מיסטריית מיכאל
29 מכתבים ו'מחשבות מנחות' אל החברה האנתרופוסופית
רודולף שטיינר
דורנאך 1924/25
GA26
תרגום מאנגלית: עלי אלון
עריכה ותיקונים : דניאל זהבי
הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן
מכתב 1
בשחר תקופת מיכאל
עד למאה התשיעית לאחר מיסטריית גולגותא היתה שונה גישת האדם למהות מחשבותיו מאשר לאחר מכן. לא היתה בו תחושה שהוא עצמו בורא את המחשבות אשר שכנו בתוך נפשו. הוא ראה אותן כלחשושים שהוחדרו בהדרגה לתוכו מהעולם הרוחי. אף כאשר היו לו מחשבות אודות מה שחש בחושיו, היו מחשבות אלה עבורו גילויי-אלוהות הדוברים אליו מעצמים הניתנים לחישה.
אדם שניחן בראייה על-חושית יבין את התחושה הזאת מהסיבה הבאה: כאשר מציאות רוחית מוסרת עצמה אל הנפש, לעולם לא יחוש האדם שעליו לעצב את המחשבות כדי להבין באמצעותן את מה שניצב לפניו כהשגה רוחית. האדם רואה את המחשבה בד בבד עם ההשגה, ניתנת בה וכלולה בה בשזירה אובייקטיבית.
מהמאה התשיעית, יש כמובן לראות תאריכים אלה כנתונים בממוצע כי הרי המעבר מתקיים בשלבים, התעורר בהדרגה בנפשותיהם של בני האדם אור האינטליגנציה האישית הייחודית. תחושה החלה לפעום באדם: "אני מעצב את מחשבותיי שלי". עיצוב זה של מחשבות נעשה באופן גבוה אופייני כל כך לחיי הנפש עד שהחושבים ראו את תמציתה של הנפש האנושית כשוכנת בתהליך השכלי. עד אותה עת היתה לבני האדם תפיסה תדמיתית של הנפש. הם ראו את הווייתה העיקרית נמצאת לא בעיצוב המחשבות, אלא בנוטלה חלק במהות השכלית-רוחנית של העולם. בני האדם ראו בתור חשיבה את ישויות הרוח העל-חושיות שפועלות לתוך האדם ואף חושבות לתוכו. את אשר חי באדם כמרכיבו בעולם העל-חושי, הרוחי, חשו הם כנפש.
כשמחשבות האדם נישאות במישרין אל על, לעולם הרוחי, הוא נפגש עם כוחות רוחיים ממשיים בדמותן של ישויות חיות. בתורות קדומות קראו לכוח עילאי זה אשר ממנו נובעות מחשבות הדברים, בשם: מיכאל. ניתן לומר שהיה זה מיכאל שממנו קיבלו בני האדם ונצרו אי פעם את מחשבותיהם. מיכאל היה הסמכות השולטת של האינטליגנציה הקוסמית.
החל מהמאה התשיעית ואילך חדלו בני האדם לחוש שמחשבותיהם היו תחת השראתו של מיכאל. המחשבות סרו משליטתו של מיכאל ושקעו מהעולם הרוחי אל הנפשות האינדיבידואליות של בני האדם.
התפתחות חיי המחשבה המשיכה מהלכה מעתה ואילך אצל בני האדם בספירה האנושית. בתחילה היו בני האדם שרויים באי וודאות ביחס למהותן של מחשבות אלה שהיו להם. אי וודאות זו שזורה בתורותיהם של הסכולסטיקאים. הם נחלקו לשני זרמים: הריאליסטים והנומינליסטים.
הריאליסטים, כשתומס אקווינס[1] וחוגו בראשם, עדיין חשו את הקשר עתיק היומין שבין מחשבה ודבר כמשתייכים זה לזה יחדיו. בהתאם לכך ראו הם את המחשבות כמציאויות ממשיות, הקיימות בתוך הדברים. הם ראו את מחשבותיו של אדם כמשהו ממשי המעופף מן הדברים לנפשו. לעומת זאת לנומינליסטים היתה תחושה עזה של העובדה שהנפש בוראת את מחשבותיה שלה. הם חשו שהמחשבות הן משהו סובייקטיבי בלעדי המתקיים בנפש בלבד ואינו קשור כלל בדברים. לפי דעתם היוו המחשבות שמות ותו לא שבני האדם העניקו לדברים. שני הזרמים האלה לא כינו אותן 'מחשבות' כי אם 'כלל-עולמיות', ברם דבר זה אינו משנה את העיקרון הכללי של השקפותיהם, היות ומחשבות תמיד נושאות אופי אוניברסלי כלל עולמי ביחס לדבר זה או אחר.
ניתן לומר שהריאליסטים רצו להישאר נאמנים למיכאל. על אף שהמחשבות סרו משליטתו אל שליטת בני האדם עדיין הם רצו, כהוגי דעות, להמשיך בשרות מיכאל – נסיך האינטליגנציה ביקום. לעומתם, הנומינליסטים, במרכיב התת-מודע של נפשם, השלימו עם הפרישה ממיכאל. הם ראו את האדם כבעליהן של המחשבות ולא את מיכאל.
הנומינליזם התפשט ורכש לו עמדה גדלה והולכת, כך נמשך הדבר עד השליש האחרון של המאה ה-19.
ואז באה העת שבה הללו המסוגלים לקרוא את המאורעות הרוחיים המתרחשים ביקום, נהיו מודעים לכך שמיכאל הצטרף לזרם החיים האינטלקטואליים. הוא עבר התגלמות חדשה של לשכתו הקוסמית. לפני כן היה שולח את זרם המחשבות מן העולם החיצוני לנפשותיהם של בני האדם. ואילו עתה, מן השליש הראשון של המאה ה-19, הוא מבקש לשכון בתוך ישויות אנוש בהן נוצרות המחשבות. לפני כן ישויות אנוש, אשר היו קרובות באופן רוחי אל מיכאל, היו מתבוננות בו בבצעו את פעלו באזורים הרוחיים, כעת הן יודעות שעליהן לארח ולשכן אותו בלבבן. כעת הן מקדישות למיכאל את חייהן הרוחיים הנתמכים ומועשרים על ידי החשיבה. עתה בחיי חשיבה חופשיים, אינדיבידואליים, מבקשות הן עצה ממיכאל עבור הנתיב הנכון לנפשותיהן. בני אדם, אשר בחייהם הארציים הקודמים היו מיודעים עם המחשבה בצורתה הקולטת השראה, הללו שהיו בשירות מיכאל, חשו עצמם נמשכים אל שותפות מרצון זו עם מיכאל בשובם להתגשמות בחיים ארציים בתום המאה ה-19. את מיכאל אשר היה מעניק את השראת מחשבתם מימים ימימה, הם ראו מכאן ואילך כמדריך של חשיבתם בצורתה העילאית יותר.
אלה שעיניים להם לדברים כאלה, היו מודעים למהפכה אשר התרחשה ביחס לחיי החשיבה של בני האדם במשך השליש האחרון של המאה ה-19. לפני כן יכול היה האדם אך לחוש את המחשבות כשהן עולות ולובשות צורה מתוך ישותו שלו.
מכאן ואילך עשוי הוא להתרומם מעל ישותו האינדיבידואלית, עשוי הוא להנחות את נפשו אל ממלכת הרוח, ושם פוגש אותו מיכאל. אותו מיכאל שהיה אדון בימים קדומים לכל משזרי החשיבה. הוא משחרר את המחשבות מאזור הראש, הוא פותח עבורן נתיב חופשי אל הלב. הוא משחרר את מעיינות הרגש הרוחי העמוק שבלבבותיהם של בני האדם, כדי שהאדם יוכל לחיות במסירות נפש מלאה אל כל אשר זכאי הוא ללמוד באור החשיבה.
הנה זרח תור מיכאל. בלבבות החלו להנץ מחשבות. מעיינות של רגש רוחי לא עוד בוקעים מן האפלולית של תחושה מיסטית בלבד, אלא מתוך בהירות נפש צלולה הנתמכת ומועשרת על ידי החשיבה. להבין זאת, פירושו של דבר לקלוט את מיכאל לתוך הלב. על המחשבות, המבקשות להבין את הרוח כיום, לנבוע מלבבות הפועמים אל מיכאל, מלך החשיבה המשלהב של היקום.
—————————————————————————————–
- ראה את ספרו של רודולף שטיינר: 'שחרור החשיבה – עיונים בפילוסופיה של תומס אקווינס.' הוצאת תלתן. ↑