להתעורר בקהילה – 04

להתעורר בקהילה – 04

להתעורר בקהילה

רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם ‘בניין קהילות אנתרופוסופיות’

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 4

שטוטגרט, 13 בפברואר 1923

לפי התפתחות התנאים בחברה האנתרופוסופית נראה שהלילה מתבקש לגעת שוב באחדים מהם לפחות. האמת היא שמעולם לא התכוונתי להשתמש בהרצאות כדי לדון בעניינים כמו ההיבטים הארגוניים וההתפתחותיים של החברה, כי בעיניי משימתי היא העבודה למען האנתרופוסופיה הטהורה, ואני משאיר בשמחה כל דבר השייך לחיים ולהתפתחות של החברה לאנשים אחרים, שלקחו אחריות על תחומיה השונים של החברה. אבל אני מקווה שבמפגש הנציגים שיתקיים בקרוב אוכל לדון באריכות רבה יותר בנושא שהתכוונתי להציג היום. לאור הצורך המוכח המתברר מן הדרך שבה מתנהלים ענייני החברה, אולי תרשו לי להעיר כמה הערות השלמה לדברים שאמרתי לפני שבוע בנוגע לשלושת השלבים של ההתפתחות האנתרופוסופית.

היום אני רוצה להציג את ההיבטים המשותפים לכל שלושת השלבים; בשבוע שעבר התרכזתי במה שמפריד ביניהם, גם אם רק בקווים כלליים.

ברצוני לפתוח בדיון על דרך התהוותה של החברה שלנו. אני מאמין שדבריי יכולים לשרת מאזינים רבים כאמצעי לידיעה עצמית, שתסייע להם להתכונן היטב למפגש הנציגים.

לכל מי שמודע לדרך שבה מתפתחות הציוויליזציה והתרבות הנוכחית, ברור בתכלית שהזמנים עצמם דורשים את העמקת הידע, את ההתנהגות המוסרית ואת החיים הרליגיוזיים הפנימיים שהאנתרופוסופיה מציעה. מצד שני, חברה כמו שלנו צריכה לפעול כחלוץ ההולך בראש המחנה ולהפיץ בצורה רחבה מתמיד יסודות אלה, הנחוצים כל כך לאור הנסיבות של ימינו.

כיצד נוצר חלוץ כזה? כל מי שהגיע לחברה האנתרופוסופית ממניעים כנים יזהה בוודאי חלק מגורלו בדברים שאתאר עכשיו.

אם נתבונן בהתפתחות החברה לפני עשרים ואחת או עשרים ושתיים שנה, אין ספק שנגלה שרבים מאוד מבין האנשים שהגיעו אליה עשו זאת מתוך תחושת חוסר סיפוק בנוגע לנסיבות הרוחניות, הפסיכולוגיות והמעשיות שאפפו אותם בחיים המודרניים. בימיה הראשונים של החברה, שמתוך יחס עובדתי ולא ביקורתי אפשר אפילו לקרוא להם הימים הטובים, התרחש משהו שגבל כמעט בבריחה מחיי ההווה אל סוג אחר של חיים המושתתים על קהילה אנושית: קהילה שבה יכלו האנשים לחיות בצורה שכבודם כבני אדם נשמר. יש לקחת בחשבון ניכור זה מהנסיבות הרוחניות, הנפשיות והמעשיות ששררו בחיים הסובבים, כאחד הגורמים לייסודה של החברה האנתרופוסופית: האנשים שהפכו לאנתרופוסופים היו הראשונים שחשו מה שהיו עתידים לחוש בחריפות אמיתית מיליונים אחרים בעתיד הלא רחוק: שהצורות הישנות, שירדו אלינו להווה מימים עברו, מזמנים שבהם היו מוצדקות לגמרי ואף היו תוצר של נחיצות היסטורית, לא עוד מספקות את צרכי החיים הפנימיים של האדם המודרני ואת מלוא כבודן של הדרישות האנושיות.

כל מי שניחן בפתיחות אמיתית לדברים כאלה, מי שהגיע לאנתרופוסופיה מתוך חיפוש כן ועוסק בהתבוננות עצמית, יגלה שדחף זה לסיפוק צרכי הנפש בקהילה מיוחדת ולא בכל קבוצה אנושית אחרת בת ימינו, הוא משהו שהוא מרגיש כתופעה מיוחדת האופיינית לרגע הנוכחי, תופעה שפורצת אל פני השטח של נפשו מן המקורות הנצחיים של האנושיות כולה. אלו שהגיעו לאנתרופוסופיה ממקום של חיפוש כן, חשים אם כן בצורך להשתייך לקהילה אנתרופוסופית כעניין אמיתי ועמוק בליבם, כמשהו שכנותם אינה מאפשרת להם לחיות בלעדיו. אבל עלינו גם להודות שעצם התחושה הבהירה (לא המחשבה הבהירה) שדוחפת את האנשים לחפש שייכות לקהילה האנתרופוסופית, מראה עד מה מעט יכול העולם החיצוני של ימינו לספק את הכמיהה לאנושיות מלאה. אנשים לא היו חשים משיכה דחופה כל כך לחפש אחר האנתרופוסופיה, אם תחושת הזרות של הנפש כלפי הנסיבות הקיימות בעולם כיום לא הייתה מתעצמת כפי שהתעצמה.

בואו נמשיך ונתאר משהו אחר. מה שתיארתי עד כה צריך להיקרא ‘היפוך האימפולסים של הרצון האנושי’. אדם נולד לתקופה מסוימת ומתחנך להיות אדם בן זמנו. כתוצאה מכך האימפולסים של הרצון שלו תואמים לאלו של כל יתר העולם האנושי הסובב אותו. הוא מתבגר, ותוך כדי כך צומח בתוך נטיות הרצון של האוכלוסייה הסובבת. נדרש שינוי פנימי נמרץ מנוסה מאוד כנגד האימפולסים הקבועים והרגילים של הרצון, שאותם אימץ מן העולם החיצוני, כדי להפנות פנימה רצון חיצוני קודם זה. כאשר הוא עושה כן גורם לו ההיפוך של כיוון הרצון שלו להבחין בכמיהה זו, שנחווית בחריפות גדולה כל כך בזמננו, כמיהה שנובעת כמו ממעיין נצחי ומושכת את האדם לחפש השתייכות לקהילת אנשים שונה מזו שהייתה לו קודם, כשרצונו הופנה לכיוון הקודם.

כל דבר שקשור לרצון הוא אתי ומוסרי במהותו. לפיכך האימפולס שדוחף אדם לתוך החברה האנתרופוסופית הוא אימפולס אתי-מוסרי, לפחות מההיבטים של הרצון ושל התחושה. מאחר שאימפולס אתי זה שהביא אותו לחברה האנתרופוסופית, מסעיר את קודש הקודשים של נפש האדם ונושא אותו אל הנביעה הנצחית של חיי נפשו, הוא ממשיך הלאה ומתפתח לאימפולס רליגיוזי. כל מה שמבחינה אחרת חי כתגובה לחוקים כפויים מבחוץ ולמנהגים מסורתיים שאימץ האדם לעצמו מן החיים הסובבים כמעט ללא מחשבה – במילים אחרות, כל דבר בעל טבע אתי, מוסרי ורליגיוזי שהתפתח במהלך התבגרותו של האדם, פונה כעת פנימה והופך לשאיפה להפוך את ישותו האתית-מוסרית ורליגיוזית של האדם למציאות פנימית מלאה. אבל זיווג חיי הרצון וגם חיי הרגש, במידה מסוימת לפחות – עם קבלה של כל ידע מקרי ואקראי, הוא מעשה שאינו הולם את שיעור הקומה האנושי.

ידע מהסוג שאולי איננו יונקים עם חלב אמנו, אבל מקבלים בלי ספק כהכשרה נפשית פנימית בהיותנו בני שש, וממשיכים לקבל בחיים – כל הדברים שקולט מוחנו, על יכולת הלמידה שלו, ניצבים בפני היסודות האתיים, המוסריים והרליגיוזיים שבתוכנו כקוטב הנגדי שלהם, גם אם בהרמוניה והתאמה מושלמת עמם. אבל הם בשום אופן אינם פרט חסר משמעות עבור האדם המבקש להעמיק מבחינה רליגיוזית בעבודתו האנתרופוסופית. האנתרופוסוף כמהָ לחלץ את המהות המוסרית, האתית והרליגיוזית מהחיים והמעשים של בן התרבות במאות האחרונות. אפילו אם הוא מתפשר עם החיים סביבו, כפי שעליו לעשות, שאיפתו האמיתית היא לברוח ממה שהציוויליזציה של המאות האחרונות יצרה, ממה שהוביל להווה הנורא הנוכחי. ייתכן ששאיפה זו קיימת כאינסטינקט בלבד בקרב אנשים רבים המגיעים אל התנועה האנתרופוסופית, אבל אין עוררין על עצם קיומה.

עכשיו בואו נכיר בעובדה שהגורמים להתפתחות האימפולסים של הדת והרצון במאות האחרונות הם אותם גורמים שאחראים לכיוון ולגוון של צורת הלימוד המודרנית. רק קורבן של דעות קדומות יכול להאמין שנתיב הידע המודרני יצר פיזיקה אובייקטיבית, מתמטיקה אובייקטיבית, כימיה אובייקטיבית, ושהוא פועל לקראת מדע ביולוגיה אובייקטיבי וכולי וכולי. זוהי דעה קדומה טהורה. האמת היא שהדבר שהחדרנו אל תוכנו מגיל שש ואילך הוא תוצר של השפעה מבחוץ, של האימפולסים של הרצון והדת שהתפתחו במשך מאות השנים האחרונות. אבל כאשר שוחר אנתרופוסופיה רוצה לברוח מאימפולסים אלה של רצון אלו ומהצורות הדתיות שחיי המוסר של האדם מוצאים את ביטויים הנעלה ביותר בהם, הוא אינו יכול שלא לחפש בו-בזמן דרך של ידע, לא בעולם שהוא רוצה להותיר מאחוריו אלא בעולם החדש שהוא מחפש. במילים אחרות, מאחר שהוא מפנה את האימפולסים של הרצון שלו פנימה, עליו לחתור לידע מהסוג שמתאים לרצון פנימי זה, דבר שמרחיק אותו עוד יותר מן המדע המוחצן, התוצאה הטבעית של מוחצנות החיים כולם בעולם התרבותי במאות האחרונות. האנתרופוסוף מרגיש שאם לא ישנה את כיוון הידע שלו, יהיה עליו לגלות חוסר עקביות ולהפוך את כיוון רצונו שוב. הוא יצטרך להיות אדם לא חושב כדי לומר: “אני מרגיש שהאנושיות שלי זרה לחיים ולמעשים מהסוג שמאות השנים האחרונות הביאו לנו, אבל מרגיש בנוח באשר לידע שנוצר בהן.” לימוד מהסוג שקיים בעולם שברצונו לברוח ממנו, לעולם לא יוכל לספק אדם שהפנה את רצונו כלפי פנים. אנשים רבים מבינים באופן אינסטינקטיבי טהור, שהחיים והמעשים שהם רוצים לברוח מהם לובשים את צורתם הנוכחית בזכות העובדה שהאדם מאמין רק במה שעיניו יכולות לראות ובמה שמוחו מסיק מתצפיותיו הפיזיות. המחפשים פונים אם כן לתחום העל-חושי הבלתי נראה כבסיס לידע. הצורות המוחצנות של החיים והמעשים נובעות מהמדע החומרני, ואדם שנוכח לדעת שצורות אלו הן תת-אנושיות במקום להיות אנושיות לגמרי, אינו יכול להסתפק במדע המבוסס על אמונה בלעדית בחיצוני ובחומרי ובמסקנות שהמחשבה מסיקה בנוגע אליהם.

אחרי הפעולה הראשונה בדרמת הנפש של האנתרופוסוף, הפעולה המוסרית רליגיוזית, מגיעה השנייה, שכבר כלולה בראשונה בצורת זרע. היא נכללת בתוך דחף החיפוש אחר הידע העל-חושי. החברה האנתרופוסופית עוסקת בידע שהתקבל מעולמות על-חושיים, וזה דבר שבא מעצמו. כל דבר שהרצון חווה כגורל שלו, כל דבר שהחתירה לתובנה מכירה כדבר שהיא מחפשת, מתמזג לתוך מקשה אחת של שלמות בליבו ובנפשו של האנתרופוסוף; זהו לב ליבם של חייו ואנושיותו והוא מעצב וצובע את גישתו הכללית, את מצבו הנפשי ואת מקומו בחברה.

אבל כעת בואו נשקול את חשיבות הרמז שיש כאן בשביל אדם בעל נטיות אנתרופוסופיות. הוא אינו יכול לנתק את עצמו מן החיים החיצוניים ומחיי המעשה. הוא בורח אל החברה האנתרופוסופית, אבל החיים החיצוניים צריכים להימשך, והוא אינו יכול להיפטר מהם בצעד אחד או במכה אחת. נפשו נלכדת ומתפלגת בין חייו החיצוניים הנמשכים כסדרם לבין מושגי החיים והידע האידיאליים שהוא מאמץ לעצמו כחבר בחברה האנתרופוסופית. בקיע מסוג זה עלול להיות חוויה כואבת מאוד ואפילו טראגית, תלוי במידת העומק או במידת השטחיות של האדם. אבל כאב זה עצמו, טרגדיה זו, מכילים את הזרע היקר ביותר לחיים החדשים, הבונים והמועילים, שיש לבנות בליבה של תרבותנו המתנוונת; האמת היא שכל דבר בחיים שפורח ונושא פרי הוא תוצאה של כאב וסבל. ייתכן שרק אנשים שניחנו בתחושת השליחות של החברה האנתרופוסופית במובנה העמוק ביותר, חווים את חוויית הכאב והסבל האישית ביותר כשהם לוקחים על עצמם שליחות כזו; אבל עוצמה אנושית אמיתית יכולה להתפתח רק על ידי צמיחה אל מֵעבר לכאב והפיכתו לכוח חי, למקור של עוצמה.

השביל המוליך אל החברה כולל תחילה אם כן שינוי של כיוון הרצון; לאחר מכן התנסות בידע על-חושי ולבסוף נטילת חלק בגורל התקופה, עד שהוא הופך לגורל האישי. בפעולה של שינוי כיוון הרצון ובהתנסות בטבע העל-חושי של האמת כולה, האדם חש שותף לאבולוציה של המין האנושי. ההשתתפות בחוויית המשמעות האמיתית של התקופה מעניקה לנו את התחושה האמיתית הראשונה של עובדת אנושיותנו. את המונח ‘אנתרופוסופיה’ צריך להבין כקרוב במשמעותו ל’סופיה’, שמשמעותה תוכן התודעה, הגישה הנפשית והחוויה שעושה את האדם לאדם במלוא מובן המילה. הפירוש הנכון של ‘אנתרופוסופיה’ אינו ‘חוכמת האדם’, אלא ‘תודעת האנושיות של האדם’. במילים אחרות, כוונתם של היפוך כיוון הרצון, חווית הידע והשיתוף בגורל התקופה, היא לתת לנפש כיוון תודעה מסוים, ‘סופיה’.

תיארתי כאן את הגורמים שהביאו להתהוותה של החברה האנתרופוסופית. החברה לא באמת נוסדה; היא התהוותה. אינך יכול לתכנן מראש משהו שמתפתח מתוך מציאות פנימית אמיתית ומקורית. החברה האנתרופוסופית נוצרה רק הודות להימצאותם של אנשים שנטו מראש לשנות את כיוון הרצון שלהם, שנטו אל הידע החי ואל ההשתתפות בגורל התקופה שאפיינתי זה עתה, וגם הודות לכך שלפתע הופיע משהו שנתן מענה לצרכים שחיו בלבבות מיוחדים אלו; אבל התכנסות כזו של בני אדם יכולה להתרחש רק בתקופתנו, תקופת נפש התודעה, ואלה שעדיין לא תפשו את מהותה של נפש התודעה, אינם יכולים להבין התפתחות זו. דוגמה לכך אפשר למצוא בדבריו של אחד המרצים באוניברסיטה, שאמר משהו מוזר בקשר לשלושה אנשים ששילבו כוחות והקימו את הוועד המנהל של החברה האנתרופוסופית. מוח המרצה שלו (מוטב לדייק בקשר לאיבר המעורב בסיפור, משום שבמקרה זה אין להטיל ספק באנושיותו המפותחת לגמרי של האיש), חיפש ומצא את הצורך לשאול מי בחר אותם ונתן להם סמכות לעשות דבר כזה. אני שואל אתכם, האם אפשר לפתוח ביוזמה כלשהי בדרך חופשית יותר מהצורה שבה עשו זאת שלושת האנשים האלה, שהכריזו קבל עם ועדה על מטרתם, קידמו בברכה את פני כל מי שרצה להצטרף אליהם והודיעו שאם מישהו אינו רוצה בכך, גם זה בסדר מצדם? כל אדם חופשי לחלוטין. אין דבר המעיד על יתר כבוד כלפי החירות מאשר דרך התהוותה של החברה האנתרופוסופית. היא תואמת בדיוק את רמת ההתפתחות של תקופת נפש התודעה. אבל יכול אדם להיות מרצה מצוין באוניברסיטה מבלי שיימצא בתקופת נפש התודעה, ולכן משולל כל הבנה בעניינים הקשורים לחירות בצורה הדוקה.

אני יודע איזה חוסר נוחיות נגרם לאנשים אחדים כשדנים בדברים מסוג זה, מהסיבה הפשוטה שאותם אנשים הם שמתעמתים איתנו. בכל מקרה, הם מאירים את השאלה מה צריך להיעשות כדי לספק לחברה את הצרכים שיאפשרו לה להמשיך להתקיים. אבל מכיוון שהאנתרופוסופים צריכים להמשיך ולהיות חלק מהעולם סביבם, ומכיוון שהם יכולים לברוח ממנו רק ברמה הנפשית, הם מוּעדים לחוות גוון מיוחד של החוויה הנפשית שתיארתי, ועלולים לעבור שלבים של סבל פנימי ועד לטרגדיה ממשית. חוויה נפשית מסוג זה ממלאת תפקיד כבד משקל במיוחד בהתהוותה של החברה האנתרופוסופית, ולא זו בלבד: הדבר קם לתחייה שוב, בהתמדה, בקרב כל האנשים שהגיעו לחברה. על החברה להתחשב באופן טבעי ביסוד משותף זה, המושרש עמוק כל כך בחייה החברתיים, כאחד מן התנאים המתמשכים של קיומה.

בנוסף, טבעי שבאבולוציה בת שלושה שלבים, שרויים המצטרפים החדשים לתנועה בשלב הראשון, הנוגע לחיי הרגש שלהם. קשיים רבים נובעים מן העובדה שעל מנהיגי החברה מוטלת החובה להביא את שלושת השלבים להשלמה ולדו-קיום ביניהם, כי הם מתקיימים זה לצד זה, גם אם התפתחו בזה אחר זה. יתרה מזו, מבחינת היותם שלב מעבר ברצף הם שייכים לעבר, ולפיכך הם זיכרונות, אבל מבחינת ההיבט הסימולטני שלהם, הם עדיין נוכחים וחיים. גישה תיאורטית אינה מתאימה אם כן במצב זה. אנשים שרוצים לעזור בטיפוח החיים האנתרופוסופיים, זקוקים ללבבות אוהבים ולעיניים פקוחות לכוליותם של חיים אלה. בדיוק כשם שההזדקנות יכולה ליצור תשוקה לסריגה, לגרום לקמטים, לקרחת ולאיבוד כל תחושת זיכרון חי מהנעורים, תחושה שיכולה להפוך אותם לחוויה מיָדית עבור האדם, כך ייתכן גם שאנשים הגיעו לחברה בשנת 9191 ולא חשו בחיים החדשים והרעננים, שנבטו, שגשגו ופרחו בשלב הראשון של התנועה. זו יכולת שהאדם צריך לעמול כדי לפתח, אחרת יחסר לו הלב הנכון והרגש הנכון ביחסו לאנתרופוסופיה, וכתוצאה מכך, גם אם ישפיל מבט בבוז אל תיאוריות ודוקטרינות בתחומים אחרים של החיים, אסור שמאמציו לטפח חיים אנתרופוסופיים יהפכו אותו לאדם שמחזיק בדוקטרינות. מעשה כזה גורם נזק רציני למשהו חי מאוד, כפי שהחברה האנתרופוסופית אמורה להיות.

קונפליקט מסקרן התעורר במשך השלב השלישי של התנועה, כשתחילתו בשנת 1919. איני מתכוון לשפוט זאת מנקודת מבט אתית ברגע זה, גם אם חוסר מחשבה הוא לאמיתו של דבר מין אימפולס של רצון, ומכאן שזו שאלה אתית. כשמשהו לא נעשה בגלל חוסר מחשבה, וכשאותו חוסר מחשבה מוליך להשתטוּת במקום שבו נדרש רצון תקיף ואיתן, רואים בבירור שמעורב בעניין יסוד אתי-מוסרי. אבל אינני רוצה לדון היום בהיבט זה של הנושא, כשאני דן בקונפליקט שהתעורר בחברה, קונפליקט שחבוי בתוכה זה זמן רב. יש לחשוף אותו ולדון בו בהגינות.

בשלביה הראשונים של התפתחות האנתרופוסופיה הייתה לאנתרופוסוף נטייה להתפצל לשני אנשים. חלק אחד היה, נניח, מנהל משרד, אשר עשה את המוטל עליו בתפקיד זה. הוא ניתב את רצונו לתוך ערוצים שנוצרו באופן שהדברים מתפתחים בו בחיים המודרניים ובחיי המעשה החיצוניים במשך מאות השנים האחרונות, ערוצים שבעמקי נפשו השתוקק לברוח מהם. אבל הוא נלכד בהם, נלכד בהם עם רצונו.

כדאי שנפתח בהירות מוחלטת באשר למעורבותו המוגברת של הרצון בכל עיסוק שכזה. הרצון מעורב בכל עניין ודבר שעושה מנהל משרד או כל אדם אחר מתחילת היום ועד סופו. אם מדובר לא במנהל משרד אלא במורה או בפרופסור, כלומר באנשים שעוסקים יותר בחשיבה, חשיבה זו זורמת גם היא לתוך האימפולסים של הרצון, במידה שהיא נוגעת בחיים החיצוניים. במילים אחרות, רצונו של האדם נשאר קשור לדברים שמחוצה לו, ורק משום שהנפש רוצה לברוח מן הכיוון שהרצון הולך בו, היא מגיעה אל החברה האנתרופוסופית במחשבתה וברגש שלה. כך מסתיים אדם הרצון במקום אחד, ומתחיל אדם המחשבה והרגש במקום אחר. מובן שדבר זה גרם אושר אמיתי לאנשים אחדים, כי כתות קטנות רבות חשבו שיש ערך רב ביותר לפגישה שבה ‘שולחים ליקום מחשבות טובות’, בסופו של יום שבו רצונם של החברים נותב לערוצים הרגילים ביותר. אנשים יוצרים קבוצות מסוג זה ושולחים ליקום מחשבות טובות, ובורחים מחייהם החיצוניים אל חיים שגם אם איני יכול לקרוא להם בלתי מציאותיים, מכילים אך ורק מחשבות ורגשות. כל אדם מפצל את עצמו לשניים, חלק אחד הולך למשרד או לכיתה ואילו האחר נוכח בפגישות האנתרופוסופיות ומנהל בהן חיים מסוג שונה לגמרי. אבל כאשר אנשים בעלי מחשבות ורגשות אנתרופוסופיים מעוניינים להפעיל את הרצון כדי לייסד יוזמה אנתרופוסופית מלאת חיים ונמרצת, הם צריכים לכלול רצון זה בתוך מערך הציוד האנושי הכולל הדרוש לעבודה זו. זה מקורו של הקונפליקט שהתעורר. קל יחסית לאמן את עצמך לשלוח ליקום מחשבות טובות, המיועדות לשמור על רגליו של חבר שמטפס על הרים לבל יישברו; קשה הרבה יותר לצקת מחשבות טובות לתוך רצון שעוסק בפעילות חומרית וחיצונית, כך שהחומר עצמו ייספג ברוח כתוצאה מכך שאתה מבטא את האנושיות שבך. יוזמות רבות התרסקו בשלב ההתפתחות השלישי של החברה בגלל חוסר היכולת לעשות זאת. לא היה מחסור באינטליגנציה ובכישרון – אני אומר זאת בכל הכנות – אבל האינטליגנציה והכישרון שהיו, לא יושמו במידה שהיה בה די כדי להקשיח ולחזק את הרצונות המעורבים בכך.

איזה הבדל אפשר לראות אם מתבוננים בסוגיה מנקודת המבט של הלב! חִשבו איזה חוסר סיפוק מהחיים החיצוניים של האדם מרגיש הלב! האדם מרגיש בלתי מסופק לא רק משום שאנשים אחרים עלובים כל כך ומשום שהכול רחוק כל כך משלמות, אלא משום שהחיים עצמם לא תמיד מקלים עלינו. תסכימו איתי שהחיים הם לא תמיד גן של ורדים. לחיות פירושו לעבוד. מצד אחד האדם חי את החיים הקשים האלה, ומצד שני יש לו את החברה האנתרופוסופית. האדם מגיע לחברה עם כל חוסר הסיפוק שלו: כאדם חושב ומרגיש הוא מוצא בה סיפוק, כיוון שהוא מקבל משהו שאין להשיג בחיים החיצוניים, שבצדק הוא כל כך לא מסופק מהם. הוא מוצא את סיפוקו בחברה האנתרופוסופית – שם יש אפילו יתרון בכך שהמחשבות שלו, שבמצבים אחרים כה מוגבלות בשל חוסר האונים של הרצון, פורשות כנף בקלות כאשר הוא יושב במעגל השולח מחשבות טובות כדי לשמור על רגליו של חבר מטפס הרים מפני שבירה. המחשבות עפות על נקלה לכל מקום בעולם, ודבר זה מספק מאוד. המחשבות משלימות את החיים החיצוניים, שתמיד גורמים לאדם חוסר סיפוק – ובצדק.

ואז הגיעה החברה האנתרופוסופית והתחילה בעצמה לעסוק בפרויקטים הקוראים לשילובו של הרצון, כדי שהאדם לא יהיה רק מנהל משרד בעולם החיצוני, יברח לחברה האנתרופוסופית ויביט משם לאחור על חייו הבלתי מספקים בחוץ – חיים שהיה יכול מדי פעם להתלונן עליהם שם; כעת הוא עמד בפני שני סוגי החיים בתוך החברה, וציפו ממנו לחיות אותם שם במצב נפשי של סיפוק.

אבל מצב זה היה בלתי נמנע, כיוון שהחברה רצתה להתקדם ולעסוק במעשים ממשיים. בשנת 1919 היא החלה לרצות בכך ואז קרה משהו מוזר, משהו שכנראה יכול להתרחש רק בחברה האנתרופוסופית: האנשים לא ידעו עוד מה לעשות בחוסר הסיפוק שלהם, שהכול רצו להמשיך ולהחזיק בו, באופן טבעי, אך הם התקשו להאשים את החברה בגרימת חוסר סיפוק. אבל גישה זו אינה נמשכת. בסופו של דבר, אנשים בהחלט מייחסים את חוסר הסיפוק שלהם לחברה. לחליפין עליהם להגיע לשלב של התפתחות פנימית שמתקדם מן המחשבות והרגשות אל הרצון, ואפשר להגיע לכך באמצעות הליכה נכונה בשביל האנתרופוסופי. קריאה בכיצד קונים דעת העולמות העליונים תראה לכם שבשום מקום בספר אין המלצה לפיתוח חשיבה שאינה כוללת היבטים השייכים גם להתפתחות הרצון.

אבל האנושות המודרנית סובלת משתי רעות חולות, שבחברה יש להתגבר על שתיהן. אחת מהן היא הפחד מהעל-חושי. פחד זה שאין מודים בו מאפיין את כל אויבי התנועה האנתרופוסופית. האויבים שלנו באמת סובלים ממשהו שמזכיר פחד ממים. אתם יודעים, כמובן, שפחד ממים יכול להתבטא בצורה אחרת, באלימות כפייתית, ולכן אל לנו להיות מופתעים אם הצורה שאני מתכוון אליה מתבטאת לפעמים כסוג של פוביה. מובן שלעתים זה בלתי מזיק יחסית. אנשים אחדים חושבים שהאנתרופוסופיה היא נושא מהנה לכתוב עליו; ספרים אלה מכניסים כסף ומופיעים ברשימות הספרים. צריך נושאים לכתוב עליהם, ולא לכל אחד יש נושא, כך שעליו לשאול אותו מן העולם שבחוץ. לפעמים המניע שעומד מאחורי מקרים כאלה מזיק פחות ממה שניתן לשער – אבל השפעותיהם של המקרים אינן בלתי מזיקות עד כדי כך.

הפחד מהידע העל-חושי אופייני אם כן למין האנושי. אבל פחד זה יכול ללבוש מסכה של גישה מדעית, והגישה המדעית, על הקבלה שלה את מגבלות הידע, היא ירושה ישירה מהנפילה הקדמונית של האדם לטעוּת. ההבדל היחיד הוא שהקדמונים הבינו את הנפילה כמשהו שיש להתגבר עליו. התקופה הפוסט-סכולסטית עדיין רדופה על ידי האמונה בנפילה, אבל בעוד שההשקפה המוסרנית המוקדמת שלה קבעה שהאדם נולד רע ושעליו להתגבר על טבעו, ההשקפה האינטלקטואלית גורסת שהאדם אינו יכול להגיע אל העל-חושי באמצעות תודעתו או לשנות את טבעו. נכונותו של האדם לקבל את המגבלות של הידע היא למעשה ירושה מן הנפילה שהוא חווה. בימים טובים יותר ניסה האדם להתגבר על הטעות, לפחות, אבל לא זו בלבד שהאדם המודרני היהיר רוצה לשמור על מעמדו הנפול; למעשה הוא מעוניין להישאר במעמד נפול זה ולאהוב את השטן, או לפחות לנסות לאהוב אותו.

זו היא הראשונה משתי הרעות החולות. השנייה היא החולשה, השיתוק הפנימי שמייסר את רצונם של בני האדם המודרניים, למרות האובייקטיביות לכאורה שלהם, אשר לעתים קרובות אינה אלא העמדת פנים. עליי להוסיף ששתי תכונות מבשרות רעה אלו של התרבות והציוויליזציה המודרנית הן איכויות שהחיים האנתרופוסופיים צריכים לגבור עליהן. אם רוצים שהחיים האנתרופוסופיים יתפתחו בכיוון מעשי, כל דבר שהם יוזמים צריך להיוולד מתוך ידע חסר פחד ומתוך רצון חזק בְאמת. דבר זה מניח מראש שלומדים לחיות בעולם בצורה אנתרופוסופית אמיתית. אנשים לומדים בדרך כלל לחיות בצורה אנתרופוסופית באמצעות בריחה מהעולם; אבל יהיה עליהם ללמוד לחיות בתוך העולם באופן אנתרופוסופי, ולהחדיר את האימפולס האנתרופוסופי לתוך חיי היומיום וחיי המעשה, כלומר לחבר שוב לשלם אחד את האדם שקודם לכן התפצל לאנתרופוסוף ולאיש המעשה. דבר זה אינו אפשרי כל עוד חיים את החיים בסגירות מפני העולם, מאחורי חומות גבוהות עם מגדלי שמירה מבוצרים, שאין לראות מֵעבר להם. זו היא טעות לחיים האנתרופוסופיים. דברים כאלה אינם יכולים להימשך בחברה. עלינו לפקוח את עינינו לרווחה לכל מה שמתרחש בעולם הסובב אותנו כדי למלא את עצמנו באימפולסים נכונים של רצון. אבל כפי שאמרתי בפעם האחרונה, החברה לא עמדה בקצב החיים האנתרופוסופיים בשלב השלישי של האנתרופוסופיה, וגורם הרצון הוא שנכשל בכך.

עלינו לקרוא לאנשים שקודם לכן הנהיגו פעילויות בענפים השונים ולהטיל עליהם משימות בקשר ליוזמה חדשה זו או אחרת, גם אם לעתים קרובות התוצאה היא שמוֹרה מוכשר לחינוך ולדורף הופך לאנתרופוסוף עלוב (אין בכוונתי למתוח ביקורת על אף אחד ממוסדותינו. בית ספר ולדורף זוכה להערכה רבה מצד העולם בכלל, ולא רק מצד המעגלים הקרובים אליו, ואפשר לומר בכל הצניעות שאין שום סיבה להתלונן בנוגע לאחד המוסדות השונים, ושאם יש סיבה לכך, היא אינה נוגעת לשאלה של יכולת). אפשר בו-זמנית להיות מורה מצוין לחינוך ולדורף ואנתרופוסוף עלוב, ודבר זה נכון גם ביחס לעובדים המוכשרים ביוזמות אחרות, אך העניין הוא שכל היוזמות השונות הן תוצאה טבעית של האנתרופוסופיה. יש לזכור זאת. הדבר החשוב ביותר הוא להיות אנתרופוסוף אמיתי. אסור למורי בית ספר וולדורף, לעובדים ב’דֶר קוֹמֶנְדֶה טאג’, למדענים, לרופאים ולמומחים אחרים, להפנות גב למקור האנתרופוסופי או לנקוט גישה שאומרת שמחוץ לעבודתם לא נותר להם זמן לעניינים אנתרופוסופיים כלליים: שאם לא כן, גם אם יוזמות אלו ימשיכו לפרוח זמן מה, בזכות העובדה שהאנתרופוסופיה עצמה מלאת חיים ומנחילה אותם לצאצאיה, חיים אלו לא יתקיימו זמן בלתי מוגבל ולפיכך גם תנועות הבת יגוועו, בסופו של דבר.

אנו עוסקים באויבים שאינם מוכנים לפגוש בנו על קרקע אובייקטיבית. אופיינית להם ההימנעות מהתמודדות עם מהותה של האנתרופוסופיה, ולחליפין הם שואלים שאלות כמו “כיצד מתגלות העובדות האנתרופוסופיות?” או “מהי ראייה רוחית זו?” או “האם פלוני או אלמוני שותה קפה או חלב?” ועניינים אחרים כגון אלה שאינם קשורים לנושא, ואף על פי כן הם המדוברים ביותר. אבל האויבים נחושים בדעתם להרוס את האנתרופוסופיה והם נזקקים להשמצות ולדיבה, ודוגמאות לכך ראינו לאחרונה כתופעה שלא היה ניתן להעלותה על הדעת לפני כן, לפני שהציוויליזציה הגיעה אל שפל המדרגה. כעת הן הפכו אפשריות. אני לא מעוניין להרחיב בפרטים שאפשר להשאירם לאחרים, שכנראה חשים גם הם עניין עמוק בגורלה של האנתרופוסופיה, אבל מכיוון שהתאפשר לי להיות איתכם כאן היום, אני רוצה להעלות בעיות אלו. עד כמה שמשמח להיות כאן, אינני יכול לעזוב כרגע את העבודה בדורנאך; תמיד יש שני צדדים לכל דבר. בדורנאך זקוקים לי, אבל מכיוון שאני שואב סיפוק עמוק מהשיחה הנוספת אתכם היום, הרשו לי להוסיף רק דבר אחד: מה שנחוץ ביותר כעת זה ללמוד להרגיש באופן אנתרופוסופי, להרגיש את החיים האנתרופוסופיים עמוק בליבנו. הדבר יכול להתרחש רק במצב של בהירות מלאה, לא בתוך עננות מיסטית. האנתרופוסופיה יכולה להיחשף לאור. תנועות אחרות, הטוענות לדמיון אליה, אינן יכולות להיחשף לאור. הן מרגישות בנוח באפלה של הכיתתיות. אבל האנתרופוסופיה יכולה לעמוד באור בכל הדרה; להפך, במקום שתתכווץ כתוצאה מהחשיפה לאור, היא נחשפת אליו בכל לבה, בחום הלב העמוק ביותר. השמצות אישיות בלתי מבוססות, שלפעמים מרחיקות לכת עד כדי כך שכבר אין להכיר את האדם המותקף, ניתן להוקיע בשל מה שהן. כאשר השנאה הוגנת, האנתרופוסופיה יכולה תמיד להשיב לה בצורה אובייקטיבית. אבל ויכוח אובייקטיבי דורש עיסוק בשיטות שמובילות לידע האנתרופוסופי. כל דיון אובייקטיבי אינו אפשרי מבלי לספק דרישה זו. כל אדם בעל לב ומחשבה בריאה יכול להבין את האנתרופוסופיה, אבל הדיונים על אודותיה צריכים להתבסס על לימוד שיטותיה ועל הבנה בנוגע למקורות הידע שלה. ניסויים, היקשים ומסקנות אינם מחליפים התפתחות פנימית; הם רק דורשים הכשרה, שכל אחד יכול לעבור. אדם חסר רקע אינו כשיר להתווכח בנוגע לאנתרופוסופיה, מבלי שיעבור הכשרה בשיטותיה.

אבל אנשי זמננו העצלים לא ייתנו לעצמם להתנסות בהכשרה כזו. הם נצמדים לדוֹגמה הטוענת שהאדם הגיע לשלמות, ואינם רוצים לשמוע מילה בנוגע להתפתחות. אך האדם לא זוכה בַטוב או בַאמת אם אינו פועל בלב לבה של ישותו החופשית כדי לסלול את הדרך עבורם. האנשים שמבינים אילו אימפולסים מהותיים נדרשים לצורך שיתוף הלב בחיי החברה האנתרופוסופית ובהנהגתה, אלה שיודעים כיצד להעריך את מניעיהם של אויבי האנתרופוסופיה, ימצאו בעזרת מעט רצון טוב את הכוח הדרוש להביא לסיום בריא של עניינים אלה, שהחברה עצמה להוטה להתמודד איתם, כפי שידעתם עוד בטרם פתחתי בשיחה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *