רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בדורנאך 1924    GA234

תרגם מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה רביעית 1.2.1924

מדיטציה ואינספירציה

כעת אני אמשיך בכיוון מסוים בבחינת עניינים אלמנטרית יותר בהם התחלתי לאחרונה. בהרצאה הראשונה של סדרה זו הסבתי את שימת לבכם לצורך הפנימי הכן של הלב למציאת, או לפחות לבקשת נתיבי הנפש אל העולם הרוחי. דיברתי על צורך זה הניצב מול האדם, משני כיוונים: מצידו של הטבע ומהצד של החוויה הפנימית. היום נציב לפנינו שנית באורח יסודי בתכלית שני היבטים אלה של חיי אנוש. או אז נראה וניווכח שאימפולסים שמקורם בתת-מודע פעילים למעשה בכל שאיפת האדם לידע כמענה לדרישות החיים במגמותיו האמנותיות ובשאיפותיו הדתיות.

ממה שמתייחס אני אליו בזה תוכלו בנקל ללמוד את ההיפך בעצמכם בכל רגע ורגע. טלו עובדה אחת פשוטה למדי. הבה ונאמר שמסתכלים אתם בחלק מסוים מגופכם, למשל, בידכם. כל עוד נוגע הדבר לפעילות עצמה של השגת ידע אתם מביטים בידכם בדיוק כמו בגביש או בצמח, או בכל פריט טבע אחר, אך כאשר אתם מביטים בחלק זה מגופכם ועוברים דרך החיים בחישה זאת הרי שנפגשים אתם באותה עובדה המציקה ברצינותה ואשר טורדת כל התנסות אנוש ואשר דיברתי אודותיה, נוכחים אתם לדעת שמה שרואים אתם יהיה לגוויה ביום מהימים. לטבע החיצוני, בקבלו זאת, אין הכוח לעשות אחרת מאשר לכלות זאת, ברגע שבו נהיה האדם לגוויה בתחומי העולם הפיזי ונמסר לאלמנטים בכל צורה שהיא, לא קיימת עוד כל אפשרות שיהא לאל ידה של התבנית האנושית, שהיתה מרשימה על כל ההרכבים שנראים היו בגוף זה, להחזיק את עצמה.

כל כוחות הטבע, שניתן לכם לעשותם לנושא של כל מחקר מדעי, יכולים אך לכלות את האדם ולעולם לא להקים את מבנהו. כל מחקר שללא דעות קדומות ושאינו נתמך על ידי תיאורה, אלא מבוקר על ידי החיים עצמם מוליך אותנו לומר: אנו מסתכלים בטבע הסובב אותנו ככל שניתן הוא לתפיסתנו ובתור אנשים תרבותיים של תקופתנו אנו חשים שהתקדמנו אמנם למרחק רב כי גילינו חוקי טבע כה רבים. לא נדבר עתה על מה שהשגת ידע חיצונית אינה יכולה להגיע להבנת מהותו. דיבור זה אודות קידמה יש בו אכן צידוק מלא. למרות זאת זוהי עובדה שכל חוקי טבע אלה באורח פעולתם עשויים אך לכלות את האדם ולעולם לא להקים את מבנהו. ראיה אנושית פנימית אינה מסוגלת בתחילה לגלות דבר בעולם החיצוני מלבד את חוקי הטבע המכלים את האדם.

הבה ונתבונן עתה בחיינו הפנימיים. אנו מתנסים במה שאנו מכנים חיינו הנפשיים, כלומר, בחשיבתנו, העשויה להתייצב לפנינו די בבהירות, ברגישתנו, שנחווית בפחות בהירות, וברצייתנו, הנסתרת לגמרי מאיתנו. בתודעה רגילה אף אדם אינו יכול לטעון שברשותו ראיה פנימית לאופן בו, למשל, הכוונה ליטול עצם מסוים פועלת באורגניזם המסובך הזה של שריר ועצב על מנת להניע במהלכו זרועות ורגליים. כל הפועל כאן לתוך האורגניזם בין עיצוב המחשבה לבין חישת העצם המורם חבוי באפלה מוחלטת. אך מתהווה בנו פעילות בלתי מוגדרת האומרת: אנו רוצים בזה. וכך אנו משייכים את הרצייה לעצמנו ובסוקרנו את חיינו הפנימיים אנו מדברים על חשיבה, רגישה ורצייה.

אך קיים צד אחר לעניין וזה מפגיש אותנו שוב, במשמעות מסוימת, עם דבר מטריד מאוד. אנו רואים שכל חיי הנפש הללו של האדם צוללים ושוקעים מדי הירדמו ומתעוררים מחדש בהקיצו. אם ברצוננו להשתמש בדימוי השוואה אנו רשאים בהחלט לומר: דומים חיי הנפש ללהבה אותה אני מדליק ומכבה לסירוגין. אך אנו רואים יותר מזה. אנו רואים כיצד כלים חיי נפש אלה כשנהרסים איברים מסוימים. יתר על כן: תלוי הדבר בהתפתחות הגוף – כדמויי-חלום בפעוט הרך ובהיעשותם בהדרגה בהירים יותר ויותר וערניים יותר ויותר. התעצמות הבהירות והעירות גדלה בד בבד עם התפתחות הגוף. בזיקנה נחלשים שוב חיי הנפש שלנו. אם כן, חיי הנפש צועדים בד בבד עם הצמיחה והקמילה של הגוף. אנו רואים אותם ניצתים וכבים להם.

ברם, אף אם תרבה מידת הוודאות אודות הנפש, גם אם היא בלתי תלויה בגילוייה באורגניזם הפיזי – חייה שלה, הווית קיומה – אין זה עדיין הכל שיכולים אנו לומר אודותיה. היא מכילה אלמנט שעל האדם להעריכו מעל ומעבר לכל דבר אחר שבחיים. כי כל אנושיותו, כל מעלתו האנושית תלויה בכך. אני מתייחס לאלמנט המוסר.

אין אנו יכולים להקיש על חוקי מוסר מהטבע אף אם נרחיק לכת מאוד בחוקרנו אותו. יש להתנסות בהם בתחומי הנפש בלבד. עלינו להיות מסוגלים לציית להם אף בהיותם שם. הקונפליקט ויישובו צריכים להתנהל בתחומי הנפש בלבד. ועלינו לראות זאת כמעין אידיאל שלמען חיי המוסר, אם יהא לאל ידינו – בתור ישויות אנוש – לציית לעקרונות מוסריים שלא בכפייה. ועם זאת אין האדם נעשה לישות 'מופשטת' שרק מצייתת לחוקים. החיים המוסריים אינם מתחילים אלא כאשר הרגשות, הדחפים, היצרים, התאוות ופרצי המזג וכן הלאה, נענים להסכם הפנימי שיש להשיגו כולו בתחומי הנפש, בין חוקי המוסר שהשגתם באורח רוחי בלעדי לבין הנפש עצמה. ברגע בו מודעים אנו באמת למעלתנו האנושית ואנו חשים שאיננו יכולים להיות יצורים המומרצים על ידי הכורח – אנו מתנשאים אל עולם השונה בתכלית מעולם הטבע.

והנה – אותו אלמנט מטריד שכל עוד קיימת אבולוציה אנושית, מוליך את בני האדם לשאוף אל מעבר לחיים הנראים לעין מיידית, נובע מעצם שני חוקים אלה – על אף שייתכן ומעורבים בדבר גורמים תת-מודעים ועל-מודעים רבים.

אנו רואים מצד אחד את ישותו הגשמית של האדם, אך שייכת היא לטבע העשוי אך ורק לכלותה. ומצד שני אנו מודעים כלפי פנים אודות עצמנו כישויות נפש הניצתות וכבות ועם זאת קשורות לדבר שערך לו מרבי בעניינו לאלמנט המוסרי. יש לשייך דבר זה אך ורק לחוסר יושרה של הציביליזציה שלנו שבני האדם מכזבים לעצמם באורח כה איום ונורא כשהם מתעלמים בעצימת עין מניגוד מוחלט זה שבין חישה חיצונית לבין חוויה פנימית. אם אנו מבינים את עצמנו, אם מסרבים אנו להיות מוגבלים ותחומים על ידי הכבלים שמניח על ידינו חינוכנו שמגמתו מוגדרת לפניו, כשמשחררים אנו את עצמנו מעט מהמעצורים הללו, אנו אומרים מיד: "אדם! אתה נושא בפנימך את חיי נפשך: את חשיבתך, רגישתך ורצייתך, כל זה קשור לעולם המוסר שאותו עליך להעריך יותר מכל דבר אחר – כל זה קשור למקורה הדתי של כל הווית הקיום עליה נשען עולם מוסרי זה עצמו, אך היכן מצויים חיים פנימיים אלה של תיאומים מוסריים כשאתה יישן?

כמובן שאדם יכול לטוות דמיונות פילוסופיים או פילוסופיות דמיוניות על דברים אלה. האחד אף עשוי לומר אז: לאדם יש בסיס בטוח באני שלו (כלומר בתודעת האני הרגילה שלו). האני מתחיל לחשוב בסנט אוגוסטין, ממשיך דרך דקארט ומגיע לביטוי גנדרני משהו בברגסוניזם של ימינו. אך כל שינה ושינה מפריכה זאת. כי מפרק הזמן בו אנו נרדמים ועד לפרק הזמן של היקיצה חולף ועובר זמן מסוים וכשמביטים אנו לאחור, בהקיצנו, במרווח הזמן זה, אין אנו מוצאים את האני באשר להתנסות. הוא היה כבוי. ועם זאת הוא קשור בדבר שערך מירבי לו בחיינו – באלמנט המוסרי!

על כן עלינו לומר: גופנו, שבהוויית קיומו בקווים כלליים אנו נאלצים להודות, לבטח אינו תוצרו של הטבע שכוח לו לכלותו ולפוררו בלבד. לעומת זאת חומקים מאיתנו חיי הנפש שלנו לעת שנתֵנו ותלויים הם בכל גאות ושפל של חיינו הגשמיים. כשמשתחררים אנו מעט מהמעצורים המוטלים על האדם המתורבת בזמננו, אנו רואים מיד, בכל מהלך האבולוציה האנושית, שכל שאיפה דתית או אמנותית ולמעשה כל שאיפה מרוממת תלויה באנשי-תֵזות אלה ולא חשוב כמה אלמנטים תת-מודעים ועל מודעים מעורבים בדבר.

כמובן שמיליונים על מיליונים של בני אדם אינם מכירים בדבר זה בבירור. אך האם נחוץ שמה שנעשה לחידת חייו של האדם יוכר בבירור ככזה?

אם האנשים היו צריכים לחיות אך ורק במה שנהיה נהיר להם הם היו מתים עד מהרה. למעשה – כל מה שתורם חלקו להלך הנפש הכללי מהמעמקים התת-מודעים הבלתי ברורים – מרכיב את הזרם העיקרי של חיינו.

אל לנו לומר שרק אדם העשוי לנסח את חידות החיים באורח אינטלקטואלי ברור ולשטוח אותן בפנינו, חידה ראשונה, שניה וכן הלאה, רק הוא חש בהן. ובעצם אנשים כאלה הם אמינים במידה פחותה ביותר.

מישהו אמור לבוא אלינו לשוחח על דבר זה או אחר. ייתכן וזהו עניין רגיל ביותר. הוא מדבר כשמגמה מסוימת לנגד פניו אך בעת ובעונה אחת הוא אינו רוצה זאת. אין הוא יכול לבוא לידי החלטה. אין הוא שבע רצון לחלוטין ממחשבותיו שלו. לְמה יש ליחס זאת? הדבר נובע מתחושת אי-וודאות שבמעמקים הבלתי מודעים של ישותו לגבי הבסיס הממשי של ישותו האמיתית של האדם וערכה. הוא חש בחידות החיים עקב האנטיתזה הקוטבית אותה תיארתי.

אין אנו יכולים למצוא סעד ותמיכה לא בגשמי ולא ברוחי, כפי שמתנסים אנו בו, כי הרוחי מתגלה תכופות בדבר מה שניצת וכבה, והגוף – כנובע מהטבע העשוי לכלותו.

על כן, האדם ניצב בין שתי חידות. הוא מביט אל הסובב אותו וחש בגופו הפיזי שאף זה מהווה חידה תמידית עבורו. הוא מודע לחייו הנפשיים רוחיים אך אף הללו מהווים חידה תמידית. אך החידה הגדולה ביותר היא זו: כשמתנסה אני בדחף מוסרי באמת ועלי להפעיל את רגלי בתנועה על מנת לעשות משהו לממשו – פירושו של דבר כמובן, שעלי להניע את גופי. הבה ונאמר שהדחף מהווה דחף רצון טוב. ראשית נחווה הדבר אכן בתוך הנפש עצמה, כלומר, באורח נפשי בלעדי. אך כיצד מזנק עתה הדחף הזה של רצון טוב אל הגוף? כיצד בא דחף מוסרי לידי הנעת העצמות על ידי השרירים? התודעה הרגילה אינה יכולה לתפוס זאת באורח מקיף. עשוי אדם לראות דיון כזה כתיאורטי בלבד ולומר: "נשאיר זאת לפילוסופים, הם כבר יחשבו על כך". הציביליזציה שלנו משאירה בדרך כלל את הבעיה הזאת להוגי הדעות שבה, ולאחר מכן מלגלגת, או לכל היותר מעריכה מעט מאוד את מה שהם אומרים. ובכן – דבר זה מספק את הראש בלבד אך לא את הלב. לב אנוש חש בחוסר מנוחה עצבני ואינו מוצא שמחה בחיים, ולא תשתית יציבה ואף לא ביטחון. בצורה שנטלה חשיבת אנוש מאז השליש הראשון של המאה ה-15, הוצאו אל הפועל תוצאות מופלאות ביותר בשטח המדע החיצוני, אך דבר לא נתרם ולא היה יכול להיתרם לקראת פיתרון שתי חידות אלה – חידת גופו הפיזי של האדם וחידת חיי הנפש שלו. והנה – מתוך ראיה פנימית בהירה לתוך דברים אלה, ניגשת האנתרופוסופיה ואומרת: "אמת הדבר שחשיבתו של האדם בצורה שזו נטלה למעשה, היא חסרת אונים בפניה של המציאות. ככל שנרבה לחשוב לא יעלה בידינו ולא כהוא זה להשפיע על תהליך טבע חיצוני על ידי חשיבתנו. יותר מכך, אין אנו יכולים על ידי חשיבה בלבד להשפיע על 'מערכת הרצייה' שלנו. כאשר מעמיקים לחוש את חוסר האונים שבחשיבה זאת מקבלים את הדחף לשנותה. אך אדם אינו יכול לשנותה בטוויית דמיונות. לא קיימת שום נקודת התחלה אלא במחשבה עצמה. אינכם יכולים להתחיל לחשוב אודות העולם אלא על ידי חשיבה. חשיבתנו שלנו אינה מתאימה לכך. ועל כן, מובלים אנו באורח שאין להימנע ממנו, על ידי החיים עצמם לגלות, מנקודת התחלה זו שבחשיבה, דרך שבאמצעותה יהא לאל ידה של חשיבתנו לחדור עמוק יותר אל הווית הקיום, אל המציאות. דרך זו ניתן למצוא אך ורק במה שתואר כמדיטציה, למשל, בספרי: כיצד קונים דעת העולמות העליונים?"

היום נתאר נתיב זה בקווים כלליים בלבד, כי כוונתנו לתת ראשי פרקים של המבנה האנתרופוסופי בכללותו. נתחיל שוב במקום בו התחלנו לפני 20 שנה.

המדיטציה מכילה בה חשיבה הנחווית באורח שונה מהרגיל. כיום מניח אדם לעצמו להיות מומרץ מבחוץ. האדם "מסגיר עצמו" למציאות החיצונית. בראיה, שמיעה, באחיזה וכן הלאה, נותן האדם דעתו לכך שקליטת הרשמים החיצוניים נמשכת, עד למידה מסוימת, במחשבות. גישתו של האדם היא פאסיבית. האדם מתמסר לעולם והמחשבות באות מעצמן. לעולם לא נתקדם בדרך זו. עלינו להתחיל לחוות את החשיבה. אדם עושה זאת בנוטלו מחשבה הניתנת בנקל להבנה, משהה אותה בתודעתו, ומרכז בה את תודעתו כולה. והנה – אין בכך חשיבות כלל מה מסמלת המחשבה עבור העולם החיצוני. הנקודה היא אך זאת בלבד, שאנו מרכזים את תודעתנו במחשבה יחידה זו בהתעלמנו מכל חוויה אחרת. אני אומר שמחשבה זו צריכה להיות מחשבה מובנת, מחשבה פשוטה שניתן לראותה מכל צדדיה. אדם אחד מלומד מאוד, שאל אותי פעם כיצד מודטים. נתתי לו מחשבה פשוטה מאוד. אמרתי לו לחשוב על: "החוכמה חיה באור". היה עליו לכוון את כל כוח נפשו שוב ושוב אל המחשבה "החוכמה חיה באור". מוקד העניין אינו בכך אם נכון או לא נכון משפט כזה. חשיבותו של זה פחותה היא באותה מידה כמו אם אותו עצם שמניע אני שוב ושוב על ידי הושטת זרועי יהיה בעל חשיבות מרחיקת לכת או משחק בלבד. העיקר הוא שמחזק אני את שרירי זרועי על ידי כך. כך מחזקים אנו את חשיבתנו בהביאנו עצמנו שוב ושוב לביצוע הפעילות שנזכרה לעיל בלי התחשבות בדבר מה מסמלת המחשבה. אם אנו מתאמצים, בכובד ראש, שוב ושוב להכניסה אל תודעתנו ולמקד בה את כל חיי נפשנו, הרי שמחזקים אנו את חיי הנפש שלנו כשם שמחזקים אנו את כוח השרירים של זרוענו כשמשתמשים אנו כלפיה שוב ושוב באותה פעולה. אך עלינו לבחור במחשבה שניתן לסקור אותה בנקל. אחרת נהיה חשופים לכל מיני גנבות דעת אפשריות מצד האורגניזם שלנו.

אנשים אינם מכירים בדבר, מה רב עוצמתו של הכוח המעורר לגבי הדים לא מודעים מהתנסויות העבר. ברגע שאנו ניגשים למחשבה מסובכת יותר קרבים ובאים כוחות דמוניים מכל העברים ומרמזים על דא ועל הא לתודעתנו. אדם יכול להיות בטוח שהוא חי במדיטציה שלו במלוא המודעות של חיי תודעה נורמליים רק אז, כשהוא נוטל לאמיתו של דבר מחשבה שניתן לסקור אותה במלואה ושאינה מכילה בה דבר, אלא מה שהחושב חושב למעשה.

כשמשתדלים אנו למדוט באורח זה יאמרו הבריות כמנהגם שנכנעים אנו לסוגסטיה עצמית וכיוצא בזה. אך דיבורים אלה מצידם דיבורי הבל הם. יעלה בידנו לקצור הצלחה אם נחזיק במחשבה "שקופה" ולא מחשבה הפועלת בנו בדרך זו או אחרת באמצעות אימפולסים לא מודעים. בהתרכזות כזאת מחזק האדם ומוסיף עוצמה לחיי נפשו – באשר נוגע הדבר לחיים במחשבה. כמובן שתלוי הדבר בכושרותיו של אדם, כפי שאני אומר תכופות, אצל האחד יארך הדבר זמן רב ואצל משנהו יארע הדבר לפתע. אולם לאחר זמן מסוים תתהווה התוצאה שהאדם לא יחווה עוד את חשיבתו בתודעה הרגילה. בתודעה הרגילה ניצבות מחשבותינו חסרות אונים. מהוות הן 'מחשבות' בלבד. אך באמצעות התרכזות כזאת מגיע אדם באמת לחוות את המחשבות בהוויה פנימית. כפי שחווה אדם מתח בשריר בפעולת ההושטה לאחיזת פריט מסוים. החשיבה נעשית להווית-מציאות בתוכנו. אנו חווים תוך כדי התפתחותנו את ה'אדם השני' שבנו, אודותיו לא ידענו דבר לפני כן. מגיע הרגע בו אתה אומר לעצמך: אמת, נכון הדבר שמהווה אני ישות אנוש זו המתבוננת בעצמה, תחילה כפי שמתבונן אדם בדברים שבטבע. חש אני באורח פנימי, אך במעומעם ביותר את מתחי שרירי, אך אינני יודע בעצם כיצד מזנקות מחשבותיי לתוכם. אך לאחר שמחזק אתה את חשיבתך באורח שתואר לעיל, אתה חש את חשיבתך המתעצמת כשהיא מעופפת, וזורמת ופועמת בפנימך. אתה חש ב'אדם השני'. בהתחלה זהו אפיון מופשט. העיקר הוא שברגע בו חש אתה ב'אדם שני' זה בפנימך מתחילות ליצור זיקה עימך מהויות על-ארציות כשם שלפני כן עשו זאת עניינים ארציים. בפרק זמן זה, בחושך, שמחשבתך לובשת חיים פנימיים משלה, כשחש אתה במעופה, כשם שחש אתה בזרימת נשימתך כשנותן אתה דעת לכך, או אז אתה מודע למשהו חדש בכל הווייתך. לפני כן היית חש למשל: אני ניצב על רגלי. הקרקע מצויה מתחתי והיא תומכת בי. אילו לא היתה מצויה שם, אילו האדמה לא הציעה לי תמיכה זו כי אז הייתי שוקע לחלל ללא קרקעית. אני ניצב על משהו. לאחר שאתה מחזק את חשיבתך ומתחיל לחוש ב'אדם השני' בתוכך, מתחילה סביבתך הארצית לעניין אותך פחות מאשר לפני כן. דבר זה תופס אך ורק לגבי פרקי הזמן בהם אתה נותן שימת לב מיוחדת ל'אדם השני'. אדם אינו נהפך לחולמני אם הוא מתקדם לשלבי ידע אלה באורח כן ובמלוא המודעות. האדם יכול בנקל לשוב, באמצעות כושר התאמנותו הרגיל, לעולם החיים הרגילים. האדם אינו נהפך להוזה הזיות ואינו אומר: "כן! למדתי לדעת את העולם הרוחי ולעומתו הארצי אין בו ממש והוא פחות ערך. מכאן ואילך אתעניין ברוחי בלבד". בנתיב רוחי אמיתי אין אדם הופך להיות כזה, כי לומד הוא להעריך את החיים החיצוניים יותר מתמיד בשובו אליהם. מלבד זאת לא ניתן להחזיק למשך זמן רב באותם פרקי זמן בהם עובר האדם את החיים החיצוניים וקובע שימת לבו ב'אדם השני'. לקבוע שימת לב באורח כזה וביושר פנימי דורש מאמץ עצום ובזה ניתן להחזיק לזמן מוגדר בלבד שבדרך כלל אינו רב מאוד.

כעת, כשאנו מפנים את שימת לבנו ל'אדם השני', אנו מגלים בעת ובעונה אחת שאנו מתחילים להעריך את סביבתה המרחבית של האדמה כמו את זו שעל האדמה עצמה. אנו יודעים שקרום האדמה תומך בנו ושהממלכות השונות של הטבע מספקות לנו את היסודות שעלינו לאכול אם על גופנו לקבל דרך המזון את ההמרצה שהוא זקוק לה. אנו יודעים שאנו קשורים בטבע הארצי בדרך זו. עלינו ללכת לגן ללקט קלחי כרוב, לבשלם ולאכול אותם ואנו יודעים שאנו זקוקים למה שמצוי שם בגן ושהוא קשור לאדם ה'ראשון' שלנו או לאדם הפיזי. באותו אופן אנו לומדים לדעת מה מהווים עבורנו קרן השמש, אור הירח ונצנוץ הכוכבים מסביב לאדמה. בהדרגה אנו משיגים דרך חשיבה על הסביבה המרחבית של האדמה כפי שהיינו חושבים לפני כן אודות גופנו הפיזי בהתייחסות לסביבתו הפיזית.

וכעת אנו אומרים לעצמנו: "מה שאתה נושא בקרבך כשרירים, עצמות, ריאה, כבד וכן הלאה, קשור לקלח הכרוב שם מחוצה לך בעולם. אולם 'האדם השני' שנעשית מודע לו בחזקך את חשיבתך קשור לשמש ולירח ולכל הכוכבים הנוצצים, כלומר, עם הסביבה המרחבית של האדמה. אנו נעשים מיודעים יותר לסביבה זאת מאשר מכירים אנו בדרך כלל את סביבתנו הארצית, אלא אם יארע שנעשינו מומחים למזונות. לאמיתו של דבר אנו משיגים עולם נוסף שהוא מרחבי קודם לכל. אנו לומדים להגדיר עצמנו תושבים של עולם הכוכבים כשם שלפני כן ראינו את עצמנו כתושבי האדמה. עד כה לא ידענו באמת ששוכנים אנו בעולם הכוכבים. הואיל ומדע שאינו מרחיק לכת עד כדי לחזק את חשיבתו של האדם אינו מסוגל ליידע אותו, את זיקתו, שדרך 'אדם שני' אל הסביבה המרחבית של האדמה – זיקה הדומה לזו הקיימת בין גופו הפיזי של האדם לבין האדמה הפיזית. מדע כזה אינו יודע זאת, הוא עוסק בחישובים. אך אפילו חישובי האסטרופיזיקאי מגלים דברים כאלה בלבד שאינם מעניינים כלל את האדם או לכל היותר אך משביעים הם את סקרנותו. ככלות הכל מה תהא משמעותו של זה לאדם או לחייו הפנימיים אם ידע כיצד נוצרה, לפי המשוער, הערפילית הספירלית ב'קאנס ונאתיקי' וכיצד ממשיכה היא עתה את התפתחותה? יתרה מזאת, אין זה נכון כלל וכלל! דברים אלה אינם מעניינים אותנו באמת. גישתו של האדם לגבי עולם הכוכבים דומה לזו של רוח ללא גוף כלפי האדמה – אילו הגוויה היתה רוח כזאת כמו באה היא מאזור זה או אחר לביקור באדמה כשאין היא זקוקה לקרקע לעמוד עליה או לתזונה וכולי. אך לאמיתו של דבר, מהיותו אזרח בלבד של האדמה נהיה האדם לאזרח היקום כשמחזק הוא את חשיבתו באורח שתואר לעיל.

כעת אנו נעשים מודעים למשהו מוגדר למדי שניתן לתאר אותו כך: אומרים אנו לעצמנו: "מה טוב הדבר שמצויים קלחי כרוב, דגניים וכולי שם בחוץ. הם בונים את גופינו הפיזי." – אם רשאי אני להשתמש בביטוי זה שבלתי מדויק הוא במידת מה לגבי ההשקפה הכללית ששטחית היא מאוד – "יכולתי למצוא קשר מסוים בין גופי הפיזי לבין מה שמצוי שם מחוצה לי בממלכות הטבע השונות. אך בחשיבה המתעצמת אני מתחיל לגלות קשר דומה בין ה'אדם השני' החי בי לבין הסובב אותי במרחב העל-ארצי". ולבסוף מגיע אדם לומר: "כשיוצא אני בלילה ומשתמש בעיני הרגילות בלבד איני רואה דבר. ביום מאירה השמש מעבר לאדמה וגורמת לכל הדברים להיות גלויים לעין. תחילה אינני יודע דבר. בהגבילי עצמי לאדמה עצמה אני יודע: הנה כרוב, הנה גביש מקוורץ. אני רואה את שניהם מכוח אור השמש. אך על האדמה אני מעוניין בהבדל שביניהם בלבד.

ברם, כעת אני מתחיל להכיר ולדעת שאני עצמי בתור 'אדם שני' עשוי מזה המסב לכרוב ולגביש להיראות לעין. זוהי קפיצה גדולה ביותר מבחינת ערכה בתודעה שאדם נוטל, כמטמורפוזה שלמה. מנקודה זו אומר אדם לעצמו: בעומדך על האדמה אתה רואה מהו פיזי ואת הקשר שבינו לבין 'האדם הפיזי' שבך. כשמחזק אתה את חשיבתך מתחיל לעניין אותך העולם המרחבי העל-ארצי, וכשם שמשייך אתה את מוצאו של גופך הפיזי לאדמה הפיזית, כך אתה משייך כעת 'הווית קיום שניה' לאתר הקוסמי שעקב פעילויותיו מתגלים לעין הדברים הארציים. מניסיונך שלך אתה יכול עכשיו לדבר על כך שיש לך גוף פיזי וגוף אתרי. אתה רואה שלערוך את האדם בשיטתיות מוגדרת ולחשוב אודותיו כמורכב מגופים שונים אין בכך משום נתינת ידע של ממש. אנו משיגים ראיה פנימית ממשית לדברים אלה אך ורק כשאנו לוקחים בחשבון את המטמורפוזה השלמה של התודעה הנובעת מגילוי אמת של 'אדם שני' בתוכנו.

אני מושיט את זרועי הפיזית וידי הפיזית נוטלת עצם כלשהוא. אני חש, במשמעות מסוימת, את הכוח הזורם שבפעולה זו.

בחיזוקה של מחשבתי אני מגיע לחישת הנע בי באורח פנימי והמהווה עתה מעין 'מגע' בפנימי – 'מגע' המתהווה גם בגוף – זהו הגוף האתרי. גוף על-חושי עדין יותר שיש לו הווית קיום לא פחותה מזו של הגוף הפיזי. על אף שהוא קשור עם העל-ארצי ולא עם הארצי. עתה מגיע פרק הזמן בו מוכרח האדם לרדת שלב נוסף, אם רשאי אני להגדיר זאת כך.

באמצעות חשיבה 'דימויית' (אימגינטיבית) כזאת כפי שתארתי, אנו מגיעים לראשונה לחוש 'מגע' פנימי זה של 'האדם השני' בפנימנו. וכן מגיעים אנו לראות זאת בהקשר למרחבים המתפשטים של האתר הקוסמי – במינוח זה עליכם להבין אך ורק מה שדיברתי עליו זה עתה ותו לא. אל תלבישו זאת במשמעות שנטלתם ממקום אחר כלשהו. וכעת עלינו לשוב אל התודעה הרגילה אם ברצוננו להתקדם.

אתם רואים שאם אנו חושבים אודות גופו הפיזי של האדם באופן שתואר, עלינו להיות נכונים לשאול מהי בעצם זיקתו הממשית לסביבתו. ללא ספק זיקה לו לסביבתנו הארצית הפיזית, אך כיצד?

כשנוטלים אנו גופה, המהווה אכן ייצוג אמין של האדם הפיזי – אפילו של האדם החי, אנו רואים בקווי היקף ברורים: כבד, טחול, כליה, לב, ריאות, עצמות, שרירים וצמתי עצבים. את הללו ניתן לצייר. יש להם קווי היקף ברורים ודומים הם בכך לכל דבר המזדמן בצורות מוצדקות. ועם זאת קיים דבר מוזר לגבי חלק זה של האורגניזם האנושי המשורטט בבהירות. בדיבור ישיר אין דבר המסב יותר להונאה מאשר ספרי העזר שלנו באנטומיה או בפיזיולוגיה. כי הם גורמים לבני האדם לחשוב: כאן הכבד, כאן הלב וכן הלאה. הם רואים כל זאת בקווים ברורים ומדמים הם לעצמם שחדות קווים זו ערך מרבי לה. הם מסתכלים על גוף אנוש כעל גוש של פריטים מוצקים. אך אין הדבר כך כלל. 10% לכל היותר הוא מוצק. יתר ה-90% מהווים נוזל או אפילו גז. לפחות 90% מהאדם כשהוא עדיין חי – מים הם.

ועל כן אנו יכולים לומר: בגופו הפיזי שייך אכן האדם לאדמה המוצקה למה שהוגי הדעות הקדומים קראו לו "אדמה" בהדגשה. או אז אנו מגיעים למהות הנוזל באדם. ואפילו במדע החיצוני לא ישיג אדם לעולם השגה הגיונית לגבי האדם עד שילמד להבחין בין האדם המוצק לבין האדם הנוזלי. אותו אלמנט מתנחשל ושוזר אשר דומה למעשה לאוקיינוס בזעיר אנפין.

אך המהות הארצית יכולה לאמיתו של דבר להשפיע על האדם אך ורק דרך מרכיבו המוצק. כי אפילו בטבע החיצון אתם יכולים לראות שבמקום בו מתחיל האלמנט הנוזלי, פועל כוח מעצב פנימי באחידות מרכיבים, רבה ועצומה. טלו את האלמנט הנוזלי כולו של אדמתנו – את מימיה. מהווה הוא טיפה ענקית. באשר חופשיים המים ליטול להם את צורתם שלהם הם נוטלים את צורתה של טיפה. האלמנט הנוזלי נוטה בכל מקום להיות דמוי טיפה.

כל הארצי – או המוצק, כפי שאומרים אנו היום – מזדמן בצורות מוגדרת נבדלות זו מזו, מהן אנו יכולים להבחין. כל הנוזל נוטה תמיד ליטול צורה כדורית.

מדוע כך הדבר? ובכן, כשבוחנים אתם טיפה אחת תהא זו קטנה או גדולה כאדמה כולה עצמה, תכירו בכך שמהווה היא בבוּאה של היקום כולו. כמובן שלפי המושגים הרגילים של ימינו יהא זה שגוי. בכל אופן כך היא מופיעה תחילה לעינינו ומיד נראה שיש צידוק להופעתה זו. היקום נראה לנו, למעשה, ככדור חלול שלתוכו אנו מסתכלים.

כל טיפה, תהא זו קטנה או גדולה וענקית, מופיעה כהשתקפות של היקום עצמו. אם אתם נוטלים טיפת גשם או את מי האדמה כולה כחטיבה אחת, פני השטח יתנו לכם את תמונת היקום. ועל כן ברגע שמגיעים אתם אל הנוזל אינכם יכולים להסבירו בכוחות הארציים. כשבוחנים אתם מקרוב את המאמצים העצומים שהושקעו בהסברת צורתם הכדורית של האוקיינוסים על ידי כוחות ארציים הרי שנוכחים אתם לדעת שהיו אלה מאמצי שווא. את הצורה הכדורית של האוקיינוסים לא ניתן להסביר על ידי משיכת כוח הכובד הארצית ויוצא בזה. אלא על ידי כוח לחץ מבחוץ. בזה, אפילו בטבע החיצוני אנו נוכחים לדעת שעלינו להתבונן מעבר לארצי. ובעשותנו זאת אנו מגיעים לתפיסת הקשור באדם עצמו. כל עוד מגבילים אתם את עצמכם למרכיבו המוצק של האדם אין עליכם להתבונן מעבר לארצי כדי להבין את דמות תבניתו. ברגע בו מגיעים אתם למרכיבו הנוזלי זקוקים אתם ל'אדם השני' שהחשיבה המתעצמת מגלה. הוא פועל במה שהוא נוזלי.

אנו חוזרים כעת אל הארצי. אנו מוצאים באדם מרכיב מוצק, את זה אנו יכולים להסביר במחשבותינו הרגילות. אך איננו יכולים להבין את צורת רכיביו הנוזליים אלא בחושבנו אודות האדם השני בפעילותו בפנימו – האדם השני עימו אנו באים במגע בתוכנו עם חשיבתנו המתעצמת בהיותו הגוף האתרי האנושי.

על כן אנו יכולים לומר: האדם הפיזי פועל במה שהוא מוצק והאדם האתרי במה שהוא נוזלי. כמובן, שהאדם האתרי מהווה ישות עצמאית, אך הוא פועל בתיווך הנוזל שבפנים. עלינו עתה להתקדם הלאה.

דמו לעצמכם שהגענו למעשה, עד כדי לחוות בפנימנו בחשיבה מתעצמת זו, ועל כן, אף באדם אתרי שני זה. משמעותו של הדבר הוא שאנו מפתחים כוח פנימי עצום.

ועתה, כפי שאתם יודעים, עשוי אדם, במאמץ לא גדול, לא רק להמריץ עצמו לחשוב אלא הוא אף מסוגל להימנע מכל חשיבה שהיא. אדם מסוגל להפסיק לחשוב. המנגנון הפיזי שלנו עושה זאת בשבילנו כשאנו עייפים ונרדמים. אך הרבה יותר קשה לכבות שנית, מתוך בחירתנו שלנו, את החשיבה המתעצמת הנובעת ממדיטציה ואשר רכשנו במאמץ כביר. קל יותר יחסית לכבות חשיבה רגילה חסרת אונים. על מנת לשים בצד או 'לסלק' את החשיבה המתעצמת, נדרש האדם לפתח כוח רב עזוז ביותר כי האדם דבק באורח פנימי יותר למה שרכש כך. אם עולה הדבר בידנו מתרחש דבר מיוחד במינו.

אתם רואים שחשיבתנו הרגילה מומרצת על ידי סביבתנו או על ידי הזיכרונות של סביבתנו. כשאתם נמצאים בשרשרת מחשבות, העולם עדיין מצוי מסביבכם. כשאתם נרדמים – עדיין מצוי העולם מסביבכם. אולם מתוך עולם זה עצמו של העצמים הגלויים לעין נישאתם עצמכם בחשיבתכם המתעצמת. התקשרתם לסביבה המרחבית העל-ארצית ועתה אתם בוחנים את זיקתכם אל הכוכבים כמו שלפני כן בוחנים הייתם את הזיקה שבין העצמים שבטבע הסובב אותכם. אתם מביאים את עצמכם לזיקה אל כל זה, אך יכולים אתם אף לחדול מכך כלעומת שהתחלתם. בהפסיקכם זיקה זו אף העולם החיצוני אינו מצוי שם עוד – כי הפניתם זה עתה את כל תשומת לבכם לתודעה מחוזקת זו. העולם החיצוני לא מצוי שם כשמגיעים אתם למה שניתן לכנותו בשם: 'תודעה מרוקנת'. התודעה הרגילה מכירה ריקנות בשינה בלבד או במצב של חוסר הכרה.

בכך משיג האדם עירנות, הוא נשאר ער במלואו, כשאינו קולט שום רשמים מבחוץ ועם זאת אין הוא ישן אלא ער בלבד. אף אין הוא שוהה ער גרידא. כי כעת, בהציגו את תודעתו המרוקנת ל'אינסוף' שמכל העברים – נכנס בזה העולם הרוחי הבלעדי. האדם אומר: "העולם הרוחי מתקרב אלי". בה בשעה שקודם לכן היה האדם מתבונן, וזו בלבד, בסביבה הפיזית העל-ארצית, המהווה בעצם סביבה אתרית ורואה בה את המרחבי, הרי שעתה משהו חדש – העולם הרוחי הממשי מתקרב אליו דרך מרחב קוסמי זה מכל העברים כמו ממרחקים שללא קץ. בתחילה מתקרב אליכם הרוחי מחלקו הקיצוני ביותר של הקוסמוס כאשר אתם פוסעים בנתיב שתיארתי לעיל.

rötlich – אדום כחול – blau

דבר שלישי מתווסף עתה למטמורפוזה הקודמת של התודעה. האדם אומר עתה: אני נושא בפנימי את גופי הפיזי, (בשרטוט: המעגל הפנימי) את גופי האתרי (שהשגתי מהותו בחשיבתי המתעצמת) (כחול בשרטוט) והנה אני נושא אף משהו נוסף הבא מהבלתי מוגדר, מעבר למרחב – אני מבקש מכם לשים לב שמדבר אני עתה על עולמות התופעות. במהלך הימים הבאים נראה מה מידת צידוק יש בדיבור אודות האתרי כבא מהבלתי מוגדר (אדום בשרטוט). איננו מודעים כבר לגבי מרכיב שלישי זה כבא מהעולם המרחבי. הוא זורם אלינו דרך האתר הקוסמי וחודר בנו בתור 'אדם שלישי'. יש לנו זכות לדבר עתה, מניסיוננו, אודות אדם ראשון או פיזי, אודות אדם שני או אתרי ואודות אדם שלישי או 'אסטרלי' – אתם בוודאי מכירים בכך שמילים אינן צריכות להסיט אותכם ממסלולכם. אנו נושאים בפנימנו אדם 'אסטרלי' או אדם שלישי, המגיע מהרוחי ולא רק מהאתרי. אנו יכולים לדבר אודות 'הגוף האסטרלי' או 'האדם האסטרלי' ועתה אנו יכולים להתקדם הלאה. ברצוני עתה לערוך סיכום כך שאוכל לפתחו מחר.

אנו אומרים עכשיו לעצמנו: אני שואף את האוויר פנימה, כשאני משתמש באוויר עבור מערך גופי הפנימי ונושפו החוצה. אך האם אמת בדבר שמה שבני האדם חושבים אודותיו כעל תרכובת של חמצן וחנקן נכנס אלינו ועוזבנו בנשימה? ובכן – לפי השקפותיה של הציביליזציה בת תקופתנו הרי שמה שנכנס ויוצא מורכב מחמצן ומחנקן וממקצת יסודות אחרים. אולם אדם הרוכש 'תודעה מרוקנת' וחווה אז 'פלישה' זו – כפי שעשוי אני לכנותה – של הרוחי שדרך האתר – הוא חווה בנשימה שהוא שואף פנימה משהו שאינו מתהווה מהאתר לבדו, אלא מהרוחי שמעבר לו. בהדרגה הוא לומד לומר לעצמו: יש לך גוף פיזי. זה פועל במוצק שבו המהווה לו מתווך. יש לך גוף אתרי, זה פועל בנוזל שבו. אך מתוך היותך אדם, קיים לא רק אדם מוצק ואדם נוזל, אלא אף אדם הנושא בו בתוכו את 'איש האוויר' – האדם השלישי או האסטרלי יכול לפעול במה שהוא אווירי או גזי.

דרך הרכב חומרי זה שעל האדמה, פועל האדם האסטרלי שלך.

מערך גופו הנוזלי של האדם בחייו הסדירים אך המשתנים-תמיד לעולם לא יושג על ידי החשיבה הרגילה. ניתן להשיגו אך ורק על ידי החשיבה המתעצמת. בחשיבה הרגילה אנו יכולים לתפוס שטחית את שרטוטו המוגדר של האדם הפיזי. והואיל והאנטומיה והפיסיולוגיה שלנו לוקחות בחשבון את הגוף בלבד, הן מתארות 10% בלבד מהאדם. אך האדם הנוזלי מצוי בתנועה מתמדת ואינו מציב שרטוט מבנה קבוע. לרגע יהא כך, ברגע הבא יהווה כך, פעם יתארך ופעם יתקצר. מהות המצויה בתנועה מתמדת אין להשיגה במושגים 'מסויגים' המתאימים לחישובים. אתם זקוקים למושגים המצויים אף הם בתנועה משלהם – 'תמונות'. האדם האתרי המצוי באדם הנוזלי נתפס ב'תמונות'. (אימגינציות).

האדם השלישי או האסטרלי הפועל באדם האווירי, נתפס לא רק בתמונות כי אם באורח נוסף. כשמוסיפים אתם להתקדם הלאה והלאה במדיטציה – אני מתאר כאן את התהליך המערבי – שמים אתם לב לכך, לאחר שהגעתם לשלב מסוים בהתאמנותכם, שנשימתכם נעשית למשהו מוזיקלי ממש. אתם חווים אותה כמוזיקה פנימית. אתם חשים כמו מוזיקה פנימית נשזרת ומכה גלים בכם.

האדם השלישי, המהווה פיזית 'אדם אווירי' וברוחי 'אדם אסטרלי' נחווה כאלמנט מוזיקלי פנימי. זהו אורח תפיסתכם את נשימתכם.

המודט המזרחי עשה זאת במישרין בהתמקדו על נשימתו, בעשותו אותה לבלתי סדירה על מנת לחוות כיצד היא חיה ואורגת באדם, הוא שאף לתפוס במישרין אדם שלישי זה.

כך מגלים אנו את טבעו של האדם השלישי ואנו מצויים עתה בשלב בו יכולים אנו לומר: כשאנו מעמיקים ומחזקים את חווייתנו הפנימית אנו לומדים להבחין באדם ראשית כל:

1. בגוף הפיזי השוכן בתצורות מוצקות על האדמה ואשר קשור לממלכות הארציות.
2. באדם הנוזלי שבו שוכן אלמנט אתרי הנע ללא הרף ושניתן להשיג מהותו בדימויים בלבד, בדימויים נעים עיצוביים (פלסטיים).
3. באדם השלישי שהעתקו הפיזי, או השתקפותו, מצויים בכל שמרכיב את זרם האוויר שבנשימה.

זרם זה חודר פנימה ונוטל אחיזתו במערך גופנו הפנימי, מתפשט שם, פועל ועובר טרנספורמציה וזורם כלעומת שבא. זהו תהליך מופלא של התהוות. אין אנו יכולים לצייר זאת. אנו עשויים לעשות זאת באורח סימבולי לכל היותר אך לא כמו שהוא באמת. אין אתם יכולים לצייר תהליך זה כשם שאין ביכולתכם לצייר את צלילי הכינור. עשויים אתם לעשות זאת באורח סימבולי. עליכם להפנות את החוש המוזיקלי שבכם לשמוע באורח פנימי, כלומר, עליכם ליטול חלק באוזנכם המוזיקלית הפנימית ולא רק להקשיב לצלילים החיצוניים. בדרך פנימית זו עליכם לשמוע את שזירת נשימתכם, עליכם לשמוע את הגוף האסטרלי האנושי. זהו האדם השלישי. אנו תופסים אותו כשמגיעים אנו לתודעה מרוקנת ומניחים לה להתמלא ב'אינספירציה' מבחוץ.

כעת, השפה היא יותר נבונה מאשר בני אדם, כי היא מגיעה אלינו מעולמות קמאיים. קיימת סיבה עמוקה מדוע נקראה פעם הנשימה בשם 'אינספירציה'. בדרך כלל אומרות מילות לשוננו רב יותר מאשר אנו חשים שמכילות הן בתודעתנו המופשטת.

אלה הם אורחי ההתבוננות העשויים להובילנו אל שלושת הגופים של האדם: אל הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי המוצאים את ביטויים בבני אדם מוצקים, נוזליים ואוויריים ולהם משלימם הפיזי בתצורות האדם המוצק, בצורות המשתנות של האדם הנוזלי ובזה החודר את האדם כמוזיקה פנימית הנחווית דרך התחושה. מערכת העצבים אכן מהווה ייצוג נפלא ביותר של מוזיקה פנימית זו. בנויה היא מתוך הגוף האסטרלי מתוך מוזיקה פנימית זו, ובשל כך יש לה בחלק מוגדר משלה תבנית מופלאה של חוט השדרה על מסעפיו הצמודים לו. כל זה מהווה יחד מערך מוזיקלי נפלא הפועל ללא הפוגות כלפי מעלה אל ראשו של האדם.

חוכמה קמאית שהיתה עדיין ביוון הקדומה חשה במציאותו של מכשיר פלאי זה באדם. כי האוויר הנטמע בנשימה עולה דרך חוט השדרה כולו. האוויר שאנו שואפים פנימה 'נכנס' לתעלת מוח השדרה ומתפעם כלפי מעלה לכיוון המוח. מוזיקה זו מתבצעת באמת אלא ששרויה היא ללא מודעות. רק ה'מקפצה' העליונה קיימת בתודעה. זהו נֵבל אפולו, המכשיר הפנימי שהחוכמה הקמאית האינסטינקטיבית עדיין הכירה באדם.

התייחסתי לדברים אלה לפני כן אך כוונתי עתה לתת סיכום של מה שהתפתח בחברה שלנו במהלך 21 שנה.

מחר אמשיך הלאה ואסב שימת לב לגופו הרביעי של האדם שהוא מערך האני. אראה אז את הקשר שבין גופים שונים אלה של האדם לבין חייו על האדמה ומעבר לה, כלומר, חייו הקרויים חיים נצחיים.