29 מכתבים ו’מחשבות מנחות’ אל החברה האנתרופוסופית

רודולף שטיינר

דורנאך 1924/25

GA26

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

מכתב 13

לפני הדלת של תור נפש-התודעה

עיון שלישי:

צערו של מיכאל על האבולוציה של האנושות לפני עת ממשלו הארצי

בהתקדמותו הנוספת של תור התודעה חדלה יותר ויותר האפשרות לזיקה ישירה בין מיכאל לבין רוב רובו של המין האנושי. לתוך ישותו של האדם נכנס בתרועת ניצחון כוח האינטלקטואליות שעבר האנשה ומתוכו נעלמות אותן השגות רוח אימגינטיבית שהראו לאדם את התבניות החיות של האינטליגנציות הקוסמיות. באשר למיכאל לא מתחילה כל אפשרות של התקרבות לאדם אלא עם השליש האחרון של המאה ה-19. לפני כן ניתן היה לנסות התקרבות בדרכים כאלה בלבד כהללו של הרוזנקרויציאנים האמיתיים.

האדם מתבונן בפתיחות רעננה בטבע דרך האינטלקט שלו. ומה שהוא רואה הרי זה עולם פיסי ועולם אתרי, בו הוא עצמו איננו. דרך הרעיונות הגדולים של קופרניקוס ושל גלילאו הוא רוכש תמונה של העולם החיצון, הלא-אנושי. ברם, הוא מאבד את תמונת עצמו. הוא מביט בעצמו, ואין לו אפשרות להגיע לשום ראיה פנימית באשר למהותו הוא.

במעמקי ישותו מקיץ זה שיועד להיות הנושא של האינטליגנציה האנושית שלו. לזה מצטרף ה’אני’ שלו. האדם נושא כעת ישות בת שלושה מרכיבים. ראשית, בנפשו נושא הוא בתוכו את רוחו, בהתגלותה בתבנית הפיסית-אתרית, אותה ישות שמעצם ההתחלה, בעידני השבתאי והשמש הקדומים ובאורח חוזר ונשנה מאז ועד עתה העניקה לו מקום בספירת הרוח האלוהית. בזאת יכולים ישותו של האדם וישותו של מיכאל לבקש חברות זה עם זה. שנית, נושא האדם בתוכו את ישותו הפיסית והאתרית שלאחר מכן, כלומר, אותה ישות שנהייתה שלו במשך עידני הירח הקדום והאדמה, כל זה מהווה הבריאה ופועל-הבריאה של הרוח האלוהית. אך הרוח האלוהית אינה שוכנת עוד בזה בהוויה עכשווית. שוב היא נוכחת בהוויה חיה כבראשונה, בזה, הפועל רוחית, בגוף הפיסי והאתרי של האדם שבהם ניתן למצוא את כריסטוס: וזאת, לאחר שכריסטוס עובר דרך מיסטריית גולגותא.

שלישית, לאדם בתוכו מרכיב של רוחו ונפשו אשר במשך עידני הירח הקדום והאדמה רוכש צורה חדשה בישותו. במרכיב זה נשאר מיכאל פעיל, בה בשעה שבמרכיב שפנה אל הירח הקדום ואל האדמה הוא נהיה יותר ויותר בלתי פעיל. המרכיב הקודם הוא שנצר עבור האדם את צלמו האלוהי של האדם.

את זאת יכול היה מיכאל לעשות עד שחר תור התודעה ואז האלמנט כולו של רוח ונפש באדם כמו שקע מטה אל הפיסי ואל האתרי כדי לבקש משם אחר נפש-התודעה. בהארה התעורר בתודעת האדם כל מה שגופו הפיסי וגופו האתרי יכלו לספר לו אודות הפיסי והאתרי בטבע. מלפני חזותו שקע מה שהגוף האסטרלי וה’אני’ יכלו לספר לו אודות עצמו.

בוקעת ועולה העת שבה מנץ בינות לבני האדם ניע-תחושה, כי ראייתם הפנימית אינה מביאה אותם עוד לעצמם. מתחיל חיפוש אחר ידע הישות האנושית. לא עולה בידי בני האדם להגיע לידי סיפוק בחיפושיהם אחר דבר כלשהו שההווה עשוי לתת אותו. הם שבים לאחור בהיסטוריה לזמנים קדומים. ‘הומניזם’ מופיע על במת האבולוציה של רוח אנוש. הומניזם נעשה מטרתם האידיאלית של בני האדם לא מפני שהישות האנושית נמצאת בתוכם אלא מפני שהם איבדו אותה. בעוד שכשהאדם היה ברשותם היתה נפשו, שהפעימה חיים ביצירתו של אראסמוס מרוטרדם ובאחרים, לובשת גוון שונה לחלוטין מכל גוון שההומניזם עשוי היה לתת לה.

מאוחר יותר בפאוסט, כפי שנתגלה על ידי גיתה, מצויה דמותו של אדם המאבד לחלוטין את הישות האנושית. חיפושו אחר האדם הולך ומתגבר יותר ויותר. כי לבני האדם שתי אפשרויות: להקהות את עצמם לגמרי בפני התעוררות התחושה הפנימית של ישותם או להמשיך ולצעוד בחיפוש כמיהתי אחר האדם, כך שחיפוש זה ייעשה לאלמנט הטבוע בנפשם.

עד המאה ה-19 מעורבים בחיי הרוח של אירופה טובי בני האדם בכל שדה ושטח וזאת במגוון רב של רעיונות: בהיסטוריה, מדע, פילוסופיה ומיסטיקה. כולם מייצגים את השאיפה לגלות את האדם מהבחינה האינטלקטואלית של העולם.

הרנסנס, התחייה הרוחנית, ההומניזם, כולם אצים-רצים, ממש מסתערים אחרי הרוחיות בכיוון בו הרוחיות איננה בנמצא. ובכיוון בו ניתן לבקש אחריה, מצויים חוסר אונים, אשלייתיות ומבוכה. בכל מקום ישנם צעדים מהססים של כל חיי הרוח. דרך כל זה בוקעים ופורצים כוחותיו של מיכאל, באמנות ובלמידה לקראת חייו של האדם, אלא שעדיין לא אל הכוחות הצעירים המנצים של נפש-התודעה. מיכאל בכל כוחות צבאו משתרע לאחור באבולוציה הקוסמית על מנת למצוא כוח כדי להשגיח באיזון על הדרקון שמתחת לרגליו. בהשפעת מאמציו רבי העוצמה הללו של מיכאל, מתהוות היצירות הגדולות של הרנסנס. ועם זאת, מהוות הללו עדיין, באמצעות כוחו של מיכאל, התחייה שמלפני כן של הנפש האינטלקטואלית או השכלית ועדיין אין כאן פעילות של כוחות נפש חדשים.

ניתן לראות את מיכאל מלא חששות ביחס לכך האם יהא לאל ידו להימצא בעמדה בה יוכל לשמור בקביעות את הדרקון תחת בקרה וזאת, בראותו כיצד מתעסקים בני האדם במישור אחד בלבד, בניסיון להשיג מהתמונה שזה עתה השיגו ביחס לטבע תמונה דומה ביחס לאדם. מיכאל רואה את האופן בו משקיפים בני האדם על הטבע ומנסים לערוך את תבניתו של האדם מתוך מה שקרוי בפיהם חוק הטבע. הוא רואה כיצד מציירים הם זאת ברוחם: מיוחדות זאת בבעל חיים כלשהו משתכללת, מורכבות זו שבתפקודים אורגניים נעשית מתואמת יפה יותר וכך, הנה, בוקע ועולה האדם. אך לפני עינו הרוחית של מיכאל, מה שבוקע ועולה אינו אדם כלל וכלל. מה שחושבים הם אודותיו כמתפתח ומשתכלל יותר ויותר ומתואם יפה יותר מהווה דבר תיאורטי בלבד. אף אדם אינו יכול לראותו כמתפתח עד לעובדה, הואיל והעובדות הממשיות שונות בתכלית.

וכך חיים בני האדם במחשבות כאלה אודות האדם בתמונות שאין להן ביסוס, באשליות שאין להן הוויה. הם פוסעים אחר צלם האדם. הם סבורים שהפך לקניינם, אך לאמיתו של דבר לא קיים ולא כלום בתחום מגזר ראייתם. כוחה של רוח השמש נוגה על פני נפשם, זהו כריסטוס בפעולה. אולם אין הם עשויים עדיין לתת דעתם אליו. “כוח נפש-התודעה חזק בגופם אך לתוך נפשם עדיין לא נכנס”, כך נישמע דבר האינספירציה שמביע מיכאל בחרדת חששותיו. האם כוח אשליה זה בבני אדם לא ייתן לדרקון עוצמה מספיק גדולה, ככלות הכל, עד שיהא זה בלתי אפשרי למיכאל עצמו להחזיק באיזון?

אינדיבידואלים נוספים מנסים ומשתדלים בכוח אמנותי פנימי יותר למצוא את הקו המלכד בין הטבע לבין האדם. בהוד ובהדר מצלצלות מילותיו של גיתה בתארו בספר נאצל את יצירתו של וינקלמן: “כאשר פועלים כוחות מטבעו של האדם בהתלכדות בריאה, כשהוא חש עצמו בעולם כשלמות אחת עצומה, כנה, נערצה וראויה, כשאושר שלל הצלילים ההרמוני ממלא אותו בעונג וחופש, או אז היקום, במודעות אודות עצמו ובהשגת ייעודו, יקרא בקול ובגיל ויקבל בברכה ובפליאה את הכתר של חייו ושל הווייתו שלו”.

אותו אימפולס שהעניק השראה לרוחו של לסינג בשלהבת אש ואשר החדיר בנפש את החזות מקפת-עולם ומלואו של הרדר מתפעם בעד מילים אלה של גיתה. כל כולה של פעילותו היוצרת של גיתה דומה להדגמה אוניברסלית על כל צדדיה של אימרה זו שלו. שילר, ב’מכתבים שעל האסתטיקה’ מצייר את התמונה של האדם האידיאלי, אדם (כפי שמתפעם הדבר במילותיו של גיתה) הנושא את היקום כולו בתוכו, ונוכח לדעת במציאותו, למעשה, בשיג ושיח חברתי עם בני אדם זולתו. אך מאין נובעת תמונה זו אודות האדם? היא כמו זריחת שמש הבוקר על האדמה באביב. היא חדרה לתחושותיהם של בני האדם בהגותם באדם היווני הקדום. בני האדם נצרו תמונה זו בכל האימפולס הפנימי העז של מיכאל, אך לא יכלו למצוא כל תבנית לתת לאימפולס זה, מלבד על ידי הפנית מבט נפשם לאחור לתקופה שחלפה. גיתה עבר, כפי שיודעים אנו, דרך חיכוכים עזים ביותר עם נפש-התודעה בנסותו לממש את האדם באורח פנימי, הוא ביקש אחריו בפילוסופיה של שפינוזה. הוא חשב שהנה ראה שמץ ממנו, באמת ובתמים לראשונה, כאשר, בטיולו באיטליה התבונן במבט ראשוני בחיים ובמהות היוונים. דרכו אצה לו מעם נפש-התודעה למאבקים נוספים בשפינוזה, אל זה שלבסוף לא היה אלא גחלים עמומים של הנפש האינטלקטואלית או השכלית. אך גיתה עולה ומצליח להביא מנפש-התודעה שפע רב לאין קץ בהשקפתו החובקת כל אודות הטבע.

בכובד ראש צופה מיכאל גם על המאבקים הללו למציאת האדם. הוא רואה דבר שהוא לרוחו שלו, בהיכנסו כאן אל האבולוציה של רוח אנוש, הרי זה אותו אדם אשר חש פעם את תבניות החיים של ההוויה האינטליגנטית בזמנים בהם משל מיכאל מן הקוסמוס מבחוץ. אך עם זאת, אם לבסוף לא יושג הדבר על ידי הכוח שרוי הרוחיות של נפש-התודעה יסתיים אף דבר זה בהתדרדרותו ממגזר הפעילות של מיכאל אל ממשלו של לוציפר. דבר זה, שלוציפר עלול לזכות בעליה המכרעת באיזון הקוסמי, דבר זה מהווה חרדת חששות נוספת בחיי מיכאל.

ההכנות לשליחותו של מיכאל לקראת סוף המאה ה-19 מתגלגלות במהלכן בטרגדיה קוסמית. מתחת, על האדמה, שלטת לעיתים תכופות שביעות רצון עמוקה ביותר לגבי תמונת הטבע ולפעולתו האפקטיבית בעיני האדם, בה בשעה שבאזור בו עובד מיכאל אין בו דבר מלבד טרגדיה ביחס למעצורים המונעים בעד תמונתו האמיתית של האדם מלמצוא את דרכה אל החיים.

היו עיתים כשבקרני השמש, בנוגה שמי הבוקר, בנצנוץ הכוכבים, חיתה אהבתו הרוחית הבהירה של מיכאל. וכעת נטלה אהבה זו צליל השליט בה, צליל של צער שעלה בה תוך מבט על האנושות. עמדתו של מיכאל בקוסמוס נהייתה עמדה של קשיים טרגיים. ברם היתה זו אף עמדה הדוחקת לפתרון, וזה בעצם התקופה שקדמה לשליחותו עלי אדמה.

בני האדם יכלו להחזיק בכוח האינטלקט שלהם בשטח הגוף בלבד ובו בשטח החושים בלבד. לפיכך לא יכלו להכניס דבר אל מגזר חזותם המנטלית, מלבד מה שחושיהם סיפרו להם. הטבע נעשה שדה של גילוי-חושי, גילוי המוחש באורח חומרי לגמרי.

בטבע על כל צורותיו לא ראו בני האדם כבר את מלאכתה של הרוח האלוהית, אלא דבר שבא להוויית קיומו ללא רוח, ואף על פי כן טוענים הם שחיי הרוח שהאדם מנהל מוצאם ממנו.

מצד שני, אודות עולם הרוח היו בני האדם מקבלים אך ורק את זה שעדיין סופר להם ברשימות ההיסטוריות. כל ראיה של ממש באשר לרוח הבוראת בעבר היתה בטאבו ואיסור קפדני, כשם שנחשבת היתה ראיית הרוח בהווה.

כל אשר נשאר בחיוניות בנפשם של בני האדם בא מאותו אזור של העולם העכשווי החיצוני שאליו מיכאל אינו נכנס. האדם היה מרוצה לעמוד על פני קרקע בטוחה. הוא דימה שהקרקע בטוחה הואיל ונמנע לבקש אחר מחשבות כלשהן בטבע, בהן היה חושד מיד בדמיוניות פתאומית שאין לסמוך עליה. אך מיכאל לא היה מרוצה. נאלץ היה להישאר בריחוק מקום, רם מבני האדם וממשיך במלחמה באזורו שלו נגד לוציפר ואהרימן. כאן התהווה הקושי העמום והטרגי, כי לוציפר יכול בנקל להתקרב אל האדם ולעומת זאת מיכאל שהוא גם השומר את עברו, נאלץ להימצא הרחק ממנו. וכך התחוללה, בעולם הרוחי הסמוך לאדמה, תחרות סוערת בגין האדם, על ידי מיכאל כנגד לוציפר ואהרימן. באותה שעה האדם עצמו, על הטריטוריה הארצית, היה מעסיק את נפשו באופוזיציה לכוחות העשויים להבריא את האבולוציה שלו. כל זה מופנה, כמובן, לחיי הרוח באירופה ובאמריקה. באשר לאסיה יהא צורך לדבר באורח שונה.

מחשבות מנחות למכתב 13

1. עם ראשית ניצניה של אבולוציית נפש-התודעה החל האדם לחוש שתמונת האנוש של ישותו האנושית, שעד עתה באה אליו מעצמה באורח אימגינטיבי, אבדה לו כעת. בחושו חסר-אונים למוצאה עוד בנפש-התודעה שלו, מבקש הוא אחריה בנתיבי מדע הטבע או בהיסטוריה. ברצונו להחיות מחדש בתוכו את התמונה העתיקה של אנושיותו.
2. בדרך הזאת אין בני האדם מגיעים למשמעות האמיתית של ישות אנוש, הם מגיעים אל אשליות ריקות בלבד. אך אין הם רואים זאת. הם מביטים על הללו כעל דברים המעניקים לאנושות את המהות שבתשתית ותמיכה.
3. כך מיכאל, בעת שקדמה לממשלו הארצי, יכול אך להסתכל בחשש ובעצב על האבולוציה של האנושות, כי בני האדם מתעלמים מהתבוננות רוחית בכל הוראה שהיא ומנתקים עצמם מכל דבר היוצר זיקה עם מיכאל.