רודולף שטיינר

163 GA

סדרה של שמונה הרצאות בדורנאך

אוגוסט – ספטמבר 1915

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

הספר יצא לאור בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 3

הכרחיות ומקריות באירועים היסטוריים

תקציר

לפי השקפת העולם המטריאליסטית של מאוטנר, אפשר לראות את האירועים הבאים כבעלי ערך שווה: פלישת נפוליאון לרוסיה והעובדה שמאוטנר עישן סיגר אחד יותר מהרגיל. אפשר להציב שטחיות זו לצד השאיפה הרוחנית של גתה והגל. פאוסט היה צריך לחפש קשרים של הכרחיות בעולם, ומצד שני הוא לא יכול היה לחיות בעולם שיש בו רק הכרחיות, כפי ששפינוזה, למשל, חושב. הנפש יכולה לחיות ללא מקריות וללא הכרחיות. ערות: התבוננות מודעת לתוך העולם; שינה: התבוננות לא מודעת לתוך עצמנו; היזכרות: התבוננות מודעת לתוך עצמנו. זיכרון מועצם הופך לידיעה של גלגולים קודמים. כאשר יוצרים רעיון, יש לעורר את הגוף האתרי; הזיכרון הוא התרגלות של הגוף האתרי לתנועה הרעיונית הרלוונטית. תנועות אלו של הגוף האתרי מופיעות בגלגול הבא כמחוות גופניות של הגוף הפיזי.

דורנאך,    28 באוגוסט 1915

כפי שכבר ציינתי, אני רוצה להניח בימים אלה את היסודות שנהיה זקוקים להם כדי להאיר באופן נכון את המושגים של השגחה עליונה, הכרחיות ומקריות. אך היום אצטרך להציג כמה מושגים מקדימים, מעין תמונות-נגד מופשטות מול התמונות היפות והקונקרטיות שראינו עד כה. כדי שנוכל לעבוד ביסודיות, כמו שעלינו לעבוד, אנחנו חייבים להוסיף הרצאה בשעה זו ביום שני, כלומר תהיה לנו הרצאה היום ומחר אחרי ההופעה של אוריתמיה, וביום שני בשעה שבע. מופע האוריתמיה יהיה מחר בשעה שלוש, ומייד אחריו הרצאה נוספת.

עבור התודעה, שהתפתחה בהדרגה עד לזמננו בהשפעת רעיונות מטריאליסטיים, אין הבדל ממשי בין המושגים “הכרחיות” ו”מקריות”. במילים אחרות, אנשים רבים, כיום, שמצב התודעה שלהם נוצר בהשפעת רעיונות מטריאליסטים, כבר אינם יודעים להבדיל בין הכרחיות למקריות.

יש מספר עובדות שלגביהן גם החשיבה המבולבלת, עקב המטריאליזם, יכולה עדיין לקבל את מושג ההכרחיות, לפחות במובן צר מסוים. אפילו אנשים שחשיבתם מוגבלת, בהשפעת המטריאליזם, עדיין מסכימים היום, שהשמש תזרח שוב מחר מתוך הכרחיות מסוימת. הם מאמינים שההסתברות שהשמש תזרח מחר היא כה גדולה, עד שניתן כבר לתאר אותה כהכרחיות. הם מוכנים להכיר בכך שעובדות כאלה, אשר מתרחשות בחוץ, בטבע הרחב, כאירועים טבעיים על האדמה, שייכות לתחום של הכרחיות. מצד שני, יש להם תפיסה צרה, לגבי מושג ההכרחיות, כשהם ניגשים למה שנקרא אירוע היסטורי. דוגמה טובה לכך היא אדם כמו פריץ מאוטנר, שאת שמו כבר הזכרתי כאן מספר פעמים. הוא כתב לא רק את “ביקורת הלשון” שלו, כדי להתעלות על קאנט, אלא הוא גם חיבר מילון פילוסופי. במילון הפילוסופי שלו, מופיע מאמר בשם “היסטוריה”. האופן שבו הוא מנסה להגדיר מהי היסטוריה מעניין מאוד. הוא אומר: כשהשמש זורחת, אני פוגש עובדה. היום, בתאריך 28 באוגוסט 1915, למשל, אפשר היה לצפות בעובדה שהשמש עולה. זו עובדה. לפי פריץ מאוטנר, אפשר להסיק שזריחת השמש מבוססת על חוק, על הכרחיות מסוימת, רק מפני שזה קרה גם אתמול, גם שלשום, ובכלל, מאז שאנשים מסתכלים על השמש. אי אפשר לתאר עובדה כהכרחית, אלא אם כן אתה פוגש עובדות זהות או דומות בחוץ בטבע, ובדרך זו אתה מגיע לזיהוי של הכרחיות. אך כאשר מדובר בהיסטוריה, אומר מאוטנר, יוליוס קיסר, למשל, הופיע בהיסטוריה רק פעם אחת, כך שאי אפשר לדבר על הכרחיות במקרה זה. אפשר היה לראות הכרחיות בהופעתו של יוליוס קיסר בהיסטוריה, רק אילו עובדה זו הייתה חוזרת על עצמה. אך אירועים היסטוריים אינם חוזרים על עצמם, ולכן לגביהם לא ניתן לדבר על הכרחיות. זה אומר שיש לראות את כל ההיסטוריה כמקריות, כסוג של צירוף מקרים. מאוטנר, כאמור, איש הגון, הוא באמת אדם ישר והגון. בניגוד לאחרים, פחות הגונים, הוא אדם שמסיק מסקנות מההנחות שלו. כך שבקשר להכרחיות היסטורית הוא אומר, למשל: “העובדה שנפוליאון הרחיק לכת בשאיפותיו, ואף פלש לרוסיה, והעובדה שעישנתי בשעה זו סיגר אחד יותר ממה שאני רגיל לעשן, הן שתי עובדות שקרו במציאות, שתי עובדות הכרחיות, ולשתיהן יש את ההשלכות שלהן” – שזה תנאי הכרחי ומוצדק הן עבור העובדות הגדולות ביותר, והן עבור העובדות הקטנות ביותר בהיסטוריה. לפי דעתו הכנה של מאוטנר, משהו שנקרא עובדה היסטורית, כמו למשל הפלישה של נפוליאון לרוסיה – אך באותה מידה זה יכול היה להיות אירוע אחר – והעובדה שלדבריו, הוא עישן סיגר אחד יותר מהרגיל, שתיהן עובדות הכרחיות בעיניו, אם ניתן בכלל להשתמש במושג של “הכרחיות” בהקשר של עובדות היסטוריות.

אולי יפתיע אתכם שאני מצטט את המשפט הזה מ”היסטוריה”, מאמרו של פריץ מאוטנר. אני מצטט אותו כי במשפט הזה, אדם הגון מודה בכנות, בפני עצמו, במשהו שאנשים אחרים, פחות הגונים, המתבססים על יסודות הגישה המדעית של היום, פשוט אינם מודים בו. הוא מודה בפני עצמו שבאמצעים שיש לנו, באמצעים שנחשבים לתקפים היום במדע, אי אפשר להבדיל בין העובדה שיוליוס קיסר הופיע בהיסטוריה לבין העובדה שבשעה זו הוא עישן סיגר אחד יותר מהרגיל. אי אפשר למצוא הבדל, דרך האמצעים המקובלים במדע כיום! הוא נוקט בעמדה החלטית, לא מסכים לראות שום הבדל, והוא לא כל כך טיפש שהוא יגדיר את ההיסטוריה כמדע, שכן היסטוריה כמדע אינה יכולה להתקיים כלל, על פי הנחות היסוד של המדע כיום. הוא באמת הגון; למשל, הוא טוען, בצדק מסוים, משהו כמו הדבר הבא: וונדט^[1] בנה שיטה ל”סיווג המדעים האינדיבידואליים”. כמובן, גם ההיסטוריה נמצאת ביניהם. אך למעשה, אין כל סיבה אובייקטיבית לכך שוונדט כלל את ההיסטוריה בין המדעים שלו, חוץ מאשר העובדה שזה נהיה מקובל; במילים אחרות, קרה שבאוניברסיטאות קיימת משרה מלאה לפרופסור להיסטוריה. אם הייתה משרה מלאה לפרופסור לרכיבה – ופריץ מאוטנר צודק בחשיבתו מנקודת מבטו – אז פרופסורים כמו וונדט היו מסווגים גם את נושא הרכיבה על סוסים כ”מדע”, לא מתוך צורך כלשהו שקשור להבנה המדעית של ימינו, אלא מסיבות אחרות לחלוטין.

אנו חייבים לומר שהתקופה שלנו עברה דרך ארוכה מאוד ממה שאנו פוגשים ב”פאוסט” של גתה, ואם נתייחס לעניין מספיק ברצינות, הוא יכול לזעזע אותנו עמוקות. יש הרבה מאוד דברים ב”פאוסט” שמצביעים על החידות העמוקות ביותר בנפש האדם. רק שבימינו אנחנו לא לוקחים את הדברים הללו מספיק ברצינות. מה אומר פאוסט כבר בהתחלה, לאחר שהכיר באפסיות של מה שהפילוסופיה, המשפט, הרפואה וגם התיאולוגיה יכלו לתת לו בזמנו, לאחר שהוא נותן ביטוי למה שהוא חווה בקשר לארבעה תחומי ידע אלה? הוא אומר שמה שהמדע והחיים בכלל נתנו לו כמזון לנפש, הביא אותו להכרה הבאה:

“אף כלב לא רוצה לסבול עוד קיום מקולל כזה!

לכן אני מתמסר למאגיה,

כדי שדרך כוח הרוח ודיבור הרוח

אתוודע לסודות רבים,

כדי שלא אאלץ בזיעה מרה

לומר את מה שאינני יודע,

כדי שאלמד את אשר מחזיק

את העולם מבפנים ומכוון את מסלולו;

אחקור את זרעיו וכוחותיו הבוראים,

ולא אחטט עוד במילים ריקות.”

אז מה פאוסט רוצה לדעת? “כוחות בוראים וזרעים”! ממעמקי לב האדם, מצביע הדבר גם על שאלת ה”הכרחיות” וה”מקריות” בחיים.

הכרחיות! נתאר לעצמנו בן אדם כמו פאוסט, המתמודד עם שאלת ההכרחיות בהיסטוריה של האנושות. מדוע אני כאן – יכולה לשאול אישיות כמו פאוסט – בשלב זה בהתפתחות האנושית? מה הביא אותי לעולם הזה? איזו הכרחיות, שעוברת במה שאנו מכנים היסטוריה, הציבה אותי באבולוציה ההיסטורית ברגע זה בדיוק? פאוסט שואל שאלות אלה ממעמקי נפשו. הוא מאמין שיוכל למצוא תשובות לשאלות אלה, רק אם הוא יבין מהם “הזרעים והכוחות הבוראים”; כלומר, יבין איך החוויה החיצונית מסתירה בתוכה את חוט ההכרחיות, אשר עובר דרך כל דבר שמתרחש.

אישיות כמו פאוסט, בוודאי באה מרקע של השקפות דומות לאלה של פריץ מאוטנר. אך כמובן, פריץ מאוטנר אינו דומה מספיק לפאוסט כדי להרגיש את ההשלכות שפאוסט היה חווה, אילו יום אחד היה צריך להודות בפני עצמו: אני לא רואה כל הבדל בין העובדה שיוליוס קיסר תפס את מקומו בהיסטוריה, לבין העובדה שעישנתי סיגר אחד יותר מהרגיל. רק דמיינו ששאלה זו הייתה עולה במוחו של פאוסט, מנקודת המבט של פריץ מאוטנר, בהקשר של ההתפתחות ההיסטורית. פאוסט היה בוודאי אומר לעצמו: נוכחותי הכרחית במהלך התפתחות העולם, בדיוק כמו שהיה הכרחי שפריץ מאוטנר יעשן עוד סיגר בשעה מסוימת. אנשים בדרך כלל לא מתייחסים לדברים מספיק ברצינות, אחרת היו רואים כמה זה משמעותי לחיי אדם, אם מישהו שמסכם את הידע המדעי של ימינו אומר: אי אפשר להבדיל, באמצעים של המדע בימינו, בין העובדה שיוליוס קיסר חי, לעובדה שמאוטנר עישן סיגר אחד יותר מהרגיל; אי אפשר לראות כל הבדל בין מידת ההכרחיות של שתי עובדות אלו.

ברגע שאנשים יחוו זאת בכל עוצמת הרגשות של פאוסט, הם יהיו בשלים לתפוס עד כמה זה הכרחי להבין את אלמנט ההכרחיות בעובדות היסטוריות, כמו שניסינו להסביר זאת על בסיס מדע הרוח בהקשר של עובדות היסטוריות שונות. מדע הרוח מראה לנו שקיומן של תקופות תרבות עוקבות, הוחדר לעולם המציאות החיצונית דרך תהליך התקדמות באבולוציה הגדולה של הרוח; ומה שאנחנו יכולים לומר על ההכרחיות שאירוע מסוים יתרחש בשלב מסוים, שונה לגמרי ובאופן מהותי מהעובדה שפריץ מאוטנר עישן עוד סיגר. הצבענו על הקשר בין התנ”ך לברית החדשה, על הקשר בין הזמנים שלפני מיסטריית גולגולתא לתקופות שאחרי מיסטריית גולגולתא; והצבענו גם על האופן שבו, בעידן הפוסט-אטלנטי, מתפתחות זו אחר זו תקופות תרבות שונות, ועל האופן שבו בתקופות התרבות הללו, העובדות האינדיבידואליות מתרחשות על בסיס יסודות רוחניים.

רק כך מתאפשרת פרספקטיבה היסטורית. יש משמעות רבה לזווית שדרכה אנחנו מתייחסים לדברים. מה שחשוב הוא שנראה לאן מובילות הנחות היסוד, שבימינו הן היחידות הנחשבות למדעיות.

כל יום כמו זה של אתמול, יום ההולדת של הגל, או כמו היום, יום ההולדת של גתה, חייב להיות הזדמנות חגיגית להבין כמה זה הכרחי שנזכור את אימפולסי הרצון הגדולים של הזמנים הקדומים, שנזכור את אימפולסי הרצון של גתה ושל הגל, כדי לראות עד כמה עמוק שקעה האנושות לתוך המטריאליזם מאז אותה תקופה. אתם יודעים שתמיד היו אנשים בעלי חשיבה שטחית. ההבדל בין זמננו לזמנו של גתה, למשל, אינו שבזמנו של גתה או של הגל לא היו אנשים שטחיים, אלא שאז העולם לא הכיר בהשקפה של האנשים השטחיים, כהשקפה היחידה שיש לה תוקף. הדברים היו אז קצת שונים.

אתמול חל יום הולדתו של הגל, שנולד בשטוטגרט ב-27 באוגוסט 1770. מכיוון שבזמנו, הוא עדיין לא הצליח לחדור לתוך החיים הרוחניים האמיתיים, כפי שאנו עושים זאת היום בעזרת מדע הרוח, הגל ניסה, בדרכו שלו, להגיע לאלמנט הרוחני הקיים ברעיונות ובמושגים. הוא ניסה לקחת את הרעיונות ואת המושגים כנקודת התחלה. כמו שאנו מחפשים את החיים הרוחניים שמאחורי תופעות החיים החיצוניים, כך הגל, מאחר שהוא לא יכול היה להגיע יותר רחוק, חיפש את הרעיון הבלתי נראה, מאחורי כל דבר חיצוני. הוא חיפש קודם כל את מארג הרעיונות בהיגיון הטהור, אחר כך את מארג הרעיונות מאחורי הטבע, ולבסוף את האלמנט הרוחני העומד מאחורי כל ההתרחשויות. הגל ניגש באופן זה, גם להיסטוריה, כך שהיו לו הישגים משמעותיים רבים במחקריו ההיסטוריים, גם אם בצורה מופשטת של רעיונות, ולא בצורה הקונקרטית של הרוח.

איך פועל אדם המאמץ בכנות את אותה נקודת מבט כמו פריץ מאוטנר, ומתאר, למשל, את התפתחות האמנות ממצרים הקדומה, יוון העתיקה ועד לזמננו? הוא בוחן את כל המסמכים הקיימים, רושם את הדברים ואז מאמין שככל שיעלו לו פחות רעיונות שישפיעו עליו בעניין זה, כך הוא יוכל להיצמד באופן יותר אובייקטיבי – לפחות מה שנראה אובייקטיבי בעיניו – לחומר העובדתי החיצוני הטהור, וכך הוא יהיה מדען אמיתי יותר. הגל ניסה לכתוב את תולדות האמנות בגישה אחרת, ובין היתר אמר כבר אז את מה שאנחנו יכולים כמובן לבטא בצורה הרבה יותר רוחנית היום: אם נחשוב על העולם הזורם והמתהווה של האידיאל שמאחורי ההתפתחות החיצונית של האמנות, אז ורק אז, ינסה הרעיון, שכאילו הסתתר עד כה, להופיע דרך החומר החיצוני, להתגלות באופן מסתורי מתוך החומר החיצוני. במילים אחרות, הגל אומר שהרעיון לא יכבוש את החומר במלואו כבר מן ההתחלה, אלא יתבטא באופן סמלי דרך החומר, עדיין כמשהו שיש לפענח אותו, כמו ספינקס. ואז, ככל שהרעיון יתקדם, הוא יכבוש יותר את החומר, ותהיה הרמוניה בין הביטוי החיצוני בחומר לבין הרעיון הכובש את החומר ושולט בו. זה מה שקורה בצורת הביטוי הקלאסית! ואז, כאשר הרעיון פילס את דרכו בחומר וכבש אותו לעצמו באופן מלא, יבוא הזמן, שבו ניתן יהיה לראות את השפע, של עולם הרעיונות, נוטף מתוך החומר. האידיאל ישלוט לחלוטין בחומר. בשלב של הסמליות, הרעיון עדיין לא מצליח לחדור במלואו את החומר. בשלב של האמנות הקלאסית, הרעיון חודר את החומר כך, שהוא מתמזג עימו. בצורת הביטוי הרומנטית, הרעיון כאילו נוטף החוצה, כי הוא נמצא בכזה שפע בחומר, עד שהוא עולה על גדותיו. הגל ממשיך ואומר: כעת הסתכלו בעולם החיצוני, ותראו איפה מתממשים המושגים האלה: האמנות הסמלית, אמנות בדמות הספינקס במצרים, האמנות הקלאסית ביוון, האמנות הרומנטית בעת המודרנית. אם כן, הגל מתבסס בגישה שלו על האחדות בין רוח האדם עם רוח העולם. רוח העולם חייבת לאפשר לנו להגות ולפתח מחשבות על מהלך ההתפתחות של האמנות; ואז עלינו למצוא בעולם החיצוני את מה שהרוח נתנה לנו קודם בצורת מחשבות.

הגל אומר שזאת גם הדרך שבה ‘נבנית’ ההיסטוריה החיצונית. תחילה הוא מחפש את התהוות הרעיונות, ולאחר מכן מקבל, הוא אישור לרעיונות אלה, במה שקרה מבחינה חיצונית. זה משהו שכל האנשים השטחיים לעולם לא יכלו להבין, ובגלל זה, הם מתחו עליו ביקורת קשה. כשם שהאנשים השטחיים, בתוך התנועה המדעית-רוחית, רוצים לדעת יותר מכל, מי הם היו בגלגולים שלהם, כך כמובן, היו קיימים אנשים שטחיים אלה, גם בתקופתו של הגל. זה שהיה קיים אז אדם שטחי כזה, תוכלו לראות, למשל, מהערה מסוימת של הגל. [ההערה מופיעה בפסקה הבאה] אם כן, כמו שהבנתם, הגל התבסס על העיקרון שקודם עליו להמריא לעולם הרעיונות ואז למצוא מחדש בעולם החיצוני את מה שלמד להכיר בעולם הרעיונות.

כמובן שהמבקרים השטחיים התנגדו לכך, והגל נאלץ להעיר: “מתוך הנאיביות הרב-צדדית שלו, אדון קרוג קרא פעם תיגר על הפילוסופיה של הטבע, ודרש שהיא תראה שהיא מסוגלת ‘להסיק’ רק לגבי העט שלו”. ההסקה, או הדדוקציה, היא התהליך שדרכו מוצאים שוב, בעולם החיצוני, את כל מה שגילינו מקודם בעולם הרעיונות. הערה זו מתייחסת לאדם בשם וילהלם טראגוט קרוג,^[2] שלימד אז בלייפציג. באופן מוזר, קרוג כתב גם הוא “מילון פילוסופי” כמו פריץ מאוטנר; כלומר הוא למעשה קדם לפריץ מאוטנר, למרות שהוא לא הצליח להפוך לסמכות מובילה בתקופתו. אבל קרוג אמר: אם אנשים כמו הגל מחפשים את המציאות קודם ברעיונות, ולאחר מכן רוצים להראות, מתוך כורח הרעיון, איך מה שנמצא בעולם בחוץ תואם את הרעיון, אז שיבוא מישהו כמו הגל ויראה איך, בדיוק, הוא פגש את העט שלי, קודם כרעיון”. קרוג טוען שהגל לא משכנע אותו בכלל, עם הרעיון שלו, כשהוא מראה איך האמנות המצרית התפתחה לאמנות יוונית ולאמנות המודרנית. אבל אילו הגל היה יכול “להסיק” את העט שלו, מהרעיון של עט, זה היה כן מרשים אותו! הגל אומר בהערה שאנו מדברים עליה: “אפשר היה לתת לאדון קרוג תקווה, שמה שהוא מבקש יתממש לשם האדרת העט שלו, אם יום אחד המדע היה מתקדם עד כדי כך שיימצא פיתרון לכל דבר חשוב, בכל הזמנים, הן בשמיים והן עלי אדמות, כך שלא יישאר שום ספק לגבי שום דבר חשוב יותר – מאשר העט של אדון קרוג”. אבל באמת, במנטליות של ימינו, הגישה האופיינית לבני אדם שטחיים, היא זו ששולטת ומכתיבה את הכיוון. פריץ מאוטנר חייב לומר בכנות, שאין שום דרך להבדיל בין ההכרחיות של התפתחות האמנות היוונית, בנקודת זמן מסוימת, לבין ההכרחיות של העט של אדון קרוג, או של הסיגר הנוסף שאותו הוא עישן.

כבר הדגשתי שביחס למושגים הנשגבים של חיי האדם, חשוב ביותר למצוא את נקודות המוצא הנכונות, את הזוויות הנכונות, שדרכן אפשר להאיר את המושגים הללו. אם כן, עלינו למצוא את נקודות המבט הנכונות, כדי להתבונן במושגים: הכרחיות, מקריות והשגחה עליונה.

אמרתי שאנו יכולים לדמיין את פאוסט כממוקם בעולם כך, שהוא איבד את התקווה שיוכל אי פעם, לגלות קשר כלשהו של הכרחיות. אבל כעת ננסה לדמיין את ההיפך: נדמיין שפאוסט רואה את עצמו ממוקם בעולם שקיימת בו רק הכרחיות, עולם שבו הוא חייב לראות כהכרחי, כל דבר שהוא עושה, עד לפרט הקטן ביותר. אם אין אירועים מקריים, אם שום דבר אינו מקרי, אלא ההכרחיות שולטת בכול, אם שום דבר לא יכול לקרות, אלא אם כן הוא הכרחי, אז הוא היה צריך באמת לומר ש”אף כלב לא רוצה לסבול עוד קיום מקולל כזה”. הפעם הוא היה אומר שאף כלב לא היה רוצה לחיות כך לא בגלל הידע שהוא צבר, אלא בגלל האופן שבו מסודר העולם. ומה היה הערך של האדם, אילו הייתה נכונה אמירתו של שפינוזה,^[3] האמירה האומרת שכל מה שאנו עושים וחווים, הוא הכרחי, בדיוק כמו המסלול של כדור ביליארד, שאין לו כל בחירה לאן הוא נע ברגע שכדור אחר מכה בו, אלא האופן שבו הוא מוכרח לנוע, נקבע על ידי חוקים מסוימים. אם זה היה כך, אף אחד לא היה יכול לסבול סדר עולמי כזה, וזה היה עוד יותר בלתי נסבל עבור אלה שמודעים ל”זרעים ולכוחות הבוראים”!

הכרחיות ומקריות קיימות בעולם כך שהן תואמות לכמיהה אנושית מסוימת. האדם מרגיש שהוא לא יכול בלעדיהן, לא בלעדי הכרחיות, ולא בלעדי מקריות. אבל יש להבין אותן נכון; יש לשפוט אותן מנקודת המבט הנכונה. כשאנו מתייחסים למושג מקריות, עלינו להתעלם, כמובן, מכל הדעות הקדומות שיכולות להיות לנו לגביו. עלינו לבחון את המושג בזהירות רבה, כך שבמקום לומר שאירוע זה או אחר היה צירוף מקרים – כמו שאנו נאלצים לומר לעיתים קרובות – אולי נוכל להשתמש במשהו מתאים יותר. אבל נצטרך לחפש את נקודת המבט הנכונה. נמצא אותה רק אם נמשיך בהתבוננות שהתחלנו בה אתמול.

אתם מכירים את המצבים המתחלפים של שינה וערות אצל האדם. כבר אמרנו גם שקיימים ניואנסים שונים בתודעת הערות, שאנחנו יכולים לזהות בהם דרגות עוצמה שונות של ערות. אך אנחנו יכולים ללכת רחוק יותר בהתבוננות זו. ביסודו של דבר, מרגע ההתעוררות, ועד לרגע שבו אנו נרדמים, תודעת הערות מובילה אותנו בהתחלה רק למצב שבו אנו יכולים להסתכל על הדברים בעולם, להרגיש את השפעותיהם, ולבנות לעצמנו תמונות מנטליות, מושגים ורעיונות. ואז תודעת השינה, תודעת השינה הזו, שעדיין נשארה בשלב התודעה של הצמחים, מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו בצורה שתיארתי אתמול; ומאחר שזו תודעה כמו של הצמח, היא מביאה להנאה עצמית ממשית.

אם אנו מתבוננים עמוק בחיי הנפש האנושית, אנו פוגשים משהו שלא מתאים לטבעה של תודעת היום, וגם לא לטבעה של תודעת הלילה. הכוונה היא לזיכרונות הברורים של חוויות העבר. חישבו על העובדה שתודעת השינה אינה כרוכה בזכירת דברים. אילו היינו ישנים כל הזמן, לא היינו צריכים לזכור את מה שחווינו קודם לכן; או לפחות, לא היה הכרחי שנזכור. אנחנו כן זוכרים דברים, במידה מסוימת, כאשר אנו חולמים. אבל בתודעה הצמחית של שינה עמוקה, איננו זוכרים דבר מן העבר. בכל מקרה, ברור שהזיכרון אינו משחק תפקיד מיוחד בתודעת השינה. אולם ביחס לתודעת היום הרגילה, עלינו לומר גם שדרך תודעה זו, אנו חווים אמנם את מה שנמצא סביבנו, אך החוויה של מה שחווינו, קודם לכן, מהווה בעצם עלייה בתודעת היום הרגילה. בנוסף למה שאנו חווים מכל מה שסביבנו, אנו חווים את העבר, אבל הפעם לא את מה שהיה בעבר, אלא את השתקפותו בתוך עצמנו. אם אצייר קו אופקי, כדי להראות את רמת התודעה האנושית, נוכל לומר שבמהלך השינה אנחנו מסתכלים לתוך עצמנו.

התבוננות תת-מודעת לתוך עצמנו                               התבוננות מודעת החוצה אל העולם

(שינה)                                                                  (תודעת-הערות של היום)

 _____________________________________________________>_

התבוננות מודעת לתוך עצמנו

(זיכרון)

אכתוב “להתבונן לתוך עצמנו” כאן; אנחנו יכולים לקרוא לזה התבוננות תת-מודעת. לאחר מכן נוכל לשרטט את תודעת הערות של היום, כך שאנו אומרים: “להתבונן במודע החוצה אל העולם”. סוג שלישי של חוויה פנימית, שאינה זהה להתבוננות אל העולם, היא ההתבוננות המודעת לתוך עצמנו בזיכרון. כלומר, “ההתבוננות המודעת לתוך עצמנו” = זיכרון. “התבוננות מודעת אל העולם” = תודעת-יום. “התבוננות לתוך עצמנו באופן לא מודע” = שינה.

כך שבעצם אין לנו רק שני מצבי תודעה שונים, שקיים ביניהם הבדל חד, אלא שלושה. הזיכרון הוא בעצם צורה של תודעת-ערות עמוקה ומרוכזת יותר. הזיכרון הוא יותר מלזהות משהו, מלהיות ער למשהו; כאשר אנו זוכרים, אנו מזהים משהו מחדש, ערים למשהו מחדש, וזה הדבר החשוב. בזיכרון יש היגיון רק אם אנו שוב מזהים בו משהו. חישבו על כך: אם היום אני פוגש אחד מכם, שראיתי בעבר, ואני רק רואה אותו, מבלי לזהות אותו, מבלי לדעת שכבר פגשתי אותו, זה לא נקרא באמת זיכרון. כלומר, זיכרון הוא זיהוי. מדע הרוח גם מלמד אותנו שבעוד שתודעת-היום הרגילה שלנו, כלומר ההכרה של העולם החיצוני, הגיעה לרמת השלמות הגבוהה ביותר, הזיכרון שלנו נמצא בעצם רק בתחילת התפתחותו. הזיכרון חייב להמשיך להתפתח עוד ועוד. אם נדבר בלשון מטפורית, הזיכרון הוא עדיין תכונה רדומה מאוד בתודעה האנושית. כאשר יכולת הזיכרון תמשיך להתפתח עוד ועוד, אז תתווסף לחוויה האנושית הנוכחית חוויה נוספת, החוויה הפנימית של גלגולים קודמים. החוויה של גלגולים קודמים מבוססת על התפתחותה של היכולת לזכור לרמה גבוהה יותר, כי בכל מקרה היא חייבת להיות קשורה לזיהוי, להכרה מחדש, והיא חייבת לעבור דרך פנים האדם. הזיכרון הוא כוח נפשי שרק מתחיל להתהוות.

אנו יכולים לשאול כעת: מה מהותו של כוח נפשי זה, של יכולת הזיכרון? איך בעצם מתרחש תהליך הזיכרון? אך קודם לכן, יש לענות על שאלה אחרת: איך בכלל מגיעים למושגים נכונים בנקודה זו בזמן? איננו מגיעים למושגים נכונים אם יש לנו אך ורק איזו תמונה בדמיון לגבי דבר מסוים. ברוב המקרים, אין לאנשים מושגים אמיתיים, אלא רק מעין תחושות. רוב האנשים חושבים שהם יודעים מה זה מעגל. אם מישהו ישאל: אז מהו מעגל? אנשים יענו: מעגל הוא משהו כזה, ויציירו מעגל. הציור יהיה אולי ייצוג של מעגל, אבל זה לא מה שחשוב. אין לאדם מושג מהו מעגל, אם הוא רק יודע שהציור הזה דומה למעגל ומסתפק בכך. יש מושג נכון לגבי מהו מעגל, רק לאדם שיודע מספיק כדי לומר: מעגל הוא קו עקום שכל נקודה בו נמצאת במרחק שווה מהמרכז. כמובן, מדובר באינסוף נקודות, אבל אנו יכולים למצוא בתוכנו את המעגל כמושג. זה בדיוק מה שהגל רצה לומר: קודם כל, יש את המושג, גם לגבי עובדה החיצונית, ואז מזהים, לפי המושג, את העובדה החיצונית.

נסו כעת לראות מהו ההבדל בין המצב של “חצי-שינה” כאשר מדובר בתמונה כלשהי בדמיון, שרוב האנשים מסתפקים בה, לבין המצב שבו האדם רוכש מושג באופן אקטיבי. מושג הוא תמיד תהליך של התהוות פנימית, של פעילות פנימית. אין לך מושג לגבי שולחן, רק בכך שאתה מדמיין אותו, אלא רק כאשר אתה יכול לומר: שולחן הוא משטח שמונח על בסיס ויכול לשאת משהו אחר. המושג הוא חוויה פנימית פעילה וערה, שניתן לתרגם אותה למציאות.

אם אנו רוצים להסביר משהו כזה כיום לבני זמננו, אנו מתפתים לקפוץ או לזוז, באיזשהו אופן, אפשר לומר. הכי מתחשק לנו לזוז, או לקפוץ כדי שנוכל להראות איך מושג אמיתי שונה מהמצב הרדום שבו אדם מחזיק בתמונה מנטלית. הכי מתחשק לנו לגרום לאנשים לזוז קצת, כדי להפעיל, להעיר ולהחיות את התמונות העצלות שהם מחזיקים בדמיון שלהם; מתחשק לנו לקפוץ וכאילו לרדוף אחרי המושגים בכל מקום, כדי לגרום להם לחוש את ההבדל בין תמונה רגילה בדמיון, לבין המצב שבו אתה חייב לנוע ולהסתובב סביב הנקודה המרכזית. מדוע מתחשק לנו לעשות זאת? כי אנחנו יודעים ממדע הרוח, שברגע שמשהו עולה כמושג, הגוף האתרי באמת חייב לעשות את התנועה הזו. הגוף האתרי נמצא בתוך התנועה הזו, כך שאנחנו לא צריכים לחשוש מלעורר את הגוף האתרי, אם אנו רוצים לבנות מושגים.

אם כן, מה הוא הזיכרון? מה זה לזכור? אם למדתי שהמעגל הוא קו עקום, שכל נקודה עליו נמצאת באותו מרחק מהמרכז, כדי לזכור את המושג הזה, אני חייב לבצע את התנועה הזו שוב בגוף האתרי. מבחינת הגוף האתרי, משהו הופך לזיכרון כאשר ביצוע תנועה זו, הופך להיות הרגל בגוף האתרי. הזיכרון הוא הרגל בגוף האתרי. אנו זוכרים דבר כאשר הגוף האתרי שלנו התרגל לבצע את התנועה המתאימה לדבר. אנו זוכרים רק את הדברים שהתפתחו להרגל של הגוף האתרי. כל פעם שאנחנו ניגשים לאובייקט מסוים שוב ושוב, אנו מניעים את הגוף האתרי, כדי שהוא יחזור על אותה תנועה שהוא ביצע, כשניגשנו לאותו אובייקט בפעם הראשונה. ככל שחוזרים על החוויה, ככל שאירוע חוזר על עצמו יותר ויותר, ההרגל מושרש חזק יותר ויותר, כך שהזיכרון מתחזק יותר ויותר.

אם אנחנו חושבים באופן אמיתי, במקום שנסתפק ביצירת תמונות בדמיון, הגוף האתרי שלנו מפתח כל מיני הרגלים. אבל הגוף האתרי הוא זה שעומד בבסיס הגוף הפיזי. אולי שמתם לב שכאשר אנשים רוצים להסביר מושג כלשהו, הם משתמשים לפעמים במחוות ידיים, בזמן שהם מדברים על המושג. כמובן, לכולנו יש, בכל מקרה, מחוות ידיים אינדיבידואליות משלנו. אפשר לראות הבדלים בין אנשים, במחוות הידיים, או במחוות הגוף שלהם, אם אנו מתייחסים למונח ‘מחווה’ במובן רחב מספיק. אדם שיש לו חוש למחוות גופניות, יכול ללמוד הרבה על אחרים, דרך התבוננות במחוות הגוף שלהם, למשל, בהליכה שלהם, באופן שבו הם מניחים את העקבים על האדמה. הדרך שבה אנו חושבים, כאשר אנו נזכרים במשהו, היא, למעשה, הרגל של הגוף האתרי. הגוף האתרי מאמן את הגוף הפיזי במהלך כל החיים – או אולי מוטב לומר שהוא מנסה לאמן אותו, אבל הוא לא לגמרי מצליח. אנו יכולים לומר: הנה הגוף הפיזי, למשל הנה היד.

כאשר אנו חושבים, אנחנו מנסים לשלוח, ללא הרף, לתוך הגוף האתרי, את מה שיהפוך אז להרגל. אך בגוף הפיזי יש גבול, מכשול. הגוף האתרי שלנו באמת לא יכול להעביר הכול לתוך הגוף הפיזי. לכן הוא שומר את הכוחות הללו, שעבורם הגוף הפיזי מהווה מכשול. הגוף האתרי שומר כוחות אלה, ונושא אותם לאורך כל החיים בין המוות ללידה חדשה. הדרך שבה אנו חושבים, והדרך שבה אנו מטביעים את הזיכרונות על הגוף האתרי, יופיעו בגלגול הבא שלנו כמשחק הסודי של מחוות הגוף המולדות שלנו. כאשר אנו רואים אצל אדם מסוים, שהוא מאמץ מחוות מסוימות מאז ילדותו, אנו יכולים לייחס אותן לעובדה שבגלגולו הקודם, חשיבתו הטביעה תנועות ייחודיות מאוד על גופו האתרי. במילים אחרות, אם אנו מתבוננים במחוות המולדות של האדם, הן יכולות להוות עבורנו רמזים לדרך שבה הוא ניהל את חשיבתו בחייו הקודמים. רק חישבו על מה שזה אומר! זה אומר שמחשבות מטביעות את עצמן באדם בצורה כזו, שהן חוזרות ומופיעות בגלגול החדש כמחוות. אנו יכולים לקבל כאן תובנות לגבי האופן שבו אלמנט החשיבה מתפתח והופך לתופעה חיצונית: מה שהתחיל קודם, בתוך האדם, כמחשבה, הופך למחווה חיצונית.

המדע המודרני, שאינו יודע דבר על מהו ההבדל בין הכרחיות לבין מקריות, מתייחס להיסטוריה כאל סדר של אירועים מקריים. ברשימת מילים הקיימת משנת 1482, שמאוטנר מתייחס אליה, מופיעות המילים: “דבר קורה או דברים קורים, היסטוריה היא “רס ג’סטה”^[4] – כך היו קוראים פעם להיסטוריה! כעת נותרה רק המילה המופשטת “רג’יסטר” [register]. כשנרשמים דברים ואירועים שקרו, זה נקרא “רג’יסטר”. מדוע? המילה באה מאותו שורש כמו “מחווה” [ג’סטה, gesture]. הגאון בתחום הלשון שיצר את המילים”res gesta” עדיין ידע בזמנו, שבאירועים היסטוריים אפשר לראות משהו שעמד מלכת, משהו שבא מן העבר. אם אפשר לראות במחוות האינדיבידואליות, שבן אדם נולד איתן, שארית שנשארה ממחשבות בגלגולים קודמים, אז אין זו שטות להניח שיש משהו כמו מחוות גם במה שאנו פוגשים בעובדות ההיסטוריה. באופן שבו אני הולך, רואים שורה של עובדות: אלה המחוות של החשיבה שלי בגלגול הקודם.

אם כן, היכן עלינו לחפש את המחשבות שבהיסטוריה? זו השאלה העומדת בפנינו כעת. בחיי האדם האינדיבידואלי, עלינו לחפש את המחשבות של הגלגול הקודם במחוות הנוכחיות שלו. בהיסטוריה, אם נראה את האירועים ההיסטוריים כמחוות, היכן נחפש את המחשבות העומדות מאחוריהן?

אנחנו רוצים להתחיל עם השאלות האלה מחר.

———————————————————————————————

1. וילהלם מקסימיליאן ווּנדט Wilhelm Maximilian Wundt‏ 1832 – 1920 פיזיולוג ופסיכולוג גרמני, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, אבי הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מייסד אסכולת הסטרוקטורליזם. ↑
2. Wilhelm Traugott Krug, 1770–1842 פילוסוף גרמני, הושפע על ידי קאנט. ↑
3. ברוך שפינוזה (1632 – 1677), פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים, שחזרה ליהדות. ↑
4. «geschieht oder geschehen ding, historia res gesta» ↑