שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA353/2

16 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך בין הראשון למרץ לעשרים וחמישי ליוני 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

עזרה בהגהה: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה שביעית

26/3/1924

רעיונות ומושגים מן העבר

ומזמנים קרובים יותר אודות הכריסטוס

בוקר טוב, רבותיי. היום נוסיף משהו שעוסק יותר בשאלה של הנצרות. אני מצטער שלא יכולתי לדבר אתכם בשבת האחרונה, היה עלי ללכת לליאסטל. ניסינו לומר משהו על הטבע האמיתי של הנצרות והיסודות שנכנסו לתוכה במהלך האבולוציה האנושית. דיברנו על המאבקים שרחשו בנצרות האירופית, מאבקים שבמשך זמן רב נערכו בגלל שחלק אחד שם דגש יותר על עיקרון האב, זו היתה הנצרות של המזרח, והחלק השני שם יותר דגש על עיקרון הבן, כפי שעשתה הכנסייה הרומית קתולית, והחלק השלישי, הכנסייה הפרוטסטנטית, שם דגש על עיקרון הרוח.

באמת קשה לדבר על דברים אלה כי רוב האנשים שואלים היום: "האם אתה באמת נלחם היום על נושאים שכאלו?" היום אנשים נלחמים על נושאים אחרים בעולם הזה, כידוע לכם, וקשה להם להבין שפעם אנשים נלחמו זה בזה בדרכים הנוראות ביותר משום ששמו דגש על עיקרון זה או אחר. אבל זה משהו שצריך להבין, כי יבואו זמנים שבהם אנשים לא יוכלו להבין מדוע נאבקו פעם אנשים על הדברים שעליהם נאבקים היום. זה יקרה בעתיד לא רחוק. ואם תיקחו זאת בחשבון תבינו גם מדוע אנשים בזמנים מוקדמים יותר נלחמו על דברים שונים מאוד מאלה שאנשים נלחמים עליהם היום. אבל עלינו לדעת שנלחמו עליהם, כי זה עדיין חי בתוכנו.

מה שרד בעוצמה הרבה ביותר כרושם חיצוני של הנצרות? מזה זמן רב זהו הכריסטוס הגוסס – הצלב, ועליו הכריסטוס הגוסס. אם נלך לאחור לזמנים מוקדמים מאוד נמצא שהדימוי המקובל הנפוץ ביותר של כריסטוס ישוע היה של איש צעיר עם טלה על כתפיו – רועה. הוא נודע כרועה הטוב. זה באמת היה הדימוי הנפוץ ביותר במאות הראשונה, השניה והשלישית של התקופה הנוצרית. דימויים אלה המייצגים את הכריסטוס המת התלוי על הצלב הגיעו באמת רק במאה השישית – הצלוב, כריסטוס הצלוב. הנוצרים הראשונים באמת לא השתמשו בדימויים של כריסטוס הצלוב.

משהו חשוב מונח מאחורי זה. אתם רואים, הנוצרים המוקדמים עדיין האמינו שהכריסטוס נכנס לתוך ישוע מן השמש, ושהכריסטוס היה רוח שמעבר לאדמה זו. יותר מאוחר זה לא הובן והכל נהיה לדוגמה של ההתעברות הבתולית, שאמרה שישוע עצמו לא נהרה ונולד בדרך האנושית הרגילה. זה קרה רק כאשר אנשים לא הבינו יותר שישוע היה תחילה אדם – גם אם אדם מאוד מיוחד – ושהרוח שנקראה הכריסטוס נכנסה לתוכו רק בשנתו השלושים. אז עלה הרעיון להראות את הכריסטוס המת על הצלב, הכריסטוס הגוסס, ומצד שני לקבוע שהזמן שבו הכריסטוס נכנס ברוחו לישוע היה זמן הלידה. אי הבנה זו צמחה רק במאה השישית. זה מאפשר לנו להביט לעומק לתוך הדברים. בין הזמן שבו הנוצרים עדיין ראו בישוע כריסטוס את הרועה הטוב והזמן שבו יוצג ככריסטוס הצלוב מונח מאורע מיוחד. זה הוכרז במועצה^[1] שהאדם כולל לא שלושה חלקים – גוף, נפש ורוח – אלא רק שניים – גוף ונפש. לנפש הם אמרו, יש כמה איכויות רוחיות.

זה חשוב מאוד, רבותי. כי אתם רואים, כטריכוטומיה, החלוקה לשלושה של האדם נחשבה לכפירה במשך ימי הביניים. שום תומך של אמונת האמת לא הורשה להאמין בטבע המשולש של האדם. הם לא הורשו לומר: "לאדם יש גם רוח". היה עליהם לומר: "לאדם יש גוף ונפש ולנפש יש כמה איכויות רוחיות." כשנפטרו מן הרוח, כפי שקרה, הדרך אל הרוח נחסמה עבור האנושות. היום יש להשיג מחדש את הידע על הרוח, להחזיר לאנושות את מה שנלקח ממנה.

הנוצרים המוקדמים ידעו מעל לכל שהכריסטוס החי בקרבם אינו יכול להיוולד ואינו יכול למות. זה לא היה משהו אנושי. אדם נולד ומת. אבל הכריסטוס, אשר נכנס לתוך ישוע במשך חייו, לא נולד בדרך אנושית, והמוות של ישוע על הצלב אינו יכול לגעת בו. בדיוק כפי שאדם יכול ללבוש חליפה אחרת ועדיין להיות אותו אדם, הכריסטוס לבש צורה אחרת, צורה רוחית. כדי לייצג משהו רוחי – תסכימו שאיננו יכולים לראות זאת בעינינו – עלינו להשתמש בדימוי. האנשים בזמן ההוא רצו להראות שהרוח עומדת על המשמר מעל לאדם, שהרוח היא יועצת טובה, על ידי שייצגו את כריסטוס ישוע בדמות הרועה הטוב.

משהו מזה שרד, אבל אנשים אינם מבינים זאת יותר. זה קורה לעיתים קרובות שרק חלק מדימוי שורד. אנשים אומרים לעיתים קרובות 'שה האלוהים' כאשר מדברים על הכריסטוס. זה מופיע בתמונות שצוירו במאות מוקדמות. חלק התמונה שמראה את הטלה, נישא על כתפיו של כריסטוס, נותר. בזמנים מוקדמים יותר היה נהוג לקרוא לאנשים על שם חלק מסוים. אם מישהו נקרא קאפה, או כיפה, זה היה פעם מין כובע קטן שנחבש על הראש וכמה אנשים קיבלו את שמם מזה. מישהו נקרא עיט משום שפעם היה לו עיט על שלט האבירים שלו, וכן הלאה. והשם 'שה האלוהים' שנשאר, היווה פעם חלק מהתמונה.

במאה השישית אבדה באמת כל הבנה של הרוח ואנשים האמינו שאפשר לדבר רק על גורלו האנושי של כריסטוס ישוע. הם לא ראו את כריסטוס החי, אשר הוא רוח, אלא רק את ישוע האדם בן התמותה, והפרשנות שלהם היתה שזה היה הכריסטוס. המאורע של מותו קיבל, אם כן, חשיבות ממשית מן המאה השישית והלאה.

אתם רואים, המטריאליזם כבר שיחק תפקיד אז. אנו באמת יכולים לראות את המטריאליזם מתפתח כאשר אנו לומדים את האבולוציה של הנצרות. דברים רבים שהתרחשו בזמנים מאוחרים יותר לא היו קורים מבלי זה.

כפי שאמרתי לכם, רבותי, הידע^[2] שהכריסטוס הוא רוח שבאה מן השמש, רוח שחיה בישוע, האדם, השתקף בסמל שאנו יכולים לראות על כל מזבח היום במשך הטקס המלא של המיסה: גביע לחם הקודש – השמש במרכז והירח נושא אותה. היתה לזה משמעות כאשר אנשים עדיין ידעו שהכריסטוס היה רוח מהשמש.

