מאמר:

מאת רודולף שטיינר

פורסם לראשונה בשבועון Das Goetheanum בשני חלקים

ב-10 בספטמבר ו-7 באוקטובר 1923

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי

לספר ראו כאן

כאשר אנו מתבוננים לאחור בעידנים הקדומים של האבולוציה האנושית, אנו פוגשים את השינוי המדהים שהתרחש בתמונות שהאדם יצר לעצמו – מצד אחד, תמונות של הטבע, ומצד שני, תמונות של הרוח. איננו חייבים לחזור לעבר הרחוק מאוד כדי להבחין בשינוי. אפילו במאה ה-18 בני האדם חשבו על הכוחות והחומרים של הטבע באופן הרבה יותר רוחני מאשר כיום, ואת הדברים הרוחניים הם תארו בתמונות שנלקחו מהטבע. רק בזמנים המודרניים, הרעיונות לגבי הרוח נעשו מופשטים לגמרי, והרעיונות לגבי הטבע מתייחסים לחומר שאין לו כל קשר עם הרוח, כך שאין תקווה שהתפיסה האנושית תוכל לחדור אותו. קיים קרע בין ההבנה האנושית של הטבע ושל הרוח, והאדם לא יכול למצוא גשר שיוביל מזה לזו.

התוצאה היא שתמונות עולם נשגבות, אשר בעבר היו בעלות משמעות גדולה עבור האדם שניסה להבין את מקומו בקוסמוס כולו, עברו לתחום של הדברים שנחשבים לפנטזיות חסרות בסיס – סתם פנטזיות שהאדם יכול היה להתמסר להן רק כל עוד לא היה קיים מדע מדויק שימנע זאת ממנו. התמונה של מיכאל הנלחם בדרקון היא אחת מתמונות אלו.

תמונה זו שייכת לתקופה שבה האדם ראה את התפתחותו בצורה שונה לחלוטין מזו שנהוג ללמד אותה כיום. כיום, כאשר בני האדם רוצים להתחקות אחרי ההיסטוריה של האנושות, הם מחפשים ישויות פחות ופחות אנושיות כמקור שממנו התפתח האדם של ימינו. הם עוברים מישויות יותר רוחניות לישויות פחות רוחניות. בזמנים הקדומים המצב היה שונה. אז, כאשר בני האדם עקבו אחרי האבולוציה של האנושות, הם הגיעו לתנאי קיום יותר רוחניים מאלה שהיו קיימים בתקופתם.

הם התבוננו במצב קדם-ארצי שבו הצורה הנוכחית של האדם עדיין לא הייתה קיימת. הם דמיינו לעצמם ישויות שחיו בסובסטנציה עדינה יותר מהחומר שהאדם מורכב ממנו היום. הישויות הללו היו “יותר רוחניות” מאשר בני האדם של היום. ישות הדרקון שמיכאל נלחם בו היא ישות מסוג זה. בנקודת זמן מסוימת בעתיד הוא היה אמור ללבוש צורה אנושית. אך היה עליו לחכות. הזמן לא היה תלוי בו, אלא בהחלטתן של ישויות רוחיות גבוהות ממנו. עד אז הוא היה אמור להישאר לגמרי בתחום הרצון של ישויות רוחיות גבוהות אלה.

אולם לפני שהגיעה שעתו, נולדה בו גאווה. הוא רצה שיהיה לו רצון משלו, בזמן שהוא עדיין היה אמור לחיות על פי רצון עליון. כך הוא שם את עצמו בעמדה מנוגדת לרצון העליון. ישויות מסוג זה היו יכולות להגיע לעצמאות הרצון רק בחומר דחוס יותר מזה שהיה קיים אז. אם הן התעקשו בהתנגדותן, הן היו חייבות להשתנות ולהפוך לישויות שונות. ישות זו כבר לא הייתה מסוגלת לחיות באותה רוחניות. הישויות האחרות חשו שנוכחותה בספירה שלהן מטרידה ואף הרסנית. כך הרגיש מיכאל. הוא נשאר בתוך הרצון של הישויות הרוחיות. הוא לקח על עצמו את המשימה להכריח את הישות המתנגדת ללבוש את הצורה היחידה שהייתה אפשרית עבור רצון עצמאי באותו שלב של התפתחות העולם: ללבוש צורה של חיה, את הצורה של הדרקון, את הצורה של הנחש. באותו זמן עדיין לא הופיעו צורות של חיות גבוהות יותר. הדרקון כמובן לא אמור להופיע כישות נראית לעין הפיזית, אלא כישות על-חושית.

