מאת

אודי לוי

אודי לוי פעל ארבעה עשורים בתחום החינוך המרפא בארץ ובשוויץ. שותף להקמת קהילה תרפויטית בארץ (כפר רפאל) שבה חי במשך יותר משני עשורים. ניהל מוסד לבעלי צרכים מיוחדים בשוויץ. מתרגם, מרצה, כותב, גמלאי.

הקדמה

שלושת המושגים שמרכיבים את שמו של המאמר שלפניכם: סמכות, מרות ותלות, נוטים לעורר ספונטאנית תחושות שליליות, אם מתייחסים לצל שהם עלולים להטיל על חירותו של הפרט בקהילה. בהמשך הדברים ייעשה הניסיון להתמודד עם הצל הזה וגם לברר, אילו היבטים חיוביים עשויים להיות למושגים אלה, בחינת האור שבלעדיו לא מוטל צל. שלושת המושגים קיימים בכל קהילה. הם הכרחיים ובלתי נמנעים בקולקטיב בעל קווי יסוד משותפים לחבריו והם מתארים צדדים גלויים וצדדים סמויים בו, בקולקטיב. ומה שסמוי על פי הבנתו של האחד, ייתכן שהוא גלוי לעיני האחר ולהיפך. ולגבי מי שחי בקהילה, ייתכן שבפרק זמן מסוים יראה את הדברים כך, ובשלב אחר – אחרת. ברקע הדברים מהדהדת שאלת החירות הרוחנית והיומיומית, הבנת מהותה והסייגים שהיא מציבה בחיי קהילה. כמו כן תידון גם השאלה, מהי קהילה רוחנית, קהילה שחוֹזֶה ההתקשרות בין חבריה כולל, לעתים בעדיפות ראשונה, אספקטים של רוחניות, של הנחת יסוד שהקיום, התודעה וההתפתחות התרבותית הם תוצאה של מניעים חיצוניים לאדם, של מניעים שפועלים גם בו ושיש לו האמצעים להעלותם מעל לסף תודעתו וכך לקחת חלק בהשפעה מודעת יותר על תוכן חייו ומהלכם, על חיי הקהילה ואיכותם. ואכן, חירות היא גם הצעד המודע להיכנס, במחיר קבלת מגבלות מסוימות, למחויבות חברתית ואף יומיומית כלפי הזולת, כלפי הקהילה. מה שיעמוד למבחן מרגע הכניסה לתוך ההתחייבות, היא חוויית החירות האישית תוך התנהלות בתוך המסגרת.

ההתמודדות עם השאלות האלה העסיקה אותי ככל שהתארכה תקופת הזמן שבה חייתי בקהילות שחבריהן צפו לעבר אופקים רוחניים ועסקו בלימוד ובניסיון ליישם ביומיום את התכנים, שמקורם במשנתו האנתרופוסופית של רודולף שטיינר וממשיכיו. התחום בו פעלתי היה התרפיה החברתית; החיים המשותפים עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים והניסיון לעצב עבורם ועבור הצוות המקצועי אורח חיים משמעותי, מובן ונהיל (manageable). לכן יושם הדגש על קהילות שפעילות בתחום הזה. פרק הזמן הזה ארך למעלה מארבעה עשורים ובתומו, להפתעתי, הסתגלתי במהירות לחיים ללא מסגרת קולקטיבית ובמהלכם, תוך מבט אל העבר, השאלות הנידונות התחדדו. שיחות בעל פה והתכתבות עם אנשים שלהם ניסיון עשיר בתחום, היוו אישוש להיותן של השאלות והתהיות האלה נושאים שמהדהדים תמיד ברקע ולעיתים קרובות מידי הם נדחקים מתחת לסף הרצון להתמודד עימן. לעיתים קרובות הנושאים מעיקים ומאחר שהנכונות להעלותם אל מעל לפני השטח לוקה לרוב בחששות ובהדחקה, הם נמהלים ברגשות חזקים והופכים בנקל לחומר בערה חברתי. כשהעליתי נושאים כאלה בדיוני צוות מקצועי בארגון שעמדתי בראשו, נוכחתי לא אחת ולהפתעתי, עד כמה ההתמודדות עם השאלות מונחת קרוב לפני השטח ואיזה קושי אמוציונאלי כרוך בתקשורת שוויונית וכנה בנושאים אלה. ומאחר שהקושי הוא גם בגוף ראשון יחיד, יצאתי למסע ההתמודדות הזה.

מבוא

"מחקר" הלוא היא פעולה אנושית ספציפית שמטרתה להרחיב את הידע בנושא או בכיוון מסוימים. תוצאות המחקר לא תמיד ישימות באופן מידי ואינן תמיד מעשיות. אבל עצם המחקר היא פעולה אנושית להרחבת הדעת ובמקרה הטוב היא משרתת את האדם בדרכו לעיצוב של עולם בו חייו פוריים יותר, בו המניעים להתנהלותו מובנים יותר והם מובילים אותו לתחושה של משמעות בחייו. התפישה הרווחת כיום בתחום המחקר המדעי היא זו, שהחוקר מניח הנחת יסוד ויוצא לדרכו במטרה להוכיח או לסתור אותה. שטיינר, שהחל את לימודיו האקדמיים בתחום מדעי הטבע וסיימם במדעי הרוח, מתווה פריצת דרך. הוא מציע להחיל שיטות מחקר שמקורן במדעי הטבע, על תחום הרוח. "מדע הרוח" הוא לגביו המדע שעוסק בתחום שמעבר לתפישה החושית ותוצאות המחקר לכן אינן נגישות למי שלא חקר כך, באותו האופן בו יכול כל אדם לעקוב אחרי תוצאות מחקרים בתחום מדעי הטבע. אמנם גם רבות מתוצאות המחקר הקונבנציונאליות אינן נגישות לחושי האדם (מי כבר ראה אלקטרונים, פרוטונים, אטומים?) אבל הקִרבה אל התוצאות, במידה שהקורא הסקרן מתמיד בה, אפשרית במידה רבה. לא כך הדבר בתחום מדע הרוח האנתרופוסופי. המכשור המעבדתי לצורך ביצוע ניסויים לא ניתן לרכישה אונליין. המעבדה היא החוקר עצמו, שנקרא לפתח את "היכולות הרדומות החבויות בכל אדם, באמצעותן הוא יכול לרכוש את הכרת העולמות הגבוהים יותר" – משפט בו פותח שטיינר את האחד מספרי היסוד שלו, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים".^[1]

שלא כמו מכשור מעבדתי או סקירת שטח מדעיים, אותה המעבדה הפנימית אינה תחומה בקירות זכוכית. המעברים בין האינטלקט החוקר, החושים הקולטים והמערכת הנפשית והאמוציונאלית אינם ניתנים לבידוד. חוויות של טרנסצנדנציה, חוויות מיסטיות ורשמים מעולמות שאינם גלויים בדרך כלל, נחווים באורח אינדיבידואלי; אי אפשר לבחון אותן בצוות, במקרה שהמחקר נערך בשיתוף פעולה עם אחרים. החוויה המיסטית היא אישית, לא ניתנת לשכפול ואין בטחון שניתן לחזור עליה כדי להוכיח את עמידותה.

מחקר שמתמודד עם שאלות סוציולוגיות וכאלה של פסיכולוגיה אישית וקולקטיבית ומסתכן בהליכת קפנדריות בתחום הרוחני, אינו יכול לכן אלא להיות הזמנה למחול לאלה שנכונים גם למעוד ולהסתבך ברגליהם של בנות או בני זוגם לריקוד. אבל היות שבקהילות שוחרות רוח מדובר בריקוד קבוצתי, ומאחר שלא מדובר בלהקת מחול שאמורה להופיע בפני קהל, אלא במקהלות שנפגשות כדי לשיר יחד כאמצעי לקידום הפרט באמצעים חברתיים (ורוחניים), גם תוצאות המחקר אינן חד-משמעיות. שאלות רבות נשאלות, ואף לא אחת יכולה להיענות חד-משמעית ב"כן" או ב"לא", לכאן או לשם. יש בין הנושאים הנידונים כאן כאלה, המרחפים מעל לחיי הקהילה משך שנים וחבריה אינם מעזים או אינם רוצים במודע להתמודד עימן בגלל היותן נפיצות, מפאת כבוד הדדי או גם מתוך חרדה מהתוצאות שעלולות להיות להעלאת הנושא לסדר היום, תוצאות אישיות או גם קולקטיביות. אורגניזמים חיים מקיימים מערכות הגנה, גם השתיקה היא מערכת כזאת. והנה כבר נגענו בעניין מרכזי שיידון בהמשך.

אריגתו של מרקם טקסטיל על נול, תחילתה במתיחת חוטי הַשְּׁתִי. בדימוי לכך, גם כאן, בטקסט, ישנם כעין חוטי שתי המתוחים לאורכו וחוטי ערב החוצים את השתי מעליו ומתחתיו כדי ליצור אריג ודוגמא. תוכן העניינים על פרקיו מחלק את הטקסט[יל] חלוקת רוחב, בבחינת חוטי ערב, בעוד חוטי השתי עוברים לכל אורכו. כך יש לטקסט[יל] שתי מערכות מצטלבות של ראשי פרקים. האחת היא תוכן העניינים, פרקי המאמר, השנייה מחלחלת דרכם ומופיעה פה ושם על פני השטח, משתלבת לעיתים בפרקי תוכן העניינים. להלן השאלות ( – השתי) שבעזרתן ניהלתי שיחות עם אנשי מקצוע בעלי ניסיון, שאלות שאולי גם הקוראת והקורא ימצאו עניין בהן. מי שהביוגרפיה שלו מזמנת לו תנאים בהם הוא מתמודד עם מצבים כאלה או דומים להם, מוזמן להגיב, בהחלט גם להאריך או לקצר את הרשימה, להתאים את האריג לגזרתו.

מאחר שאין בכוונת המחקר הזה לבסס טענות או לקבען כמסמרות, אלא לנסות ולכוון אלומת אור לאיזור אותו חוויתי משך שנים כאפל משהו, המעטתי בהערות שוליים ובהפניות לספרות.

1. כיצד מבחינים בקהילה בין איכויות "נפשיות" ל"רוחניות"? איך מגדירים את אלה ואת האחרות?
2. איזה תפקיד חברתי יש לאישים המקדמים פעילות רוחנית בקהילה? האם מדובר בהיבטים רוחניים? רגשיים-נפשיים? איזו השפעה יש לאישים מובילים אלה (ואיזו צריכה להיות להם) בתחומי היומיום: סדר יום, פגישות, ריטואלים?
3. כיצד מעוצבים ההגדרה העצמית והחירות האישית בקהילה בעלת שאיפות רוחניות?
4. האם זקוק הפרט בקהילה רוחנית להגנה מיוחדת, איזו?
5. איזה תפקיד יש להתפתחות האישית בתחום האישיות ובתחום הרוחני?
6. אילו צפיות נחוות במהלך החיים בקהילה ככאלה שהתמלאו, אילו התבדו?
7. היכן עובר הגבול בין כניעה מודעת לבין התלות בקולקטיב או באינדיבידואלים מסוימים?
8. בין כוונות ומטרות רוחניות והמציאות של בניית הקהילה: האם נוצר ביניהם פער? באילו תחומים? ומאילו סיבות?
9. בקהילות תרפויטיות בעלות תשתית חברתית-מקצועית ורקע רוחני: איזו תועלת קונקרטית צומחת מהרוחנית לאנשים הנתמכים?
10. אילו ניסיונות נחווים ומתועדים בקהילות רוחניות בתקופת מעבר מדור לדור (למשל מדור המייסדים לדור שאחריו)?

קהילה נוסדת

טבען של תנועות, חברות וקולקטיבים רוחניים, להיווסד סביב אישיות מרכזית. בשלב כלשהו בחייה היא החלה להעביר לסביבתה המשפחתית או החברתית מסרים ממקור שאינו חשוף לתודעתם של אלה הסובבים אותה. מסרים אלה אמורים להיות בבחינת פתרונות לשאלות דתיות, מטאפיסיות, ולרוב הן גם מְלֻוּוֹת בהנחיות לאורח החיים ולסגנון התנהגות התומך ביכולתו של הפרט להתקרב אל מקורות המידע או לחלופין לקדם מטרות, שהן פועל יוצא של הידע או החיזיון של מי שקרוב יותר אל המקור או כבר נמצא במקום בו הידע האזוטרי-חיצוני גלוי בפניו. לעיתים רחוקות יותר המפגש בין בני אדם מביא את האחד להכרה בגדולתו הרוחנית של השני ובהתבטלותו של האחד בפני השני – מעין אבטיפוס של מפגש עם אישיות רוחנית רמת מעלה שמסמן את רגע ההולדת של קהילה בזעיר אנפין. ברגעים כאלה נחשפות תכונות אופי של שניהם. כך במקורות העבריים המפגש בין אברהם ומלכי צדק (ברא' יב') ובברית החדשה המפגש בין יוחנן המטביל וישוע (מרקוס 1). הביטחון בקיומו של האל מעבר למסך המאפיל את התודעה אינו מוטל בספק. הוא עשוי להיות גרעין לקהילה רוחנית רחבה.

ככל שהתודעה האנושית מתפתחת, כן מתמעטת המובנות של האמונה בידע טרנסצנדנטי רוחני. על פי אופן הקריאה הזה, אפילו התנ"ך הוא כרונולוגיה של השתתקות הקול האלוהי. אדם וחווה עוד מנהלים עם האל שיחה בגובה העיניים וככל שהנביאים מאוחרים יותר, לא רק שאינם בטוחים מי דובר אליהם, הם מעזים אפילו לנסות ולהימלט מהמשימה האלוהית המוטלת עליהם (יונה). עזרא ונחמיה, אחרוני המנהיגים הגדולים במקרא, הם מנהיגים רוחניים, אבל אינם עוד בעלי שיח של הכוחות שאינם נראים ביומיום. לאורך כל התפתחות התרבות האנושית נרשמו תולדות חיים של ענקי רוח שהיו למנהיגים של קבוצות וקהילות. מחציתה השנייה של המאה התשע עשרה הייתה עשירה במיוחד ביצירת קולקטיבים על בסיס של משנה רוחנית. מורים רוחניים טוענים ליכולת להסיט את המסך, להביט מאחוריו, לתאר את המראות ולעיתים גם להנחות את תלמידיהם לעבר ראייה כזאת. המהפכה התעשייתית שחררה שכבות אוכלוסייה הולכות וגדלות מהצורך לעסוק במשלוח ידם משך כל שעות היממה, פינתה מזמנם והתודעה בדבר זכויות הפרט והשוויון בין בני האדם התרחבה והתקבלה בברכה בקבוצות אוכלוסייה חדשות. ובעוד שעד אז מלאכת כפיים נחשבה לפחותת ערך, מעכשיו מעמד הפועלים ביסס לעצמו מיקום חברתי חדש והחל לעסוק גם בשאלות חברתיות ורוחניות. וברקע: המנזרים הכנסייתיים, שאמנם עוררו רגשי כבוד עקב עיסוקיהם האינטלקטואליים והמדעיים מצד אחד, ועוררו התנגדות ועויינות בגלל היותם בעלי קרקעות נצלניים מצד אחר. לראשונה נולד הצורך ברוחניות שאינה תלויה בממסד דתי.

רודולף שטיינר פעל גם הוא במרחבי ההקשר התרבותי והפוליטי הזה. ומתוך משנתו התפתחו מאות רבות של קהילות בעלות אוריינטציה רוחנית ובשונה מכיוונים רוחניים רבים, רוב הקהילות האנתרופוסופיות הן בעלות אוריינטציה מקצועית, בנוסף לדרך הרוחנית האישית שחבריה צועדים בה. התנועה העולמית לחינוך מרפא, ריפוי חברתי ועבודה סוציאלית מונה קרוב לאלף ארגונים. היוזמה להקמתם הייתה תמיד כפולה. הרצון להתעמק במשנת האנתרופוסופיה ולהפיק ממנה תועלת לא רק עבור העוסקים בה, אלא גם עבור קבוצות באוכלוסייה שזקוקות לליווי ותמיכה משך חלק או גם כל חייהם. שלושה מתלמידיו של שטיינר לקחו חלק בסדרת הרצאות שלו בשנת 1924 אחרי שהחלו לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בהדרכתו. אותן תריסר הרצאות שנשא על רקע ידע האדם האנתרופוסופי, משנתו החינוכית, שפִּתח עם ייסוד בית הספר וולדורף בשטוטגארט בשנת 1918, הן הבסיס הרעיוני להקמת מאות בתי ספר ומוסדות. שלושת הצעירים, פרנץ לפלר, אלברכט שטרושיין וזיגפריד פיקרט^[2] שהיו תלמידיו הראשונים של שטיינר בתחום, הקדישו מאז את חייהם ליישום הרעיונות שהיו משוכנעים בנכונותם ובצנעה רבה גם הודו, שזו אינה אלא התחלה ושהידע הקיים הוא בבחינת זרע שיש לטפחו כדי להגיע ליבולים עשירים. קארל קוניג^[3], רופא וינאי, נמלט מאוסטריה והתיישב באחוזת Camphill בצפון סקוטלנד, שם ייסד בשנת 1940 קהילה תרפויטית שנשאה את שם המקום. הקהילה האחת הפכה עם השנים לתנועה ובה עשרות קהילות. הדוקטור קוניג היה סמכות רפואית, אנתרופוסופית, חברתית ומקצועית בלתי מעורערת. בקהילות הונהג סדר חברתי שכוונתו הייתה יישום קיצוני של רעיונות רוחניים בחיי היומיום וזאת תוך פיתוח שוטף ומתמשך של תודעת חברי הקהילה. גם חברי הקהילה בעלי הצרכים המיוחדים והליקויים הרגשיים והתודעתיים היו כמובן חלק מהקהילה, אלא שבפעילות הרוחנית כפי שזו הוצאה לפועל על ידי אנשי הצוות, לא יכלו לקחת חלק ולמענם עוצבה תכנית עשירה של פעילות אמנותית ותרבותית. תחום העבודה והיצירה האמנותית היה והוא עדיין משותף לכולם.

דגם זה של ייסוד קהילה עם משימה חברתית-מקצועית הוא אופייני למדי ושימש גם כדוגמא ומופת משך עשרות שנים של ייסוד קהילות. אישיות אחת או קבוצה קטנה של בעלי יוזמה, כריזמה כוח שכנוע ואמונה חזקה במטרה הקימה קהילות תרפויטיות, חקלאיות, תרבותיות – וכולן תוצאת יוזמה של מעטים שאליהם הצטרפו אנשים נוספים, חלקם מתוך משוכנעות פנימית ורצון להיות שותפים לעשייה חומרית ולהשתקעות רוחנית, חלקם מתוך תחושה, שקהילה כזאת היא מקום שבו ימצאו את הכיוון לחייהם, לעיתים מתוך תחושה של אובדן זמני או ארוך טווח של הדרך.

קהילות כאלה, לא די להן להתאחד סביב לרעיונות רוחניים. כדי לייסד בית ספר ממלכתי או מוסד שיקומי, יש להוכיח יכולות מקצועיות, לנהל מערכת כלכלית ולעמוד בקטלוג מקיף של תנאים. מטבע הדברים חייבת הקבוצה המייסדת להתמודד גם עם שאלות כאלה. אישים מסוימים ממלאים גם תפקידים שאינם רוחניים כלל, ומחובתם גם לשרטט את גבולות הסמכות של עצמם ושל אחרים. כך נוצר מעמד של חברי קהילה, שמחזיקים הן בסמכויות המנהליות והן בידע הרוחני וטוענים לסמכות גם בהקנייתו לאלה שהגיעו אחריהם. על משמעות הדברים ידובר בהמשך.

בין רוח, נפש וקהילה

משנתו של שטיינר נכתבה ונישאה כהרצאות במהלך כשלושים וחמש שנה. משך כעשרים מהן, מאז תחילת המאה העשרים, תחת הכותרת "אנתרופוסופיה" ובהן עסק בנושאים רבים ולעיתים חזר ועסק בנושא מסוים שוב, מאוחר יותר, מנקודת מבט אחרת. עם העמקת המחקר שינה עמדות ולעיתים גם ניסח טענות מוקדמות מחדש ואחרת. הדבר אמור גם בטיפולו בנושא הגוף-נפש-רוח. במהלך ייסוד בית הספר וולדורף פיתח מודל תלת איברי של ישות האדם על פי שלושת המונחים האלה. שלושה מרכיבים אלה, גוף, נפש, רוח, קנו לעצמם מאז בתודעתם של רבים שלושה תחומים עצמאיים והם מטופלים לעיתים כגורמים נפרדים. כדי להכיר את תכונותיהם, וזוהי מטרתו של מודל, אכן יש להפרידם. אלא שבמציאות הקיומית הם חודרים זה את זה וקשה מאד להבחין בתוואי המתאר שביניהם ולהגדירם. בספרו המוקדם (1904) הוא מנסח את יחסי הגומלין ביניהם כך: "האני חיי בתוך הנפש. גם אם גִּלּוּיוֹ הגבוה ביותר של ה'אני' שייך לנפש התודעה, הרי שיש לומר שה'אני' הזה קורן משם וממלא את הנפש כולה ובאמצעות הנפש מביא את השפעתו על הגוף לידי ביטוי".^[4]

קהילות שעניינן הוא עיסוק בענייני רוח עושות זאת בפעילות קבוצתית. לימוד כזה מתרחש תוך תקשורת בינאישית, שבלעדיה אין לימוד משותף. שטח המגע התקשורתי בין בני אדם לעולם הוא נפשי. מחקר התקשורת העכשווי (שאינו אנתרופוסופי דווקא) טוען שלפחות 60% מהתקשורת הבינאישית אינה מילולית. המסרים שמועברים בין השותפים לתקשורת אינם שכליים-קוגניטיביים בלבד. טון הדיבור, המוסיקה הפנימית שלו, שפת הגוף – כל אלה פועלים את פעולתם תוך שימוש במערכת החושים והם חודרים ישירות וקודם כל לתוך המערכת הנפשית. חוקר התקשורת והפסיכותרפיסט פאול ווצלוויק^[5] קבע: "אינך יכול שלא לתקשר". גם הניסיון, ובעיקר בחיי קהילה, שלא לתקשר בנושא מסוים או עם אנשים מסוימים, גם הוא אינו אלא סוג של אמירה, כלומר בבחינת תקשורת.

לימוד רוחני קבוצתי הוא ניסיון להבין תכנים שמישהו הגה אותם והם אמורים לתת הסבר לתופעות בטבע, באדם, בהתפתחותם, בתהליכים היסטוריים ותרבותיים, בנושאי אמנות ומדע, בנושאים דתיים. עצם הסקרנות, העניין והרצון להבין יותר בתחומים אלה הם אימפולסים רגשיים, אמוציונאליים, המבקשים לקבל מענה מתחום אחר, מאחר שבתחום הנפשי הפרטי אין הפרט מוצא תשובות ומענים מספקים. תשתית מרכזית של ידע האדם האנתרופוסופי הוא רעיון קיומו של האדם והעולם כתופעה חומרית הנמצאת בתהליך התהוות מתמשך, שחייו הגשמיים של האדם אינם חד-פעמיים, שהתקשורת בין בני האדם במהלך חייהם הארציים היא חומר הבערה של ההתפתחות, שיחסי האנוש העכשוויים מקורם במערכות יחסים קודמות ושהם טומנים בחובם פוטנציאל תיקון וטיהור לקראת מערכות יחסים עתידיות. רק יחידי סגולה מסוגלים להגיע להיכרות מודעת של עצמם במהלכי חיים קודמים. משנתו של שטיינר מציעה לאלה שעבורם זה אינו כישרון מולד, אמצעים אימוניים כדי לשכלל את מיומנותם ב"קריאת" הקרמה של עצמם ושל אחרים. קהילה היא במה שעליה החשיפה האישית היא גבוהה, במה שיכולה לשמש כמעבדה לחקר שאלות כאלה, אם איכותם של יחסי האנוש שבה מאפשרת זאת.

החינוך המרפא והתרפיה החברתית הם שדות שבהם העימות עם שאלות הקרמה הוא אינטנסיבי. קהילות, שבהן חיים יחד אנשים בעלי צרכים מיוחדים שאינם מנהלים את חייהם באורח עצמאי, הן מסגרות אינטנסיביות, שבהן שאלת הנסיבות המביאות את האנשים לחיות בקולקטיב נוכחת וזמינה במיוחד. כבר הוזכרו לעיל האישים שביוזמתם מוקמות קהילות שכאלה. הם חדורים בתחושת שליחות. הם מעצבים אורחות חיים לעצמם ולאחרים. הם בטוחים בדרכם או מנסים לשדר ביטחון. הם עוסקים בשאלות של רוח ועושים ככל יכולתם כדי לתמוך בהשתתפותם של אחרים מתוך הכרה בנכונותה של התורה הרוחנית, האנתרופוסופיה. רק בדוחק הם משדרים נכונות לעמוד בביקורת של אחרים, מאחר שאלה אינם בעלי סמכות מקצועית ורוחנית מספקת. מעמדם בקהילה – פעמים להלכה, לעיתים רק בפועל – אינו זהה לזה של אלה שהגיעו מאוחר יותר. הם בעלי הסמכות, להם שמורה זכות ראשונים, דור המייסדים. כניסתם של חברי קהילה צעירים בעלי ידע מקצועי טרי ואולי גישה שונה לשאלות של רוח, אולי עקב מקום הכשרה ולימודים שונה, עלולים לעורר מתחים חברתיים, שאינם בהכרח בתחום הרוחני. זו תופעה שמוכרת לא רק מתחום הקהילה הרוחנית. גם, למשל, מהתנועה הקיבוצית, שבה התקיימה משנה אידאולוגית, אלא שזו הייתה סוציאליסטית ולא כללה ממדים רוחניים-טרנסצנדנטיים.

בחוגים קהילתיים שונים להם הייתי שותף, הייתי עד לסצנריו שחזר על עצמו. סדר היום בשיחות וישיבות צוות מכיל נושאים ארגוניים. אלה נוטים לכבוש לעצמם את רוב הזמן המשותף. דיונים מקצועיים ושאלות של איכות יחסי העבודה בין אנשי צוות נדחקים לשולי התודעה והדיון. פגישות נפרדות מיוחדות לנושאי הרוח, ובהן ישנה הנחייה המנוהלת על ידי ה"ותיקים", אלה שמעמדם הלא רשמי הציב במעמד של מפרשים, מנחים, מורים. מספרם בדרך כלל מצומצם לאחד או שניים. לא אחת קיימת ביניהם תחרות, סמויה או גלויה, על סמכות ועומק הבנת הנקרא. כדי להבין את ענייני הרוח, זהו מסר שגור, יש להפרידם מענייני נפש ולכן הדיון בשיחות כאלה אמור שלא להיות רגשי, לא אמוציונאלי, אלא רוחני. הרוח נישאת הלא מעל לקלחת הרגשית. והבנת קשרי הקרמה ואת הנסיבות, שדרך משל מביאות אדם להיוולד בגוף (או בנפש) שאינו מאפשר לו חיים עצמאיים, אותן אי אפשר להבין מתוך גישה אמוציונאלית. ומלבד זאת, המשימה הקהילתית המשותפת היא הרי גדולה והעיסוק המיותר בבעיות נפשיות ובין-אישיות מסב את תשומת הלב אל תחומים המסיטים את הדעת מהעיקר, פוגעים באיכות העבודה והוא אינו אלא אנוכי. המשימה האמתית היא תמיכה באחרים והמקור היחיד שממנו ניתן לקבל כוחות היא הרוח. זכור לי מפגש שנתי של המועצה הבינלאומית לחינוך מרפא ותרפיה חברתית בגתאנום בדורנאך, בתחילת שנות התשעים שבמאה הקודמת. הנושא שנידון היה שחיקתם תוך כדי עבודה של עובדים צעירים בתחום וכיצד למנוע אותו. חברי החוג הזה, רובם היו מייסדי ארגונים ומוסדות, רופאים, אנשי חינוך וטיפול. התשובה לשאלה שבוטאה על ידי יותר מאחד מהחוג הזה הייתה: מי שמקדיש מספיק זמן, תשומת לב ותודעה לקריאת כתבי שטיינר ולימוד האנתרופוסופיה, לא ילקה בשחיקה בעבודה. זו שאלה של משמעת פנימית.

משך עשרות שנים נחשבה הפסיכולוגיה בקרב רבים מאנשי החינוך האנתרופוסופי למדע מטריאליסטי שאינו כשיר ליותר מאשר לתיאור תסמינים, בעוד שמדע הרוח נוגע בנסיבות ובסיבות העמוקות – הרוחניות. ההתמודדות עם ההתנהלות הפסיכולוגית-נפשית הוקעה מחוגי הצוותים הפועלים. היא לא יושמה גם כאמצעי להבנת האוכלוסייה המטופלת, ובכך נוצר לעיתים קרובות חסך בהבנת הצרכים האמתיים של המטופלות והמטופלים. שלא מדעת, נוצרה בהרבה קהילות תרבות של התעלמות, שלא לומר הכחשת תפקידה וחשיבותה של הנפש ככלי המכיל את הרגשות וכזו שבלעדיה משאבים של אהבה, תשומת לב ואמפטיה לזולת אינם ניתנים למיצוי. זאת ועוד: תהליכים נפשיים טבעם שכל חבר בקהילה מבין אותם וגם מכיר את התהוותם והשפעתם מניסיון אישי ופנימי בגוף ראשון. לכן כל חבר בקהילה הוא גם בעל דעה ושותף שווה ערך לדיון. ענייני הרוח לעומתם אינם נחלת הניסיון האישי של כולם. מתן אשרור להתמודדות קולקטיבית עם תהליכים נפשיים בקהילה עלול אכן להסיט את התודעה מהמשימות העיקריות, אבל הוא גם מהווה איום על הסמכות הרוחנית של מנהיגיה. ללא ספק גם החרדה מפני חשיפה של הפרט בקהילה הוא גורם להיווצרותה של תרבות כזאת. עם הצורך לזכות בהכרה ממלכתית במרכזי ההכשרה האנתרופוסופיים, שבמהלכה נכתבו תכניות לימודים שכללו גם ידע שאינו ממקורות אנתרופוסופיים בלבד, חל שינוי חד בתרבות הארגונית הזאת.

[הערה אישית: בסוף שנות השבעים עבדתי כאח בבית חולים אנתרופוסופי. במהלך התקופה הגיעו לאשפוז כמה אנשים שהיו אנשי החינוך המרפא והתרפיה החברתית. הם היו במצב של אפיסת כוחות פיסית ונפשית. מאחר שהייתי גם 'חבר למקצוע', זכיתי ללוות את האשפוז שלהם. האבחון "Burn-out syndrom", תסמונת השחיקה, טרם היה בשימוש. נהוג היה להשתמש ב"אפיסת כוחות דיכאונית". זכיתי לחוות מקרוב מאד, איזו השפעה עלולה להיות למקלעת של ציפיות שאינן מתואמות, שמי שנקלע לתוכן לא נשאל אם הוא רוצה ומסוגל לעמוד בהן, נסחף לתוכן בהתלהבות – משקיע את כל כוחותיו ה'רוחניים', מתעלם ממשאביו הנפשיים ובוער עד שחומר הבערה כלה והוא עִמּוֹ.]

התוצאה היא ניתוק בתודעה של התחום הרוחני מהתחום הנפשי. אלא שכך נוצר עיוות של הבנת ידע האדם השטיינריאני, שטוען להימצאותה של הרוח, של ה"אני" הרוחני בתוך התחום הנפשי, ושכל פעולתו במהלך מהלך החיים הארצי נובעת מתוכו. במהלך שני העשורים האחרונים התחולל בעולם המערבי תהליך שבו חדירת הממסד הממלכתי לתוך מוסדות טיפוליים הלך והעמיק. בעלי המאה דורשים את הבעלות גם על הדעה. היכולות המקצועיות של הפועלים בשטח נבדקות בקריטריונים שאינם דווקא רוחניים וכתוצאה מכך התחייבה חדירת ידע פסיכולוגי, סוציולוגי וחינוכי מדעי לתוך הממסד האנתרופוסופי – וכאן היה צורך להכיל אותו בחיי היומיום. יותר תשומת לב הוקדשה מעתה לתנאי העבודה של הפרט, ליציבותו ובריאותו הנפשית. ההכרה, שתהליכים נפשיים אינם רק נחלת אנשי הצוות אלא גם של המטופלות והמטופלים, שחיי הנפש שלהם פועלים על פי אותם העקרונות בדיוק אינה עוד נושא לוויכוח. זהו מפנה תרבותי בקהילות. הוא מאיר את שאלת היחסים בין רוח לנפש באור חדש ובהרבה מקרים תומך בבריאות נפשית בקרב הצוותים מקצועיים.

סמכות ותקשורת

אורגניזם חי לא יכול לקיים חיים בלי לקיים שיתוף פעולה ותקשורת. הדבר נכון ברמה הביולוגית הבסיסית: תא חי לא יכול להתקיים בלי לתקשר עם סביבתו ולשתף פעולה עם תאים שבסביבתו. חילוף החומרים, אחד מתנאי החיים הבסיסיים, מתאפשר רק עקב תקשורת בין-תאית. הדבר נכון גם לגבי איברי הגוף השונים. לב אינו יכול לתפקד ללא ריאות, ריאות לא בלי דם, הדם אינו נוצר ללא מח עצמות – וכולם יחד תלויים בתפקודה של מערכת העצבים ההיקפית וזו בפעילות המוח. אבל גם זה, האחרון, תפקודו תלוי בכל האחרים. גוף חי, בכל שלב ורמת התפתחות, הוא מערכת מורכבת של תלות הדדית ותמיכה הדדית של איברים, וקיומו אפשרי רק תוך תקשורת ויחסי גומלין גם עם העולם שחיצוני לו. תקשורת זו היא בסיסית ומתרחשת ברמה הביולוגית, בתחום שהתודעה האנושית אינה מעורבת בו. תקשורת בינאישית ברמת הנפש והרוח מתרחשת רק משעה שמערכת החושים פעילה. מערכת החושים הזאת מונה שנים עשר חושים.^[6] תקשורת בינאישית מותנית בפעילותם של חושים ותמיד של יותר מאחד. תקשורת מילולית מותנית בהפעלת חוש שיווי המשקל, התנועה, ובארבעת החושים העליונים: השמיעה, השפה, החשיבה וחוש ה-אני (שלושת האחרונים מתווכים את זיהוי השפה כשפה, את זיהוי תוכן הנאמר כתוצר של חשיבה ואת זיהוי ה-אני של הזולת ככזה). המידע המועבר על ידי החושים נקלט במערכת הנפשית שבתוכה פועל גם ה-אני, המרכיב הרוחני, המניע של תולדות החיים.

ניתן ליחס גם לקולקטיב חברתי תכונות של אורגניזם. קהילה מתקיימת גם היא על בסיס של 'חילוף חומרים', מישור הַפָּרוּשׂ מתחת לתודעה האישית והקולקטיבית, ושיוצר חיבור ודחייה בין איברי האורגניזם הקהילתי כדי לשמר את קיומו. בו זמנית מתקיימת גם תקשורת מודעת. זו מבוססת על מערכת הסכמות, על חוזה חברתי, על רקע אידאולוגי או תועלתני משותף, ועל תקשורת מילולית. כמו ברמה הביו-אורגנית, מערכת חברתית מקיימת מערכות לשימור והגנה עצמיים, היא מגדירה את תחומי 'העור' החיצוני שלה, את תוואי הגבול בינה לבין מה שאינו נכלל בה, בין 'פְּנִים' ל'חוץ'. בעלי תפקידים, מטעם עצמם או כשליחי ציבור, ממלאים את המשימות שהקהילה מציבה. המידה שבה ציבור חברי הקהילה מקבלים או דוחים את סמכותם של אלה, תלויה מצד אחד ביכולת התקשורתית שלהם ומצד שני בכושר השיפוט העצמאי של הפרט בקהילה זאת היות שבשונה מאורגניזם ביולוגי, כאן פעילות בו זמנית מערכת חושים מפותחת ומערכת נפשית-רוחנית, שכושר השיפוט שלה חורג מהמסגרת הקיומית בלבד ומשתרע גם על תחומים של אתיקה, מוסר ובעיקר רגשות וכל פרט בה מקיים, בנוסף לקיומו הפיסי והביולוגי גם חיים פנימיים ברמה הנפשית הקוגניטיבית והתודעתית.

מנהיגות קהילתית רוחנית נדרשת לזהירות ורגישות מיוחדות במיוחד כאשר היא מחזיקה בתפקיד הניהול ה'ארצי', הארגוני, של הקהילה ובאותה העת בסמכות הרוחנית, כשזו מבוססת על ידע רב יותר מאשר אחרים, או גם על הבנה (משותפת לחלק או לכל הקהילה) שבעל הסמכות הוא גם אישיות רוחנית מבוססת, שלה כושר הסתכלות אל תחומים שאחרים אינם מגיעים אליהם. המרכיב הרוחני שבסמכות המנהיגותית אינו מושא לדיון דמוקרטי ולהחלטת הקולקטיב. הוא מוסכמה שאין קריטריונים מסוכמים ומקובלים לבחינתה והערכתה. קבלתה או דחייתה הן מחוות מהתחום הרגשי והתקשורת בעניינן עם אחרים נתמכת בטיעונים מושכלים, שאינם נוגעים בשאלת האותנטיות הרוחנית של המנהיג או המנהיגים. לכן בעל הסמכות הזאת פועל – בתחום הזה – בחלל תקשורתי ריק. מסריו הרוחניים – והוא עצמו – נמצאים בסכנה של איבוד האיזון בין התוכן הרוחני ובין המצע הרגשי, שרק בהיותו מאוזן, מאפשר תקשורת שלמה ואותנטית עם מאזיניו, תקשורת שאינה מערערת ומשבשת את תוכן קליטתם של החושים התחתיים, חוש התנועה, חוש שיווי המשקל (גם הנפשי!) וחוש החיים. מנהיג שמתנהל באורח אמוציונאלי מדי, מאבד את סמכותו הרוחנית, יוצר סביבו חוג של אנשים שחשים מוגנים בתחומו של התדר הרגשי הזה ויש להניח שאלה שאין להם חלק בו, יוצרים קבוצת אופוזיציה וכך נוצרים בקיעים במרקם החברתי של הקהילה. ההתנהלות ה'רוחנית'-אזוטרית, ההתבססות כאוטוריטה בענייני עולמות הרוח, מנתקת את ה'מורה' מתלמידיו ההדיוטות. הוא אינו יכול לתקשר עימם בתחומים הרוחניים. אמירותיו אינן עוד תקשורתיות, הן הופכות לאמירות דסקריפטיביות – תֵּאוּרִיּוֹת ותיאורטיות, שאינן מהוות בסיס לדיון משותף. יכולתם של המאזינים לשפוט מה מהדברים הוא חזרה על חומר מודפס ומעובד, פרי רוחו של הוגה אחר ואיזה חלק ממנו הוא תוצאה של מחקר מקורי, מוגבלת. הוא זוכה אולי להערכה מצדם של שומעיו, אבל סכנת ההתנתקות הרגשית גוברת, משום חוסר היכולת להבחין בין ידע מקורי למשוחזר. זוהי התפתחות מסוכנת גם במצב שבו אותה האישיות נושאת בתפקידים ניהוליים-אדמיניסטרטיביים ומחזיקה בסמכויות בתחום יחסי העבודה ובתחום המקצועי.

מרות – תלות – חירות

מרות אינה בהכרח התקשרות בינאישית 'מוטלת'. יש שהיא אקט של קבלת סמכות. מישהו יודע, יכול, מבין ופועל טוב ממני, ואני מקבל עלי את מרותו, בלי שיטיל אותה עלי. מרות היא גם כוח שמופעל באמצעות החלטה דמוקרטית. עצם מהותה של זו מבוססת על נכונותו של מיעוט לקבל על עצמו את מרות הרוב, לעיתים נגד רצונו והבנתו המודעת והרגשית. אלא שטובת הכלל, כך אומר לעצמו הפרט, מחייבת את קבלת דעת הרוב, גם אם זה זעום. שמורה לי אמנם זכות המחאה וההפגנה, אבל השינוי ייעשה רק על פי החלטת הרוב. סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים היא תקופה שבה חלה התעוררות משמעותית בייסוד תנועות רוחניות. ובכלל זאת האנתרופוסופיה. זו גם תקופה מרתקת שבה מתרחש בחברה, באמנות ובפוליטיקה מעבר מחברה אריסטוקרטית לחברה שוויונית. המתח בין תפישה אריסטוקרטית, בה הסמכות נתונה לשליט המנהיג בתוקף היותו אציל שבעורקיו דם כחול והוא אמור משום כך גם להיות נאור ומשכיל יותר ולכן בעל סמכויות יתר, לבין התפישה שהשכלה וכושר שיפוט אינם תוצר טבעי של תורשה, הולך וגובר. שטיינר לא התייחס למתח הזה באופן מפורש, אולי משום שקהל הבסיס שלו השתייך, לפחות משך פרק זמן מסוים לאריסטוקרטיה. אולי גם משום שאשתו, מארי פון סיוורס,^[7] הייתה בת אצולה שהקפידה על אורחות חיים והתנהלות בהתאם למעמדה. בקרב חוגי האצולה סמכות (ומרות) רוחנית לא הייתה אלא סוג של סמכות שהייתה מוכרת גם מתחומי הכנסייה ובחוגים אלה קבלת המרות הייתה מובנת מאליה כתנאי כניסה בלתי מעורער לחוגים הרוחניים. שטיינר, בן למעמד הבינוני, שקד לעומת זאת בפעילותו הסוציאלית לפנות גם אל מעמד הפועלים ואל חוגים שלא נמנים על המעמדות הגבוהים בחברה. יש לציין, שבמעבר מהמאה התשע עשרה למאה העשרים הוא כיהן כרב-אומן בלשכה של הבונים החופשיים,^[8] ארגון רוחני שמהווה יציר כלאיים בין שני הזרמים החברתיים הנידונים. ההצטרפות מחייבת הזמנה מטעמו של מי שכבר חבר בו, החברות בו היא מתבדלת, התכנים חסויים, אבל ההצטרפות אליו אפשרית לבני כל המעמדות. משך כל חייו מעמדו של שטיינר כסמכות רוחנית ומנהיגותית בקרב החוגים שהקיפו אותו היה בלתי מעורער. שטיינר עצמו, אם לשפוט על פי אופן קבלת ההחלטות בקהילה שסביבו, לא היה דמוקרט. סמכותו האפילה – או האירה – את דרכי הפעולה ואת תהליכי קבלת ההחלטות בכל התחומים, לא רק הרוחניים.

דמותו של שטיינר המשיכה להיות דוגמא ומופת עוד עשרות שנים אחרי מותו. ברבות מהקהילות שיוסדו בתחומי חינוך, חינוך מרפא או חקלאות, התבססה דמות מנהיגותית בעלת סמכות כמעט בלתי מעורערת, על פי המודל המוכר והנערץ. שטיינר טען לראיה רוחית, ליכולות על-חושיות, להיותו אוקולטיסט. רבים ממנהיגי הקהילות שאחריו חסו בצילה של היכולת הזאת בלי לטעון מפורשות ליכולות דומות, והתנהלו באופן ששידר אי בהירות בעניין הזה והשאירו לחברי הקהילה את השיפוט. אלא שלאלה, מטבע הדברים, אין קריטריונים ברורים לשיפוט, מלבד מידת האמון שהפרט נותן במנהיג. דור המייסדים הראשון אחרי שטיינר זכה לאמון רב, משום שחסה עדיין תחת כנפי סמכותו של שטיינר. במקרים רבים, כשהמייסדים היו שניים או יותר, נתגלעו ביניהם תוך פרק זמן קצר אחרי תקופת חלוציות ראשונית מאבקים על סמכות וכוח. הגדה הצפונית של אגם קונסטנץ בגרמניה עשירה בקהילות שיוסדו בעקבות פיצול אידאולוגי על רקע מאבקי כוח וסמכות. קהילות מרפאות עדיין לא נצרכו למימון ממלכתי, שבאירופה התמסד רק בשנות הששים. עד אז הונהגו הקהילות על יד אישים שהשכילו לנהל את חיי הקהילה במישורים השונים: החינוך, החברה, הכלכלה והפיתוח. בהגיעם לגיל הפרישה לא תמיד השכילו לפרוש ולפנות את מקומם מפאת החשש ליכולת ההישרדות של הקהילה, בבחינת "מעשי ידי טובעים בים". משעה שהממסד נדרש לממן את המוסדות, הפכו מנהיגי הקהילות גם למנהלים אדמיניסטרטיביים ונאלצו לשתף בניהול אנשים נוספים. לא כל מורה רוחני בקיא גם בקריאת מאזנים כספיים ומאזני הכוחות החלו להשתנות. סמכות רוחנית מחד גיסא ומרות כלכלית מאידך גיסא. "כמה רוח מאפשר התקציב", או "אסור לתת לחומרניות להכתיב את המרחב הרוחני" הפכו למחלוקות שערערו את יסודות הקהילות. בהרבה מקרים תחום הרוח היה זה שנכנע. מוסדות המשיכו להיקרא 'אנתרופוסופיים', מבלי שאיש ידע לנסח בבירור מהם הקריטריונים להגדרה.

ברבות השנים פגה השפעתה של האריסטוקרטיה בקרב קהילות רוחניות והדרישה הפנימית לניהול דמוקרטי ושוויוני התגברה. על הפרדוקס הדמוקרטי דובר קודם. תהליך קבלת ההחלטות בהסכמה, נראה אמנם נכון יותר רוחנית, אבל בבחינה פסיכולוגית הוא עלול להפוך לדיכוי סמוי של מיעוט, מתוך טיעונים רוחניים – ועל סמך הטענה שלא כל חבר בקהילה בקיא בענייני רוח ברמה מספקת לצורך החלטות חברתיות, כלכליות וחינוכיות, ולכן ראוי שיקבל את דעת המומחים גם בלי להרים את ידו ולהימנות מעכשיו על אלה שהתנגדו להחלטה. כך עלולה, מתוך טיעונים פסבדו-רוחניים להישלל מהפרט אפילו זכותו להביע את מחאתו בדרך דמוקרטית מקובלת. עליו להסתפק בכך, נחמה פורתא, שהוויתור הוא סימן לגדלות רוח.

שלא כמו בחברה מעמדית בעבר, בה הפערים המעמדיים היו ברורים והמעבר ממעמד למעמד, גם אם היה קשה ונדיר, היה נראה לעין וברור לעיני כל, הרי שגם בקהילה רוחנית יש שנוצר פער מעמדות. הסיבות לכך עשויות להיות תלויות במשך הזמן של ההשתייכות לקהילה, במידת ההזדהות עם מטרותיה המוצהרות, בתפקיד בו נושא הפרט בתוך הקולקטיב ובמידת התקבלותה או התקבלותו החברתית. כל אלה אינם ספציפיים דווקא לקהילה שמצהירה על רוחניות. תכנים רוחניים עליהם מושתתת קהילה הם בבחינת בצל. עיקר הדברים סמוי מהעין, והלוז עטוף בקליפות רבות וככל שהן פנימיות הן עדינות יתר. מי שמצטרף לקהילה לא נחשף מיד לקליפות הפנימיות וללוז הידע. ההיחשפות לתמצית הידע אינה בהכרח אקט מילולי הצהרתי. היא מותנית במידה רבה בהתנהלות ההתנהגותית של המתקבלת או המתקבל החדשים. כדי להיות ראוי לאמון ה"ותיקים" עשוי ה"חדש" לאמץ, לעיתים באורח לא מודע, התנהגויות שאינן טבעיות לו (סגנון לבוש, סגנון דיבור, הרגלי תזונה וכו') ושעל משמעותן אינו נותן את הדעת או שהוא מאמץ אותן במודע. מעבר להרגלים התנהגותיים ישנם גם רעיונות ותיאוריות רוחניות המהוות אוריינטציה אידיאולוגית. גוף אתרי, אסטראלי, האני, קרמה, משמעותה בקהילה, כל אלה הם נושאים רחבים ביותר. לימוד משותף עשוי להרחיב את הידע המשותף, ומתוך מאגר ידע שכזה ליצור ציפיות הדדיות בין חברי הקהילה. תאום צפיות בין חברי קהילה ממעמדות שונים ובעלי עומק שונה בידע הרוחני הוא תהליך אמוציונאלי קשה ואינטנסיבי. המשימות היומיומיות, השחיקה האישית וחוסר הנכונות או היכולת להיחשפות רגשית על חשבון הסמכות הרוחנית גורמים ליצירת אחד הַחֲסָכִים הכואבים בקהילות רוחניות – והוא תיאום ציפיות כדיסציפלינה מרכזית לצורך תחזוקה של איזונים חברתיים. אם אינני יודע בבירור מה אתה מצפה ממני, ייתכן שאתנהג באופן שבו אמלא את ציפיותיך, כפי שאני מבין אותן. ואילו אתה צופה בי ואינך מבין מדוע אני מתנהג כך. אתה מצפה ממני משהו שונה בתכלית ובטוח שאני אמור לדעת בדיוק מה ציפיותיך. אלא שמעולם לא תקשרנו על כך, כי הקרמה הרי פועלת ככוח מניע עצמאי, ועלי(ך) להגיע להבנתה ולהבנת מה שה-אני שלך דורש ממך, בעצמך… אי קיום תיאום ציפיות כעניין של שגרה, כמכשיר לתחזוקת האיזונים החברתיים, גורם לפרט בקהילה לדרוש מעצמו באופן מתמיד יותר מכפי שהוא מסוגל לתת, וזהו ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים לתופעות של שחיקה, של אובדן משמעות, של אובדן כוחות ומשאבים.

תיאום ציפיות ככלי שגרתי שנעשה בו שימוש תקופתי לצורך תחזוקת שלמותו (כן, גם הקרמתית!) של הקולקטיב, הוא גם אמצעי שתומך בתחושתו של הפרט, שהשתייכותו לקולקטיב היא על בסיס של חירות אישית וזו, ובעיקר חירותו הרוחנית והרגשית, אינן מאוימת.

מְלֻוִּים וּמְלַוִּים בקהילה מרפאת

המניע המרכזי של חיים משותפים לאנשי צוות טיפולי ולכאלה בעלי צרכים ייחודיים שאינם יכולים לחיות ללא תמיכה הוא מניע אנושי ומעיד על נכונות לנתינה. מי שחלק את חייו או פרק מהם עם אנשים אלה, זכה ללא ספק להיווכח שזו אינה רק נתינה, אלא גם קבלה בתחום יחסי האנוש, אהבת הזולת והתקשורת, זו בעיקרה לא-מילולית ובעוצמות שאינן שכיחות בקשרים חברתיים אחרים. ממפגשים עם צוותים רבים במוסדות, שמעתי לא אחת וגם חוויתי בעצמי: "הקושי בחיים המשותפים אינו נובע דווקא מבעלי הצרכים המיוחדים… הקושי המרכזי הוא שיתוף הפעולה עם החברות והחברים לעבודה…". מכל מקום, זהו אינו מקצוע וסגנון חיים שמי שבוחר בו מקווה להישגים כלכליים או חומריים.

ייסודן של הקהילות השיקומיות הראשונות התעכב בגלל שנות המלחמה. שתי מלחמות העולם פרצו באירופה שבה עדיין שלטה המנטליות האריסטוקראטית. הקיסר האוסטרי, ובתי המלוכה השונים עדיין נחשבו ליותר מאשר רק סמל. ובגרמניה שלטה המנטליות הפרוסית, גם היא אריסטוקראטית ואוטוריטטיבית במהותה. הסדר החברתי הוכתב על ידי קבוצות כוחניות, ש"יודעות מה טוב לעם". החשיבה השוויונית והאינדיבידואלית ועיצוב החברה על פיה החלה כבר, אלא שטרם קנתה לה בקרב כל שכבות האוכלוסייה גם מקום בתחום הרגשי. הנכונות לקיים קהילות טיפוליות ולפעול לביסוס מעמדם החברתי והאישי של אנשים בעלי חסכים אינטלקטואליים, רגשיים וגופניים, הייתה תופעה חדשנית. ידע האדם האנתרופוסופי היה תשתית מתאימה לתנועה חדשה זו. לאור נקודת המבט הרוחנית, הוארו חיים עם מוגבלויות באור חדש. לפי מודל הקרמה, חַיֵּי האדם הנוכחיים הם תוצאה של קיום קודם והכנה לזה שבעתיד. החינוך המרפא והתרפיה החברתית הם עשייה שמטרתה תמיכה וקידום לא רק במהלך חייו הנוכחי של האדם בעל המוגבלויות, אלא גם לסלול לו דרך לקראת מהלך חיים עתידי. אבל, יאמר כבר כאן, שזה האחרון אינו שותף לידע והשקפת העולם הזאת, שהיא בחלקה פילוסופית ומחייבת התמודדות מחשבתית מאומצת, ובחלקה מבוססת על התבוננויות במרחב צבירה מטפיסי, בתחום שאותו שטיינר מכנה 'עולם הרוח'; ותחום זה, כמקור לחקירה רוחנית אינו נגיש בדרך כלל לאנשים המְלֻוִּים, וגם לא למְלַוִּים. עם זאת יאמר גם, שאנשים בעלי חסכים בתחום האינטלקטואלי הם לעיתים בעלי יכולות אינטואיטיביות גבוהות ביותר. החסך החשיבתי מפנה מקום לתחושות, רגשות והבנות שאינן חשיבתיות לבוא לידי ביטוי מוגבר. אנשי המקצוע שרגישים לכך, ניצבים בפני תופעות כאלה בפליאה. ומאחר שההבחנה בין 'רוחני' ל'נפשי' כמתואר למעלה אינה קלה, נוצר קושי (שאינו מודע) בייחוס תכונות אלה לכאן או לכאן. ומי שמייחס אותן לתבונה רוחנית, נאלץ לרוב להודות שהוא עצמו אינו ניחן במידה כזאת של יכולת.

שתים עשרה הרצאות שנשא שטיינר ב-1924^[9] הן הבסיס לחינוך המרפא והתרפיה החברתית המושתתים על יסודות ידע האדם האנתרופוסופי. שם הוא מנסח את ה"חוק הפדגוגי", ש"ניצב מולנו בכל פעולה פדגוגית. זהו העניין, שבעולם פועל על כל איבר מאיברי ישות האדם, יהא מקורו אשר יהיה, האיבר הגבוה יותר מעליו, ורק כך מתרחשת התפתחות. להתפתחותו של הגוף הפיסי פועל משהו חיוני שמתקיים בגוף האתרי, להתפתחות הגוף האתרי יכול לפעול רק משהו שחי בגוף האסטראלי. על התפתחות הגוף האסטראלי יכול להשפיע רק משהו שחי ב-אני. (…)

מה משמעות הדבר? כשאתם נוכחים שגופו האתרי של הילד אינו מפותח דיו, עליכם לעצב את גופכם האסטראלי כך, שיפעל באופן מתקן על גופו האתרי של הילד. (…) גופו האתרי של המחנך צריך להשפיע על הגוף הפיזי של הילד.

ה-אני של המחנך צריך להשפיע על הגוף האסטראלי של הילד…"

לא כאן המקום לדון במשמעויותיו של ה"חוק" הזה, שהשלכותיו מחייבות למשל חינוך עצמי ברמה גבוהה וכך הוא הופך אפקטיבי ומחויב יותר. פן אחר של החוק הזה, הוא היותו היררכי במהותו. העיקרון, על פיו חיי הנפש של בן או בת שיח משפיעים על המערכת הביולוגית של הזולת, ונוגעות גם ברווחה הגופנית, העובדה שחיי הנפש של האחד לעולם מושפעים מהמוטיבים של השותף לתקשורת, אינם זרים גם לפסיכולוגיה התקשורתית בת זמננו. בתחום הקהילתי עלול להיווצר מצב, שבו נשכחת העובדה, שההשפעה "מלמעלה למטה", היא הדדית, ושבין בני אדם מבוגרים ישנה אוסילציה, תנודתיות, שאינה פוסקת, בין אלה המתקשרים ביניהם והתפקידים ("למעלה" ו"למטה") מתחלפים כל הזמן. ההעמדה של מהות התקשורת כאקט היררכי אינה שגוייה, בתנאי שחילוף התפקידים לא נשכח. אורח החיים בקהילה משקמת מטפח, יותר מאשר בקהילות אחרות, את השאיפה לשיפור ולקידום. המסגרת החברתית והאירגונית כולה אמורה לתמוך בשאיפה הזאת. ה"חזקים" עוזרים ל"חלשים". ומאחר שתפקידים אלה, בפן החיצוני שלהם, אינם מתחלפים, אין מנוס מהיווצרות של קהילה חצויה.

תפקודה של מערכת קהילתית כזאת, מחייב גם קיום של מערכת ניהולית מסודרת, שדואגת לזרימת המשאבים הכספיים וגם לבקרת איכות השירות שניתן. ומטבע הדברים, שהמערכת האדמיניסטרטיבית מרכזת סמכויות שאינן נתונות לכל חברי הקהילה. כל אלה עלולים ליצור סבך של סמכויות, ארציות ורוחנית הנארגות אלה באלה ויוצרות מתח חברתי בין אנשי הצוות. מתח כזה, הוא גורם לשחיקה נפשית; הגופים האסטראליים נשחקים גם הם, וברוח החוק הפדגוגי שלעיל, יכולתם להשפיע השפעה חיובית על התפתחות ה"לקוחות" מצטמצמת, שלא לומר הופכת למעכבת התפתחות. ומאחר שהתלות הפיסית של בעלי הצרכים המיוחדים בתשתית הבסיסית של מגורים, תמיכה טיפולית, ומזון ממשיכה להתקיים בצל השחיקה של המטפלים, הם חשופים לתסמונת ההוספיטליזם, תסמונת שמתפתחת עקב שהייה ארוכה בסביבה טיפולית המספקת צרכים בסיסיים ומזניחה את הצורך לתקשורת, לתשומת לב ולאהבה. ומגבירה את הצורך והתלות בטיפול ותמיכה, במקום לצמצם אותו. לצערי נוכחתי בתהליכים כאלה גם במוסדות אנתרופוסופיים.

ה.מ. הגיע למוסד האנתרופוסופי כשהייה בן שמונה עשרה. בגיל ארבע נפגע בתאונת דרכים. הוא היה משותק בפלג גופו השמאלי עקב פגיעת ראש. יושב בכיסא גלגלים, דיבורו כבד ואיטי, וזקוק לסיעוד רב. משך עשרים ושתים שנה לקח חלק בכל הפעילויות התרבותיות במקום, ועבד בבית האריגה. צוות העובדים באגף המגורים שבו גר היה יציב משך זמן רב, עד שהחלו חילופים רבים והצוות התקשה להתגבש. ה.מ. הפך תובעני יותר ויותר, סרב לבצע פעולות שאותן יכול היה לבצע, כושר הדיבור שלו נחלש ומצבו הבריאותי התדרדר. באותו הזמן סיים רופא המעון הכשרה פסיכותרפית והתבקש לשוחח עם ה.מ. בתום שתי שיחות הודה שהוא מכיר את ה.מ. מזה עשר שנים, ורק עכשיו גילה, שהוא הרבה פחות מוגבל שכלית ממה שחשב. בתום סדרה של שיחות הכריז ה.מ. שהוא מעוניין לעבור למוסד אחר. כמה חודשים מאוחר יותר עבר למוסד לאנשים מוגבלים גופנית, בעיקר נפגעי תאונות. שם אין אוריתמיה, טקסים ובית אריגה. ה.מ. התאושש לגמרי, הפך לאיש מרוצה, מצבו הגופני השתפר פלאים וצרכיו הסיעודיים פחתו. מתייחסים אליו שם כאל נכה גופנית…

ק. היא אישה צעירה במחצית שנות השלושים לחייה. גם היא נפגעה בראשה בתאונת דרכים בילדותה, נפלטה ממערכת החינוך המיוחד ובגיל שבע עשרה נקלטה באותו המוסד. התנהגותה בוטה, פרובוקטיבית ואינה יוצרת קשר מחייב עם איש. היא גדלה בסביבה קשה ומגלה סימנים של חסך עמוק בתחום ההתקשרות. לעיתים מזומנות היא "נעלמת", חוזרת שעות מאוחר יותר, איש אינו יודע איפה הייתה, אבל מישהו מהעובדים מגלה ששוב נעלם כסף מארנקו. הניסיון לתווך לה קשרים חברתיים, הוביל אל מועדון בעיר הקרובה, בו נפגשים אנשים בעלי צרכים מיוחדים בליווי של אנשי מקצוע. ק. הכירה שם אישה מבוגרת ממנה. הן הפכו לזוג, החברה באה לעתים ללון בחדרה של ק. במוסד (חידוש מרענן, באווירה האנתרופוסופית!). ק. החלה לשתף פעולה יותר ויותר עם מלוויה. סופו של דבר עברה יחד עם בת זוגתה לגור בדיור מוגן. לעיתים היא חזרה וביקרה במוסד, אישה צעירה, מרוצה, פעילה ומלאת חיים.

דוגמאות אלה הן שלוש מני רבות, המרמזות על כך, שיש גם מקום "לתת ל-אני של המטופל להשפיע על הגוף האסטראלי של המטפל". ורצוי להקפיד הקפדה יתרה על כך, שקהילה רוחנית לא תהפוך להוות גורם מעכב מנקודת המבט של הקרמה.

שאלה מרכזית שראוי לה להישאל בקהילה רוחנית ועוד יותר בכזאת שמחויבת לליווי של בעלי צרכים מיוחדים, היא זו בדבר התועלת האמתית שצומחת להם מהשקפת העולם הרוחנית שעל בסיסה מוקמת ומתקיימת הקהילה, השקפת עולם המשותפת לחברי הקהילה, כולם או חלקם, וְשהַמְּלֻוִּים אינם לוקחים בה חלק פעיל. לימוד משותף של תכנים רוחניים אין ספק שהוא מעשיר את שגרת היומיום של אנשי הצוות, אלא שהוא עלול גם להסיח את דעתם מהמשימה העיקרית שלהם, והיא רווחתם וחירותם של הַמְּלֻוִּים. בתחום הטיפולי האנתרופוסופי, קצב התפתחות המחקר, הידע ופיתוח השיטות המקצועי הוא איטי בהרבה מאשר בעולם החוץ-אנתרופוסופי. בשנת 2006 התקבלה באו"ם האמנה לזכויות בעלי מוגבלויות. במרכזה עומד עיקרון ההכלה (Inclusion) שעל פיו אמורה החברה לאפשר לאנשים עם מוגבלויות להיות חלק מחברה נגישה, פתוחה ולחיות בה בחופשיות וללא הגבלות. אשרור האמנה (בישראל: 2012) קידם את תנאי חייהם של אנשים עם מוגבלויות וגם העלה אל מעל לסף התודעה החברתית את זכותו של כל אדם למצות את יכולת ההחלטה שלו באשר לאורח חייו. גם לכך הנה דוגמא מהחיים:

ארוחת צהרים מוגשת בחדר האוכל מידי יום לכ-60 נפש. ליד כל שולחן יושבים ששה עד שמונה סועדים, אחד או שניים מהם אנשי צוות. אחרי התחלה משותפת, מחלק איש הצוות את המנות מתוך כלי ההגשה לצלחות האישיות. ברוח האמנה, הוחלט, שכל סועד המסוגל לכך, ייקח לעצמו את מנת האוכל. סוף לחלוקת המזון ה"טיפולית". בתום ששה חודשים של "טעויות", הן מצד אנשי הצוות והן מצד הדיירים, הושלם המבצע. בבחינת צעד קהילתי לעצמאות הפרט. צעד שאולי לא שאוב ממקורות רוחניים, אבל בהחלט משחרר את הפרט מהתלות רבת השנים במישהו, שיחליט כמה ומתי יאכל. והוא מחייב גם את הפרט להתחשב באחרים שמסבים סביב אותו השולחן. כל פרט בקהילת הסועדים הזמנית מכוון לרגע קצר את התדרים לטובת הכלל. מוטיב, שהוא אולי יותר רוחני מאשר נפשי? אולי גרסה פשוטה של פעולת ה-אני על הגוף האסטראלי העצמי?

תסמונת השועל והכרם

מתוך מדרש קהלת רבה:

שׁוּעָל מָּצָא כֶּרֶם וְהָיָה מְסֻיָּג מִכָּל פִּנּוֹתָיו, וְהָיָה שָׁם נֶקֶב אֶחָד, וּבִקֵּשׁ לְהִכָּנֵס בּוֹ וְלֹא הָיָה יָכוֹל.
מֶה עָשָׂה? צָם שְׁלוֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁכָּחַשׁ וְתָשַׁשׁ וְנִכְנַס בְּאוֹתוֹ נֶקֶב, וְאָכַל וְשָׁמֵן. בִּקֵּשׁ לָצֵאת וְלֹא יָכוֹל. חָזַר וְצָם שְׁלוֹשָׁה יָמִים אֲחֵרִים עַד שֶׁכָּחַשׁ וְתָשַׁשׁ וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה וְיָצָא. כְּשֶׁיָּצָא הָפַךְ פָּנָיו לַכֶּרֶם וְנִסְתַּכֵּל בּוֹ וְאָמַר: כֶּרֶם, כֶּרֶם! מָה טוֹב אַתָּה וּמָה טוֹבִים פֵּרוֹתֶיךָ! כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בְּךָ – נָאֶה וּמְשֻׁבָּח, אֲבָל מָה הֲנָאָה מִמְּךָ? כְּמוֹ שֶׁנִּכְנָסִים לְתוֹכְךָ כָּךְ יוֹצְאִים! כָּךְ הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה.

ההצטרפות לקהילה בעלת אופק רוחני מחייבת להשיר שלכת של חיים מחוצה לה. היא מחייבת ויתור מסוים על חיי חברה מגוונים, היא מחייבת לתשומת לב מוגברת לזולת. היא מחייבת תשלום של מחיר מסוים וקבלת כללים הנהוגים בה, טקסים, מנהגים. וההצטרפות מבטיחה גם העשרה חברתית ורוחנית. זו מובטחת גם בקהילות בהן חיים אנשים עם מוגבלויות, שבהקשר חברתי אחר כנראה לא היו נחשפים לעושר תרבותי בריכוז כזה. בתוך הקהילה נוצרת דינמיקה של חיים עשירים ומלאי תוכן, המפחיתים את הצורך להצטרך לגירויים וסיפוקים שמקורם מחוץ לקהילה.

בתחום העיסוקים הרוחניים המשותפים בדמות חוגי לימוד וטקסים משותפים, מתגבשת תרבות מקומית. זו נפרשת גם על חיי היומיום בדמות סדר יום מובנה, בעיצוב יחסי האנוש בין חברי הקהילה, בכללי התנהגות מפורשים ומפורשים פחות בסגנון הניהול של משברים בינאישיים. בהסכמה, לרוב לא מפורשת, אילו נושאים ראויים לדיון ואילו ראוי שלא לדון בהם. אופנת לבוש, הרגלי תזונה, בקהילות אנתרופוסופיות לעיתים קרובות גם סגנון עיצוב חללי המגורים והשימוש בתמרוקים ממקור מסוים הם מאפיינים חיצוניים של אורח החיים המשותף. חברי הקהילה נטמעים בו בתהליך שהוא בחלקו אינו מודע ובחלקו מודע לגמרי, זוהי כהבעת הזדהות עם הכלל; ומי שאינו נטמע עלול להיחשד כמשדר חוסר נכונות להיות "שייך". מבט ממוקד לעבר הנטייה הזאת, שהופנה אל אוכלוסיית האנשים עם המוגבלויות במספר רב של קהילות אנתרופוסופיות, תיווך לי רושם, שאין זהות בתחום הזה ביניהם לבין אנשי הצוות. לְבוּשָׁם שונה, תזונתם אינה זהה. ומטבע הדברים גם סגנון הדיבור שלהם שונה, אם כי הוא מכיל אוצר מילים רב המשותף לאנשי הצוות והוא ייחודי לקהילה הספציפית. לאוצר המילים הזה משתרבבים מילים וחלקי משפט מתחום הלימוד הרוחני, אלא שלעיתים השימוש בהם אינו תואם לנסיבות בהן נעשה בהם שימוש. כך מתפתחת שפה, עגה מקומית, 'לוֹקוֹלֶקְט', וזו מהווה גורם שמתחזק את הסולידריות, אבל גם מקשה עם הזמן את התקשורת עם ה'חוץ', שהדיאלקט המקומי אינו מובן לו.

ההצטרפות לקהילה כרוכה בהוכחת התאמתו של הפרט אליה, וכשהוא נקלט בה, הוא נתון לבחינה ונמצא בתקופת ניסיון. עליו להוכיח את התאמתו. יש קהילות שמקיימות תקנונים ברורים, שעליהם ניתן להסכים מראש, אחרות נמנעות מניסוח תקנונים ומעדיפות לשפוט את ההתאמה במשותף, תהליך שאולי משאיר יותר חופש ל'יחסי הקארמה', אבל יכול גם להתקבל כשרירותי ושאינו מבוסס על תיאום מראש של ציפיות. בקהילה חיים אנשים, שלהם עבר משותף ומורשת רגשית, רוחנית והיסטורית משותפת. גם אם מפגשים קבוצתיים, ישיבות, דיונים אינם יוצרים בהכרח מידור בין בעלי סוד לכאלה שאינם, מתפתח קידוד לשוני שמונע חשיפה של תכנים שיש מגמה וסיבות סובייקטיביות להסתירם, מחשש שלא יובנו כהלכה ויוצאו מהקשרם הרוחני. התקשורת עם קהילות אחרות שפעילות באותו התחום אינו תמיד מובן מאליו. החיים בקולקטיב סגור יחסית, מגבירים את תחושת הביטחון האישי, האידאולוגי והרוחני, ומתוך תחושת סולידריות מקומית ואולי גם מפאת חשש מביקורת פנימית שעשויה להיות תוצאה של התרשמות מהנעשה במקום אחר, מגביר גם את חוסר הנכונות לקבל את דרכה של קהילה אחרת כביטוי שווה ערך של אידיאולוגיה מקצועית, חברתית, רוחנית.

[בשנים 2003-2016 נכחתי פעמיים בשנה בכנסים של איגוד המוסדות האנתרופוסופיים לחינוך מרפא ותרפיה חברתית בשוויץ. נוכחתי, שכמעט כל שיחה לא רשמית שבין האירועים הרשמיים נסובה סביב תיאורים של אופני ניהול, יוזמות חדשות, והניסיון לתאר בפני בני השיח את הצלחותיו של הדובר, בבחינת "כזה ראה…"; ואילו השיתוף בכישלונות ובהתלבטויות כמעט שלא התרחש. בכנסים של מנהלי מעונות שאינם אנתרופוסופיים, היחס היה הפוך. ההתייעצות ההדדית, היכולת לשאול שאלות ולא להציג רק תשובות, הייתה מפותחת ללא השוואה. היש לזה קשר לממד הרוחני, ולמחסומים נפשיים המונעים היחשפות בתחום הרוחני?].

האנשים בעלי הצרכים המיוחדים הנמנים על הקהילה מהווים גם בסיס, שבלעדיו אין לקהילה תשתית קיומית. הם נהנים מהעושר הנפשי והרוחני, ובו בזמן הם גם אלה המאפשרים את טיפוחו. היות שהקהילה יוצרת סביבה סייג בלתי נראה, עליה להקפיד על כך שבהיותה 'כרם', יגודלו בתחומיה זני ענבים מגוונים, שלא יתפתח בה זן עמיד וחזק ודומיננטי במיוחד שישתלט על האחרים, ושבסופו של דבר עלול לאבד את פוריותו. נטייה שכזו נוטה גם לראות במחויבות הגורלית, הקארמית של חבריה עניין שאין לחמוק ממנו, ויהיה מייגע ככל שיהיה. אבל ככל שהממד הרוחני מתעצם, כך אמורה גם התודעה למחויבות הקולקטיבית לגדול, וככל שזו גדלה, ניתן להנמיך את הסייג שסביב הכרם, כך שהמבט מהחוץ לתוכו ולהיפך, יהיה אפשרי ולא רק דרך נקב. וכך היעדרה של הגדר גם אינו מהווה משוכה בפני ההתפתחות האישית, הקארמית, של הפרט והקולקטיב אינו מהווה איום עליו.

שאלת העזיבה של קהילה כזאת לעיתים עלולה להיות דומה לזו של יציאת השועל מהכרם. ראוי, שקהילות רוחניות תהיינה מודעות לכך – ושמי שגורלו או הוא עצמו מייעדים לו כיוון חדש בחייו, לא ייאלץ להשאיר מאחוריו את העושר שהיה חלק ממנו, אלא יצא מהכרם כשהוא מחוזק ובאמתחתו פירות בשלים.

מילות סיכום

ההסכמה/כניעה לסמכות ולמָרוּת היא הלך נפש שבלעדיו חיי קהילה מסודרים אינם אפשריים. קבלת סמכות ומרות מרצון היא הגרסה המעודנת. בגלל היותו של ה-אני דייר בבית הנפש, שהיא בית משותף גם לכל נימי הנפש האחרים, קשה כל כך ההבחנה בין מיני סמכות ומרות: רוחנית, נפשית, חברתית, אדמיניסטרטיבית. ומטילי המרות בקהילה יש שהם נוטים לטשטש את גבולות הגזרה של תחומי הסמכות. בפרק הזמן של הקמת קהילה, שאלות אחרות מעסיקות את חבריה. מי שמצטרף במועד מאוחר יותר, נזקק לפרק זמן עד שחלוקת הסמכויות, זו שבמציאות, (לא זו שכתובה בקונספטים שלא עודכנו מזמן, אם בכלל ישנם כאלה) מתבררת לו. וגורלם של אנשים עם מוגבלויות שחיים בקהילה הוא לקבל את הסמכות ואת מרותה של המציאות המכתיבה להם סדר יום, את האנשים שיטפלו בהם, את חדרי המגורים, את שכניהם, את חייהם האינטימיים והם נתונים השכם והערב להשגחה וביקורת. וכאשר הממד הרוחני מהדהד ברקע ורק יחידי סגולה מוסמכים להביע דעה ולנווט בו, יתכן מצב, שבו השכר בא בהפסד. רק ביקורת עצמית קולקטיבית, שהיא תהליך שהשגתו היא תוצאה של לימוד ואימון ארוכים, יכולה למסד את התחזוקה ההיגיינית של קהילה כזאת – בכל התחומים. ובעיקר בזה הרוחני.

כוונת הדברים האמורים אינה חתרנית. קהילות רוחניות מפיצות אור על סביבתן, לעיתים הצל נופל עוד בתוך תחומן, צל שלא יכולתי להתעלם ממנו בשנות חיי בהן. וכידוע, ככל שהאור חזק, הצל ברור יותר. הדרך היחידה לשנות את מיקומו ואת עוצמתו של צל, היא לשנות את מיקומו של מקור האור (האור עצמו, כידוע אינו נראה). זוהי פעולה שניתן לעשותה מתוך הקהילה או גם מחוצה לה, וזהו ניסיון בכיוון הזה.

© א. לוי, leudor@bluewin.ch

————————————————————————————————————-

1. רודולף שטיינר: "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?", ביבליוגרפיה מס. 19, 1904. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
2. Franz Löffler (1895-1956), Siegfried Pickert (1898-2002), Albrecht Strohschein (1899-1962). ↑
3. Karl König, 1902-1966 בעברית יצאו לאור מספר ספרים של קארל קוניג: שלוש השנים הראשונות של הילד. שלושת הכוכבים והעמודים של תנועת קמפהיל. הגורל וההיסטוריה של העם היהודי. ↑
4. שטיינר, רודולף: תיאוסופיה, IV, ביבליוגרפיה מס' 9 (תרגום: א.ל.). בעברית יצא לאור בהוצאת מיכאל בשם: גוף נפש רוח. ↑
5. Paul Watzlawick, 1921-2007, ”You cannot not communicate” ↑
6. ר' למשל: שטיינר, רודולף, "שנים עשר החושים", הרצאה ב-20 ביוני 1916 מתוך ביבליוגרפיה מס. 169.

   ואלה הם החושים, כפי שהם נמנים שם:

   חושי הגוף, חושים תחתיים	חושי המרחב, חושים אמצעיים	חושי התודעה, חושים עִלִּיִּים
   חוש שווי משקל	חוש החום	חוש האני
   חוש התנועה	חוש הראייה	חוש החשיבה
   חוש החיים	חוש הטעם	חוש השפה
   חוש המישוש	חוש הריח	חוש השמיעה

   ↑

7. Marie von Sivers, 1867-1948 ↑
8. ראה: Zander, Helmut: «Rudolf Steiner, eine Biografie», Berlin 2011, p.252ff ↑
9. שטיינר, רודולף: "הקורס לחינוך מרפא", ביבליוגרפיה מס. 317. תרגום: א.ל. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן בתרגומו של אלישע אבשלום בשם החינוך המרפא. מומלץ גם ספרו של ראובן שליב: חינוך מרפא ↑