רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם 'בניין קהילות אנתרופוסופיות'

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 5

דורנאך, 22 בפברואר 1923

חידוש האמנות, המדע והדת, שלושת האידיאלים הגדולים של המין האנושי

היום אני רוצה להצביע שוב על אידיאל הקשור בגיתהאנום שזה עתה איבדנו באסון נורא. מטרתי בפנייה חוזרת זו היא להבטיח קיום חשיבה נכונה בעניין הצעד שצריך לנקוט בימים הבאים בשטוטגרט, בכיוון של יצירת חיים חדשים בחברה האנתרופוסופית. כל דבר שהאנתרופוסופיה מביאה יש לבנות על יסוד מוצק של התלהבות, ואנו יכולים ליצור התלהבות נכונה רק אם ניצמד לאידיאל שכל לב אנתרופוסופי צריך לנצור ולטפח – אידיאל גדול די כדי לאחד בחומו את כל החברים בחברה.

אי אפשר להכחיש שההתלהבות מאידיאל זה של שיתוף פעולה אנתרופוסופי פחתה משהו במשך שלושת השלבים העוקבים של ההתפתחות האנתרופוסופית, גם אם האידיאל עצמו שריר וקיים. בעודנו עומדים מוכי יגון לצד הריסות הבניין שנתן לאידיאל אנתרופוסופי זה ביטוי חיצוני מרשים, חשוב יותר שנאחד כוחות מתוך רגש נכון משותף. רגש משותף יוביל למחשבות משותפות ויוליד כוח, דבר נחוץ ביותר לאור היריבות המתמדת והמתגברת שאנו מתמודדים עמה. במקום להמשיך לדון בעניינים שעמדו במוקד הרצאותיי בשבועות האחרונים, הרשו לי לפיכך להעלות זיכרון יוצא דופן הקשור בגיתהאנום ומתאים ביותר לשיקום היחסים הדרושים לנו בין החברים בחברה האנתרופוסופית. האמונה באידיאלים משותפים מטפחת את האהבה שכל אנתרופוסוף צריך לחוש כלפי שותפיו לחברה, ואפשר לסמוך על כך שהיא תפיג כל תחושה קשה שהחברים בחברה מרגישים כלפי חברים אחרים, ולו במחשבותיהם בלבד.

אתם זוכרים שכאשר התחלנו את הקורס הראשון של בית הספר הגבוה בגיתהאנום, נתתי הרצאת מבוא קצרה והדגשתי את העובדה שהדבר שהוגשם שם מייצג סוג חדש של שאיפה לאיחוד של האמנות, המדע והדת, במשמעות אוניברסלית אמיתית.

הדבר שחתרנו אליו בגיתהאנום, מה שצורותיו וצבעיו של הבניין התכוונו לשדר, היה אידיאל: אידיאל מדעי, אמנותי ורליגיוזי. עכשיו, כשאינו מדבר אלינו עוד דרך צורות וצבעים חיצוניים, הדבר צריך להיחקק בליבנו שבעתיים. ייתכן שזה מה שייקרה אם נמשיך לנהוג כפי שנהגנו בשבועות האחרונים בנוגע לנושאי לימוד אחרים, ונחקור כיצד תקופות קדומות יותר באבולוציה האנושית עסקו באידיאל המדעי, האמנותי והרליגיוזי.

אם נתבונן בחיי הרוח הנשגבים והנפלאים של המזרח הקדום, נגיע לזמן שבו התוכן הרוחי של כל מושאי הערצתם היה בגדר התגלות מיָדית עבורם – תקופה שבה לא היו להם כלל ספקות בכך שהדברים שחושיהם קולטים הם רק עקבות בחומר של מציאויות אלוהיות, שהתגלו בפני בעלי החזון ולא היו פחות מציאותיים עבורם בגלל איכותם דמוית החלום.

על אף האינסטינקטיביות של צורת התבוננות זו, היא אפשרה בזמן מסוים לאנשים במצבי תודעה מסוימים לקלוט ישויות רוחיות ביקום בכל ממשותן המיָדית, בדיוק כפי שקלטו בחושיהם הגופניים דברים ויצורים משלוש ממלכות הטבע. הודות לתפישתם הבלתי אמצעית של אנשי המזרח הקדום, הם היו משוכנעים בקיומן של ישויות אלוהיות-רוחיות הקשורות לגזע האנושי, ממש כמו שהיו משוכנעים בקיומם של בני אדם אחרים.

זה היה מקור האמונה הפנימי שלהם, שלא נבדל בשום דרך מביטחונם בטבע הסובב אותם. הם ראו את האל שלהם, ולכן יכלו להאמין בקיומו באותו תוקף שבו האמינו בקיומם של אבן, צמח, עננים או נהרות. מה שהמדע המודרני מכנה בשם אנימיזם, כשהוא מתאר את הקדמונים כמסתמכים על פנטזיות פואטיות בשוֹותם לטבע יסוד רוחי חי, אינו אלא המצאה חובבנית ילדותית. האמת היא שאנשים אלו חזו בישויות הרוחיות באותה צורה שהם ראו בה את עולם הטבע והחושים.

כפי שאמרתי, זה היה המקור לביטחון בחיי הדת שלהם, אבל באותה מידה זה היה המקור שממנו שאבו את היצירה האמנותית. הרוח הופיעה בפניהם בצורה ממשית. הם הכירו את הצורות והצבעים שלבשו היסודות הרוחיים. הם יכלו לבטא את תפישתם הרוחית בצורה חומרית. הם לקחו את חומרי הבניין שיכלו להשיג, חומרים לפיסול ולאמנויות אחרות, והשתמשו בטכניקות שונות כדי לבטא את הרוחי שנגלה בפניהם.

יראת הכבוד שהם חשו ביחסם הנפשי הפנימי כלפי אֵליהם הייתה תוכן חייהם הרליגיוזים. כאשר הם הטביעו בחומר את אשר ראו ברוח, הם חשו שזו האמנות שלהם. אבל הטכניקות והחומרים הפיזיים שעמדו לרשותם כדי לבטא את אשר ראו היו רחוקים מלהמחיש את חזיונותיהם הממשיים.

אנו מגיעים לתקופת אבולוציה של אנשי המזרח הקדום שבה האלוהי-רוחי, או, כפי שגיתה כינה זאת, החושי–על-חושי שהאדם ראה, היה נשגב במיוחד ויפה לתפארת. התפישה הרוחית של האנשים עוררה בכוח רב את רגשותיהם ודמיונם. אבל טכניקות השימוש באמצעים החומריים היו עדיין בחיתוליהן, ולכן היצירות האמנותיות של תקופה זו הן רק ביטויים פרימיטיביים סמליים, או אלגוריים, ליופי הגדול בהרבה שבני האדם קלטו בעיני רוחם. אמן מזמנים קדומים אלו, המתאר את עבודתו בגווני הרגש שיש לנו כיום, היה אומר: "מה שהרוח גילתה לי יפה, אבל אני יכול לבטא רק השתקפות דלה של יופי זה בחימר או בעץ או בחומר אחר."

האמנים בזמנים ההם היו אנשים שראו את הרוחי בכל יופיו והעבירו את חזונם בצורה נתפשת לחושים לאנשים אחרים, שלא יכלו לראותו בעצמם. האחרונים היו משוכנעים שכאשר אמן מגלם את אשר ראה ברוח, בצורות הסמליות או האלגוריות שלו, מאפשרות צורות אלו גם להם למצוא את דרכם אל העולם שמעבר לאדמה, עולם שהאדם צריך להיכנס אליו כדי לחוות את שיעור קומתו כאדם בצורה מלאה.

יחס זה לאלוהי-רוחי היה מיָדי כל כך, אמיתי וממשי כל כך, שהאנשים חשו שמחשבותיהם הן מתנה מהאלים, שנוכחותם הייתה ממשית עבורם ממש כמו נוכחותם של בני אדם אחרים. הם ביטאו זאת כך: "כאשר אני מדבר עם בני אדם, אנו מדברים מילים המהדהדות באוויר. כאשר אני מדבר עם האלים, הם אומרים לי מחשבות שאני שומע רק בתוכי. המילים המבוטאות בקול הן מילות אנוש. המילים המבוטאות במחשבות הן מסרים מהאלים."

כשבני האדם חשבו מחשבות, הם לא האמינו שהן תוצרים של פעילות נפשם-הם. הם האמינו ששמעו מחשבות נלחשות להם על ידי האלוהויות. כשהם שמעו באוזניהם, אמרו שהם שומעים קול אנושי. כאשר שמעו בנפשם, כאשר קלטו מחשבות, הם אמרו שהם שומעים ישויות רוחיות. הידע שחי בצורת אידיאה היה לפיכך מסר ממקורות אלוהיים, בחווייתם של הקדמונים, תפישה של הלוגוס כפי שהוא מדבר ישירות לאדם באמצעות האלים.

אפשר לומר שהתבוננותו של האדם באלים הפכה לחיים הפנימיים של האידיאל הרליגיוזי. הביטוי הסימבולי-אלגורי לצורות האלוהיות באמצעות החומרים השונים, יצר את החיים המונחים בבסיסו של אידיאל האמנות. בסיפור שהוא סיפר מחדש את הדברים ששמע מהאלים, חי אידיאל המדע. שלושת אידיאלים אלה התמזגו לאחד במזרח הקדום, כי ביסודם היו זהים.

באידיאל הראשון נשא האדם את עיניו אל השמים בציפייה להתגלות אלוהית. חיי הנפש שלו היו מוצפים לחלוטין ברגש רליגיוזי. המדע והאמנות היו שני תחומים שהאלים לקחו בהם חלק בחיי המין האנושי עלי אדמות. האמן שעסק בפעילות יוצרת חש שהאל שלו מדריך את ידו, המשוררים חשו שהביטויים שלהם נוצרו על ידי האלים: "שירי לי, מוזה, על זעמו של הפֶּלֶאיד הגדול, אכילס." לא המשורר הוא הדובר; לתחושתו המוזה היא שדיברה באמצעותו, וזו הייתה עובדה. ההשקפה המודרנית המופשטת, המייחסת אמירות כאלו לחירות פואטית, היא שטות ילדותית מגוחכת, דבר נפוץ מאוד כיום. האנשים שמחזיקים בה אינם יודעים עד כמה צדק גיתה באמרו "מה שאתם מכנים בשם רוח הזמן אינה אלא רוחכם-אתם, שהזמן משתקף בה."

אם נפנה כעת את תשומת ליבנו מן הדרך שבה האידיאל המשולש של הדת, האמנות והמדע חי באיש המזרח הקדום, ונתאר כיצד ביטאו אותו היוונים והרומאים, שהיו מין העתק חשוף ופרוזאי שלו, נמצא את שלושה האידיאלים האלו בצורה נוספת של התפתחות. היוונים הקדמונים חשו את האלוהי-רוחי, שגילה את עצמו לאדם מן הגבהים הקורנים ממעל, כמדַבר ישירות דרך בני האדם. חיי הדת קשרו קשר הדוק בהרבה עם בני האדם, במובן זה שהיוונים לא רק חוו את חייהם הפנימיים אלא את צלמם ממש כחדור אל, כספוּג אל. לא עוד הביטו מעלה, אל השחקים הקורנים ממעל; הם הביטו בצלמו הנפלא של האדם. כבר לא היה ביכולתם להתבונן באלוהות בצורה ישירה, כפי שעשו זאת אנשי המזרח; ההתבוננות שלהם הייתה רק צל חלש של ההתבוננות המזרחית, אבל כל מי שמצליח להבין את השירה, האמנות והפילוסופיה היוונית באמת, קולט את הרגש הבסיסי שהרגישו היוונים, אשר הנחה אותם לומר שהאדם הארצי אינו רק חיבור של היסודות החומריים שחושיו קולטים בעולם החיצוני; הם ראו בו הוכחה לקיום האלוהות. אדם ארצי זה, שהיוונים לא יכלו לייחס לו מוצא ארצי, היה עבורם הוכחה חיה לכך שזאוס ואתנה מושלים בעולמות הרוח.

אנו רואים שהיוונים ראו לפיכך בצלם האנוש של האדם ובהתפתחות חייו הפנימיים הוכחה שמימית לשלטון האלים. היה באפשרותם לתאר את האלים שלהם כאנושיים משום שעדיין הייתה להם חוויה עמוקה של האלוהי שבאדם.

יש להבדיל בין התיאור היווני של האלים כבני אדם לבין הרעיון שהגה האדם המודרני – רעיון האדם האלוהי – בהשפעתה של האנשה משפילה; ליוונים האדם היה עדיין הוכחה חיה למוצאו האלוהי. היוונים חשו שהאדם אינו יכול להתקיים אם העולם אינו חדור באלוהי לפני ולפנים.

הדת מילאה תפקיד חיוני בתפישת האדם. האדם זכה בהערצה לא בשל מה שעשה מעצמו, אלא רק משום שהיה אדם. לא הישגיו היומיומיים או השאפתנות הארצית והחתירה להצטיינות הם שעוררו הערצה ויראת כבוד – אלא מה שהגיע עמו אל החיים על פני האדמה, האנושיות שלו. יראת הכבוד שניתנה לו התרחבה להערצה כלפי העולם האלוהי-רוחי.

האידיאל האמנותי שטיפחו היוונים היה תוצר של רגשותיהם ביחס ליסוד האלוהי-רוחי שהם גילמו, ושנוכחותם על האדמה העידה עליו, מצד אחד; מצד שני, הייתה להם תחושה חזקה – תחושה שאנשי המזרח הקדום לא חשו – של החוקים המושלים בעולם הפיזי של הטבע, חוקים של התאמה ואי התאמה, של נפח, של התמדה או של כושר התמיכה של חומרים ארציים שונים. איש המזרח טיפל בחומר במבוכה ובצורה מגושמת, ולא היה מסוגל להתקדם אל מעבר לטיפול סמלי-אלגורי גס במציאות הרוחית שהממה והציפה אותו, כך שהמציאות הרוחית שניסה לתת לה ביטוי בעבודות אמנות הייתה תמיד גדולה וזוהרת בהרבה מייצוגה המגושם; ואילו היוונים שאפו לגלם את מלאות החוויה הרוחית שלהם בחומר הפיזי, שבתקופתם כבר למדו לטפל בו.

