משמעותם וקשרם עם האבולוציה

מאת: רודולף שטיינר

11 הרצאות שניתנו בדורנאך GA180 1918-1917

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה 1

מחזוריות הזמן של מאורעות היסטוריים

23.12.1917

אמת, המחוברת באינטימיות עם שאיפות אנושיות ובמשך מאות שנים קשורה מקרוב ללב האנושי עם פסטיבל שסימלו המודרני הוא עץ חג המולד, מבוטאת במילים שמהדהדות מאז הזמן של המיסטריה של גולגותא והיא צריכה להיות טבועה יותר עמוק באבולוציה של האדמה. אמת זו, שנראתה במשך התקופות, מחוברת עם המילים: "והוא נולד מרוח הקודש מהבתולה מרים" (Et Incarnatus est de Spiritu Sancto ex Maria Virgine).

רוב האנשים היום נראים כמייחסים רק חשיבות מעטה למילים אלו כשהם עושים את מיסטריית הפסחא של הרוזנקרויצרים. אנו יכולים אפילו לומר שלמחשבה המודרנית מופיעה המיסטריה המרכזית של הנצרות, התחייה מהמוות, שאינה מכוונת יותר לאמיתות של עולם הרוח, כה מדהימה כמו המיסטריה של חג המולד, המיסטריה של העולם שנהיית לבשר, המיסטריה של לידת הבתולים. החלק הגדול של האנושות המודרנית מגלה הרבה יותר סימפטיה לאנשי המדע המתארים את הלידה הבתולית כ"לגלוג מחוצף על ההיגיון האנושי" מאשר את המשתוקקים לקחת את המיסטריה הזו במשמעות רוחית.

ידידיי היקרים, המיסטריה של ההתגשמות על ידי רוח הקודש דרך הבתולה התחילה להפעיל את השפעתה מזמן המיסטריה של גולגותא. במובן אחר ניתן היה להרגיש אותה לפני מאורע זה.

אלו שהביאו את המתנות הסמליות של זהב, לבונה, ומור לתינוק ששכב באבוס של מיסטריית חג המולד, של לידת הבתולים, עשו זאת דרך המדע העתיק של הכוכבים. המאגים שהביאו את המתנות של זהב מור ולבונה היו, במובן של החוכמה העתיקה, אסטרולוגים, היה להם ידע של תהליך רוחי זה שפועל בקוסמוס כאשר סימן מסוים מופיע בשמיים המכוכבים. סימן אחד כזה הם הכירו כאשר, בלילה שבין 24 ל-25 בדצמבר, בשנה שאנו היום מחשיבים כשנת לידתו של ישוע, השמש, הסמל הקוסמי של ישוע המושיע, קרנה אל האדמה מקבוצת הכוכבים של מזל בתולה. הם אמרו: "כאשר קבוצות הכוכבים של השמיים הם כאלה שהשמש עומדת בבתולה בלילה שבין 24 ל-25 בדצמבר, אז מתרחש שינוי חשוב באדמה. אז מגיע הזמן עבורנו להביא זהב, הסמל של הידע שלנו של הדרכה אלוהית שעד כה חיפשנו רק בכוכבים, ועד לאימפולס שעכשיו נהיה חלק של האבולוציה הארצית של המין האנושי. אז יבוא זמן עבורנו להציע לבונה, הסמל של הקורבן, הסמל של המעלה הטובה ביותר. מעלה טובה ביותר זו יש להציע בדרך כזו שהיא מחוברת עם הרוח המחובר, לכריסטוס שצריך להתגשם באדם שאליו אנו מביאים את הלבונה."

"והמתנה השלישית, המור, זהו הסמל של הנצחי באדם, שאנו חשים מזה אלפי שנים שהוא קשור עם הכוחות המדברים אלינו מקבוצות הכוכבים. אנו מחפשים זאת הלאה בהביאנו זאת כמתנה עבורו שהוא צריך להוות אימפולס חדש עבור האנושות. דרך זה אנו מחפשים את האלמוות שלנו, דרך זה אנו מחברים את נפשנו שלנו עם אימפולס הכריסטוס. כאשר הסמל הקוסמי של כוח העולם, השמש, זורח בקבוצת הבתולה, אזי מתחיל זמן חדש עבור האדמה."

זו היתה האמונה שהחזיקה במשך אלפי שנים, וכפי שהמאגים חשו משוכנעים להניח לרגלי הילד הקדוש את חוכמת האלים, את המעלות המוסריות של האדם, ואת ההתגשמות של האלמוות האנושי, מבוטאים באופן סמלי בזהב, בלבונה ובמור, משהו היה חוזר כמאורע היסטורי שמבוטא באופן סמלי במיסטריות לאינספור ובטקסי קורבן לאינספור במשך אלפי שנים. במיסטריות וטקסים אלו היו מיוצגים ציונים נבואיים של המאורע שהתרחש כאשר השמש עמדה באמצע הלילה בין 24 ל-25 בדצמבר בסימן בתולה, כי זהב, לבונה ומור, הוצעו גם בלילה קדוש זה, לסמל של הילד האלוהי השמור במקדשים העתיקים כמייצג של השמש.

