רודולף שטיינר

הרצאה זו ניתנה באירוע הפתיחה של הסטודיו לחריטת חלונות הזכוכית שליד הגיתהאנום,

אולם הכנסים והמופעים שרודולף שטיינר תכנן כמרכז העולמי של החברה האנתרופוסופית.

דורנאך 17 ליוני, 1914 286 GA

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי. דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות:  ראו כאן

חבריי היקרים,

אף יותר מאשר בפעם האחרונה בה דיברתי איתכם כאן באתר הבנייה, אירוע זה מעורר בנו את המילים והרגש שהבעתי אז, הרגש שעלינו לחוות כלפי מבנה זה אשר מוקדש למדע הרוח. זה דורש רגש של אחריות גדולה נוכח ההקרבה הגדולה שהחברים שלנו לקחו על עצמם למען שליחות האנתרופוסופיה, ונוכח הציפיות המוצדקות שיש להם מאיתנו. היום, אנו מקדישים את הראשון מתוך המבנים שלנו לייעודו. זו הזדמנות טובה ביותר להזכיר לעצמנו אחריות זו, דרך ההתבוננויות וההרהורים שיכולים לעלות מתוך המשימות העומדות בפנינו, והמטרות אליהן אנו שואפים.

חברים יקרים, היום, כאן בחלל הזה שתפקידו המיידי יהיה לספק את חלונות הזכוכית למבנה שלנו, אנו יכולים, ולמעשה חייבים להיות מושפעים מהמחשבה שהיכולות האנושיות שלנו אינן יכולות לעמוד במשימה שלפנינו. אני מאמין שזהו רגש טוב ובריא שנישא אותו כאשר אנו ממשיכים בעבודתנו, כי זו הדרך היחידה בה נוכל לעשות כמיטב יכולתנו. אם תמיד נהיה חדורים בהרגשה שהמשימה באמת גדולה בהרבה מהיכולות שלנו, אנו נצליח ליצור את ההתחלות הראשוניות של סביבה אמנותית בעבור מדע הרוח באופן בו התקופה שלנו והאמצעים שלנו ירשו זאת. כל פעם שאנו באים לאתר הבנייה שלנו, אנו כמוקפים בהלך נפש החודר אלינו מכל הצדדים: “עשה את כל מה שיכולותיך וכוחותיך מאפשרים לך, כי בהשוואה למה שיש להשיג, אינך יכול לעשות מספיק. ואפילו כשתפעל כמיטב יכולתך, יהיה זה רחוק מאוד.”

כאשר אנו מתבוננים באתר של המבנה שלנו, הרגשה שקשה להגדירה צריכה למלא את נפשנו –הרגשה שאנו מוקפים במשימה אדירה. והדבר נכון במיוחד היום, כאשר אנו מוסרים מבנה עזר זה לחברנו היקר רייכטר ועמיתיו, כדי שהם ייצרו עבודות אמנות שיהוו מרכיבים חיים באורגניזם השלם של המבנה שלנו.

כאשר נכנסים דרך הדלת אל תוך חדר זה, האם לא נרגיש שבתור אינדיבידואלים בימינו אלה אנחנו באמת מבורכים, כי מתאפשר לנו לפעול ביחד ביצירה כזו כמו חלונות זכוכית אלה? וכאשר אנו חושבים על התפקידים של החלונות במבנה שלנו, אזי אלמנט רוחי עמוק, שאנו מקווים שירחף וילחש בחדרים אלה יותר ויותר, ינשב סביבנו כמו בריזה עדינה, בגלים של רוחניות מרפאה.

כאשר המבנה יהיה מוכן, שוב ושוב נהיה מודעים להרגשה מעיקה שאולי אוכל לתאר כך: “כה הכרחי, הכרחי לאין שיעור, שנתעלה מעבר לכל דבר שהוא אישי, כדי שנוכל לעטוף את השליחות של מדע הרוח בצורות בעלות משמעות אמיתית!” אך במובן מסוים, זה מה שמספק במבנה שלנו. חברינו האדריכלים והמהנדסים וכל שאר ידידינו שעובדים על המבנה וודאי יוכלו לשאוב כוח מההרגשה המנחמת שמבנה זה, מעבר לכל הדאגות והמאמצים הכרוכים בו, יכול להוות גם אמצעי מופלא ויפה ללימוד משהו שמלמד אותנו להתעלות מעל כול מה שאישי. המבנה באמת דורש שנעשה יותר מאשר לחיות מתוך רגשותינו האישיים. כאשר אנו עושים את העבודה שלנו, וחודרים את הצורות האינדיבידואליות בחשיבה וברגש שלנו, אנו נהיים מודעים שוב ושוב למשימות חדשות, שקודם אפילו לא חשדנו שהן קיימות. אנו חשים שמשהו מסתורי סביבנו קורא לנו לגייס את הכוחות הנעלים ביותר של הנפש, הלב והחשיבה כדי ליצור משהו שמתעלה בהרבה מעבר לאישיות שלנו. מבנה זה יכול ללמד אותנו לקבל על עצמנו משימות שמופיעות בפנינו כל יום. הדבר מוליד בתוכנו רגש שיכול להדהד בטונים קדושים בנפש האנושית: “כמה גדולים הם הכוחות של היקום לעומת מה שאנו בני האדם הקטנים מסוגלים לממש! הדבר הנעלה ביותר שאנו מסוגלים ליצור חייב להיות הרבה יותר גדול אם הוא אמור לעמוד במשימות הניצבות לפנינו בעולם האובייקטיבי, חייב להיות הרבה יותר גדול ממה שאנו מסוגלים להכיל בין הגבולות של העצמי האישי שלנו!”

המבנה העיקרי, ומבנה העזר, אותו אנו חונכים היום, יכולים להוות אמצעי כדי ללמוד זאת. ככל שהם הופכים יותר לאמצעי ללימוד, תהיה לנו התייחסות נכונה יותר כלפיהם. כבר עכשיו, כאשר אנו נכנסים לתוך המבנה הלא גמור, ובמיוחד כאשר אנו נכנסים לחדרים אלה, אי אפשר שלא לחשוב על מה רגשותינו אמורים להיות כשאנו נכנסים. האם לא נרגיש לעתים קרובות שהיינו רוצים להביא את כולם, את כל בני האדם לחדרים כאלה? לאחר שיצרנו משהו שאיננו כוללים בו אנשים אחרים, האם אנו באמת ראויים שמסגרת כל כך קדושה תקיף את המאמצים הנעלים ביותר שלנו? האם המשאלה שלנו איננה שנוכל להביא את כל בני האדם לתוך המבנה? ללא ספק, נרצה במיוחד להביא לכאן את כל מי שיירש את המשימה לבנות מבנים נוספים כאלה בעבור האנושות, כדי שיהיו אחרים שיבואו בעקבותיו של המבנה שלנו.

חברים יקרים, הייתי רוצה לקשור מחשבה זו למשהו אחר שעולה כרגע. אני חושב על המבנים הרבים שאדריכלים גאונים בנו. למרות שאין בהם סימנים לסגנון חדש ולא חדורים בניצוצות של רוחניות חדשה, הם באמת יצירות ארכיטקטוניות גאוניות. ועם זאת, יש לכולם דבר אחד במשותף. אנו יכולים להתפעל מהם מבחוץ ומבפנים, אך הם אף פעם לא גורמים לנו להרגיש, כמו שאנו מרגישים במבנה שלנו, שאנו כאילו מוקפים באיברי חישה. הסיבה לכך היא שהמבנים האלה אילמים, חברים יקרים. הם אינם מדברים. זוהי המחשבה שהייתי רוצה להדגיש הערב.

נתבונן במבנים שבאמת נושאים את החותם של הזמנים שלנו. נדמה שאנשים נכנסים ויוצאים מבלי להיכנס באיזשהו אופן בצורה חיה לתוך הארכיטקטורה, הצורות או האמנות של מבנים אלה. אנו מרגישים שאת מה שהיה אמור להתבטא דרך צורות אמנות כאלה יש להעביר לאנושות כעת באמצעים אחרים. כיום אנו יותר ויותר נדרשים ליצור סדר, יציבות, שלום והרמוניה באמצעות חוקים חיצוניים. אין בכך כל כוונה של ביקורת, מפני שכך הדברים צריכים להיות בזמננו. ועם זאת, יש להוסיף לכך משהו אחר, משהו שיסמן התקדמות, התקדמות באבולוציה האנושית, במובן אחר. אולי לא נצליח לממש את כל זאת במבנה שלנו, מפני שאנחנו למעשה מסוגלים ליצור רק את ההתחלות הראשונות של הדבר. אך ברגע שתהיה אפשרות בתרבות שלנו לקלוט ולפתח את הכוונות שלנו בעבור מבנה זה, ברגע שמה שאנו מנסים לעשות יתממש בפועל, אנו נמלא את המשימות שהאלים נתנו לנו. אם הרעיונות מאחורי יצירות אמנות כאלה ימצאו קהל, ואם האנשים שעוברים דרך השערים של יצירות אמנות כאלה ירשו לעצמם להתרשם מהשפה של צורות אלה וילמדו לדבר את שפתן עם הלב שלהם ולא רק עם הראש, אז אנשים אלה לעולם לא יעשו עוול לבני אדם אחרים. הם ילמדו לחיות בהרמוניה ובשלום עם הזולת. השלום וההרמוניה יזרמו לתוך הלבבות דרך צורות אלה. מבנים מסוג זה יהיו “מחוקקים”, וצורותיהם יוכלו להשיג את מה שמוסדות חיצוניים לעולם לא יוכלו להשיג.

חבריי היקרים, לא משנה עד כמה אנשים יחקרו את הדרכים למגר את הפשע ואת העוולות בעולם באמצעות מוסדות וארגונים חיצוניים, ישועה אמיתית עבור נפש האדם – הטרנספורמציה האמיתית של הרוע לטוב – תתרחש בעתיד כאשר האמנות האמיתית תחדיר סובסטנציה רוחית לתוך לב ונפש האדם. אם הם יאפשרו להישגיהם של האדריכלות האמיתית, הפיסול וכדומה, לפעול, אזי הם יפסיקו לשקר אם יש להם נטייה לשקריות. הם יפסיקו להפריע לשלווה של הזולת, אם זו הייתה נטייתם. המבנים יתחילו לדבר. הם ידברו בשפה שאנשים כיום אפילו לא חולמים עליה.

כיום בני האדם מתאספים בכנסים כדי לדון בשלום עולמי. הם מאמינים שמה שאדם מדבר לאדם אחר יכול באמת ליצור שלום והרמוניה. אך כנסים אינם יוצרים שלום והרמוניה. שלום והרמוניה שהאדם ראוי להם יתהוו רק כאשר האלים ידברו אלינו. מתי האלים ידברו אלינו?

באילו תנאים אדם יכול לדבר אלינו? הוא חייב שיהיה לו גרון. אילולי הגרון, אף אחד לא היה לעולם מסוגל לדבר אלינו. אנו לוקחים את מה שהאלים של הטבע נתנו לנו בגרון ואנו הופכים מתנה זו לחלק אורגני מהיקום כאשר אנו מגלים את הצורות האמנותיות האמיתיות, כי הן הופכות לכלים שדרכם האלים מדברים אלינו. אך קודם עלינו להבין כיצד אנו יכולים להפוך את עצמנו לחלק מהדיאלוג הגדול הזה. אז תתגבר גם הכמיהה שלנו לעזור לכל האנושות להיכנס דרך דלתות אלו. היות שזוהי כמיהה שעדיין איננו יכולים לממש, היא תביא לרצון להשקיע עוד ועוד בעבודה למען התנועה הרוחנית שלנו כדי שמטרה זו תוכל להתגשם בהדרגה.

חבריי היקרים, האמנות הינה יצירת איברים שדרכם האלים יכולים לדבר אל בני האדם. כבר נתתי לכם בעבר אינדיקציות רבות לגבי נושא זה. דיברתי בהרצאות קודמות על המקדש היווני והראיתי שצורותיו נבנו כך שהוא יהווה משכן של האלים. היום אני הייתי רוצה להוסיף משהו לכך. אם ננסה לחוש את טבעה הבסיסי של האדריכלות היוונית, נגלה שעצם ישותה ומהותה של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית זרמה לתוך התפיסה היוונית ומשם אל תוך האדריכלות היוונית. על מה התבססה התפיסה היוונית? זה כמובן נושא רחב, אך ברצוני להדגיש היבט מאפיין אחד.

כאן [ראו את הציור] יש לנו את החומות המקיפות את המקדש היווני, וכאן את האלמנטים האופקיים שמונחים עליהם. כאשר משהו עולה למעלה מעל האופקי, הוא נבנה כך שהוא מוחזק על ידי כוחותיו שלו עצמו, כוחות שמאזנים אחד את השני, בדומה לשתי קורות שמונחות ביחד בבנייה.

מה שיטה זו מראה אודות התפיסות והקליטה החושית שלנו? היא מראה שאנו קולטים את כדור הארץ עם כוח המשיכה שלו כאן [רודולף שטיינר מצייר כעת את החץ], מתחת. אם אנו מתרגמים זאת למילים, אנו יכולים לומר שבתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, האדם חש שהאלים העניקו לבני האדם את הארץ בתור הבמה שלהם, שכוח אלוהי זרם לתוך הפעילות האמנותית האנושית. לכן יהיה ניתן להתגבר על כוח המשיכה בעזרת הכוחות שהאלים העניקו לבני האדם ביחד עם כדור הארץ. הדבר מתבטא בכך שהמקדש היווני, משכן האלים שהעניקו את כדור הארץ לבני האדם, נבנה תוך כדי הפעלה שיטתית של כוח המשיכה.

לא ניתן לדמיין את משכן האלים הזה או את המקדשים הרומיים המאוחרים יותר בנפרד מהנוף שמסביב להם. האדמה, האזור הוא חלק מהמקדש עצמו. כבר הדגשתי בעבר שהמקדש היווני הוא שלם בפני עצמו, גם כאשר אין בו אנשים, מפני שהמקום נתפס כמשכנו של האל שפסלו ניצב ומשתכן שם. אולי בני אדם גרים, מפוזרים באזור הרחב שמסביבו, אך גם אם אף אחד לא נכנס למקדש, הוא עדיין שלם כשלעצמו, היות שהוא עומד שם בנוף כמשכנו של האל. ניתן לראות בכל פרט ופרט בצורות הדקורטיביות שהוכנסו למשכנות האלים שאנשים הביעו בהם את כל מה שיראת הכבוד שלהם לאותם האלים גרמה להם להרגיש שחובה עליהם לעשות למען האלים. כפי שאתם זוכרים, בהרצאה האחרונה ניסיתי להראות שמקורו של המוטיב על כותרות העמודים הוא בריקוד שהתבצע לכבוד האלים של הטבע. כלומר בכותרת היוונית, קודם בציור ומאוחר יותר כפיסול, מה שהתווסף למשכני האלים לכבודם היה משהו שבני האדם דמיינו כמלא חיים, כמו שהם עצמם מלאי חיים.

ועתה נדלג על כמה דברים, ונעבור ישירות לצורות האדריכלות הנוצרית המוקדמת ביותר. כאשר אנו עוברים מהמקדש היווני לכנסייה הנוצרית, יש דבר אחד שעלינו להיות מודעים לו לפני כל דבר אחר. המקדש היווני עומד באמצע הנוף ושייך לנוף הסובב אותו. אין בני אדם בתוך המקדש. הם חיים באזור שסביבו. המקדש שייך לנוף, ונתפס כמזבח של האדמה. המקדש מברך את הכול, אפילו את העיסוקים היומיומיים הגשמיים ביותר של בני האדם שחיים באזור סביב המקדש. מאחר שאֵל יושב או עומד במשכנו כאדון, עבודת האדמה ושאר העיסוקים של האנשים שחיים בקרבת המקום הופכים להיות עבודת האל. האנשים העסוקים בעניינים היומיומיים באזור הקרוב למקדש הרגישו מאוחדים עם האל. אפשר לומר שהשירות לאדמה ועבודת האל עדיין לא הופרדו. המקדש צומח מתוך האלמנט האנושי, לעיתים האנושי מידי. הוא משתתף בכול מה שקורה סביבו, בין אם מדובר במשהו קדוש או לא. “אדמה, היי מוצקה!” – זאת הייתה הגישה של האנשים בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כאשר עדיין יש להם קשרים הדוקים מאוד עם כדור הארץ אותו קיבלו מהאלים. האני האנושי עדיין ישן, במעין תודעה חלומית, ובני האדם הרגישו עדיין מחוברים לאני הקבוצתי של האנושות כולה. ואז, ככול שבני האדם התחילו לצאת מתוך נפש הקבוצה ולהפוך ליותר ויותר אינדיבידואליים, הם הפרידו את עבודת הרוח מהנוף ומחיי היומיום.

בתקופות המוקדמות של הנצרות, רגשותיהם של בני האדם היו שונים מאשר בתקופה היוונית. ליוונים שעבדו בשדות או בעיסוקיהם האחרים, הייתה הרגשה בטוחה ואיתנה בנפשם: “כאן עומד מקדש בו שוכן האל. כאשר אני נמצא במקום הזה, אני קרוב אליו ויכול לעסוק במקצוע שלי או בעבודת האדמה, כי האל שוכן במקדש.” אך בני האדם הפכו להיות יותר אינדיבידואליים, והופיעה בהם תחושת עצמיות חזקה יותר. שינוי זה גרם לכך שמשהו נפרד, משהו שעבר הכנות רבות במשך זמן רב לאורך התקופה העברית העתיקה, והופיע חזק במיוחד בנצרות. בתוך הנפש האנושית הופיע הצורך להפריד בין עבודת האלוהות לבין החיים היומיומיים. הכנסייה הנוצרית הופיעה כאשר המבנה נותק מהנוף. האזור שסביבו הפך להיות עצמאי, והמבנה הפך לישות עצמאית, הפך להיות “אינדיבידואליות” שלמה כשלעצמה. המקדש היווני היה מעין מזבח עבור כל האזור, בעוד שכעת קירות הכנסייה שמרו על כך שהנוף יישאר בחוץ. נוצר חלל סגור. אלה שעבדו את האל היו בחלל זה. בהדרגה, הצורות של הכנסייה ושל האדריכלות הרומנסקית התאימו את עצמן לצורך רוחני, אינדיבידואלי זה של האדם, וניתן להבין צורות אלה רק אם נתבונן בהן מנקודת מבט זו. היוונים היו כה מושרשים בקיום הארצי שהם יכלו לומר לעצמם: “אני יכול לשהות כאן בביתי, בעיסוקי, בעבודת האדמה שלי, מפני שהמקדש עומד שם כמו מזבח לאזור כולו, והאל שוכן בתוכו.” אך הנצרות הולידה רגש אחר, והנוצרים אמרו לעצמם: “עלי להפריד את עצמי מהעבודה שלי, מהעיסוק שלי, מפני שהכנסייה היא המקום בו אנו מחפשים את אלוהים.” עבודת האדמה ועבודת השמיים נפרדו. בהדרגה, הצורות החיצוניות נהיו דומות לצורך של האנשים באינדיבידואליות, כך שהכנסייה הנוצרית החלה לקבל צורה שלא הייתה מתאימה לאדריכלות היוונית או הרומית, צורה שעצם המבנה שלה מראה שהקהילה אמורה להתאסף בפנים, צורה שאמורה לסגור את הקהילה בין קירותיה. ואז נוצרו גם מבנים מופרדים מהקהילה בעבור הכמורה, בעבור המורים. ניתן לומר שנוצר עולם מופרד עבור אלה שחיפשו את עולם הרוח בחלל שכעת היה סגור בין קירותיו. זה מה שקרה! בזמנים קדומים, היוונים והרומאיים חוו את כל הארץ באופן בו הנוצרים חוו עכשיו את הכנסייה המוקפת בקירות. מה שהיה פעם המקדש היווני הפך עכשיו לצ’אנסל [המקום בכנסייה בו עומד המזבח הגבוה]. אנשים ניסו להעתיק את העולם בצורות של הכנסייה, בעוד שקודם אנשים לקחו את העולם כפי שהוא ובנו רק את מה שלא התגלה לחושים החיצוניים שלהם, את המשכן של האל.

חבריי היקרים, האדריכלות הגותית היא בעיקרון רק ענף צדדי של מה שכבר הוכן. מהותה של האדריכלות הגותית היא שתפקיד התמיכה כבר אינו שייך לקירות והיכולת לשאת משקל עובר אל התמיכות (buttresses).

אך מהו מקורה של שיטת בנייה זו, שבה המשקל נח על התמיכות, שקיבלו צורה כזו שמאפשרת להן לשאת אותו? שיטת האדריכלות היוונית מבוססת על מחשבה שונה לחלוטין מזאת. במקדש היווני, בני האדם עצמם כאילו טיפסו ויצאו מתוך האדמה ביחד עם כוח המשיכה, למדו על כוח המשיכה במימד הארצי, וכעת השתמשו בכוח המשיכה וגם התגברו עליו עם רגליהם העומדות יציבות על האדמה. זה המקדש היווני, משכן האל. כאשר אנו עוברים לתמיכות של האדריכלות הגותית, אנו כבר לא עוסקים בהשפעה הטהורה של כוח המשיכה. בני אדם פועלים כאן. מבנה גותי דורש את תרומתם של האומנים ובעלי המלאכה. מתוך הצורך ליצור חלל שיקיף את הקהילה, עולה גם הצורך ליצור משהו בו משתתפת האמנות של הקהילה, כדי שבצורות האינדיבידואליות נוכל לראות את ההמשך של מה שהאנשים למדו. האמנות של בעלי המלאכה השונים זורם פנימה. מי שלומד את הצורות של האדריכלות הגותית יראה בהן את האמנות של בעלי המלאכה בעיר שתרמו לבנייתן ועבדו ביחד כדי ליצור אותן.

בכנסיות הרומנסקיות העתיקות אנו עדיין רואים שהמבנה נועד להיות בית גם לקהילה וגם לאלוהים. בכנסייה הגותית אנו רואים מבנה שנבנה על ידי הקהילה כדי להכיל את אלוהים, אבל זהו מבנה שבעלי מלאכה תרמו לבנייתו. הם לא רק נכנסים לכנסייה. בתור הקהילה של הכנסייה, הם עוזרים לבנות אותה. כך העבודה האנושית זורמת ביחד עם האלוהי באדריכלות הגותית. נפשות האדם אינן מקבלות עוד את האלוהי כמשהו מובן מאליו. הן לא רק מתאחדות עם האלוהי ומקשיבות למילים של הרוח שבאות מהמזבח. כעת אנשים עובדים ביחד ומציגים את מה שלמדו בפני האלוהים שלהם. ניתן לומר שהכנסיות הגותיות הן התגבשות של מלאכת יד.

אפשר לדלג במהירות על מה שקרה לאחר מכן, מאחר שזה היה התעוררות מחדש של האדריכלות הקלאסית בלבד. בהקשר זה אין צורך שנדבר על הרנסנס. אך חבריי היקרים, אנו כן רוצים לדבר על מה שהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית דורשת מאיתנו.

נתבונן בתשומת לב גדולה באלמנטים של תמיכה ומשקל במקדש היווני, ונעקוב אחריהם עד לנקודה בה הם הופכים להתגבשותה של מלאכת היד באדריכלות הגותית. אם מחדירים לשם רגש, אם מנסים לחדור לשם ברגש אמנותי, מרגישים את המקדש היווני כמשהו שנח בתוך הכוחות הארציים. הדבר החשוב כאן הוא שמבנים אלה וכל הכוחות שלהם נחים בתוך האלמנט הארצי. בכל פעם שמתבוננים במקדש יווני, מגלים שהוא מצביע אל כוח המשיכה, אל הקשרים ההדוקים שלו עצמו עם הארץ. בכל מקדש יווני אנו יכולים ללמוד על איזשהו היבט של כוח המשיכה. צורותיו מגלות את הקשרים ההדוקים שלו עם האדמה.

אבקש מכם לדמיין – מפני שזוהי הדרך המהירה ביותר להגיע למטרתנו – את הצורה הבסיסית אותה יפגוש כל מי שיתקרב למבנה שלנו. אשרטט אותה כאן:

מה מאפיין את המוטיב הזה? אם תשוו אותו למוטיב של המקדש היווני, תראו את ההבדל. המוטיב היווני שלם כשלעצמו. למשל, אם הוא קיר, אז הוא קיר אנכי העומד בזכות עצמו. כאן במבנה שלנו, מוטיב זה איננו רק קיר. הוא מקבל משמעות רק אם הקיר מתעורר לחיים, אם הוא איננו קיר בלבד, אלא מאפשר לכל הדבר להתפתח מתוכו. הקיר איננו רק קיר. הוא חי. כשם שצורות קעוּרות וקמורות צומחות מתוך אורגניזם חי, צורות אלה צומחות מתוך הקיר, שמתעורר לחיים בזכות זה. זה ההבדל.

דמיינו את המקדש היווני. למרות שיש לו עמודים רבים, כל המבנה נשלט על ידי כוח המשיכה. אך בשרטוט חדש זה, אין משהו שפוגש אותנו רק בתור קיר. כאן הצורות צומחות מתוך הקיר. זוהי הנקודה המהותית. כאשר בסופו של דבר נוכל לטייל בתוך המבנה שלנו, נמצא צורות מפוסלות רבות, תבליטים על הכותרות והבסיסים של העמודים, ועל הארכיטרבים. מה משמעות הדבר? הן צומחות מתוך הקיר. הקיר הוא הקרקע הפורייה שבלעדיה לא יכלו להתקיים.

חבריי היקרים, נמצא דוגמאות רבות מאוד של תבליטים מגולפים בתוך המבנה שלנו. כל הצורות האלה, למרות שהם לא קיימות במקום אחר בעולם הפיזי, מייצגות אבולוציה מתמשכת. זה כאילו שאנו מתחילים במספר תיבות עוצמתיות בחלק האחורי, בין העמודים של שבתאי, וממשיכים להתקדם בסימפוניה הרמונית עד לפִינָלֶה בצד המזרחי. אלה צורות שאינן קיימות באופן חיצוני בעולם הפיזי בדיוק כמו שהמלודיות אינן קיימות. צורות אלה הן קירות שהתעוררו לחיים. קירות פיזיים אינם מתעוררים לחיים, אך קירות אתריים או קירות רוחיים אכן חיים.

הייתי צריך לדבר ארוכות אם ארצה להראות שכך מקבלת אמנות התבליטים את משמעותה האמיתית, אך אני אתן רק אינדיקציה אחת למה בעצם אני מתכוון. אמן מודרני מוכר אמר כמה דברים חכמים אודות אמנות התבליט. כאשר הוא מתאר את תפיסתו לגבי אמנות התבליט, הוא כותב:

“כדי להבהיר זאת עד כמה שאפשר, דמיינו שני קירות זכוכית עם דמות ביניהם. (בחתך רוחב זה היה נראה משהו כזה. אנו מסתכלים בכיוון החץ ויכולים להתבונן בדמות דרך קירות הזכוכית). הדמות מקבילה לקירות, והנקודות החיצוניות ביותר שלה נוגעות בהם. כך הדמות תופסת מרחב שהוא תמיד שווה בעומקו. הפריסה של חלקי הדמות בתוך מרחב זה מגדירה את המרחב. באופן זה, הדמות, כפי שרואים אותה מקדימה דרך קיר הזכוכית, מתמזגת לשכבה אחידה של משטח כתמונה של אובייקט שניתן לזהות אותה. ההבנה של נפח הדמות, שיכלה להיות מסובכת כשלעצמה, נעשית קלה יותר בכך שניתן לתפוס את הנפח הפשוט שהמרחב כולו מכיל. הדמות שוכנת, כביכול, בתוך שכבת משטח בעלת עומק אחיד, וכל אחת מצורותיה מנסה להתפשט על משטח זה. כלומר להפוך לניתנת לזיהוי.”

 [שטיינר ציטט מספרו של אדולף הילדברנד  Das Problem der Form in der bildenden Kunst]

מהי המשמעות של דבריו? המשמעות היא שאדם זה מנסה להגיע למושג של מהותו האמיתית של התבליט. אך בכך שהוא אומר שהתבליט נוצר כאשר אנו חושבים על הקיר ברקע כקיר זכוכית ומה שעומד לפניו כמוחזק בקיר זכוכית נוסף, הוא מראה באופן ברור שהוא לוקח את העין כנקודת מוצא. הוא מבסס את המושג שלו על התבליט של העין, וכדי להבהיר זאת הוא בוחר את שני קירות הזכוכית שעליהם מושלכת הדמות. מושג קירות הזכוכית של הילדברנד עומד בניגוד לתפיסה שלנו, שעוברת ממשהו שניתן לראות באמצעות קירות זכוכית למשהו שחי. אנו מנסים לראות את התבליט כמשהו חי, כדי שהוא ייתפס כתבליט ותו לא. אין לתבליט כל משמעות אם אנו פשוט מצמידים את הדמויות לקיר. יש לו משמעות רק אם אנו יוצרים את הרושם שהקיר עצמו חי ומסוגל להוליד את הדמויות.

חבריי היקרים, יש תבליט אחד המהווה חלק מאוד משמעותי מהעולם הזה, אך אין באפשרותנו להתבונן בו כיאות. קיים תבליט אחד הבנוי על פי הרעיון האמיתי – שהקירות יוצרים את מה שהתבליט מייצג. תבליט זה הוא כדור הארץ עצמו, עם ממלכת הצמחים שלו. אך כדי להתבונן בתבליט זה, היינו צריכים לעלות מעל פני השטח של כדור הארץ והחוצה אל החלל הקוסמי. כדור הארץ הוא המשטח החי שמוליד את הבריות שלו. התבליט שלנו חייב להיות כזה גם כן. עלינו להיות מסוגלים להאמין בחיים של הקיר, בדיוק כשם שאנו מאמינים בחיים של כדור הארץ שמוליד את ממלכת הצמחים מתוך רחמו. כך יוצרים את אמנות התבליט האמיתית. להתרחק מעיקרון זה משמעותו לחטוא נגד מהותה של אמנות התבליט. אם אנו מתבוננים מלמעלה על התבליט של כדור הארץ, אנו רואים בני אדם ובעלי חיים מתהלכים עליו, אך הם אינם שייכים לתבליט עצמו. כמובן, אפשר להוסיף אותם לתבליט, מפני שניתן לפתח את האמנויות לכל הכיוונים, אך זו כבר איננה אמנות התבליט הטהורה.

המבנה שלנו נועד לדבר באמצעות הצורות של הפְּנִים שלו, אך הדיבור שלו צריך להיות זה של האלים. חבריי היקרים, חישבו על איך אנו בני האדם חיים על כדור הארץ, על שיטחו ממש. בנקודה זו, אין צורך שנשתמש ברעיונות של מדע הרוח שלנו, אלא פשוט נחשוב על אגדת גן העדן. לו אנו בני האדם היינו נשארים בגן העדן, היינו רואים את התבליט המופלא של כדור הארץ עם כל צורות הצמחייה שעליו מבחוץ. אך במצב הקיים, אנו ניצבים על כדור הארץ כדי לחיות בתוך תבליט זה, ואיננו מסוגלים להתבונן בו מבחוץ. אנו יצאנו מגן העדן, ושפת האלים אינה יכולה להגיע אלינו מפני ששפת הארץ גוברת עליה. אם אנו מקשיבים לאיברים של האלים, האיברים שאלוהים של כדור הארץ בראו ונתנו לבני האדם, אם אנו מקשיבים לצורות האתריות של הצמחים ומעצבים את הצורות על הקירות שלנו על פי חוקיהן, אז אנו יוצרים גרונות דרכם האלים יכולים לדבר אלינו, בדיוק כשם שהטבע יצר את הגרון של האדם לשם הדיבור. אם אנו מקשיבים לצורות שעל הקירות שלנו, הן מהוות את הגרונות עבור האלים, ואנו מחפשים את הדרך בחזרה לגן העדן.

חבריי היקרים, אדבר על אלמנט הציור בהזדמנות אחרת. היום אני רוצה לדבר רק על מה שנוכח בתבליטים ובפיסול שייווצר כאן במבנה שאנו מקדישים היום. ניסינו לחוש איך התבליט יכול להפוך לאיבר דרכו האלים יכולים לדבר אלינו. בפעם אחרת תהיה לנו הזדמנות לדבר על איך הצבעים יהפכו לאיברי-נפש בשביל האלים. לעידן הנוכחי שלנו אין הבנה רבה לסוג הרעיונות שאמורים לחדור לנפשנו אם יש לנו רצון אמיתי להגשים את משימתנו הקשורה למבנה שלנו.

ראינו איך המקדש היווני היה המשכן של האל, ואיך הכנסייה הנוצרית הייתה מסגרת שבה הקהילה ניסתה להתאחד עם אלוהיה. מה ייעודו של המבנה שלנו? שוב, הדבר מתגלה כבר בתוכנית הבסיס שלו ובצורת הכיפות:

הוא גם מורכב משני חלקים, אך לצורות הארכיטקטוניות של שני חלקים אלה יש ערך שווה לחלוטין. כאן, אין הבדל כמו זה בין הצ’אנסל לחלל המיועד לקהילה בכנסייה הנוצרית. משמעות ההבדל בגודל היא פשוט שכאן, תחת הכיפה הגדולה, האלמנט הפיזי גדול יותר, בעוד שתחת הכיפה הקטנה, אנו מנסים להביא לכך שהרוח תהיה השולטת. אך הצורה כשלעצמה כבר מביעה התרוממות לעבר הרוח. בהתאם לכך, נוצר במבנה זה איבר שבאמצעותו האלים יוכלו לדבר אלינו. את זה יש לבטא בכל פרט ופרט.

אמרתי שאלה שמבינים את המבנה במלואו ישכחו כיצד לשקר ולחטוא, ושהמבנה ישמש כ”מחוקק”. תוכלו להתבונן בכך בצורותיו האינדיבידואליות. תמצאו את המוטיב הזה פעמים רבות בארכיטרבים ובצורות נוספות. [רודולף שטיינר מתחיל לצייר.]

בכל מקום שהיא מופיעה, צורה זו לעולם איננה ללא ערך פנימי. כשם שלכל חלק בגרון יש ערך פנימי. כשם שלא יכולנו להגות אפילו מילה אחת אילו לגרון לא הייתה צורה מסוימת במקום הנכון, כך אם למשל היינו חותכים כאן כדי שתופיע צורה קעורה, עם מעין גג מעליה, זה מקביל בדיוק לעובדה שמבנה זה אמור להתמלא ברגש של הלבבות הזורמים ביחד באהבה.

לכן שום חלק ביצירה ארכיטקטונית זו אינו עובד לבד. שום דבר אינו מסודר למען עצמו בלבד. צורה אחת שואפת לעבר צורה אחרת. כל אחת מהצורות שואפת לעבר השנייה. או במקרה של צורות בעלות שלושה אלמנטים, הצורה המרכזית משלבת בין השתיים האחרות. לפניכם ציור פשוט של צורות החלונות והדלתות:

חבריי היקרים, מה שחי בצורת הפיסול הוא תלת-ממדי. התבליט מייצג התגברות על השטח הדו-ממדי ומָעבר למימד השלישי. זה לא מתרחש עקב כך שאנו נמצאים בנקודת המבט של מתבונן או צופה בלבד, אלא מכך יש לנו רגש חי של כיצד האדמה מאפשרת לצמחים לצמוח מתוך ישותה.

כאשר אדבר על הציור, נראה את המשמעות של הקשר בין הצבע לאלמנט הנפשי הפנימי ביקום. לא היה כל משמעות בציור עם צבעים לו הצבע לא היה יותר ממה שהפיזיקה מתארת. המשימה של הרצאה עתידית תהיה להסביר את העיקרון שהצבע הוא השפה של נפש הטבע, של נפש היקום.

עכשיו הייתי רוצה להראות כיצד חלונות הזכוכית שלנו אמורים ליצור קשר בין החוץ לפנים. למרות שכל חלון יהיה מונוכרומטי, יהיו לנו חלונות בצבעים שונים במקומות שונים. זה מבטא את העובדה שאת הקשר בין החוץ לפנים יש לסדר באופן רוחני ומוזיקלי. כל חלון מונוכרומטי יהיה שילוב של שטחים דקים ועבים יותר – כלומר, נראה אזורים בהם החומר ייראה יותר עבה, יותר מוצק, ואזורים דקים יותר. האור יבהיק חזק יותר דרך האזורים הדקים יותר של החלונות ופחות חזק דרך האזורים העבים, בהם ייווצרו צבעים כהים יותר. יהיה אפשר לחוש את הקשר בין הרוח לחומר במה שהחלונות מבטאים.

אך השטח הפנימי של המבנה כולו ינסה לדבר, ינסה להוות כביכול איבר עבור הדיבור של האלים. כשם שאנו אומרים שלאדם יש גרון המאפשר את הדיבור, כך נוכל לחוש שהתבליט המגולף הזה כולו נוצר כאיבר לדיבור של האלים, שאמורים לדבר אלינו מכל קצוות היקום. איברי הדיבור של האלים נמצאים בכל מקום סביבנו. מה אנו מנסים לעשות כאשר אנו מחפשים דרך לפרוץ את הקירות שלנו כך שיהפכו לאיברי דיבור עבור האלים, כך שקירות אלה ישללו את עצמם דרך האופן בו הם בנויים? במקרה זה, אנו שואפים להראות שבני האדם מחפשים את הדרך אל הרוח כאשר הם מאפשרים לאלים לדבר אליהם דרך האיברים שנוצרים כאשר אנו יוצרים פתחים בקירות. כך אנו נתבונן בחלונות אלה. בצללים הצבעוניים של החלונות, הם אומרים לנו: “כך, בני אדם, תמצאו את דרככם אל הרוח!”

כך אנו נראה את האופן בו הנפש מחוברת לעולם הרוח בלילה, כאשר היא נמצאת מחוץ לגוף בזמן השינה. אנו גם נראה את האופן בו הנפש ללא הגופים מחוברת לעולם הרוח בין המוות ללידה חדשה. אנו נראה איך בני אדם חווים את ה”תהום” כאשר הם מתקרבים לסף, ונראה את התחנות בדרך אל עולם הרוח. החלונות יופיעו כתצורות של האור עצמו, כביכול, ויראו לנו את סודות החניכה הבאים כתצורות אור מהמערב. הדבר המיוחד כאן הוא שאנו מנסים ליצור קירות שמבטלים את עצמם ושוללים את עצמם דרך עצם האופן בו הם בנויים. התוכן של החלונות חייב להראות לנו איך אנו פורצים דרך הקירות. להראות לנו את הדמויות שאנו פוגשים כאשר אנו מחפשים את הדרך אל עולמות הרוח או הולכים בדרך באופן לא מודע. הם מראים איך עלינו להתייחס אל עולמות הרוח.

כן, חבריי היקרים, כאשר נבנה המקדש היווני כמשכן עבור האל, וכאשר מאוחר יותר נבנו מבנים עבור קהילות השואפות להתאחד עם האלוהים שלהן, מטרת כולם הייתה לסגור ולבודד משהו. המבנה שלנו אינו מיועד לסגור דבר. קירותיו מיועדים לחיות, ולחיות באופן שהולם את האמת של התבליט. התבליטים במבנה זה אמורים להביע את מה שהיינו חווים בתבליט החי של עולם הצמחים אילולא היינו מגורשים מגן העדן, כביכול. אז היינו מודעים לתבליט המדבר שכדור הארץ מוציא מרחמו בצורות של הצמחים, המכסים את התצורות הגיאולוגיות של ההרים ומשאירים תמורות אלה חשופות רק במקומות שהן אמורות להיות חשופות. כאשר נשב במבנה שלנו, יהיה עלינו לחוות את ההרגשה שאנו יכולים לנוח והאלים אז ידברו אלינו. אך ברגע שעוברים מההרגשה של מנוחה, של ישיבה שקטה כאשר האלים מדברים אלינו, להרגשה שאנו רוצים לנוע ולמצוא באופן אקטיבי את דרכנו לאלים, אז עלינו לפרוץ דרך הקירות. ואז עלינו לדעת מה אנו חייבים לעשות בעולם הרוח. כאשר אנו פורצים דרך הקירות, החלונות האלה יצטרכו להיות שם, מזמינים את הנפש שלנו לנוע ולצאת לדרך אל מקורות הדיבור אותו אנו שומעים באמצעות הצורות של הקירות. כאשר אנו יושבים במבנה זה, אולי נתחיל להרגיש שהאיברים של הישויות הרוחיות נמצאים סביבנו, ושעלינו לרכוש את היכולת להבין את השפה המדוברת באמצעות צורות אלה. אך עלינו להבין אותם בלב במקום לנסות להבינם בצורה אינטלקטואלית.

אם תתחילו לנסות להבין מה ה”פרוש” של צורות אלה, חבריי היקרים, אתם תעלו על מסלול לא נכון. זה לא ישיג דבר. אתם תעמדו באותו מקום, פחות או יותר, כמו אלה שמפרשים מיתוסים ואגדות בצורה סמלית ואלגורית, ונדמה להם שהם מיישמים את עקרונות התיאוסופיה. אנשים שרוצים לפרש מיתוסים ואגדות ואף את הצורות שלנו באופן כזה, אולי חכמים ומבריקים, אבל זה כאילו שהם מנסים להתבונן מתחת לסנטרם של אנשים כדי להסביר את הסמלים של הגרון האנושי. לא, איננו מבינים את שפת האלים על ידי ניסיון לפרש את הצורות האמנותיות שלנו – או מיתוסים ואגדות – באופן סמלי או אלגורי, באמצעות שימוש בכל מיני טריקים של השכל האנושי. אנו נבין את שפת האלים רק כאשר ננסה להבינה עם הלב שלנו. אז לשבת כאן ולשמוע את ישויות העולם מדברות אלינו, יהיה חוויה חיה עבורנו. אם באופן זה נבין כיצד להחיות את התחושה הזאת לגבי מה הנפש צריכה לעשות כדי למצוא את דרכה למקור של שפת הישויות, נפנה אז את מבטנו אל המקומות בהם הקירות נפרצים על ידי החלונות. במקומות אלה, נראה מה חי בבני האדם כאשר הם יוצאים לדרך מהפיזי לרוחי, במודע או לא במודע.

במילים אלה, חבריי היקרים, אסיים את המחשבות שרציתי להביא בפניכם בשיתוף פעולה של הלבבות והנפשות שלכם באירוע זה, בו אנו מעבירים מבנה זה לעבודתם המסורה של ידידנו ריכטר ועמיתיו. מי ייתן ויחוו, כאשר הם מקבלים אותו, את הקדושה של משימתם, את הקדושה שדיברנו עליה. אפשר לומר שבמבנה העיקרי שם על הגבעה, אנחנו עדיין עובדים כדי ליצור איברי דיבור לאלים, להראות לאנשים שיישבו שם שהאלים אכן יכולים לדבר אלינו באמצעות איברים כאלה. אך עלינו לפתח כמיהה קדושה למצוא את הדרכים ואת השבילים אל מקומות הימצאותן של ישויות אלה. החלונות שידידי ריכטר ועמיתיו ייצרו בחדרים אלה יובלו למעלה לגבעה ויוכנסו למקומות בהם נפרצו הקירות. חלונות אלה יניעו את הנפשות של אלה שיתאחדו במבנה ההוא, ויראו להם את השביל שהוא הדרך אל הרוח.

מי ייתן והלך רוח זה של קדושה יחדור את החדרים הללו. מי ייתן והאנשים העובדים כאן, כאשר הם חורטים כל קו וקו בזכוכית, יהיו מודעים לכך שנפשות האנשים שם על הגבעה יקשיבו למה שהם יוצרים וזה יוביל אותם למקומות הרוח. מי ייתן והם יאמרו לעצמם: “מה שאנו יוצרים בגוונים של חלונות הזכוכית הצבעוניים חייב להפוך את התחושות בנפשות אלה לכל כך פעילות, שהם יוכלו להצביע אל הדרך למקום ממנו עולמות הרוח מדברים באמצעות הצורות הפנימיות של המבנה.” אפילו אם הקשיים הם גדולים עד מאוד, אפילו אם דברים מסוימים לא יצליחו כלל ואחרים יצליחו רק באופן לא מושלם, כל הצלחה שתהיה לנו תיתרם רבות אם ישלוט בחדרים אלה הרגש עליו דיברנו.

כוונתי בערב זה, חבריי היקרים, לא הייתה רק להציג בפניכם כל מיני דברים שעוזרים להפוך את האמנות למובנת. היא הייתה גם למסור לכם, מליבי לליבכם, משהו מהרגש שהייתי תמיד רוצה לטעת בכם, הרגש שהייתי רוצה שתמיד יחדור את ליבכם, רגש שפועם פנימה עם קדושת העבודה הזאת על המבנה שלנו. מקום עבודה זה – כי זה מה שהוא אמור להיות – יתקדש בצורה טובה יותר מאשר ניתן לעשות זאת במילים אם עכשיו, כשאנו יוצאים דרך הדלת שוב, נתרכז בכל כוחות ליבנו לאהוב את עולם בני האדם ואת עולם הרוח, כך שהדרך אל הרוח תוכל להתגלות באמצעות מה שייווצר בחדרים אלה. זהו הרוח שממנה ייצא שלום והרמוניה בין בני האדם על האדמה, אם אנשים ימצאו את דרכם לרוח זאת באהבה. אם הכול חדור ברוח זו אותה הייתי רוצה להזמין באמצעות מילים אלה הערב, אם כל העבודה שנעשית בצד השני של הגבעה מלאה ברוח זו של אהבה, שהיא תמיד גם הרוח של האמנות האמיתית, אז הרוח של שלום, הרמוניה ואהבה תשלח את קרניה לתוך העולם מהמקום הזה מעל הגבעה. אז תיווצר האפשרות שיהיו אחרים שימשיכו את מה שנוצר כאן על גבעה זו, כדי שיוכלו ללבלב בעולם מרכזים רבים כאלה של שלום, הרמוניה ואהבה ארצית ורוחנית. מי ייתן ונספוג את מה שחי בעבודתנו בהלך נפש זה של שלום, הרמוניה ואהבה. מי ייתן ועבודה זו תופיע בפנינו כדבר חי הצומח מתוך הרוח של הקיום. בעוד שפעם היו מבנים ששימשו כמשכני אלים או קהילות, מי ייתן והמבנה שלנו ישמש כאיברי דיבור לרוח, כסימני דרך אל הרוח. האל שכן במקדש היווני, הרוח של הקהילה יכולה לשכון במבנה הגותי או הרומנסקי, אך במבנה של העתיד עולם הרוח אמור לדבר. לאורך האבולוציה של האנושות, ראינו איך הבית של הכוחות הארציים ושל הצורות הארציות הלך לעולמו. לאורך האבולוציה הרוחנית של כדור הארץ ראינו איך הבית של האחדות של הנפש האנושית עם עולם הרוח הלך לעולמו. אך כעת, חבריי היקרים, בואו נבנה את בית הדיבור, את הבית המדבר, את הבית שקירותיו חיים. בואו נבנה אותו מתוך אהבה לאמנות האמיתית, ולכן גם מתוך אהבה לרוחניות האמיתית ולכל האנושות!