תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה שנייה 21.2.1923

שני העקרונות הבסיסיים של תיאורית הצבע: באדום שמיים בזריחה ובין ערביים וכחול השמיים.

מחלה ובריאות ביחס לצבעים

כדי לענות על השאלה האחרונה באופן נכון, אומר כמה דברים אודות הצבעים, כמיטב יכולתי.^[1]

איננו מבינים באמת את הצבעים אם איננו מבינים את העין האנושית, כי אנשים מודעים רק לצבעים הנקלטים בעיניהם. הם אינם יודעים דבר על הדרך שבה הם קולטים צבעים באופנים אחרים, אבל למעשה הם באמת קולטים אותם לא רק דרך העיניים. דמיינו אדם עיוור, לדוגמא. הוא ירגיש שונה בחדר מואר מאשר בחדר חשוך. ההבדל יהיה כה דק עבורו שלא יהיה מודע לו. זה דבר כה עדין. למעשה זה חשוב מאוד עבורו, אבל הוא לא מודע לכך. אפילו אדם עיוור לא יכול לחיות באופן קבוע במרתף, למשל. הוא צריך אור. ויש הבדל אם תשימו עיוור בחדר מלא אור עם חלונות צהובים, לדוגמא, או בחדר חשוך, או, אם תרצו, חדר פחות חשוך עם חלונות כחולים. יש לזה השפעה שונה מאוד על החיים. לצהוב וכחול יש השפעות שונות מאוד על החיים. אבל אנו יכולים להבין דברים כאלה רק כאשר אנו תופסים כיצד העין מתייחסת לצבע.

ממה שאמרתי לכם בימים אחרים, אולי ראיתם שיש שני דברים הכי חשובים עבור האדם. שני דברים הכי חשובים בכל האורגניזם שלו. הראשון הוא הדם. כי אם לבני אדם אין דם הם ימותו מיד. הם לא יוכלו לחדש את חייהם מרגע לרגע, ואת החיים צריך לחדש מרגע לרגע. כך, אם אתם חושבים על גוף ללא דם, האדם הוא אובייקט מת. אבל אם תיקחו הצידה את העצבים, עשוי האדם להיראות בדיוק אותו הדבר, אבל לא תהיה לו תודעה ומודעות. לא יהיו לו רעיונות, רגשות ויכולת תנועה. כך, עלינו לומר לעצמנו, שאדם צריך עצבים כדי שתהיה לו תודעה. הוא צריך דם כדי שיוכל לחיות. הדם הוא האיבר של החיים. העצבים הם האיברים של הנפש המודעת.

בכל איבר יש גם עצבים וגם דם, באופן בסיסי העין האנושית היא באמת אדם שלם, עם עצבים ודם. ככה זה – אם אתם חושבים על זה כמקום שבו העין מופיעה מתוך הראש [ציור 6], כלי דם זעירים נוכחים בה בכל מקום. הרבה כלי דם זעירים נפוצים שם. וגם עצבים רבים נפוצים שם. כך אתם רואים, יש לכם עצבים ודם הזורמים בידכם וגם בראשכם. המצב בעין דומה. רק חישבו, העולם החיצון, המואר, פועל על העין. אתם רואים, אתם מוצאים שקל יותר לקבל מושג על העולם החיצון כאשר הוא מואר ובמשך היום העולם החיצון שאתם הולכים בו מואר. אבל קשה לקבל מושג על כל העולם המואר הזה בחוץ. אתם מקבלים מושג נכון עליו אם אתם רואים אותו בחצי האור בבוקר או בערב, כאשר אתם רואים את האדום של השחר או השקיעה. האדום של השחר או השקיעה הוא מאלף במיוחד.

ציור 6

מהו בדיוק האדום של השחר או השקיעה? חישבו על השמש הזורחת [ציור 7]. השמש עולה. כאשר היא עולה היא אינה יכולה לקרון עליכם ישירות. אני מצייר את התהליך הגלוי לעין לכאורה, כפי שאנו רואים אותו. במציאות האדמה נעה והשמש עומדת יציבה, אבל כאן זה לא משנה. כך, השמש שולחת תחילה את קרניה לכאן, ואז לכאן. אם אתם עומדים כאן, לא תראו את השמש בזריחה אלא את העננים המוארים. יש כמה עננים. והאור באמת נח על העננים הללו.

ציור 7

טוב, רבותי, מה זה באמת? זה מאלף מאוד. השמש לא עלתה עדיין למעלה בשלמותה וכאן עדיין חשוך. מסביב לכם עדיין חשוך ושם, הרחק, העננים מוארים על ידי השמש. האם תוכלו להבין זאת? בעומדכם כאן אתם מביטים מבעד לחשכה האופפת אותכם ורואים את העננים המוארים. אתם רואים אור מבעד לחשכה. אנו יכולים, אם כן, לומר: "בשחר – באותה מידה גם בשעת בין ערביים – אנו רואים אור מבעד לחשכה. ואור הנראה מבעד לחשכה – אתם יכולים לראות זאת בוורוד של השחר ושל שעת בין ערביים – הוא אדום." אור הנראה מבעד לחשכה הוא אדום. אנו יכולים לומר, אם כן: "מבעד לחשכה האור נראה אדום." אור הנראה מבעד לחשכה הוא אדום.

הרשו לי כעת לומר לכם משהו אחר. דמיינו שהשחר כבר חלף, עכשיו כבר יום, ואתם מביטים החוצה אל האויר הפתוח, כפי שהוא היום. מה אתם רואים שם בחוץ? אתם רואים 'שמים כחולים', כפי שהם מכונים. הם לא שם למעשה, אבל אתם רואים זאת. זה הולך הלאה והלאה עד אין סוף, אבל אתם רואים זאת כקליפה כחולה סביב לאדמה. מדוע זה כך?

טוב, אתם רק צריכים לקחת בחשבון מה נמצא שם בחוץ, במרחבי החלל הקוסמי. זה חשוך שם בחוץ. המרחבים הרחוקים של הקוסמוס חשוכים. השמש זורחת רק על האדמה, ומשום שיש אויר סביב לאדמה קרני השמש נתפסות ויוצרות אור כאן [מצייר], במיוחד אם הן זורחות דרך אויר מימי. כך, אם אתם עומדים כאן במשך היום, מתבוננים החוצה לתוך החשיכה, הייתם צריכים באמת לראות שחור. אבל אינכם רואים שחור אלא כחול, משום שהשמש מאירה את הכל סביב. האויר והמים שבאוויר מוארים.

כך, אם כן, אתם רואים בבירור חשכה מבעד לאור. אתם מביטים מבעד לאור, מבעד למואר, לתוך החשכה. אנו יכולים, אם כן, לומר: "חושך הנראה מבעד לאור הוא כחול."

כאן יש לכם שניים מחוקי היסוד של תיאורית הצבע, ואתם יכולים לגלות אותם בקלות בעולם הסובב אותכם. אם אתם מבינים באמת את אדום השחר ובין הערביים, אתם תאמרו לעצמכם: "אור הנראה מבעד לחשכה הוא אדום." אם תביטו החוצה לתוך החלל השחור של השמיים במשך היום, תאמרו לעצמכם: "חושך הנראה מבעד לאור – לאור המקיף אתכם – הוא כחול."

אתם רואים, התבוננות טבעית לחלוטין זו בדברים היא משהו שלאנשים היה תמיד עד שנהיו 'פיקחים'. בהשקפה זו – שאור הנראה מבעד לחשכה הוא אדום, וחושך הנראה מבעד לאור הוא כחול – החזיקו הקדמונים שם באסיה, כאשר היו עדיין כה מתוחכמים כפי שסיפרתי לכם לא מכבר. היוונים הקדמונים עדיין החזיקו בהשקפה זו. אנשים עדיין החזיקו בה לאורך ימי הביניים, עד שנהיו לפיקחים. עד בערך למאות ה-14, 15, 16 ו-17. וכאשר נהיו יותר ויותר פיקחים הם חדלו לתאר דברים בדרך הטבעית והגו כל מיני מדעים מלאכותיים. איש אחד שהגה מדע ערמומי במיוחד היה אנגלי שנקרא ניוטון.^[2] הוא היה מאוד פיקח – אתם יודעים כיצד אני משתמש במונח 'פיקח' עכשיו, בכל הרצינות – מהיותו פיקח מאוד, אמר ניוטון משהו כזה. אם נביט בקשת בענן – משום שכמובן, אם אתם אנשים פיקחים אינכם מביטים בדברים יומיומיים כמו זריחה ושקיעה, כאשר אתם נהיים פיקחים אתם מסתכלים בדברים נדירים במיוחד, דברים שאפשר להבין רק כשמתקדמים קצת – טוב, וכעת אמר ניוטון: "הבה ונתבונן בקשת בענן. אנו רואים שבעה צבעים בקשת בענן – אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו, סגול. אלו הם שבעת הצבעים שרואים בקשת בענן. אתם יכולים להבחין בקלות בשבעה צבעים אלו.

ניוטון יצר קשת מלאכותית בענן על ידי שהחשיך את החדר, כיסה את החלונות בנייר שחור וקרע חור קטן בנייר. זה נתן לו רצועה צרה של אור. לתוך רצועת אור זו הוא שם משהו שאנו קוראים לו פריזמה [מנסרה]. זו חתיכה משולשת של זכוכית, הנראית כך [ציור 8]. ושם מסך מאחוריה. כך שהיה לו חלון שם, עם החור, זרם קטן של אור, הפריזמה, ומאחוריה מסך. הקשת בענן הופיעה על המסך באדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו וסגול – כל הצבעים הללו. ומה אמר ניוטון לעצמו? ניוטון אמר לעצמו: "יש אור לבן שנכנס פנימה. הפריזמה נותנת לי את שבעת צבעי הקשת. שבעת צבעי הקשת נכללים, אם כן, באור הלבן ואני רק צריך לפתות אותם לצאת החוצה." אתם רואים, זהו ההסבר הפשוט ביותר. מסבירים משהו בכך שאומרים שהוא כבר נוכח בתוך משהו ואז אני מושך אותו החוצה.

ציור 8

הוא באמת היה צריך לומר לעצמו: "משום שאני לא שם פלטת זכוכית רגילה [הפוך למסך] אלא פריזמה, שיש לה פני שטח עם זווית חדה כמו זו, האור נהיה אדום על ידי החושך שמצד זה, כשאני מתבונן בו. הצבע האדום מופיע, ומצד שני החשכה נהיית כחולה על ידי האור, ומופיע הכחול. ואז יש שלבים שונים ביניהם." זה מה שהיה צריך לומר לעצמו.