זאת הייתה התמונה של האדם בזמנים הקדומים לגבי הקרב של מיכאל עם הדרקון. בשבילו זאת הייתה עובדה שהתרחשה לפני שהיה קיים טבע שהעין האנושית יכולה לראות, וגם לפני שהיה קיים האדם בצורתו הנוכחית.

העולם שאנו מכירים התפתח מאותו עולם שבו התרחש אירוע זה. הממלכה שלתוכה גורש הדרקון הפכה להיות ה”טבע”, והיא בנויה כעת כך שהחושים יכולים לתפוס אותה. ממלכה זו היא למעשה משקע חומרי של העולם הקדום. הממלכה שבה מיכאל שמר על רצונו המוקדש לרוח נשארה “למעלה”, מטוהרת כמו נוזל שבו החומר שהיה פעם בתמיסה שקע למטה. זוהי ממלכה שעדיין חייבת להישאר בלתי נתפסת דרך החושים.

אולם הטבע, כתחום מופרד מהאדם, לא נכנע לדרקון. כוח הדרקון לא היה חזק דיו כדי להפוך לנראה לעין בטבע. הוא נשאר בטבע כרוח בלתי נראית. הדרקון היה צריך להפריד את ישותו מהטבע. הטבע הפך להיות השתקפות של הרוחניות הגבוהה יותר, שממנה נפל הדרקון.

האדם ניצב בעולם זה. הוא נועד להיות חלק הן מהטבע והן מהרוחניות הגבוהה יותר. כך הוא נהייה מעין ישות כפולה. בטבע עצמו הדרקון נשאר חסר כוח, אך בטבע כפי שהוא חי באדם, הדרקון שומר על כוחו. הטבע שהאדם לוקח לתוך עצמו חי בו כתשוקה, כתשוקה חייתית. לתוך ספירה זו, יש כניסה לרוח שנפלה. וכך אירעה “הנפילה של האדם”.

האויב מצא בית בתוך האדם. מיכאל נשאר נאמן למהותו. כאשר האדם פונה למיכאל עם אותו חלק מחייו שמקורו ברוחניות הגבוהה יותר, אז נולד בנפש האדם המאבק הפנימי בין מיכאל לדרקון.

אפילו במאה ה-18, התמונה הזאת הייתה עדיין נפוצה. הטבע החיצוני עדיין היה עבור אנשים רבים השתקפות של רוחניות גבוהה יותר, הטבע בתוך האדם עדיין המקום של הנחש, שבו הנפש צריכה להילחם דרך התמסרות לכוחו של מיכאל.

כאשר בנפש האדם חיו תמונות כאלה, איך היה עליו להסתכל על הטבע החיצוני? התקרבות הסתיו בוודאי הזכירה לו את הקרב עם הדרקון. העלים נושרים מהעצים, כל הפריחה והפרי של הצמחים דועך. באביב, הטבע קיבל את האדם במסווה עדין וידידותי. לאורך ימי הקיץ הוא הזין אותו ברוך עם המתנות מלאות החום של השמש. כאשר בא הסתיו, אין לטבע יותר מה להעניק לאדם. כוחות הדעיכה לוחצים על האדם, דרך החושים שלו הוא רואה אותם בתמונות. האדם חייב לתת לעצמו מתוך ישותו את מה שעד כה נתן לו הטבע. כוחו של הטבע נחלש יותר ויותר בתוך האדם. הוא חייב ליצור לעצמו מתוך הרוח את הכוחות שיעזרו במקום שבו הטבע כבר לא יכול לתת לו דבר. ביחד עם הטבע, גם הדרקון מאבד את כוחו. התמונה שבה הטבע, ויחד איתו גם הדרקון, היה כל-יכול נעשית עמומה יותר. עם הכפור עולה שוב התמונה בפני הנפש. למעשה, היא לא רק תמונה. זאת מציאות עבור הנפש. זה כאילו שהחום של הקיץ הוריד מסך בפני עולם הרוח, וכעת מסך זה עולה. האדם משתתף בחיים של השנה, הוא צועד עם מסלול השנה. האביב הוא הידיד והמנחם הארצי שלו, אבל הוא לוכד אותו בסבך של אותה ממלכה שבה “האויב” מציב את הכיעור של כוחו הבלתי נראה בתוך האדם כנגד יופיו של הטבע.^[1]

עם תחילת הסתיו, מופיעה הרוח של “העוצמה שביופי”. כאשר הטבע מסתיר את יופיו, גם האויב חייב להסתתר.

עם מחשבות ורגשות כאלה חגגו אנשי הזמנים הקדומים את חג מיכאל בליבם.

*********

בתמונת הקרב של מיכאל עם הדרקון דבר אחד נוכח בצורה ברורה ורבת עוצמה: המודעות לכך שהאדם עצמו חייב לתת לחיי הנפש הפנימיים שלו את הכיוון וההדרכה שהטבע אינו יכול לתת. החשיבה הנוכחית שלנו נוטה להטיל ספק ברעיון כזה. אנו פוחדים מההתרחקות מהטבע. אנו רוצים להנות ממנו בכל יופיו, משפע החיים שבו, ואיננו מוכנים לשלול מעצמנו את ההנאה הזאת עם המחשבה שהטבע נפל מהרוח. יתרה מזו, בשאיפה שלנו לידע אנו רוצים לתת לטבע לדבר. אנו פוחדים לאבד את עצמנו בכל מיני פנטזיות אם נרשה לרוח, שהיא מעבר לתפיסה החושית של הטבע החיצוני, להשמיע את קולה לגבי מציאות הדברים.

לגתה לא היה פחד כזה. הוא לא מצא בשום מקום בטבע ניכור מהרוח. הוא פתח את ליבו ליופיו, לכוח הפנימי ולעוצמה של כל מה שהטבע מגלה לנו. בחיי האדם הוא מצא הרבה דברים לא הרמוניים, הרבה דברים צורמים או מעוררים ספק ובלבול. הוא חש דחף ואימפולס פנימי לחיות באחדות עם הטבע, שבו שולטים החוקים הנצחיים של רצף ואיזון. חלק מהשירים הכי יפים שלו נבעו מחיים כאלה עם הטבע.

אולם גתה היה בו זמנית מודע לעובדה שהפעולה של האדם חייבת להשלים את הפעולה של הטבע. הוא הרגיש את כל היופי של הצמחים. אבל הוא הרגיש גם משהו לא שלם בחיים שהצמח מגלה בפני האדם. במה שאורג ופועל באופן בלתי נראה בצמח היה עבור גתה הרבה יותר ממה שמופיע בפני האדם בגבולות של צורה נראית לעין. עבור גתה, מה שהטבע מגשים איננו הדבר השלם. הוא חש גם את מה שניתן לכנות המטרות של הטבע. הוא לא נתן לעצמו להירתע בגלל הפחד להאניש את הטבע. הוא ידע שהוא איננו חולם כביכול את המטרות האלה בחיי הצמח מתוך איזו פנטזיה סובייקטיבית. הוא ראה מטרות אלה באופן אובייקטיבי למדי, בדיוק כמו שהוא ראה את צבעי הפרחים.

לכן הוא כעס כל כך כששילר כינה “רעיון” ולא “חוויה” את התמונה שגתה צייר בכמה קווים בשביל ידידו המשורר על השאיפה הפנימית של הצמח לחיים ולצמיחה. תשובתו של גתה הייתה שאם זה אכן רעיון, אז הוא יכול לראות רעיונות בעיניו בדיוק כמו שהוא יכול לראות צבעים וצורות.

גתה היה מודע לכך שבטבע יש לא רק חיים עולים אלא גם חיים יורדים. הוא הרגיש את הצמיחה מהזרע לעלה, לניצן ולפרי; אבל הרגיש גם איך הכול קמל, נובל, מתייבש ודועך. הוא הרגיש את האביב, אך הוא הרגיש גם את הסתיו. בקיץ הוא השתתף עם הסימפתיה הפנימית שלו בהתגלות הטבע, אבל בחורף הוא השתתף גם במוות של הטבע באותה פתיחות לב.

אולי לא נמצא בעבודותיו של גתה ביטוי ברור במילים לחוויה כפולה זו עם הטבע, אבל אי אפשר שלא להרגיש חוויה זו בכל צורת החשיבה שלו. כאילו שהיה בו הד של חוויית הקרב של מיכאל עם הדרקון. רק שגתה מעלה את החוויה לתודעה של עידן מאוחר יותר.

המאה ה-19 לא תרמה להמשך התפתחותה של החשיבה בכיוונים אלה. התפיסה החדשה של הרוח אשר נרכשת כעת חייבת לשאוף להמשיך ולפתח את הבנתו של גתה את הטבע.

האופן שאנו חווים את הטבע אינו שלם כל עוד אנו משתתפים בישותנו הפנימית רק בחיי העלייה של הטבע – זרע, נבט, עלה, ניצן, פרח ופרי. אנו צריכים להרגיש גם את הקמילה והדעיכה. זה לא יגרום לנו להפוך למנוכרים מהטבע. אין צורך שנסתגר מול האביב והקיץ של הטבע, אבל אנחנו חייבים להיכנס גם לחוויה של הסתיו והחורף שלה.

האביב והקיץ דורשים שהאדם יתמסר לטבע; האדם יוצא מחייו הפנימיים אל הטבע. הסתיו והחורף מבקשים שהאדם יסתגר בתחום האנושי שלו ויציב מול הדעיכה והקמילה של הטבע את התחייה של כוחות הנפש והרוח. האביב והקיץ הם התקופה של המודעות לטבע אצל האדם. הסתיו והחורף הן התקופות שבהן על האדם לחוות את מודעותו העצמית האנושית.

כאשר מתקרב הסתיו, חיי הטבע נסוגים לתוך מעמקי האדמה. הטבע לוקח את כל הנביטה והלבלוב רחוק משדה הראייה של האדם. מה שהוא משאיר בחוץ כמשהו שנראה לעין אינו נושא בתוכו הגשמה; שם נמצאת התקווה, התקווה לאביב חדש שיגיע. הטבע משאיר את האדם לבד עם עצמו.

אז מתחילה התקופה שבה האדם צריך להוכיח דרך כוחותיו הפנימיים שהוא חי ופעיל ואינו מת. הקיץ אומר לאדם: אני מקבל את ה”אני” שלך; אני נותן לו לפרוח בחֵיקי ביחד עם הפרחים. כעת הסתיו מתחיל לומר לאדם: רד למעמקי נפשך, כדי למצוא שם את הכוחות שמאפשרים ל”אני” שלך לחיות, בעוד שאני שומר על חיי מוסתרים במעמקי האדמה. גתה התנגד למחשבה של הלר (Haller):

“אף רוח בְּרוּאָה אינה יכולה לחדור לישותו הפנימית של הטבע: מאושר האדם שהטבע מאפשר לו לראות ולו את קליפתו החיצונית.”

ההרגשה של גתה הייתה:

“לטבע אין ליבה ואין קליפה; הוא הכול, והכול באחד.”

הטבע זקוק למוות בשביל לחיות; האדם יכול גם לחיות את המוות הזה עם הטבע, וכך הוא נכנס עמוק יותר לתוך ישותו הפנימית של הטבע. באורגניזם שלו, האדם חווה את תהליך הנשימה ואת מחזור הדם. בשבילו הם החיים. במציאות, החיים הנובטים של האביב קרובים לאדם כמו נשימתו, הם מושכים אותו החוצה לתוך מודעות-טבע. גם המוות והדעיכה של הסתיו אינם במציאות רחוקים יותר מהאדם מאשר דמו; הם מחזקים את המודעות-העצמית הפנימית שלו.

החג של המודעות העצמית, המביא את האדם קרוב יותר לאנושיותו האמיתית – בכל פעם שהעלים נושרים, החג הופך שם למשהו מקודש, והאדם צריך רק להפוך למודע לכך. זהו החג של מיכאל, החג של תחילת הסתיו. התמונה של “מיכאל מנצח” יכולה להיות נוכחת; היא יכולה לחיות בתוך האדם. בקיץ, הטבע מקבל את האדם לתוכו באהבה. אך אם האדם לא רוצה לאבד את המרכז והאיזון של ישותו, אסור שהוא ילך לאיבוד בטבע, אלא עליו להתרומם בסתיו דרך הכוח והעוצמה של הישות הרוחנית שלו עצמו. אז התמונה של מיכאל מנצח תהיה מלאת חיים בתוכו.

———————————————————————-

1. ראו גם את הסדרה של 5 ההרצאות: “המעגל מחזורי השנה כתהליך נשימה של האדמה” יצא לאור בעברית בהוצאה פרטית. ↑