מפילים ועד איינשטיין – 06

מפילים ועד איינשטיין – 06

מפילים ועד איינשטיין

שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA352

עשר שיחות עם הפועלים בגיתהאנום בדורנאך בין השביעי בינואר ועד לעשרים ושבעה בפברואר 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

13.2.1924 הרצאה שישית

הלבוש האנושי

רודולף שטיינר: בוקר טוב רבותיי. אולי חשבתם על משהו שאתם רוצים לדבר עליו היום?

מר בורל: אני רוצה לשאול על הלבוש האנושי, המעטים שאנשים לובשים. בכמה ארצות אנשים עוטפים עצמם רק בסמרטוט. באחרות אנשים מכופתרים. אחד לובש צבעים מנצנצים, ואחר צבעים פשוטים. אפשר לשאול על מלבושים לאומיים הנלבשים על ידי עמים או אנשים מסוימים. וגם מהם דגלים מתנפנפים – וגם משהו שאולי קשור לזה – לאיזה אקסטזה זה גורם?

רודולף שטיינר: ביחס ללבוש האנושי – אנשים חושבים לעיתים קרובות, כפי שאתם יכולים לשער, מדוע יש כה מעט תיעוד ורשימות היסטוריות אודותיו.

אתם רואים את הלבוש שנלבש על ידי עמים פשוטים יותר ושבטים, ואתם רואים גם את הבגדים שלובשים אנשים בעיר שאתם גרים בה. ולבסוף אתם רואים את מה שאתם עוטים על עצמכם, אנשים באמת נותנים את תשומת הלב הפחותה ביותר למה שהם לובשים. הם פשוט מתלבשים לפי המנהג. באמת, במידה מסוימת צריך פשוט לעשות זאת אחרת אדם יחשב לחצי שוטה אם לא לשוטה גמור.

עכשיו אני חושב שתסכימו שלשאלה הראשונה הכי קשה למצוא תשובה עבור אנשי מדע הלוקחים בחשבון רק את האספקטים החיצוניים, משום, שכפי שאמרתי, יש רק תעודות כתובות מעטות אודות הסיבות מדוע אנשים החלו ללבוש בגדים. אם באמת תיקחו בחשבון כל דבר שניתן להשיג בכיוון זה, תצטרכו לומר לעצמכם: כן, הרבה ממה שמתייחס לבגדים בא בבירור מהצורך של אנשים בהגנה, להגן על עצמם בפני השפעות הסביבה. אתם צריכים לזכור שלחיות יש הגנה משלהן. חיות מוגנות מאוד מהשפעות חיצוניות, שאינן יכולות לחדור דרך פרוותן, עורן, וכיו”ב ולהגיע לחלקים העדינים, הרכים יותר של האורגניזם.

אתם עשויים לשאול את עצמכם מדוע לאנשים אין הגנה טבעית שכזו. איני מתכוון לתת יותר מדי משקל לשאלה זו, כי ביחס לטבע זה לא באמת מוצדק לשאול מדוע. הטבע פשוט מניח שם את היצורים, ופשוט צריך ללמוד כיצד הם חיים בעצמם. השאלה למה לעולם אינה מוצדקת. אבל אנו נבין אחד את השני אם במקום זאת אומר: כיצד קרה שהאדם הוא כפי שהוא, חסר מלבוש מן הטבע?

שאלה אחרת שעלינו לשאול היא האם הכיסוי הטבעי שיש לחיות אינו קשור בבירור לאורגן הנפשי הפחות מפותח שלהן. וכך זה. אתם רואים, רבותי, זה באמת כך שלפעמים החלקים הכי חשובים ביצור חי, בחיה וגם באדם, אינם נראים חיצונית כחשובים ביותר. אפשר לציין איברים אחדים באורגניזם האנושי שהם באמת קטנים מאוד. אם אינם מתפקדים כפי שהם אמורים לתפקד כל האורגניזם האנושי נשבר. כאן בבלוטת התריס, למשל, איברים זעירים מונחים בכל צד – הזכרתי אותם לפני כן בהקשר אחר[1] – הם בקושי בגודל של ראש סיכה. יכול מישהו לחשוב שהם פחות חשובים. אבל אם אי פעם יקרה שמישהו צריך ניתוח של בלוטת התריס, ניתוח זפקת, והמנתח יהיה מסורבל דיו כדי להרחיק איברים זעירים אלה בגודל ראש סיכה, האורגניזם כולו יחלה. האינדיבידואל יהיה לאימבציל (אידיוט) וימות בהדרגה מחולשה ותשישות. אם כן, לאיברים זעירים בגודל ראש סיכה יש את החשיבות הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת עבור כל החיים האנושיים. יש להם חשיבות זו משום שאיברים אלו מפרישים חומר עדין שצריך להיכנס לתוך הדם. הדם יהיה חסר תועלת אם איברים אלו לא יהיו קיימים וההפרשה שלהם לא תזרום לתוך הדם. אתם יכולים לראות, אם כן, שאפילו לאיברים שאין מקדישים להם תשומת לב רבה בכל המערכת יש חשיבות עצומה עבור האינדיבידואל שהם נמצאים בו.

קחו למשל חיה עם פרווה שעירה. אתם יכולים לשער בנפשכם שהפרווה שימושית כדי להתגונן בפני הקור בחורף, וכיו”ב. אכן כן, היא משמשת לכך. אבל כדי ששערות אלו יתפתחו בעור, החיה צריכה להיחשף להשפעה חזקה מאוד של השמש. הדרך היחידה שהשערה יכולה להתפתח היא חשיפה של החיה להשפעות שמש רבות עוצמה.

כעת אתם עשויים לומר: “כן, אבל השערות מתפתחות לא רק במקומות שקרני השמש מגיעות אליהם”. אבל זה נכון. זה כה מרחיק לכת שהעובר האנושי הוא שעיר בשלבים המוקדמים ברחם האם. ושוב אתם יכולים לומר: “הוא אינו חשוף לשמש”. העובר מאבד מאוחר יותר שיער זה. מדוע זה כך? זה כך משום שהאם מכניסה פנימה את השפעת השמש והיא פעילה בתוכה. השערות קשורות בקשר הדוק עם השפעת השמש.

קחו את האריה, לדוגמא. אריות – הזכרים עם הרעמה הזו – חשופים מאוד לשמש. זה נותן להם גם איברי חזה שנהיים חזקים במיוחד תחת השפעת השמש. המעיים קצרות למדי, והריאות מאוד מפותחות. האריה נבדל בכך ממעלי הגרה, שאצלם איברי הגוף התחתון, המעיים, הקיבה, וכיו”ב, יותר מפותחים. האופן שבו יש לחיות שיער, נוצות, וכיו”ב, קשור מעל לכל בהשפעת השמש.

ושוב, אם השפעת השמש על צורת החיים היא גדולה מאוד אזי צורת חיים זו מאפשרת לשמש לחשוב בתוכה, לרצות בתוכה – היא אינה נהיית עצמאית. בני האדם הם עצמאיים משום שאין להם הגנה חיצונית זו והם חשופים פחות או יותר לסביבתם הארצית. זה באמת מעניין לציין שחיות פחות תלויות באדמה מבני האדם. החיות נבראו במידה רבה מחוץ לאדמה. סיפקתי לכם ראיות לכך בכל מקום. אבל בני אדם משוחררים מהשפעות טבע חיצוניות אלו. וזה משום שיש להם עור בלתי מוגן, אם אפשר להתבטא כך, מכל הכיוונים, והם צריכים למצוא הגנה משלהם.

אם נתבונן בבגדים שאנו לובשים בדרך כלל אתם יכולים לראות בהם שני חלקים. חלק אחד ברור מהעובדה שבחורף אנו לובשים מעיל חם להגן על עצמנו בפני הקור. זהו החלק בבגדים שלנו שבו אנו מחפשים הגנה. אבל זהו לא החלק היחידי. אתם יכולים לראות למשל, במיוחד אצל הנשים, שהן מחפשות לא רק הגנה בבגדים שלהן אלא גם יופי. לעיתים תכופות הבגדים נראים נורא, אבל הם אמורים להיות יפים. זה עניין של טעם או חוסר טעם, אבל הכוונה שיהיו יפים, מקושטים. אלו הם שני התפקידים של הבגדים שלנו – לספק הגנה מהעולם החיצון ולקשט.

אחד מהתפקידים הללו התפתח יותר בצפון, היכן שאנשים צריכים הגנה. שם לבגדים שנלבשים יש יותר אופי של הגנה עצמית. אנשים אינם עושים למעשה מאמצים גדולים כשמדובר בהגנה. אבל באזורים חמים יותר, אזורים שבהם עמים שלמים מהלכים למעשה ערומים, באמת, האספקט הקישוטי עושה את מעט, או אם הם עוטים מלבושים, את החלק העיקרי של בגדיהם.

אתם ללא ספק יודעים שציביליזציות גבוהות יותר באו למעשה מאזורים חמים יותר, שרוב חיי הנפש והרוח באו מאזורים חמים יותר. בהתחשב בבגדים שאנשים לובשים, אנו יכולים אם כן, תמיד לראות שבמובן מסוים סוג הלבוש המעוצב כדי שיגן על אנשים מהשפעות חיצוניות נשאר בלתי מושלם. הלבוש שעוצב לקישוט, מצד שני, התפתח בכל מיני דרכים. עכשיו זו כמובן שאלה של טעם, כפי שכולכם מסכימים. כל הגישה הפנימית של אנשים נכנסת בזה. הבה ונחשוב על עמים יותר פרימיטיביים פחות מתוחכמים ויותר קדומים. לאנשים שכאלה יש חוש כביר לצבע. באזורים שלנו, היכן שאנו, כמובן, התקדמנו הרחק עם האינטלקט שלנו – או לפחות כך אנו חושבים – אין לנו חוש כזה לצבע שיש לאנשים פרימיטיביים יותר.

אבל לאנשים בראשיתיים אלה יש גם חוש למשהו שונה מאוד. יש להם חוש לכך שלבני אדם יש אספקטים על-חושיים, רוחיים. אנשים בחלקים ‘התרבותיים’ של העולם כבר לא מאמינים היום שקיימים אנשים שאינם כה פיקחים כפי שאנשים תרבותיים חושבים עצמם ויש להם חוש לכך שלבני אדם יש אספקט על-חושי. והם חשים אספקט זה בצבע. ככה זה עם אנשים פשוטים אלה, הם חשים שיש בהם אספקט על-חושי – קראתי לו הגוף האסטרלי – וחשים את צבעיו, והם רוצים לעשות חלק בלתי נראה זה שלהם לנראה. וכך הם מקשטים עצמם באדום ובכחול, בתלות בכך אם הם רואים עצמם ככחולים או כנמצאים בספרה אסטרלית. זה נובע מהתפיסה העצמית שלהם הבאה לאנשים אלה מעולם הרוח.

היוונים, למשל, ראו שהראש האתרי האנושי הרבה יותר גדול מהראש הפיזי, ובולט ממנו, ולכן הם העניקו לאלה פאלאס אתנה סוג של קסדה. אבל אם תביטו בפאלאס אתנה ותבחנו את הקסדה שהיא חובשת תוכלו לראות שלקסדה יש משהו כמו עיניים בפסגה. אתם יכולים לראות זאת בכל מקום. רק הביטו בפאלאס אתנה, אפילו בפסל בעל איכות ירודה, ותראו עיניים שם למעלה על הקסדה. זה מוכיח לכם שאנשים האמינו שזה היה באמת חלק מהגוף. זהו משהו שאפשר לראות. הם שמו את זה על אתנה.

והבגדים שאנשים יצרו באזורים שבהם היתה להם תחושה של האדם העל-חושי הראו כיצד הם ראו גוף אסטרלי אנושי זה.

באזורים שלנו – אתם יודעים זאת, רבותי – רק בגדים טקסיים הם באמת צבעוניים. אם תביטו במלבושים טקסיים, הם ללא ספק מתוכננים על פי האופן שאנשים ראו את הגוף האסטרלי עם עינם הפנימית. הצבעים שבהם השתמשו ועיצוב הבגדים נגזרו ביסודם מהספרה העל-חושית. ורק אם אנו מבינים זאת אנו מבינים באיזו מידה הבגדים נעשו דקורטיביים. גם זה חשוב מאוד. אם תביטו בתמונות שצוירו על ידי המסטרים הישנים תראו שמריה, למשל, לובשת תמיד סוג מיוחד של שמלה וסוג מיוחד של בגד עליון. זה מתכוון לציין את הטבע של גופה האסטרלי, לבה ונפשה. את זה רצו המסטרים לציין בעזרת הבגדים שלה. השוו תמונות שבהן מריה מופיעה ביחד עם מריה מגדלנה, תמיד תמצאו שהמסטרים הישנים ראו את מריה ומריה מגדלנה באור שונה בגלל הדרך שבה הציגו אותן, השוני נחשב כטמון בגוף האסטרלי שלהן, והבגדים נצבעו כדי לציין את טבע הצבע של הגוף האסטרלי.

אנו האנשים התרבותיים נכנסנו עמוק מדי לתוך המטריאליזם, ואין לנו יותר תחושה עבור אספקט על-חושי זה של האדם. אנו חושבים עם האינטלקט הארצי שלנו וחושבים שהאינטלקט הארצי הוא אדון הכל. באמת, רבותי, גם משום כך אין לנו שום רגש ביחס לבגדים שאנו לובשים היום העושים אותנו חצי אנושיים! אנו מכניסים את רגלינו – אם אנו גברים – לתוך צינורות. זהו בוודאי הבגד הפשוט ביותר שיש לכם, מכנסי צילינדר! אבל אנו עושים הרבה יותר. אם אנו רוצים להיות מהודרים במיוחד אנו חובשים כובע צילינדר על ראשנו. רק דמיינו את פרצופו של יווני קדום, אם היה יכול לקום מהמתים ומישהו היה מופיע בפניו עם רגליו תחובות בתוך צינורות, ויותר מזה, עם כובע צילינדר גבוה שם למעלה, ומה שהופך זאת אפילו לגרוע יותר, בשחור! היווני לא יחשוב שזהו אדם אלא רוח רפאים שלא תיאמן. זהו משהו שעלינו לחשוב עליו. וזה מרחיק לכת עד כדי כך שאנשים חותכים חתיכות מהמעיל, שהוא מכוער דיו כפי שהוא, ואז קוראים לו פְרַק (מעיל ערב מזונב, מעיל זנבות). זהו משהו המראה יותר מכל כמה חסרת מחשבה נהייתה האנושות. זה רק בגלל שאנו רגילים לזה, וכפי שאמרתי אתה נחשב לחצי שוטה אם לא לשוטה גמור אם אינך מתחבר לזה. אבל עלינו להיות מודעים לכך שהדרך שבה גברים מתלבשים היום מזכירה יותר מישהו מבית משוגעים, במיוחד כשהוא אמור להיות לגמרי נורמלי. זה מראה שאנשים השאירו בהדרגה את המציאות מאחור.

נשים – שגברים רבים רגילים לחשוב שהן פחות תרבותיות מהגברים – צמודות יותר לדרכים המקוריות בבגדים שלהן. אבל יש היום טרנד להפוך את בגדי הנשים לדומים יותר לבגדי הגברים, רק שעדיין זה לא הרחיק לכת.

לייפות ולקשט – מה זה באמת אומר? להציג עצמך כלפי חוץ בדרך כזו שתתן ביטוי לרוח שבך! אם רוצים לראות כיצד הכל מתחבר בבגדים שפותחו בעמים קדומים יותר, עלינו להבין, במובן זה, שבקרב עמים בראשיתיים אלה אנשים לא חשו עצמם כה בלתי תלויים כפי שאנשים חשים עצמם היום. היום כל אחד חש עצמו כאישיות עצמאית, ובצדק מבחינות מסוימות. עכשיו אתם רואים, אדם אומר לעצמו: “יש לי מוח משלי ואני משתמש בו לחשוב על כל דבר שאני יכול לעשות”. אם הוא יהיר במיוחד, הוא יראה עצמו מיד כרפורמאטור, מתקן, וכך יש לנו כיום מספר רפורמאטורים כמספר האנשים בעולם. אנשים מחשיבים עצמם כאינדיבידואלים מוחלטים. דבר שכזה לא היה קיים בקרב העמים והשבטים הקדומים. שבטים אלה ראו עצמם כקבוצה אחת, עם ישות רוחית כנפש הקבוצתית שלהם. הם החשיבו עצמם כחלק מקבוצה, כמו איברים בגוף, והנפש הקבוצתית היתה עבורם היסוד ששמר אותם יחדיו. בתוך הקבוצה הזו הם חשבו עצמם כבעלי תצורה מיוחדת, והם הביאו זאת לידי ביטוי בבגדים שלבשו. כך שאם חשבו שלנפש הקבוצתית שלהם יש מעין התרחבות דמויית קסדה בראש, כמו ביוון, למשל, הם חבשו קסדה. [ציור 12]. וקסדה זו לא התפתחה משום צורך בהגנה, אלא משום שאנשים האמינו שידמו יותר לנפש הקבוצתית שלהם אם יחבשו קסדה.

D:\Pictures\2014-08-24\001.jpg ציור 12

באותו אופן כמה נפשות קבוצתיות תוארו כעיטים, נשרים או חיות אחרות, ינשופים, וכיוצא בזה. אנשים תכננו את בגדיהם בהתאם, קישטו אותם בנוצות וכדומה, כך שידמו לנפש הקבוצתית. הבגדים התפתחו במידה רבה כדי לפגוש את הצרכים הרוחניים של האנשים.

בקרב העמים והשבטים הקדומים הבגדים הראו במשהו כיצד הם מדמים את הנפש הקבוצתית שלהם. וכאשר אתה פוגש עַם קדום ושואל את עצמך כיצד הם לבושים, ומעל לכל כיצד הם מקשטים את עצמם, האם הם מקשטים עצמם בנוצות או בעור חיות, תוכל לומר שאם אתה מוצא שבט שמקשט עצמו בעיקר בנוצות, אתה יודע שהנפש הקבוצתית המשותפת שלהם, הרוח השומרת שלהם, אם אפשר להתבטא כך, נחשבת לציפור. אם אתה מוצא שעם מקשט עצמו בעיקר בעורות חיות, הם מדמים את הנפש הקבוצתית שלהם, הרוח השומרת שלהם, לאריה או נמר או משהו מסוג זה. אנו יכולים אם כן, למצוא משהו אודות המקור לבגדים שעמים לובשים אם נשאל את עצמנו כיצד עמים אלה מתארים לעצמם את הנפש הקבוצתית שלהם.

מר ברול צדק בכך כשאמר שאחדים לובשים בגדים מרחפים, אחרים בגדים צמודים והדוקים. בגדים אווריריים שאינם צמודים לגוף התפתחו משום שאנשים רצו להכין בגד ציפור, בגדים עם כנפיים. זה שימח אותם ללבוש משהו דמוי כנפיים. ולמעשה היתה לזה השפעה גדולה על התפתחות המיומנות והמקצוע של אנשים כדי לרכוש בגד מתנפנף שכזה. וכשהם הסתובבו הם עשו גם תנועות מענגות עם זרועותיהם. זה עשה אותם מיומנים וכיו”ב. כך אנו יכולים לומר: לקשט עצמך זה רצון להביא משהו רוחי לידי ביטוי בבגדים שאתה לובש. ורק להגן על עצמך – ואין כוונתי לומר שום דבר כנגד זה – נותן ביטוי לאספקט חסר ההשראה של האדם. ככל שאדם מבקש יותר להשתמש בבגדים רק להגנה, כך הוא חסר השראה יותר. ככל שאדם רוצה לקשט עצמו יותר, כך יש לו יותר השראה, ובאמת הוא רוצה לתת ביטוי לאיכות הרוחית הנמצאת בכבוד ובהדר שבאדם.

זה לגמרי טבעי שדברים כאלה השתנו לחלוטין בשלבים מאוחרים יותר של הציביליזציה. עלינו להיות ברורים ביותר ביחס לדברים הבאים, למשל. דמיינו שאנשים קדומים אלה גילו שלשמש יש השפעה מיוחדת על הלב האנושי בפרט והחזה האנושי בכלל, והם אומרים לעצמם: “אני מהווה אישיות עם לב רק בגלל שלשמש יכולה להיות השפעה נכונה, לא חיצונית, על העור, כי אז היינו שעירים לגמרי, אבל כאשר קרני השמש נספגים פנימה, הם פועלים על הלב”. הלב נראה בצדק כקשור לפעילות השמש. מה עשו אנשים שהיו מאוד ערים לידע זה של הקשר עם השמש? טוב, אתם רואים, הם תלו מדליה גדולה על צווארם עם תבליט של השמש [ציור 13]. הם ענדו זאת כדי לומר: “אני מראה לכולם שלשמש יש השפעה על הלב”.

D:\Pictures\2014-08-24\002.jpg ציור 13

מאוחר יותר זה נשכח, כמובן. אנשים תרבותיים שכחו שבמקור זה היה סימן שלשמש יש השפעה על הלב. אבל משהו שפעם היתה לו משמעות נהיה להרגל, באמת הרגל. ואנשים ענדו דברים שכאלה מתוך הרגל, מבלי מושג למה זה נענד מלכתחילה. הרגלים שכאלה התפתחו תחילה. ומאוחר יותר ממשלות תבעו עליהן חזקה, עשו אותן לרכושן. זה ביסודו של דבר כל מה שקרוי ‘התקדמות’ של מדינות וממשלות – הן תופסות חזקה על דברים שנהיו להרגל. מישהו מגלה משהו – רק אדם יכול לגלות זאת – הבה ונאמר תרופה. זה נובע מנפשו ורוחו. הממשלה תובעת את התרופה הזו לעצמה, ואומרת: “היא יכולה להימכר רק במקום זה או אחר ברשותי”. בסופו של דבר, אם כן, זה בא מהממשלה.

זה מה שקורה גם למדליית השמש. אנשים יצרו אותה תחילה וענדו אותה מתוך ידע אישי, ומאוחר יותר מתוך הרגל. ואז הממשלות אמרו: “הו לא, אינכם יכולים לעשות זאת מרצונכם החופשי, אנו צריכים תחילה לתת לכם רשות ליצור ולענוד זאת”. וזו הדרך שבה התפתחו מדליות ועיטורים. היום ממשלות מקשטות את הנאמנים להם במדליות. המדליות איבדו כמובן כל משמעות היום. אבל כל מי שמתלונן ורוטן ביחס למדליות ועיטורים צריך לדעת גם שבמקורם היתה להם משמעות של ממש. שהם התפתחו ממשהו בעל משמעות.

אתם רואים, זה מה שקרה עם הרבה מהבגדים המקוריים. הרומאים והיוונים הקדומים עדיין ידעו שגופם הערום אינו האדם כולו, כי קיים גם גוף על-חושי. הם חיקו גוף על-חושי זה בטוגה, וכך נוצרה הטוגה.[2] הרומאים רצו אם כן, להעתיק את האדם העל-חושי. הטוגה אינה אלא הגוף האסטרלי. והקפלים שנעשו כה במיומנות הראו את הכוחות של הגוף האסטרלי. לאנשים מהזמנים המודרניים, כבר אין שום ידע על האדם הרוחי הממשי, ואינם יודעים יותר מלקחת בגדים ישנים, וכדי לקבל משהו חדש, לחתוך בהם חתיכה פה וחתיכה שם, תחילה מקצרים את החלק הקרוב לאדמה, ואז עושים אותו ככל האפשר לבגד שאתה יכול להחליק לתוכו, ובהדרגה משנים אותו עד שנהיה לז’קט הגברי המודרני. הז’קט הגברי המודרני אינו אלא טוגה מקוצצת, רק שלא מבחינים בזה.

קחו את החגורה למשל. החגורה התפתחה משום שאנשים ידעו שהם מחולקים באמצע באופן ששום חיה אינה מחולקת. לשום חיה אין סרעפת (דיאפרגמה) כפי שיש לבני אדם, לדוגמא. וחלוקה זו באמצע אין לה משמעות בשום חיה כפי שיש בבני אדם. רק הביטו בה והשוו. אנשים שוכחים זאת היום באופן המדהים ביותר. הם משווים לעיתים קרובות את האורך של אדם עם זה של החיה כדי לבסס דבר זה או אחר, למשל כמה אוכל חיה ואדם צריכים. אבל רק חישבו: שם יש חיה, ושם אדם [ציור 14]. מישהו מודד את האורך של החיה ושל האדם. טוב, רבותי, אנו יכולים להשוות רק את האורך באדם מקצה הראש מטה עד למותניים, כאן, כדי להשוות אותו עם עולם החי. או אם ברצונכם להשוות חלק זה של האדם עם החיה תוכלו להשוות עם הגפיים האחוריות של החיה. זה באמת נכון שחוסר מחשבה מגיעה לפעמים הרחק.

כאשר אנשים פרימיטיביים הגיעו להכרה במשמעות של חלוקה זו שיש לאדם באמצע, הם ציינו זאת עם חגורת גוף. וכך גם כאן צוינה תכונה אנושית, על ידי חגורת הגוף.

D:\Pictures\2014-08-24\003.jpg ציור 14

אתם רואים שאם הטבע האנושי באמת מוכר, הרי שיודעים, למשל, שכוח מיוחד משתייך למעשה לחשיבה המונחת בכיפוף הברך. וכיפוף הברך קושט אם כן – היום איננו יכולים לקשט את הברך יותר באופן מיוחד משום שהיא מכוסה על ידי מכנסי הצינורות שלנו. יותר מאוחר זה נהיה למסדר הבירית בדרך שאותה תיארתי. כל הדברים הללו התפתחו מתפיסות מקוריות. הם לא התפתחו בדרך הנוראה של חשיבה מופשטת ותיאורטית שיש לנו היום.

ואתם רואים, בגדים מודרניים גם איבדו את כל צבעיהם. השאלה היא מדוע הם איבדו את צבעיהם? משום שהתחושה של אדם ביחס לעל-חושי מבוטאת בדרך הטובה ביותר בצבעים. וככל שאנשים מתענגים יותר על צבעים, כך הם נוטים יותר לתפוס את העל-חושי בדרך זו או אחרת. תקופתנו היא אפורה שבאפורה, הכי חסרת צבע שאפשר. את הסיבה לכך אפשר לציין באמירה: “כשמרחיקים את הנרות כל החתולים אפורים.” כי אנשים מודרניים כבר לא מביטים לתוך האור, ואני מתכוון לאור הרוח. הכל נהיה אפור עבורם. והם מראים זאת מעל לכל בבגדיהם. הם כבר אינם יודעים באיזה צבע להשתמש כדי לקשט עצמם, ולכן אינם מקשטים עצמם בשום צבע. אפשר באמת לראות שכל דבר בבגדים קשור בדברים שאנשים עדיין ידעו בעבר, כאשר ידעו אודות האדם העל-חושי. הציביליזציה ככלל הפכה אפורה. אבל עבור כמה מטרות בחיים נותר הטבע הצבעוני המקורי, גם אם אנשים כבר לא יודעים מהיכן זה בא.

סוג הבגדים שאנשי הצבא שלנו לובשים באומות מודרניות התפתח כמובן בזמן שבו אנשים היו מאוד צריכים להגן על עצמם. ואתם יכולים לבדוק כל חלק בבגד הצבאי ולראות שיש לו קשר מסוים להגנה או התקפה. באופן בסיסי אנו יכולים לומר שכל הבגדים הצבאיים באמת מיושנים היום כי כבר לא מבינים אותם היום. אתם רואים, את הז’קט של החליפה המודרנית אפשר להבין משום שהתפתח מהטוגה הרומאית. אבל את מעיל החליפה הצבאית אפשר להבין רק אם מסבירים אותו שלא במונחים של טוגה רומאית, עם הקפלים שלה שעוותו לידי קריקטורה, אלא במונחים של אבירות ימי הביניים, שלבשה סוג של שריון. זהו שריון שעוצב מחדש.

דגלים נזכרו גם כן כחלק מהשאלה. אתם רואים, העניין עם הדגלים הוא כזה. במקור החיה משלטי האבירים תוארה על הדגל – זו לא בהכרח היתה חיה. אבל מה היתה חיה זו? זו היתה הנפש הקבוצתית, הנפש ששמרה את האנשים יחדיו. והם רצו דימוי שלה בפניהם כאשר התאספו יחדיו כקבוצה. הם עשו אותה לדגל. ודגלים הם למעשה הוכחה שרעיונות משותפים שהיו לאנשים שימשו ליצירת הדגל שלהם.

כאן זה חשוב במיוחד שנבהיר לעצמנו שהמסטרים הישנים היו הרבה יותר קרובים למציאות מאשר הציירים המודרניים. היום אנשים מציירים תמונות שממוסגרות ונתלות היכן שהוא כי זה מה שרגילים לעשות איתן. ביסודו של דבר זה חסר משמעות. מדוע מישהו צריך לתלות תמונה על הקיר? זוהי השאלה שעלינו לשאול. בזמנים קדומים יותר זה היה כך. לאנשים היו מזבחות ועל המזבח הם ציירו את הדימוי שצריך למלא את מחשבתם כשהם עומדים לפני המזבח. היו להם כנסיות, ואנשים התהלכו בתוכן. על הקירות הם ציירו את הדברים שצריכים למלא את מחשבתם אחד אחרי השני כשהלכו סביב הקירות. היתה לזה משמעות. זה היה קשור למה שאחז בנפשות האנשים.

ומבצרי האבירים הישנים – טוב, על מה היתה מבוססת האבירות בימים הללו? על העובדה שחבריה תמיד הסתכלו מעלה על אבותיהם. האבות היו יותר חשובים עבורם מאשר הם עצמם. למי שהיו אבות רבים נחשב יותר. וכך הם תלו תמונות של אבותיהם. ושוב היתה לזה משמעות.

רק כאשר משמעות זו אבדה התפתחו ציורי הנוף. וציורי הנוף – כדי שיהיה לך נוף תלוי על הקיר, טוב, אתם יודעים, זה משהו שאנשים אוהבים. אני לא רוצה להיות כה נורא מבחינה זו ולהטיל דופי בכל ציורי הנוף, אבל עליכם להסכים שנוף מצויר לעולם לא יוכל להיות כמו הנוף שאתם רואים כשאתם יוצאים אליו בעצמכם! וציור נוף באמת החל להתפתח כאשר לאנשים כבר לא היה שום רגש ממשי כלפי הטבע.

אם תתבוננו בציורים שצוירו רק לפני כמה מאות שנים – כן, הביטו גם בציורים מאת רפאל או לאונרדו[3] – ותראו שהם ציירו אנשים. הנוף רק נרמז, באמת באופן ילדותי, משום שאנשים הסכימו שבנופים צריך להסתכל בחוץ, בטבע. אפשר להביא כה הרבה לידי ביטוי באדם. האדם אינו רק טבע, ואפשר להביא לידי ביטוי דברים שונים. וכך רפאל היה יכול להביא הרבה דברים לידי ביטוי בדמותה של מריה. אתם בוודאי מכירים את הציור בדרזדן – מריה עם הילד ישוע על זרועה השמאלית, עם עננים ממעל. ולמטה יש שתי דמויות – האפיפיור סיקסטוס הרביעי וברברה הקדושה. זהו הציור הידוע כמדונה הסיסטינית. טוב, רבותי, רפאל לא צייר ציור זה כדי שיהיה תלוי היכן שהוא, אלא צייר למעשה את מריה עם הילד ישוע כדגל שיינשא בתהלוכות. היו להם תהלוכות שכאלה שבהן אנשים יצאו החוצה לשדות אל מזבח, ותמיד היה להם דגל שנישא לפניהם. הם עצרו אצל המזבח, היכן שהאנשים כרעו ברך. מאוחר יותר מישהו הוסיף את סיקסטוס הקדוש וברברה הקדושה. הם כלל אינם שייכים לתמונה, ואיכות הציור שלהם נוראה בהשוואה לעבודתו של רפאל. אבל אנשים אינם מבחינים בכך. אחדים מעריצים את הדמות הדוחה משהו של ברברה בציור זה בדיוק כפי שהם מעריצים את מריה והילד ישוע עצמם!

כל הדברים הללו מראים לכם שאנשים התרחקו מהדברים שנותנים משמעות לציור. מדוע צייר רפאל ציור זה עבור דגל של הכנסייה? משום שאנשים צריכים רעיון משותף כשהם צועדים בתהלוכה – אשר יתאים לרגש שדגלים וניסים מייצרים למעשה.

ואז צצה התשוקה לתת לפחות סוג מסוים של משמעות לדברים שהגיעו אלינו מזמנים קדומים יותר, שפעם היתה להם באמת משמעות. אם נלך למקומות מסוימים היום, פינלנד, למשל, תראו אנשים לובשים שוב את הבגדים הישנים. אנשים שרוצים במיוחד להיות חברים באומה שלהם לובשים את הבגדים הישנים שוב, הבגדים שנשכחו ועכשיו הובאו שוב בחזרה.

אבל אנשים אינם חיים יותר בזמנים שבהם האינסטינקטים הישנים נתנו לבגדים הללו את משמעותם. היום עלינו למצוא לבוש שצומח מחיי הנפש והרוח שיש לנו, בדיוק כפי שהאנשים הקדומים יותר מצאו דרך להתלבש מתוך מה שחי בנפשם, מתוך מה שחשו כדרך הנכונה להתלבש, בהתחשב בעולם ובגזע האנושי. אבל אנשים כבר אינם יכולים לעשות זאת היום משום שאינם יודעים דבר על האדם הממשי – כלומר, הרוחי. – וכך קרה שאנו לובשים היום בגדים שהם באמת חסרי משמעות ופשוט באו לידי קיום רק משום שחוסר המשמעות הובאה לידי קיצוניות.

אנשים במקור לבשו חגורות כדי להראות שזהו אזור מיוחד. החגורה שימשה כדי לבטא זאת. מאוחר יותר אנשים ראו את החגורה, ואמרו שאיש זה מחולק בנקודה זו. ואז עשו חלוקה זו בעצמם בהשתמשם בחגורה. במקום לבטא משהו, החגורה לעיתים קרובות הידקה את בגדי הנשים כך שלא ביטאה דבר אלא הפעילה לחץ כבד על הכבד והקיבה וכל מיני איברים אחרים שם. יהא זה הוגן לומר שהרבה ממה שהתפתח בעידן המטריאליסטי התפתח ממחסור במשמעות, מחוסר משמעות מוחלט. דברים שאנו מכירים כחסרי משמעות היום היתה להם משמעות מיוחדת בקרב עמים פרימיטיביים. הבה ונניח, למשל, שלשבטים פראיים מסוימים היתה תכונה מוזרה שלא כיסו עצמם בלבישת בגדים בדרך זו או אחרת. בגד הוא באמת משהו, תסכימו עימי, שמקשט, שמוסיף משהו לאדם. החשיבות של הבגד היא באמת סוגסטיה, התגלות. הבלתי נראה מתגלה בבגד. והשבטים הפראיים חשבו – ועדיין חושבים היום, וכך עושים עמים אחרים – אדם לא בהכרח צריך אריגים כדי לכסות עצמו, הוא יכול לכסות עצמו גם בכל מיני ציורים על גופו. הם קישטו עצמם בציורי קעקוע, כפי שזה מכונה. אנשים עשו אז כל מיני סימנים על גופם.

טוב, רבותי, לסימנים אלה שאנשים ציירו על גופם היתה במקור משמעות גדולה. הבה ונניח, לדוגמא, שמישהו שורט צורת לב על גופו. אין לזה משמעות כשהוא ער, מהלך במשך היום. אבל כאשר הוא ישן, לב זה החרוט בעור גורם לרושם רב חשיבות בנפש הישנה, ונהיה למחשבה בנפש הישנה, מחשבה שהוא שוכח אותה כמובן כשהוא חוזר לתודעה הערה בבוקר. קעקוע אם כן, התפתח במקורו מהכוונה להשפיע על האדם אפילו בשנתו. זה, גם כן, איבד משמעותו מאוחר יותר, אפילו בקרב עמים פרימיטיביים, לפחות למידה שאנשים עושים זאת רק מתוך הרגל, ממשיכים מתוך הרגל, אבל המשמעות אבדה.

עכשיו אתם רואים, אתם צריכים לקחת בחשבון את כל הדברים הללו. ואז תראו שבגדים התפתחו בחלקם מתשוקה להגנה, ובעיקר, מעל לכל, מהתשוקה לקישוט עצמי. ולקישוט זה יש קשר עם אנשים העושים את העל-חושי לגלוי חיצונית. ואז זה קרה במיוחד ביחס לבגדים שאנשים בהדרגה לא ידעו יותר מזה שפשוט לובשים אותם. וכך התפתחו תלבושות לאומיות. בבירור, לאנשים שהיה להם צורך רב להגן על עצמם היו בגדים מתאימים, בגדים עבים, המכבידים על הגוף. מישהו שחי באקלים חם יותר יפתח יותר את האספקט הדקורטיבי, ילבש בגדים דקים יותר, מתנפנפים, וכן הלאה. במידה מסוימת זה תלוי בסביבה כולה, באקלים, כיצד אנשים גם מגנים על עצמם וגם מקשטים עצמם. ואז אנשים שכחו זאת. כששבטים החלו לנדוד ולהגר יכול היה לקרות שאנשים באו מאזור שבו הבגדים שלהם התאימו לאקלים ונדדו לאזור אחר שבו הבגדים האלה לא התאימו כלל – אבל הם לבשו אותם מתוך הרגל. ולכן לעיתים קרובות קשה מאוד היום לגלות מדוע אנשים לובשים סוג מסוים של בגדים רק על ידי תיאור סביבתם המיידית. ואנו יכולים לראות שאנשים פשוט כבר לא חושבים. הם כמו דובי קוטב שניתן להם לבוש לבן משום שהוא אינו בולט בשלג באזור הארקטי ומספק להם הגנה מציד וכיו”ב. טוב, אם דוב הקוטב היה לובש מלבוש זה באקלים חם הוא בפרוש לא היה מספק לו הגנה!

כאלו הם הדברים. אנשים דבקים בדברים שהם רגילים אליהם מבלי להיות מודעים לגמרי למשמעותם. משום כך לא קל היום לדעת מהדרך שאנשים מתלבשים מדוע אומה מסוימת מתלבשת בדרך מסוימת. כפי שאמרתי, לשם כך עלינו ללכת לאחור לזמנים קדומים יותר.

אתם תמצאו, למשל, שהתלבושת הלאומית הנהוגה בהונגריה מיוחדת למדי. ההונגרים נועלים מגפיים גבוהים למדי עם פתחים צרים, מכנסיים הדוקים מתאימים הנתחבים בפתחים אלה, ומעיל הדוק מתאים. הכל כבר עבר מודרניזציה, ואיבד את משמעותו המקורית, אבל זה מציין משהו שקיים גם בשפה ההונגרית, משום שהמונחים המקוריים שלה הם במידה רבה מונחי צייד. זה באמת מוזר. אם תלכו לפסט, לדוגמא, בוודאי תראו כשתחצו כביש, שלט האומר: KAVE HÁZ. זה פשוט ‘בית קפה’! זה לא הונגרית או מאגיארית, כמובן, אלא בא מהמונח הגרמני KAFFEEHAUS, עם שינויים קטנים. אנשים אומרים KAVE HÁZ מבלי להבין שזו בעצם מילה גרמנית. אבל אם מניחים בצד את המלים הרבות שבאו מהלטינית או הגרמנית במגיארית, אפשר לראות שהשפה הזו מכילה הרבה מאוד מונחי צייד, ושההונגרים היו במקורם ציידים. ואם תתייחסו לתלבושת הלאומית ההונגרית, תראו שזהו סגנון שבמקורו היה הנוח ביותר עבור הצייד. הוא עבר מודרניזציה והשתנה. אבל עדיין אפשר להבין אותו, בדוחק. אבל כאשר רואים את הבגדים שאנשים לובשים היום, אי אפשר להבין הרבה.

עכשיו, מר ברול, האם התבהרו לך כמה דברים שעליהם דיברתי?

מר ברול: אכן כן!

רודולף שטיינר: נמשיך בהרצאות בשבת הבאה. אולי מישהו מכם יחשוב על משהו שהוא רוצה לשאול.

——————————————————————————————–

  1. יותרת בלוטת התריס (אפיתליאל בודיס – גופים של קרום החיפוי). נזכרים בהרצאה שניתנה ב-2 בדצמבר 1922 GA348.
  2. טוגה – גלימה רומאית.
  3. רפאל סנטי, 1520-1483. לאונרדו דה ווינצ’י, 1519-1452.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *