מאת גלעד אלון

גלעד אלון, לומד אנתרופוסופיה מזה יותר מימי דור. ממייסדי עמותת שקד בקרית טבעון ופעיל בה לאורך השנים. שותף בחנות "קרון הספרים". כותב  ב"אדם עולם". מנחה קבוצות לימוד בנושאי כלכלה, חברה ופוליטיקה לפי שטיינר.

"מיהו יהודי?" הוא אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים בחברה שלנו. ויכוחים ארוכים בתקשורת, דיונים ארוכים בערכאות המשפטיות הגבוהות ביותר ושלל תעלולים בספר החוקיים מאפיינים את הנושא. הוא משפיע באופן ישיר על חייהם של רבים בארצנו. עולי ברה"מ, ערבים, עובדים זרים וסתם כאלה שאינם עונים על הגדרות האורתודוקסיה היהודית השוררת במקומותינו.

אך ראשית לכל, אולי כדאי שנבחן מהי אותה "יהדות" שאותה מקיימים (או לא) "היהודים".

היהדות המוכרת לנו החלה עם חורבן בית שני. החלו אז מספר תהליכים: מרכז הפעילות הדתית עבר מסדרי הקורבנות והפולחן במקדש אל התפילה ובית הכנסת. סוכני השינוי המרכזיים היו החכמים שעבורם עבודת הקודש הייתה התפילה והלימוד. הם אלה שיצרו את אבני הפינה של התרבות היהודית, המשנה, התלמוד וכל הספרות שבאה אחריהם.

שינוי שני חשוב ביותר, התחולל לאורך מספר מאות שנים. מקבוצה אתנית בעלת זהות טריטוריאלית ברורה (ארץ ישראל) ושלטון עצמי (בית דוד, החשמונאים והורדוס) או סממניו (הסנהדרין, סמיכת רבנים רק בא"י) התפזרו היהודים ברחבי העולם (הגולה) והפכו לקבוצות קבוצות נטולות סממן טריטוריאלי ברור. הן קיבלו זהות עצמית ברורה ומובחנת של קבוצת מיעוט.

מתוך החיים בקרב קהילת רוב אחרת, אימצו היהודים, בכל אתר ואתר, מנהגים ומאפייני תרבות מקומיים. בכל מקום התרחקו היהודים מהשפה העברית שנשארה רק לשון הקודש ללימוד ותפילה. גם כשהשתמשו באותיות העבריות היה זה בשפת המקום – ערבית , גרמנית (יידיש), ספרדית (לדינו) אותן כתבו באותיות עבריות.

כקבוצת מיעוט, הם גם לא נשאו בשום אחריות שלטונית כלפי החברה הכללית וכלפי המדינה.

כקבוצת מיעוט נבדל בכל, ופעמים רבות אף נרדף ומקופח, נשארה מסגרת החיים הדתית, המסגרת היחידה. התפתחה מעט מאוד תרבות שהיום היינו מכנים אותה חילונית או חופשית.

נסכם: היהדות ניתנת להגדרה במספר מאפיינים: גלות, קבוצת מיעוט, דתיות, שפה מקומית (או אחרת) ולא עברית, אי קיום תרבות לא דתית, חברה פטריאכלית הנשלטת על ידי ברית של רבנים ובעלי הון (גבירים).

הנה הגיעה אמצע המאה התשע-עשרה ולמרחבים המזרח אירופאים (בהם התגוררו כ-90% מהיהודים) החלו להגיע רעיונות חדשים: הנאורות, המודרנה, המהפכה התעשייתית, החילון ורעיון הלאומיות.

הלוחות הטקטוניים החלו לזוז. השכלה, יציאה ממסגרת הדת הנוקשה, הגירה מסיבית לעולם החדש וניצני רעיונות לאומיים הפכו למרכיבי יסוד שערערו את הסדר הישן של היהדות.

המודרנה, החילון (והאנטישמיות) יצרו את המרחב שאיפשר את השינוי שהביא לפריחת רעיונות כמו "ריכוז טריטוריאלי", "מדינת היהודים" ועוד.

לפני כמאה וארבעים שנה החל קילוח דק, שילך ויגבר, של יהודים שהעדיפו יצירת מרכז חברתי/פוליטי שייהפך למסגרת פוליטית עצמאית בארץ ישראל.

מפאת חוסר מקום לא נתעכב כאן על משמעותה של שואת יהודי אירופה ועל סיועה לתהליך זה, אך עיקרי הדברים ברורים.

בתוך התהליך הגדול הזה התחוללו שינויים בסיסיים. הצלחת הפרויקט והקמת ישות פוליטית עצמאית – מדינת ישראל – יצרו מציאות אחרת לגמרי מאופי החיים של הקהילה היהודית המסורתית.

* אנחנו קהילת רוב.

* יש לנו עצמאות פוליטית ברורה ומקובלת בעולם.

* מדינה דמוקרטית

* שפתנו עברית.

* תרבותנו חופשית, כשהדת המסורתית מכוונת את חייה של קבוצת מיעוט.

* פיתחנו חיי רוח מקיפים הכוללים את כל מאפייני ומרכיבי התרבות האנושית, מדע, אקדמיה, ספרות, מחול, מוזיקה, ציור ועוד ועוד הקשורים אל התרבות העולמית ויונקים ממקורות רבים ושונים.

* זהותנו נבנית על המוצא היהודי ההיסטורי ועל היותנו חלק אינטגרלי מ"משפחת העמים" ומהתרבות העולמית על כל רבדיה.

מכאן יובן שההגדרה הנכונה לזהות שנבנתה כאן בתהליך של מאה וארבעים שנה איננה עוד "יהדות" אלא "ישראליות" (ממוצא יהודי). ואנחנו "ישראלים" (ממוצא יהודי).

כך הופכת השאלה שהוצגה בתחילת המאמר "מיהו יהודי?" ללא רלוונטית מכיוון שעל השאלה "מיהו ישראלי?" – ניתנה תשובה ברורה.

יוצא מכך, שגם את הגיליון של 'אדם עולם', בנושא: "אנתרופוסופיה ויהדות" יש לבחון לאור ההבנות המוצגות לעיל. האם הנושא הופך מיותר? הוא בטח הופך לפחות טעון ויותר אקדמי/אינטלקטואלי ומעניין כמו שורת נושאים אחרים "אנתרופוסופיה ובודהיזם" "אנתרופוסופיה ואיסלאם" או כל נושא שייבחר. כתמיד באה האנתרופוסופיה לעזרתנו. כמו כל נושא שנבחר לבחון, גם להבנת מושגים כמו "יהדות", הלאומיות הישראלית והציונות, אנחנו יכולים רק להיתרם מההעמקה בתובנות ששטיינר והאנתרופוסופיה מעניקים לנו.