רודולף שטיינר

דורנאך, 27.12.1914 GA261

תרגם: יוחנן מרגלית

עריכה דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי, יוסי פלג

לספר ראו כאן

הרצאה מופיעה גם בספר בשם: עמנואל וסודות נוספים – בהוצאת חירות – ראו כאן.

"אם ייוולד כריסטוס אלף פעם בבית לחם ולא בתוכך, איבדת את הנצח.”

יש שני אספקטים לאמירה יפה זו של המיסטיקן הדגול אנגלוס סיליסיוס.^[1] האספקט הראשון הוא הצהרה שכריסטוס של אמת צריך לחגוג בלבו של האדם פנימה וכל חגיגה חיצונית של חג המולד צריכה לזרז את האימפולס שבעזרתו, בלילה הקדוש של החורף, הכוחות העמוקים ביותר של הנפש נשאבים מן החשכה השוררת, כמו החשכה של החורף השוררת בחוץ. כוחות עמוקים אלה של הנפש מודעים לאיחודם עם הישות החודרת כל אבולוציה ארצית ונותנת לה את משמעותה ותכליתה. בתוכנו אנו מוצאים משהו שהכריסטוס מאוחד עימו, אם במסירות מודעת לכוחות הרוחיים הפועלים בעולם, אנו חודרים די עמוק לתוך חיי הנפש שלנו.

האספקט השני של מילותיו של אנגלוס סיליסיוס היא שהאדם באבולוציה הארצית היום יכול להיות מודע לעובדה שאנושיות אמיתית, הבטחה של אנושיות אמיתית, תלויה בהרגשת הנפש שהיא מאוחדת פנימית עם המהות והממשות של ישוע כריסטוס.

במהלך השנים למדנו שככל שהאבולוציה הארצית מתקדמת, תודעת הכריסטוס מעמיקה ובני האדם העובדים מהתגשמות להתגשמות משיגים הבנה גדולה יותר ויותר של הטבע האמיתי של כריסטוס. ניסינו להעצים ידע זה על ידי שאיבה מן המעיין המאפשר לנו לחגוג את הלילה הקדוש של חג המולד, החג של לידתו של ישוע, בדרך עמוקה וראויה יותר.

הדברים עוד יתבררו בהרצאה של היום.

היסטוריון מודרני מפורסם נשאל פעם על ידי אדם המתעניין במאורעות עולמיים, מדוע אינו מזכיר בכתביו מאורעות שנבעו מן המיסטריה של גולגותא ואת השפעתו של ישוע כריסטוס על מהלך ההיסטוריה האנושית. ההיסטוריון נשאל מדוע ספריו מדברים על ההשפעות של אפיפיורים, מלכים, מבצעים צבאיים, ממשלות ואפילו אירועים טבעיים, אבל לא מילה אחת אודות הכוחות שנבעו לתוך האנושות מן המיסטריה של גולגותא ופועלים מאז בכל חיי אנוש ומאמצי אנוש. לאחר הפסקה ארוכה ושיקול דעת מעמיק, ענה ההיסטוריון: “השיטה שאימצתי לביאור ההיסטוריה צריכה להישאר כפי שהיא, כי כוחות הכריסטוס שזרמו דרך מאורעות העולם שייכים לתחום ראשיתי שלתוכו המוח האנושי אינו מסוגל להתבונן.” ההשפעות של המיסטריה של גולגותא – כן, אפשר להבחין בהן לבטח. אבל לתאר את הטבע הפנימי, המהותי של מעשי הכריסטוס, זה בלתי אפשרי בכתיבת היסטוריה.

זוהי רק אחת מדוגמאות רבות שיכולות להינתן כדי להוכיח את העובדה שהמוחות הבולטים והמוארים ביותר של הזמנים המודרניים אינם יכולים לחגוג את חג המולד במשמעות פנימית. כי בנפשו של היסטוריון זה, ישוע כריסטוס כדמות חיה, ישות חיה, לא נהיה למציאות כה חזקה שהוא יכול לחוש את נוכחותו בכל האבולוציה האנושית משנה לשנה, משבוע לשבוע, אפילו משעה לשעה. אפשרי הדבר שמלומד משכיל באמת בימינו יסקור את כל מהלך ההיסטוריה מבלי לקלוט שמאז המיסטריה של גולגותא, הכוח של כריסטוס פועל בכל מקום. יש הרבה גורמים לעובדה שהחג של הלילה הקדוש, החג של מיסטריית חג המולד, אינו נחגג עדיין בנפשות של רובם הגדול של בני האדם.

הארה מסוימת ניתנה על ידי אדם שדיבר על דברים אלה מתוך רגש אמיתי ועמוק ביחס למיסטריית חג המולד. היה זה גיתה שסיפר כה יפה על חייו ומסעותיו של וילהלם מייסטר. וילהלם מייסטר פרח באורח כה מפואר והונחה על ידי בעליו. הראו לו גלריה שהכילה סדרה של ציורים של האירועים החשובים ביותר בקרב עמים עתיקים שונים – בייחוד בקרב העבריים הקדומים – מאז גן-העדן, הנפילה והלאה דרך תקופות מאוחרות יותר. ההיסטוריה צוירה בסצנות מרשימות והסתיימה עם חורבן ירושלים. אבל לא היתה אפילו תמונה אחת בודדת של סצנה מחייו של ישוע כריסטוס, למרות שהסדרה המשיכה מעבר לזמן הצליבה עד לחורבן ירושלים. וילהלם מייסטר שאל: מדוע בכל גלריית תמונות זו אין אפילו תמונה אחת על חייו של האיש האלוהי אשר הביא ברכה שכזו לתוך האבולוציה של האנושות? – אלו היו מילותיו^[2]: “בסדרה של ההיסטוריה שלכם מצאתי תהום. המקדש של ירושלים חרב והאנשים נפוצו לכל עבר ועדיין לא הצגתם את האיש האלוהי אשר לימד שם זמן קצר לפני כן, את אלה אשר לא הטו אוזן.” התשובה לוילהלם מייסטר היתה: “לעשות את מה שביקשת, זו טעות. חייו של איש אלוהי זה שהזכרת אינם קשורים להיסטוריה הרגילה של העולם בזמנו. אלה היו חיים פרטיים. תורתו היתה תורה לאינדיבידואלים. מה שקרה בגלוי, באופן חיצוני למסות גדולות של אנשים ולחלקים הקטנים שהרכיבו אותן, שייך להיסטוריה הרגילה של העולם ולדת הרגילה של העולם, הדת שכיננו הראשונה. מה שקרה באופן פנימי לאינדיבידואלים שייך לדת השנייה, הפילוסופית: דת שכזו לימד הכריסטוס ויישם, כל עוד הלך על פני האדמה.”

אלה מילים מרגשות מאוד. כל אדם על פני האדמה קרוב באופן אינדיבידואלי לכריסטוס. היסטוריה של עם, שזורה ממעשיהם של אנשים רבים, כי היא עוסקת במעשי אנוש בדרך כלל, בתוך התחום של הגורל האנושי הרגיל. אבל מה שהביא ישוע כריסטוס לתוך העולם חודר עמוקות פנימה לתוך ההתנסויות של כל לב אנושי, כל נפש אנושית – בכל חלק של האבולוציה הארצית – אם הוא חש עצמו באמת אדם. אנו צריכים להבין ש'תחושה זו של אדם כאדם' עלתה לראשונה דרך מה שבא לאבולוציה האנושית דרך המיסטריה של גולגותא.

וכעת בהמשך, בעל האמון מוליך את וילהלם מייסטר לגלריה אחרת שנשמרה סגורה, היכן שמצוירים המאורעות של הברית החדשה. וילהלם מייסטר אינו מורשה לראות את המאורעות של הברית החדשה היכן שהאירועים והפעולות החיצוניות בעולם מוצגים, אלא רק במקדש האזוטרי, לראות את אשר הנפש צריכה להתכונן אליו, להתרחק מדברים הקשורים להיסטוריה העולמית של העמים. הבסיס לפעילות הנפש צריך עכשיו להיות אזוטרי ואינדיבידואלי: ואז תוכל לעבור את הסף המוביל לתמונות של סצנות מהברית החדשה. כאן שוב התמונות אינן מרחיקות מעבר לסעודה האחרונה. וילהלם מייסטר שואל: “כאשר הצבתם את חייו של האיש האלוהי כתבנית ודוגמה, האם הסתרתם את סבלו ומותו?” התשובה שקיבל מלאת משמעות. זוהי תשובה המציינת את ההערצה ויראת הכבוד החוברות לחוויה של המיסטריה שהתגשמה על האדמה על ידי הישות ששכנה בגוף שלידתו נחגגת בלילה הקדוש של החורף. וילהלם מייסטר הונחה למישור הראשון של אמת אזוטרית, היכן שהיה עד לתיאור הסצנות עד לסעודה האחרונה. ואז בא החלק האזוטרי מכולם שנאמר בחרדת קודש עמוקה: “אנו מורידים מסך בפני סבלות אלו, כי אנו כה מעריצים אותם. אנו חושבים שזו חוצפה נבזית להציג את צלב העינויים ואת הקדוש שסבל עליו, לחשוף אותם לאור השמש.” (מסעותיו של וילהלם מייסטר. חלק שני)

זוהי דוגמה לרגש ביחס לאזוטריזם שנמצא במאה השמונה-עשר. הרגש היה עמוק ואמיתי, כי אנו עצמנו מסכימים שהצגה תמונתית של סבלותיו של כריסטוס, אלא אם נעשו בידיו של אמן נעלה, מושכים מטה את המיסטריה של גולגותא לרמה האנושית. אנו יכולים להבין שאדם במאה ה-18, בעל רגש עמוק כלפי המיסטריה של גולגותא, נרתע מהתבוננות בתיאורים מסולפים רבים של מיסטריה קדושה זו ומעדיף למתוח מסך לפני דברים אלו, כי הוא חש שרק הכוחות הפנימיים ביותר של הנפש יכולים להתאחד, באורח על-חושי, עם מה שקשור ובא בעקבות הסעודה האחרונה.

אבל מה מונח בייסוד רגשות אזוטריים וחוויות אלו? לבבות בני האדם כמהים לאופק, להבנה של מיסטריית כריסטוס גדולה יותר מזה שהיתה אפשרית בזמן ההוא. בכל הצניעות, עם צניעות עמוקה יותר מזו שאנו ניגשים לכל עניין אחר המוצג על ידי מדע הרוח, אפשר באמת לומר שבמשך תקופות ארוכות הנפשות האנושיות הטובות ביותר כמהו לידע של הכריסטוס שנמזג על ידי מדע הרוח. וכיום אנו יכולים להיות בטוחים שכאשר יבשיל הזמן, נפשות בני האדם יראו כמציאות, את אשר יכלו עד כה לדעת רק בצורה אחרת.

הידיעה שידע שכזה יהיה בהישג של כל לב אנושי יום אחד והגעגועים לכך, היוו את אחד מסודות החיים הגדולים של הנפשות הטובות ביותר. בני אדם הגיעו להבנה של הכריסטוס שתאפשר להם לתפוס את חשיבות המעשה הכביר שהושלם על גולגותא, אשר יכול להתגלות לעין-הנפש כאשר המסך מורם. בהרצאה של אתמול הסברתי מדוע הידע של הכריסטוס, שהועשר פעם על ידי הראיה הרוחית העתיקה, היה קשור לנסיגה; כיצד זה התקבל בתקופות הקדומות ביותר של הכריסטיאניות ואז בהדרגה נמוג ונעלם. אקרא שוב היום המנון גנוסטי עתיק שממנו מתברר שבצורת הידע של הראייה הרוחית הישנה היתה הכרה חיה שהכריסטוס אשר בא לתוך העולם דרך הילד שנולד בעת חג המולד, הוא ישות קוסמית, אשר גדולתו ותפארתו מתעצמות ככל שחזיון הנפש עולה ומגביה לתוך ממלכות הרוח – כי דרך ממלכות אלו הוא ירד. היה זה בלתי נמנע שבזמנים מאוחרים יותר, כאשר המעיינות של ידע זה יבשו, ירד מסך על המאורע הגדול, כי בני האדם לא יכלו עוד להסביר שבסוד המיוצג על ידי הילד, נצורה החכמה הנעלה ביותר. בילד זה נולדה ישות אשר חצתה את העולמות השמיימיים לפני הופעתה על האדמה.

הבט, הו אב, כיצד, רחוק מנשימתך

ישות זו על האדמה

(ישות זו היא הנפש האנושית)

נודדת, מטרה וקורבן של כל אסון,

אבודה ואובדת עצות, בורחת מהכאוס הממית,

איך תמצא דרכה?

בשיחה עם האל האב, ישוע מדבר על הירידה דרך הספירות הקוסמיות, כיצד עיניו פונות אל הנפש האנושית אשר לה הוא משתוקק להביא גאולה, נודדת בתוהו ובוהו ועורגת אל כריסטוס.

לכן שלחני, הו אב

ברדתי, אני נושא את חותם השמיים,

חוצה את כל האאונים…

העולמות הרוחיים ערוכים אחד מעל השני בספרות השמיימיות וככל שאנו עולים מעלה, אנו מוצאים שהעולמות הישנים הם עדיין מציאות חיה. הישות העתיקה ביותר נוכחת היום בספרה הגבוהה מכולן. מה שפעם היה קשור עם אבולוציית סטורן, נמצא בספירות הרוחיות הגבוהות ביותר וספירות רציפות אלו, השייכות לזרם הזמן, נקראות 'אאונים'.

חוצה את כל האאונים

מלמד את כל הידע הקדוש.

כך תתגלה דמות האל.

ולך אתן

את הידע החבוי עמוקות של הדרך הקדושה.

'גנוסיס' יהא זה עבורך.

המין האנושי איבד במידה רבה את הידע של הכריסטוס כישות קוסמית. אובדן זה היה בלתי נמנע, כי על הראייה הרוחית הקדומה היה להיעלם ובתקופת הביניים – באאון נטול רוח – שתבוא, כדי שצורה חדשה של ראייה רוחית תצמח לבסוף. אבל ראייה חדשה זו צריכה שוב להתכוון אל העולמות הרוחיים ואינה צריכה לאפיין בצורה כזו המוצעת לאדם בראייה החיצונית, את הישות אשר נכנסת לתוך האבולוציה האנושית בלילה הקדוש. ראיה חדשה צריכה לגלות כיצד ישות הכריסטוס ירדה מספירה שמיימית אחת לאחרת ולבסוף לאדמה, בנותנה לאדמה משמעות ותכלית.

ראה, הו אב, משתחווה, רחוק מנשימתך

ישות זו על האדמה

נודדת, מטרה וקורבן לכל אסון

אבודה ואובדת עצות בורחת מהכאוס הממית –

איך תמצא דרכה?

לכן שלחני, הו אב,

ברדתי אשא את חותם השמיים,

חוצה את כל האאונים,

מלמד את כל הידע הקדוש.

כך תתגלה דמות האל

ולך אתן

את הידע החבוי עמוקות של הדרך הקדושה

'גנוסיס' יהא זה עבורך.

מהי באמת האדמה הסובבת אותנו, כאשר אנו קולטים את ישותה המהותית? היא הגווייה של זה שנפשו שוכנת כבר בעולמות הרוחיים המונחים לפניכם. האם אי-פעם תאמרו: זהו אדם? האם אי-פעם תאמרו: זהו עדיין, במלוא מובן המילה, אדם? המרכיבים הגבוהים של טבע האדם כבר לא נמצאים בגווייה שממנה נפרדה הנפש. אבל מאז אמצע התקופה האטלנטית האדמה נהיית בהדרגה לגווייה חסרת נפש. האדמה שסביבנו, למרות יופייה רב הפנים, מתקרבת למצב של גווייה מאז אמצע הזמנים האטלנטיים. והיא נהיית יותר ויותר כמו גווייה. בעמדו בפני סלעים כבירים, אין אמת דגולה מלומר שזהו השלד שהאדמה נהיית מאז הזמן ההוא! באדמה זרועת הסלעים אנו רואים את החלק המת של אורגניזם-האדמה, שהייתה אורגניזם חי רק עד אמצע התקופה האטלנטית. הגיאולוגיה עצמה מבינה שכאשר אנו הולכים על האדמה או חורשים אותה, אנו הולכים על הגווייה שלה, מפלחים את הגווייה של האדמה. הגיאולוגים יודעים זאת והמדע החיצוני עצמו, כאשר הוא מתחיל באמת לחשוב, אינו יכול שלא להבין זאת. וכך, כשאנו מוקפים על ידי האדמה, אנו מתעמתים עם המוות. אנו עדי ראייה לגסיסה ההדרגתית של כדור הארץ שלנו.

וכעת הבה ונדמה שהמיסטריה של גולגותא לא התרחשה, שהישות הקוסמית שאנו קוראים לה כריסטוס לא נכנסה דרך שני נערי ישוע לתוך אבולוציית האדמה? אבולוציית האדמה לא היתה מתרחשת עוד, ייתכן וכבר היום היתה נכנעת למוות. אבל דרך שני הילדים ישוע, הכריסטוס נכנס לאבולוציית האדמה ואז, חי באחד מהם שלוש שנים, השלים את המיסטריה של גולגותא שבה זרע חדש של חיים נמזג לאדמה. לכן בבוא הזמן, האדמה לא תישאר גווייה בחלל הקוסמי – הנפש יכלה ליפול טרף לאהרימן ולוציפר! אך לא – זה היה קורה אם הכריסטוס לא היה בא לתוך האדמה כזרע חי ומפרה. ובגלל שבא, האדמה לא תתפורר לאבק, הנפש לא תהיה בשליטתם הבלעדית של לוציפר ואהרימן. כי הזרע של כריסטוס החדיר חיים חדשים לתוך אבולוציית האדמה! בדיוק כפי שהאדמה נפרדה פעם מהשמש ונהייתה לילד של השמש, כך תהיה אבולוציית האדמה, ספוגה באימפולס חדש, מופרית עם משמעות ומטרה שנמזגו לתוכה על ידי כריסטוס.

מדע הרוח מפנה את עינינו ביראה והערצה אל המיסטריה של גולגותא, ומשום שהוא מצביע לתחומים שמעבר לחזון החומרני, אנו חשים שעלינו להרים את המסך… הואיל והחלטנו לראות מעבר למסך זה ולא רק את אשר עובר לפני העיניים של תקופה שנועדה לצמוח לתוך המטריאליזם. לכן שוב זה אפשרי עבור אלה שבהם נתחיו האימפולסים של מדע הרוח, להביט למעלה אל הכריסטוס כישות קוסמית. הבה ונזכיר שוב ושוב במסירות האין סופית, שאינה מתפוגגת, שאנו יכולים לחוש כלפי הילד שנולד בלילה הקדוש של חג-המולד. מסירות זו דווקא מעמיקה כאשר אנו יכולים לחוש את המציאות של כריסטוס כפי שעשה כריסטיאן מורגנשטרן כשפרץ מנפשו שיר שנראה כמו תחיה של מחשבות גנוסטיות קדושות ועתיקות חדורות באהבת-הכריסטוס ובחכמה קוסמית. וכך חג מולד חדש נחגג כאשר בתוך הלילה האפל של המטריאליזם, מצטלצלים קולות שאינם קולות של הגנוסיס של זמנים עתיקים, אלא קולות שהוערו והועשרו על ידי המסירות לישות החיה של הכריסטוס הקוסמי.

(אור הוא אהבה… קרני השמש הן הקרינה הנארגת של עולם של רוחות-בוראות אוהבות. אשר לאחר שהכילו אותנו בלבן דרך עידנים אין סוף, מסרו לנו לבסוף את הנשגב שבהן, עטוף שלוש שנים בגוף אדם. ואז בא לרשותו של אביו – וכעת הוא הלהבה השמיימית הפנימית ביותר של האהבה עצמה, שיום אחד תהא גם כן לשמש).

"אם ייוולד כריסטוס אלף פעמים בבית לחם ולא בתוכך, איבדת את הנצח".

הבה ונחגוג בנפשנו חג פנימי של הלילה הקדוש. ונפשנו תתמלא בהבנה שידע חדש של כריסטוס צריך להיוולד בימינו. ידע חדש זה של כריסטוס קושר את הגרעין הפנימי של ישות האדם עם התום הראשוני, קושר את מצב הילדות, בטרם חיי הבגרות, עם הישות הקוסמית הגבוהה ביותר. כאשר בלילה הקדוש של החורף מחשבותינו פונות לילד כריסטוס, אז מתרחש לפני נפשנו חג הקידוש הגדול מכולם, החג שמהדהד דרך כל האאונים – ואנו יודעים שהמציאות העמוקה ביותר של ישות האדם והטבע, קשורה בקשר בל ינתק עם כל האבולוציה הקוסמית.

הללו שלבם הוצת על ידי מדע הרוח, חשים ויודעים שאת הניצחון על המוות אפשר להשיג כאשר הנפש מאוחדת עם ישות הכריסטוס. דיברתי על כך היום בהלוויה של אדם שנלקח מאיתנו באורח כה טרגי במלחמה. ההבנה כיצד הישות הקוסמית הגבוהה ביותר קשורה עם הטבע הפנימי ביותר של האדם, היתה בלתי אפשרית כל עוד השכל האנושי לא יכול היה לתפוס שהתמצית והעיקר של ההיסטוריה הם במיסטריה של בית-לחם. אבל זו תזרח אצל אלו המבינים את הסוד של שני הילדים ישוע. בילד אחד היה נוכח הכוח של החכם מכל אדם לפני הכריסטיאניות ושמו זרטוסטרא. ילד זה מייצג את הפרח של השלבים המוקדמים של האבולוציה האנושית. ההילה של הילד השני היתה מוארת על ידי הכוחות של בודהה הגדול. הגוף של הילד האחד נבע מן הדם האצילי ביותר של העם העברי העתיק. הנפש של הילד ישוע השני המתואר בבשורה של לוקס, מוליכה אחורה לתחילת האדמה.^[3] הנפש של הילד ישוע הזה נשמרה מאחור, כאשר בתקופת למוריה, בא האדם לאדמה. נפש זו נשמרה על ידי המיסטריות עד שנשלחה לתוך גופו של ישוע שלידתו מתוארת בבשורה של לוקס. נאמר שמיד לאחר הלידה ביטא הילד מילים שהיו מובנות רק לאמו בשפה שאינה דומה לשום שפה אחרת ושהילד עצמו שכח אותה אחרי שהתעוררה בו התודעה הארצית. המיסטריה בוטאה בקול מיד לאחר הלידה… ובאמת, רב ממה שאנו צריכים לגלות, העוסק במיסטריה של כריסטוס, זו הבהרה של אשר בוטא על ידי הילד ישוע מן הבשורה של לוקס מיד אחרי הלידה.

וכך מדע הרוח מאפשר לנו להבין את אימפולס הכריסטוס באספקט העמוק יותר של האבולוציה האנושית – באבולוציה של הזמנים שלפני הכריסטיאניות – כי ההבדלים נעלמים וקולם של המתקדשים יכול עדיין להישמע. מרגע שהחשיבות של מה שנמזג לתוך האבולוציה של האנושות במיסטריה של גולגותא נתפסת, מתאפשר לכוחות אלו להביא אפילו להגשמה גדולה יותר. אבל בני האדם צריכים לדעת מי היה הכריסטוס לפני שהם יכולים לדבר עליו באמת – בהיסטוריה לדוגמה. אם בתוך תנועתנו יש אינדיבידואלים – במספרים הולכים וגדלים – שמחליטים להדליק את האור שיכול להאיר במעמקים פנימיים אלה שמאז המיסטריה של גולגותא היו בהשגתו של האדם, אז אורו של הכריסטוס יזרח החוצה מכל נפש יחידה. אור כריסטוס זה נהיה לעץ הכריסטוס שיביא אור למחלות האבולוציה בזמנים שיבואו. הנפש תביט באדמה שתתחיה שוב ותמצא את הכריסטוס בכל מקום בתוך האדמה החדשה.

אלו שקשרו עצמם למדע הרוח יוכלו לקבל את הבשורות של הכריסטוס בעומק כזה של רגש שחג המולד ייחגג יום אחד בכל נפש אינדיבידואלית. זהו החג שמייצג את לידתו של ידע הכריסטוס אשר בא מכריסטוס עצמו ולכן הוא לידתו של כריסטוס בתוכנו, באמת.

אלו הן המילים:

"אם ייוולד כריסטוס אלף פעם בבית לחם ולא בתוכך, איבדת את הנצח.”

אבל למחרוזת יפה זו של אנגלוס סיליסיוס אנו יכולים להוסיף: אנו בטוחים בנצח אם נבקש את החוויה השייכת ללילה הקדוש של החורף, אם נבקש להביא את כריסטוס ללידה במעמקי נפשנו.

————————————————————————————–

1. Angelus Silesius – 25.12.1624-9.7.1677 היה משורר ומיסטיקן גרמני. ↑
2. תרגום הציטטות מוילהלם מייסטר מגרמנית לאנגלית הוא של תומס קרליל. ↑
3. ראה: ההדרכה הרוחנית של האינדיבידואל והאנושות (הוצאת חירות) וגם מחזור הרצאות על הבשורה של לוקס והבשורה של מתי (הוצאה פרטית) של רודולף שטיינר. ↑