היוונים מעולם לא הניחו לעבות עמוּד ולו במעט יותר מהנדרש כדי לשאת את המשקל שהוא נועד לתמוך. הם לא הניחו לעצמם לייצג דבר כלשהו בעל טבע רוחי באופן המגושם, האופייני לאמנות המזרחית הקדומה; נדרשה שליטה מוחלטת בחוקי הפיזיקה המעורבים בעניין. רוח וחומר היו צריכים להתאחד בשיווי משקל. במקדש יווני יש מידה שווה של חוקיות רוחית ושל חוקיות חומרית, ופֶסל מגלם בתוכו את היסוד הרוחי בכל מידת ההבעה שהחומר מאפשר. החרוזים של הומרוס זורמים באופן המגלה ישירות את זרימת הדיבור האלוהי בקרב האדם. המשורר חש כאילו הוא מעצב את מילותיו כך שהוא נותן לחוקי השפה עצמם להדריכו, כדי להשיג שליטה מושלמת בכל היבט של ההבעה. אצל היוונים אין זכר לצורה המגושמת והמגומגמת של מזמורי ההלל המזרחיים הקדומים. הם חשו צורך לבטא כל דבר בדרך שתעשה צדק מלא עם הרוח. המטרה, במילים אחרות, הייתה לשלוט ברזי החוקים הפיזיקליים הטבועים באמצעי הביטוי האמנותי, כך שכל גילוי זעיר של הרוח יוצג לחושים בצורה קליטה.

תחושת היוונים שהאדם מהווה הוכחה לבריאה אלוהית, תאמה את הרגשתם שיצירות אמנות כמו מקדשים ופסלים צריכות גם הן להיות עדוּת להשפעה אלוהית, גם אם נתפשו כמבוצעות באמצעות תיווך הדמיון האנושי. כשמתבוננים במקדש רואים שהבנאי שבנה אותו שלט בכל החוקים הנוגעים לחומר במידה כזו, שכל פרט קטן ביותר ביישומם משקף את מה שהוא חווה במגעיו עם האלים.

הטרגדיות היווניות הקדומות ביותר היו מחזות שדמויותיהם הדרמטיות יצגו ישויות רוחיות כמו אפולו ודיוניסוס, כשהמקהלה משמשת כסוג של הד לאלוהי המושל בטבע. הטרגדיות, כמדיום הולם, נועדו לבטא מאורעות המתרחשים בעולם הרוח באמצעות בני אדם. אבל דבר זה לא נתפש כמו בתקופת המזרח הקדום, כאשר היה על האדם לשאת עיניו למעלה, אל עולם גבוה יותר מזה שבו עמדה יצירת האמנות. העניין נתפש בעיניהם כמתרחש במישור שבו שוחקה הטרגדיה, מה שאִפשר לחוות בכל מחווה, בכל מילה, בכל דקלום של המקהלה את האופן שבו היסוד הרוחי יוצק את עצמו לתוך צורות התפישה החושית, שהסתגלו אליו יפה כל כך. זה היה האידיאל האמנותי של היוונים.

ומה בדבר האידיאל המדעי? היווני לא חש עוד שהאלים מדברים אליו באידיאות ובמחשבות, באותה חיות שבה חש זאת איש המזרח. כבר היה לו שמץ מושג על כך שהחשיבה כרוכה במאמץ, אבל יחד עם זה הוא הרגיש שהמחשבות ממשיות ממש כמו התפישה החושית, בדיוק כפי שחש שבני האדם הארציים, על צלם האנוש שלהם והחיים הפנימיים, הם הוכחה מהלכת לאלוהות. הוא תפש את מחשבותיו באותה דרך שתפש את האדום או הכחול, את הדו-ד'אז או את הסול, והוא תפש אותן בעולם החיצוני באותו אופן שהעיניים והאוזניים קולטות בו את רשמי החושים. משמעות הדבר הייתה שהוא לא עוד חווה את הדיבור של הלוגוס באותה ממשות שאיש המזרח חווה אותה. היוונים לא חיברו וֶדות, שלתחושת אנשי המזרח האלים נתנו להם את האידיאות שהן ביטאו. היווני ידע שעליו לפעול מתוך מחשבותיו, בדיוק כפי שמישהו יודע שעליו להשתמש בעיניו ולהביט אם ברצונו לראות את העולם הסובב. אבל היווני עדיין ידע שהמחשבות שפיתח הן מחשבות אלוהיות שהוטבעו בטבע. המחשבה הייתה, אם כן, הוכחה ארצית לדיבור של האלים. בעוד שאיש המזרח עדיין שמע דיבור זה, היווני הבחין באיכות האנושית של השפה, אבל ראה בה הוכחה ארצית ישירה לקיום הדיבור האלוהי.

עבור היוונים גם המדע היה לפיכך כמו מתנה שמימית, משהו שהרוח שידרה לאדמה בדיוק כפי שהאדם נשלח לכאן, על צורתו החיצונית האלוהית וחווייתו הפנימית האלוהית. אנו רואים לפיכך כיצד האידיאלים הדתיים, האמנותיים והמדעיים משתנים במהלך האבולוציה האנושית, מן התרבות המזרחית לתרבות היוונית.

כפי שהסברתי לעתים קרובות, בתקופתנו, שהחלה בשליש הראשון של המאה ה-15, התפתחות האדם המערבי הגיעה שוב לנקודה שמעמידה אותו בפני הצורך להוליד צורות חדשות של אידיאלים מקודשים ונערצים של דת, אמנות ומדע. על התפתחות זו חשבתי כשפתחנו את המחזור הראשון של בית הספר הגבוה בגיתהאנום. רציתי להבהיר שהגיתאנום ניצב במקומו בגלל שהחוקים הפנימיים של האבולוציה האנושית דורשים שהאידיאלים הדתיים, האמנותיים והמדעיים ילבשו צורה חדשה ומפוארת, העולה אפילו על הצורה היוונית.

לכן אנו חשים הלומי יגון כשעינינו מביטות בהריסות, בָמקום שהיה הבניין אמור לעמוד בו ולציין בכל צורה, בכל קו וצבע שלו את המבנה החדש שעל שלושת האידיאלים הגדולים ללבוש, כשהם עולים מתוככי נפשה של האנושות המתפתחת. צער ויגון הם הרגשות היחידים שנותרו לנו כשאנו מתבוננים במקום שהיה אמור לבטא בצורה מרשימה את התחדשות שלושת האידיאלים הגדולים של האדם. חורבות תופסות את מקומו ומותירות לנו רק אפשרות אחת: לנצור בליבנו את כל מה שאנו מקווים לממש כאן. כי גם אם יקום בניין אחר במקומו, אין כל ספק שזה לא יהיה הבניין שאיבדנו. במילים אחרות, לעולם לא נוכל לבנות בניין שיבטא את מה שביטא הגיתהאנום שנשרף.

כל דבר שהגיתאנום היה אמור לתרום לשלושת האידיאלים הגדולים של הגזע האנושי, צריך לפיכך להיחקק עמוק יותר בליבנו. בימינו איננו יכולים לומר כמו הרואה הרוחי המזרחי הקדום, שהאלוהי-רוחי ניצב בפנינו בכל ישירותו הזוהרת ממש כמו יצורי עולם החושים, או שמעשי האלים מוחשיים לנפשנו ממש כמו כל פעולה אחרת של תפישה חושית, שיכולה להתרחש בעולם החיצוני בחיי היומיום. אבל אם נזרז את מחקרנו על האדם והטבע בעזרת האיכות החיה שהחשיבה והרגש האנתרופוסופיים תורמים ללימודים כאלה, נראה את הקוסמוס או היקום עוטה צורה אחרת מהצורה שבה ראו אותו היוונים.

כאשר היווני עשה את הטבע נושא ללימוד, או התבונן בבני אדם הנעים בעולם החושים, הייתה לו הרגשה שהרוח מדברת דרך תופעות כגון מעיין נובע או הר הזוקף אל השמים את כתר העננים העוטר את פסגתו, כאשר השמש עולה בזוהר הוורד של השחר או כשהקשת נפרשת בשמים. היוונים התבוננו בטבע בדרך שאפשרה להם לחוש את נוכחות הרוח שבו. התבוננותם בטבע השביעה את רצונם; מה שהם ראו בו סיפק כל פן של ישותם.

פעמים רבות אני מדגיש את הצדק שבדבריהם של אנשים הטוענים שיש התקדמות במדעי הטבע. האנתרופוסופיה נמצאת בעמדה ייחודית המאפשרת לה להכיר בחשיבותה הממשית של ההתקדמות המדעית במאות האחרונות. אני מדגיש זאת לעתים קרובות. האנתרופוסופיה רחוקה מהרצון להטיל דופי או לבקר את המדע ואת המחקר המדעי; היא מכבדת כל לימוד הנובע מתוך כנות אמיתית. במהלך המאות האחרונות באמת למדו האנשים הרבה מאוד על הטבע. אם נכנסים לעובי הקורה של הנלמד, מוביל לימוד הטבע, כפי שציינתי פעמים רבות מעל במה זו, לתובנה של חיים ארציים חוזרים של האדם, לתובנה של ההשתנות של הטבע. האדם יזכה בהצצה מוקדמת אל העתיד כאשר יהפוך לצורות חיים חדשות את מה שחושיו, נפשו ורוחו חווים בהווה.

אם האדם מקבל על עצמו למידה מעמיקה והולמת של הטבע, הופכת נקודת המבט שלו לשונה מזו של היוונים. יש לומר שהיוונים ראו בטבע ישות מפותחת במלואה שתפארת עולמות הרוח קורנת ממנה. האדם המודרני אינו יכול עוד להתבונן בטבע באור כזה. אם נסקור את כל מה שלמדנו לדעת ולחוש על יצירות הטבע באמצעות שימוש בכלים ובמכשירים המצוינים שלנו, נראה את הטבע יותר כמחסה לכוחות הזרע, כאֵם הנושאת ברחמה משהו שיכול להגיע לבשלות רק בעתיד הרחוק.

