רודולף שטיינר

ברלין 2/11/1909 GA117

תרגם: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בעניין המדובר ניתנו כבר הרצאות לגבי הבשורה של יוחנן ושל לוקס[1]. ניטיב לתאר את הרושם שהם עשו כשנאמר שלאורך כל הדרך הם נטלו את ההשקפה שישותו של כריסטוס, אל-עליון, ככל שהבנת אנוש בתקופתנו הנוכחית מסוגלת לדמותו – היא כה עצומה, כה חובקת-כל וכה כבירה שלא יכולה להיות הצגת עניינים חד-צדדית ביחס למי שהיה כריסטוס ועל חשיבותו לרוחה ולנפשה של כל אחת ואחת מישויות אנוש. לנסות משהו ממין זה ייראה כהעזה לנוכח הגדולה בשאלות העולם. יראת כבוד, הערצה – אלה הן המילים הנאותות שתבטאנה את הלך הנפש השורר בלימודנו. יראת הכבוד מבטאת עצמה בתחושה שכאשר ניצבים מול שאלת החיים הגדולה ביותר, יש לנסות ולא לתת ערך רב מידי לכושרות הבנת אנוש, אף לא לידע שנמסר על ידי המדע הרוחי כי אכן יוכל זה לחדור אל הספירות העליונות ביותר. אל לו לאדם לדמות לעצמו שמילות-אנוש מסוגלות להכיל יותר מאשר היבט אחד ויחיד לגבי השאלה העצומה והאדירה הזו. כל ההרצאות שניתנו על ספר יוחנן במשך שלוש השנים האחרונות התרכזו סביב המילים הכלולות בבשורה הזאת: “אני אור העולם”. מגמת ההרצאות הייתה להבהיר אמירה זו והן מילאו את ייעודן אם גרמו להבנה הדרגתית ביחס למילים אלה, עד שנעשו הן לקניינו של האדם – או אולי רק אינטואיציה באשר למשמעותן כפי שמראה הקשרן בבשורה של יוחנן.

כאשר אתם רואים את האור הקורן, האם מבינים אתם, פשוט בהביטכם בו, או אף בגלותכם משהו מטבעו ומתכונותיו – מהו הנוגה שם? האם רכשתם ידע ממשי כל שהוא אודות השמש פשוט על ידי חישת אורה המתגלה? יש להכיר בדבר שזהו צד אחד בלבד לחוש בקרינה וצד שונה לגמרי להבין את האור הפועל בפנים אותה קרינה. הואיל והישות, אודותיה מדברים אנו, יכולה לומר על עצמה: “אני אור העולם”. דבר זה מוליכנו להבנת משמעותה של אמירה זו. אך אף בזאת טרם הבנו אודות ישות זו יותר מאשר ההתגלות המיוחדת של טבעה הבאה לידי ביטוי במילים: “אני אור העולם”. כל מה שכלול היה בהרצאות על הבשורה של יוחנן, נחוץ היה על מנת להראות שאותה ישות, הטומנת בחובה את כל התבונה הקוסמית, הינה באמת ובתמים אור העולם. אך ישות זו עצמה עצומה לאין ערוך מכל דבר שהיה עשוי להימסר בהרצאות על הבשורה של יוחנן. אם מישהו סבור שאותן הרצאות אפשרו לו להבין את כריסטוס באורח מלא ומושלם, הרי שמצוי הוא בסברה שגויה שדרך הבעה אחת ויחידה שהוא מעריץ במעומעם מאפשרת לו להבין את הישות הקורנת כולה.

