מסלק ועד לבודהיזם – 06

מסלק ועד לבודהיזם – 06

מסלק ועד לבודהיזם

שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA353/2

16 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך בין הראשון למרץ לעשרים וחמישי ליוני 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

עזרה בהגהה: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה שישית

19/3/1924

השילוש הקדוש, הצורות של הנצרות והאסלם,

מסעי הצלב

השאלה שנשאלה, רבותיי, היא בעלת טווח רחב ונצטרך לכמה מפגשים כדי לדון בה.

היום אני רוצה להיכנס בפירוט יתר לחלק המאוחר יותר של הזמן שבו התפשטה הנצרות. אם נתבונן בנצרות כיום, יש בה שלוש צורות. יש לתאר אותן אם ברצוננו למצוא את הדרך הנכונה לעקוב אחר מה שהתרחש באמת בגלל המיסטריה של גולגותא, בהתחשב ברעיונות השולטים כיום.

הבה ונתאר תחילה את אירופה. כפי שהראתי ביום ההוא, אסיה נמצאת שם, ואירופה היא באמת סוג של חצי אי הבולט מיבשת אסיה. כידוע לכם, היא נראית כך [משרטט]. זוהי נורבגיה, ורוסיה כאן. זה מוביל אותנו לחוף הצפוני של גרמניה. וכאן דנמרק. כאן אנו מגיעים להולנד, צרפת וכאן ספרד. כאן איטליה, יוון, הים השחור ואנו מגיעים לאסיה. אפריקה נמצאת כאן למטה.

קשה לדבר אודות התפשטות הנצרות בזמן הנוכחי משום שהתנאים בלתי רגילים מבחינה זו. אבל אם נתייחס לנצרות כפי שהיתה לפני מלחמת העולם בחלקים אלה של רוסיה נוכל לומר: לנצרות מזרחית זו יש עדיין יותר מן האופי הדתי המקורי שבא מאסיה. דיברתי על הצורות השונות שהחיים הדתיים לבשו אצל המצרים, ההודים והאשורים. הרבה מן הפולחן, פולחן הקורבנות, למשל, שהיה מובן היטב באסיה זרם לתוך הדת שלתוכה נכנסה הנצרות בחלקים מזרחיים אלו. כאשר אתה לומד לדעת את המנהגים הדתיים שם בחלקים אלה אתה מקבל תחושה ישירה שהפולחן הרבה יותר חשוב מאשר התורה. התורה מבקשת לבטא משהו ששייך לעולם הרוח במילים אנושיות, או לפחות במידה שרגשות אנושיים מסוגלים לתפוס עולם זה. היא תמיד מנסה לפנות אל האינטלקט האנושי. הפולחן מצד שני הרבה יותר שמרני והדת היא שמרנית מטבעה באזורים שבהם הפולחן דומיננטי. אנו יכולים אם כן, לומר שהדת המזרחית היא שמרנית בטבעה, והפולחן נחשב לחשוב ביותר בהבאת הדת, חיי הדת, ללבבות אנוש מאשר באזורים מערביים יותר.

הזרם השני בנצרות בא מרומא, והתפשט לצפון, ולכן הושפע מאוד ממיסיונרים שבאו מאירלנד. נצרות זו של דרום ומרכז אירופה תחת ההשפעה של רומא שמרה על הפולחן שלה, אבל גם שמה יותר דגש על התורה מאשר הדת המזרחית. אנשים מודעים הרבה פחות לחשיבותו של הפולחן מאשר חשיבות ההטפה והלימוד. אם כן, היו הרבה יותר מחלוקות על לימוד התורות בתוך הכנסייה הקתולית הרומאית מאשר בכנסייה המזרחית.

היתה גם עוד השפעה אחרת. הנצרות צמחה בתחילת הספירה שלנו והאיסלם חמש או שש מאות שנה מאוחר יותר. שרטטתי את ערב עבורכם ביום אחר. אם אשרטט את אסיה הקטנה שוב, אנו באים לערב כאן למטה, עם הודו שם מעבר. כאן אפריקה, עם מצרים כאן. כאן בערב, האיסלם בא באמצעות מוחמד.[1] האיסלם התפשט במהירות גדולה במחצית השניה של המילניום הנוצרי הראשון מאסיה תחילה לקראת סוריה וכאן לים השחור, ואז דרך אפריקה לאיטליה, ספרד ומערב אירופה. האופי המיוחד של הדת המוסלמית הוא שהיא משלבת יסוד פנטסטי עם יסוד שקול ורציונלי. העיקרון הראשי של האיסלם, אשר התפשט כה מהר בין המאות השביעית והתשיעית, הוא שקיים רק אל אחד, זה שהוכרז על ידי מוחמד.

