יחסי קארמה כרך 4
רודולף שטיינר
הרצאה 11 – “הפנייה האחרונה”
ניתנה בדורנאך, 28 לספטמבר, 1924
תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר
סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הקדמה ל”פנייה האחרונה”
מאת: אלפרד היידנרייך (Alfred Heidenereich)
הסתיו בדורנאך יכול להיות יפה בצורה בלתי רגילה. אפילו זמן האביב כאשר כל עצי הדובדבן מסביב לגיתהאנום מלבלבים, איננו יכול להתחרות בזאת. בסתיו הגנים משופעים בפרחים בכל צבע וצורה אפשריים, האוויר הצלול נושב מטה מהאלפים. אי אפשר לראותם אבל נוכחותם מורגשת ברקע; שמש הסתיו ממלאה את העמקים בזוהר קבוע וחמים; בשלוות הלילה הכוכבים זוהרים מעלינו ונראים כאילו מעבירים מסרים לאלו היכולים להאזין להם וכל האטמוספרה מלאה בתחושת בשלות, הגשמה ושגשוג.
בסביבה הזאת השיג רודולף שטיינר את השיא המדהים של עשרים וחמש שנות עבודה אנתרופוסופית. כפי שיהיה ידוע בדרך כלל, הוא נתן את תוצאות לימודיו וחקירותיו בעיקר על ידי הרצאות. התיעודים בקצרנות של כששת אלפים מהן נשמרו. הקשר החי מרוח לרוח באמצעות המילה המדוברת הוכח כאמצעי הטוב ביותר להתגבר על התגליות המדהימות בעולם הרוח שהוא עשה בשנים רבות של חקירה רצינית ומעמיקה. כמובן, הספרים אותם הוא כתב והכין להוצאה לאור בסגנונם המרוכז, השקוף והצלול אין להם ערוך בלימוד האנתרופוסופיה. אבל בהרצאותיו אפשר לחוש את ההלמות הממשית של חייו הרוחיים, ובמידה מסוימת אפשר לתפוס אותם שוב בכתבים ובהערות המודפסים.
בסתיו האחרון של חייו, במהלך חודש ספטמבר 1924, התעלה רודולף שטיינר בכמות מרוכזת היטב מעל כל מה שעשה מקודם. קשה לדבר אודות האיכות של המתנות האלו; מילים רגילות אינם מספיקות לכך.
הוא העניק ארבע הרצאות בכל יום, לפעמים אפילו חמש, במשך אותם שבועות של חודש ספטמבר. בערב הוא דיבר אל חברי האגודה האנתרופוסופית אודות הנושא הרגיש של התגשמות מחודשת וקארמה. כמומחה עילאי של הנושא, הוא ידע כיצד להרים במידה מסוימת את המסך מהרקע של ההיסטוריה הרוחית העתיקה של התנועה האנתרופוסופית. או שהוא היה מכנס את חברי בית הספר האזוטרי ללימוד מיוחד. בבקרים ואחרי הצהרים התמשכו שלושה קורסים מיום ליום. מחזור של שמונה עשרה הרצאות על הספר של חזון יוחנן ניתן לכמרים של הקהילה הנוצרית;[1] מחזורי הרצאות של רפואה כנסייתית לרופאים אנתרופוסופיים וכמרים גם יחד; מחזורים של תשע עשרה הרצאות על אמנות דרמאטית לתלמידים של דיבור ודרמה בגיתהאנום. במהלך האחרון הזה לפעמים הוא לקח תמונות שלמות מתוך מחזות ושיחק אותן בעצמו, מאניש דמות אחת אחרי השנייה. יומיים בשבוע הוא גם המשיך את הרצאותיו הרגילות עבור בעלי המלאכה שבגיתהאנום.
כמי שזכה להשתתף בכל הקורסים וההרצאות האלו פרט לאלו עבור בעלי המלאכה, הייתי יכול להיות עד לצירוף הבלתי רגיל של רצינות תהומית והתעלות רוחית ששררו בפגישות האלו. סכרי ההתגלות נפתחו כפי שלא היו בזמנים בלתי ידועים, אבל ההתייחסות הייתה כמו חיי אדם רגילים.
בערב של העשרים ושבעה לספטמבר, עשינו את דרכינו במעלה הגבעה אל הנגרייה, בית המלאכה הגדול של הנגרים שבו הוכנו רוב מבני העץ עבור הגיתהאנום הראשון, והיכן שאולם הרצאות זמני הוכן לאחר שהגיתהאנום הראשון נהרס באש ובזמן שהגיתהאנום השני הלך ונבנה. בפעם הראשונה בחיי רודולף שטיינר הודעה קצרה שנתלתה הודיעה כי הוא איננו יכול להעניק את ההרצאה באותו לילה משום שהוא לא הרגיש מספיק טוב לעשות כן.
הודעות ושמועות אודות בריאותו נפוצו מדי פעם. התפתחות רוחנית והתמרה מהסוג שאותו השיג רודולף שטיינר שאבו מחיוניות הגוף בדומה לנר דולק המכלה את החומר בשלהבת ההקרבה. כתוצאה מכך, מערכת העיכול נעשתה רגישה ביותר. נאמר כי ביחס לרודולף שטיינר הדבר הגיע לשלב כזה שמזון רגיל השפיע עליו כמו רעל. כמו כן נאמר כי יחד עם שריפת הגיתהאנום הראשון חלק מחייו ממש התכלה יחד עם הלהבות. אכן ברור היה למתבונן בחרדה הולכת וגוברת כי לפעמים הוא נראה מותש.
ביום הקודם, העשרים ושישה לספטמבר, התאפשר לי לפגוש אותו לזמן קצר בעניין אישי, ונסערתי עמוקות לראותו כפי שלא ראיתיו מקודם. כמעט ולא העזתי לדבר. חשתי בתוכי בושה עמוקה מאחר והטרדתי אותו, הגם שאותם דקות מעטות של שיחה היו רבות חשיבות בהמשך מהלך חיי.
אולם באותו זמן תוך כדי הרצאותיו נראה היה שהוא תמיד מתאושש. הוא היה מתאמץ לעלות לדוכן אבל לאחר שעה וחצי הוא ירד בקלילות של אדם צעיר. ברגעים אלה ובזמנים אחרים הוא חידש את עצמו מהמקורות שמהם נשמרת החיוניות הרוחית של הקוסמוס.
בערב הבא, העשרים ושמונה לספטמבר, ערבו של יום מיכאל הקדוש, רודולף שטיינר “אסף את עצמו” ובכוח על-אנושי אגר פעם נוספת את כל האנרגיה שלו כדי להעניק הרצאה לכבוד הפסטיבל של מיכאל הקדוש. הייתה זאת נקודה מרכזית בהרצאותיו במהלך אותו קיץ לחשוף את המלאך העליון מיכאל כרוח התקופה, כמגן המשרה ומכוון של התקופה הנוכחית בהיסטוריה. הוא תיאר אותו “כנסיך האש של המחשבה” שהנשמות שהיו קשורות אליו נמשכו לתנועה האנתרופוסופית ושבאמצעותו הן הוכנו ולמדו “בבית הספר של מיכאל” בעולם הרוח לפני שהן ירדו להתגשמות במאה הנוכחית.[2]
“הפנייה האחרונה” הנוכחית היא תעתיק של מה שרודולף שטיינר אמר באותו ערב. זוהי ירושה רגישה ויקרה ביותר. באופן טכני זהו קטע. רודולף שטיינר ביקש שהתעתיק לא יתפרסם לפני שהוא יעניק את החצי השני. אולם הוא מעולם לא סיים את ההרצאה. וכך היא לבסוף הודפסה כמות שהיא, אולי כמצבה רבת הוד לעובדה שעצם חייו – קצרים מדי עבור חסידיו ותלמידיו למרות העושר העצום של כישרונותיו היצירתיים – נגדע בקיר האבן של תקופה חסרת השראה, מרוצה מעצמיותה האינטלקטואלית ושוממה בבסיסה.
