29 מכתבים ו'מחשבות מנחות' אל החברה האנתרופוסופית

רודולף שטיינר

דורנאך 1924/25

GA26

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

מכתב 22

חירות האדם ותקופת מיכאל

כפי שתואר במספר מהמכתבים האחרונים, חי בכושר הזיכרון האנושי, בעיצובו המהותי, השחזור של כוח קוסמי שפעל פעם בעיצובה של ישות האדם. אותו כוח קוסמי ממשיך להיות פעיל בעת הנוכחית. הוא פועל ככוח גדילה, כאימפולס מעניק חיים מאחורי ההתרחשויות של חיי אנוש. כאן הוא פורש את מרבית כוחו. רק חלק קטן מתבדל על מנת להיעשות הפונקציה של נפש-התודעה. שם פועל הוא ככושר ההיזכרות.

יש לראות כושר היזכרות זה באור נכון. כאשר בימינו, בתקופה הנוכחית של האבולוציה הקוסמית, מסתכל אדם דרך חושיו הרי שהסתכלות זו מהווה נגיהה רגעית בתודעה של השתקפויות העולם. הנגיהה הזאת מתהווה כאשר מופנה החוש לעולם החיצון. היא מאירה את שדה התודעה ונעלמת כשהחוש חדל להיות מופנה לעבר העולם החיצון. אך מה שנוגה בנפש אנוש לא יוכל להיות לו המשך, אם לא יצליח אדם להעלים זאת כליל מתודעתו, ישקע בתכולה זו של תודעתו וילך בה לאיבוד. לא יהיה הוא עוד עצמו. אך ורק למשך הרף-עין, במה שקרוי ההשתקפויות שלאחר-מכן, אשר עניינו את גיתה מאד, תוכל נגיהה זו מהשגה חושית לחיות חייה בתודעה. אל לה לתכולה זו של התודעה להתייצב או להתקשות להוויית קיום של ממש. עליה להישאר בתור השתקפות. אל לה להיות ממשית עוד כשם שהבבואה בראי אינה יכולה להיעשות ממשית. באשר לכל דבר החדל להתקיים בהופכו לממשות בתודעה, האדם הולך לאיבוד לא פחות מכפי שקורה ביחס לכל דבר שנקבע מעצמו. גם כאן אין האדם יכול להיות הוא עצמו.

חישת החושים של העולם החיצון מהווה ציור פנימי של נפש אנוש. ציור ללא צבעים, ציור בגאות ובשפל הרוח. כשם שבטבע נוצרת הקשת ונעלמת ואינה משאירה עקבות אחריה כך כל חישת החושים באה והולכת מבלי שהיא עצמה, מטבעה שלה, תשאיר כל זכר מאחריה.

אך עם כל חישה, קיים בעת ובעונה אחת, תהליך נוסף המתחולל בין הנפש האנושית לבין העולם מחוצה לה. זהו תהליך המתרחש ברקע, בחלקים הרחוקים יותר של חיי הנפש שם פועלים כוחות הגדילה, אימפולסי החיים. בחלק זה של חיי הנפש מצויה לא רק השתקפות חולפת בלבד כי אם שחזור ממשי ומתמשך נחקק בכל פעולה ופעולה של חישה. את הדבר הזה יכול האדם לשאת, כי זוהי תכולת עולם ממשית, הממלאת את חלקה שלה בהוויית הקיום של האדם. היא יכולה להתחולל מבלי שהוא ילך לאיבוד כשם שאין הוא הולך לאיבוד כשהוא גדל מבלי להיות בתודעה מלאה וכן בהיותו ניזון במזונו.

כשאדם מעלה כעת את זיכרונותיו מהמעמקים הפנימיים זוהי השגה פנימית של מה שנותר בקביעות מתהליך נוסף זה המלווה את החישה החיצונית. שוב הנפש מציירת, אך כעת מציירת היא את העבר החי בישותה האנושית הפנימית שלה. ושוב, באשר לציור זה, לא צריכה להתהוות שום ממשות מתמשכת בתוך התודעה אלא השתקפות בלבד, הבאה וחולפת. כזאת היא הזיקה, בנפש אנוש, שבין עיצוב ההשגות השכליות, ההשתקפויות השכליות, ברגע ההשגה לבין ההיזכרות. לכוחות ההיזכרות נטייה מתמשכת להיות יותר מאשר מסוגלים הם להיות. שאם לא כן ילך האדם לאיבוד כישות בעלת תודעת עצמיות. כי כוחות היזכרות אלה מהווים שרידים של העבר באבולוציה של האדם ובתור כאלה מצויים הם בשליטתו של לוציפר. לוציפר הוא זה שבמאמציו מעניק תשתית באדם להתרשמויות מהעולם החיצון ולעיבויים על מנת שיוכלו להמשיך ולקרון בהשגות שכליות לאורך זמן בחייו המודעים.

מאמצים אלה של לוציפר היו מוכתרים בהצלחה אילולא היתה להם התנגדות מצד כוחות מיכאל. הללו לא יניחו למה שמצטייר באור הפנימי של הנפש להתקשות להוויית קיום ממשית, כי אם יחזיקום באים וחולפים כציור מעופף.

עודף הכוח הנובע כך דרך לוציפר, ישתנה בתקופת מיכאל לכושר דימוי (אימגינציה). הואיל ולאט לאט יפלס נתיבו כושר האימגינציה הרוחית אל התודעה האינטלקטואלית של האנושות. אותה תודעה של הרגע הנוכחי אשר ברשותו של האדם כעת לא יהיה עליה למעמסה וכן כל משקל שהוא של מציאות מתמשכת. היא תמשיך לשכון בתמונות הבאות וחולפות. באשר לאימגינציות שלו מרומם האדם את עצמו לאחור לעולם רוחי עליון. כשם שבאשר להיזכרויות שלו מגיע הוא פנימה לישותו האנושית שלו. האדם אינו מחזיק את האימגינציות בתוך עצמו, חקוקות הן בהוויית קיום קוסמית מתמדת, ועל כן עשוי הוא לשחזרן מדי פעם בפעם מחדש בתמונות חולפות של חייו המנטליים. הדבר אשר ניצל על ידי מיכאל מלהיעשות קבוע ונוקשה בחיי האדם הפנימיים מתקבל באורח זה על ידי העולם הרוחי. כל אשר נוכח האדם לדעת ככושר של אימגינציה מודעת נהפך בעת ובעונה אחת לתכולה עולמית. דבר זה אפשרי כתוצאה ממיסטריית גולגותא. כוח כריסטוס חקק בקוסמוס את אימגינציית האדם, כוח כריסטוס המאוחד עם האדמה. כל עוד לא היה כוח זה מאוחד עם האדמה, כי פועל היה על האדמה מבחוץ ככוח השמש, היו זורמים כל אימפולסי הגדילה והחיים אל האדם הפנימי. האדם היה נבנה ונתמך על ידיהם מהקוסמוס. מאז נכנס דחף כריסטוס אל חיי האדמה נמסר האדם שוב לקוסמוס בישותו בעלת תודעת העצמיות.

מישות עולם נהיה האדם לישות אדמה ותלוי הדבר בו להיעשות שוב לישות עולם לאחר שבתור ישות אדמה נהיה הוא עצמו.

בזה שהאדם בפעילויותיו העוברות וחולפות של השגה שכלית (ביצירת דימויים שכליים) אינו חי בהוויית קיום של ממש, אלא בהשתקפויות גרידא של הוויית קיום ממשית, בהוויית קיום תמונתית, בעובדה זו מצויה האפשרות לפיתוח החירות. לכל הוויית קיום ממשית בתודעה כוח אילוץ. תמונות גרידא אינן יכולות לאלץ. כל דבר שעשוי ליטול את מקומו באמצעות ההתרשמות הנעשית על ידי תמונה בלבד, ייעשה בלתי תלוי לחלוטין בתמונה עצמה. האדם נעשה חופשי כאשר הוא מנשא את עצמו בנפש-התודעה שלו מהספירה של הוויית קיום של ממש וחודר בספירה תמונתית שללא הוויית קיום.

כעת עולה השאלה החשובה: האין האדם מאבד את הוויית הקיום הממשית כאשר בחלק אחד של ישותו הוא מניח לה לעוזבו ומערבל עצמו בספירה שללא הוויית קיום? כאן שוב קיימת נקודה בה ניצבים אנו פנים אל פנים מול אחת הבעיות הגדולות בהתבוננות בעולם.

מה שנחווה בתודעה בפעילות ההשגה השכלית, ביצירתם של דימויים שכליים, מוצאו בקוסמוס. באשר לקוסמוס שוקע האדם בלא קיום. הוא משחרר עצמו בפעילות ההשגה השכלית מכל כוחות הקוסמוס. הוא צובע את הקוסמוס, בהיותו הוא עצמו מחוצה לו. אילו היה זה הכל, כי אז למשך רגע קוסמי אחד מתלקח היה הבזק של חירות בישות אנוש. אך באותו הרגע האחד היתה מתפוררת הישות האנושית עצמה. בה בשעה שבהיותו בהשגותיו השכליות מוצא האדם חירות מהקוסמוס, אף על פי כן, מורכב יחודו, בחיי הנפש הבלתי מודעים שלו, מכלל חייו הארציים הקודמים ומכלל חייו הקודמים שבין מוות ללידה מחדש. כאדם בעל מודעות מצוי הוא בהוויית קיום תמונתית, בה בשעה שתומך הוא את עצמו במציאות הרוחית בחלקו הבלתי מודע. בה בשעה שב'אני' של פרק הזמן הנוכחי מתעורר הוא לחירות הרי שה'אני' מהעבר מחזיקו ביציבות בהוויית הקיום הממשית. באשר להוויית הקיום הממשית נשען האדם כולו בתלות במה שנהיה הוא במהלך עברו הקוסמי והארצי.

באבולוציה האנושית מצביע כאן השביל אל אותו תהום של לא כלום, שמעליו מדלג האדם ברגע היעשותו לישות חופשית. פעילותו של מיכאל ודחף כריסטוס מאפשרים דילוג זה.

מחשבות מנחות למכתב 22

1. בהשגתו השכלית חי האדם בנפש-התודעה שלו שלא בהוויית קיום ממשית אלא בהוויית קיום תמונתית, שבלא קיום. ובזאת משוחרר הוא מלחיות חיי זיקה עם הקוסמוס. תמונות אינן מאלצות, אך ורק הוויית הקיום הממשית מאלצת. ואף על פי כן, אם האדם מתאם את פעולותיו לתמונות נעשה דבר זה לגמרי ללא תלות בתמונות, כלומר, בחירות מהעולם.
2. ברגע של פעילות כזאת של השגה שכלית הרי שהדבר היחיד שקושר את האדם להוויית הקיום הממשית של העולם, כלומר מה שהתפתח בו עצמו מהעבר, דרך הוויות קודמות של חייו הארציים וחייו שבין מוות ללידה מחדש.
3. זהו דילוג, באשר לקוסמוס שמעל-ללא-קיום, דילוג אשר האדם מסוגל להוציאו אל הפועל אך ורק באמצעות פעילותו של מיכאל ובאמצעות דחף כריסטוס.