היוונים ראו כל צמח כאורגניזם שכבר הגיע לשלב של שלמות, משום שהאל של המינים [הסוגים] חי בכל פרט. כיום אנו מחשיבים את הצמחים כמשהו שהטבע צריך לפתח לשלבים גבוהים יותר. יסודות הזרע מופיעים בכל סביבותינו. בכל תופעה שאנו פוגשים בטבע בלתי גמור שאפשרויות רבות כל כך טמונות בו, גורמת לנו לחוש שהיסוד האלוהי מושל בטבע ושהוא חייב להמשיך כך כדי להבטיח את התפתחותו מהשלב העוברי לשלב של שלמות.

למדנו להתבונן בטבע בדייקנות גדולה הרבה יותר. במקום שהיוונים ראו בו ציפור, אנו רואים בֵּיצה. הם ראו את השלב הסופי של הדברים; אנו רואים את תחילתם. אדם המרגיש שכל ליבו ונפשו רוטטים מהתרגשות למראה הפנים השונים של הזרע, האפשרויות שבטבע הטמונות בזרע, הוא אדם בעל ההשקפה הנכונה על הטבע.

זה הוא צדם השני של מדעי הטבע המודרני. כל מי שמתחיל להתבונן דרך מיקרוסקופים וטלסקופים מתוך גישה רליגיוזית, ימצא בכל מקום את הזרע בשלבי התפתחות שונים. אופיה המדויק של דרך הלימוד המודרנית של הטבע מאפשר לנו לראות בכל מקום בריאה, בכל מקום הכנות חפוזות לקראת העתיד. דבר זה יוצר כמובן את הרעיון הרליגיוזי החדש: רק אדם שחש את האפשרויות הטמונות בכל פרט, העתידות להתבטא בחיים ארציים וקוסמיים שונים בעתיד, יוכל לפתח את האידיאל הרליגיוזי שאני מתאר.

היוונים ראו באדם מיזוג של כל דבר שהתקיים בקוסמוס בתקופתם. אנשי המזרח הקדום ראו באדם את מיזוג כל העבר הקוסמי. כיום אנו חשים בזרעי העתיד בבני האדם. דבר זה מעניק לאידיאל הרליגיוזי החדש את צבעו המודרני.

כעת נתאר את אידיאל האמנות החדש. מה אנו מגלים כשאנו לומדים את הטבע וצורותיו בצורה עמוקה יותר, מוכוונת חיים, באופן שמסרב לעצור באידיאות חיצוניות ומופשטות? ידידיי היקרים, במו- עיניכם ראיתם את מה שמתגלה בכותרות עמודי הגיתהאנום שלנו ובמוטיבים של הכרכובים העוטרים אותם. אף אחד מהם לא היה תוצאה של התבוננות בטבע; הוא היה תוצר של התנסות בו. הטבע מציג צורות, אבל הן יכולות להיות גם אחרות. הטבע תמיד מאתגר אותנו לשנות, להעביר את צורותיו מטמורפוזה. אדם שרק צופה בטבע מבחוץ מעתיק את צורותיו ונופל לנטורליזם. אדם שחווה את הטבע ולא רק מביט בצורות ובצבעים של הצמחים, אדם שבאמת חווה חוויה פנימית שלהם, מגלה צורה אחרת, חמקמקה, שנמצאת בכל צמח ואבן או חיה ושהוא יכול לגלם בחומר שלו. השיטה היוונית התכוונה לבטא את הרוח בשלמות באמצעות שליטה בחומר: זו איננה השיטה שלנו. דרכנו היא לחדור לתוך צורות הטבע עמוק עד כדי כך, שניתן לגרום להן מטמורפוזה עצמאית נוספת. איננו זקוקים לטיפול הסמלי-אלגורי של אנשי המזרח, וגם לא חותרים לשליטה הטכנית היוונית בחומר. השיטה שלנו היא לטפל בכל קו וצבע ביצירת האמנות החותרת לקראת האלוהי. אנשי המזרח השתמשו בסמל ובאלגוריה כדי לבטא את האלוהי שקרן מעבודותיהם כהילה, קרן ועלה על גדותיו והציף אותן, והתבטא בצורה משכנעת הרבה יותר מהצורות. כאנשים מודרניים עלינו ליצור עבודות שהיסוד הצורני שבהן משכנע יותר מזה שבטבע עצמו, ויחד עם זה מתבטא בצורה קרובה אליו עד כדי כך שכל קו וצבע הופכים לתפילה של הטבע אל האלוהי. בהתמודדות שלנו עם הטבע אנו מפתחים צורות שהטבע עצמו סוגד בהן לאלוהות. אנו מדברים עם הטבע בצורות אמנותיות.

במציאות יש לכל צמח ולכל עץ תשוקה להביט כלפי מעלה בתפילה אל האלוהי. אפשר לראות זאת בפיזיוגנומיה של הצמח או העץ. אבל לצמחים ולעצים אין היכולת לבטא זאת. יחד עם זה, הדבר קיים בהם כפוטנציאל ואם נוציא אותו החוצה, אם נגלם באמצעים הארכיטקטוניים והפיסוליים שלנו את החיים הפנימיים של העצים, הצמחים, העננים והאבנים, שחיים אלה מתקיימים בקווים ובצבעים שלהם, אז ידבר הטבע עם האלים באמצעות יצירות האמנות שלנו. אנו מגלים את הלוגוס בעולם הטבע. טבע נעלה יותר מזה הסובב אותנו מתגלה באמנות, טבע גבוה יותר שבדרכו הטבעית לחלוטין משחרר את הלוגוס לזרום כלפי מעלה, אל העולמות האלוהיים-רוחיים.

ביצירות האמנות המזרחיות הלוגוס זרם כלפי מטה, כשהוא מוצא באמצעים האנושיים רק צורת ביטוי מגומגמת. צורות האמנות שלנו צריכות להיות צורות אמיתיות של דיבור, שנותנות פתחון-פה לדברים שהטבע עצמו היה אומר אילו היה מסוגל לבטא את הפוטנציאל שלו. זה הוא האידיאל האמנותי החדש, המתייצב לצד האידיאל הרליגיוזי שמתבונן בטבע מנקודת המבט של מה שתורם הזרע.

האידיאל השלישי הוא האידיאל המדעי שלנו. הוא אינו מבוסס עוד על הרגשתם של אנשי המזרח, שהמחשבות הן משהו שנלחש מפי האלים היישר לתוך נפשות אנוש; הוא גם אינו קרוב לאידיאל של היוונים, שחשו שהמחשבות הן עדוֹת פנימיות לַאלוהי. כיום עלינו להפעיל כוחות אנושיים בלבד, לפעול בדרך אנושית בלבד, כדי לפתח מחשבות: אבל מרגע שעשינו את המאמץ ומחשבותינו נטולות כל שמץ של אנוכיות, חיפוש עצמי, רגשנות סובייקטיבית או רוח מוּטה, כגון מחשבות שצבועות בדעות קדומות; מרגע שהתאמצנו כבני אדם לחוות את המחשבות בצורה שהן עצמן רוצות ללבוש, איננו מחשיבים עצמנו יותר כבוראים וכמעצבים של מחשבותינו, אלא רק כאתר התרחשות פנימית של פעולה, שהמחשבות חיות בו את טבען שלהן. אז אנו חשים את הגודל ורוחב הלב של מחשבות נטולות אנוכיות ודעות קדומות, הנראות כאילו הן פרי יצירתנו, ומופתעים לגלות שהן ראויות לתאר את האלוהי; לאחר מכן אנו מגלים שהמחשבות שלובשות צורה בליבנו ראויות לתאר את האלוהי. ראשית אנו מגלים את המחשבה, ואחרי כן מגלים שהמחשבה אינה אלא הלוגוס! בזמן שהנחתם למחשבה ליצור את עצמה בתוככם באופן נטול אנוכיות, חוסר האנוכיות שלכם אפשר לאֵל להיות בורא מחשבה זו. איש המזרח חש שהמחשבה היא התגלות, והיווני גילה שהיא הוכחה למציאות האלוהי, ואילו אנו חשים שהיא גילוי חי: אנו חושבים את המחשבה, ואחר כך היא מאפשרת לנו לבטא את האלוהות. זה האידיאל המדעי שלנו.

אנו מבינים אם כן שזה המקום שאנו נמצאים בו באבולוציה המתמשכת של הגזע האנושי. בזמן ההתבוננות בראש של אדם, על האוזניים שבצדדים, הגרון ועצמות השכם העקומות, אנו יודעים שעלינו להיות מסוגלים ליותר מהתבוננות בלבד. אם עולה בידנו לשנות צורות טבע אלו, עולה צורה יחידה מהתפתחות נוספת של עצמות השכם ומהצמיחה המשותפת של האוזניים והגרון: צורה לוציפרית שמורכבת מחזה וראש, כנפיים, גרון ואוזניים.

אנו מגיעים לנקודה של תפישת היסוד האמנותי בטבע, היסוד שמעניק לצורותיו חיים ומאפשר התגלות של חיים בצורה נעלה יותר מזו המצויה בטבע עצמו. אך דבר זה גם מציב אותנו בעמדה המאפשרת לנו למצוא את עקבותיה של פעילות הטבע בתוך שינויי הצורה שהוא משנה את האדם, ויש באפשרותנו ליישם את אותו כישרון אמנותי בתחום החינוך הדידקטי. אנו מיישמים אותו כישרון אמנותי יוצר בעבודה החינוכית עם ילדים, אשר משתנים כל הזמן, כי למדנו זאת מקרוב באמנות שאנו מכירים כטבע יוצר-הלוגוס שמעבר לטבע. אנו לומדים זאת ממעיינות שהם יותר ממעיינות בלבד, כי הם משוחחים עם האלים. אנו לומדים זאת מן העצים, שהם יותר מאשר עצים בלבד; כי בעוד שענפיהם של האחרונים נעים רק בצורה מגומגמת, הראשונים חושפים את עצמם בפני הדמיון האמנותי המודרני בצורות שפונות לאלים באמצעות מחוות של ענף ושל צמרת. אנו לומדים זאת מהקוסמוס, כאשר אנו משנים את צורותיו ומעצבים אותן מחדש, כפי שניסינו לעשות בגיתהאנום שלנו. מחקרים אלה מורים לנו כיצד לעבוד עם הילדים מיום ליום כדי לתמוך בתהליך היומיומי שמעצב ובורא אותם מחדש. הדבר מאפשר לנו ליישם את הכישרון האמנותי בחינוך הגזע האנושי, ופועל באותה צורה גם בתחומים אחרים.

זה הוא האור שבו מופיעים שלושת האידיאלים הגדולים של האנושות – האידיאל הרליגיוזי, האידיאל האמנותי והאידיאל המדעי – הם קמים לתחייה מחדש נוכח נפשו המתבוננת של האנתרופוסוף. הצורות של הגיתהאנום נועדו למלא את האנתרופוסופים בהתלהבות שתוליך להתנסות באידיאלים נעלים אלו בפן החדש שלהם. כעת עלינו לחקוק אותם בדממה על לוח ליבנו, אבל הם צריכים להפוך למקור של התלהבות בתוכנו. כאשר אנו חשים התלהבות זו ומתעלים אל האלוהי בחווייתנו את שלושת האידיאלים, מתפתחים בנו האידיאלים הנעלים ביותר של האדמה. הבשורה אומרת: "אהוב את שכנך כמוך, ואת אלוהים מעל לכל." דרך אחרת לומר זאת היא "אם אדם מביט על האלוהי מבעד לפן הנוכחי של שלושת האידיאלים, כפי שעל אדם מודרני לעשות, הוא לומד לאהוב את האלוהי". דבר זה מתרחש משום שהאדם מרגיש שהאנושיות שלו תלויה בהתמסרותו לשלושת האידיאלים באהבה שלמה. לאחר מכן הוא חש מאוחד באהבה עם כל אדם אחר שמסוגל לעשות כמוהו ולהעניק את אותה האהבה. האדם לומד לאהוב את האלוהי יותר מכל דבר אחר, ומתוך אהבת האל לאהוב גם את שכנו כפי שהוא אוהב את עצמו. דבר זה מונע התפתחות של רגשות קשים.

וזה הדבר שיכול לאחד את החברים הנפרדים בחברה ולהפכם ליישות אחת. זה הוא הצורך של ההווה. עברנו שלב שהאנתרופוסופיה נותבה במהלכו לתוך נתיבים נפרדים, כמו חינוך ושאר עניינים מעשיים, פעילויות אמנותיות וכולי. כעת עלינו להיוועד יחדיו. יש לנו מורים מעולים לחינוך ולדורף וגם אנשי מקצוע אחרים. כל מי שנותן את המיטב שבו בתפקיד מסוים, צריך למצוא את הדרך לחדש כל הזמן את זרימתם של מקורות החיים האנתרופוסופיים. זה מה שדרוש עכשיו.

זה הצורך שלנו: האנתרופוסופים המובילים צריכים להוכיח את ערנותם לַצורך הנוכחי להקים את החברה האנתרופוסופית לתחייה, ולכן אירגַנו פגישה שתעסוק בעניינים אלה. הפגישה תתקיים בשטוטגרט בימים הבאים. כל מי שרוצה בטובת החברה צריך לתלות תקוות מעומק הלב בתוצאותיו של אירוע זה: כי רק אם הנוכחים כאן יוכלו לפתח את הצליל הנכון, צליל שנשמע אמיתי, התלהבות נמרצת משלושת האידיאלים המולידים אהבה, רק אם האנרגיה ותוכן המילים שהם מדברים יערבו לכך, יש תקווה שהחברה האנתרופוסופית תשיג את מטרתה: מה שיקרה שם ייתן את הטון ביחס לתפנית שהדברים יקבלו במעגלים רחבים יותר של החברה, בסופו של דבר.

גם אני אדע איזה מהלך יש לבצע לאחר שאראה את מהלך הכנס בשטוטגרט. תולים בו ציפיות גבוהות. אני מבקש מכל מי שאינו יכול לעשות את הדרך לשטוטגרט לתמוך בנו במחשבותיו. זו הזדמנות רבת חשיבות הקוראת להשתתפות ולבסיס בריא, למאמץ נמרץ למען האידיאלים הגדולים שחיוניים כל כך לאנושות המודרנית. אנו מכירים אותם לא בזכות תיאור שרירותי שנכתב ביד אנוש, אלא הודות לכתב שנחרט על ידי המהלך האבולוציוני כולו, המשמעות והחשיבות של ההתפתחות הארצית של האדם בכללה, המכריזה על עצמה בפנינו בבהירות שאינה נופלת מזו של השמש, המעירה את בני האדם.

בואו נתחיל להצית את ההתלהבות הזו בנפשותינו. התלהבות זו תהפוך לאחר מכן למעשים – החיוניים מאוד כעת.