ומה נשמר בגביע? פרוסה דקה שנאפתה מקמח. כיצד נתהווה הקמח? הוא נתהווה משום שקרני השמש הגיעו לאדמה, השמש שלחה אורה וחומה אל האדמה, החיטה צמחה ונהייתה לקמח. לכן הוא באמת מוצר של השמש. אנו יכולים לקרוא לו חומר שנוצר על ידי אור השמש. כי כל עוד אנשים ידעו זאת, היתה לכל זה משמעות.

ומה עוד, הירח תואר כמגל משום שזה נראה כאספקט החשוב ביותר. וכפי שאמרתי לכם, הכוח שנתן לבני האדם את צורתם הפיזית בא מן הירח. לכל זה היתה משמעות כאשר אנשים עדיין ידעו את הדברים הללו כפי שהם. אבל הם איבדו בהדרגה את משמעותם. הרשו לי לומר לכם משהו שיראה לכם את החשיבות המונחת בדברים שכאלה.

התורכים, או המוסלמים, כפי שאמרתי לכם, התייחסו רק לאל ולא לשלושת צורותיו. הם ייחסו הכל לאל האב. באיזה סמל הם השתמשו אם כן? בירח, כמובן. לתורכים אם כן יש את הסמל של חצי הירח.

העולם הנוצרי צריך לדעת שהסמל שלו הוא ניצחון השמש על הירח. לנוצרים המוקדמים זה היווה את הסמל הראשי שלהם – שהשמש השיגה ניצחון על הירח באמצעות המיסטריה של גולגותא. מה זה אומר? אתם רואים, כעת הכל מבולגן בחיי הרוח. כי אם אתם מבינים מה משמעותו של דימוי השמש אתם אומרים לעצמכם: "כל מי שיודע אודות דימוי זה של השמש מניח שלבני האדם יש רצון חופשי בחיים, שמשהו יכול להיכנס לתוכם שיש לו משמעות עבור החיים." אלו המאמינים רק בירח יחשבו שלבני האדם ניתן הכל בלידה ואינם יכולים לעשות דבר מרצונם. זהו, כמובן, פטליזם טורקי. והטורקים עדיין יודעים משהו מזה היום. במובן מסוים הם חכמים יותר מהאירופאים, כי לאירופאים היתה פעם השמש כסמלם אבל הם שכחו את משמעותו.

אם תיקחו בחשבון שאנשים באמת כבר אינם יודעים דבר על כריסטוס הרוחי תבינו מדוע בימי הביניים – בערך במאות העשירית, ה-11, ה-12, וה-13 התעוררו לפתע וויכוחים אודות המשמעות של סעודת ישוע. היתה לזה משמעות רק עבור אלו המסוגלים לראות דימוי של איכות רוחית. הללו שלא יכלו יותר לעשות זאת נכנסו לוויכוח. כמה מהם אמרו: "הלחם באמת משתנה לגופו של כריסטוס על מזבח הכנסייה." אחרים לא יכלו להאמין בזאת, משום שלא יכלו לדמיין את הלחם נהפך לבשר, בראותם שהוא נראה בדיוק כפי שהיה לפני כן. וויכוחים נעורו אם כן, בימי הביניים שהיו להם תוצאות איומות. אלו שאמרו שאין זה חשוב אם דבר כל שהוא ניתן להבנה או לא, אבל הם מאמינים שהלחם באמת נהיה לבשר, נהיו מאוחר יותר לרומאים קתולים. אלה שאמרו שאינם יכולים להאמין בזאת ולכל זה יכולה להיות רק משמעות סמלית נהיו מאוחר יותר לפרוטסטנטים.

כל מלחמות הדת של ימי הביניים נערכו באמת על נושא זה והגיעו לשיאן במלחמת שלושים השנים הנוראה מ-1618 ועד 1648. מלחמה זו החלה משום שהקתולים והפרוטסטנטים לא יכלו לבוא לידי הסכמה. כידוע לכם, זה החל במאורע שנקרא ההשלכה מהחלון בפראג. שני מושלים הושלכו מהחלון על ידי האופוזיציה. זה היה רק מהקומה השניה והם נפלו על ערמת זבל ולכן לא נפגעו. ערמת הזבל לא נוצרה מזבל פרות או סוסים אלא מקרעי נייר וכיוצא בזה, כי כך נהגו בימים הללו בפראג, פשוט לזרוק חתיכות נייר, מעטפות וכ'ו מן החלון החוצה. ערמה זו מלאה את תפקידה היטב, כי כאשר המושלים מרטיניז וסלבאטה ביחד עם המזכיר הפרטי פבריציוס הושלכו מהחלון – זה היה מעשה רגיל בימים ההם – הם ניצלו כולם. אבל זה גרם לתחילתה של מלחמת שלושים השנה.

אינכם צריכים לחשוב, כמובן, שכל המלחמה הזו נערכה בגלל וויכוחים דתיים. במקרה כזה היא ודאי היתה מסתיימת מהר יותר. למחלוקות הדתיות נוספו הריבים בין הנסיכים. הם השתמשו במאבקים שבין האנשים. אחד הצטרף לצד אחד, השני לצד אחר והם רדפו אחרי המטרות שלהם תחת האצטלה של מחלוקות דתיות, וכתוצאה מכך נמשכה המלחמה 30 שנה. אבל היא באמת התחילה עם המאורע שעליו סיפרתי לכם.

אנשים נלחמו על נושאים שכאלה עד למלחמת 30 השנה, כלומר, עד למאה ה-17, לא לפני זמן רב כל כך. אפשר לומר שהכנסייה הפרוטסטנטית התפתחה מתוך המחלוקת הזו.

ודאי תאמרו, "כן, אבל מן הרוח נפטרו, כיצד אתה יכול לומר שהכנסייה הפרוטסטנטית אימצה את הרוח, אשר היתה אחת מן הצורות של האלוהי?" התשובה צריכה להיות שהפרוטסטנטים לא ידעו למעשה שהם סוגדים לרוח, אשר אחרי הכל כבר סולקה ונזנחה . הם לא היו מודעים לכך. אבל כפי שאמרתי לכם בהזדמנות אחרת, אנשים לא ידעו אודות משהו אבל אף על פי כן הוא יכול להתקיים. ועיקרון רוחי, גם אם לא בדיוק עיקרון ראשי, היה פעיל בכנסייה הפרוטסטנטית, אפילו ללא ידיעתם. אתם רואים, אם כל דבר שהפרופסורים אינם יודעים, למשל, לא היה מתקיים, מה היה בעולם הזה? הנקודה היא, רבותי, שעליכם להבין שאפשר לדבר על משהו שאנשים עושים גם אם אינם מודעים לכך. ובדברנו על מקורות הפרוטסטנטיות אנו באמת יכולים לומר שהיסוד הקובע היה הצורה השלישית, הרוח.

אבל אתם יכולים לראות במדויק את המטריאליזם צומח. לנוצרים הראשונים לא היה וויכוח על עוגת ארבע שכבות ההופכת באופן פיזי לבשר של ממש, כי מעולם לא קרה להם לחשוב על דבר שכזה. זה קרה רק כאשר אנשים רצו לחשוב במונחים חומריים שעניין זה, גם כן, נהייה לחומר. כל זה מאוד מעניין. למטריאליזם יש שתי צורות. תחילה כל דבר רוחי נראה במונחים חומריים, ואז הוכחשה הרוח. זוהי הדרך שלאורכה הלכו האנשים אל המטריאליזם.

זה מעניין לראות שמאוחר יותר, אפילו אחרי המאה השישית, היתה לאנשים השקפה הרבה יותר רוחית במרכז אירופה מבזמנים שיבואו. הנצרות נהייתה מטריאליסטית תחילה בדרום. במרכז אירופה, יש לנו שתי עבודות פואטיות יפות אחת היתה הרמוניית הבשורה של אוטפריד, שנכתבה באלזאס במאה התשיעית.^[3] השניה נקראה הליאנד המושיע, אשר באה מן האזור שבו נמצאת סכסוניה של ימינו.^[4] אם תקראו את הליאנד תגלו שהנזיר – נזיר ממוצא איכרי – כתב על כריסטוס ישוע בדרך מיוחדת, בתארו אותו בדרך שהגרמנים היו מתארים נסיך מזמנים קדומים הרוכב בראש צבאו, נלחם ומכניע את אויביו. אתם מרגישים שאתם נמצאים בגרמניה ולא בארץ ישראל. העבודה מתייחסת למאורעות המסופרים בבשורות, אבל בסגנון כאילו היה כריסטוס ישוע נסיך גרמני. הדברים שישוע עשה גם הם מסופרים בסגנון זה.

עלינו לשאול עצמנו מה פירוש הדבר. זה אומר שהתנאים החיצוניים, הדברים שמישהו ראה בעיניו שלו בארץ ישראל הקדומה לא עניינו את הכותב. הוא לא התכוון לתת תיאור נאמן שלהם. הסיטואציה החיצונית לא עניינה אותו. הוא רצה לדבר על הכריסטוס הרוחי וחשב שאין זה משנה אם הוא נע בעולם כנסיך גרמני או כיהודי בארץ ישראל. אנשים באמת האמינו עדיין בכריסטוס הרוחי בזמן ההוא במרכז אירופה. הם לא נהיו עדיין מטריאליסטים. בדרום זה קרה. הרומאים והיוונים כבר נהיו מטריאליסטים. אבל במרכז אירופה לאנשים היתה עדיין תחושה עבור הרוח, והנזיר הסכסוני אשר כתב את הליאנד דיבר על הכריסטוס, אבל בדמותו של נסיך גרמני. אתם יכולים לראות מכך שאפשר להוכיח שכאן במרכז אירופה הכריסטוס נראה במקור בדרך רוחית לגמרי, למעשה כרוח השמש שאותה תיארתי.

אם אנו לומדים את האופי שניתן לכריסטוס בהליאנד אנו מוצאים שהנקודה המרכזית היא שהמושיע, הכריסטוס, מופיע כ'אדם חופשי' בספר זה, כלומר, שהיה בו את עיקרון השמש ולא רק עיקרון הירח, וזה מה שעשה אותו לאדם חופשי.

זה באמת נכון שכל הקשר שיש לכריסטוס עם העולם שמעבר לאדמה זו נשכח לחלוטין ואינו נתפס יותר כיום.

יש משהו אחר שאני רוצה לומר לכם. אם תחזרו לאחור למיסטריות הקדומות שעליהן דיברתי, שהיו מרכז של חינוך, דת ואמנות, תמצאו שנחגגו שם פסטיבלים הקשורים לעונות השנה. באביב תמיד חגגו שם את פסטיבל התחייה וההתחדשות, כפי שקראו לו. הטבע צומח שוב בתקופת הפסחא. אנשים אמרו לעצמם: "הנפש האנושית יכולה לחגוג את תחייתה בדיוק כפי שהטבע יכול. לטבע יש את האב. באביב כוחותיו מתחדשים. באדם, אם הוא מקפיד ומשתדל ועובד על עצמו, כוחות הנפש מתחדשים." המטרה העיקרית במיסטריות העתיקות – המטרה של אלו שבאמת ידעו, האנשים שהיתה להם חכמה- עבור הנפש היתה להשיג סוג של חווית אביב בחיי אנוש. זו היתה חווית אביב שבה אדם אומר לעצמו: "כל מה שידעתי לפני כן זה באמת שום דבר. כעת אני כמו נולד-מחדש." זה יכול לקרות בחיי אדם שמגיע רגע שבו הוא מרגיש כמי שנולד-מחדש, נולד מחדש מתוך הרוח. זה עלול להישמע מוזר לכם, אבל במזרח, באסיה, אנשים נחלקו לאלה שנולדו פעם אחת ולאלה שנולדו פעמיים. כולם דיברו על הנולדים פעמיים. אנשים שנולדו פעם אחת נולדו באמצעות הכוחות של הירח ונשארו כאלה כל ימי חייהם. האחרים, שנולדו פעמיים, ונתחנכו במיסטריות, למדו משהו וידעו שבני אדם יכולים לעשות עצמם חופשיים, הם יכולים לפעול מתוך כוחותיהם שלהם. את זה הראו בצורה של דימוי.

עכשיו אתם יכולים לחזור אחורה דרך ארוכה מאוד. בכל מקום היה פסטיבל בתקופת האביב, ובמיסטריות הראו שהאל, שהיתה לו צורת אדם, מת, נקבר וקם אחרי שלושה ימים. זה היה טקס אמיתי שבוצע באביב במיסטריות העתיקות. אנשים התאספו יחדיו. היתה זו הדמות של האל בצורת אדם. הראו שם כיצד האל מת והדמות נקברה. אחרי שלושה ימים נלקחה הדמות שוב מן הקבר ונישאה סביב לתחום בתהלוכה חגיגית וכולם הריעו: "המושיע קם שוב עבורנו!" במשך שלושת הימים כאשר דמותו של המושיע נחה בקבר היתה להם מעין סעודת אבל ואחריה באה סעודת שמחה.

אתם רואים, רבותי, זה אומר הרבה. זה מסמל שהמאורע שהתרחש בגולגותא נחגג כדימוי שנה אחר שנה במיסטריות העתיקות.

כאשר הבשורות מספרות לנו על הצלב על גולגותא שעליו מת הכריסטוס, זהו מאורע היסטורי. אבל הדימוי שלו התקיים לאורך תקופות עתיקות. עבור הנוצרים הראשונים המאורע הממשי היווה הגשמה של נבואה. והם אמרו: "האנשים במיסטריות העתיקות התנבאו על מה שקרה במיסטריה של גולגותא."

אחד מן הקדושים החשובים ביותר בכנסייה הרומאית קתולית הוא אוגוסטין הקדוש, אשר חי במאות הרביעית והחמישית.^[5] פאגאן במקורו, התנצר ונהייה אחד מהכמרים והקדושים המפורסמים ביותר בכנסייה הרומאית קתולית. הוא כתב דבר מוזר, ואמר שהנצרות התקיימה לפני בואו של כריסטוס ישוע. האנשים החכמים של העבר היו נוצרים, גם אם לא נקראו כך. זה בעל משמעות כבירה שמודים בכך שכריסטוס ישוע פתח בפני כולם את הנצרות שכבר התקיימה במיסטריות העתיקות בזמן שבו המיסטריות כבר לא שרדו. זה היה מאורע שהתרחש פעם אחת עבור כולם ועבור האדמה כולה. המודעות לעובדה שהנצרות היתה חלק מהפאגאניזם הקדום אבדה גם כן. המטריאליזם הרס בפשטות דברים רבים שהאנושות כבר גילתה.

המתקדש החכם של העבר ראה את גורלו שלו משתקף בדמות שייצגה בכל אביב את התחייה של האל האנושי שמת. הוא אמר: "זה מה שאני צריך להיות. אני צריך לפתח חכמה בתוכי שתאפשר לי לומר שלמוות יש משמעות רק עבור החלק שבי שהתהווה באמצעות הכוחות של הטבע ולא עבור החלק שצמח בי מאוחר יותר, משהו שרכשתי באמצעות כוחותיי האנושיים."

בנצרות המוקדמת אנשים עדיין אמרו לעצמם: "כדי להיות בן אלמוות, בני אדם צריכים לעורר את הנפש בתוכם. ואז יהיו באמת בני אלמוות." השקפה מוטעית אינה יכולה לעמוד כנגד זה, כמובן. במאות המוקדמות האנשים שהפיצו את הנצרות אמרו: "עלינו לטפח את הנפש האנושית כדי שלא תמות." מאוחר יותר הטיפה הכנסייה להשקפה שונה. במקום להניח לבני האדם לדאוג לנפשם היא רצתה לעשות זאת עבורם. הכנסייה לקחה עליה את הדאגה לנפשות אנוש. זה אומר גם שאנשים אינם יכולים יותר לראות שלדאוג לנפש בדרך הנכונה משמעו לתת לרוח, לעיקרון השמש, להיוולד בתוכה. אני חושב שתסכימו שאיננו יכולים לדאוג לעיקרון השמש בדרך מטריאליסטית. כיצד אפשר לטפל בעיקרון השמש בדרך מטריאליסטית? טוב, אולי על ידי אירגון משלחת לשמש כדי לאסוף משם את מה שאפשר לתת לאנשים. את זה כמובן אי אפשר לעשות. וכך כל זה הוצג באופן שגוי.

אתם רואים, רבותי, כל מה שאמרתי לכם בנושא זה מראה שהמטריאליזם השתלט יותר ויותר בהדרגה, והיסוד הרוחי באדם לא הובן יותר. היום יש לנו מצב שבו העיקרון שלפיו נפשות אנוש אינן צריכות לדאוג לעצמן אלא הכנסייה צריכה לדאוג להן השתלט על הנפש האנושית. אם עיקרון זה ימשיך לא ייקח זמן רב לפני שהנפשות ימותו ביחד עם הגופים. היום, נפשות אנוש עדיין חיות. עדיין אפשר לעורר אותן אם קיים ידע נכון של הרוח. תוך מאה או שתיים זה לא יהיה אפשרי יותר אלא אם יתקיים מדע של הרוח.

מה יקרה אם המטריאליזם ימשיך? טוב, אתם רואים, מטריאליזם זה בהדרגה ובאורח בלתי נמנע יעשה עצמו מגוחך. אפילו החינוך יהיה משולל נפש ורוח. אינכם יכולים ללמד ולחנך מבלי לדבר על נפש ורוח. אבל אם הדברים באמת ירחיקו לכת עד כדי כך – ואנו יכולים לראות זאת בכמה מקומות – המטריאליזם או שיעשה עצמו מגוחך כאשר ידבר על נפש ורוח, או שיהיה עליו להיעשות כן והגון.

כאשר אני עצמי וכמה ידידים אנתרופוסופיים דיברנו בקונגרס שהתקיים בווינה ב-1922, התפרסם אחרי כן מאמר^[6] שבו כתב המחבר: "אנו עורכים מלחמה כנגד הרוח!" הוא רצה לבטל אותנו במילים אלו. השאלה היא, מה יקרה אם המלחמה כנגד הרוח תיערך ביושר ובכנות? אנשים הרוצים בכנות לחנך ילד בן שש יצטרכו לומר: "הכניעו אותו! זהו למעשה חומר, ולמעשה הוא מניח מראש את הרוח! אולי אנו צריכים לתת לילד גלולה או משהו דומה כדי שהחומר ישתנה. זה יעשה אותו פיקח, ואז הוא ידע את הדברים." זה מה שמקבלים אם המטריאליזם הוא כן. ילדים יכנסו לבית הספר ובדיוק כפי שהיום אנו מחסנים אותם כנגד אבעבועות, למשל, יהיה עלינו לחסן כל ילד בתורו עם פיקחות. אם פיקחות היא דבר חומרי אז חייבת להיות אפשרות להרכיב אותה בחיסון. ילדים אנושיים יקבלו זריקות פיקחות. ואז המטריאליזם יהיה כן. כי אם מישהו אומר שהוא חושב עם מוחו, לא עם נפשו ורוחו, אז חייבת להיות אפשרות גם לעשות את המוח פיקח באופן חומרי ולא באמצעות הנפש והרוח. זהו סוג הסתירה הנוראה שבה ימלכד עצמו המטריאליזם.

הגאולה היחידה אפשרית על ידי השגת ידע של הרוח שוב. זה באמת הכרחי שמדע הרוח יקום שוב ביום זה ובתקופה זו. כי אחרת נפשות אנוש ימותו.

——————————————————————————————

1. זה היה תהליך ארוך שהגיע לשיאו בהחלטה במועצה האקונומית השמינית בקונסטנטינופול ב- 869 ↑
2. בהרצאה שניתנה ב-12.3.1924 ↑
3. ההרמוניה של ארבעת הבשורות – Evangelienharmonie נכתב על ידי הנזיר האלסאזי אוטפריד פון וויסנבורג בערך בשנת 800 עד 870 בחרוזים בגרמנית גבוהה עתיקה. ↑
4. Heliand, הרמוניית הבשורה נכתבה בבתים בני חמש שורות בין 822 ל-840. ↑
5. מרקוס אאורליוס אוגוסט ינוס (354-430). 'המילים המוזרות' עשויות להימצא בהכחשות שלו 1,13,3. ↑
6. עד כה לא הצלחנו לעלות על עקבותיו של מאמר זה. ↑