אבל בזמן ההוא היו הדברים כך בעולם שאם מישהו רצה להסביר משהו הוא חיפש את ההסבר הפשוט ביותר. תסכימו שזוהי הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת. כך, כדי להסביר כיצד אדם בא לידי קיום, אפשר לומר: "טוב, הוא כבר שם בביצית של אימו, והוא רק מתפתח ממנה." זוהי דרך נאה להסביר דברים, לומר…[קטע חסר]. אבל זה לא כל כך פשוט, כפי שראיתם. עלינו לערב את החלל הקוסמי כולו, ואז מתפתחת הביצה מהאם. אבל מדע מודרני מבקש…[חסר קטע]. ניוטון אמר אז: "השמש מכילה כבר את כל הצבעים, אנו רק צריכים למשוך אותם החוצה."

אבל זה לא הכל. כדי לייצר את הצבע האדום בזריחה, השמש צריכה תחילה לקרון על העננים ואנו צריכים לראות את האדום מבעד לחשכה. ואם השמיים נראים כחולים, זה בכלל לא בא מהשמש, כי השמש אינה זורחת לתוכם. זה שחור שם, חשוך. ואנו רואים את הכחול דרך האויר המואר שעוטף את האדמה. כך במקרה זה אנו רואים חשכה מבעד לאור וזהו כחול. זה אומר שאנו צריכים פיזיקה מתאימה. ואז אנשים יראו כיצד בעזרת הפריזמה רואים אור מבעד לחשכה מצד אחד, וחשכה מבעד לאור מצד שני. אבל זה לא יטריד אותם. הם מוצאים שהכי טוב לומר: "הכל נמצא שם באור. רק צריך למשוך את זה החוצה." במקרה זה אנו יכולים גם לומר: "היתה פעם בעולם ביצה ענקית, וכל העולם היה בתוכה ומשכנו הכל מתוכה." זה מה שניוטון עשה עם הצבעים. אבל במציאות אנו תמיד יכולים לראות את סוד הצבעים היטב אם אנו מבינים נכונה את האדום של השחר ואת כחול השמיים.

עלינו ללכת הלאה ולתאר את הדבר כולו ביחס לעין האנושית ולחיי אנוש ככלל. כולכם יודעים שיש יצור המתרגש במיוחד מאדום, כלומר, אור הפועל דרך החושך. זהו השור. זה ידוע שפרים מתרגשים מאוד כשהם רואים אדום. זה דבר אחד שאתם יודעים. לאדם גם יש קצת טבע הפר בתוכו. הוא לא מתרגש מיד כשהוא רואה אדום, אבל אפשר להבחין בכך שמישהו שחי באור אדום כל הזמן נהיה קצת מרוגש הוא נהיה קצת כמו פר. הכרתי משוררים שלא יכלו לכתוב שירה כשהגופים שלהם היו בתנאים רגילים. הם תמיד הלכו וישבו בחדרים שהמנורות בהם הטילו אור אדום. לאחר מכן הם נהיו מרוגשים ויכלו לכתוב שירה. טוב, אם כן, הפר נהיה פראי. והאדם נהיה פואטי בדרך זו, כשהוא חושף עצמו לאדום. זה תלוי רק אם מישהו עושה זאת מבחוץ או מבפנים, התעוררות זו כדי לכתוב שירה! כזהו המצב מצד אחד.

מצד שני כדאי שתדעו שכאשר אנשים שמבינים דברים שכאלה רוצים לגרום לאחרים שאינם מבינים להיות כנועים במיוחד, הם משתמשים בצבע כחול, או בצבע שחור, למעשה שחור. בכנסייה הקתולית רומאית, לדוגמא, כשמתכוונים שאנשים יהיו כנועים ושפלי ברך בארבעת ימי הראשון שלפני חג המולד, הכנסייה ומעל לכל הגלימות הן כחולות. האנשים נהיים יותר ויותר כנועים. אדם נכנס אז למצב רוח פנימי של ענווה וכניעות. במיוחד אם קודם לכן הוא השתולל כמו שור, בקרנבל שקדם לכך. הצום המתאים בא לאחר מכן, עם גלימות לא סתם כהות אלא למעשה גלימות שחורות. האדם נהיה אז יותר ויותר כנוע, אחרי שהתהולל. רק שהצום צריך להיות כפול באורכו באזור שיש בו שני ימי ראשון של קרנבל. איני יודע אם זה קורה למעשה.^[3] אבל אתם רואים מכך שיש השפעה שונה על אנשים אם הם קולטים את האור מבעד לחשכה, כלומר, אדום, או חשכה מבעד לאור, וזהו כחול.

ראו את העין. יש בה עצבים ודם. כאשר העין מתבוננת במשהו אדום, הבה ונאמר לעת שחר, או בכל דבר אדום, מה היא חווה? אתם רואים, כאשר העין מביטה במשהו אדום, אור אדום עובר דרך כלי דם עדינים מאוד אלו בעין. ולאור אדום זה יש תכונה מיוחדת שהוא תמיד הורס קצת את הדם. הוא הורס גם את העצב, כי העצב יכול לחיות רק עם אספקת דם. כאשר העין פוגשת בצבע אדום, כאשר האדום נכנס פנימה, הדם בעין תמיד קצת נהרס וגם העצב. הפר פשוט מרגיש, כשהוא רואה את הצבע האדום: "שומו שמיים! כל הדם בראשי נהרס! עלי לעשות משהו להגן על עצמי כנגד זה!" וכך הוא נהיה פראי, כי אינו רוצה שדמו ייהרס.

טוב, זהו דבר טוב מאוד, אולי לא בשביל הפר, אבל לבטח בשביל אנשים וחיות אחרות. כי אם אנו מביטים בצבע אדום ודמנו נהרס מעט, הגוף יפעל מצידו וייתן אספקה טובה יותר של חמצן לעין כך שהדם ישוקם שוב.

ראו את התהליך הנפלא שמתרחש כאן. כאשר אור נראה מבעד לחשכה, ומכאן הצבע האדום, דם נהרס תחילה, חמצן נשאב מהגוף והעין מתחייה עם החמצן. אנו יודעים אז מהדרך שבה אנו עצמנו מתחיים בעין שיש שם אדום בחוץ. אבל אם עלינו לקלוט אדום זה, הדם בעין צריך תחילה להיהרס מעט, וגם העצב. עלינו לשלוח חיים לתוך העין, כלומר, לשלוח חמצן. ומהדרך שבה העין שלנו מתחייה, מהדרך שבה היא מתעוררת, אנו מבינים שיש שם אדום בחוץ.

כעת, אתם רואים, יכולת זו של בני האדם לקלוט אור שהפך לאדום, יכולת תמידית זו להכניס פנימה אור שהפך אדום, היא באמת גם הבסיס לבריאותם. כי החמצן שנלקח מהגוף יחייה את הגוף כולו. והאנשים יקבלו צבע בריא בלחייהם. הם באמת יתחיו.

זה מה שקורה לא רק למי שעיניו בריאות ויכול לראות אלא גם למי שעיניו אינן בריאות ואינו יכול לראות. כי האור פעיל בצבעים זוהרים. האדם נהיה אז חי בראשו, ותהליך חיוני זה ישפיע בתורו על האורגניזם כולו וייתן לו צבע בריא.

זה לבטח חשוב, אם כן, לא לתת לאנשים לגדול בחדרים חשוכים שבהם יגדלו להיות מתים וכנועים, אלא לתת להם לגדול בחדרים בהירים עם גוונים של אדום וצהוב. בעזרת האור הם ישתמשו בחמצן שיש בתוכם עבור השפעה טובה. אתם יכולים לראות מזה שכל דבר הקשור עם הצבע האדום קשור גם להתפתחות הדם בבני האדם. העצב באמת נהרס כאשר אנו קולטים צבע אדום.

עכשיו חישבו על ראיה של חשכה מבעד לאור, כלומר, אנו רואים כחול. החשכה אינה הורסת את דמנו. החשכה משאירה את הדם ללא פגע. גם העצב נשאר שלם, משום שהדם שלו לא מושפע. כתוצאה מכך האדם מרגיש באמת טוב ונוח עם עצמו. הוא מרגיש באמת טוב בפנימו משום שהכחול אינו תוקף את הדם שלו ואת עצביו. אנשים נהיים כנועים בדרך באמת ערמומית. משום שאם הכמרים שם למעלה אצל המזבח בגלימות הכחולות שלהם, או השחורות, ואנשים יושבים למטה, מביטים בהם כל הזמן, אז הגלימות הכחולות אינן הורסות את כלי הדם הקטנים והעצבים בעין, והם כמובן, מרגישים נפלא שם. זה באמת מתוכנן לגרום לאנשים להרגיש טוב. אל תחשבו שהם אינם יודעים זאת! כי עדיין יש להם את הידע העתיק. ידע חדש יותר הגיע רק כאשר אנשים נהיו נאורים, נאורים כמו ניוטון, לדוגמא.

אם כן, אנו יכולים לומר: "כחול הוא צבע הגורם לאנשים להרגיש נוח בתוכם," כך שהם אומרים לעצמם – כל זה בלתי מודע, אבל הם אומרים לעצמם בפנים: "טוב לחיות בכחול הזה." כך הם מרגישים עצמם בפנים, בעוד שאם הצבע הוא אדום הם מרגישים כאילו משהו נכנס לתוכם. ביחס לכחול אנו יכולים לומר שהעצב נותר ללא פגע, והגוף שולח תחושה של בריאות ואושר לתוך העין ומכאן לגוף כולו.

אור מבעד לחשכה=אדום הדם נהרס. חמצן נשאב פנימה מהגוף, ומחייה את העין.

חשכה מבעד לאור=כחול העצב נותר ללא פגע והגוף שולח תחושה של בריאות ואושר לתוך העין.

אתם רואים, זהו ההבדל בין הצבע הכחול והצבע האדום. צהוב הוא רק דרגה של אדום, וירוק דרגה של כחול. אנו יכולים אם כן, לומר שבתלות אם עצב או דם פעילים באדם, שהוא יהיה רגיש יותר לאדום או לכחול.

אתם רואים, זה יכול להיות שימושי לפיגמנטים. אם אני רוצה לנסות ולייצר אדום מתאים, צבע אדום לציור, אני צריך ליצור חומרים מכילי צבע אשר מעוררים את בני האדם לייצר חמצן בתוכן. מעט מעט אנו מגלים אז שלמעשה משיגים פיגמנט אדום לצביעה אם מנסים למצוא כמה פחמן מכילים החומרים השונים בחוץ בעולם. אם אני משתמש בפחמן ביחד עם חומרים אחרים בדרך הנכונה, אני מגלה את הסוד של השגת צבע אדום עבור ציורי. כך שאם אני משתמש בחומרים צמחיים ליצור ציורים,^[4] חשוב מעל לכל, לארגן את התהליכים שאני משתמש בהם – טחינה, שרפה, וכו' – בדרך כזו שאקבל פחמן בציור בדרך הנכונה. אם יש לי פחמן בציור בדרך הנכונה אני משיג אור, צבע אדמדם. מצד שני, אם יש לי חומרים המכילים הרבה חמצן – לא פחמן, אלא חמצן – ואני מצליח להכניס את החמצן כחמצן, אני משיג צבעים כהים יותר כמו כחול.

אם אני קולט את העיקרון החי בצמח, אני באמת יכול לייצר את הצבעים שאני צריך ממנו.

דמיינו שאני לוקח חמנייה. היא מאוד צהובה, ומכאן יש בה אור בצבע. צהוב קרוב לאדום – אור הנראה מבעד לחשכה. עכשיו אם אני מטפל בחמנייה בדרך כזו שאיך שהוא אני משיג תהליך מתאים שקיים בפרח גם כן לתוך הציור האמנותי שלי, אקבל צהוב טוב שיחזיק מעמד באור חיצוני. כי החמנייה גנבה את הסוד של ייצור הצהוב מהשמש. אם אני מצליח לקחת את התהליך שקיים בחמנייה לתוך הציור שלי, ומצליח לייצר זאת די סמיך, אני יכול להשתמש נכונה בצהוב בציור שלי.

אם אקח צמח אחר, עולש כחול לדוגמא – זהו צמח כחול שגדל בצידי דרכים. הוא צומח גם באזור זה – אם יש לי צמח כחול זה ואני רוצה לייצר פיגמנט לציור מהפרח שלו, אני מוצא שאינני יכול לעשות זאת. זה לא ייתן לי דבר. אם אטפל בשורש בדרך מתאימה, בתהליך שלמעשה עושה את הפרח כחול, אוכל לייצר פיגמנט מהשורש שלו.

אם יש צהוב בפרח, הצהוב נוצר בפרח עצמו. אבל אם יש כחול בפרח, התהליך ממוקם בשורש ורק נדחף למעלה לתוך הפרח מהשורש. במקרה כזה אני צריך להשתמש בשורש של צמח האינדיגו [מין של איסאטי], הנותן לי כחול כהה, או בעולש הכחול. אני צריך לטפל בו טיפול כימי עד שאפיק ממנו פיגמנט כחול.

בדרך זו אני יכול באמת ללמוד ולמצוא כיצד להפיק פיגמנטים מהצמחים. איני יכול לעשות זאת אם אלך בעקבות ניוטון אשר אמר בפשטות: "טוב, הכל נמצא שם באור השמש. אני רק צריך למשוך את זה החוצה." זה מתאים אולי לארנק. בארנק שלי צריך להיות בבוקר כל הכסף שאצטרך לבזבז במהלך היום. כך האנשים הפיקחים באמת מדמיינים שזה צריך להיות, כמו שק המכיל הכל בתוכו. אבל לא כך הם הדברים.

עליכם לדעת, למשל, כיצד נמצא הצהוב בחמנייה או בשן הארי. עליכם לדעת כיצד נמצא הכחול בעולש. התהליכים שגורמים לעולש או לאינדיגו להיות כחולים ממוקמים בשורש. התהליכים שגורמים לחמנייה או לפרח שן הארי להיות צהובים ממוקמים בפרח עצמו. וכך אני צריך לפתח כימיה חיה כדי לחקות את התהליכים בצמחים כדי לקבל צבעים של אור ואת תהליכי השורש כדי לקבל צבעים כהים.

אתם רואים, מה שאמרתי לכם זה משהו ששכל ישר אמיתי יכול לגלות. העניין הזה עם האדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו וסגול של הקשת בענן, מצד שני, זה לא משהו ממשי ביסודו של דבר.

האירוע ההיסטורי התרחש כך. בחייו של גיתה כולם כבר האמינו במה שניוטון אמר. השמש היא שק גדול, ושבעת הצבעים, כפי שהם נקראים, נמצאים בתוכו. עליכם רק להוציא אותם החוצה, והם בידכם. כולם האמינו בזה. ככה חשבו אז וככה חושבים עד היום.

גיתה היה מישהו שלא האמין מיד בכל דבר. הוא תמיד רצה לראות את הדברים שכולם למדו בעצמו. אנשים בדרך כלל אומרים שאינם מאמינים בסמכות, אבל כשמגיעים לדברים שמלמדים באוניברסיטאות הם מאוד נוטים להאמין בסמכות היום, מאמינים בכל מה שמלמדים אותם. גיתה לא היה מוכן לקבל דברים באופן כזה. הוא שאל אם כן את המכשיר ששימש להוכיח זאת – פריזמה או מכשיר דומה – מהאוניברסיטה של ינה. הוא רצה לעשות בעצמו את מה שבדרך כלל הציגו הפרופסורים, ולראות בעצמו כיצד זה פועל.

כפי שהיה, גיתה לא מצא מיד זמן לכך, ושמר את המכשיר אצלו זמן רב ללא שימוש. ואז יועץ החצר בוטנר,^[5] אשר רצה להשתמש במכשיר, איבד את סבלנותו וביקש את המכשיר בחזרה. גיתה אמר אז: "כעת אני צריך למהר!" הוא הביט סוף סוף דרך הפריזמה בזמן שארז אותה. הוא אמר לעצמו: "הקיר הלבן הזה שם צריך להופיע בכל תפארת צבעי הקשת כאשר אני מביט דרך הפריזמה. במקום לבן צריכים להיות שם אדום, צהוב, ירוק וכן הלאה." הוא הביט דרך הפריזמה, בתקווה לראות מפגן של צבעים ולא ראה דבר. הקיר היה לבן כתמיד. פשוט לבן. זה באמת הפתיע אותו. "מה עומד מאחורי זה?" הוא שאל את עצמו. ואתם רואים, זו היתה תחילתה של תיאורית הצבע שלו. הוא אמר: "אני צריך לבדוק את כל העניין הזה שוב. הקדמונים אמרו: אור הנראה מבעד לחשכה זה אדום, חשכה הנראית מבעד לאור זה כחול. אם אני משנה קצת את האדום אקבל צהוב. אם אשנה את הכול כל הדרך עד לאדום, אקבל ירוק בכיוון אחד וסגול בכיוון השני. אלו הן דרגות." הוא פיתח אז את תיאורית הצבע שלו, ועשה זאת טוב יותר משהייתה בימי הביניים.

כך יש לנו כעת את תיאורית הצבע של הפיזיקאים עם השק שממנו באים שבעת הצבעים, תיאוריה שנלמדת בכל מקום, ויש לנו את תיאורית הצבעים של גיתה, שבה כחול השמיים מובן כהלכה והאדום של הזריחה והשקיעה מובן כהלכה, כפי שהסברתי לכם זה עתה.

אבל יש הבדל אחד מיוחד בין תיאורית הצבע של ניוטון וגיתה.^[6] אנשים אחרים אינם מבחינים בזה תחילה, משום שהם הולכים בעקבות הפיזיקאים. הם למדו את תיאורית הצבע של ניוטון, המודפסת בכל הספרים. אדם מרגיש את עצמו פיקח מאוד כשהוא מצייר את הדרך שבה אדום, כתום, צהוב וכן הלאה מופיעים בקשת בענן. אבל אתם רואים, המצב הוא שאין שם שום פריזמה! אבל אנשים לא חושבים על כך… [קטע חסר] הניוטונים בעצמם ערים לכך אבל הם לא מודים בכך אפילו בפני עצמם. כי אם אתה מביט מבעד לגשם מצד אחד, אתה רואה את החשכה דרך הגשם המואר, אתה רואה את החלק הכחול של הקשת מצד זה. אבל אז אתה רואה גם את האזור הקידמי היכן שהאור נראה מבעד לחשכה, וכך רואה מצד שני את האדום. כך אתה צריך להסביר הכל לפי עיקרון אחד – אור מבעד לחשכה זה אדום, חשכה מבעד לאור זה כחול.

אבל, כפי שאמרתי, מצד אחד אנשים רואים את הדברים בדרך שבה הפיזיקאים מסבירים להם, ומצד שני הם מתבוננים בציורים המיוצרים בעזרת פיגמנטים. אבל עכשיו הם לא שואלים כיצד קורה שיש אדום וצהוב וכן הלאה, הם אינם מחברים את שני הדברים יחדיו.

טוב, רבותי, צייר צריך לחבר אותם יחדיו. הוא צריך לדעת לא רק: "יש שם שק, עם כל הצבעים בתוכו" – כי אין לו שק שכזה, בשום מקום אין לו שק שכזה. אבל הוא צריך למצוא את הדרך הנכונה להשיג את הפיגמנטים שהוא צריך מצמח חי או מחומר חי אחר, כך שיוכל לערבב את הצבעים שלו בדרך הנכונה, הוא צריך להבין…[חסר קטע]. וכך המצב היום הוא שציירים באמת חושבים על הדברים האלה. יש כמובן גם ציירים שאינם חושבים אלא רק קונים את הצבעים שלהם. אבל הציירים אשר חושבים אודות הדרך שבה הם משיגים את הפיגמנטים וכיצד ישתמשו בהם, הם יאמרו: "כן, תיאורית הצבע של גיתה זה משהו שאפשר לעבוד איתו. זה אומר לנו משהו. כציירים איננו יכולים לעשות דבר עם תיאורית הצבע של ניוטון, תיאורית הצבע של הפיזיקאים." האוכלוסיה הכללית אינה מחברת את שני הדברים יחדיו – ציור והתיאוריה הפיזיקלית של הצבע – אבל הציירים כן! ולכן הם אוהבים את תיאורית הצבע של גיתה. הצייר יאמר לעצמו: "אוי ואבוי, הפיזיקאים הללו – הם אינם מעניינים אותנו. הם מדברים על דברים בשטח שלהם. תנו להם לעשות את מה שהם אוהבים. אנו דבקים בהשקפה הישנה ובתיאורית הצבע של גיתה." ציירים רואים עצמם כאמנים ואינם חושבים באמת שהם צריכים להיות מעורבים בתיאוריות שפותחו על ידי פיזיקאים. זה דורש מאמץ והם יפגשו בהתנגדות, וכן הלאה.

כאלה הם הדברים היום עם מה שהספרים אומרים אודות הצבעים והאמת בנוגע לכל העניין. גיתה היה צריך פשוט להגן על האמת, וזה דחף אותו למרוד כנגד הפיזיקה של ניוטון וכל הפיזיקה המודרנית. ולא יכולה להיות הבנה אמיתית של הטבע מבלי להגיע גם לתיאורית הצבע של גיתה. וכך זה כמובן לגמרי טבעי שבגיתהאנום מגינים על תיאורית הצבע של גיתה. אבל אם אינכם מגבילים עצמכם לספרה מסוימת של דת או אתיקה ומעיזים להתערב בנושאים השונים של הפיזיקה, תרדוף אחריכם כנופיה שלמה של פיזיקאים.

אתם רואים, להגן על האמת זה באמת קשה באורח יוצא מהכלל בזמננו. אבל רק תנסו לתאר את הדרך המסובכת שבה פיזיקאים בני ימינו מסבירים את הצבע הכחול של השמיים! עכשיו כמובן, אם אני מתחיל מהנחה מוטעית ואני רוצה להסביר דבר כה פשוט, שהשחור של החלל מופיע ככחול אם הוא נראה מבעד לאור, אני צריך לייצר הסבר מסובך נורא. וביחס לשמיים האדומים של הזריחה והשקיעה! הפרקים מתחילים בדרך כלל באמירה: "כן, את כחול השמיים אי אפשר באמת להסביר היום. אפשר לדמיין דבר זה או אחר." כן, הדרך שבה פיזיקאים חושבים על החור הקטן שמבעדו האור חודר לחדר, בהשתמשם בחושך לבחון את האור, כל זה אינו יכול להסביר אפילו את הדבר הפשוט ביותר, וכך יצא שאנשים אינם מבינים יותר דבר אודות הצבע.

אם מבינים שהרס הדם וההתחיות שלו… [חסר קטע] – כי אם הדם נהרס בי ואני קורא לחמצן שבי ואני מתחייה, אז צומחת בריאות אנושית. אם יש חושך סביבי, או אם אני לובש משקפיים כחולות כל הזמן, טוב, אז אני רוצה להחיות את עצמי כל הזמן. אני מחייה את עצמי יותר מדי והתחיות זו גורמת לי להחוויר, משום שאני מלעיט עצמי ביותר מדי חיים. וכך אנו יכולים להבין מצד אחד את האדמומיות הבריאה של אדם הבאה מלקיחת חמצן, כאשר האדם באמת חושף עצמו לאור. ואנו יכולים להבין חיוורון כבא מלקיחה מתמדת של דו תחמוצת הפחמן. דו תחמוצת הפחמן, הניגוד של החמצן, רוצה להיכנס לראשי. וזה עושה אותי חיוור למדי.

היום יש לנו רק ילדים חיוורים בגרמניה לדוגמא. אבל צריך להבין שזה בא מעודף של דו תחמוצת הפחמן. כשמישהו מייצר יותר מדי דו תחמוצת הפחמן – שהוא תרכובת של פחמן וחמצן – הוא משתמש ביותר מדי פחמן בתוכו לייצר את דו תחמוצת הפחמן [ציור 9]. כך בילד חיוור שכזה כל הפחמן הופך לדו תחמוצת הפחמן כל הזמן. זה עושה אותו חיוור. מה עלי לעשות? אני צריך לתת לו משהו שימנע ייצור אינסופי זה של דו תחמוצת הפחמן בתוכו, כך שהפחמן ישאר. אני יכול לעשות זאת על ידי שאתן לו קצת סידן פחמתי. זה יעורר שוב את התפקודים שלו – כפי שאמרתי קודם לכן מנקודת ראות שונה ביותר – והאינדיבידואל שומר אז את הפחמן שהוא צריך ולא הופך אותו לדו תחמוצת הפחמן כל הזמן. ומשום שדו תחמוצת הפחמן מכילה פחמן וחמצן, החמצן עולה למעלה לראש ומחייה את תהליכי הראש, תהליכים חיוניים. אם החמצן משמש ליצירת דו תחמוצת הפחמן, התפקודים החיוניים מדוכאים.

ציור 9

כך, אם אני לוקח מישהו חיוור לאיזור שבו הוא מקבל הרבה אור, הוא יעוּרָר לא לתת לפחמן שלו להפוך לדו תחמוצת הפחמן, כי האור מושך את החמצן למעלה לתוך הראש. הוא יפתח אז שוב צבע בריא. אני יכול גם להשתמש בסידן פחמתי לקבל אפקט זה, בכך שאני שומר את החמצן ולאינדיבידואל יש חמצן זמין עבורו.

כך דבר אחד קשור לאחר. עלינו להיות מסוגלים להבין בריאות וחולי על בסיס תיאורית הצבע. אתם יכולים לעשות זאת רק אם אתם משתמשים בתיאורית הצבע של גיתה, כי היא פשוט מתאימה לעולם הטבע בדרך טבעית. אינכם יכולים להשתמש בתיאורית הצבע של ניוטון עבור זה, משום שהיא המצאה בלבד ואינה קשורה כלל לעולם הטבע. היא באמת לא יכולה להסביר את הדברים הפשוטים ביותר שאנו רואים – השמיים האדומים בשחר ולעת ערב ואת כחול השמיים.

יש משהו נוסף שאני רוצה לומר לכם. חישבו על הרועים בזמנים הקדומים שהלכו עם העדרים שלהם וישנו באויר הפתוח. בשנתם הם היו חשופים לא לשמיים כחולים אלא לשמיים חשוכים. וכוכבים לאין ספור זרחו למעלה בשמיים. דמיינו אם כן, שמיים חשוכים אלו, עם אין ספור כוכבים הזורחים בהם והרחק למטה אדם ישן. מהשמיים החשוכים באה השפעה מרגיעה, והאנשים חשו בנוח בפנימם בשנתם. האדם כולו היה חדור בחשכה, ונהיה יותר רגוע בפנימו. השינה באה מהחשכה. אבל היו שם הכוכבים הללו שזרחו על האנשים. ובכל מקום שבו זרחה קרן כוכב מטה, האדם נהיה קצת מרוגש בתוכו. ואז קרן של חמצן יצאה החוצה מהגוף. קרני הכוכב נפגשו כולן בקרני החמצן, וקרני החמצן הללו זרמו דרך כל חלק מחלקיו של האדם. הוא נהיה אז תמונת מראת חמצן פנימית של כל רקיע הכוכבים. [ציור 10].

הרועים הקדמונים לקחו אם כן, את כל שמי הכוכבים לתוך גופיהם הרגועים כתמונות, תמונות שצוירו על ידי קרני החמצן. הם התעוררו וזכרו את החלומות של תמונות אלו. וזה נתן להם את ידע הכוכבים שלהם. הם פיתחו מדע נפלא של הכוכבים. הם לא חלמו שמזל טלה היה פשוט מורכב מכך וכך כוכבים, אבל הם באמת ראו חיה – טלה, שור, וכן הלאה – וכך חשו את כל השמיים המכוכבים בתוכם כתמונות.

ציור 10

זה ירד אלינו כחכמה פואטית מהרועים הללו, חכמה שלפעמים הכילה הרבה דברים יוצאים מהכלל שעדיין יכולים ללמד אותנו משהו היום. ואנו יכולים להבין זאת אם אנו יודעים שהאדם שולח החוצה קרניים של חמצן לפגוש כל קרן של אור כוכב, והם נהיים לשמיים שלמים, שמי חמצן פנימיים.

החיים הפנימיים של האדם הם חיים הנחיים בגוף האסטרלי, כי בשינה הוא חווה את השמיים כולם. היינו היום במצב עצוב אם לא היינו צאצאים של הרועים הללו. כל בני האדם הם צאצאים של שבטי רועים עתיקים. יש בנו עדיין היום רקיע פנימי של כוכבים, על טהרת הירושה, הנותן לנו תובנה. אנו עדיין מפתחים זאת, גם אם לא כה טוב כמו שעשו הקדמונים, ובשנתנו, בשוכבנו במיטה, יש לנו עדיין סוג של זיכרון של הדרך שבה הרועים של הזמן העתיק שכבו בשדות וקיבלו חמצן לתוכם. כבר איננו רועים, אבל יש לנו עדיין משהו נורש, עדיין יש לנו משהו, גם אם איננו יכולים לתת לזה ביטוי יפה שכזה משום שזה נהיה חיוור ועמום. האנושות כולה מכילה זאת. ואם אנו רוצים לדעת את הדברים שיש עדיין לאנשים היום עלינו לחזור לאחור לזמנים הקדומים ההם. כל בני האדם בכל מקום על האדמה באו מחיי הרועים. והגופים שלהם מכילים ירושה המגיעה אליהם מאבותיהם הרועים.

—————————————————————————————————————————————

1. רודולף שטיינר דיבר גם על הקשרים שבין אדום וכחול, דם ועצב, בתרפיית צבעים בהרצאה שניתנה ב- 5.4.1920, פורסמה ב'מדע הרוח ורפואה GA312 ↑
2. ניוטון יצחק (1727-1642), מתמטיקאי ופילוסוף טבע אנגלי. ראה רודולף שטיינר, מדע גיתהאני ( GA1C) ↑
3. הכוונה לעיר באזל, היכן שהקרנבל נחוג בתאריך אחר משאר המקומות. אנשים החיים שם יכולים, אם כן, לחגוג שני קרנבלים. ↑
4. צבעים צמחיים יוצרו במעבדה מיוחדת, עם שימוש בשיטות שהוצעו על ידי רודולף שטיינר, ושימשו לצביעת שתי הכיפות של הגיתהאנום הראשון. בשנות השלושים של המאה עשרים, מכון אנתיאה לחקר צבעים מהצומח בדורנאך, ייצר ומכר 16 צבעים ומתווך. בשנים האחרונות, צבעים מהצומח מיוצרים שוב בסדנה לצבעים צמחיים בגיתהאנום. ↑
5. בוטנר, כריסטיאן וויליאם, חוקר טבע ושפות, פרופסור בגוטינגן, יועץ חצר שחי בינה, השאיל את המכשירים האופטיים שלו לגיתה. גיתה סיפר את הסיפור בפרק 'ווידוי המחבר' בספר חומר הקשור להיסטוריה של תאורית הצבע. בכרך 4 חלק 2 של Naturwissenschaftliche Schriften in Kürschner's National-litteratur. ↑
6. יש לזכור שהדברים שנאמרו אודות הקשת בענן, שבעצמם היו רק ציונים קצרים, נרשמו באופן לא שלם בקצרנות, עם קטעים חסרים. בתיאורית הצבעים של גיתה שנערכה על ידי שטיינר ויצאה לאור כחלק של KÜrschner's National-literatur ב-1897, ההערה על האמירה של גיתה בעניין הקשת נקראת כך: "הקשת בענן היא מקרה של השתברות, אולי המורכב מכולם, וגם השתקפות מעורבת כאן. האור צריך לעבור דרך טיפה, כלומר, הוא נשבר (השתברות), וצריך אז לחזור אלינו הנמצאים בין השמש והטיפה, כלומר, הוא צריך להשתקף." רצועה v, 5,329 והלאה. בהוצאה הגרמנית. ↑