כמות שהיא, “הפנייה האחרונה” מעמידה בעיה מחשבתית חמורה לאנתרופוסופים. לפני כן מעולם לא חיבר רודולף שטיינר את האינדיבידואלים של יוחנן המטביל ויוחנן-לזרוס באופן שבו הוא עשה בהרצאה האחרונה הזאת. לפני כן הוא דיבר רבות אודות האינדיבידואל יוחנן המטביל. הרוח ששכנה במטביל טופלה למעשה על ידי רודולף שטיינר כמודל של מחזור מייצג של מחרוזת חיים של אותה אינדיבידואליות. אליהו – יוחנן המטביל – רפאל – נובאליס – אלו היו המחזורים הראשונים של היוולדויות חוזרות שעליהם הכריז שטיינר כבר מתחילת הוראתו ולא הוסיף עליהם שום דוגמא עד לחודשים האחרונים ממש של חייו. בדרכם הם ארבעת האישים ההיסטוריים האלה היו החיים של המלאך המבשר של כריסטוס.
קימתו לתחייה הדרמאטית של אליעזר מהקבר היה אירוע שהוביל להבהרת מיסטריה אחרת. בספרו: “כריסטיאניות כעובדה מיסטית[3]“, שהודפס בשנת 1902, מתאר רודולף שטיינר את ה”נס” לכאורה הזה למעשה כחניכה[4]. במעשה זה, המייצג את צורת המעבר בין טקסי החניכה במקדשי המיסטריות שבעולם העתיק ובשחר התקופה הכריסטיאנית שבה חניכות מסוג זה הוחלפו לגמרי על ידי התפתחויות פנימיות, אליעזר נהפך לאליעזר-יוחנן, “התלמיד אותו אהב ישוע” ומחברה של הבשורה הרביעית. למרות שרודולף שטיינר דיבר בשנים שלאחר 1902 אודות האירוע הזה, ואודות הדמות שחלפה מבעד לזאת, פעמים רבות ומהיבטים שונים רבים, הוא מעולם לא התייחס להתגשמות אחרת של אליעזר פרט בהזדמנות אינטימית, שתוכנה נודע יותר בציבור הרבה לאחר מכן, לאחר מותו. אבל כפי שכבר נאמר, הוא מעולם לא קישר את יוחנן המטביל ואת אליעזר-יוחנן באופן המוצע “בפנייה האחרונה”, והתגשמותו הקודמת של אליעזר אותה ציין בהזדמנות שהוזכרה למעלה יכולה הייתה להצביע לכיוונים שונים. כך אנו נותרנו למעשה במיסתורין.
למרבה המזל, אור מסוים הוטל על כך באמצעות תשובה שנרשם כי רודולף שטיינר נתן לשאלה של דוקטור לודוויג נול, הרופא שיחד עם דוקטור איטה ווגמן, ראש המחלקה הרפואית שבגיתהאנום, טיפלו בו במהלך מחלתו. אנו מצטטים את ההערה שהודפסה במהדורה האחרונה של “הפנייה האחרונה”.
“כשהתעורר אליעזר, הישות הרוחית יוחנן המטביל, שמאז מותו היה הרוח שמטילה את צילה על התלמידים, נכנס מלמעלה לקרבו של אליעזר עד לתודעת הנשמה; ישותו של אליעזר עצמו, התערבבה מלמטה עם הישות הרוחית של יוחנן המטביל מלמעלה. לאחר שאליעזר התעורר, ישות זאת מכונה אליעזר-יוחנן, התלמיד אותו אהב האדון האלוהי”.[5]
זוהי עזרה גדולה. אולם הסופר הנוכחי חש כי אפילו הערה מבהירה זאת עדיין מותירה ללא מענה בעיות עמוקות, וקוראים ותלמידים אחרים של “הפנייה האחרונה” יוכלו לחלוק תחושה זאת אל נכון. המוקד האמיתי של המיסטריה נראה כטמון בשאלה: האם שני האינדיבידואלים, המטביל והתלמיד אותו אהב ישוע, חולקים את היוולדויותיהם החוזרות? ואם כן, באיזו צורה?
ייתכן וכאן אנו חייבים לנטוש את העניין. בהקשר אחר כלשהו העיר רודולף שטיינר ברצינות רבה כי במובנים מסוימים מוטב ומועיל יותר להתפתחות נפש האדם בנתיב אל הרוח, אם על הנפש להתעמק בבעיה רוחית מאשר תצויד בתשובה צחה וברורה. האם הותיר רודולף שטיינר את החידה של “הפנייה האחרונה” עמנו, כדי שאנו נוכל לצמוח תוך כדי התעמקות בכך ביראת כבוד וכך נובל בסופו של דבר לתגליות שאותן עלינו למצוא בכוחות עצמנו?
הרצאה 11, “הפנייה האחרונה”
חברי היקרים, לא התאפשר לי לדבר בפניכם ביומיים האחרונים. אולם היום – היום שבו הלֶך הרוח של מסירותו של מיכאל חייב להשפיע את אורו בכל לבבנו ונפשנו בנכונות למחר – היום הזה, ידידי היקרים, לא רציתי שיחלוף מבלי שאומר לכם לפחות כמה מילים. העובדה שאני יכול לעשות כן נתונה לחלוטין לטיפול המסור והאוהב של חברתנו דוקטור איטה ווגמן. וכך אני מקווה שאני עדיין אוכל היום לומר מה שחפצתי במיוחד לומר לכם באירוע של הפסטיבל הזה.
חברים יקרים, בחודשים האחרונים דיברנו לעתים קרובות על השפיעה החודרת של הכוח המיכאלי לאירועים הרוחיים של חיי בני האדם עלי אדמות. וזאת תהיה אחת התוצאות היפות יותר שיכולה לנבוע מהבנתנו האנתרופוסופית של זמנים ועונות, אם אנו מסוגלים באמת להוסיף לפסטיבלים האחרים שבשנה פסטיבל מיכאלי במקומו הנכון. אבל זה יתאפשר רק בעת שהעוצמה והכוח של המחשבה המיכאלית, שכיום אין לאדם יותר מאשר תחושה מעומעמת עליה, ילפתו מספר של נפשות אנושיות שאזי יוכלו ליצור את נקודת ההתחלה האנושית עבור פסטיבל כזה.
מה שאנו יכולים לעשות כעת זה לעורר, בזמן מיכאלי זה, את מצב הרוח המיכאלי בנפשותינו בעת שאנו מתמסרים למחשבות שיכינו את הדרך לפסטיבל מיכאלי עתידי. ומחשבות כאלו מעוררות לפעילות באופן מיוחד בקרבנו בעת שאנו מפנים את מבטינו לכל מה שראינו כמתרחש – חלק עלי אדמות, חלק בעולמות על חושיים – לאורך תקופות זמן ארוכות כהכנה לכל מה שיכול לצאת כעת לפועל עבור האבולוציה האנושית במהלך המאה הנוכחית (המאה העשרים) על ידי נפשות רציניות לגמרי החשות עצמן כנמשכות לזרם המיכאלי.
ידידי היקרים, במידה ואתם נוטים באופן כן וישר לתנועה האנתרופוסופית, שייכים לנפשות האלו – את זה התאמצתי להבהיר לכם בהרצאות שבשבועות האחרונים ובמיוחד גם בהרצאות בהן דיברתי אליכם ישירות אודות הקארמה של החברה האנתרופוסופית.[6] אולם אנו יכולים להתעמק בהתבוננות הזאת עוד קצת, וזה מה שאני חפץ לעשות היום.
הבה נעלה בפני נפשותינו ישויות הקשורות באופן אינטימי, ותמיד תהיינה קשורות באופן אינטימי, עם הזרם המיכאלי, במשמעות שבה תארנו אותו כאן. הבה נמקד את מבטינו על ישויות שבלפחות שתי התגשמויות חוזרות עשו רושם רב עוצמה על מספר גדול של אחיהם בני האדם, ישויות אשר רק מראות את עצמן באחדותן האמיתית בעת שאנו מכירים אותן כהתגשמויות החוזרות של אותה ישות אחת.
עת שאנו מתבוננים אחורה לזמנים עתיקים, אנו רואים שקם לנגד עיננו בתוך המסורות של היהדות דמותו הנבואית של אליהו. אנו יודעים איזו השפעה הייתה לנביא אליהו על האנשים של הברית הישנה, ועם זאת לכלל האנושות; אנו יודעים כיצד הוא כונן לפניהם את היעוד והתכלית של קיומם. והראנו כיצד במהלך הזמן הישות שהייתה נוכחת באליהו הופיעה שוב ברגע החשוב ביותר של האבולוציה האנושית, הופיעה שוב כך שישוע כריסטוס עצמו יוכל לתת לו את החניכה שהיה עליו לקבל עבור האבולוציה של האנושות. משום שהישות של אליהו הופיעה שוב באליעזר-יוחנן – שהוא למעשה אותה דמות אחת, כפי שהייתם אמורים להבין מספרי “הכריסטיאניות כעובדה מיסטית“.
ואנו רואים בהמשך כי הישות הזאת מופיעה פעם נוספת באותו צייר עולמי שאיפשר לכוחו האמנותי להתפתח לעומקי עידון נפלאים, בעת שזה ריחף מעל המיסטריה של גולגותא. וראינו כיצד האימפולס הכריסטיאני העמוק שחי ברפאל, שדחף לצורה וצבע את הטבע הממשי של הישות הכריסטיאנית עצמה – ראינו כיצד אימפולס זה התעורר שוב במשורר נובאליס. במשורר נובאליס מתגלות ועולות מלים נפלאות ביופיין של מה שרפאל הניח בפני האנושות בצבעים וצורות כיופי נדיר ביותר. אנו רואים, שכך פוסעות אחת אחרי השניה בזמן, ישויות שהתאחדו יחדיו בעת שמובנת ההתגשמות.
אנחנו יודעים כיצד (כיוון שדיברתי איתכם אודות הדברים האלה), כאשר אדם חולף מבעד לשער המוות, הוא נכנס לעולם הכוכבים. מה שאנו רגילים לכנות “כוכבים” במובן החיצוני, הפיזי, אינו אלא סימן וסמל של עולמות רוחיים המתבוננים מטה עלינו ונוטלים את חלקם ותפקידם בכל מעשי האבולוציה של האנושות.
אנו יודעים כי האדם חולף מבעד לספירת הירח ומבעד לספירות של מרקורי ונוגה, מבעד לספירות של השמש ומאדים, של צדק ושבתאי. ואנו יודעים שיחד עם ישויות הספירות האלו ויחד עם נשמות אדם אחרות שגם כן נפרדו מהחיים עלי אדמות, הוא מעבד את הקארמה שלו, ואז הוא שב חזרה לקיום הארצי.
כשאנו זוכרים זאת, הבה נתבונן לרגע ברפאל ונראה כיצד הוא חולף מבעד לשער המוות, וכיצד הוא נכנס לתחום של העולמות הכוכביים, תחום האבולוציה הרוחית, לוקח עימו את כוחו האמנותי, שכבר עלי אדמות זהר עם האור הזוהר של הכוכבים. חברי היקרים, אנו נחזה כיצד רפאל נכנס לספירת הירח, ואנו נראה כיצד הוא מתחבר כאן עם הרוחות החיות בספירת הירח ושהם האינדיבידואלים הרוחיים של המנהיגים הגדולים המקוריים של האנושות, שמכוח חוכמתם רפאל, כאליהו, התמלא בהשראה עמוקה. הוא פוגש בישויות הירח האלו, והוא פוגש גם כן את כל הנשמות שעימן הוא חי בשלבים הקודמים של אבולוציה–ארצית. אנו רואים כיצד הוא מאחד את עצמו רוחית עם המקור הרוחי של האדמה, עם אותו עולם של ישות שאיפשרה בתחילה לאדם להתקיים, ולארצי להתמלא באלוהי. אנו רואים את רפאל שהוא לכאורה “ממש בבית”, מאוחד עם אלו שעימם הוא אהב ביותר להיות בקיום כאליהו, ועד כמה שהיו הם שמתחילת הקיום הארצי הציבו את התכלית לחיים של האדמה הזאת.
אזי אנו רואים אותו נודד דרך הספירה של מרקורי, היכן שבהקשר עם המרפאים הקוסמיים הגדולים, הוא התמיר עבור הרוחיות את כוחו ליצור מה שהוא שלם ובריא לאין גבול בצבע וקו. כל מה שהוא צייר, בין אם על בד או כפרסקו על קיר, לעזרה ולנחמה כמו גם למען ההשראה הבלתי פוסקת של מישהו שיכול להבין – כל עבודתו שהייתה קורנת כל כך באור, הראתה לו את עצמה כעת בקשר הקוסמי הגדול שבו אפשרי לעמוד בעת שזה חולף מבעד לישויות של ספירת מרקורי.
וכך הוא, זה שעלי אדמות פרש אהבה עצומה כל כך לאמנות, שנשמתו התלקחה באהבה לצבע ולקו, הועבר כעת אל הספירה של נוגה, שמצידה העניקה אותו באהבה אל השמש, לקיום השמשי שחי בכל התגשמויותיו עד כמה שהן ידועות לנו. כיוון שמהשמש הוא, כנביא אליהו, הביא לאנושות באמצעות הכלי של עַמו הוא את האמיתוֹת השייכות למטרת הקיום.
אנו רואים כיצד בספירת השמש הוא מסוגל לחיות שוב באופן מקיף במובן עמוק ואינטימי – כעת בדרך אחרת מאשר היה בעת שחי עלי אדמות כבן לווייתו של ישוע כריסטוס – הוא מסוגל לחיות שוב את מה שהוא התנסה בעת שהוא, אליעזר נעשה ליוחנן, באמצעות החניכה של ישוע כריסטוס.
ואת כל מה שהוא צבע באור זוהר עבור חסידיו של ישוע כריסטוס – כעת הוא חוזה כיצד כל זה מזרים את קרניו אל ההתמרה הקוסמית של הלב האנושי.
ובהמשך אנו רואים כיצד מה שהיה לו כך בבסיס חייו, מחלחל, מלא בחכמה, אל הספירה של צדק. בספירה זאת הוא מסוגל להיכנס בחוכמה למערכת יחסים עם רוחות כמו של גיתה – כלומר, הרוח שנעשתה לאחר מכן לגיתה – וכמו כן גם עם רוחות שהלכו לאיבוד בדרכים אחרות, אבל שהובלו אל ישות עולמית ומחשבה עולמית אל התחום של המאגיה. הבסיס הונח לאידיאליזם המאגי שלו בהתנסות שהייתה לו באבולוציה של אליפז לוי המאוחר יותר. ואנו גם מתבוננים כיצד הוא משתתף בכל מה שהיה חי שם בסווידנבורג (Swedenborg).
וכעת אני חייב לבקש את תשומת לבכם למשהו בחייו של רפאל בעל חשיבות רבה. אישיות שהייתה מסורה עמוקות לרפאל – הרמן גרים (Herman Grimm) – ישב לכתוב ארבע פעמים את חייו של רפאל. ב”חייו של מיכאלאנג’לו” הוא הגיע לשלמות יפה, אולם הוא לא הצליח לצייר תמונה של חייו הארציים של רפאל שסיפקה אותו. בעיניו כל מה שכתב לא הגיע לסיומו והיה חסר. הספר הראשון שעבד עליו יועד להיות ביוגרפיה. ומהו? לא יותר מאשר תעתיק של אנקדוטות ישנות שסופרו על ידי וואסארי! (Vasari). שום ביוגרפיה אודות רפאל, אלא משהו שונה בתכלית – תיאור של מה שרפאל הפך להיות עלי אדמות לאחר מותו, בכבוד ובהכרה של בני האדם. הרמן גרים מתייחס למה שאנשים חשבו אודות רפאל – מה שהאיטלקים, הצרפתים, הגרמנים חשבו אודות רפאל במהלך ההיסטוריה במשך מאות השנים. מה שהוא נותן לנו זאת ביוגרפיה של מחשבת רפאל כפי שזה חי כאן עלי אדמות מאז מותו. הוא מוצא את הדרך לספּר מה נותר מרפאל בלבם ובנפשם של בני האדם, מה שעדיין חי ממנו ביראת הכבוד וההבנה שלהם. אולם אין הוא מוצא את האפשרות לתאר את חייו הארציים של רפאל.
לאחר שהרמן גרים התאמץ ארבע פעמים, הוא אמר: כל מה שיכול האדם לעשות למען רפאל כאישיות זה לכתוב כיצד תמונה אחת חולפת אל השנייה, כאילו שהיא צוירה על ידי ישות על חושית שלא נגעה כלל באדמה בחייה הארציים. התמונות קיימות, ויכול האדם להתבונן אל מעבר לרפאל שצייר את התמונות ולשחזר את המחזור של מה שבוטא בתוכנן הפנימי.
וכך, זמן קצר לפני מותו, הרמן גרים החל לדבר שוב אודות רפאל; אולם פעם נוספת הוא ניסה לאחוז בעט ולכתוב אודותיו. אולם בפעם הזאת הוא רק דיבר אודות תמונותיו וכלל לא אודות האישיות הארצית של רפאל.
האמת היא, חברי היקרים, שהאישיות הארצית הזאת של רפאל נספגה כליל והיא הייתה נוכחת רק באמצעות מה שאליעזר-יוחנן העניקו לנשמה הזאת כדי שתעניק בצבע ובקו לכל האנושות.
כאלו היו החיים של אותה ישות. וכך זה היה שחיי רפאל אלה היו יכולים להיות, לכאורה, מושלמים בחיים אחרים של שלושים שנה – של נובאליס. וכך אנו רואים את רפאל נפטר צעיר, נובאליס נפטר צעיר – ישות אחת, שבאה מיוחנן-אליהו, מופיעה לפני האנושות בשתי צורות שונות, מכינה באמצעות אמנות ובאמצעות שירה את מצב הרוח המיכאלי האמיתי של הנפש, שנשלחה מטה על ידי הזרם המיכאלי – שליח לבני האדם עלי אדמות.
וכעת אנו חוזים בכוח האמנותי המופלא של רפאל המתעורר שוב לחיים בנובאליס בשירה המסעירה ומלהיבה את לבבות בני האדם. כל מה שניתן באמצעות רפאל עבור העיניים האנושיות לראות – מזה יכולים לבבות בני האדם לגמוע עמוקות, כשזה בא שוב בנובאליס.
כשאנו בוחנים את חייו של נובאליס, אנו מוצאים שם הד כלשהו של חיי רפאל שעבורם להרמן גרים הייתה הבנה דקה כל כך. אהובתו מתה בנעוריה. הוא עצמו עדיין צעיר. מה הוא עומד לעשות כעת בחייו לאחר שהיא מתה? הוא אומר לנו בעצמו. הוא אומר שחייו עלי אדמות יהיו מכאן ואילך “למות אחריה”, ללכת בעקבותיה בדרך המוות. הוא חפץ לעבור כבר עתה אל העל חושי, להנהיג שוב את חיי רפאל, מבלי לגעת באדמה, אבל לחיות שוב בשירה את האידיאליזם המכושף שלו. ברצון לא היה מאפשר לעצמו להיות מושפע מחיים ארציים.
כאשר אנו קוראים את “המקטעים” של נובאליס, ואנו מתמסרים לחיים השוטפים בשפיעה רבה כזאת בהם, אנו יכולים לגלות את הסוד של הרושם העמוק שהם עושים עלינו. מה שיש בפנינו בממשות החושית המיידית, מה שהעין יכולה לראות ולהכיר כיָפֶה – כל זה באמצעות האידיאליזם המאגי החי בנפשו של נובאליס, מופיע בשירתו בהדר שמימי כמעט. החפץ החומרי הדל והפשוט ביותר – עם האידיאליזם המאגי של שירתו הוא מסוגל לגרום לו לחיות שוב בכל תפארתו ואורו הרוחיים.
וכך אנו רואים בנובאליס מבשר זוהר ומבריק של אותו זרם מיכאלי אשר אמור להוליך את כולכם, ידידי היקרים, בזמן חייכם; ואז, לאחר שחלפתם מבעד לשער המוות, תמצאו בעולמות הרוח העל חושיים את כל הדברים האלה – יחד עימם גם את הישות אודותיה דיברתי איתכם היום – כל אלו שעימם עליכם להכין את העבודה שתושלם בסוף המאה, (העשרים) וזה יוליך את האנושות מעבר למשבר הגדול שבו היא מעורבת.
העבודה היא זאת: לאפשר לכוח המיכאלי ולרצון המיכאלי לחדור אל כל החיים. הכוח המיכאלי והרצון המיכאלי, אינם אלא הרצון של כריסטוס והכוח של כריסטוס, הבאים קודם על מנת לנטוע בדרך הנכונה באדמה את הכוח של כריסטוס. אם הכוח המיכאלי הזה מסוגל ממש לגבור על כל מה שהוא דמוני ודרקוני (ואתם יודעים היטב מהו הדבר הזה), אם כולכם, שבדרך זאת קיבלתם את האור של מחשבת מיכאל, קיבלתם את זה בלב שלם ונאמן ובאהבה זכה, ותתאמצו להמשיך הלאה ממצב הרוח המיכאלי של השנה הזאת, עד שלא רק המחשבה המיכאלית תתגלה בנפשכם, אלא גם תוכלו לגרום למחשבה המיכאלית לחיות במעשיכם בכל כוחה ובמלוא עוצמתה – אם כך הוא הדבר, אזי תהיו משרתים נאמנים של המחשבה המיכאלית, סייעים ראויים למה שאמור כעת להיכנס לאדמה. אבולוציה באמצעות האנתרופוסופיה, תתפוס את מקומה במשמעות של מיכאל.
אם בעתיד הקרוב, בארבע פעמים שנים עשר[7] בני אדם המחשבה המיכאלית תחיה באמת – ארבע פעמים שנים עשר בני אדם, זאת אומרת, המוכרים לא רק בעצמם אלא גם על ידי המנהיגות של הגיתהאנום בדורנאך – אם בארבע פעמים שנים עשר בני אדם כאלה, קמים מנהיגים עם מצב הרוח הנפשי השייך לפסטיבל המיכאלי, אזי אנו יכולים להתבונן מעלה אל האור שבאמצעות הזרם המיכאלי והפעילות המיכאלית יורעפו בעתיד לכל עבר בקרב האנושות.
ידידיי היקרים, משום שכך הוא הדבר, עשיתי היום את המאמץ לקום ולדבר אליכם, גם אם בכמה מילים קצרות כאלו. כוחי אינו עומד לי יותר היום. מי ייתן והמילים ידברו אל נפשכם כדי שתקבלו את המחשבה המיכאלית שחסיד נאמן של מיכאל עשוי לחוש בעת שהוא אפוף בקרני אור השמש, מיכאל מופיע ומצביע לעברנו אודות מה שחייב להתרחש כעת. משום שזה אפילו חייב להיות כך שהשׂלמה המיכאלית, שׂלמת האור הזאת, תיהפך להיות מילות העולמות, שהן מילות כריסטוס – מילות העולמות, העשויות להתמיר את הלוגוס של העולמות אל הלוגוס של האנושות. לפיכך הבה יהיו אלו מילותי אליכם היום:
נובעים מכוחות השמש,
כוחות רוחיים קורנים, מברכים את כל העולמות!
עבור שׂלמת קרניו של מיכאל
גורלכם נקבע על ידי מחשבה אלוהית.
הוא, שליח כריסטוס, מגלה בכם –
נושא את האנושות מעלה – הרצון העולמות המקודש.
אתן, הישויות הזוהרות של עולמות האתר,
שאו את מילת כריסטוס אל בני האדם.
כך יופיע מבשרו של כריסטוס
אל הנפשות המחכות בצמא,
שלהן מילת האור שלכם זוהרת
בעידן קוסמי של אדם-הרוח.
אתם, תלמידי הידע הרוחי,
אחזו בחוכמת מיכאל המכוונת,
קחו את מילת האהבה של רצון העולמות
לתוככי שאיפת נפשכם, באופן פעיל!
——————————————————————————————————