רודולף שטיינר

הרצאה עשירית

ניתנה בדורנאך, 23 בספטמבר 1924 GA238

תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר

סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בכל מקרה, מההרצאה האחרונה שלנו יכולתם להיווכח כי בן האדם כיום, המעוצב כפי שהוא בטבע הגוף שלו ובחינוכו, איננו יכול להביא בקלות להיוולדות הנוכחית שלו תכנים רוחיים כאלו המבקשים להיכנס מהיוולדויות קודמות. הוא אפילו איננו יכול לעשות כן בעת שהיוולדות הנוכחית הזאת משונה ובלתי רגילה כל כך כמו זאת שאודותיה דיברתי ביום ראשון שעבר. משום שלמעשה, אנחנו חיים בתקופה של האבולוציה של הנפש הרוחית, המודעת. זוהי האבולוציה של הנשמה המפתחת באופן מיוחד את השכל, זאת אומרת, היכולת של הנפש השולטת בכל החיים כיום, מבלי להתחשב עד כמה בני האדם יתחננו ללב, לסנטימנט ולרגש. זוהי היכולת של הנפש בעלת היכולת הגדולה ביותר לשחרר את עצמה מהתכונות האנושיות הבסיסיות, ממה שהאדם נושא בחובו בהווייתו הפנימית כנפש.

תודעה מסוימת של גאולה זאת של החיים האינטלקטואליים אכן מוצאת את דרכה כאשר בני אדם מדברים על השכל הקר שבאמצעותו בני האדם מבטאים את האגואיזם שלהם, את העדר הסימפאטיה והרחמים כלפי שאר האנושות, וכמובן גם לא לאלו הקרובים אליהם ביותר בחייהם. כשמדברים על הקור של השכל, מעלה האדם בדעתו את ההמשך של כל אותם נתיבים המובילים, לא אל האידיאלים של הנפש, אלא תכנון חיי האדם על פי עקרונות תועלתנות וכיוצא בזה.

בכל הדברים האלה אנשים מבטאים תחושה כיצד היסוד של השכל והרציונאליות משחרר את עצמו בקרב בן האדם ממה שהוא אנושי באמת. ואכן אם יכול האדם לראות באופן מלא עד כמה הנפשות כיום נעשו אינטלקטואליות, הוא יכול להבין בכל מקרה לגופו כיצד הקארמה חייבת להביא לנפשות בנות זמננו את הרוחיות הנעלה דרכה חלפו בתקופות מוקדמות יותר. אני מבקש ממכם לבחון את הדברים האלה: הבה נבחן מקרה רגיל. הבאתי בפניכם דוגמא מיוחדת בפעם שעברה, אבל הבה ניקח את המקרה הרגיל של נפש שחייתה במאות שלפני המיסטריה של גולגותא או אפילו לאחר המיסטריה של גולגותא בדרך כזאת שלוקחת את העולם הרוחי כדבר מובן מאליו. הבה נחשוב על בן אדם שבחיים כאלה יכול היה לדבר על העולם הרוחי מתוך חווייתו הוא כעולם שאיננו פחות אמיתי וקיים מאשר העולם רב הצבעים, החם והקר של החושים.

כל הדברים האלו קיימים בתוך הנפש. ובהפוגה שבין המוות לבין לידה מחודשת, או בהפוגות חוזרות מסוג כזה, כל הדברים האלו יצרו יחסים עם העולמות הרוחיים או ההירארכיות העילאיות. דברים רבים ושונים פעלו בנפש כזאת.

אבל כעת, נאמר באמצעות התרחשויות קארמאטיות, נפש כזאת חייבת להיוולד בגוף המכוון לגמרי לאינטלקטואליות, גוף שיכול לקבל מהתרבות הנוכחית רק את התפיסות העכשוויות המתייחסות, ככלות הכול, רק לדברים חיצוניים. במקרה כזה רק זה יתאפשר, עבור ההיוולדות הנוכחית: הרוחיות שבאה מזמנים קדומים תיסוג אל התת מודע. ואישיות כזאת תתגלה באינטלקט אותו הוא מפתח אולי אידיאליזם מסוים, נטייה לכל אורח של טוב ויפה ואידיאלים אמיתיים. אבל הוא לא יגיע לנקודה של העלאת הדברים הצפונים בנפשו מהתת מודע לתודעה רגילה. קיימות נפשות רבות כאלו כיום. ולגבי מי שאכן מסוגל לצפות בעין מאומנת בדברים רוחיים, פרצופים רבים כיום מסתירים מה שמופיע בגלוי בבעל הפרצוף. משום שהפרצוף אומר: בבסיס הנפש קיימת רוחיות רבה, אולם ברגע שבן האדם מדבר, אין הוא מדבר כלל אודות הרוחניות. בשום תקופה זה לא היה ברמה כזאת כמו היום, שפרצופיהם של בני האדם סותרים את מה שהם עצמם אומרים ומכריזים.

אנו חייבים להבין כי עוצמה ואנרגיה, התמדה והתלהבות קדושה הינם חיוניים כדי להתמיר לרוחניות את האינטלקטואליות שככלות הכול שייכת לתקופה הנוכחית. דברים אלו הינם נחוצים כדי שהמחשבות והרעיונות של בני האדם כיום יוכלו להעפיל אל העולם הרוחי וכדי שבן האדם ימצא את הנתיב של רעיונות כלפי מעלה אל הרוחי לא פחות מאשר מטה אל הטבע. וכדי שנבין זאת, אזי עלינו להבין על נכונה שהאינטלקטואליות מלכתחילה מעמידה את המכשול הגדול ביותר אותו אפשר להעלות על הדעת לגילוי תוכן רוחי כלשהו הקיים בנפש. רק בעת שאנו מודעים לכך ממש, רק אז אנחנו, כאנתרופוסופים, נמצא את ההתלהבות האמיתית הפנימית. אזי נקבל מצד אחד את הרעיונות של האנתרופוסופיה שאכן חייבת להתחשב באינטלקטואליות של התקופה, שחייבת להיוותר, אם אפשר לומר כך, הכסות של האינטלקטואליות בת זמננו. אזי אנו נתמלא בתודעה שעם הרעיונות של האנתרופוסופיה, כפי שהם מתייחסים, לא רק לעולם החושים לבדו, שאנו מיועדים למעשה לאחוז במה שאליהם הם מתייחסים, זאת אומרת, הרוחי. כדי להיכנס עמוקות ובאופן שיטתי לרעיונות של האנתרופוסופיה – הרי שזה כמפלט האחרון שלבטח ינחה את בני האדם כיום מעלָה אל הרוחניות, במידה והם רק יחפצו.

אולם, ידידי היקרים, מה שאמרתי במשפט האחרון הזה, יכול להיאמר אל נכונה רק בנוגע לשני או שלושת העשורים האחרונים. לפני כן אי אפשר היה לומר זאת. משום שלמרות ששלטונו של מיכאל החל כבר מסוף שנות השבעים^[1], בכל אופן לפני כן קרה שהאידיאות אותן העניקה התקופה כוונו באופן חזק ומיוחד כל כך לעולם החושים, כך שאפילו עבור האידיאליסט להתעלות מהאינטלקטואליות לרוחניות היה אפשרי רק במקרים נדירים ויוצאי דופן בשנות השבעים, השמונים והתשעים של המאה שעברה.

כיום אביא בפניכם דוגמא שתחשוף את תוצאות העובדה הזאת. אראה לכם באמצעות דוגמא עד כמה עצום ובלתי נמנע פועל כוח בתקופה זאת כדי להסיג ולסכור את התכנים הרוחיים הצפים ועולים מחיים קודמים בנפשות בני האדם. יתר על כן, בסוף המאה התשע עשרה תכנים רוחיים כאלו חייבים היו לסגת ולפנות דרך לאינטלקטואליות, אילו היו אמורים לגלות את עצמם בכלל בדרך כלשהי.

בבקשה, הבינו אותי נכונה. הבה נניח שאישיות מסוימת החיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה נושאת בקרבה רוחניות רבת עוצמה מהיוולדויות קודמות. אישיות כזאת חיה ומוצאת את מקומה בתרבות ובחינוך של הזמן הזה (או של אותו זמן), שהינם אינטלקטואליים, אינטלקטואליים לחלוטין. באישיות אליה אני מתכוון, תוצאות הפעילות של הרוחניות הקודמת הינן עדיין חזקות כל כך עד שהן נדרשות לבוא לידי ביטוי, אבל האינטלקטואליות לא תסבול זאת. האדם מחונך באופן אינטלקטואלי. במערכת היחסים אליה הוא נכנס, במשלח ידו או במקצועו, בכל מקום הוא מתנסה באינטלקטואליות. באינטלקטואליות הזאת מה שהוא נושא בקרב נפשו איננו יכול להיכנס. בן אדם כזה יכול להיות מה שאנו עשויים לומר שהאנתרופוסופיה תהיה אל נכון ייעודו. אבל הוא איננו יכול להיות לאנתרופוסוף, הגם שעצם הדבר אותו הוא נושא בחובו מהיוולדות קודמת, אם זה יחדור אל האינטלקט, יוכל להיהפך לאנתרופוסופיה. אין זה יכול להיהפך לאנתרופוסופיה; זה נעצר במהרה; זה נרתע מהאינטלקטואליות. מה עוד יכולה לעשות אישיות כזאת? לכל היותר הוא ינהג באינטלקטואליות שוב ושוב כמשהו שאליו אין הוא חפץ להיכנס באמת, כך שבהיוולדות אחת או אחרת מה שהוא נושא בנפשו יוכל לבוא לידי ביטוי. כמובן שזה לא יבוא לידי ביטוי באופן מלא, משום שאין זה מתאים לתקופה. יש להניח שזה יהיה סוג של גמגום; אבל זה יהיה נראה לעין באיש כזה כיצד הוא נרתע ומתכווץ שוב ושוב לבל ירחיק לכת, מחמת היחשפותו הקרובה מדי לאינטלקטואליות של התקופה.

