רודולף שטיינר

GA347 16.9.1922  דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 5

תהליך העיכול במונחים פיזיים כמו גם במונחים נפשיים-רוחיים

כדי להשלים את תמונתנו על האדם, הבה ונביט מקרוב יותר במה שקורה כל יום בגופנו כאשר תהליכים מסוימים מתרחשים. אחרי הכל, אנו יכולים להבין תהליכים יותר מורכבים רק אחרי שלמדנו אודות התהליכים הבסיסיים. לכן אני רוצה לדבר שוב על תהליך ההזנה באספקטים הפיסיולוגיים והפסיכולוגיים שלו.

כשאנו אוכלים, אנו מכניסים את האוכל דרך הפה, אנו מכניסים גם נוזלים וגם חומרים מוצקים, ועל ידי שאיפה פנימה דרך הריאות אנו סופגים גם גזים. אבל גופנו יכול לספוג ולהשתמש רק בנוזלים. לכן כל מזוננו המוצק צריך להפוך לנוזל כבר בפה. זה מושג על ידי בלוטות קטנות בפינו וחיך שמפריש כל הזמן רוק. אתם צריכים לצייר אותם בכל מקום בחלל הפה, אפילו לאורך הלשון. בהסתכלות במיקרוסקופ בלוטות הרוק מזכירות אשכולות ענבים זעירים משום שהן מכילות אשכולות של הרבה תאים קרובים. הם מייצרים רוק, שבתורו צריך להמיס ולהחדיר את כל המזון כדי להפוך אותו לבר עיכול.

אנו מקבלים את הפעילות המלחלחת הזו עם חוש הטעם שלנו. במשך הלחלוח אנו טועמים את המזון. בדיוק כפי שאנו מקבלים צבעים עם עינינו, כך אנו מקבלים את טעם האוכל עם חוש הטעם.

כך, מה שאנו אוכלים מוחדר ברוק ונטעם בפה. דרך חושי הטעם שלנו אנו נהיים מודעים למה שאנו אוכלים. תהליך ההחדרה ברוק מכין את המזון לתהליכים נוספים וספיגה על ידי הגוף. אבל כדי להשיג זאת, הרוק צריך להכיל חומר מסוים שנקרא פטיאלין, המיוצר על ידי בלוטות הרוק וחודר בכל מזוננו כך שהבטן יכולה לעכל אותו הלאה.

מרגע שמזוננו הוחדר ברוק ובפטיאלין, הוא נכנס לבטן דרך הוושט. שם המזון צריך לעבור תהליך נוסף, ובשביל זה עוד חומר מיוחד נדרש. חומר זה מיוצר בבטן, כמו שהרוק והפטיאלין מופרשים בפה. אם כן, הבטן שלנו מייצרת סוג אחר של רוק החודר את מזוננו. החומר המיוחד הנמצא ברוק זה נקרא פפסין.

אתם רואים, אחרי גיל שבע אין לנו יותר שום חוש של טעם בבטננו. אבל תינוקות יכולים לטעום את המזון שלהם בבטן כמו שהמבוגרים טועמים את מזונם בפה. כדי להבין באמת את האדם אנו צריכים ללמוד את חיי הנפש של התינוק. מבוגרים יכולים לרוב להשיג רמז של מהו הטעם שבבטן כאשר איבר זה משובש ודוחף את האוכל מעלה במקום למטה למעיים. אז הם מקבלים מושג שאת הטעם אפשר לקבל בבטן. אני מניח שלפחות כמה מכם חוו מזון זה שהיה כבר בבטן וחזר לפה. אתם זוכרים בוודאי שהטעם שלו הרבה יותר גרוע מכל מה שאנו אוכלים, או לפחות רובו. מזון שטעמו כמו זה שבא בחזרה מהבטן לבטח לא נחשב למעדן.

טעם בלתי נעים זה צריך להיווצר היכן שהוא. טוב, זה מתחיל בבטן. בפינו האוכל מומס ואז מוחדר בפתיאלין. בבטן הוא נספג גם בפפסין, ולכן יש לו ברגע זה טעם שונה.

יש בטעם שלנו יותר מאשר בהופעתו הראשונית. בואו ונניח שאתם מאוד רגישים ושותים קצת מים. אם המים אינם מקולקלים, הם אינם רעים כלל. אבל אם אכלתם הרבה סוכר מיד לפני כן, לשונכם התרגלה לטעם זה והמים יהיו חמוצים. אתם יכולים להבין שחוש הטעם שלנו הוא עניין מורכב למדי. הטעם כפי שאנו המבוגרים יודעים אותו לא נוצר בפה, אלא בבטן. ילדים חשים אבל לא חושבים עדיין, ולכן הם אינם יודעים מהו הטעם בפה. לכן תינוקות צריכים אוכל שטעמו אינו רע מדי בבטן. חלב אם, או גם חלב בדרך כלל, הוא מין אוכל שכזה, פשוט בגלל שאין לו טעם רע בבטן ובגלל שיש קרבת משפחה בין תינוקות וחלב אם. אחרי הכל, ילדים נולדים למישהי שמייצרת חלב. בגלל קרבה זו בין החלב והתינוק, לחלב אין טעם רע בבטן הילד, אבל אם נאכיל תינוקות באוכל אחר מוקדם מדי הם ימצאו שהאוכל הזה דוחה. כמבוגרים איננו מהווים מטרה למזון זה יותר בגלל שחוש הטעם שלנו נהיה מחוספס. עבור תינוקות מזון שכזה יהיה דוחה משום שאין להם קרבת משפחה אליו. כך ליד ה'בטן' אני יכול לרשום 'חוש הטעם של הילד'. [ראה רשימה בהמשך ההרצאה].

כדי לחזור לחומרי המזון בבטן, מרגע שהם חדורים בפפסין, הם נכנסים לתריסריון, המעיים הדקים והגסים וכן הלאה. אם בליל המזון נשאר בפשטות במעיים ללא תהליכים נוספים, הוא ייהפך לקשה ויהרוס אותנו. כך, משהו אחר צריך להתרחש, פעילות חדשה הפועלת מבלוטה אחרת. כידוע לכם, יש לנו בלוטות בפה ובבטן, ויש לנו גם אחת גדולה מאחורי הבטן. היא נקראת הפנקריאס או הלבלב. היא מפרישה סוג של ריר הזורם דרך כלים עדינים לתוך המעיים. שם בליל האוכל נחדר בנוזל שלישי זה. החומר המיוצר על ידי הלבלב למעשה מתהפך בתוכנו. תחילה הוא מזכיר מאוד את הפפסין המיוצר בבטן. אך בדרכו לקראת המעיים הוא משתנה. הוא נהיה חזק יותר וחריף יותר, כי בנקודה זו בליל המזון צריך עבודה יותר חזקה מאשר לפני כן. נוזל חריף זה המופרש על ידי הלבלב נקרא טריפסין. במלים אחרות: הלבלב מייצר נוזל שנהיה לטריפסין, חומר מר, במעיים. זהו הנוזל השלישי החודר את בליל האוכל.

כפי שאמרתי בפעם האחרונה, מרכז התודעה של ראשנו לא עוד מקבל את התהליכים שעובר בליל האוכל. במקום זה הם מקבלים, נטעמים או מוחשים על ידי הכבד ונחשבים על ידי הכליות. לכבד ולכליות יש איכויות נפש והם יכולים לקבל בדיוק כפי שאנו מקבלים עם איברי החושים שבראשנו. איננו מודעים לתפיסה של הכבד והכליות מלבד, כפי שאמרתי, בחלומות. אז תפיסה זו מבוטאת בדרך תמונתית. למשל, בליל האוכל המתקדם דרך המעיים הלולייניות כשהוא חדור בפפסין. זה פועל כמעורר ויכול לעורר חלומות על נחשים. ברמת הנפש התפיסות של הכבד מעוברות למשהו מעורפל ולא ברור.

כך, הכבד מקבל את התהליכים שבהם מעורב פטיאלין, פפסין וטריפסין. אני מצטער, אבל עלי להשתמש במונח נורא זה שאנשי מדע טבעו לרוע המזל. מה שנקרא היום מומחים מוחים על כל מאמץ להבהיר דברים, והם באמת יהיו בשוק אם ניתן שמות חדשים לחומרים אלה. אנו יכולים לעשות זאת, כמובן, אבל אני אמנע מגרימת זעזוע בלתי נחוץ למדענים עם מונחים חדשים ואמשיך בנקיטת השמות הישנים כמו פטיאלין, פפסין וטריפסין. גוש המזון נרטב שלוש פעמים על ידי שלושה נוזלים שונים. פעילות זו קשורה לתפיסות של הכבד. [ראה רשימה בהמשך].

כעת רבותי, בואו וננסה להבין כיצד התפיסה של כבד זה מתרחשת. כאנלוגיה, חישבו על מה שקורה כשאתם מצמידים בצל חי לאפכם. עינכם דומעות, האין כך? אם אתם מחזיקים חזרת קרוב לאפכם, עינכם ימלאו דמעות גם כן. למה זה קורה? עינכם דומעות משום שחזרת ובצל פועלים על בלוטות הדמעות שמפרישות דמעות מרות. ההשפעה של חזרת ובצל על בלוטות הדמעות היא בערך כמו של בליל המזון על הכבד. בליל המזון נע לקראת המעיים, גורם לכבד להפריש סוג של דמעות, כלומר, מיץ מרה. הבצל צריך להתקבל, צריך להיות מוחש, אם הוא צריך לגרום לייצור דמעות. באופן דומה, הכבד מקבל את בליל המזון ומוסיף את מיץ המרה שהפריש. אם כן, אלו הם ארבעת הנוזלים שגופנו מייצר:

הפה: חוש הטעם – פטיאלין

הבטן: חוש הטעם של הילד – פפסין

הלבלב: תפיסת הכבד – טריפסין

הכבד: מיץ מרה

אחרי שבליל המזון הוחדר בפטיאלין בפה, בפפסין בבטן, ובטריפסין בלבלב, הכבד לבסוף מוסיף לו את מיץ המרה. רק בנקודה זו מתרחשת חשיבה בכליות.

אחרי שהוחדר בארבעה נוזלים שונים, בליל המזון נספג בדפנות המעיים לתוך כלי הלימפה ואז לתוך הדם. אתם רואים שתהליכי חיים מאוד מסובכים מתרחשים בגוף האנושי. כל הדרך מן הפה ועד לספיגתו הסופית על ידי הדם, בליל המזון מועבר בקביעות כך שהוא יכול להיות מעוכל נכונה על ידי הבטן כמו גם על ידי הגוף כולו.

עכשיו, רבותי, אם אתם מנסים לשכפל תהליך זה במעבדה, אפילו אם היינו פרופסורים מאוד פקחים, לא נוכל לעשות זאת. לא נוכל לשכפל את תהליך העיכול. נצטרך ללעוס את המזון ולהחדיר אותו ברוק, ואז נצטרך להרוות אותו בנוזלים המיוצרים בבטן, בלבלב ובכבד. לבטח, לא נוכל לעשות כל זאת במעבדה. עדיין תהליכים אלה מתרחשים בנו כל הזמן, בכל יום בחיינו. אמת, אנחנו אינטליגנטיים למדי, אבל התהליכים בבטננו מראים הרבה יותר אינטליגנציה משיש בדרך כלל לאנשים. תהליכי העיכול מאורגנים בחוכמה רבה וכלל לא קל לחקות אותם.

יהיה לכם אפילו יותר כבוד לתהליכים אלה כשאתאר אותם בפרטים. מה אנו אוכלים בדרך כלל? טוב, אנו אוכלים מזון עשוי מצמחים, חיות ומינרלים. כך שיש מגוון רחב של חומרים שנכנסים לפה, לבטן ולמעיים, וכל החומרים הללו צריכים להיות מועברים דרך תהליכים שונים של הרטבה שאותם תיארתי.

למשל, חישבו על תפוחי אדמה. מה הם מכילים? הם מכילים בעיקר עמילן. כשאנו אוכלים תפוחי אדמה, אנו אוכלים למעשה עמילן. זהו אחד ממזונותינו העיקריים. תפוחי אדמה מכילים כמעט בשלמות עמילן ואת הנוזלים החודרים אותו, במיוחד מים. בגלל מה שהם מכילים ותהליכי החיים החזקים שבהם, תפוח האדמה הוא כמו שהוא. הוא למעשה עמילן חי, שצריך להיהרס בעיכול כפי שהסברתי. עמילן נכלל גם בדברים אחרים, לא רק בתפוחי אדמה. למעשה, כל הצמחים מכילים עמילן, ואנו אוכלים עמילן כשאנו אוכלים צמחים.

מה עוד אנו אוכלים? אם אנו אוכלים מזון מצמח או ממלכת החי, אנו מקבלים גם חלבון. אנו מוצאים אותו גם בביצים. שם הוא נמצא בצורתו הטהורה אבל כבר קצת 'מת'. ובכן אנו אוכלים חלבון, כחלק מבשר או צמחים. אנו תמיד אוכלים חלבון. זהו המזון השני בחשיבותו.

כתוספת לעמילן ולחלבון, אנו אוכלים גם שומן. גם אם יש יותר שומן בחיות מאשר בצמחים, יש שומני צמחים מיוחדים. כדי להיזון כמו שצריך, אנו צריכים שומן מצמח או מבעלי חיים. זהו המזון השלישי בחשיבותו אצלנו.

המזון הרביעי בחשיבותו הוא מלח ומינרלים אחרים. אנו צריכים לאכול או אוכל המכיל כמות מספקת של מלח ומינרלים או שנשים מלח על השולחן כך שנוכל להוסיף אותו למזוננו כי גופנו צריך אותו.

כל החומרים האלה מגיעים למעיים ועוברים שם שינוי. טוב, ומה נהיה מהם? בגלל שחומרי המזון הוכנו היטב על ידי הרוק ומיצי העיכול בבטן, הם יכולים להיות מורטבים בפעם השלישית במעיים. הם לא מתקשים שם, אלא משתנים.

עמילן – סוכר

חלבון – חלבון נוזלי

שומנים – גליצרין, חומצות שומן

מינרלים – מינרלים

מה נהיה מעמילן בעיכול? הוא משתנה לסוכר. במילים אחרות, כאשר אנו אוכלים עמילן, הוא הופך לסוכר בבטן. אם אנו רוצים סוכר בתוכנו ואם אנו יכולים לייצר מספיק ממנו בעצמנו, לא נצטרך לאכול יותר מן הסיבה הפשוטה שאנו יכולים להפיק אותו מעמילן. אבל אפילו אם בטבענו אנו יכולים לעשות הרבה דברים, איננו כל יכולים. איננו מייצרים מספיק סוכר, ובכמה מקרים הרבה מעט מדי. כדי להשלים את מה שהמעיים מייצרים בעצמם, אנו צריכים להוסיף סוכר למזוננו. לסיכום, המעיים שלנו הופכות עמילן לסוכר, שזו אמנות בפני עצמה.

כידוע לכם, אנשים הנוטים לבעיות במעיים מוצאים שביצים רכות יותר קלות לעיכול מביצים קשות. כמובן, ביצים שהתחילו להירקב לבטח אינן מסכימות עימנו. חלבון הוא טוב עבורנו, אבל אם הוא עדיין חי כשהוא נכנס למעיים, הוא נהיה לחסר תועלת ומסריח בתוכנו גם כן. איננו יכולים להשתמש בו במעיים בצורה שיש לו מחוצה לנו. החלבון צריך להשתנות ראשונה. מעל לכל הוא צריך להיות מומס. הוא לא יומס אם רק תשימו אותו במים. צריך יותר מרק מים להמיס חלבון. במיוחד זה טריפסין, יותר מכל הנוזלים האחרים, שיכולים להפוך חלבון לנוזל.

במשך שינוי זה, נוצר חומר אחר בגופנו כתוצאה מן הפעילות של הנוזל המיוצר על ידי הלבלב. מוזר למדי הוא האלכוהול שמתפתח שם. כן, אנו מייצרים אלכוהול בגופנו. כך, באמת איננו צריכים לשתות שום אלכוהול משום שאנו מייצרים אותו בקביעות במעיים. רק כאשר הכבד נהיה מכור מדי לאלכוהול ואיננו מרוצה מקבלת הכמות הקטנה שלו המיוצרת במעיים אנשים נהיים אלכוהוליסטים.

כמה אנשים תמיד ידעו זאת והשתמשו בזה בוויכוח לטובת שתיית יין ובירה. הם התווכחו כנגד המתנזרים ממשקאות חריפים באומרם שאיננו יכולים להימנע לחלוטין מאלכוהול פשוט בגלל שכולנו מייצרים משהו ממנו במעיים. טוב, זה לבטח לא מצדיק שתיינות ותובע כמות מופרזת של אלכוהול. אם אנו שותים יותר מדי אלכוהול, או במילים אחרות, אם אנו נותנים עצמנו לתשוקת הכבד, הכבד שלנו יתנוון לצמיחה פראית.

אחרי הכל, הכבד צריך לתפקד נכונה. אם הוא ממשיך לצמוח, הבלוטות הקטנות שבו מתחילות להתנפח, ואז הכבד אינו יכול יותר לייצר מיץ מרה באיכות הדרושה. לכן בליל המזון נכנס ללימפה ולכלי הדם ללא עיכול נאות. חוסר שיווי משקל זה מגיע אפילו ללב ומשפיע עליו. לכן כבד של אנשים ששותים יותר מדי בירה וכדומה, הוא חולה ונראה שונה למדי מכבד של אנשים השותים לעיתים רחוקות או שהם מרוצים עם הכמות הקטנה של אלכוהול שהם מייצרים במעיים שלהם, שצריכה להספיק בכל מקרה.

כבד ולב משיגים תוצאות מבולבלות מצריכת אלכוהול מופרזת. לכן למספר גדול של אנשים במינכן יש מה שנקרא לב של בירה.^[1] כמובן הכבד שלהם גם הוא ניזוק מאותה סיבה. אתם רואים, אנו יכולים להבין ליקויים שונים בתפקוד ומחלות על ידי בחינה של מה שקורה לבליל המזון באורגניזם שלנו, על ידי לימוד תהליך העיכול.

כך, כאשר חלבון מומס, אלכוהול נוצר ומחלחל בחלבון. זה מונע מן החלבון מלהירקב. כידוע לכם, אם אנו רוצים לשמור משהו מהידרדרות אנו שמים אותו בתוך ספירט. כי אלכוהול פועל כמשמר. כך האורגניזם עצמו יכול לשמר חלבון על ידי החדרתו באלכוהול שהוא מייצר. סידור חכם מאוד, האין זאת כך?

לא נוכל לקבל את אותן תוצאות אם ננסה לשכפל תהליך מסובך זה המתרחש בנו. למשל, אם אנו רוצים לשמר איבר אנושי או יצור חי קטן, אנו מניחים אותו בתוך ספירט ומציגים אותו לראווה בתערוכה מדעית. אבל טריפסין ממלא את הפונקציה הזאת באופן הרבה יותר עדין ואינטליגנטי בתוך המעיים שלנו. הוא מייצר אלכוהול ומשתמש בו כדי לחדור את החלבון.

ומה קורה לשומנים? טוב, רבותי, הם נכנסים למעיים ומשתנים גם על ידי הטריפסין וגם על ידי מיץ המרה. שני חומרים מתפתחים מתוך השומנים. אחד מהם הוא הגליצרין. אתם כבר מכירים אותו בצורתו המסחרית. אנו מייצרים אותו גם בגופנו. כתוספת לגליצרין, סוגים שונים של חומצות שומן נוצרות כאשר שומנים עוברים בעיכול. רק המלחים והמינרלים עוברים שינוי קטן. הם רק נמסים עבור עיכול קל יותר. באופן יסודי הם נשארים באותו מצב כפי שהיו במזון שאכלנו. הם נשארים ללא שינוי [ראו רשימה למעלה].

כאשר אנו אוכלים, אנו מכניסים פנימה עמילן, חלבון, שומנים ומינרלים. מרגע שעיכלנו אותם, הם הפכו לסוכר, חלבון נוזלי, גליצרין, חומצות שומן, מלח ומינרלים. מה קורה כעת לחומרים אלה שעברו שינוי? זיכרו, הם שונים עכשיו מאלה שאכלנו. האורגניזם שלנו שינה אותם.

טוב, אתם רואים, לפני כמה מאות שנים, היה רופא בשוויץ שהיה לו רעיון ביחס לתהליך העיכול שאותו תיארתי. ועדיין אנשי מדע מודרניים דוחים אותו. שמו היה פאראצלסוס,^[2] והוא היה פרופסור בבאזל אבל אנשים שם שלחו אותו הלאה משום שהוא ידע יותר מהם. אפילו היום הוא עדיין מקור לבוז וללעג. גם אם היה אדם אינטליגנטי מאוד, הוא נפל מצוק ושבר את גולגולתו. אם הוא היה מה שקרוי עכשיו אזרח מכובד, למשל יועץ עירוני, אנשים עדיין היו מכבדים את זכרו. אבל הוא היה איש שידע יותר מאחרים. ולכן הם קראו לו שיכור ואמרו שלכן הוא נפל מצוק. טוב, כך פועל העולם. כפי שאמרתי, הוא ידע הרבה ותמיד הדגיש בחוזקה כוחות מְשָנֵי צורה בתוכנו. אבל במשך המאות שעברו מזמנו הכל נשכח.

אם נחזור לשאלתי הקודמת, מה קרה לחומרים שעברו בתוכנו שינוי? בשאלה זו אנשי מדע מודרניים פועלים תחת אשליה גדולה. הם אומרים שחומרים כמו סוכר, חלבון נוזלי, אלכוהול, גליצרין, חומצות שומן ומינרלים כולם נכנסים לכלי הדם, ודרכם מגיעים ללב, והם נישאים משם לשאר האורגניזם. הרשו לי לומר כאן שכל החומרים הללו הם כמובן נוזליים כעת, כמה מהם יותר מוצקים ואחרים פחות, והנוזלים המוצקים באמת נכנסים לכלי הדם ומשם מגיעים לשאר הגוף. אך רבותי, חישבו על מה שקורה כאשר אתם מכניסים סוכר לתוך כוס של מים ושותים אותה. כמובן, המים אינם מתוקים רק בתחתית, היכן שהסוכר שוקע, אלא כל המים בכוס מתוקים. הסוכר נמס במים. אותו דבר נכון ביחס למלח. כוס זו של מים, שאותה אנו משווים עם הגוף האנושי, אינה צריכה כלים מיוחדים כדי להפיץ את הסוכר או המלח לכל מקום, משום שהם נקלטים בכל מקום על ידי הנוזל.

אמרתי לכם לפני זמן מה שבני אדם מכילים 90% מים, או לפחות נוזלים. אנו מדברים כאן על מים חיים, אבל מים. עכשיו, האם חומרים מועברים אלו באמת צריכים כלי דם כדי להיספג על ידי הגוף כולו? האם הסוכר המיוצר במעיים שלנו צריך כלים מיוחדים כדי להגיע לכל החלקים של האורגניזם שלנו? לא, כמובן שלא. אנו בני האדם מכילים כה הרבה מים לצורך המיוחד של הפצת הסוכר לכל מקום בגופנו.

אנשים רגילים לומר שהאלכוהול שהשתיין צורך נכנס ללב דרך המעיים ומשם הוא נפוץ לכל הגוף. הרשו לי להבטיח לכם משהו, רבותי, אם אלכוהול זה נכנס ללב ראשונה, האדם לא ימות תוך כמה שנים, אלא תוך כמה ימים. למעשה, אפשר להוכיח שכל מאכל נוזלי שניקח פנימה לא מגיע לשאר הגוף דרך כלי הדם, אלא במקום זה, באותה דרך שסוכר מוסף לכוס המים, הוא מופץ בכל המים.

באמת, כאשר אדם בריא נהיה צמא ושותה כוס מים, מים אלה נקלטים ומוספים לבליל המזון שבמעיים כדרוש ומגיעים ללב ולשאר הגוף דרך כלי הדם. מרגע שכלי הדם והלב קיבלו מספיק, המים לא מופצים יותר דרך המעיים, ולא משנה כמה שנשתה. לא עוד מים נצרכים שם. אם אנו שותים מספיק כדי להרוות את צימאוננו – הבה נאמר, כוס אחת או כוס וחצי – זה לא גורם שום נזק. אבל כל דבר מעבר לכמות זו, כל תוספת – נאמר, שליש או רבע כוס – יוביל להפרשה של מים בשתן. נוזל בלתי נחוץ זה לא יטריח עצמו, כפי שהוא, ללכת דרך הלב, אבל מכיוון שהאורגניזם שלנו הוא עמוד של מים וכמות מופרזת זו היא מיותרת, היא נפלטת עם השתן. רק דמיינו לעצמכם מה קורה כאשר אנשים יושבים בפאב או בבר ושותים את הכוס השלישית או הרביעית של הבירה. האם אתם יכולים לראות אותם מתרוממים והולכים לאן שהוא! בירה זו אינה לוקחת את הזמן ללכת דרך הלב תחילה. היא עוזבת במהירות, משום, שאחרי הכל, האורגניזם האנושי הוא בעיקרו נוזל.

אם כן, אנו יכולים לסכם כך: בליל המזון המכיל סוכר, חלבון נוזלי, גליצרין, חומצות שומן ומינרלים, נבלע ישירות על ידי האורגניזם כולו. רק הנוזלים היותר מעובים מופצים על ידי כלי הדם. לכן מינרלים יכולים לשקוע בראשנו ובאיברים אחרים. הם נכנסים לשם לא דרך כלי הדם, אלא נכנסים ישירות לאיברים. אנו תמיד חשים את המלח והמינרלים שוקעים בראשינו, אנו סובלים מכאבי ראש. עודף של מלח בראש גורם שם לכאבים. לבטח שמעתם על מיגרנה, שכבר דנו בה מוקדם יותר. אפשר להסביר דברים על מישורים שונים. מה זה מיגרנה? זה נגרם על ידי שקיעת מינרלים מופרזת, במיוחד חומצת שתן, בראש. זה משום שהמזון לא הוכן כראוי ונשאר מינרלי. מיגרנה איננה מחלה 'מעודנת', אחרי הכל, אפילו אם היא בעיקר מייסרת אנשים 'מעודנים'. מיגרנה היא למעשה מחלה מגונה. חומרים שצריכים להיות מופרשים עם השתן נשארים במקום זה בצד הימני של הראש משום שהם כבר מתחילים להתקלקל בבטן. במילים אחרות, מה שפועל על הצד השמאלי של האורגניזם משפיע על הצד הימני של הראש. אני אסביר בעוד רגע מדוע זה כך.

כמה מלח וחומרים מינרליים יכול גופנו לסבול? זיכרו שאמרתי קודם לכן, ראשנו מכיל נוזל מוח. רק בגלל נוזל מוח זה המוח קל מספיק עבור האורגניזם שלנו. כידוע לכם, אובייקט מוצק יש לו משקל מסוים באוויר, אבל כשאנו שמים אותו במים, משקלו מצטמצם. אם זה לא היה כך, לא היינו יכולים לשחות. אם המוח לא היה מרחף בנוזל, משקלו היה בערך 1500 גרם. הרחקה של נוזל המוח תצמצם את משקלו בערך ל-20 גרם.

אך הצטברות של מלח שוקע מגדילה את המשקל שוב ועושה את המוח כבד מדי. באמת, כשהוא שוקע בנוזל משקלו של המוח פוחת כמו גם זה של המלחים ששוקעים שם. אבל עכשיו חישבו על ההבדל בין בני האדם והחיות. אתם רואים, ראשנו מונח על פסגת שאר האורגניזם, אשר תומך במוח. זה שונה בחיות, שם הראש חסר את התמיכה המוצקה ותלוי, כפי שהוא, מעל החלק הקדמי של הגוף. מה התוצאות של הבדל זה? בבני אדם המשקל הקל של הראש נספג על ידי הגוף. לחץ זה אינו נספג בדרך זו בחיות, וזהו הבדל גדול בין בני אדם וחיות.

מדענים תמיד מנסים לצייר לעצמם כיצד בני אדם התפתחו מחיות. טוב, זה בסדר לנסות ולהבין זאת, אבל, באמת, זו אינה דרך להביט בבני אדם. לדוגמה, אנו יכולים לומר שבגלל שלקופים יש כך וכך הרבה עצמות ולבני אדם יש אותו מספר, הם דומים ביסודם. זה לא משנה את העובדה שאפילו בגורילות או באורנגאוטנים הראש נטוי למטה מעל לחלק הקדמי של הגוף, ולא משנה כמה זקופים הם הולכים. הראש האנושי, מצד שני, נתמך על ידי הגוף העליון שסופג את הלחץ.

משהו מאוד ראוי לציון מתרחש כאן בנו. המינרלים שיש בתוכנו נעים מהבטן לראש ושוקעים שם. אם יש יותר מדי מהם, הם צריכים לחזור דרך הגוף ולהיות מופרשים. אבל משהו אחר צריך גם כן להתרחש בחומרים האחרים שיש בנו אחרי עיכול. בעוד הם נעים מעלה, הם עוברים שינוי אחר בגלל שהגוף הזקוף מקזז באופן חלקי את כוח המשיכה של האדמה. חומרים אלה בחלקם נהיים קלים יותר, ובחלקם נהיים יותר מרוכזים, מעובים, ואז יוצרים משקעים. כפי שאנו מוצאים לעיתים קרובות משקעים כשאנו מנסים להמס משהו, כך כאן יש משקעים מהבטן לראש. טוב, החלקיקים הקטנים ביותר נעים מעלה, ובדרכם הם משתנים על ידי הגרביטציה המצטמצמת. מה קורה להם כעת? חומרים אלה שמקורם במזוננו משתנים עכשיו לסוג של זרחן. באמת, חומרי המזון לא רק נעים מעלה לתוך הראש, בדרך חלק מהסוכר, הגליצרין ועוד משתנים לזרחן.

אתם רואים, יש ביסודם שני סוגי חומרים בראשנו: מלח ומינרלים אחרים, אשר עדיין ברובם כפי שהיו לפני שהכנסנו אותם לקיבתנו עם שאר מזוננו, וזרחן, שמפעפע כמו אוויר. שני אלה, מלחים וזרחן, הם מה שאנו מוצאים בעיקר בראשנו. האחרים נמצאים רק כדי לשמור אותנו בחיים, אבל שני החומרים החשובים ביותר בראש האנושי הם מלחים וזרחן.

כפי שאראה לכם מאוחר יותר, אפשר להוכיח שבני אדם אינם יכולים לחשוב נכונה אם אינם משיגים את המלח ומינרלים אחרים שהם צריכים. אנו צריכים מלחים ומינרלים עבור חשיבתנו. אם נוסיף נקודה זו למה שכבר אמרנו אודות חשיבה, תוכלו לראות שבני אדם מסובכים מאוד.

מלח: חשיבה

ראש

זרחן: רצון

אם יש לנו יותר מדי זרחן בתוכנו, שקשור למזון מתובל מידי, אז אנו נהיים עצבניים כמו ילדים מפונקים, רוצים לדעת ושיהיה לנו הכל. זרחן אחראי לרצוננו. אם יש יותר מדי זרחן, הרצון שלנו נהיה עצבני. כשרמה מופרזת זו של זרחן מגיעה לראשנו, לא נהיה רק חסרי מנוחה ועצבניים (בגלל הזרחן, ולא בגלל העצבים), אבל למעשה ניתקף בזעם ובטירוף. כדי שנוכל להיות בעלי רצון כל שהוא בכלל, אנו צריכים כמות קטנה של זרחן. אבל יותר מדי מזה עושה אותנו בלתי שפויים.

טוב, דמיינו שמישהו נותן לכם קצת מלח, ואתם רוצים אותו כדי לחשוב. כיצד תעשו זאת? אבל למעשה אתם עושים זאת כל הזמן. בראשנו אנו משתמשים במלח כדי לחשוב. הדבר הבא, תגרדו קצת אבקת זרחן על קצה גפרור ותנסו לשים אותו באש. חומר זה אמור להיות בעל רצון, להיות מלא בכוח רצון. או, זה יבער ויתאייד כמו שצריך, אבל לא יפתח כל כוח רצון. ועדיין אנו עושים בדיוק דברים שכאלה כל הזמן בתוך גופנו.

האינכם רואים עכשיו שיש משהו בכם שהוא יותר אינטליגנטי מאשר ראשכם העלוב, שאינו יכול להעביר מלח לתוך ישות של מחשבה הגיונית וזרחן לתוך ישות של רצון? זה משהו בתוכנו שאנו יכולים לקרוא נפש-רוח, החי ועובד בנו. הוא משתמש במלח ובמינרלים שבראש עבור חשיבה ולוקח את הזרחן, מפוזר לבסוף כמו עשן, עבור הרצון.

אם אנו לומדים דברים בדרך הנכונה, אנו נעים מהפיזי לממלכת הנפש והרוח. אבל אנשי מדע מודרניים אינם מביטים מעבר לבטן. לרוב, הם יודעים שהסוכר וחומרים אחרים מתפתחים בבטן. ואז הם מאבדים את עקבותיהם של חומרים וכיצד הם מתפזרים בגוף ומתעלמים ממה שקורה מעבר לנקודה זו. לכן למדע הרגיל אין דבר לומר אודות עניינים של נפש ורוח. מדע מוגבל זה צריך להתרחב ולהתווסף. איננו צריכים להגביל עצמנו לבטן ולחשוב על הראש רק כסיום על פסגת הגוף. אי אפשר לראות כיצד מלחים וזרחן מגיעים לראש. אנשים מדמיינים לכן שאותו תהליך המתרחש בבטן מתרחש גם בראש. זה משום שאנשי המדע המודרניים יודעים בדרך כלל משהו אודות הבטן. ועדיין אפילו שם הם רק מבינים שחומרים חדשים נוצרים אבל אינם יודעים שהכבד תופס והכליות חושבות. הם אינם יודעים זאת משום, שאחרי הכל, הם אינם יודעים הרבה גם אודות הראש.

לכן המדע הרגיל אפילו לא מחפש משהו אחר, בחושבו שהכבד על שולחן הניתוחים מספק אינפורמציה מלאה. אבל האינפורמציה שמושגת מכבד זה, רחוקה מלהיות שלמה, משום שבזמן שבו הכבד הורחק מהגוף הוא כבר איבד את כוחות הנפש שלו. במידה וכוחות הנפש נמצאים באיברים, אי אפשר להרחיק את האיברים מהגוף.

שם אתם יכולים לראות שמדע רציני באמת צריך להמשיך מהיכן שהמדע המודרני שלנו עוצר. זה מה שחשוב. לכן בנינו את הגיתהאנום כאן, לאפשר לאנשי מדע לדעת לא רק משהו בלתי שלם אודות הבטן, אלא במקום זה להיות מסוגלים להסביר את הגוף כולו. כשיוכלו לעשות זאת, הם ייצגו מדע של אמת.

————————————————————————————————————

1. הערת המתרגם מגרמנית לאנגלית: העיר הגרמנית מינכן היתה (ועדיין) מפורסמת בבירה שלה שנצרכת בכמויות גדולות על ידי אוכלוסייתה, במיוחד בחגיגות אוקטובר שלה המפורסמות בכל העולם. ↑
2. פאראצלסוס – שמו האמיתי: פיליפוס אאורליוס תאופרסוס בומבסט פון הוהנהיים, 1541-1493. אלכימיסט ופיזיקאי גרמני. הראשון שהציג מינרלים ומתכות כחומרי רפואה. גורש מהאוניברסיטה של באזל בגלל סירוב למסורת, למשל על ידי הרצאות בגרמנית וביקורת על סופרים קלאסיים. ↑