עלינו להבין מה משמעות הדבר בהיסטוריה העולמית שמוחמד התעקש על עיקרון זה של אל אחד. מדוע הדגיש נקודה זו כל כך? הוא הכיר את האמונה הנוצרית. אין לה שלושה אלים, אבל יש לה שלוש דמויות אלוהיות. אנשים כבר אינם מודעים לזה יותר. הם אינם מבינים שלנצרות מראשיתה לא היו שלושה אלים, אלא שלוש דמויות אלוהיות – אב, בן ו’רוח הקודש’.

מה זה אומר? אתם רואים, המשמעות המקורית בלטינית של ‘אדם, גוף, אישיות’ היתה ‘דמות, מסכה, האופי המיוצג’. ובאמונה הנוצרית המקורית אנשים לא דיברו על שלושה אלים אלא על שלוש דמויות שדרכן מתגלה האל האחד. היתה להם תחושה עבור טבען האמיתי של שלוש דמויות אלו.

הבה ונתאר את הסיטואציה האמיתית ביחס לשלוש דמויות אלו. היום יש לנו מדע המרוחק מן הדת, וכך איננו מבינים יותר סיטואציה זו. הלמדנות נהייתה בלתי תלויה בדת ואנשים אינם חושבים על חיי הדת כאשר הם מדברים על חיי למדנות או מדע. זה היה שונה בזמנים מוקדמים יותר, כולל את הזמנים המוקדמים של הנצרות. כל למדנות נרכשה ביחד עם דת. לא היו להם מלומדים לחוד וכמרים לחוד, כי הכמרים שלהם היו גם מלומדים. זה היה מעל לכל המצב במיסטריות המאוחרות שתיארתי בפניכם.

במיסטריות הללו נראה האדם כחלק מהטבע, נולד מן הרחם כאדם פיזי בעזרת כוחות הטבע. זה, הם חשו וחשבו, היה המקום שבו כוחות הטבע היו פעילים באדם. אם אני מתאר את הדרך שבה האדם הפיזי בא לידי קיום, אני מתבונן בכוחות שיכולים להיראות גם בעץ צומח, במים המתאדים ובגשם הנופל. אלו הם כוחות הטבע. אבל בזמנים קדומים יותר אנשים ראו כוחות רוחיים מאחורי כוחות טבע אלו. כוחות רוחיים פועלים בכל הטבע. הם פועלים כאשר גבישים מתפתחים בהרים, ואבנים גדלות, כאשר צמח מופיע באביב, כאשר מים מתאדים, עננים נוצרים וגשם יורד. אותם כוחות רוחיים פעילים בעובר האנושי המתפתח ברחם. הם פעילים בדם הזורם דרך הורידים ובנשימה פנימה והחוצה. הקדמונים ראו כל דבר בטבע כרוחי וכל דבר באדם כעיקרון האב, קראו לו ‘האב’ משום שלימוד הטבע היה גם כן שייך לדת בזמן ההוא.

הם אמרו לעצמם: “מישהו שהשיג את הרמה הגבוהה ביותר של הארה במיסטריות הוא דימוי של רוח אב זאת. הוא יודע הכל אודות מה שקיים בטבע”. זה היה השלב השביעי במיסטריות.

השלב הקודם היה זה של רוח השמש, כפי שאמרתי לכם. למה מתכוונים אנשים ברוח שמש זו שנקראה מאוחר יותר ‘הבן’? כפי שאמרתי, הכריסטוס התייחס לעצמו כרוח שמש. אנשים אמרו: “בני אדם נולדים באמצעות כוחות הטבע, אותם הכוחות הגורמים לצמחים לצמוח, וכן הלאה. אבל הם מתפתחים במשך חייהם על האדמה. במצב שבו הם נולדים באמצעות כוחות הטבע, איננו יכולים לקרוא להם טובים או רעים יותר משאנו יכולים לומר זאת על צמח”. לעולם לא תחלמו לקרוא לצמח הבלדונה (אטרופה רפואית) רשע משום שהוא רעיל לבני אדם. אתם תאמרו שאין זו אשמתו. לצמח הבלדונה אין רצון שחי בו ואילו לאדם יש. כאשר ילד נולד איננו יכולים לומר שהוא יהיה טוב או רע בגלל כוחות הטבע. הוא נהיה טוב או רע בגלל שהרצון האנושי יתפתח בהדרגה. אם כן, בניגוד לכוחות הפעילים בטבע, אנשים קוראים לעיקרון הפעיל ברצון האנושי – עיקרון שיכול להיות טוב או רע – בנו של האל או רוח השמש. מישהו שיכול להגיע לשלב השישי במיסטריות יהיה בפשטות הנציג של זה. כל הנציגים האינדיבידואלים של השלב השישי היו נציגים של העיקרון האלוהי על האדמה. אנשים ידעו שהשמש אינה רק גוף של גז. השמש העניקה לא רק אור וחום, אלא גם כוחות המפתחים את הרצון. כך, לא רק אור וחום באים מהשמש אלא גם רוח השמש. האל הבן היה גם רוח השמש. אנשים אמרו, אם כן, שהאל האב נמצא בכל מקום בעולם הטבע והאל הבן בכל מקום שבני אדם מפתחים רצון עצמאי.

אנשים אז חשבו משהו מאוד מוזר. הם שאלו: “האם זה עושה את האדם שווה יותר או שווה פחות כאשר הוא מפתח רצון עצמאי? הם עדיין שאלו עצמם שאלה זו בזמן שבו באה הנצרות.

רבותי, חישבו על מוצר טבעי כל שהוא, אפילו גבוה כמו חיה. כעת, אם פרה מתבגרת, תגידו בוודאי שאנשים ישלמו פחות בשבילה משישלמו עבור פרה צעירה. זה נכון, אבל זו לא הנקודה, כי אנו מבינים שהפרה איבדה מערכה לא בגלל משהו פעיל בתוכה כמו הרצון, אלא בגלל התרחשות טבעית. אדם העושה מעשים רעים מפתח את רצונו בדרך שאינה טובה, יהיה שווה פחות מערכו הטבעי. בני אדם צריכים אם כן אל שלישי שיוכל להדריך אותם להפוך את רצונם שוב לטוב, טוב באמת, להבריא רצון שנהיה חולה. וזו היתה הצורה השלישית של האלוהי, רוח הקודש, אשר תמיד יוצגה בשלב החמישי של התקדשות במיסטריות, וניתן לה השם של האומה.

האנשים בזמנים עברו אמרו שהעיקרון האלוהי מתגלה בשלוש דרכים. אתם רואים, הם אמרו: “ישנו האל של הטבע, האל של הרצון, והאל של הרוח, היכן שהרצון מבריא שוב ונהיה רוחי.” הם למעשה אמרו זאת, כי המילים העתיקות מובנן רק זאת. ‘אב’ היה משהו שקשור עם המקורות של העולם הפיזי, עיקרון טבעי. בשפות שיש לנו עכשיו, אבדה המשמעות של מילים אלו. אבל אנשים אלו של הזמן העתיק הוסיפו משהו כאשר אמרו שקיים אל של טבע, האב, אל של רצון, הבן, ואל של רוח, רוח הקודש המבריאה את כל מה שנחלה בגלל הרצון. הם הוסיפו: “שלושה אלה הם אחד.” האמירה החשובה ביותר שלהם, השכנוע העמוק ביותר שלהם היה אם כן זה: “לאלוהי יש שלוש צורות, אבל שלוש אלה הן אחד.”

משהו אחר שהם אמרו היה: “אם אתה מתבונן באדם, אתה רואה הבדל גדול בינו לבין עולם הטבע. אם אתה מתבונן באבן, מהו הפועל בה? האל האב. אם אתה מתבונן כאדם, כאדם פיזי, מהו הפועל בו? האל האב. אולם, אם תביט באדם כנפש אם תביט ברצון שבו, מהו הפועל בו? האל הבן. ואם תחשבו על עתיד האנושות, כיצד זו תהיה ביום שבו כולם שוב יהיו בריאים ברצונם – זהו המקום שבו פועל האל הרוח.” כל שלושת האלים, הם אמרו, פועלים באדם. יש שלושה אלים או צורות אלוהיות. אבל הם אחד, והם גם פועלים כאחד באדם.

זו היתה האמונה הנוצרית המקורית. אם נחזור לאחור לזמנים הנוצריים המוקדמים נמצא אנשים שעדיין אומרים שהם משוכנעים בכך. הם אמרו: “כן, רוח מרפאת זו המביאה בריאות צריכה לפעול בשתי דרכים. תחילה היא צריכה לפעול על האספקט הפיזי הבא מן האב, כי הטבע יכול ליפול לידי מחלה. והיא צריכה לפעול על העיקרון שבא מן הבן, משום שהרצון, גם הוא, צריך ריפוי.” מה שהם אמרו, אם כן, שעל רוח הקודש לפעול בדרך כזו שתנבע מהאב ומהבן. זו היתה האמונה המקורית של הנוצרים.

על מוחמד נאמר שחרד ודאג מאוד. הוא ראה שהפאגאניזם הקדום עם האלים הרבים שלו הולך ומתנוון ויהרוס את האנושות. הוא ראה איך שהנצרות מתפתחת ואמר לעצמו גם היא נושאת את הסכנה של ריבוי אלים, כלומר, שלושה אלים. הוא לא הבין שאלו היו שלוש צורות של האלוהי ולכן הלך בכיוון המנוגד, ושם דגש על כך שיש רק אל אחד, שמוחמד מכריז עליו וכל דבר אחר שנאמר על האלים הוא מוטעה.

דוגמה זו הוכרזה בכל מקום בפנאטיות גדולה, וכתוצאה מכך החשיבה על שלוש דמויות אלוהיות חסרה לחלוטין באיסלם. הם מדברים רק על האל האחד שאותו הם תופסים כאב של כל הקיים. החשיבה באיסלם היתה, אם כן, שבדיוק שכפי שאבן אינה מתהווה למה שהיא מתוך רצונה החופשי, וכפי שלצמח אין רצון משלו והצבע הצהוב או האדום של פרחיו ניתן לו מן הטבע, כך כל דבר באדם, גם כן, צומח מתוך הטבע. זה הביא למושג נוקשה של גורל באיסלם – אנו קוראים לזה פטליזם – שהאדם צריך להיכנע ללא תנאי, לגורל שנגזר מראש. אם הם מאושרים, זה משום שהאל האב רוצה בזאת. אם אינם מאושרים, זה משום שזה רצונו של האל האב. הם צריכים להיכנע לגורלם. זה היה האספקט הדתי של האיסלם.

מוחמד ראה כל דבר באדם כזהה לזה שבטבע, וזה הקל עליו לקבל את כל האמנות העתיקה וכל הדרך הישנה של החיים לעומת הנצרות. הנצרות היתה עסוקה מעל לכל בריפויו של הרצון האנושי. האיסלם לא עסק בזה, ולא ראה כל סיבה לעשות זאת. אם נגזר שאדם יהיה רע, אז זה רצונו של האל האב. הנוצרים אמרו: “הפגאנים הקדומים היו עסוקים בעיקר עם האל האב. עלינו להציב כנגד זה את האל הבן.” מוחמד, ומעל לכל חסידיו, לא אמרו זאת. הם אמרו: “לפגאנים הקדומים היו אולי הרבה אלים, אבל הם גם סגדו לטבע, והאל האחד פועל בזה.” הרבה מן הידע הישן והאמנות הישנה נשתמרו אם כן באיסלם. במאה התשיעית, לדוגמא, שארלמן[2], מלך הפרנקים ומאוחר יותר קיסר, אחד מן השליטים הגדולים ביותר של אירופה בימי הביניים ודמות היסטורית ידועה היטב, מצא קושי גדול בלימוד קרוא וכתוב. הישגיו באמנות ומדע היו קטנים מאוד בהשוואה לאלו שהושגו תחת שלטונו של הרון אל-רשיד[3] שהיה כליף בגדד באותו זמן. הרבה מן האמנות והמדע של הזמנים הפגאנים הקדומים נשמרו שם. זה הגיע לאירופה מאוחר יותר, מן הדרום, דרך ספרד.

הנצרות התפשטה מרומא. אנו יכולים לומר שהאיסלם שבא מאסיה, עקף אותה. נערכו קרבות גדולים בין הנוצרים למוסלמים. וחסידי האיסלם עשו משהו מאוד מוזר. אתם יודעים שכאשר חונה צבא כל שהוא היכן שהוא, אפשר להשיג הרבה מבחינה אסטרטגית אם מקיפים אותו בחשאי ומתקיפים אותו מן הצד השני. זה באמת מה שקרה עם האיסלם והנצרות. חסידי האיסלם עקפו את הנצרות מדרום ותקפו מן האגף השמאלי.

אבל, אתם רואים, אם זה לא היה קורה, אם כל מה שהיה קורה היה רק התפשטות הנצרות, לא היה לנו מדע היום. היסוד הדתי שבאיסלם נדחה ונהדף. אבל היסוד שלא היה מעורב בסכסוך הדתי אלא שימר ידע קדום ונשא אותו הלאה אכן נכנס לאירופה עם האיסלם. שם למדו האירופאים את הדברים שנהיו לחלק מן המדע המודרני. שני דברים אם כן חיים בנפש האירופאית כיום: יש לנו את הדת שבאה עם הנצרות ואת המדע שבא עם האיסלם, גם אם בדרך עקיפה. הנצרות שלנו היתה מסוגלת להתפתח בדרך שהתפתחה רק בזכות הידע והמדע שהושפעו על ידי האיסלם.

זה עורר תשוקה גדולה מתמיד במערב אירופה להגן על הדת, כי לטקס יש השפעה גדולה על אנשים. כאן הנטיה שבאה מרומא היתה להפחית מחשיבותם של טקסים גם אם המשיכו לקיימם. הדוגמה שלטה והיה צורך להגן עליה כל הזמן כנגד המתקפה האיסלמית. כל ימי הביניים נמשכו מאבקים אלו אשר תחילה נערכו בשדה הקרב ואחר כך בנפשות בני אדם. כל מה שאנו קוראים תרבות או ציביליזציה אירופאית התפתח בהדרגה במחצית השניה של ימי הביניים. ומה התפתח שם?

שם במזרח, כל הדרך לרוסיה ובאמת ביוון, הנוצרים לא יכלו אלא להישאר נאמנים למסורות הישנות. זה אומר לבצע פעילויות חיצוניות, גם אם היו בעלות טבע סימלי טהור. הם לקחו בחשבון את עולם הטבע ונטו הרבה יותר לשים דגש על האל האב ולא על האל הבן. בדיוק כפי שעיקרון הגורל שקיבל מוחמד היווה כניעה מוחלטת לאשר מצווה האל האב, כך גם עלה האל האב בחוזקה רבה יותר בנצרות המזרחית מאשר הבן בדרך שבה הלך צביון האמונה. המפנה המוזר בחשיבה אשר התרחש היה שאנשים במזרח נצמדו בחוזקה לכריסטוס, אבל העבירו את תכונותיו של האל האב לכריסטוס. מין ענן כיסה את הכל שם. אנשים דיברו פחות על האל הבן. הם נהיו נוצרים, הכירו בכריסטוס כאל שלהם, אבל ראו בו את התכונות של האל האב. ההשקפה שהתפתחה בדת המזרחית הזו היתה באמת: כריסטוס, אבינו. מושג זה של כריסטוס, אבינו נמצא בכל הדת המזרחית.

ואילו כאן, באירופה עצמה, אנשים רצו להילחם באיסלם, ברעיון של אל אחד בלבד שאין לו שלוש צורות, וכך המושג של שלוש ישויות אלוהיות התקבע בחוזקה.

טוב, כידוע לכם, רבותי, אפשר להילחם לזמן מה, אנשים יכולים לשבת יחדיו ולהיות בסכסוך מתמשך. אחד אומר דבר אחד והשני אומר דבר אחר. אחר כך הם נלחמים. אבל מהי התוצאה בדרך כלל? לבסוף הם נפרדים, כל אחד הולך לדרכו. סוף הסכסוך הוא שאנשים מסכימים להישאר במחלוקת. זה מאוד נדיר שמושג הסכם, במיוחד אם הסכסוך הוא בעל חשיבות. אתם זוכרים כיצד היתה תחילה מפלגה סוציאליסטית. היו בה הרבה סכסוכים. היו בה אגף ימני ואגף שמאלי. במשך הזמן שני האגפים נהיו לארגונים נפרדים. כך זה גם היה עם התפשטות הנצרות. שם באסיה, במזרח, אנשים חשבו יותר על האל האב גם אם נצמדו לכריסטוס. באירופה הם הבדילו יותר בין האב והבן. הם רבו ונלחמו על כך עד למאה התשיעית או העשירית ואז בא הפיצול הגדול. הכנסייה המזרחית נקראת הכנסייה האורתודוקסית כיום כי היא ממשיכה עם הדברים הישנים, המקוריים, נפרדה מן הכנסייה המערבית, הכנסייה הרומאית קתולית. זה היה הזמן שבו הופיעה החלוקה הגדולה שבין הכנסייה המזרחית, הנצרות המזרחית, והנצרות המערבית.

זה נמשך זמן מה. במאות ה-11, 12 ו- 13 אנשים התרגלו לרעיון של אספקט מזרחי ומערבי. ואז קרה משהו שבמובנים מסוימים שיבש את הכל שוב. אלה היו מסעי הצלב.

מוחמד פעל תחילה בקרב הערבים שהיו הראשונים לקבל עליהם את האיסלם. לערבים היתה דת טבעית חזקה ולכן היו מוכנים להבין את הרעיון של האב, ולהכיר באל האב. בימים הקדומים של האיסלם התפתח הרעיון של האל האב הפועל בטבע, כולל בטבע האנושי.

אז באו שבטים מאזורים רחוקים של אסיה. צאצאיהם היום הם התורכים. הם נלחמו כנגד הערבים. הדבר המוזר אודות המונגולים הללו, שצאצאיהם הם התורכים, שלא היה להם באמת אל טבע. כמו העמים של הציביליזציות הקדומות לא היתה להם עין עבור הטבע, כזו שהיוונים פיתחו כה בעוצמה.

התורכים באו מבתיהם המקוריים ללא תחושה עבור הטבע אבל עם תחושות עזות כלפי אל רוחני, אל שניתן להתקרב אליו רק במחשבה ולעולם אין לראותו בעין. דרך מסוימת זו של התקרבות לאל נהייתה חלק מהאיסלם. התורכים קיבלו את הדת המוסלמית של העם שכבשו אבל שינו אותה כדי שתתאים לרעיונות שלהם. ובעוד שהאיסלם קיבל הרבה ממה שהגיע מזמנים קדומים, גם אמנות וגם מדע, התורכים באמת זרקו החוצה כל דבר שיכול להיקרא אמנות או מדע ובאמת נהיו עוינים לאמנות ולמדע. הם היו לאימת העמים המערביים, אימה ופחד לכל מי שקיבל את הנצרות.

אתם רואים, האיזור שבו צמחה הנצרות, בארץ ישראל, עם ירושלים, היה קדוש במיוחד לנוצרים. רבים עלו לרגל לשם מכל חלקי המערב, מה שהיה כרוך בקורבנות גדולים. אנשים רבים היו עניים מאוד והתקשו להשיג את האמצעים עבור מסע לארץ ישראל כדי לבקר את הקבר הקדוש, כפי שנקרא, והם עשו זאת! כאשר הגיעו התורכים, העלייה לרגל הפכה למסוכנת, כי התורכים הרחיבו שלטונם לארץ ישראל והתאכזרו לעולי הרגל הנוצרים. האירופאים רצו לשחרר את ירושלים כדי שאנשיהם יוכלו לבקר שם. הם רצו לבסס שלטון אירופאי בארץ ישראל ולכן ערכו מסעות כבירים אלה שנקראו מסעי הצלב. הם לא השיגו את מה שהתכוונו להשיג אבל הם שיקפו את המלחמה, הקרב, שבין הנצרות המערבית וגם הנצרות המזרחית לבין האיסלם התורכי. היה צריך להציל את הנצרות מפני הדת המוסלמית שנהייתה תורכית.

אנשים רבים הלכו אז לאסיה להילחם. מה הם מצאו שם? מסעי הצלב החלו במאה ה-12 ונמשכו כמה מאות שנים, באמצע ימי הביניים. מה היה הדבר הראשון שראו הצלבנים שהלכו לאסיה? הם ראו שהתורכים הם אויב מטיל אימה. אבל כאשר נושא הצלב הביט סביבו קצת בימים ללא לחימה הוא מצא כמה דברים מוזרים. הוא פגש מן הסתם באיש זקן אשר פרש לבקתתו העלובה היכן שהוא ולא העסיק עצמו עם תורכים, נוצרים או ערבים אבל הראה נאמנות ראויה לציון לתרבות, לחכמה ולידע הדתי של הזמנים הפאגאנים הקדומים. התורכים לא התייחסו לזה. הציביליזציה הרשמית עקרה זאת משורש. אבל היו אנשים רבים כאלה. וכך למדו האירופאים לדעת הרבה מן החכמה העתיקה שלא התקיימה יותר בנצרות. הם הביאו אותה עמם לאירופה בשובם.

דמיינו לעצמכם כיצד התרחשו הדברים אז. קודם לכן, הערבים הגיעו לאירופה דרך איטליה וספרד, והביאו עמם את האמנות והחשיבה המדעית שהתפשטו ונהיו למדע המודרני שלנו. וכעת החכמה העתיקה מן המזרח מובאת חזרה ושניהם מתערבבים יחדיו. כתוצאה מכך התפתח משהו מיוחד באירופה.

אתם רואים, הכנסייה הרומאית אימצה את הטקס, השתמשה בו פחות משעשתה הכנסייה המזרחית. היא אימצה את הטקס אבל גם פנתה בעוצמה אל הלימוד. אבל בלימוד של הכנסייה הישנה, חינוך דתי היה קשור לאישיות. זה נשאר כך עד לתקופת מסעי הצלב. ההוראה כללה את מה שהטיפה הכמורה ואושר על ידי מועצות הכנסייה. ומלבד זה היתה גם ‘הברית החדשה’, כפי שנקראה, הכתבים הקדושים. אנשים שלא היו כמרים, נאסר עליהם לקרוא את הכתבים הקדושים וזה נאכף בקשיחות. זה נחשב לדבר נורא אם מישהו רצה לקרוא את הכתבים הקדושים בזמנים מוקדמים אלה לפני מסעי הצלב. לא הרשו זאת. לאנשים המאמינים היה אם כן רק מה שהכמרים לימדו, לא היתה להם גישה לכתבים הקדושים.

המדע אשר הובא על ידי הערבים והחכמה העתיקה מן המזרח גרמו להרבה אנשים להרגיש: “זהו משהו אשר הכמרים הנותנים לנו הדרכה אינם יודעים. יש הרבה יותר חכמה מעבר למה שהם מלמדים.” צמחה נטיה, כוונה, לקרוא את הכתבים הקדושים בעצמם ולהכיר ולדעת את הברית החדשה. הפרוטסטנטיות, הסוג השלישי של הנצרות התפתחה מתוך זה, עם לותר[4] נציגה המיוחד, אבל המגמה כבר היתה שם לפניו.

קחו את האזורים, לדוגמא, של צ’כוסלובקיה, בוהמיה ובוואריה של ימינו. קחו את האזורים הללו לאורך הריין, מהולנד לתוך גרמניה – אני יכול לציין עוד אזורים גם כן. אחוות ואגודות התפתחו בכל מקום באזורים אלו. כאן, לאורך הריין, התפתחה אחווה של חיי קומונה, כאן יותר מזרחה, התהוותה הכנסייה המורבית או הכנסייה החדשה של הברטרנים. מה היו מטרותיהן? הברטרנים אמרו: “הנצרות שבאה מרומא אינה הנצרות האמיתית. האמונה הנוצרית היא משהו שאתה צריך למצוא מתוך החיים הפנימיים”. תחילה היתה המטרה למצוא את מקורות הנצרות בדרך פנימית. מאוחר יותר הם גם אמרו שצריך להכיר את הבשורות. שתי המטרות באו מאותו מקור.

אתם רואים, זה היה ההבדל הגדול בין הוּס[5] אשר היה פחות עסוק בבשורות. מה שעניין אותו הוא שהנצרות תתחיה מבפנים. מאוחר יותר זה לבש צורה חיצונית יותר עם לימוד הבשורות.

הבשורות נכתבו תחת תנאי חיים שונים מאוד. הן מדברות בדימויים, ודימויים אלה לא הובנו יותר בזמנים מאוחרים. הרשו לי לתת לכם דוגמא.

סיפור מן הבשורות מספר על כריסטוס שריפא חולה. בזמן ההוא הפרעות עצביות היו הרבה יותר נפוצות באזורים שבהם לימד מאשר מחלות הקשורות עם איברים מסוימים. הפרעות עצביות אפשר לרפא לעיתים קרובות בעזרת מילים טובות, עם האהבה שאדם אחד נותן לשני. ברוב המקרים אנו נותנים לחולה ריפואי מסוג זה. אבל שם אנו קוראים: “כאשר שקעה השמש, אסף כריסטוס את האנשים סביבו וריפא אותם.”[6] אנשים אינם מחשיבים את הקטע הזה כמשמעותי כאשר הם קוראים אותו היום. זה נראה להם כמתייחס לשעות היום. השאלה היא, מדוע ניתן הזמן בנקודה זו? משום שהמחבר רצה לומר: “הכוחות שאדם מפתח כשהוא רוצה לרפא אחרים גדולים יותר כאשר השמש אינה נמצאת למעלה בשמיים וקרניה באות דרך האדמה מאשר בזמן שבו השמש נמצאת למעלה בשמיים”. זה מאוד משמעותי שנאמר שם: “כאשר שקעה השמש, אסף כריסטוס את האנשים סביבו וירפא אותם”. אנשים אינם שמים לזה לב יותר. כוונת הדברים היתה לומר שכריסטוס השתמש בכוחות הטבעיים המצויים בבני האדם כאשר ריפא אותם. הבשורות תורגמו בתקופה שבה כבר אי אפשר היה להבין אותן. ביסודו של דבר רק מעט מאוד מן הבשורות הובן באמת.