כך, ידידיי היקרים, במשך כמעט אלפיים שנה נשמעו בעולם המילים הכריסטיאניות:

"Et Incarnatus est de Spiritu Sancto ex Maria Virgine" וכך מאז שהחשיבה האנושית קיימת בעולם. בזמננו אנו יכולים להציג את השאלה: "האם האדם באמת יודע לְמה הוא צריך לשאוף כשהוא חוגג את חג המולד?" האם קיימת היום מודעות אמיתית לעובדה, שמתוך הגבהים הקוסמיים, תחת סימן קוסמי, מופיע כוח קוסמי דרך לידת בתולים – המובנת באופן רוחי – והנרות הזוהרים על עץ חג המולד צריכים להאיר את לבנוּ ולגרום להבנה של העובדה שנפשות אנוש קשורות באופן הכי אינטימי ופנימי עם מאורע שהוא לא רק ארצי, אלא ארצי קוסמי? הזמנים הם רציניים וחמורים, וזה נחוץ בזמנים רציניים שכאלה לתת תשובות רציניות לשאלות רציניות, כמו זו שעלתה כאן. עם שאלה זו בראשנו נעיף מבט במחשבות של האנשים המובילים של המאה ה-19 ונראה אם הרעיון של כריסטוס חי באנושות המודרנית בדרך הזו כדי לתת מוצא למחשבות: למיסטריה של חג המולד יש משמעות בעובדה שהאדם רוצה לחגוג משהו נצחי לאורם של נרות חג המולד.

תחילה ניקח את המילים של סופר, ארנסט רנאן, שהִרבה ללמוד את האישיות של ישוע וניסה לתת תמונה של ישוע כריסטוס מתוך התודעה של המאה ה-19. ארנסט רנאן שם לב לערים של ארץ ישראל עם עיניו הפיזיות באופן מאוד מטריאליסטי. הוא השתוקק לעורר בנפשו שלו, מנקודת ראות מטריאליסטית, תמונה של האישיות הידועה במשך המאות כמושיע של העולם. וזה מה שהוא אמר: "טבע חיצוני יפיפה נוטה ליצור הרבה פחות רוח צנועה ופשוטה – רוח שהיא פחות מונותיאיסטית בבירור, אם מותר לי להשתמש בביטוי – אשר מטביעה אופי אידיאלי ומקסים על כל הדרמות של הגליל. הארץ העצובה ביותר בעולם היא אולי האיזור שמסביב לירושלים. הגליל, מצד שני, היה ירוק, מוצל, מחוז מחייך, הבית האמיתי של שיר השירים, והשירים של האישה האהובה. במשך החודשים מרץ ואפריל הארץ יוצרת מרבד של פרחים שאין דומה לו בצבעו. החיות הן קטנות ועדינות מאוד – צבים ויונים עדינים ויפים, ציפורים כחולות כה עדינות שהן נחות על עלי העשב מבלי לכופף אותם, עפרונים מצוייצים שמזנקים כמעט מתחת לרגלי ההולך, צבי מים קטנים עם עיניים עדינות ומלאות חיים, חסידות עם הופעה רצינית וצנועה, ביישנית, המרשות לאדם להתקרב אליהן, כאילו הן מזמינות את התקרבותו."

ובכן, ארנסט רנאן מעולם לא ניסה לתאר את האידיאל הזה של הגליל, כה רחוק מהמאורעות ההיסטוריים של העולם, כדי שייראה טבעי שבאידיאל זה, בנוף צנוע זה, עם הצבים והיונים והחסידות, כל הדברים הללו היו יכולים לגרום לכך שהאנושות במשך מאות שנים קישרה אותם עם חייו של המושיע של העולם.

ובכן, ידידיי היקרים, אמת זו שממנה האדמה קיבלה את משמעותה, האמת שלקראתה הביטה האנושות במשך מאות בשנים, מושכת את החושב של המאה ה-19 רק כאידיאל עם צבים, יונים וחסידות.

ארנסט רנאן ממשיך: "כל ההיסטוריה של הנצרות בתחילתה נהייתה בדרך זו פסטורלית ומענגת. משיח בחגיגת נישואים, אהובה, וזכוס [zaccheus] הטוב קורא לסעודתו את המייסדים של מלכות השמיים כמו תהלוכה של כלות – זה מה שהגליל מציע באומץ וזה מה שהעולם קיבל."

זהו, ידידיי היקרים, אחד מהקולות של המאה ה-19. בואו ונקשיב כעת לקול אחר, לקולו של ג'ון סטיוארט מיל, שגם הוא השתוקק למצוא דרך מהמודעות של המאה ה-19 לישות אשר האנושות הכירה כמושיע העולם במשך מאות שנים, ובמשך אלפי שנים להכרה הנבואית של האדם.

ג'ון סטיוארט מיל אמר: " אחרי כל מה שהרציונליסטים הרסו מהנצרות, הכריסטוס נשאר, דמות יחידה במינה, כה שונה מקודמיה כמו מיורשיה, ואפילו מאלה שנהנו מהזכות לקבל את הוראתו האישית. אומדן זה אינו פוחת אם אנו אומרים שהכריסטוס של הבשורות אינו היסטורי, כי איננו במצב שנוכל לדעת מתוך מה שהיה שווה בו התווסף להולכים אחריו, כי מי בקרב תלמידיו, או ההולכים בעקבותיהם, היה יכול לחשוב את הדיבורים המיוחסים לישוע, או לדמיין חיים ואישיות כמו אלו המתוארים בבשורות?

לבטח לא הדייגים של הגליל, אפילו לא פאולוס הקדוש, שכל אופיו ונטיותיו הם מסוג אחר למדי, לא הכותבים הנוצריים המוקדמים. את סוג המילים שאפשר להוסיף ואשר נכנסו על ידי המלומדים אפשר לראות בחלק המיסטי של הבשורה של יוחנן, אשר לווה מילים מפילון ומן הפלטוניסטים של אלכסנדריה ושם אותן בפיו של המושיע, שאמר דברים רבים אודות עצמו אשר שריד מהן לא מופיע בבשורות האחרות. המזרח היה מלא באנשים שהיו יכולים לגנוב כל מספר של אמירות שכאלה, אפילו הכיתות הרבות של הגנוסטים עשו זאת בזמנים מאוחרים יותר. החיים והשיעורים של ישוע נשאו את החותם והרושם של עמקות שכזו ומקוריות אישית שכזו, שאם נכחיש לעצמנו את הציפייה למציאת דיוק מדעי, הנביא מנצרת ממוקם במקום הראשון בין האנשים הנערצים שבהם המין האנושי צריך להתגאות, אפילו בהערכה של אלו שאינם מאמינים בהשראתו האלוהית. כאשר רוח יוצאת דופן זאת היתה מצוידת באיכויות של הרפורמאטורים הגדולים ביותר והקדושים המעונים שחיו אי פעם על האדמה, איננו יכולים לומר שהדת עשתה בחירה גרועה" (עשתה בחירה! אנו אפילו יכולים לבחור במאה ה-19!) "שהדת עשתה בחירה גרועה בבחירת מסגרת לאדם זה כמייצג אידיאלי ומנהיג של האנושות. זה לא יהיה קל, אפילו לבלתי מאמינים, למצוא דרך טובה יותר לתת ביטוי ממשי לחוקים המופשטים של התנהגות מוסרית מאשר לקבל את כריסטוס כמודל לדרך החיים שלנו. אם לבסוף אנו מודים בכך שאפילו עבור הסקפטיים נשארת האפשרות שכריסטוס היה למעשה האישיות שאמר שהיה – לא אל. הוא לעולם לא טען אפילו את הטענה הקטנה ביותר שכך הוא. הוא היה רואה בטענה שכזו חילול שם גדול כמו אצל האנשים ששפטו אותו – אבל האיש המיוחד הופקד בידי האל בשליחות המיוחדת של הובלת האנושות אל האמת ואל ההתנהגות המוסרית, אנו לבטח יכולים להסיק שההשפעה של הדת על הדמות, אשר נשארה אחרי הביקורת ההגיונית ועשתה ככל יכולתה כנגד הדת, ראויה לזיכרון, וגם אם אין להם הוכחה ישירה בהשוואה לאמונות אחרות, שלהן יש הוכחות ישירות יותר, האמת הגדולה יותר והנכונות שבמוסר שלהן מהווה פיצוי למחסור זה."

יש לנו שם את התמונה שהרציונליסטים של המאה ה-19, בדחותם את רוחם שלהם, נתנו לישות זו אשר האנושות במשך מאות שנים הכירה כמושיעו של העולם. בואו ונשמע קול אחר, הקול של הרוח הבינלאומית, הינריך היינה, ומה שהיה לו לומר: "כריסטוס הוא האל שאותו אני הכי אוהב, לא משום שהוא אל בירושה, שאביו היה אל אשר משל ביקום מזמן שאין לזכור אותו, אלא משום שאין בו אצילות רשמית, גם אם נולד כנסיך של השמיים. אני אוהב אותו משום שהוא אינו אל אריסטוקרטי, אינו אביר בעל ציוד מרהיב, אלא אל צנוע של אנשים, אל של העיר, אזרח טוב. באמת אם כריסטוס לא היה אל, הייתי בוחר בו לאחד כזה ומקשיב דווקא לו, זהו האל של בחירתי, ולא אל מוחלט.

כאשר הדתות נאבקות זו בזו, ורודפות זו את זו בשאלה: האם הן יפות וראויות להערצה, רק אז אנו רואים התלהבות, קורבן, קדושים-מעונים ועצי תמר. כמה יפה, קדוש וחביב, כמה שמיימית ומתוקה היתה הנצרות של המאות הראשונות, גם אם מייסדו האלוהי עבר בגבורה את סבלו – עדיין נשארה האגדה היפה של האל השמיימי אשר בצורה עדינה וצעירה נדד תחת הדקלים של ארץ ישראל והטיף לאהבה אנושית וגילה את לימוד החירות והשוויון – ההיגיון שהוכר על ידי כמה מהחושבים הגדולים ביותר, ושהשפיע השפעתו בזמננו דרך הבשורה הצרפתית" (של חירות, שוויון ואחווה).

יש לנו כאן את עיקר האמונה של היינה אשר מתייחס אליו, ואשר האנושות במשך מאות בשנים הכירה בישוע כמושיע של העולם, כראוי לשבח והלל משום שאנו עצמנו בחרנו בו, באופן הדמוקרטי שלנו, אפילו אם הוא לא לגמרי אוחז בעמדה גבוהה זו, אפילו בגלל שהוא מטיף לאותה בשורה שהטיפו לה מאוחר יותר, בסוף המאה ה-18. הוא היה לכן טוב למדי להיות כה גדול כמו אלו שהבינו בשורה זו.

בואו וניקח חושב אחר מהמאה ה-19. אתם יודעים שאני מחשיב מאוד את אדוארד פון הרטמן. אני מציין רק את אלו שאותם אני מעריץ כדי להראות את האופן שבו מבטאות עצמן המחשבות של המאה ה-19 אודות כריסטוס ישוע.

אדוארד פון הרטמן, הפילוסוף, אמר: "אנו רואים שהיכולות הרוחיות של ישוע לא היו יכולות להשיג תוצאות טובות שכאלו ללא הקסם של אישיות מרשימה ומלאת אהבה. אישיות זו היתה מחוננת בכוח אורטורי בלתי רגיל, אבל ההוד השקט שלו והאישיות העדינה צריכות היו להיות מקסימות יותר מהרגיל עבור אלה שהלכו בעקבותיו, לא רק עבור הגברים, אלא גם עבור הנשים שנטלו חלק כה גדול בהולכים אחריו, ובהן הזונות (לוקס 37;7), אישה נשואה ממעמד גבוה (לוקס 8;3), ונערות צעירות מכל השכבות מעורבות ללא אפליה. הם היו בעיקר טיפוסים מוזרים, אפילפטים, היסטריים, או משוגעים, שהאמינו בעצמם כמי שנרפאו על ידו. זוהי עובדה ידועה למדי שנשים כאלה נוטות מאוד להבליט או לשוות אופי אישי לרגשות הדתיים שלהן ולהכניס התלהבות לאישיות של גבר מושך המהווה את מרכז הפולחן. דבר אינו ברור יותר משנשים אלו היו מסוג שכזה, ואפילו אם לא עוררו בישוע את הרעיון של משיחיותו, עדיין זה היה כה מזין בגלל ההערצה והכבוד שהשרישו עמוק. על פי דעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות מודרניות זה בלתי אפשרי עבור רגשות דתיים בריאים לפרוח בקרקע כה בלתי בריאה, וכיום אנו נציע לכל רפורמאטור דתי או נביא לנער היטב יסודות שכאלו אצל ההולכים אחריו ככל האפשר, כי הם יגיעו לפשרה גם עימו וגם עם שליחותו."

ועדיין יש עוד קול שברצוני לצטט, הקול של אחת מהדמויות העיקריות בספרות שמפעילה השפעה רחבה ורבת עוצמה במשך השליש האחרון של המאה ה-19 על כושר השיפוט של אלו הקרויים אנושות 'משכילה'. בספרו של פאול הייסה, Die Kinder der Welt, היומן של לאה, אחת מהדמויות בספר, מתוארת מחדש. זה כולל ביקורת על ישוע כריסטוס, ואלו המכירים את העולם היטב יכירו בשיפוט זה של לאה, כזה שהיה משותף למספר גדול של בני אדם במאה ה-19. פאול הייסה כתב ביומן של לאה: "ביום שלפני אתמול הפסקתי לכתוב בגלל שדחף מסוים גרם לי לקרוא את הברית החדשה פעם נוספת. לא פתחתי את הברית החדשה במשך זמן רב. כבר עבר זמן רב מאז שהאיומים הרבים שלה, הגינויים, והנאומים הבלתי מובנים שלה הרחיקו ודחו את לבי. עכשיו כשאיבדתי את פחדיי הילדותיים, והקול של הרוח שאינו שוגה ויודע כל יכול להישמע, וראיתי בו את ההיסטוריה של אחד מהאצילים ביותר והנפלאים ביותר שבבני האדם, מצאתי בו הרבה שרִענן וניחם אותי מאוד.

אבל המזג הקודר שלו גרם לי שוב לדיכאון. מה יותר חופשי, נחמד ומנחם מאשר שמחה ביופי, בטוב ובשלווה של העולם, ועדיין בעוד אנו קוראים ספר זה [הברית החדשה] אנו מרחפים מעל אור הדמדומים של הציפייה והתקווה, הנצחי שלעולם אינו מגשים את עצמו, הוא רק מפציע כאשר הוא נאבק דרך הזמן. התפארת המלאה של השמחה לעולם לא זורחת, אין דברי ברכה, לא צחוק – השמחה של עולם זה היא יהירות והבל – אנו מכוונים אל העתיד שעושה את ההווה חסר ערך, והשמחה הארצית של השקעת עצמנו עמוק במחשבות טהורות ואוהבות היא גם פתוחה לחשד, כי רק אלה יכולים להיכנס לשמיים שהם עניים ברוח. אני אחד מהם, אבל זה עושה אותי עצוב להרגיש כך, ועדיין באותו זמן אם אני יכול לפרוץ דרך גבולות אלה איני צריך יותר להיות מה שאני, אזי גאולתי ומזלי הטוב אינם בטוחים, כי מה שנמצא מעבר לי אינו קיים יותר. ואז אדם רך זה, אדם המודע לאל, כדי להיות שייך לכל המין האנושי, נפרד מאנשיו שלו בקשיות מוזרה שכזו שהוא נהיה אדם חסר בית – זה צריך להיות כך, אבל זה מקפיא את הרגשתי. כל דבר גדול שקודם אהבתי, אפילו כשהוא אפוף בהוד מלכות, הוא עדיין שמח וקשור בנוחיות עם ישותי וקשור בצרכים אנושיים."

כאן אתם רואים את הברית החדשה מייצגת את סיפוקו של אדם טיפוסי מהמאה ה-19. ובכן כך היא אומרת שכל דבר גדול שקודם לכן הוא אהבה, אפילו אם הוא אפוף בהוד מלכות, היה עדיין קשור בנוחיות ובשמחה עם ישותה על ידי קשר של צרכים אנושיים. בגלל שהברית החדשה מכילה כוח שאי אפשר לתאר אותו במונחים כאלה, מכאן, הבשורה אינה יכולה לספק את הצרכים של אדם מהמאה ה-19.

"כשאני קורא את המכתבים של גיתה, של חיי הבית הצרים של שילר, על לותר וההולכים בעקבותיו, על כל הקדמונים עד לסוקרטס ואשתו הרגזנית – אני חש ברוחה של אמא אדמה, שממנה צמחו זרעי הרוח שלהם, אשר גם הזינו ורוממו את רוחי שלי שהיא קטנה בהרבה." ליה מצאה עצמה נמשכת יותר אפילו לטיפוסים כמו כסנטיפוס מאשר לאנשים של הברית החדשה, וזו היתה הדעה של אלפי אלפים של אנשים במאה ה-19.

"אבל תמונה זו של עולם נואש ועזוב הפחידה והרחיקה אותי, ואני לא יכולה להצדיק אותה בשום אמונה שהכל מודרך ומצווה על ידי האל."

זה מתאים והולם, ידידיי היקרים, לשאול בזמנים חמורים אלה מהי באמת העמדה של הנפש של אנשים היום ביחס לנרות שהם מדליקים בחג המולד? כי עמדה זו של הנפש מורכבת מקולות שכאלה שזה עתה בחנו ושיכולים להתרבות פי מאה או אלף. אבל זה לא מתאים לזמנים רציניים שכאלה להתעלם ולזלזל בדברים שנאמרו אודות המיסטריה הגדולה ביותר של האבולוציה הארצית. הרבה יותר מתאים היום לשאול מהו המייצג והמוסמך של כיתות נוצריות רבות אשר יכולות לבחון את ההתפתחות שהובילה בני אדם הלאה מהאמונה הפנימית האמיתית והמקורית שעומדת מאחורי האורות של תקופת חג המולד. כי מה יכולה האנושות לעשות עם פסטיבל שכזה מלבד שקר, כאשר הדעות רק מצוטטות מן המייצג הנבחר שצריך להתקבל דרך המיסטריה של חג המולד כאימפולס שבא מהקוסמוס לאחד עצמו עם האבולוציה הארצית? למה השתוקקו המאגים מהמזרח כשהביאו מתנות אלוהיות של חוכמה, מידות טובות, ואלמוות אל האבוס, אחרי המאורע שסימנו הופיע בפניהם בשמיים במשך הלילה שבין 24 ל-25 בדצמבר בשנה הראשונה של תקופתנו? מה רצו האנשים החכמים מהמזרח לעשות? בפעולה זו הם רצו לספק הוכחה היסטורית ישירה שהם הבינו את העובדה, שמזמן זה ואילך, כוחות אלו הקורנים את עוצמתם מטה לאדמה מהקוסמוס כבר אינם נגישים יותר לאדם בדרך הישנה – כלומר, על ידי התבוננות לתוך השמיים, ולימוד קבוצות הכוכבים. הם רצו להראות שהאדם צריך כעת להתחיל לשים לב למאורעות של האבולוציה ההיסטורית, להתפתחות החברתית, למנהגים של האנושות עצמה. הם רצו להראות שהכריסטוס ירד מאיזורים שמיימיים היכן שהשמש זורחת בקבוצה של מזל בתולה, איזור שממנו כל הכוחות השונים של קבוצות הכוכבים ממשיכים את מה שמאפשר למיקרוקוסמוס להופיע כהעתק של המקרוקוסמוס. הם רצו להראות שרוח זו נכנסת כעת ישירות לתוך האבולוציה הארצית, שהאבולוציה הארצית יכולה מכאן והלאה להיות מובנת רק על ידי חוכמה פנימית, באותה דרך כפי שקבוצות הכוכבים הובנו קודם לכן. זה מה שהמאגים רצו להראות, ולעובדה זו האנושות של היום צריכה תמיד להיות מודעת.

האנשים של היום נוטים לראות בהיסטוריה כאילו שהמוקדם יותר הוא תמיד הגורם למאוחר, וכדי להבין את מאורעות השנים 1917-1914 אנו צריכים פשוט לחזור ל-1913, 1912, 1911 וכן הלאה. ההתפתחות ההיסטורית נחשבת באותו אופן כמו האבולוציה בטבע, שבה אנו יכולים להתקדם מהשפעה לדחף ובדחף למצוא את הגורם. הצעירים של היום מחוסנים בפני נזק או פגיעה משיטה זו של חשיבה, מאגדה מתכנסת זו שאנו קוראים לה היסטוריה.

נצרות של אמת, במיוחד כשהיא מלאת כבוד וכנות לתוך המיסטריה של חג המולד וחג הפסחא, מספקת מחאה חדה כנגד הקריקטורה של מדעי הטבע של היסטוריית העולם. הנצרות הביאה מיסטריות קוסמיות לתוך מהלך השנה. ב-24 ו-25 בדצמבר היא חוגגת זיכרון למכלול הכוכבים המקורי של השנה ה-1, ההופעה של השמש במכלול של מזל בתולה. תאריך זה בכל שנה נחגג כפסטיבל חג המולד. פסטיבל הפסחא גם הוא נוסד בכל שנה על ידי לקיחת ארגון שמיימי, כי אנו יודעים שיום ראשון שעוקב אחר הירח המלא הראשון שאחרי השוויון האביבי הוא היום הנבחר. אם כן, המבט החומרני של הזמן הנוכחי אחראי להתנגדויות הנוכחיות לסידור זה.

לאלו השואפים, ביראת כבוד ובכנות, לכוון את מחשבותיהם בהרמוניה עם המיסטריה של גולגותא, התקופה שבין חג המולד לפסחא נראית כמו התמונה של שלושים ושלוש השנים של חיי כריסטוס על האדמה. לפני המיסטריה של גולגותא, שבתוכה אני כולל את המיסטריה של חג המולד, המאגים למדו את השמיים כאשר הם שאפו לחקור את הסודות של האבולוציה האנושית או כל מאורע מסתורי אחר. הם למדו את קבוצות הכוכבים, ואת העמדות היחסיות של הגופים השמיימיים שגילו להם את הטבע של המאורעות שהתרחשו על האדמה. אבל ברגע זה שבו נהיו מודעים למאורע החשוב שקרה על האדמה, על ידי הסימן שניתן להם דרך המצב של השמש בבתולה ב-24 ו-25 בדצמבר, הם אמרו: "מזמן זה והלאה קבוצות השמיים עצמן יתגלו ישירות במאמצים האנושיים על האדמה."

האם בקבוצות הכוכבים אפשר להבחין במאמצים האנושיים? ידידיי היקרים, האם תפיסה זו כעת נדרשת מאיתנו, היכולה לקרוא את מה שהתגלה דרך המפתח הנפלא שניתן לנו במיסטריות של השנה הנוצרית, אשר הוא התגלמות כל המיסטריות של השנה לגבי אנשים וזמנים אחרים? את מרווח הזמן שבין חג המולד לפסחא יש להבין כמכיל 33 שנים. זהו המפתח. מה זה אומר? שחג המולד שנחגג בשנה זו שייך לחג הפסחא שבא שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר, בעוד שחג הפסחא שאנו חוגגים השנה שייך לחג המולד של 1884. ב-1884 האנושות חגגה פסטיבל חג מולד שבאמת שייך לחג הפסחא של שנה זו [1917], וחג המולד שאנו חוגגים בשנה זו שייך, לא לפסחא של האביב הבא, אלא לזה שייחגג 33 שנים מכאן [1950]. על פי חישובנו, תקופה זו – שלושים ושלוש שנים – זוהי התקופה של דור אנושי, כך, צריך לחלוף דור שלם של האנושות בין חג המולד לחג הפסחא שקשור בו. זהו המפתח, ידידיי היקרים, כדי לקרוא את האסטרולוגיה החדשה, שבה תשומת הלב מכוונת אל הכוכבים שזורחים בתוך האבולוציה ההיסטורית של האנושות עצמה.

כיצד זה ניתן להגשמה? זה יכול להתגשם על ידי בני אדם המשתמשים בפסטיבל חג המולד כדי להבין שמאורעות המתרחשים בערך בזמן הנוכחי (אנו רק יכולים לומר בערך בעניינים שכאלה), מתכוונים לאחור בהקשרם ההיסטורי בדרך כזו שאנו יכולים למצוא את יום ההולדת שלהם במאורעות שלפני שלושים ושלוש שנים, ומאורעות אלה של היום מספקים גם כן את יום ההולדת או התחלה למאורעות שיבשילו לפירות במהלך שלושים ושלוש השנים הבאות. קרמה אישית מושלת בחיינו האינדיבידואליים. בשטח זה כל אחד אחראי לעצמו. כאן הוא צריך לשאת כל מה שטמון בקרמה שלו וצריך לצפות לקשר קרמתי ישיר בין מאורעות העבר לתוצאות שלאחר מכן.

כיצד הדברים עומדים ביחס לאגודות ההיסטוריות? קשרים היסטוריים בזמן הנוכחי הם בעלי טבע שכזה שאיננו יכולים לקבל ולא להבין את המשמעות האמיתית של שום מאורע שמתרחש היום, אלא אם אנו חוזרים לאחור לזמן המקביל לחג המולד, כלומר, 1884 במקרה זה. עבור השנה 1914 אנו צריכים להביט לאחור ל-1881. לכל המעשים של הדורות המוקדמים, לכל הדחפים עם הפעילות המשולבת שלהם, שנמזגו לתוך הנהר של האבולוציה ההיסטורית, יש מחזור של שלושים ושלוש שנים. ואז בא זמן הפסחא שלו, ואז בא הזמן של תחייתו. מתי נזרעו הזרעים שזמן הפסחא שלהם נחווה על ידי האדם ב-1914 ולאחר מכן? הם נזרעו שלושים ושלוש שנים לפני כן.

קשרים שהגיעו מעבר למירווח של שלושים ושלוש שנים הם חיוניים להבנת ריתמוס הזמן של האבולוציה ההיסטורית, וצריך להגיע זמן כשאנשים בזמן הקדוש שמתחיל בערב חג המולד יאמרו לעצמם: "מה שאני עושה כעת ימשיך לעבוד הלאה, אבל יופיע כעובדה חיצונית או מעשה (לא במובן אישי, אלא במובן היסטורי) רק אחרי שלושים ושלוש שנים. למעלה מזה, אני יכול להבין מה קורה כעת במאורעות של העולם החיצוני רק בהביטי לאחור במשך שלושים ושלוש שנים של הזמן הדרוש להגשמתו."

כאשר בתחילת 1880, במרד של הנביא המוחמדני, המהדי, שנבע מהתפשטות השלטון האנגלי במצריים, כשבערך באותו זמן פרצה מלחמה דרך ההשפעה הצרפתית בין הודו לסין כנגד אזורים בהשפעה אירופאית, כאשר הוועידה בקונגו נמשכה, ומאורעות טבעיים אחרים התרחשו – תלמדו הכל, ידידיי היקרים, שהגיע כעת להתגשמות של שלושים ושלוש שנים. זה קרה אז שהזרעים אשר נזרעו הבשילו לתוך המאורעות של היום. בזמן ההוא נשאלה השאלה: מה מבטיחים מאורעות חג המולד של שנה זו להתגשמות חג הפסחא בעוד 33 שנים מכאן? כי, ידידיי היקרים, כל הדברים באבולוציה ההיסטורית עולים ומשנים צורה אחרי 33 שנים, כמו מתוך הקבר, כמידה של כוח הקשור עם הקדוש מכל גאולה: המיסטריה של גולגותא.

זה לא מספיק לגלות רגשות אודות המיסטריה של גולגותא. הבנה של המיסטריה של גולגותא תובעת את הכוחות הגבוהים ביותר של חוכמה שהאדם מסוגל להם. היא צריכה להיחוות על ידי הכוחות העמוקים ביותר שיכולים להניע את נפש האדם. כאשר הוא מחפש את המעמקים עבור האור הנדלק על ידי החוכמה, כשהוא לא רק מדבר על אהבה, אלא הוא משתלהב על ידה דרך האיחוד של נפשו עם הנפש הקוסמית הזורמת ופועמת דרך נקודת מפנה זו של הזמן, רק אז הוא משיג ראיה והבנה לתוך המיסטריות של הקיום. בימי קדם האדם החכם חיפש הדרכה במאמצים של בני האדם שביקשו ידע של הכוכבים, והכוכבים נתנו תשובה. אם כן, היום, אלו השואפים לפעול בחוכמה בהדרכת החיים החברתיים של האנושות צריכים לתת תשומת לב לכוכבים שעולים ויורדים במהלך האבולוציה ההיסטורית. בדיוק כפי שאנו מחשבים את המחזוריות של גופים שמיימיים, כך אנו צריכים ללמוד לחשב את המחזור המעגלי של מאורעות היסטוריים באמצעות מדע אמיתי של היסטוריה. ניתן למדוד את מחזור הזמן של ההיסטוריה על ידי המרווח שנמתח מחג המולד ועד לחג הפסחא 33 שנים קדימה, והרוחות של מחזור זמן זה מכוונות את היסוד שבו הנפש האנושית חיה ואורגת במידה שהיא לא רק ישות אישית, אלא חלק מהשתי וערב של האבולוציה ההיסטורית.

כאשר אנו מודטים על המיסטריה של חג המולד, אנו עושים זאת בצורה האפקטיבית ביותר אם אנו משיגים ידע של סודות אלו של החיים שיכולים להתגלות בתקופה זו כדי להעשיר את הזרם של המסורת הנוצרית ביחס למיסטריה של גולגותא והמשמעות הפנימית של מיסטריית חג המולד. כריסטוס מדבר אל האנושות במלים אלו: "ראו! אני תמיד איתכם אפילו עד קץ העולם." אלו אשר קוראים לעצמם תלמידיו לעיתים קרובות אומרים: "גם אם הגילויים מעולמות הרוח לבטח היו שם כאשר ישוע כריסטוס חי על האדמה, הם נפסקו עכשיו, והם התייחסו אל כל מי שמכריז שגילויים נפלאים עדיין יכולים להגיע אלינו מעולם הרוח – כמחלל את השם. כך הנצרות הרשמית נהייתה, באופנים רבים, מכשול להתפתחות נוספת של הנצרות.

ומה נשאר, אחרי הכל? הסמלים הקדושים, אחד מן הקדושים ביותר שגולמו במיסטריה של הכריסמס – שהיוו בעצמם מחאה חיה כנגד הדיכוי של הנצרות האמיתית שלעיתים קרובות נעשה על ידי הנצרות הרשמית.

מדע הרוח שאנו רוצים לבטא דרך תשוקה אנתרופוסופית, בקרב דברים אחרים, הוא כדי להעיד על החשיבות הגדולה של המיסטריה של גולגותא והמיסטריה של חג המולד. זהו גם מבחנו: להביא עדים לזה אשר נותן לאדמה את משמעותה, ולחיי אדם את משמעותם. מכיוון שעץ חג המולד, שהוא בן כמה מאות שנים, נהיה כעת לסמל של פסטיבל חג המולד, אז, ידידיי היקרים, אלו העומדים תחת עץ חג המולד צריכים לשאול את עצמם שאלה זו: "האם זו אמירה נכונה עבורנו הכתובה על ידי העדות של ההיסטוריה מעל עץ חג המולד: Et Incarnatus est de Spiritu Sancto ex Maria Virgine [הוא נולד ממריה הקדושה] – האם אמירה זו נכונה עבורנו?" כדי להבין את האמת שבה, אנו צריכים ידע רוחי. שום מדען פיזי אינו יכול לענות על השאלה של לידת הבתולים והשיבה לחיים של ישוע. מצד שני, כל איש מדע צריך לדחות את שני המאורעות. מאורעות שכאלו יכולים להיות מובנים כשהם נראים ממישור של קיום שבו לא לידה ולא מוות משחקים את החלק החשוב שהם ממלאים בעולם הפיזי. כמו שישוע כריסטוס עבר דרך המוות באופן כזה שהוא עשה את המוות לאשליה ואת הקימה לתחייה למציאות – זהו התוכן של מיסטריית חג הפסחא – כך עשה ישוע כריסטוס. הוא עבר דרך המוות באופן כזה כמו לתת לידה לאשליה 'ושינוי ישות' בתוך עולם הרוח והמציאות, כי בעולם הרוח אין לידה ואין מוות, רק שינויי מצב, רק שינויי צורה. כשהאנושות תהיה מוכנה להביט מעלה לעולם זה, שבו לידה ומוות מאבדים את משמעותם הפיזית, אזי חג המולד והפסחא ישיגו שוב את חשיבותם האמיתית ואת קדושתם.

אז, ורק אז, ידידיי היקרים, לבנו ונפשנו יתמלאו בחום פנימי וצליל, ויתחזקו במה ששוב נוכל לומר לילדינו, לומר להם אפילו בילדות המוקדמת, על ילד זה שהונח באבוס, ועל שלושת האנשים החכמים שהביאו לו את מתנות החוכמה שלהם, מידות טובות ואלמוות. אנו נוכל לדבר על דברים אלה עם הילדים, כי מה שאנו אומרים לילד על מיסטרית חג המולד ייחגג על ידו כפסטיבל חג הפסחא. זה יופיע שוב בחיים כשהוא יחיה שוב דרך השנה ה-33. כי באבולוציה ההיסטורית האחריות של האנושות היא כזו שדור אחד יכול רק לבטא כאימפולס של הכריסטוס את הכוחות הללו שהדור הבא יחווה כאימפולס חג הפסחא.

אם אנו יכולים להבין זאת עם מודעות, ידידיי היקרים, דור אחד יחשוב על הדור הבא בדרך הבאה: בכוכב חג המולד אני אַלמד אותך לקבל לתוך נפשך אמת שתצוץ בכוכב חג הפסחא אחרי שלושים ושלוש שנים. אם אנו מודעים להקשר זה של הדור הנוכחי וזה שיבוא אחריו, כל אחד מאיתנו יכול לומר: "קיבלתי אימפולס לעבודה שנפרשת הרבה מעבר לגבולות היום, כי התקופה שבין חג המולד לחג הפסחא היא לא רק השבועות הקיימים בין פסטיבלים אלה, אלא באמת התקופה של שלושים ושלוש שנים. זהו המעגל האמיתי של האימפולס ששתלתי בנפש של הילד כאימפולס חג המולד, ואחרי שלושים ושלוש שנים הוא יעלה שוב כאימפולס חג המולד."

ידידיי היקרים, דברים כאלה אינם צריכים לעודד גאווה כידע תיאורטי. הם משיגים את ערכם רק כאשר הם באים לידי ביטוי באופן מעשי, כאשר נפשותינו נהיות כה מלאות באמונה בנוגע לכך שאיננו יכולים לעשות דבר, אלא לפעול על פי אורן. רק אז הנפש מלאה באהבה לישות הגדולה שעבורה המעשים, באור זה, נעשים. ואז אהבה זו נהיית עניין מעשי, מלאה בחום קוסמי, ושונה למדי מהעמדת פנים רגשנית שאנו מוצאים היום על שפתי כל ואשר הובילו, בזמנים קטסטרופליים אלו, לכמה מן האימפולסים הגדולים ביותר של שנאה בקרב האנושות. לאלו שמדברים במשך זמן כה רב אודות אהבה אין יותר זכות לדבר עליה כאשר היא הופכת לשנאה. לאנשים שכאלה נותרת החובה לשאול את עצמם: "מה שכחנו בדיבורנו על אהבה, על אהבת חג המולד, שמתוך מעמקיה התפתחה שנאה?" האנושות צריכה גם כן לשאול: "מה אנו צריכים לחפש בעולם הרוח כדי למצוא את מה שאבד?" האהבה מושלת וחיה בחום אצל כל הישויות, אבל היא אהבה של ממש כאשר היא נובעת מהבנה חיונית של החיים.

לאהוב מישהו אחר זה להבין אותו. לאהוב אין משמעו למלא את ליבו של מישהו בחום אגואיסטי שעולה על גדותיו בדיבורים סנטימנטליים. לאהוב משמעו להבין את הישות שעבורה אנו צריכים לעשות דברים, להבין לא רק עם האינטלקט, אלא דרך ישותנו הפנימית ביותר, להבין עם הטבע המלא והמהותי של ישותנו האנושית.

כדי שאהבה כזאת, הנובעת מההבנה הרוחית העמוקה ביותר, תוכל למצוא את מקומה בחיי אנוש, כדי שתשוקה ורצון יהיו צריכים להתקיים כדי לטפח אהבה שכזו, שהיא עדיין אפשרית בזמנים קשים אלה עבור מי שרוצה לצעוד שוב בשביל של המאגים אל האבוס, אזי צריך האדם לומר לעצמו: "בדיוק כמו שהאנשים החכמים מהמזרח חיפשו הבנה כדי למצוא את הדרך, את הדרך אל האהבה, אל האבוס, כך אני אחפש את הדרך שתפתח את עיני אל האור שבו המעשים האמיתיים של אהבה אנושית מתבצעים. בדיוק כפי שהמאגים הקיפו את אמונתם באוטוריטה של השמיים המכוכבים, הוסיפו לידע של הכוכבים את הקרבתם לידע זה, והביאו את האיחוד של האלמוות עם חוכמת כוכבים זו לילד ישוע בליל חג המולד, כך צריכה האנושות בזמנים מאוחרים אלה להביא את האימפולסים העמוקים ביותר של הנפש כקורבן לישות זו שעבורה פסטיבל חג המולד עומד כסמל שנתי. כשהוא מקבל השראה מתודעה שכזו, פסטיבל חג המולד ייחגג שוב על ידי האנושות בכנות ובאמת. החגיגה שלו תבטא לא דחייה, אלא ידע של ישות זו שעבורה נרות חג המולד מוארים."