתנו לא רק את המחשבה האחת שבה התרכזנו, אלא גם את כל ”תמונת הזיכרונות” ועימה את חיינו הפנימיים, כלומר, להרחיק מהם את תשומת ליבנו.
אזי מתרחש משהו בו מתחוור לאדם בבירור, שהוא מעמיק לרדת לנבכי נפשו, לאותם נבכים הפתוחים בדרך כלל לרגשות בלבד. אם נעלמים מנגד עינינו רשמי הראייה, השמיעה וכו’ בחיינו הרגילים, אזי נופלים עלינו בדרך כלל חבלי שינה ואנו נרדמים. אולם לאחר שפיתחנו את החשיבה המוגברת, אין אנו נרדמים בשעה שאנו מרחיקים מתודעתנו כל מחשבה, לרבות המחשבות המועצמות. אנו מגיעים כעת למצב בו לא פועלים עלינו עוד רשמי החושים ואף לא מחשבות. האדם ער, אך תודעתו ריקה מכל תוכן. זהו מצב תודעתי שמדע הרוח מגלה אותו. אפשר להגיע אליו אך ורק על ידי אימון שיטתי. אנו מגיעים כאן לתודעה ריקה במצב של עירנות מוחלטת.
והנה מתברר שאין התודעה נשארת ריקה וחסרת תוכן למשך זמן רב. היא מתמלאת רשמים מסוג אחר. כשם שהתודעה הרגילה מתמלאת ברשמי ראייה ושמיעה, בצבעים וצלילים, כך מתמלאת כעת התודעה הריקה הזו ברשמי עולם הרוח, האופף אותנו כפי שהעולם הפיזי במישור החושי עושה זאת בתחומו הוא. שלב ”התודעה הריקה” הוא המסוגל לגלות לראשונה את עולם הרוח, שלא נמצא על פני כדור הארץ ובמרחב, אלא קיים מחוץ לחלל ולזמן, ובכל זאת מהווה ומרכיב את השכבה העמוקה ביותר של ישותנו האנושית.
שהרי, אם למדנו בשלב הראשון, בעזרת החשיבה המוגברת, לראות את כל חיינו הארציים כחטיבה אחת, הרי בשלב השני הזה, אנו מגיעים בעזרת ”התודעה הריקה”, שהתמלאה כעת ברשמי עולם הרוח, לראיית פרק הזמן בו נמצאנו בהווייתנו הרוחית-נפשית בטרם רדתנו לקיום הארצי. כלומר, אנו לומדים להכיר את עצמנו כישות, אשר התקיימה קיום טרום-ארצי רוחי לפני הלידה וההתעברות. אנו לומדים לראות את עצמותנו האנושית כאדם רוחי-נפשי, שאת חלקו הגופני אומנם קיבל מהוריו – אם כי הוא מחליפו ומחדשו כל שבע שנים כאמור – אולם את מהותו הייחודית הביא עימו לכאן מן הקיום הקדם-ארצי. זאת אין אנו לומדים על ידי תיאוריות וספקולציות התלויות בשערה. נוכל להגיע לכך, רק אם עמלנו בפיתוח הכשרים הדרושים כאן מתוך צניעות אינטלקטואלית.
כך אנו לומדים להכיר את הישות הפנימית של האדם, את עצמותנו הרוחית-נפשית. היא מתייצבת מולנו לאחר שצללנו למעמקי תחום הרגש לא באופן רגשי בלבד, כי אם גם באופן הכרתי.
כעת מתברר לנו, כי ההתקדמות ההכרתית קשורה גם בחוויות פנימיות סוערות, שעיקרן בכך: אם איבר מאיברי גופכם אסור בשלשלאות או משותק ואין ביכולתכם להזיזו, או אפילו רק שתי אצבעות ידכם קשורות, תרגישו באי-נוחות, אולי בכאב. והנה, בהתנסות הרוחית הזאת אנו נמצאים במצב בו מתנסים אנו בתכנים רוחיים-נפשיים ללא מצע גופנו. גופנו כמו ניטל מאיתנו, שהרי שרויים אנו בשלב ”התודעה הריקה”. המעבר למצב זה כרוך בהרגשת כאב עמוקה. חוויית הכאב הזאת, הכרוכה בתחושת היעדר המשען הגופני, מקנה לנו את זכות הכניסה לישותנו הרוחית-נפשית העמוקה ביותר. מפני דבר זה נרתעים אנשים רבים. אולם אין שום אפשרות להגיע עד חקר המהות האמיתית של האדם אלא בדרך זו.
אם למדנו באופן זה להכיר במידת מה את מהותו הפנימית ביותר של האדם, נוכל להתקדם הלאה בפיתוח כשרינו. אזי נצטרך לפתח כושר שאינו נחשב בחיים הרגילים לכוח תודעתי: עלינו לפתח את האהבה ככושר הכרה, כהזדהות נפשית בלתי אנוכית עם העצמים והתהליכים אשר בעולם. אם פיתחנו בהדרגה את כושר האהבה הזה, וביכולתנו גם להגיע למצב שתיארתיו קודם כהסתכלות נטולת-גוף בעולם, אז אנו תופשים את עצמנו באופן מושלם כישות רוחית בעולם הרוח.
אנו יודעים כעת מהו האדם לפי מהותו הרוחית, ומתוך כך אנו מביעים גם את פשר המוות: במוות אדם משיר מעצמותו הרוחי את גופו הפיזי, בעוד שבשלב ההכרתי השלישי, הנרכש על ידי העמקת כושר האהבה, אדם מבצע את תהליך ההפרדה מגופו באופן תודעתי-דימויי בלבד. מכאן ואילך אנו יודעים מה פירוש הדבר לנטוש את הגוף ולעבור את שער המוות. אנו לומדים להכיר את המוות, אולם גם את החיים בעולם הרוח מעבר למוות. אנו לומדים לדעת את ישותו הרוחית-נפשית של האדם, כפי שתימצא בחייה אחר המוות. כשם שלמדנו בשלב השני להכירה בקיומה הרוחי לפני רדתה לקיום הארצי, כך אנו לומדים כעת להכיר את המשך קיומה לאחר המוות.
בנקודה זו אנו מתחילים להבין עד כמה בלתי מושלמת היא תודעתנו הרגילה. אדם מדבר מתוך תקווה ואמונה על ”אלמוות”, אולם אלמוות הוא רק מחצית הנצח, כלומר, הישארות הנפש מכאן ולהבא עד עולם. אין לנו כיום בשפתנו מונח שהיה קיים עוד ברשותם של בני תרבויות קדומות יותר, אשר הוסיפו לאלמוות גם את חציו השני של הנצח: ”אל-לידה”. כי כשם שהאדם הוא בן אלמוות, כך הוא גם למעשה בלתי-נולד. כלומר, דרך הלידה הוא נכנס מן העולם הרוחי לקיום ארצי, כמו שדרך המוות הוא עובר שוב מן העולם הפיזי לקיום רוחי. אנו לומדים להכיר את הישות הרוחית האמיתית של האדם, העוברת את שערי הלידה והמוות, ורק אז ביכולתנו לתפוש את האדם בשלמותו.
מה שתיארתי כאן בקווים כלליים, התגבש כבר בספרות נרחבת, אשר פיתחה את חוש האחריות המדעי שלה כלקח מן המדע המדויק ביותר הקיים בימינו. מדע-הרוח עומד בהחלט במבחן, כאשר ניגשים לדון אותו באמות מידה מדעיות.
בעזרת המחקר האנתרופוסופי אנו מגלים שהחיים הביולוגיים מורכבים בעצם משני זרמים מנוגדים. כיום מקובל על הכל לדבר על ”התפתחות”: הילד הקטן מתפתח וגדל. החיים בכללותם מתגלים בתהליכי צמיחה וגידול. אומרים גם שבעלי החיים הירודים התפתחו לבעלי-חיים מפותחים יותר. בקיצור, קיימים חיים רעננים של צמיחה ושגשוג ההולכים ומתפתחים. בצדק מדברים כך!
אולם המחקר האנתרופוסופי מגלה דבר נוסף: לעומת זרם זה של חיים ניצבת מגמה הפוכה, המצויה בכל יצור חש, והיא מגמת ההרס והכיליון. כשם שמתחוללים בגופנו תהליכים ביולוגיים המשמשים לבנייה והתחדשות, כך מצויים בקרבנו תהליכים ביולוגיים הרסניים. מתחוור לנו שאי אפשר לתאר את תהליכי החיים בגופנו כרצף התפתחותי עולה בלבד, המגיע לשיאו במערכת העצבים והמוח, בהם מתארגן החומר החי בצורה מיוחדת בכדי לשמש מצע, בסיס גופני, לחיי הנפש. לא כך הדבר! לתוך זרם החיים הפורץ ועולה, משתלב הזרם הנגדי של הרס וכיליון. באופן מתמיד נהרסים חיים בקרבנו. תהליכי הצמיחה והגדילה מפנים מקום לתהליכי הרס ופירוק. אנו מתים חלקית בעצם בכל רגע. משהו נהרס בגופנו באופן תדיר. אלא שאנו בונים זאת תמיד מחדש. דווקא מתוך כך שחומר נהרס בגופנו, מתפנה המקום לרוח-נפש לחדור לגופנו ולפעול בתוכו.
כאן מגיעים אנו לטעותו הגדולה של המטריאליזם. הוא סובר שהחיים מתפתחים ועולים בקו ישר עד למערכת העצבים, הנבנית וניזונה, בדומה למערכת השרירים. על ידי הדם. עד כאן הכל נכון. אולם תהליכי בניין אלה עדיין אינם יכולים לשמש בסיס לפעילות חשיבתית ורגשית באדם. רק מתוך כך שהעצבים נהרסים במידה מסוימת, נעשים ”נקובים ככברה”, משתלבת הרוח-נפש במערכות הגוף. עלינו להרוס את החומר תחילה בכדי שהרוח-נפש תוכל לפעול בגופנו, וכמו כן על מנת שאנו עצמנו נוכל להתנסות בה באופן מודע.
תהיה זו נקודת מפנה בהתפתחות מדעי-הטבע, כאשר אלה יכירו בזרם הקוטבי, ההפוך למגמת הבניין ומשלים אותה החל מנקודה מסוימת. כאשר המדענים יעמדו על כך שקיים תהליך הרס בצד תהליך בניין, שקיימת דבולוציה[4] בצד האבולוציה. אז גם יובן כיצד פועלת הרוח בגופם של בעלי-החיים, ובמיוחד באדם הניחן בתודעה עצמית. אין הרוח יכולה לפעול בגוף כאשר מתחוללים בו תהליכי-בניין. היא באה לידי ביטוי אך ורק בשעה שמתחוללים בחומר החי תהליכי-הרס, המהווים ניגוד קוטבי לתהליכי הבניין. הרוח נמצאת בכל מקום בו מתרחשים תהליכי דבולוציה, נסיגה ביולוגית, ואינה נוכחת בתהליכי האבולוציה.
אנו לומדים בדרך זו לתפוש את גוף האדם כמכלול של ניגודים קוטביים. בכל מקום שקיים תהליך בנייה, ניצב מולו בהכרח אף תהליך הרס. כאשר אנו מתבוננים באיבר כלשהו – יהא זה כבד, ריאות, לב וכדומה – ניווכח שהוא נמצא בשטף מתמיד של בניין-הרס, בניין-הרס. האם אין התבטאותנו מוזרה כשאומרים אנו למשל: ”פה זורם נהר הריינוס”? מהו הריינוס? הרי אין כוונתנו לערוץ הנהר, אלא למים הזורמים בו. אולם אלה הרי משתנים ללא הרף. הריינוס נמצא במקומו מאות בשנים, אולם מה נמצא בו למעשה ברגע מסוים? מים זורמים המשתנים תדיר. כך גם שרויים כל איברי גופנו ללא הרף בשטף מתחלף של בניין והרס. ודווקא בשעת ההרס נעשים הם לנושאי הרוח.
בכל אדם בריא קיים שיווי-משקל בין בניין והרס, ובמצב איזון זה מתפתח גם הכושר המתאים לפעילות רוחנית-נפשית. אולם שיווי-משקל זה עלול להיות מופר, כאשר למשל, באיבר מסוים ניצב מול תהליך בנייה תקין, תהליך הרס רפה מידי. התוצאה תהיה גידול פרא של האיבר הזה. או להיפך, לעומת תהליך הרס נורמלי יתייצב תהליך בנייה ושיקום חלש מידי. התוצאה תהיה התנוונות האיבר הזה. בכך עברנו בדיוננו מן התחום הפיזיולוגי לתחום הפתולוגי.
רק כאשר נכיר בבירור את שיווי-המשקל הזה לפרטיו, נוכל גם להבחין כיצד ובאיזו מידה הוא מופר עקב היפרטרופיה (גידול יתר) של תהליכי הבנייה או של תהליכי ההרס בגופנו.
אולם לאחר שפיתחנו כושר אבחנה ביחס לעובדות אלה, נוכל גם להפנות את מבטנו החוקר לעבר הטבע רחב-הידיים, ולמצוא בתוכו את החומר (חומר טבע מינרלי, צמחי או חייתי), אשר בכוחו לפעול באופן מאזֵן על התהליך הפגום. אם למשל פעולתו של איבר מסוים בגוף האדם פגומה בגלל הרס רב מידי המתחולל בו, ואנו מחפשים בטבע, למשל בממלכת הצומח, חומר מרפא מתאים בעזרת הסתכלות אשר התחנכה על ברכי מדע-הרוח, נוכל להגיע לצמח מסוים, בו מתגלה תהליך בניין מתאים, כלומר כוח מרפא עבורנו.
והנה מתברר, כי במשפחות צמחים מסוימות נמצאים תמיד כוחות בניין המקבילים בדיוק לכוחות הבניין של איברים מסוימים בגוף האדם. אם למשל, מצאנו אצל החולה, שכוחות הבניין של כליותיו נחלשו מידי, ואילו כוחות ההרס גדלו פרא, נפנה את מבטנו החוקר לעולם הצמחים ונגלה, בעזרת מחקר שיטתי, כי בצמח השבטבט נמצאים כוחות בניין התואמים בדיוק את כוחות הבניין המצויים דרך קבע בכליות.[5] אם נכין מן השבטבט תרופה באופן מתאים, וניתן אותה לחולה בצורה כזו שהיא תגיע לאיבר הפגום, הרי נחזק בדרך זו את כוחות הבניין הרפים מידי של הכליות. וכן הדבר לגבי כל איבר בגוף האדם. אם מצוידים אנו בידע זה, אזי יש בידינו, באמצעות הכוחות הפועלים בחומרי הטבע, להסדיר את שיווי-המשקל המופר בין תהליכי הבניין לבין תהליכי ההרס בגוף האדם.
ניקח דוגמה הפוכה: כוחות הבניין בכליות התחזקו יתר על המידה, ואילו כוחות ההרס נחלשו מידי. עלינו לחזק במקרה זה את כוחות ההרס. אנו מוצאים בצמחים ירודים, למשל בשרכים, תרופה לחיזוק כוחות ההרס בכליות.
בדרך זו אפשר להיחלץ מן המצב הנוכחי ברפואה, בו מנסים לקבוע את יעילות התרופות בדרך של ניסוי וטעייה בלבד. שהרי בשיטה שהתוויתי בפניכם, אנו חודרים להכרת מצבי שיווי-המשקל של איברי גוף האדם, ובאופן מקביל אנו מגיעים גם לידיעה מדויקת של הכוחות הבונים וההורסים בטבע. באופן זה אנו הופכים את מדע הרפואה לתחום של הכרה ברורה ולא עוד של גישוש באפילה. לא נשתמש עוד בתרופה רק משום שהסטטיסטיקה העלתה שבכך וכך מקרים פעלה התרופה כראוי. אלא, מתוך ידיעה מהותית של האדם מצד אחד ושל ממלכת הטבע מצד שני, נוכל למצוא באופן מדויק את התהליך המקביל לו – יהא זה תהליך בניין או הרס – המצוי בחומר טבע כלשהו, ולנצלו כגורם מרפא עבור איברי גוף האדם.
אין ברצוני לטעון שהרפואה לא השיגה הישגים כבירים בתקופה האחרונה. הישגי הרפואה ומדעי העזר שלה זוכים להכרה מלאה מצד האנתרופוסופיה. אין אנו פועלים מתוך ויתור על הישגי הרפואה המודרנית ועקיפתם, אלא אדרבה, מתוך הערכה מלאה של מפעלה. אולם אם נבחן כיצד הגיעו בשדה הרפואה המודרנית למציאת תרופות יעילות, ניווכח, שמצאו אותן בעיקר בדרך של ניסויים-גישושים ממושכים. בכוחה של האנתרופוסופיה, לעומת זאת, לספק למדע הרפואי את ההסבר העיוני ליעילותן של אותן תרופות, שהמדע כבר הגיע אליהן. נוסף לכך היא מעניקה לנו שורה שלמה של תרופות חדשות, אשר התאפשרו הודות לשיטתה המיוחדת בחקר הטבע והאדם.
אם נלמד להתבונן באדם בדרך אנתרופוסופית – בהרצאות הבאות אראה לכם מה יכול מדע-הרוח לתרום באופן ממשי בכמה תחומים של הרפואה – יעלה בידינו לקשר באופן אורגני את חוכמת האדם הכללית עם אמנות הרפואה. אנו מגיעים לכך לא בדרך העתיקה והחולמנית, אשר מצאה את ביטויה במיתוסים של העמים, אלא בדרך מדעית קפדנית ומדויקת. אנו הופכים את הריפוי לאמנות אמיתית, הנובעת מהתבוננות אמנותית בעולם.
בכך אנו מגיעים שוב, אם כי בשיטה מדעית מודרנית, למצב שהיה קיים בימי קדם, בזמן ששררה התודעה החלומית, הטרום-מדעית, כאשר נעשה שימוש בכוחות הרוח הן לגבי אנשים בריאים והן לגבי חולים. לגבי האדם הבריא – בשדה החינוך, ולגבי החולה – בתחום הרפואה.
בימי קדם היו קיימים המקדשים (מיסטריות), בהם טופחה החוכמה העיונית, אשר פתרה לאדם את חידותיו הדתיות, וסיפקה את כמיהותיו הנפשיות. בקרבת מקדשים אלה נמצאו מוסדות הריפוי. אנו רואים היום בצדק את החוכמה הקדומה כילדותית. עם זאת היה טמון בה עיקרון בריא, והוא שהמדע, המקיף את החיים הבריאים של האדם, חייב לכלול כהמשך רצוף גם את התהליכים החריגים הפתולוגיים.
האם לא תמוה הדבר שאנו אומרים מצד אחד: מצב בריאותו של האדם נובע מן הטבע, ומצד שני מנסים להסביר גם את המחלה על פי חוקי הטבע? – שהרי כל מחלה ניתנת גם להסבר על יסוד חוקי הטבע. האם הטבע סותר את עצמו? אנו נראה להלן, שאין הטבע סותר את עצמו בשעה שהאדם חולה. אולם פיתרון לחידה זו יימצא רק כאשר תתעלה ההכרה המדעית, החוקרת את המצב הפיזיולוגי הרגיל, לרמה מדעית, אשר תוכל להקיף כהמשך אורגני, כחטיבה אחת, גם את תחום הפתולוגיה. המסקנה המעשית הנובעת מכך היא, שבקרבת המוסדות לטיפוח חיי התרבות הבריאים, יימצאו המוסדות לטיפול בתופעות החולניות של החיים.
אומנם נמצאת האנתרופוסופיה בשטח זה רק בראשית דרכה. אולם דרך זו מובילה ליעדים שכל בר-דעת נטול משוא-פנים יצדיק אותם. הגתאנום בדורנאך, שוויץ, אשר נשרף לדאבוננו עד היסוד[6] – אני מקווה שהמבנה יוקם מחדש במהרה – נועד להיות מרכז עיוני, בו יוכל האדם לספק את כמיהתו להבנת מקור חייו. גם כאן הגענו לידי כך, כמו באופן מובן מאליו, לצרף לגתאנום את המכון הרפואי, אשר, אף כי הוא נמצא בשלב צנוע של התפתחותו, עומד על בסיס איתן.
המכון הרפואי בארלסהיים קם אודות למאמציה של גברת ד”ר וגמן, והוא מצא לו ממשיך דרך גם פה בהולנד, במכון הרפואי של ד”ר זיילמן פון אמיכהופן בעיר האג. כשם שלהכרת הרוח נחוץ אומץ-לב, כך דרוש גם בראש ובראשונה אומץ-לב למשימת הריפוי. אומץ-לב כזה קיים במכון הרפואי בארלסהיים הצמוד לגתאנום, ותכליתו לנצל את הידע הרפואי, המופרה על ידי האנתרופוסופיה, לטובת האנושות. משום כך מוצדקת קרבה זו בין המרכז העיוני, השואף להיות כעין ”מקדש”, אך במובן המודרני, בו עוסקים בשאלות הגדולות של ההוויה כמו גם בזוטות החיים, ובין המרכז הרפואי, השואף להעמיק את הידע הרפואי באופן רוחי-נפשי. במיוחד נראה לי הדבר אקטואלי כעת, משעה שטיפוח האנתרופוסופיה קיבל ממדים חדשים בשנה האחרונה בדורנאך, עם התארגנותה המחודשת של התנועה האנתרופוסופית (בשנת 1924).
זהו היחס הריאלי הקיים ועומד בין האנתרופוסופיה והרפואה. בשדה הרפואה הדבר מוצא את ביטויו בעבודתה המסורה של עמיתתי היקרה גברת ד”ר וגמן, אשר מראשית היכנסה לתחום האנתרופוסופי, לפני עשרות שנים, הסתמן אצלה הכיוון הרפואי כדבר טבעי ומובן מאליו.
הצבה זו של המרכז העיוני בקרבת המרכז הרפואי, יכולה לשמש סמל לקשר הפנימי בין העיון האנתרופוסופי והמעשה הרפואי. בדרך זו ילמד הרופא לפתח בהדרגה מתוך תמונת המחלה המקננת בחולה, באופן אורגני גם את דרך הריפוי, כך ששני אלה, הפתולוגיה והתרפיה, לא יהיו עוד תחומים נבדלים ומנותקים זה מזה, אלא התהליך הדיאגנוסטי ימצא את המשכו הרצוף, כתולדה הכרחית, בתהליך הריפוי. בזמן אבחנת המחלה יאבחן הרופא את תהליכי ההרס והבנייה בגופו של האדם, ומתוך ידיעתו את התהליכים המקבילים בטבע, הוא יבנה את דרך הריפוי כך, שבתרופה יפעל תהליך המתחולל בטבע כנגד תהליך הפוך אצל האדם (למשל, תהליך הרס בטבע כנגד תהליך בנייה מופרז אצל האדם ולהיפך). בדרך זו יהוו האבחנה הרפואית ואופן פעולתה של התרופה בגוף החולה חטיבה אחת בהלכה ובמעשה הרפואיים.
בשתי ההרצאות הבאות נדון במסקנות המעשיות הנובעות מיכולתו של המחקר האנתרופוסופי להפרות את הרפואה המודרנית. היום רציתי רק להסביר את מהות החקירה האנתרופוסופית, ולהראות כיצד נובעת מכאן הגישה, שאינה מסתפקת בחקירה תיאורטית של כוחות הטבע והרוח, אלא לומדת להשתמש בהם על מנת לעצב את מצבי החיים התקינים והחריגים, הבריאים והחולניים לאור תוצאות המחקר הזה.
עם התקדמות התרבות נעשים החיים מסובכים יותר ויותר. כבר היום מקננת בלב רבים הכמיהה, למצוא משהו היכול להתמודד עם נסיבות החיים ההולכות ומסתבכות. האנתרופוסופיה מצדיקה את הכמיהות האלה ופועלת באופן כן בבניין התרבות ושגשוגה מול כוחות ההרס הרבים, המאיימים עליה בימינו. היא אינה עושה זאת במליצות ריקות, אלא מתוך פעילות יוצרת בחיי המעשה. כאשר נדרשת חקירה עיונית, היא ניגשת למשימה זו מתוך שאיפה שההכרה העיונית תישא פרי בחיי המעשה, ובהיתקלה בבעיית חיים כלשהי, היא נרתמת לפעולה באופן כזה שתוכל לסייע ולעזור בפתרונה.
———————————————————————————
- ישנם בעברית עשרות ספרים של רודולף שטיינר ושל ממשיכי דרכו בנושא חינוך, רפואה, אמנות ועוד נושאים רבים. מוזמנים להיכנס לחנות הספרים באתר של דניאל זהבי ולמצוא אוצרות בנושא. www.daniel-zahavi.co.il ↑
- כיצד קונים דעת העולמות העליונים? יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. מדע הנסתר בקוויו העיקריים, יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
- רודולף שטיינר משתמש כאן בניסוח קיצוני כדי להצביע על קיומו של היקום האתרי האופף את היקום הארצי וחודר אליו בדרגות שונות של עוצמה. המחקר האנתרופוסופי מגלה, למשל, כי כוכב הלכת שבתאי אינו עשוי עוד מחומר קשיח. – הערת המתרגם. ↑
- דבולוציה – ניוון. הפוך לאבולוציה. ↑
- EQUISETUM. בארץ מצויים שני מינים של צמח זה. ראה במגדיר לצמחי ישראל. ↑
- אודות הגתאנום ואמנות הגתאנום ראו את הספרים:
אדריכלות – לקט הרצאות – רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
האדריכלות כהתגלות ישותו הנסתרת של האדם – רודולף שטיינר – הוצאת חירות.
הבניין בדורנאך – רודולף שטיינר – הוצאת חירות.
חלונות הגתאנום – דניאל זהבי – הוצאת חירות.
פסלו של רודולף שטיינר: נציג האנושות – דניאל זהבי – הוצאת חירות.
המבנה של הגתאנום הפנימי – סרגיי פרוקופייב – הוצאת חירות. ↑