זה באמת היה נכון ביחס לכל האזורים הללו. גם בנצרות המזרחית וגם במערבית וגם בנצרות הפרוטסטנטית, ודברתי על כך בהרבה הזדמנויות אחרות. משהו שבתחילה הובן היטב נמשך על ידי המסורת וכבר לא הובן יותר. אפשר לומר שלכל אחת משלוש הצורות של הנצרות היה אספקט עיקרי אחד. לנצרות המזרחית היה האל האב, אם נקרא הכריסטוס. לכנסייה הרומית קתולית של המערב היה האל הבן, ואל אל האב רק הביטו מעלה כעל איש זקן עם זקן ארוך שעדיין הופיע בציוריהם, אבל הם לא דיברו הרבה על האל האב. ולנצרות הפרוטסטנטית היה האל הרוח. הם דנו בשאלות כמו “כיצד נשחרר עצמנו מחטא? כיצד נתרפא מהחטא? כיצד אדם מצדיק את עצמו בפני האל?” וכן הלאה. לנצרות במקורה היה אל המיוצג בשלוש דמויות. הוא נתחלק לשלוש אמונות. לכל אחת מהן יש חתיכה, חתיכה מקורית, של נצרות.

לא יהיה זה אפשרי ליצור מחדש נצרות מקורית אם נחבר יחדיו את שלוש החתיכות. יש לייסד אותה שוב על ידי אנשים שימצאו את הכוחות הנכונים בתוכם, כפי שהתחלתי להראות ביום אחר. רציתי לציין זאת היום כך שתוכלו לראות כמה קשה יהיה לשוב חזרה לנצרות מקורית. אם תשאלו נוצרים במזרח: “מהי הנצרות האמיתית?” הם יאמרו, “כל דבר השייך לאב”, והם יקראו לאב “כריסטוס”. אם תשאלו אנשים בכנסייה הקתולית רומאית מהי מהותה של הנצרות, הם ידברו על כל שקשור עם החטא של האדם, הרוע של הטבע האנושי, ושבני האדם צריכים להיגאל מסבלם, וכן הלאה. הם ידברו על כל דבר הקשור לבן, הכריסטוס. אם תשאלו נוצרים פרוטסטנטים אודות הטבע העיקרי של הנצרות הם יאמרו: “מדובר פה בעיקרון של השגת בריאות ברצון, לתת לרצון להירפא, והצדקה בפני האל.” הם מדברים על רוח הקודש, וקוראים לה הכריסטוס.

כך התהווה כל מה שיש לנו היום. אנשים אינם חושבים: “עלינו להביא עכשיו יחדיו את שלושת האספקטים הנפרדים של הנצרות.” הם אומרים: “איננו מבינים דבר מכל זה היום!” זה מה שיצר את מצב הרוח שיש לנו היום, ואת הצורך למצוא שוב את הנצרות.

בשבת[7] הבאה אני רוצה לדבר בפניכם אודות המיסטריה של גולגותא בדרך זו. אני מקווה שיתאפשר אז לגמור ולהשיב על שאלה מיוחדת זו.

———————————————————————————————-

  1. מוחמד (מובנו בערבית ‘המבורך’) 570-632
  2. שארלמן 742-814
  3. הרון אל-רשיד (763?-809) כליף בגדד 786-809.
  4. מרתין לותר (1483-1546)
  5. יאן הוס הצ’כי (1415-1369)
  6. מרקוס 32:1 “ויהי בערב כבוא השמש ויביאו אליו את כל החולים ואת אחוזי השדים. וכל העיר נאספו יחדיו פתח הבית. וירפא רבים…”
  7. השיחה הבאה לא התקיימה למעשה בשבת אלא ביום רביעי שלאחריה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *