מאבן גיר ועד לוציפר – 03

מאבן גיר ועד לוציפר – 03

מאבן גיר ועד לוציפר

תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה שלישית 14.3.1923

השקפת העולם של דנטה ושחר העידן של המדע המודרני. קופרניקוס, לבואזיה.

נשאלתי שאלה אודות הצבעים והתבקשתי לומר עוד משהו בנושא.

קודם כל הרשו לי לתאר את השאלה שנשאלתי לפני כן. היא עוסקת באופן שבו ראה דנטה את העולם. השואל קרא את דנטה. וכאשר מישהו קורא את דנטה[1], סופר זה מימי הביניים, הוא מוצא שתמונת העולם שלו היתה מאוד שונה משלנו.

אני מבקש מכם לחשוב על הדבר הבא. אנשים חושבים – אמרתי זאת לכם כבר מספר פעמים – שרק הדברים שאנשים יודעים היום הם באמת משמעותיים. וכשהם שומעים על דרכים שונות שבהן חשבו אנשים בזמנים קדומים יותר הם חושבים: “נו טוב, זה היה בעבר.” היה צריך לחכות עד שאפשר היה ללמוד דברים של טעם על העולם.

אתם רואים, הדברים שאנשים לומדים בבית הספר היום, דברים אודות העולם שנהיו לטבע שני עבורם, נהיו כאלה רק מאז קופרניקוס[2] שחשב אותם לראשונה. בהולכם בעקבות רעיון זה מהמאה ה-16, אנשים חשבו שהשמש נמצאת במרכז כל המערכת הפלנטרית שלנו. הגופים השמימיים המקיפים במסלולם את השמש הם קודם כל כוכב (מרקורי), אחר כך נוגה (וונוס), ואז האדמה [ציור 11]. הירח סובב סביב האדמה. ואז בא מאדים (מארס), הסובב את השמש. אחרי מאדים פוגשים במספר גדול של פלנטות אשר ביחס לחלל הקוסמי הן קטנות מאוד ונקראות פלנטואידים, כלומר, דמויי פלנטה. אחר כך בא צדק (יופיטר), ואז שבתאי (סטורן). ואז באים אורנוס ונפטון – אני לא צריך לצייר אותם.

ציור 11

כך רואים את זה אנשים היום, כך מלמדים זאת בבית הספר – שהשמש עומדת ללא ניע במרכז. הקווים שלאורכם נעות הפלנטות הם באמת מאורכים במקצת. אבל זה לא משנה עבורנו היום. אם כן, אנשים חושבים שכוכב מקיף את השמש, ואחריו נוגה, ואז האדמה. כידוע לכם, לוקח לאדמה שנה להקיף את השמש, 365 ימים, שש שעות וכן הלאה. שבתאי מקיף את השמש פעם ב-30 שנים, שזה הרבה יותר לאט מהאדמה. לצדק, לדוגמא, זה לוקח 12 שנים, גם כן יותר לאט מהאדמה. כוכב נע מהר מאוד. אם כן, ככל שהפלנטה יותר קרובה לשמש היא נעה יותר מהר.

כידוע לכם, זה מה שנחשב להשקפה הנכונה היום, וזה נלמד בבתי הספר. אבל עלינו לחזור אחורה רק עד למאה ה-14, בערך לשנה 1300, כדי למצוא שלמוח יוצא דופן כמו דנטה היתה השקפה שונה למדי. זה היה כמה מאות שנים לפני קופרניקוס. ולאדם הגדול ביותר, דנטה, הגדול ביותר בשכלו, היה אז רעיון שונה למדי.

לא נחליט מיד אם השקפה זו או אחרת היא צודקת. בואו ונביט עכשיו בדרך שבה דנטה, אחד החושבים החשובים ביותר בזמנו, ראה את הדברים אז – עכשיו 1900, אז 1300 – רק לפני 600 שנה. לא נחשוב שרעיון אחד צודק והשני מוטעה, אלא ננסה להיכנס לדרך שבה דנטה ראה את הדברים. הוא חשב [ציור 12] שהאדמה נמצאת במרכז היקום. ואדמה זו לא רק שהירח, למשל, מחזיר אליה את האור שהוא מקבל מהשמש, לא רק מוקפת על ידי הירח, אלא עטופה כולה בספרת הירח. אם כן, דנטה ראה את הירח כמשהו גדול בהרבה מהאדמה. הוא ראה אותו כגוף עדין מאוד, יפה מאוד, גדול בהרבה מהאדמה. הוא עדין, אבל הרבה יותר גדול. והגוף שאנו רואים הוא רק פיסה קטנה מהירח, חתיכה מוצקה. וחתיכה מוצקה זו מקיפה את האדמה. אתם מסוגלים לתאר זאת לעצמכם? הרעיון של דנטה היה שהאדמה נמצאת בתוך הירח, וחתיכת הירח שאנו רואים היא רק טיפה מוצקה ממנו, הנעה במסלול. אבל במציאות אנו כולנו בתוך הכוחות של הירח. ציירתי זאת באדום.