היבט אחר הוגש בהרצאות לגבי הבשורה של לוקס. אם הלימודים שלנו של הבשורה של יוחנן ניתנים להיחשב כאמצעי המסייע לנו להבין את המילים: “אני אור העולם”, הרי שההרצאות על הבשורה של לוקס, בתנאי שהשגתן נחוותה בעומק מספיק, ניתן לראות בהן הסבר על המילים: “אבי, סלח להם, כי אין הם יודעים את אשר הם עושים”. “אבי, בידך אפקיד רוחי”. כאן נראה כריסטוס לא רק כאור העולם אלא כישות העושה את מחוות ההקרבה העצמית העילאית. הישות החובקת-כל – מבלי לאבד את זהותה שלה ואשר בהיותה מסוגלת להקרבה מירבית, במסירות העצומה ביותר שניתן לדמות, הינה המעיין של מחשבת-לב ואהבה אשר החום שלה זורם דרך חייהם של בני האדם ושל האדמה עתה ומעתה ואילך בכל עידני העתיד. בכל דבר שמילים אלה יכולות להביע מוגש היבט שני של הישות לה אנו קוראים כריסטוס, אל-עליון.

בשתי הבשורות תוארה ישות זו כאחת אשר במחשבת ליבה יכולה לעשות את ההקרבה העילאית, ואשר קורנת על פני כל הוויית הקיום האנושית באמצעות עוצמת האור אשר לה.

אור ואהבה מתגלים בישותו של כריסטוס – אלה הם ההיבטים המתוארים. ואלה המבינים את מלוא היקפם של לימודינו את הבשורה של יוחנן ושל לוקס, יוכלו לכנס בנפשם שמץ מושג, מה בכריסטוס היה “אור” ומה היה בו “אהבה ומחשבת-לב”.

אמנם ניסינו להבין שתי תכונות של כריסטוס בערכיותן האוניברסלית. המשמעות שנאמרה אודות כריסטוס כ-אור הרוח של העולם הזורם לתוך הדברים כולם, החי והשזור בהם כתבונה ראשונית ונצחית, נשקפת אלינו מן הבשורה של יוחנן. אין חוכמה הפקוחה לאדם שאינה כלולה בדרך זו או אחרת בבשורה זו. כל חוכמת היקום היא שם, כי כל מי שהוגה בחוכמה נצחית זו אשר בכריסטוס רואה אותה, לא רק כפי שפעלה בעבר הרחוק אלא אף כפי שתפעל בעתיד הרחוק. בעיוננו בבשורה זו מעופפים אנו, על כן, כמו הנשר בגבהים המצויים הרחק מעל המישור של הוויית הקיום האנושית. בהעיפנו מבט אל האידיאות הנשגבות המביאות את הבשורה של יוחנן אל שדה הבנתנו, נישאים אנו על כנפי האידיאות שמעבר, בעלות שוני מהותי, מעל כל ההתרחשויות של חיי הנפש האנושית האינדיבידואלית. אידיאות אלה החובקות-כל והנצחיות עניינה של אותה חוכמה אלוהית הן – הזורמות אלינו בטפסנו בתלילות בבשורה של יוחנן. הזורם ממנה נראה כמו חג כנשר, בגבהים שמעל כל התרחשות שמדי יום, מדי שעה, מדי רגע בייעודם של בני האדם.

הבה ונרד עתה מאותם גבהים ונעיין בחיי אנוש אינדיבידואליים משעה לשעה, מיום ליום, משנה לשנה, ממאת שנים למאת שנים, מאלף שנים לאלף שנים בהתבוננות מיוחדת בכוחות המוצאים את ביטויים במה שנקרא בפינו אהבה אנושית. יכולים אנו לחוש באהבה המתנחשלת והאורגת בלבבות ובנפשות שוקקות חיים של בני האדם במשך התקופות. מצד אחד רואים אנו כיצד מסבה אהבה זו לעלייתם של מעשים בעלי גבורה עילאית בחיי האנושות, כיצד נובעות ההקרבות הגדולות ביותר מאהבה בשל ישות מסוימת או עקב סיבה כלשהי. אך אנו רואים גם שעל אף שמבצעים עילאיים נולדים מאהבה זו בלבבות אנוש, הריהי בעת ובעונה אחת כחרב פיפיות. אֵם, למשל, האוהבת את בנה באורח פנימי ועמוק. הבן עושה עוול כלשהו, אך אהבתה של האם כה חזקה היא עד שאין היא יכולה להביא עצמה להענישו. עוול שני קורה ושוב אהבתה העמוקה של האם מונעת אותה מלהעניש את הבן. וכך נמשך הדבר הלאה – הילד גדל ונהיה לשלומיאל הטורד את השלווה לאורך ימים ושנים. כשמדברים בעניינים רציניים כמו עניין זה, לא טוב הדבר ליטול דוגמאות מבני דורנו. על כן אדבר על משהו שקרה לפני זמן רב. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה אם שאהבה את בנה בעוצמה העמוקה ביותר. יש להדגיש שאהבה עצמה לעולם אין מעריכים אותה יותר מדי, כי תהיינה אשר תהיינה הנסיבות – מהווה האהבה את אחת התכונות האנושיות העילאיות ביותר. אולם אהבת האם הייתה כה רבה עד שלא יכלה להביא עצמה להענשת בנה שביצע גניבה פעוטה בבית. אף גניבה שנייה נותרה ללא עונש. ולבסוף נעשה הבן למרעילן מושבע. כזאת הייתה התוצאה של חוסר תבונה באהבת האם. אִם האהבה נשלטת בתבונה, היא מסוגלת למעשים של גדולה שאין לתארה במילים. חשיבותה של האהבה שזרמה לעולם מגולגותא שוכנת, לאמיתו של דבר, בעובדה שהיא הייתה מלוכדת בישות אחת ויחידה, באור העולם, בתבונה אמיתית. על כן, כשאנו מתבוננים בשתי תכונות אלה, כפי שמתגלות הן בכריסטוס, הרי שנוכחים אנו לדעת שהאהבה היא גולת הכותרת של העולם, וכן שאהבה ותבונה משתייכות במשמעות העמוקה ביותר זו לזו.

מה הבנו למעשה מהלימוד של הבשורות של לוקס ויוחנן? לא הבנו דבר שמעבר לתכונות הללו של כריסטוס שרשאים אנו לכנותן אור התבונה האוניברסלי וחום האהבה האוניברסלי, ששניהם גם יחד זרמו בכריסטוס כפי שלא זרמו באף ישות זולתו, ולעולם לא יגיעו בשלמות לתחום הבנתנו האנושית. בה בשעה שבקשר לבשורה של יוחנן אנו עשויים לדבר על אידיאות עצומות ונעלות העפות כנשרים בגבהים המצויים הרחק מעל לראשיהם של בני האדם, הרי שבבשורה של לוקס מוצאים אנו את הדובר בכל רגע ורגע לכל לב אנוש. חשיבותה של הבשורה של לוקס היא בכך שהיא ממלאת אותנו בחום שהוא הביטוי החיצוני של האהבה, בהבנה לאהבה הנכונה להקרבה עילאית שאין עמה שום שאיפה אחרת אלא להתמסר במלוא עצמיותה.

הגשה ציורית של הלך הנפש ושל התחושה, העולים מגישה נכונה לבשורה של לוקס, ניתן למצוא בציורי השור המיתני[2] הנדחף להיות קורבן, בנושאו על גבו דמות אדם. בהיראותה מלמטה, הרי זוהי התרחשות ארצית, אך מעל הדמויות הנעות מרחפים אירועים קוסמיים. האדם מטיל סכינו בגוף השור שנועד להיות קורבן, אשר דם חייו מוגש אל-על על מנת שהאדם עשוי יהיה להשתלט על מה שיש להתגבר עליו. התבוננות בחיה, העומדת להיות קורבן, הנושאת את האדם, שלמענו עליה להיות מוקרבת על מנת שהוא, כאדם, יוכל להתקדם בנתיב חייו, נותנת את הבסיס הנאות לתחושה עבור הלימוד של הבשורה של לוקס. אלה היודעים מה נוטל על עצמו השור העולה לקורבן – כביטוי לאהבה מעמיקה שבאורח פנימי, במשך כל העידנים – מבינים שמץ דבר מתכונות האהבה המתוארות בבשורה של לוקס. בשורה זו מתארת תכונה שנייה של כריסטוס. אך האם יֵדע של שתי תכונות, או קווי אופי בישות, מצדיקים את הטענה שאכן הובן הטבע כולו של אותה הישות? היה צורך לדבר על שתי תכונות אלה הואיל ובכריסטוס ניצבת לפנינו הגדולה מכל החידות. אך אל לאיש לטעון שלימוד שתי תכונות אלו של כריסטוס, מוסרות דבר אמיתי כתיאור אמיתי או מושלם מטבעה של ישות זו. בתיאור שתי תכונות אלה של כריסטוס הרי שדבר כלשהו העשוי להביא לשביב הבנה באשר לחשיבותן שלאין ערוך לא נותר בלתי אמור. אך הערצתנו ויראת הכבוד שלנו בפני ישות זו גדולות מדי מכפי שתנַחנה לנו לדמות שבזאת כבר השגנו את יתר התכונות שלו.

ייתכן לדבר על תכונה שלישית, אך היות וכלולים בה עניינים שעדיין לא היוו חלק מלימודנו, אפשר לתת כאן רק ציון כללי אודותיה. אוכל לומר זאת כך: כריסטוס, המיוצג בבשורה של יוחנן – הוא עצמו – הינו ישות בעלת שגיבות מירבית, אך בפעולותיו הוא שואב כוחות המשתייכים לספירה של הכרובים, שופעי התבונה. בשל כך תהא התחושה השלטת – בתיאור של הבשורה של יוחנן את כריסטוס – זו המתעוררת על ידי תיאור הכרובים המרקיעים שחקים כנשרים. בבשורה של לוקס הגוון הכללי של התמונה הוא אש האהבה המחממת הנובעת מליבו של כריסטוס. דבר זה מציין שמשמעותו של כריסטוס לעולם בבשורה זו היא שהוא פעל באותם גבהים נאצלים שהינם ספירת השרפים. האהבה המשלהבת של השרפים זורמת דרך היקום והיא מונחית אל האדמה שלנו באמצעות כריסטוס. אך יש להביא בחשבון גם היבט שלישי, היינו, שמשמעותו של כריסטוס לעולם הארצי היא בכך שלא רק הוא לבדו היה אור התבונה ולא רק הוא לבדו היה חום האהבה ולא רק מעבר הזרימה לכרובים ולשרפים בתחום הוויית הקיום הארצית, אלא שבכל עוצמתו היה והווה בתחום הוויית קיום ארצית זו, הואיל ופועל הוא בספירת הכתרים (ישויות הרצון), הספירה שממנה זורמים כל הכוח והעוצמה אל העולם על מנת שהתבונה והאהבה תגענה למימושן. שרפים, כרובים וכתרים – אלה הן ההיררכיות הרוחיות העליונות ביותר. השרפים באהבתם מובילים אותנו למעמקי לב אנוש. הכרובים בתבונתם מנחים אותנו אל-על למרומי הנשר. התבונה נוגהת מטה אלינו מגבהים אלה בה בשעה שהאהבה המתמסרת מסומלת בשור העולה לקורבן. והעוצמה הפועמת דרך העולם, העוצמה המאפשרת מילויים של דברים, העוצמה המהווה את הכוח היוצר – הבורא, המכה גלים דרך העולם – לכל עוצמות אלה, בכל שיטות הסימול, הסמל הוא האריה. העוצמה החודרת לאדמה שלנו דרך כריסטוס, העוצמה המארגנת ומנחה את הדברים כולם ואשר בהתגלותה מציינת עזוז עילאי שהוא אשר מתואר בבשורה של מרקוס כתכונה השלישית של כריסטוס.

בהקשר לבשורה של יוחנן מדברים אנו על כריסטוס כישות שמש נאצלת כ-אור של השמש הארצית במשמעות רוחית. בהקשר לבשורה של לוקס מדברים אנו על חום האהבה הזורמת מכריסטוס. בהקשר לבשורה של מרקוס – נדבר אודות העזוז של השמש הארצית במשמעות רוחית. לימוד הבשורה של מרקוס ימסור לנו תיאור הכוחות המצויים באדמה אודות פעילותם ושזירתם של כוחות ושל עוצמות ארציות, הן חבויים והן גלויים. אם, ברוממנו עצמנו אל כריסטוס במשמעותו של יוחנן, נוכל לטעון שיש לנו שמץ מושג על האידיאות הנעלות שבאו אל האדמה בתור מחשבותיו הארציות שלו. אם נוכל לחוש את חום אהבתו המוענקת מעצמו כשאנו נותנים לחום הזורם מלוקס לשלוט בלבבותינו. אם, באורח כזה, נוכל להעיף מבט בבשורה של יוחנן – כחשיבה של כריסטוס, בבשורה של לוקס – ברגישתו ולאחר מכן, בבשורה של מרקוס – נוכל ללמוד על רצייתו – יוגש לנו תיאור הכוחות שבאמצעותם מביא כריסטוס אהבה ותבונה למימושן.

אם נלמד את הבשורה של מרקוס כתוספת לבשורות של יוחנן ולוקס, אזי הבנה מועצמת של שלוש תכונותיו של כריסטוס תהיה בתחום השגתנו. תהיה לנו הזכות לומר: “בכל יראת הכבוד – באים אנו לקרבתם ומעריצים אנו במעומעם שמץ מחשיבתך, מרגישתך ומרצייתך. שלוש תכונות אלה של ישותך מרחפות מעלינו כאבות טיפוס עילאיים של הוויית הקיום הארצית.” אנו מתחילים את לימודנו ביחס לישות אנוש רגילה באותה דרך בדברנו על נפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה, כשאנו לומדים את המציין והפועל בכל אחת ואחת. אודות “נפש התודעה” של כריסטוס אנו יכולים לומר שאנו רוכשים ראייה פנימית להבנתה מיוחנן. “הנפש השכלית” של כריסטוס נעשית מובנת לנו באורח מקיף מלוקס. ו”נפש התחושה” של כריסטוס על כל כוחות הרצייה שבה – ממרקוס. בבואנו ללמוד בשורה אחרונה זו ייזרק אור על כוחות הטבע הגלויים והנסתרים, המתרכזים באינדיבידואליות הייחודית של כריסטוס ועל אופיים המהותי של כל הכוחות הפועלים בעולם.

הבשורה של יוחנן מעמיקה את הבנתנו ביחס למחשבותיה של ישות זו. הבשורה של לוקס מעמיקה את הבנתנו ביחס לרגשותיה. היות והאדם אינו משתוקק לחדור כה בעומק לשתי ספירות אלה של חיי הנפש, הרי שלימוד יוחנן ולוקס פשוטים הם באופן יחסי בהשוואה לתיאור המוגש במרקוס אודות השיטתיות והארגון של הכוחות הנסתרים, הן הטבעיים והן הרוחיים שפועלים בעולם. כל זה נחשף ברשימות האקאשיות וישתקף אלינו כשנעבור ללימוד הבשורה של מרקוס שופע העזוז. או אז נתחיל להבחין בכל המתרכז בישותו של כריסטוס, שאלמלא כן מתחלק היה בשלל מגוון הישויות האינדיבידואליות שבעולם. או אז יהא לאל ידנו להבין, ולראות באורח נישא יותר ובהיר יותר, את כל מה שלומדים אנו לדעת כחוקים היסודיים האלמנטריים וכעקרונות שמאחורי כל מרכיביה של הוויית הקיום. בהשיגנו את משמעות הבשורה של מרקוס – המכילה בה את כל סודות הרצון האוניברסלי – או אז קרבים אנו בכל יראת הכבוד לכריסטוס בהבנה רבה יותר ויותר את חשיבתו, את רגישתו ואת רצייתו.

כשאנו סוקרים את ההדדיות שבין החשיבה, הרגישה והרצייה האנושיות – לפנינו בערך תיאור של האדם כולו. אך כשאנו סוקרים ישות אנוש אחת איננו יכולים שלא להתייצב בפני כל אחת מפעולות אלה בנפרד. ועם זאת, בכנסנו אותן שוב לשלמות אחת מלוכדת, תהא סקירתנו מייגעת ותו לא. נקל על תפקידנו אם נסקור כל אחת משלוש הפונקציות בנפרד; אך מצד שני, תאבד התמונה מדייקנותה אם נכנס אותן יחדיו כשלמות מלוכדת. למעננו אנו מפרידים בין הפונקציות, הואיל וסקירה מלוכדת של כולן היא מעבר לכוחנו; כי התמונה מיטשטשת כאשר התכונות מובאות ביחד. באורח זהה – אם אנו רוכשים מהבשורות של יוחנן, לוקס ומרקוס מושג כלשהו אודות החשיבה, הרגישה והרצייה של כריסטוס, אנו יכולים לנסות ולתאם בהרמוניה תכונות אלה לשלמות מלוכדת. אך לא מן הנמנע שהתמונה תאבד דייקנות וחיות; כי אין כושר אנושי המסוגל לשוב וללכד את שנעשה בבשורות נפרד ונבדל. בישות כריסטוס עצמה קיים ליכוד ולא פירוד, אך באשר לנו, רק בשלב הסופי מתאפשר לכנס את התכונות הנפרדות לחטיבה אחת. על אף שיהא זה חי פחות, יהיה לנו לבסוף ייצוג אודות מהותו של כריסטוס-ישוע כאדם ארצי.

בבשורה של מתי מצטיירת לפנינו תמונתו של ישוע כריסטוס כאדם ארצי; חייו שלו כאדם במשך שלושים ושלוש שנות שהייתו על האדמה. התוכן של הבשורה על פי מתי מוגש לנו בתיאור אנושי הרמוני. בבשורה של יוחנן ראינו ישות בלבוש אהבה המוענקת מעצמיותה ובבשורה של מרקוס – את הרצייה הקוסמית הפועלת באינדיבידואליות ייחודית. בבשורה של מתי לפנינו תיאורו של אדם מארץ ישראל שבמשך שלושים ושלוש שנות חייו ליכד בישותו שלו את כל מה שכינסנו בלימודנו אודות שלוש הבשורות. ועם זאת, תמונה זו של כריסטוס כישות אנוש, כאדם ארצי, ניתן להבינה אך ורק כנגד הרקע שסופק לנו על ידי לימודנו הקודמים. כפי שראינו את הקורה לגבי הישות האנושית האינדיבידואלית, כן גם לגבי עניין זה מופיעות התכונות המוגשות ביתר שלוש הבשורות בפחות חיוניות. אך תמונה של אישיותו האנושית של כריסטוס ניתן להשיג אך ורק בלמידת הבשורה של מתי. הנסיבות שונות לחלוטין מהללו בהן ניגשנו ללימוד הבשורה של יוחנן. ועתה, כשלימוד שתי הבשורות מאחורינו, יכולים אנו לראות כיצד קשורות הן זו לזו באורח פנימי ושנוכל להגיע לתמונה שלמה של ישוע-כריסטוס אם נתבונן, בגישה זהה, באדם שחי על האדמה בתור ישוע-כריסטוס. מהבשורה של יוחנן, לפנינו תיאור אדם אלוהי, מהבשורה של לוקס – תיאור של ישות המלכדת בעצמה את כל הזרמים הבאים לידי ביטוי בזורואסטריאניזם וכן בבודהיזם בלימודים אודות מחשבת לב ואהבה.

כל זה מהעבר בא לקראתנו כשאנו לומדים את הבשורה של לוקס. לימוד הבשורה של מתי ייתן לנו, בראש ובראשונה, תיאור אינטימי ונאמן של ישות עילאית שהינה צאצא מעמו שלו מן העם העברי הקדום. ונגיע להכיר בדבר מדוע היה צורך להכין את הדם של העם הזה באורח מוגדר על מנת להעניק לאנושות את הדם של ישוע-כריסטוס.

לימוד אמיתי ייתן לנו תיאור לא רק של האופי המהותי של העבריות הקדומה אלא גם של שליחותו של עם זה עבור העולם כולו. ואודות לידתה של תקופה חדשה ועל לידתה של הוויית הכריסטוס מתוך העולם העברי העתיק. מי היה ישוע-כריסטוס ומי היה הוא כאדם ורזים מתולדות האנושות והאבולוציה של האנושות; אלה כלולים בבשורה של מתי.

וכך דרך הבשורה של יוחנן אנו מתבוננים באידיאות של התבונה האלוהית. דרך הבשורה של לוקס – במיסטריה של אהבה עילאית ומתמסרת. דרך הבשורה של מרקוס – בכוחות ובעוצמות של האדמה ושל הקוסמוס ודרך הבשורה של מתי אנו לומדים להבין את חיי אנוש, תולדות אנוש וייעוד אנוש.

אם מתוך שבע השנים של קיום תנועתנו הוקדשו 4 שנים להתוודעות לעקרונות ולנתיבי ההדרכה של המדע הרוחי ושלוש שנים להעמקת הבנתנו בהם כאור שיש להאיר בו שטחי חיים רבים ושונים, רשאים אנו כעת לעבור ללמוד את הבשורה של מרקוס וכל הבניין כולו יוכתר בלימוד ישוע-כריסטוס שמוגש הנהו בבשורה של מתי.

אך היות ולחיי אנוש מגבלותיהם שלהם ורמה זו עדיין לא הושגה אצל כל אחד ואחד בתנועה, לא ניתן להמשיך מיד בלימוד הבשורה של מרקוס מבלי לעורר אי-הבנות. תהא זו אי הבנה מוחלטת כלפי ישותו של כריסטוס להאמין שידע כלשהו אודות טבעו שלו עשוי לנבוע מהבשורה של יוחנן או מהבשורה של לוקס לבדם, או מן ההשלכה החד-צדדית של כל מה שבא לידי גילוי בבשורה של מרקוס. אי ההבנות אף תגדלנה ותרבינה מאלה שהיו עד כה.

לנוכח כל זה, עלינו לבחור בנתיב אחר ולעבור כמיטב יכולתנו ללימוד הבשורה של מתי [3]. על אף שפירושו של דבר שלעת עתה עלינו לוותר על העומק של הבשורה של מרקוס. דבר זה ימנע חזרה של הסברה האומרת שעל ידי תיאור תכונה אחת ובודדת תימסר תמונה של הישות כולה. ויתאפשר בכך להימנע ממסקנות מוטעות. נפנה כעת מחשבותינו לישוע-כריסטוס כצאצא העם העברי העתיק וללידתה של מהות הכריסטוס בארץ-ישראל. לימודינו מבוססים יהיו על הבשורה של מתי ולאחר מכן יהיה קל יותר להמשיך למה שיהיה לנו לומר אודות הבשורה של מרקוס.[4]

——————————————————————

[1] יוחנן, לוקס – יצאו בעברית בהוצאה פרטית. 

[2] מיתַני הייתה ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה.

[3] הרצאות של שטיינר על הבשורה של מתי – יצאו בעברית בהוצאה פרטית.

[4] הרצאות של שטיינר על הבשורה של מרקוס – יצאו בעברית בהוצאה פרטית