היום אני חפץ להביא בפניכם דוגמא לדבר זה ממש. אני אתחיל כשאזכיר לכם אישיות מהזמן העתיק אותה הזכרנו כאן שוב ושוב בכל אופני ההקשרים, אני מתכוון לאפלטון. באפלטון הפילוסוף של המאות החמישית והרביעית לפני הספירה חיתה נפש שצפתה מראש דברים רבים שהאנושות תחקור אותם במאות הבאות. זכרו כשהבאתי לתשומת לבכם את התכנים הרוחיים הגדולים של בית הספר בשארטר, כיצד התייחסתי לרוח האפלטונית שחיתה זמן רב בהתפתחות של הכריסטיאניות. ובמובן מסוים במורים הגדולים של שארטר הרוח האפלטונית הזאת התפתחה באופן אמיתי על פי האפשרויות של אותו זמן.

אנו חייבים להבין כי רוחו של אפלטון מסורה בראש ובראשונה לעולם האידיאות. אבל אל לנו להבין מכך כי "אידיאות" בעבודותיו של אפלטון הינן המפלצת המופשטת אותה מהוות האידיאות בנות זמננו, אם נכנע לתודעה הרגילה. עבור אפלטון, "אידיאות" היו, במידה מסוימת, מה שהאלים הפרסיים היו, האמשספאנדים אשר כישויות רוחיות סייעו לאהורמזדה. ישויות רוחיות פעילות ניתנות להשגה רק בחזון אימגינאטיבי – כך היו למעשה האידיאות של אפלטון. הייתה להן איכות קיומית, פרט לזה שהוא לא תיאר אותם יותר בחיוניות שבהם הדברים האלה תוארו בזמנים קודמים. הוא תיאר אותם לכאורה כצללים של ישויות. אכן כך נוצרות מחשבות מופשטות מעתה ואילך: האידיאות התקבלו על ידי בני האדם באופן שיש בו יותר ויותר צללים. אבל אפלטון, בהמשך חייו, התעמק למרות זאת בצורה מסוימת, כך שאפשר לומר: כמעט כל החוכמה של אותה זמן נמזגה לעולם האידיאות שלו. עלינו רק להתייחס לדיאלוגים המאוחרים שלו, ואנו נגלה את הדברים האסטרונומיים, האסטרולוגיים, הקוסמולוגיים, והפסיכולוגיים, האחרונים באים לידי ביטוי באופן מופלא ביותר, ועניינים הנוגעים להיסטוריה של האומות. כל הדברים האלו התגלו באפלטון במעין רוחניות, אשר, אם אתאר אותה כך, מעדנת ומצלילה את הרוחי לצורה של האידיאה.

אבל אצל אפלטון הכול מלא חיים, ומעל הכול אצל אפלטון ההבחנה הזאת הינה חיה; כי האידיאות הינן היסודות של כל הדברים הקיימים בעולם החושים. לכל מקום אליו נפנה את תשומת לבנו בעולם החושים, בכל מה שאותו נראה, מהווה את הביטוי החיצוני וההתגלות של האידיאות.

עם כל זאת נכנס לעולם התפיסות של אפלטון עדיין יסוד אחר שאכן נעשה מפורסם מאוד בכל העולם באימרה מאוד בלתי מובנת ושנעשה בה שימוש לא ראוי – אני מתכוון לאימרה "אהבה אפלטונית". האהבה שהינה רוחנית לפנָי ולפנים, ששמה הצידה עד כמה שאפשר את אותו אגואיזם המעורב לעתים קרובות כל כך עם אהבה – מסירות מלאת רוחניות זאת אל העולם, לחיים, לאנושות, לאלוהים, לאידיאה, הינה משהו המפעפע עמוקות בתפיסה האפלטונית אודות החיים. זהו דבר שלאחר מכן נסוג בתקופות מסוימות רק כדי להתלקח מחדש שוב באופן חוזר. משום שהאפלטוניות נספגה על ידי בני האדם בכל הדורות. שוב ושוב במקום זה או אחר זה נהפך לדבר שבאמצעותו בני האדם התעלו. והאפלטוניות, כפי שאנו יודעים, נכנסה באופן רב משמעותי לכל מה שנלמד בבית הספר של שארטר.

לעתים קרובות ראו את אפלטון כמבשר של הכריסטיאניות. אבל לדמות את אפלטון כמבשר הכריסטיאניות, משמעותה חוסר הבנת האחרונה, משום שכריסטיאניות איננה תורה, היא זרם של חיים שהחל מהמיסטריה של גולגותא. רק מהמיסטריה של גולגותא אנו יכולים לדבר על כריסטיאניות אמיתית. בכל אופן, אנו יכולים לומר כי היו כריסטיאנים לפני המיסטריה של גולגותא במובן הזה, שהם העריצו את ישות השמש והכירו בישות השמש את הדמות הנעלה שבהמשך נודע ככרייסט בקרב החיים הארציים של המין האנושי. אם, בכל אופן, אנו מדברים אודות מבשרי הכריסטיאניות במובן זה, אנו חייבים להוסיף את המושג לתלמידים הרבים של המיסטריות העתיקות, שבקרבם אכן נוכל לכלול את אפלטון. אבל אנחנו חייבים להבין את העניין אל נכונה.

כבר דיברתי במקום זה לפני כמה זמן אודות אמן צעיר שגדל בזמן שאפלטון עדיין היה בחיים, לא בדיוק בבית הספר של הפילוסופים של אפלטון, אבל תחת השפעתו של אפלטון. אכן כבר ציינתי עניין זה לפני שנים רבות. בינתיים בן האדם הזה חלף כמה היוולדויות חוזרות ושוב ונולד, לא בפילוסופיה האפלטונית אלא ברוחו של אפלטון. הוא שב ונולד כגיתה, כשהוא מתמיר באופן קארמאטי בתחום היופיטרי מה שבא אליו מהיוולדויות קודמות, ובמיוחד מזאת שבה הוא השתתף בזרם האפלטוני, כך שזה הפך לסוג החוכמה שאכן ספוגה בכל התכנים שבעבודותיו של גיתה. ואכן כך אנו יכולים להפנות את מבטנו למערכת יחסים אצילית וטהורה בין אפלטון לבן אדם זה – לא אומר "תלמיד" – אלא חסיד של אפלטון. כפי שאמרתי, הוא לא היה פילוסוף אלא אמן באותה היוולדות יוונית. בכל אופן עינו של אפלטון נחה עליו וקלטה את ההבטחה העצומה ששכנה באיש הצעיר הזה.

כעת היה קשה מאוד עבור אפלטון לשאת את התקופות הבאות, מבעד לעולם העל חושי, מה שהוא נשא בתוך נפשו בהיוולדותו כאפלטון. הדבר היה קשה מאוד עבורו. למרות שהאפלטוניות האירה פה ושם, בעת שאפלטון עצמו התבונן מטה על האפלטוניות שהתפתחה כאן עלי אדמות, הרי שהדבר היווה לגביו מדי פעם מטרד נוראי בחייו העל חושיים כנפש ורוח.

אינני מתכוון שיש להטיל דופי במה שחי הלאה כאפלטוניות, או לבקרה באופן חמור. אין צורך לומר שנפשו של אפלטון מסרה באופן חי אל התקופות הבאות טיפין טיפין ועוד יותר, ממה ששכן בקרבו. אבל מעל הכול, אפלטון היה עדיין מאוחד עם המיסטריות העתיקות, שאודותיהן אמרתי שתורת האידיאות שלו הכילה אימפולס פרסי קדום – אפלטון ניצב בפני קושי עצום כשהיה צריך לשוב ולהיוולד עלי אדמות. לאחר שיישב את ההדורים בין המוות ללידה מחודשת – ובמקרה שלו היה זה זמן ארוך למדי – הוא מצא כי קשה לו ביותר להיכנס לתקופה הכריסטיאנית, שאליה, ככלות הכול, הוא היה חייב להיכנס. וכך למרות שבמובן מסוים תיארתי כעת את אפלטון כמבשר הכריסטיאניות, למרות זאת הזיקה הכללית של נפשו הייתה כזאת שהדבר היווה עבורו קושי עצום, כשהיה מוכן לרדת שוב אלי אדמות, למצוא גוף חי שבאמצעותו הוא יעביר את האימפולסים הקודמים באופן שכעת הם יתגלו שוב עם גוונים כריסטיאניים.

יתר על כן, אפלטון היה יווני. הוא היה יווני מלפני ולפנים, יחד עם כול האימפולסים המזרחיים שהיו עדיין ליוונים, ושלרומאים לא היו כלל. במובן מסוים אפלטון היה נפש שנשאה את הפילוסופיה מעלה אל מדרגה פואטית נעלה. הדיאלוגים של אפלטון מהווים מעשה מחשבת אמנותית. בכל מקום מצויה הנפש החיה, בכל מקום האהבה האפלטונית אותה עלינו להבין במשמעותה האמיתית והמעידה על מקורה המזרחי.

אפלטון היה יווני, אבל התרבות שרק בתוכה היה עליו להיוולד, מאחר והיה כעת בשל להיוולד מחדש, מאחר וכעת הוא התבגר עבור העולם העל חושי – תרבות זאת הייתה רומית ונוצרית.

בכל אופן, אומר זאת כך, הוא חייב לאזור אומץ. וכדי לדכא את הגורמים ההתנגדותיים בקרבו, הוא חייב לאזור את כל כוחותיו. משום שהייתה זאת משימתו של אפלטון לדחות את היסוד הרומי היבש, הענייני והרשמי, ולמעשה לדחות את כל מה שהוא רומי.

וכמו כן היה משהו בטבעו שהקשה עליו לקבל את הכריסטיאניות, משום שהוא עצמו ייצג במובן מסוים את התפיסה הגבוהה ביותר בעולם שקדמה לכריסטיאניות. יתר על כן, גם העובדות החיצוניות גילו כי הישות האמיתית של אפלטון לא יכלה לצלול בקלות מטה אל היסוד הכריסטיאני. מהו הדבר שירד מטה אל הכריסטיאניות כאן בעולם החושים? הייתה זאת הניאו אפלטוניות, אבל היה זה משהו שונה לחלוטין מהאפלטוניות האמיתית. אנו זוכרים כיצד התפתח סוג מסוים של גנוסיס אפלטוני וכדומה, אבל לא הייתה שום אפשרות ליישם בכריסטיאניות את עצם המהות של אפלטון. כך היה קשה הדבר עבור אפלטון, מתוך כל הפעילות שהוא נשא בחובו בישות האפלטונית ואת התוצאות אותן הוא חייב כעת להביא עימו אל העולם – היה קשה לו לרדת בכל דרך. היה עליו להפחית לכאורה את כל פעילותו.

וכך היה שהוא שב ונולד במאה העשירית בימי הביניים כנזירה רוזוויתה^[2] – אותה רוזוויתה שנשכחה למרות אישיותה הדגולה מהמאה העשירית, שאכן קיבלה את הכריסטיאניות באופן האפלטוני האמיתי ושנשאה אל הטבע האירופאי בימי הביניים הרבה מאוד מאפלטון.

היא השתייכה למנזר של גנדרסהיים בברונסוויק והעניקה ללא גבול מהאפלטוניות לטבע האירופאי של ימי הביניים. האמת היא שרק בתור אישה התאפשר הדבר באותו זמן. לולא הופיע אפלטון במאפיינים וגוונים נשיים, הוא לא היה יכול לקבל את הכריסטיאניות בפנימיותו באותה תקופה. אבל גם היסוד הרומי היה חזק בכל התרבות של אותו זמן אותה היה צריך לקבל. אם להביא כך את הדברים, היה הכרח לקבל זאת. וכך אנו רואים את הנזירה רוזוויתה מתפתחת לאישיות יוצאת הדופן שהיא הייתה, כותבת דרמות בלטינית בסיגנון של המשורר הרומי טֶארֶאנס,^[3] דרמות בעלות משמעות בלתי רגילה.

רואים אתם, בקלות מדהימה ניתן לסלף את אפלטון בכל עת שהוא פונה אל מישהו. לעתים קרובות תיארתי כיצד פרידריך הֵאבל ערך הערות למחזה – זה לא חרג מעבר להכנה – פרידריך האבל ערך הערות למחזה שבו הוא יעניק טיפול מבדח לנושא הבא: אפלטון שנולד מחדש יושב על ספסלי הלימוד של בית הספר היסודי. אין צורך לומר שזה היה שיגיון פואטי סתמי, אבל זה היה רעיונו של האבל: אפלטון שב ונולד כנער בבית ספר והמנהל נותן לו להאזין לדיאלוגים האפלטוניים, ואפלטון עצמו, בגוף אדם, מקבל את הביקורת הגרועה ביותר ביחס לביאורי הדיאלוגים האפלטוניים. האבל רשם את ההערות הללו כנושא למחזה שמעולם הוא לא פיתח אותו. בכל זאת זה מראה, כמעשה להטים, עד כמה קל לטעות בהבנת אפלטון. ובכן זהו דבר שמעניין אותי באופן מיוחד במעקב אחרי הזרם של אפלטון. משום שחוסר ההבנה הזאת עצמה מעניקה הדרכה יוצאת מן הכלל במציאת הנתיבים הנכונים של המשך החיים וההתקדמות של האינדיבידואל אפלטון.

אכן הדבר מעניין ביותר. היה פילוסוף גרמני (אינני זוכר את שמו, כנראה שמידט או מילר), שבתוקף למדנותו "הוכיח" באופן ודאי שהנזירה רוזוויתה כתבה רק מחזה אחד, שאין לייחס אליה דבר, והכול היה זיוף של יועץ כלשהו של הקיסר מקסימיליאן. כמובן שכל ההוכחה הזאת הינה שטות, אבל זהו עצם העניין. אפלטון איננו יכול להתחמק שיבינו אותו באופן שגוי.

וכך אנו רואים שמופיעה באישיות של הנזירה רוזוויתה מהמאה העשירית, מהות רוחנית אפלטונית וכריסטיאנית רבת עוצמה המאוחדת עם הרוח הגרמנית של מרכז אירופה. ובאישה זאת חיתה, אם אפשר לומר זאת, כל תרבות זמנה. היא הייתה אל נכון אישיות מדהימה. והיא השתתפה יחד עם אחרים באותן התפתחויות על חושיות אודותיהן סיפרתי לכם. אני מתכוון למעבר של המורים של שארטר אל העולם הרוחי, הירידה של אלו שהיו אז האריסטוטליאנים, והחניכה המיכאלית. אבל היא השתתפה בכל הדברים האלה באופן משונה ביותר. אפשר לומר: הנה הרוח הגברית של אפלטון והרוח הנשית של הנזירה רוזוויתה נאבקים זה בזה, עד כמה שלשניהם היו הפירות של האינדיבידואליות הרוחית. אם להיוולדות אחת לא היה שום משמעות, כפי שזה הדבר בדרך כלל, הרי שמאבק פנימי כזה לא יכול היה להתרחש לאחר מכן. אבל באינדיבידואליות הזאת זה אכן התרחש ולמעשה זה נמשך בכל מהלכי הזמן הבאים.

ולבסוף אנו רואים את האינדיבידואל בשל לשוב אלי אדמות פעם נוספת במאה התשע עשרה. הוא הפך לאינדיבידואל מאותו סוג שתיארתי לעיל כמקרה היפותטי. משום שכל הרוחניות של אפלטון נסוגה אחור, הסתגרה ונשנקה לנוכח האינטלקטואליות של המאה התשע עשרה שאליה הוא לא יתקרב.

וכדי להקל על התהליך הזה התפקיד הנשי של הנזירה רוזוויתה נוצק באותה נפש. כך בעת שהנפש מופיעה בבמה, כל מה שהיא קיבלה בהיוולדותה כאישה, גדולה וזוהרת כפי שהיא הייתה, מקל עליה לדחות את האינטלקטואליות המודרנית בכל מקום שהיא איננה רצויה.

כך ניצבת האישיות עלי אדמות מחדש במאה התשע עשרה. היא צומחת לתוך האינטלקטואליות של המאה התשע עשרה, אבל מאפשרת לזה להתקרב אליה רק במידה מסוימת, באופן חיצוני, בשעה שבפנימיות היא נרתעת באופן מתמיד ממנה. האפלטוניות מתגלה בתודעתה לא באופן אינטלקטואלי, משום ששוב ושוב, בכל מקום שהיא יכולה, היא מדברת כיצד האידיאות חיות בקרב כל הדברים.

החיים באידיאות נהפך כמובן לעניין מוחלט עבור האישיות הזאת. אבל גופה היה כזה שלאדם היה תמיד הרושם הזה: הראש פשוט איננו יכול לתת ביטוי לכל האפלטוניות השואפת להתגלות דרכה. אבל מאידך גיסא יכול לנבוע ממנה באופן יפה, ואפילו ברוב הדר, מה שמסתתר מאחורי המילה "אהבה אפלטונית".

יָתֵר על כן, בימי נעוריה לאישיות זאת היה משהו בדומה לאינטואיציה-חלומית, כיצד מרכז אירופה איננו יכול להיות וככלות הכול לא יהיה רומי אמיתי. משום שאכן היא עצמה חיתה כנזירה רוזוויתה. כך בנעוריה היא ייצגה את מרכז אירופה כיוָון המודרנית. כאן אנו רואים את האפלטוניות שלה פורצת החוצה. והיא מייצגת את התחום המחוספס יותר שניצב מול יוון העתיקה, זאת אומרת מקדוניה, כמו מזרח אירופה כיום. חלומות משונים התחוללו בקרב האישיות הזאת, חלומות שמהם אפשר לראות, וזה היה מעניין ביותר, כיצד היא חפצה לתפוס את העולם המודרני שהיא עצמה חיתה בו, בדומה ליוון ומקדוניה. שוב ושוב, במיוחד בימי נעוריה, צץ האימפולס לתפוס את העולם המודרני – את אירופה הנרחבת – כיָוון ומקדוניה בקנה מידה גדול.

האישיות אודותיה אני מדבר איננה אלא קארל יוליוס שרואר.^[4] בעזרת כל מה שאספתי ביחד, כל מה שאתם צריכים לעשות זה לקרוא את כתביו של קארל יוליוס שרואר. כבר מההתחלה הוא מדבר באופן אפלטוני לגמרי. אבל זה מוזר כל כך: עם ביישנות נשית, אוכל לומר, הוא נזהר שלא לחדור אל האינטלקטואליות היכן שאין לו שימוש לכך.

כשהוא דיבר אודות נובאליס^[5], שרואר אהב לומר לעתים קרובות: נובאליס – הינו רוח שאין האדם יכול להבינה באמצעות האינטלקטואליות המודרנית שכל מה שהיא יודעת זה ששתיים כפול שתיים זה ארבע.

קארל יוליוס שרואר כתב את ההיסטוריה של השירה הגרמנית במאה התשע עשרה. בהיסטוריה הזאת, בכל מקום שאליו יוכל לפנות האדם עם רגש אפלטוני, הרי שזה טוב מאוד, אבל בכל שנדרשת האינטלקטואליות, הרי שבאופן פתאומי השורות נמוגות לכאורה ללא כלום. אין הוא דומה כלל לפרופסור. הוא כותב דפים רבים אודות אנשים שנעלמו תחת מסך שתיקה על ידי ההיסטוריה הרגילה של הספרות, בה בשעה שאודות המפורסמים הוא כותב לא יותר מכמה שורות.

(כאן קיים פער בסטנוגרמה. לפי כמה אנשים שהשתתפו בהרצאה, רודולף שטיינר דיבר אודות כריסטיאן אוזר, אביו של קארל יוליוס שרואר, כהיוולדות החוזרת של סוקראטס).

כשהתפרסמה לראשונה ההיסטוריה הזאת של הספרות, חככו מלומדי הספרות את ידיהם בהנאה! אחד מהמפורסמים ביותר ביניהם, קארל קוּה, הצהיר: ההיסטוריה הזאת של הספרות כלל לא נכתבה על ידי הראש אלא זרמה בפשטות דרך שורש כף היד.

קארל יוליוס שרואר פירסם גם כן מהדורה של פאוסט. פרופסור, בעיר גרץ, שבדרך כלל היה איש נחמד – כתב על זה ביקורת נוראית כל כך, שאני מאמין שלפחות עשרה דו קרבות נערכו בין הסטודנטים בגרץ בעד ונגד שרואר.

אכן היה כאן חוסר הבנה נוראי, כישלון להכיר בדבר. הערכה עלובה זאת אודות שרואר התפשטה במידה כזאת שבמקרה אחד באירוע חברתי בווימר שבו נוכחתי, התרחש הדבר הבא: באותו חוג אריק שמידט היה אישיות מכובדת מאוד והשתלט על כל דבר כשהיה נוכח. השיחה נסבה על השאלה, מי מבין הנסיכים והנסיכות שבחצר המלכות בווימר היה חכם ומי היה טיפש. הדבר נדון בכל הרצינות ואריק שמידט הצהיר: הנסיכה רֶאוס (Reuss) (היא הייתה אחת מבנות הדוכסית הגדולה ראוס) – הנסיכה ראוס איננה אישה חכמה, משום שהיא רואה בשרואר אדם גדול. זה היה נימוקו!

אבל אתם חייבים לעבור על כל עבודותיו, עד לאותו ספרון קטן ויפהפה "גיתה והאהבה"^[6], משום ששם אתם אכן תמצאו מה שאפשר לומר ללא אינטלקטואליות אודות האהבה האפלטונית בעצם החיים הממשיים. משהו בלתי רגיל ניתן לנו בסגנון ובטון של ספר קטן זה, "גיתה והאהבה". זה בא אלי בנעימות בהזדמנות אחת בעת שדנתי בספר עם אחותו של שרואר. היא כינתה את הסגנון "מלא מתיקות מרוב בשלות"^[7] – ביטוי נאה. וזה באמת כך. זה לגמרי – אינני יכול לומר במובן זה מרוכז מאוד – אבל בכללותו זה כל כך מעובד, עדין כל כך בצורתו. אכן, עידון היה תכונה יוצאת דופן של שרואר.

אבל הרוחיות האפלטונית הזאת, הדוחה אינטלקטואליות, האפלטוניות הרוחית הזאת שלא רצתה להיכנס לגוף הזה, יצרה בו זמנית רושם חזק ויוצא דופן, משום שכאשר היה מתבונן אדם בשרואר, הוא היה תופס בוודאות: נפש זאת איננה נוכחת באופן מלא בגוף. ואז כשהזדקן יכול היה האדם לראות כיצד הנפש, שאיננה חפצה באמת להיכנס לגוף של אותו זמן, נסוגה אט אט מהגוף. תחילה האצבעות תפחו והתעבו. אזי הנפש נסוגה יותר ויותר, וכפי שאנו יודעים, סופו של שרואר שסבל מחולשה שכלית של גיל מתקדם. מאפיינים מסוימים של שרואר, לא כלל האישיות, אלא מאפיינים מסוימים, נלקחו לדמות שיצרתי, קפסיוס, פרופסור קפסיוס, במחזות המסתורין.

כאן יש לנו דוגמא יוצאת מהרגיל של העובדה שהזרמים הרוחיים של הזמן העתיק יכולים לבוא אל הזמן הנוכחי רק תחת תנאים מסוימים. ויכול האדם לומר נכונה שאצל שרואר הרתיעה מהאינטלקטואליות הייתה המאפיין שלו. אילו היה רוכש את האינטלקטואליות, לוא היה מצליח לאחד אותה עם הרוחיות של אפלטון, הרי שהאנתרופוסופיה עצמה הייתה מופיעה שם.

וכך אנו רואים בקארמה שלו שאהבתו האבהית לחסידו גיתה, אם אוכל לתאר זאת כך, מותמרת.^[8] היא הופיעה בדרך שתיארתי לכם, משום שבאותה תקופה עתיקה אפלטון אהב אותו ממש באופן אבהי. אנו רואים את האהבה הזאת מועברת באופן קארמאטי; שרואר הופך למעריץ חם של גיתה. כך זה מופיע פעם נוספת.

היה משהו אישי בלתי רגיל בהערצתו של שרואר לגיתה. בגילו המופלג הוא חפץ לכתוב ביוגרפיה של גיתה. לפני שעזבתי את וינה בסוף שנות השמונים הוא סיפר לי על זה ולאחר מכן כתב לי על כך. אבל על הביוגרפיה הזאת של גיתה שהוא היה שמח לכתוב, הוא לא כתב דבר בתחושה שונה מזה: הוא אמר: גיתה מופיע בנפשי באופן מתמיד. היה לזה תמיד את האופי האישי שאכן נקבע מראש באופן קארמאטי כפי שציינתי כאן.

הביוגרפיה של גיתה מעולם לא נכתבה, משום ששרואר נכנע לחולשת השכל של גיל מופלג. אבל אכן אנו יכולים למצוא פירוש בהיר אודות מאפייני כתיבתו אם נדע את מה שקדם, אותו הסברתי כעת.

כך במאפיין שנשכח כמעט כליל של שרואר, אנו רואים את הגיתיאניזם שנבלם לפני הסף של האינטלקטואליות שהותמרה לרוחיות. ואם אוכל להציג כך את הדברים, אי אפשר לעשות שום דבר אחר, מהרגע שקיבלנו תמריץ משרואר, מאשר לשאת את הגיתיאניזם הלאה אל האנתרופוסופיה. לא היה שום כיוון אחר לקחתו. שוב ושוב תמונה רבת משמעות זאת (משום שכך זה היה עבורי) ניצבת לנוכח עיני רוחי: שרואר נושא את הרוחיות העתיקה של גיתה, דוחף אותה הלאה עד לנקודה של האינטלקטואליות. ואני מבין כיצד יש לתפוס שוב את גיתה עם האינטלקטואליות המודרנית, כשהוא מתעלה אל התחום הרוחי. משום שרק כך אנו נבין אותו באופן מלא. ותמונה זאת לא הקלה עלי את הדברים באופן כלשהו. משום שמחמת העובדה שמה ששרואר לא היה יכול לקבל באופן ישיר ומלא, שוב ושוב התערב במאמצי הנפשיים יסוד מסוים של התנגדות לשרואר.

כך לדוגמא, בעת שבטכניון בווינה ניהל שרואר כיתות תרגול בכתיבת הרצאות ומאמרים, נתתי פעם פירוש מסולף של מפיסטו סתם כדי לסתור את מדריכי שרואר שעימו באותו זמן עדיין לא היו לי יחסים חבריים ואינטימיים. אכן, התנגדות מסוימת רחשה בקרבי.

אבל כפי שאמרתי, מה עוד אפשר היה לעשות מאשר לשחרר את העומס שנוצר ולשאת את הגתיאניזם הלאה באופן ממשי אל האנתרופוסופיה!

כך רואים אתם כיצד ההיסטוריה העולמית סוללת את דרכה. משום שהיא בוחרת את דרכה באופן כזה שאנו יכולים להודות: מה שאנו מחזיקים כיום נובע עם מכשולים ובקשיים גדולים. אבל מאידך גיסא הדבר מתוכנן היטב.

קראו את תיאורי שירי התהילה הנפלאים אודות הנשיות בכתביו של קארל יוליוס שרואר. קראו את המאמר הנאה שהוא כתב כנספח לספרו ההיסטוריה של הספרות, לספרו ההיסטוריה של השירה הגרמנית במאה התשע עשרה. קראו את מאמרו על גיתה ואת יחסיו לנשים. אם תשימו את כל הדברים האלו יחדיו תוכלו לומר לעצמכם: אל נכון חי כאן משהו מהתחושה של החשיבות והאופי של הנשיות שהיא הד למה שהנזירה רוזוויתה חיתה כעצם הווייתה. שתי ההיוולדויות הקודמות האלו באות בהרמוניה ומקרינות יחדיו באופן נפלא בחייו של שרואר, עד כדי כך ששבירת השרשרת הפכה לטרגדיה נוגעת ללב ממש. ועדיין בשרואר מתוך כל האנשים נכנס לקראת תום המאה התשע עשרה עולם של עובדות רוחיות, שופכים אור יקרות על התשובה לשאלה זאת: כיצד נביא את הרוחיות לחיי ההווה?

כאן אני חפץ לסיים את סידרת ההרצאות הזאת.

————————————————————————————–

1. שנות השבעים של המאה התשע עשרה (המתרגם) ↑
2. Hroswitha משוררת, מתמטיקאית ונזירה קתולית. 935-1001 מחברת הדרמות הראשונה לאחר חשכת ימי הביניים. ↑
3. TERENCE (195-159 B.C.)

   טרנס היה יליד קרתגו. הוא הובא לרומא בגיל צעיר כעבד של הסנאטור טרנטיוס, שנתן לו חינוך והוציא אותו לחופשי. שש מהקומדיות שלו נשמרו. ↑

4. Karl Julius Schröer (1825-1900) ↑
5. Novalis (1772-1801) – Pseudonym for Friedrich Leopold, Baron Von Hardenberg , משורר גרמני, מכונה לעתים "נביא הרומנטיקה". ↑
6. “Goethe und die liebe” ↑
7. völlig söss vor Reife ↑
8. התמרה – טרנספורמציה. ↑