הדרך שבה דנטה ראה את הדברים היתה כזו: “אם האדמה לא היתה שרויה בתוך הכוחות האלו של הירח, בני האדם היו מגיעים יום אחד אליה בדרך נס כל שהיא, אבל הם לא היו מסוגלים להוליד. כוחות הרבייה נמצאים בספרה שציירתי באדום. הם זורמים גם דרך האדם, ועושים את בני האדם מסוגלים להתרבות. אם כן, דנטה דימה את האדמה כגוף קטן ומוצק והירח גוף עדין – הרבה יותר עדין מהאוויר – גוף עדין וגדול, עם האדמה בתוכו כמו גלעין. אתם יכולים לדמיין את האדמה כמו גלעין של שזיף בתוך הציפה הרכה של השזיף. ושם בחוץ חתיכה מוצקה. הנעה במסלול. אבל גם היא [ציור 12, ספרת הירח] תמיד נוכחת, ובגללה בני האדם מסוגלים להרבות עצמם וגם בעלי החיים מסוגלים להרבות עצמם.

ציור 12

הוא חשב גם את הדבר הבא: האדמה אינה רק בתוך כוחות הירח אלא גם בתוך כוחות אחרים – אני מצייר אותם בצהוב כאן – והם חודרים את כל השאר. כך, יש את כוחות הירח כאן, והאדמה והירח ביחד בתוך הספרה הצהובה. ושוב יש חלק מוצק. חלק מוצק זה הוא כוכב הלכת כוכב שמסלולו נמצא שם בחוץ. ואם לבני האדם אין את הכוחות של כוכב בתוכם כל הזמן הם לא היו מסוגלים לעכל. דנטה חשב אם כן, שכוחות הירח מאפשרים רבייה, כוחותיו של כוכב – ואנו גם כן נמצאים כל הזמן בתוכם, רק שהם עדינים יותר מכוחות הירח – מאפשרים לנו לעכל את המזון, וגם לחיות לעכל את מזונן. אחרת היתה לנו רק מעבדה כימית בתוך גופנו, כך הוא חשב. זה בזכות הכוחות של כוכב שדברים מתנהלים בגופנו באופן שונה מאשר במעבדה כימית היכן שחומרים רק מתערבבים יחדיו ואז נפרדים שוב. זה הודות לכוחות של כוכב (מרקורי). מרקורי אם כן, גדול יותר מהאדמה וגדול יותר מהירח.

כעת הכל נמצא בתוך ספרה אחרת, כפי שדנטה מכנה זאת, שהיא אפילו גדולה יותר. כך אנו נמצאים גם בתוך הכוחות שבאים מפלנטה זו, מנוגה. אם כן, אנו נמצאים בתוך כל הכוחות הללו, והם חודרים לתוכנו. בגלל שכוחות נוגה נמצאים בתוכנו אנו יכולים לא רק לעכל אלא גם לקחת את כל מה שאנו מעכלים לתוך הדם. כוחות נוגה חיים בתוך דמנו. כל מה שקשור עם הדם בתוכנו בא מהכוחות של נוגה. כך דנטה ראה זאת. וכוחות נוגה אלו יצרו את כל רגשות האהבה שיש לבני אדם בדמם – ומכאן השם וונוס לנוגה.

אנחנו נמצאים גם בתוך הספרה הבאה, וכאן השמש נעה סביב לנו עם החלק המוצק שלה. אם כן, אנו נמצאים לחלוטין בתוך השמש. עבור דנטה בשנת 1300, השמש לא היתה רק גוף שזורח ושוקע. השמש שלו היתה נוכחת בכל מקום. בעומדי כאן אני בתוך השמש. כי הגוף שזורח ושוקע, ונע שם למעלה הוא רק חלק של השמש. כך הוא ראה זאת. וכוחות השמש פעילים מעל לכל בלב האנושי.

ובכן, כאלו הם הדברים. ירח, רבייה של בני אדם ובעלי חיים. כוכב, עיכול אנושי. נוגה, התפתחות הדם האנושי. שמש, לב אנושי.

דנטה חשב אז שכל זה נמצא בתוך הספרה הגדולה של מאדים. שם הוא מאדים. ובדיוק כפי שהשמש קשורה עם הלב האנושי, כך מאדים – ואנו גם בתוך זה – קשור בדיבור האנושי ובאיברי הנשימה. זה מצוי במאדים. אם כן, מאדים – איברי נשימה. ויש יותר מזה. הספרה הבאה היא ספרת צדק. אנו נמצאים גם בתוך הכוחות של צדק. צדק הוא, כמובן, חשוב מאוד. הוא קשור למוח שלנו, לאיברי החושים שלנו, למוח ולאיברי החושים. צדק קשור אם כן, לאיברי החושים. ואז בא כוכב הלכת החיצוני ביותר, שבתאי. הכל נמצא בתוכו ושבתאי קשור לאיברי החשיבה שלנו.

ירח – רבייה אנושית

כוכב – עיכול אנושי

נוגה – התפתחות הדם האנושי

שמש – הלב האנושי

מאדים – איברי הנשימה

צדק – איברי החושים

שבתאי – איברי החשיבה

ובכן, אתם רואים שאיש זה, דנטה, אשר חי רק 600 שנים לפנינו, ראה את היקום כולו בדרך שונה. הוא האמין ששבתאי, למשל, הוא הפלנטה הגדולה ביותר שבתוכה אנו חיים. ושהכוחות של שבתאי זה יוצרים את איברי החשיבה שלנו, הם מאפשרים לנו לחשוב.

כעת, מאחורי כל זה, אבל שוב באופן כזה שאנו נמצאים בפנים, נמצא הרקיע של כוכבי השבת. אלו הם כוכבי השבת, ומעל לכל גלגל המזלות [ציור 12]. ואפילו גדול יותר הוא זה שהפיח תנועה בכל זה, המניע הראשוני. זה לא רק שם למעלה הוא גם המניע הראשוני של כל דבר כאן. ומעבר לו שוכנת מנוחה נצחית, רגיעה שקיימת גם בכל מקום אחר. כך דנטה ראה זאת.

טוב וכעת, מישהו יכול לבוא היום ולומר: “ככה זה, אנשים ראו את הכל אז באורח בלתי מושלם. אבל היום הגענו סוף סוף לנקודה שבה אנו יודעים כיצד מתנהלים הדברים.” לבטח, זה מה שמישהו יאמר. אבל דנטה לא היה בדיוק טיפש, והוא גם ראה את הדברים שאנשים רואים היום. ובכן, הוא לא היה בדיוק טיפש. והאחרים, שמהם לקח את רעיונותיו, אנשים שכולם החזיקו באמונה זו בזמן ההוא, גם הם לא היו בדיוק טיפשים. רק היתה להם אידיאה שונה על היקום. והשאלה היא, כיצד קרה בהיסטורית העולם שאנשים חשבו באופן שונה אודות כל הטבע של היקום בזמנים קדומים יותר, ואז לפתע הכל התהפך במאה ה-16 והתפתחה תפיסה שונה לחלוטין של העולם?

זוהי כמובן, שאלה חשובה מאוד, רבותי. ולא תגיעו לשום מקום באומרכם, נו טוב, הרעיונות המוקדמים הללו היו ילדותיים. כי האנשים הללו ראו את הדברים באופן שונה מאוד מהדרך שבה אנשים רואים אותם היום. זהו משהו שעלינו להבין. הם ראו משהו שונה מאוד. אנשים מודרניים מסוגלים לחשוב טוב מאוד. והאנשים המוקדמים יותר הללו לא יכלו לחשוב כה טוב כמו אנשים היום. חשיבה היא באמת משהו שהתפתח רק בהדרגה. לאנשים מהזמנים המוקדמים הללו היה פחד נורא משבתאי, הקשור לאיבר החשיבה. שבתאי, הם חשבו, הורס את האדם. זה לא טוב לחשוב יותר מדי. שבתאי תמיד נחשב לפלנטה אפלה. והם חשבו שהכוחות שבאים משבתאי יעשו את האנשים קצת מלנכוליים אם יהיו חזקים מדי בתוכם. הם יחשבו אז כל הזמן ויהפכו למלנכוליים. הם לא היו כה להוטים אחר הכוחות של שבתאי, ונטו לראות בעיני רוחם דברים יותר בדימויים. הם לא חישבו הרבה חישובים. היום אנו מחשבים הכל. הדימוי של קופרניקוס על העולם היה מחושב כולו. אנשים קדומים יותר אלה לא חישבו חישובים. אבל הם ידעו משהו אחר, משהו שאנשים מודרניים אינם יודעים. הם ידעו שכוחות פעילים בכל מקום בעולם, בכל מקום שתביט אליו. אבל כוחות אלה, הנמצאים גם באדם, אינם בעולם שאנו רואים אותו בעינינו. הם בתחום הבלתי נראה.

כך, אמר לעצמו דנטה: “יש עולם נראה, ועולם בלתי נראה. בעולם הנראה – טוב, זה שאנו רואים. מביטים החוצה בלילה ורואים כוכבים, הירח, נוגה וכן הלאה. זהו העולם הנראה. אבל יש גם עולם בלתי נראה והעולם הבלתי נראה מבוסס על הספרות הללו, כפי שקראו להן בימים ההם. הם הבחינו בין העולם שרואים אותו בעיניים, ושהם קראו לו העולם הפיזי, לבין העולם שלא רואים אותו בעיניים. זהו העולם שדנטה חשב עליו, והם קראו לו העולם האתרי. זה היה העולם האתרי, העולם המכיל חומר כה עדין שתמיד רואים ישר דרכו.

טוב רבותי, אני לא יודע אם נתקלתם בזה, אבל הכרתי אנשים שהתעקשו על כך שאין דבר כזה כמו אוויר, כי אם אני הולך מ-א ל-ב, אין שם כלום. אני לא הולך דרך משהו שם. אתם יודעים שיש שם אוויר ואנו הולכים דרכו. אבל, כפי שאמרתי, הכרתי אנשים שלא קיבלו חינוך שמקבלים אנשים מודרניים, והם אינם מאמינים שקיים אוויר כלשהו. הם אומרים: “אין שם דבר.” דנטה ידע שקיים לא רק אוויר, אלא ירח, נוגה וכן הלאה. זה אותו הדבר. אתם אומרים : “אני נע דרך האוויר.” דנטה אמר: “אני הולך דרך הירח, אני הולך דרך נוגה, אני הולך דרך מאדים.” זה ההבדל כולו. וכל הדברים שלא רואים אותם בדרך הרגילה, ושאי אפשר לגלות אותם עם המכשירים הפיזיים והכימיים הרגילים – כל זה נקרא העולם האתרי. דנטה דיבר, אם כן, על עולם שונה מאוד, עולם אתרי. ולמה דנטה ראה את העולם שונה לפני 600 שנה? זה משום שהוא כתב על משהו אחר, הוא כתב על התחום הבלתי נראה, של העולם האתרי. כל מה שקופרניקוס אמר היה: “בואו ונשכח את העולם האתרי ונתאר את העולם הפיזי. כי זוהי קידמה.” ובכן, אינכם צריכים לחשוב שדנטה היה ליצן, משום שהוא פשוט כתב על העולם האתרי ולא על הפיזי. העולם הפיזי לא היה חשוב במיוחד עבורו. הוא כתב על העולם האתרי.

כעת, אתם רואים, הכל השתנה במידה רבה בסוף המאה ה-18. עד לסוף המאה ה-18 אנשים עדיין ידעו משהו אודות עולם אתרי זה. במאה ה-19 הם כבר לא ידעו זאת. אנו מגלים זאת שוב באמצעות אנתרופוסופיה. במאה ה-19 אנשים לא ידעו דבר על העולם האתרי.

וביחס לשאלתך האחרת –

אם נחזור למאה ה-18, נמצא אנשים העושים את הדבר הבא, לדוגמא. הם אמרו: “כאן יש לנו נר, עם הפתיל שלו. והנר בוער.” אתם יודעים שכאשר נר בוער זה כחלחל במרכז, וצהבהב סביב לקצוות.

ציור 13

אפשר להסביר זאת באופן נחמד מאוד בזכות הדברים שאמרנו אודות הצבעים. אתם רואים, במרכז זה אפל, וכאן זה מואר. [סביב לשפה החיצונית]. התוצאה היא שאתם רואים חשכה מבעד לאור. ואתם יודעים, כי אמרתי לכם זאת ביום אחר, כאשר אנו רואים חשכה מבעד לאור זה נראה כחול. המרכז של להבת הנר נראית, אם כן, כחולה, משום שאנו רואים חשכה מבעד לאור. אני רק רוצה למשוך את תשומת לבם לכך, כך שתראו שהרעיונות וההשקפות אודות הצבע שסיפרתי עליהם בפעם האחרונה ישימות לכל מקרה.

כעת, אתם יודעים שכאשר נר בוער הוא מתמעט ומתמעט. למעלה נמצאת הלהבה והחומר של הנר שנמס כאן [על הנר] הולך לתוך הלהבה. בסוף הנר נעלם. החומר של הנר מתפזר לתוך האוויר.

כעת דמיינו מישהו שחי, הבה ונאמר, ב-1750, שזה פחות מ-200 שנה לפנינו. הוא אמר: “נכון, אם הנר בוער שם והולך כולו לתוך האוויר, משהו מהנר הולך לחלל הפתוח. דבר לא נשאר ממנו בסוף. כך, הנר כולו צריך ללכת לתוך החלל הפתוח.” הוא גם אמר: “הוא מכיל איזה שהוא חומר עדין, יסוד האש. יסוד אש עדין זה מתאחד עם הלהבה ומתפזר לכל הכיוונים.” כך, ב-1750 עדיין אמרו: “בתוך השעווה יש חומר כל שהוא שרק נמעך יחדיו, נהיה סמיך. כאשר הלהבה עושה אותו לחומר עדין הוא מתפזר החוצה לתוך החלל הפתוח.” החומר נקרא ‘פלוגיסטון’ בימים ההם. אם כן, דבר מה יצא מהנר. יסוד האש, הפלוגיסטון, יצא החוצה מהנר.

אז בא מישהו אחר בסוף המאה ה-18 ואמר: “לא, אני לא באמת מאמין שקיים פלוגיסטון, שיוצא החוצה אל העולם. אני לא מאמין בזה!” ומה הוא עשה? הוא עשה את הדבר הבא. הוא גם כן הבעיר את הנר כולו, אבל הוא עשה זאת בדרך כזו שהוא תפס את כל מה שהתרומם. הוא הבעיר את הנר בתוך חלל סגור, כך שהיה יכול לתפוס את כל שהיה עשוי להתפתח. ואז הוא שקל את זה. הוא מצא שככלל זה לא פחת במשקל. תחילה הוא שקל את הנר כולו, ובסוף את המעט שנשאר אחרי שהנר בער [ציור 13]. הוא תפס את כל מה שהתפתח בתהליך הבערה, שקל זאת ומצא שזה היה מעט כבד יותר ממשקל הנר לפני הבערה. כאשר משהו בוער, הוא אמר, מה שיוצא ממנו נהיה כבד יותר.

האיש שעשה זאת היה לבואזייה.[3] מדוע הוא החזיק בהשקפה כה שונה? זה היה משום שהוא השתמש במאזניים, משום שהוא שקל כל דבר. ואז הוא אמר: “אם זה כבד יותר, זה לא יתכן שמשהו יצא החוצה, אלא משהו נוסף. וזהו החמצן.” לפני כן אנשים חשבו שהפלוגיסטון עף הלאה, ואחרי כן אנשים חשבו שאם משהו בוער, חמצן נכנס פנימה, ובשרפה אין פלוגיסטון שמתפזר, אלא למעשה חמצן שנמשך פנימה. זה התרחש משום שלבואזייה היה הראשון לשקול דברים אלה. לפני כן אנשים לא שקלו אותם.

אתם רואים רבותי, זה כה ברור מה שבאמת קרה שם. בסוף המאה ה-18 אנשים לא האמינו יותר בשום דבר שאי אפשר לשקול אותו. פלוגיסטון היה כמובן משהו שהם לא יכלו לשקול. הפלוגיסטון הלך. החמצן נכנס. אבל את החמצן אפשר לשקול כאשר הוא מתחבר עם חומר אחר. את הפלוגיסטון אי אפשר לתפוס למה? טוב, כל הדברים שקופרניקוס ראה כאשר למד את מאדים וצדק הם דברים כבדים כאשר אתה שוקל אותם. הגוף שקופרניקוס קרא לו מאדים ישקול משהו אם נניח אותו על מאזניים ממש גדולות. וכך גם הגוף הנקרא צדק. הוא התבונן רק בגופים בעלי משקל.

דנטה לא רק הסתכל בגופים בעלי משקל אלא יותר בדברים שהיה בהם ההפך ממשקל, דברים שתמיד רצו ללכת החוצה אל תוך החלל הקוסמי. ופלוגיסטון שייך בפשטות לדברים שדנטה התבונן בהם, בעוד שחמצן שייך לדברים שקופרניקוס התבונן בהם. פלוגיסטון הוא העיקרון הבלתי נראה שמתפזר, האתר. חמצן הוא חומר שאפשר לשקול.

אתם רואים כיצד המטריאליזם התהווה. זהו משהו העשוי להיות בעל חשיבות יוצאת מהכלל עבורכם. המטריאליזם עלה משום שאנשים התחילו להאמין רק בדברים הניתנים לשקילה. הדברים שדנטה עדיין ראה לא היו ניתנים לשקילה. אם אתם מהלכים על האדמה, ניתן לשקול אותכם גם כן. יש לכם משקל, ואם אתם מחשיבים באדם רק את החלק הניתן לשקילה, כל שיש לכם זה האדם הארצי. אבל זיכרו, אדם ארצי זה יהיה לגוויה יום אחד. כל דבר בעל משקל, שניתן לטפל בו במאזניים, יהיה לגוויה. ואז הגוויה מונחת שם. אתם עדיין תוכלו לחיות בחלק שאין לו משקל, החלק שקיים סביב לאדמה זו ואשר המטריאליסטים אומרים שאינו קיים. דנטה עדיין דיבר עליו ויהיה עלינו לדבר עליו שוב, על העובדה שהוא קיים. אנו יכולים אם כן לומר: “כאשר האדם מניח הצידה את גופו החיצוני, הכבד, אשר ניתן לשקילה, הוא נותר תחילה בגוף האתרי.

כעת, אני מתכוון לומר לכם מה נמצא שם למעשה בגוף האתרי. אתם רואים, אם יש כאן כסא אני יכול לראות את הכסא. יש בתוכי תמונה של הכסא. אבל איני רואה אותו יותר כאשר אני מסתובב. אבל התמונה שלו עדיין בתוכי, תמונה ממשית עדיין. זוהי תמונת זיכרון.

כעת חישבו על תמונות זיכרון. חישבו על אירוע מסוים שראיתם ושמעתם לפני זמן רב. נאמר שהייתם במקום כל שהוא וראיתם אנשים שמחים ועליזים רוקדים בכיכר השוק, וכן הלאה. אני יכול באותה מידה לציין כמה דברים אחרים שהשתמרו אצלכם כתמונות. האירוע שקיים אצלכם כתמונה כבר לא קיים יותר, רבותי, ומעל לכל אין הוא נכלל בקרב הדברים בעלי המשקל. ניתן רק להעלות אותו בעיני רוחכם. אתם תלכו היום, ואם יש לכם דימיון חי, תהיה לכם תמונה ברורה של כל מה שהתרחש, אפילו של הצבעים שלבשו אלו שקיפצו ודילגו. תהיה לכם התמונה כולה בפני עין הרוח שלכם. אבל לעולם לא תחשבו אפילו לרגע שאפשר לשקול את הדברים שראיתם לפני זמן רב. את הדברים שנמצאים כאן אפשר לשים על המשקל. לאנשים אינדיבידואלים יש משקל. אבל את תמונות הזיכרון שיש לכם אי אפשר להניח על המשקל. זה בלתי אפשרי. זה נשאר בתוככם, גם אם באופן פיזי החומר כבר אינו קיים. כיצד זה נהיה בתוככם, תמונות זיכרון אלו? זה נמצא בתוככם באופן אתרי. לא עוד באופן פיזיקלי, אלא אתרי.

כעת תדמיינו שהלכתם לשחות, ובגלל מקרה ביש כלשהוא אתם קרובים לטביעה. אבל אתם ניצולים. אנשים שכמעט מתו בטביעה וניצלו מספרים בדרך כלל לאחרים על תמונת זיכרון מעניינת ביותר שנותרה בהם. אפשר גם להגיע לתמונת זיכרון זו לא דרך טביעה אלא דרך אימונים במדע הרוח, באנתרופוסופיה. האנשים שהיו קרובים לטביעה חוו סקירה של כל חייהם, בחזרה עד לילדות. הכל עלה בפני עיני הרוח. לפתע הופיעה תמונת זיכרון זו. מדוע? טוב, רבותי, משום שהגוף הפיזי, שנמצא כעת במים, עובר דרך תהליך מאוד מיוחד. וכאן עליכם לזכור משהו שאמרתי לכם בהזדמנות אחרת. אמרתי לכם שאם יש לכם מים ובתוכם גוף, הגוף נהיה קל יותר במים [ציור 14]. הוא מאבד משקל השווה לנפח מים בנפחו שלו.

סיפור נחמד מסופר כיצד זה נתגלה. הגילוי שגוף תמיד נהיה קל יותר במים נעשה ביוון העתיקה. ארכימדס[4] השקיע מחשבה רבה בדברים אלה. יום אחר הוא ישב באמבטיה. אנשים היו מופתעים לחלוטין – כן, כאשר רחצת באמבט ביוון, אנשים אחרים יכלו להביט בך – אנשים היו מופתעים לחלוטין כאשר ארכימדס קפץ מהאמבט וצעק: “אאוורקה! אאוורקה!” כלומר: “מצאתי! מצאתי!” אנשים חשבו: מה הוא מצא באמבטיה שלו? הוא טבל עצמו באמבט, והשאיר רק את ראשו בחוץ. הוא הרים את רגלו מעל למים ומצא שכאשר הוא מוציא את רגלו מהמים היא נהיית כבדה יותר, וכאשר הוא מוריד אותה בחזרה לתוך המים היא נהיית קלה יותר. זה מה שהוא גילה לראשונה באמבט שלו. זה ידוע כעיקרון ארכימדס.

ציור 14

אם כן, כל גוף קל יותר במים. כאשר מישהו טובע גופו הפיזי נהיה קל יותר, קל מאוד. הזיכרונות שיש לו בגופו האתרי נמשכים, והם כולם עולים למעלה משום שהוא כבר לא כבד כל כך. כאשר בני אדם מתים הם נמצאים לגמרי מחוץ לגופים הפיזיים שלהם, ומכאן הם קלים מאוד. הם חיים אז לגמרי בספרה האתרית. אחרי מותם הם זוכרים את כל חייהם על האדמה, את כל הדרך בחזרה עד לילדות. החוויה הראשונה שיש לנו לאחר המוות היא זיכרון מושלם זה.

אנו יכולים לבחון זיכרון זה. אנו יכולים לעשות זאת על ידי שנתרגל את התרגילים שתיארתי בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים.[5] אז נוכל שתמיד יהיה לנו זיכרון מושלם זה. אנו יודעים שהנפש נהיית יותר ויותר בלתי תלויה בגוף. דבר ראשון היא משיגה זיכרון זה, כי איננה, ראשית כל, חיה בחומר שאנו יכולים להניח הצידה אלא במשהו שרוצה לצאת החוצה לתוך העולם הרחב כולו. זהו המצב הראשון אחרי המוות, כזכור לכם. המצב השני זהו משהו שאני רוצה לדבר עליו בפעם הבאה. עכשיו הרשו לי לדבר על משהו שיכין אותנו. כי השאלה שנשאלה עוסקת בעניין רציני מאוד.

אם אתם חושבים שלדנטה היו רעיונות אודות העולם אשר אנשים היום מכנים ילדותיים, אזי הרעיונות האחרים שהיו לו ייחשבו באמת ילדותיים על ידי אנשים בני ימינו. כי אם מישהו עומד שם על האדמה, דנטה היה חושב: כאן באדמה, בכיוון אחר – כלומר אם מישהו הולך משם – הוא ימצא גיהנום, כפי שראה זאת, שם באדמה. הרעיון שלו היה אם כן: “שם בחוץ בכל מקום זהו האתר של השמיים. אבל אם אחפור מטה לתוך האדמה, שם יהיה הגיהנום מהצד השני. לפני שאצוץ מהאדמה, יהיה שם גיהנום.”

כעת זה נורא קל עבור אנשים בני ימינו לקרוא לדבר כזה ילדותי. עליכם רק לומר: “כן, אבל אם דנטה עמד שם, ולא כאן, הוא יכול היה לקדוח את החור שלו כאן ואז הגיהנום היה שם, בצד השני.” טוב, אנשים מודרניים יכולים לומר זאת משום שאנשים מודרניים יודעים שיש גם אנשים שחיים בצד השני. לכן קל לומר שדנטה היה פשוט בור, ולא היה מסוגל לראות שיש אנשים סביב העולם כולו, כך שהגיהנום עשוי להיות כאן באותה מידה כמו שם. כי אם מישהו עומד כאן, הוא יקבל את גן העדן מצד זה, ואת הגיהנום במה שנמצא עבורו בצד השני.

אתם רואים, רבותי, ככה זה. עבור העולם הפיזי זה יכול להיות רק כך: אם השמיים (וגם גן עדן) הם שם, הגיהנום יכול להיות רק כאן. עבור העולם הפיזי זוהי הדרך האפשרית היחידה. אם כסא נמצא במקום מסוים, הוא יכול להימצא רק במקום זה. אין שום מקום אחר שהוא יכול להימצא בו בעת ובעונה אחת.

אבל דנטה לא ראה זאת כך. הוא לא חשב כלל על העולם הפיזי. הוא חשב על כוחות. הוא אמר: “כן, אם מישהו עומד שם, והוא נע בכיוון מעלה עם גופו האתרי, הוא יהיה קל יותר ויותר. הוא יתגבר על כוח המשיכה יותר ויותר. אבל אם הוא ירד מטה לתוך האדמה הוא יצטרך להתאמץ יותר ויותר והמאמץ הנדרש יהיה הגדול ביותר כאשר יגיע לצד השני. שם כל דבר יפעיל עליו לחץ. וכוח המשיכה יהיה הגדול ביותר.” זה לא משום שיש שם סוג כל שהוא של גיהנום מסוים, אלא בגלל שהוא הולך את כל הדרך כדי להגיע למקום ההוא. [ציור 12]

ואם זוהי הדרך שדנטה ראה זאת, אז הוא יכל גם לעמוד שם, בקצה השני. ביוצאו החוצה משם הוא יהיה יותר ויותר קל, ויכנס יותר ויותר לתוך האתר. אבל אם הוא ינוע לתוך האדמה שם, יהא עליו לעבור דרך זה [להיות כבד יותר]. והתנאים, החוויה שתבוא במקום שציינתי בירוק. מוקדם יותר זה היה שם היכן ששמתי צהוב. כך, זוהי הנקודה כאן. זה לא אומר שהגיהנום נמצא בדיוק במקום זה. דנטה רצה לומר: “אם מישהו צריך לפלס דרכו דרך האדמה עם גופו האתרי, הכובד והקושי יהיו כה גדולים שבכל מקום שבו זה יסתיים, יהיה זה בפסגה או בתחתית, תהיה לו התנסות שהיא בבחינת גיהנום עבורו.” רק לאחרונה אנשים החלו לדמיין שהגיהנום נמצא במקום מסוים. דנטה חשב על ההתנסות שאתה עובר כאשר אתה מפלס דרכך דרך האדמה כאדם אתרי.

כל מי שאומר שדנטה היה בור רק מראה עצמו כבור בחושבו שדנטה דימה שהגיהנום נמצא בצד השני של האדמה. מה שדנטה חשב למעשה היה: “בכל מקום שאליו אעוף מהאדמה לתוך השמיים (גם גן עדן) אהיה קל יותר בנפשי. ואם אכנס לתוך האדמה, היכן שהוא, אזי, כל מקום שאגיע אליו בצד השני – יהיה נורא ושטני.”

כל דרך החשיבה השתנתה. ורק אם תוכלו להתחשב בדרך החשיבה השונה לחלוטין שהיתה לאנשים פעם, תוכלו להבין את הדברים שאני מתכוון לומר בפעם הבאה שנפגש בתשובה לשאלה: מה נשאר מהאדם הארצי כאשר הוא עובר דרך שערי המוות?

זה היה קצת קשה יותר מהרגיל היום. אבל עליכם להתחשב בכך שזה בגלל טבע השאלה שנשאלה. אני מקווה שהדברים יהיו כעת קצת יותר ברורים. נמשיך בשבת כאשר נתבונן באדם כשהוא עובר דרך המוות ומה שנהייה ממנו אז.

———————————————————————————————————–

  1. דנטה אליגיירי (1265-1321).
  2. ניקולס קופרניקוס (1473-1543), כומר בקתדרלת פראונבורג, מייסד האסטרונומיה המודרנית.
  3. לבואזייה, אנטואן לאורן (1743-1794), כימאי צרפתי.
  4. ארכימדס (212-287 לפני הספירה), מתמטיקאי, רופא וממציא יווני.
  5. כיצד קונים דעת העולמות העליונים GA10, יצא בעברית בהוצאת מיכאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *