רודולף שטיינר

הרצאה שמינית

ניתנה בדורנאך, 19 בספטמבר 1924 GA238

תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר

סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

במהלך השבועות האחרונים ביקשנו להבין יותר ויותר מה משמעות האמירה שהעידן הנוכחי עומד בסימן שלטונו של מיכאל. כך הראינו בפעם הקודמת כיצד הקארמה של בן האדם עשויה לצאת לפועל באופן ממשי. הראינו כיצד הקשיים של הקארמה עלולים להתמשך למרחק רב כל כך עד שבן האדם לא יוכל למצוא את הדרך בין המוות ללידה מחודשת כדי לחיות את כל מה שדרוש לאריגת הקארמה כשהוא משתתף באירועים של עולם הכוכבים.

כל עוד תפיסתנו אכן מוגבלת למה שמתרחש כאן בחיים הפיזיים עלי אדמות, הרי שכמובן קשה לנו לקבל את מה שאנו חייבים לקבל אם חפצים אנו לקבל את הרעיון של קארמה במלוא הרצינות. אולם אנו חיים בתקופה של החלטות גדולות, והחלטות גדולות חייבות להתרחש בתחילה בתחום הרוחי. ובתחום הרוחי הם יוכנו כיאות, אם מתוך רוח אנתרופוסופית מעמיקה, לבני אדם בודדים יהיה את האומץ לקחת את לימודיהם אודות העולם הרוחי ברצינות מלאה – עד שהם יוכלו לקבל את מה שנובע מהעולם הרוחי ולהשתמש בזה כדי להבין את המופע של החיים הפיזיים החיצוניים.

וכך זה כמה חודשים שלא נרתעתי מלהביא לכם עובדות מפורטות מהחיים הרוחיים, עובדות מותאמות היטב כדי לאפשר לכם להבין את התצורות הרוחיות של זמננו הנוכחי.

כיום אני אציג כמה דברים נוספים לכאורה כדי לתאר את מה שאני אומר ביום ראשון הבא, כנראה כסיכום, המראה את הקארמה בכללותה של חיי הרוח של הזמן הנוכחי בהקשרם עם המשימות והמטרות של התנועה האנתרופוסופית.

בכל אופן, כדי להתחיל, אציג כיום עובדות מסוימות שאת הקשרם עם הנושא המרכזי שלנו לא תוכלו לתפוס מייד. בכל אופן אתם תכירו מייד עד כמה עמוק הם מאפיינים את החיים הרוחיים של העבר. רבים מהדברים האלה עלולים להיראות כמוזרים ומרחיקי לכת, אבל החיים בכללותם מביאים פרדוקסים רבים, כשמתבוננים מנקודת הראייה הארצית.

הדוגמאות אותן אבחר היום אינן רגילות. ככלל, רציפות של חיים ארציים זה אחרי זה אינם רצף של אישיויות היסטוריות. בדרך כלל השרשרת המתמשכת איננה גלויה כלל לצפייה שטחית. למרות זאת קיים רצף של חיים ארציים כאלה שאם נתאר אותם כאחד אחרי השני, הרי שבאותו זמן אנו מתארים את היסטוריה.

זה לעתים רחוקות המקרה במעלה גבוהה כזאת. אבל אם נמצא בני אדם שזהו המקרה עבורם, אם נוכל להצביע על כמה היוולדויות חוזרות כאישיויות ההיסטוריות, אינדיבידואל כזה מאפשר לנו ללמוד במידה רבה אודות הקארמה. כבר נתתי כמה מקרים מבודדים מסוג כזה כפי שאתם יודעים.

כיום אדבר איתכם אודות אישיות שחיתה בסוף המאה הכריסטיאנית הראשונה. כבר באותו זמן הוא היה פילוסוף. כפילוסוף היה זה די ברור שהוא אחד מהסקפטים, זאת אומרת, הוא היה אחד מאלה שממש חשבו ששום דבר בעולם איננו ודאי.

הוא השתייך לאותו בית ספר סקפטי שלמרות שכבר ראה את שחר הכריסטיאניות, ניצב לגמרי במקום שאי אפשר להשיג ידע מסוים, ומעל הכל בלתי אפשרי בעליל לומר בוודאות אם יישות אלוהית יכולה ללבוש צורה או דומה לזאת.

האישיות הזאת – שלשמה בהיוולדות הזאת אין שום חשיבות מיוחדת, הוא היה לבטח "אגריפה"^[1] – האישיות הזאת בהיוולדות שלה באותו זמן, אספה לקרבה לכאורה, את כל הסקפטיציזם היווני. אכן אם נשתמש במילה לא במובן מלא בוז, אבל כמושג טכני, הוא היה אדם אותו אנחנו יכולים אפילו לכנות כציניקן. אני מתכוון לא לציניקן בתפיסתו את החיים, משום שבזה הוא היה סקפטי, אבל ציני בהתייחסותו דברים. משום שהוא אהב מאוד להתייחס לדברים בקלות ולהתלוצץ אודות דברים חשובים ביותר בהם פגש בעולם. באותם חיים הכריסטיאניות חלפה מעליו, בלי להשאיר שום חותם. אבל מצב רוח מסוים נותר עימו כשהוא חלף מבעד לשער המוות. מצב רוח זה לא היה כל כך תוצאת הסקפטיציזם שלו, משום שזה היה השכנוע הפילוסופי שלו, דבר שאין האדם נושא הרחק לאחר מותו. אבל זה היה מונח בהרגלים העמוקים של נפשו ורוחו כדרך קונדסית של לקיחת אירועים חשובים בחיים, במין של שובבות עליזה בעת שדברים בעולם שנראו כחשובים התגלו לא כל כך חשובים. הוא נשא את מצב הרוח הבסיסי הזה אל החיים שלאחר המוות. כעת, כפי שאמרתי לכם אתמול, מאחר ועבר דרך שער המוות, נכנס האדם תחילה לספֵירה המובילה אותו בהדרגה אל תחום הירח, שם קיימת המושבה של המורים החכמים הקדומים של המין האנושי. הם גם חיו פעם עלי אדמות אך לא בגוף פיזי, והם גם לא לימדו בדרך שבה אנו תופסים את דרכי ההוראה של זמנים מאוחרים יותר. הם שוטטו מעל האדמה בגוף אתרי בלבד. וההוראה שלהם היתה כזאת שאדם זה או אחר שקיבל מהם הדרכה במיסטריות חש שהיישויות החכמות האלה מזמנים קדומים שוכנות בתוכו. הוא חש: היישות החכמה נמצאת עימי כרגע. וכתוצאה של ההשתכנות הפנימית הזאת הוא חש באינספירציה פנימית. כזה היה אופן ההוראה שניתן לאדם באותם זמנים.

אנו מתייחסים לזמן הקדום ביותר של האבולוציה האנושית, כאשר המורים הקדומים הגדולים שוטטו עלי אדמות בגופיהם האתריים. אם נוכל לומר זאת כך, הם דבקו אז בירח שכבר נפרד כגוף שמימי מכדור הארץ. ודרך התחום שלהם חולף בן האדם, בדומה לתחנה הראשונה בנתיב הקוסמי של האבולוציה שלו לאחר המוות. הם אלו שמסבירים לו את חוקי הקארמה, משום שכל שהם קשורים לכל חוכמת העבר.

כעת, כאשר האישיות אותה ציינו לעיל, הפילוסוף "אגריפה", הגיע לתחום הזה, מה שקרה זה שנחה עליו באופן עז ביותר המשמעות של היוולדותו הקודמת. המאפיינים של אותה היוולדות קודמת שכעת הרשימה אותו באופן חזק כל כך כשהוא התבונן אחורה לאחר המוות, היו שבהם הוא עדיין יכול היה לראות כיצד הפולחנים של אסיה הקטנה ואפריקה נבעו מתוך המיסטריות העתיקות.

כעת בזמן כריסטיאני זה בחייו העל חושיים, אישיות זאת התקדמה עוד יותר, בעוצמה רבה, בכל מה שהוא התנסה פעם עלי אדמות בהקשר לשיטות מנוונות רבות של המיסטריות באסיה הקטנה. וכך התרחש שהוא ראה כעת באופן על חושי, כיצד קיוו אל הכריסטוס במיסטריות העתיקות (אתם חייבים לזכור מה שאמרתי, שבחייו עלי אדמות הכריסטיאניות לא נגעה בו).

ובכן המיסטריות להן היה עֵד – אני מתכוון לכתות שנבעו מהמיסטריות – צמחו כבר באופן חיצוני. הוא קיבל כבר את החוויות של כתות ומוסדות דתיים שנמסרו במאה הראשונה לספירה, במטמורפוזה כריסטיאנית כמובן, לנצרות הרומית. התבוננו בבקשה בזהירות רבה ביותר במה שאני מתכוון כעת. הנקודה הינה שבתחום זה לאחר מותו, נעשתה הכנה באישיות הזאת להבנת המאפיינים החיצוניים של הכתות והמוסדות הדתיים שמקודם היו פאגאניים ושעלו שוב במאות הכריסטיאניות הראשונות ושהועברו הלאה אל הכת והטקס הרומאיים המוּתווים היטב על כל התפיסות הכנסייתיות שהיו קשורות עם זה.

זה חולל בקרבו תצורה רוחית משונה ביותר. בהמשך המהלך של החיים בין המוות ללידה מחודשת אנו רואים אותו שוב, מעבד את הקארמה שלו במיוחד בתחום של מרקורי, כך שהוא יכול לראות דברים רבים, לא מהבחינה הפנימית אלא במובן של היותו מחונן באינטליגנציה חיצונית. הוא משיג היקף ראייה נרחב לגבי עובדות ויחסים רבים.

כשנעקוב אחר האישיות הזאת הלאה, אנו נמצא אותו שוב עלי אדמות. אנו נמצא אותו כקרדינל שניהל את המימשל של לואי הארבעה עשר, כשלואי הארבעה עשר עדיין היה ילד, קרדינל מאזאריני. אנו יכולים ללמוד על הקרדינל על כל גדולתו והדרו ועם התפיסה החיצונית של נצרות אליה הוא מוצא את דרכו במוכנות רבה, באופן טבעי כל כך, תחת האישה שהיתה פטרונו של לואי הארבעה עשר. הוא סופג מהנצרות את כל מוסדותיה החיצוניים, את הפולחן הנוצרי, את הנצרות מלאת הפאר וההדר. לגביו כל הדברים האלה מוקפים, לכאורה, בזוהר מזרחי כמו של אסיה הקטנה. אכן נוכל לומר שהוא שולט באירופה בדומה לאדם שבהיוולדות קודמת ספג עמוקות את האופי של אסיה הקטנה.

אבל בחיים האלה אכן קרה המקרה לקרדינל מאזאריני שהנסיבות והעובדות נגעו בו באופן רב עוצמה. אתם צריכים רק לזכור שהיה זה הזמן של מלחמת שלושים השנה. זיכרו את כל ההתרחשויות שהתמשכו מלואי הארבעה עשר. אכן היתה איזו איכות משונה בקרדינל מאזאריני הזה. הוא היה מדינאי גדול בעל חזון מעמיק ונרחב, אולם מצד אחר בתוך המולה ומבוכה מסוימים. אנו יכולים לומר שהוא התמלא שיכרון ממעשיו כך שהם נראו כמעשים הנובעים מכישרון מדהים, אבל לא הנובעים ממעמקי הלב.

כעת החיים האלה פנו לכיוון מוזר כשהם עוברים מבעד לזמן שבין מוות ללידה חדשה. אנו יכולים לראות אל נכון כיצד בעת שהאישיות הזאת חלפה שוב מבעד לתחום של מרקורי, כל מעשיה נמוגו כאילו בענן של ערפל. אבל נותרו עימו הרעיונות שהוא ספג אודות הכריסטיאניות וכל מה שהוא התנסה בדרך הסקפטיציזם ביחס לידע. דברים אלו עברו התמרה בחייו שבין המוות ללידה מחודשת. "המדע לא יוכל לעולם להוליכנו אל האמיתות הסופיות". תחושה עזה לידע שאודותיו הייתה רמיזה כבר במעבר הקודם דרך מרקורי, בא ונעלם שוב. ומנטאליות משונה התפתחה בקרבו באופן קארמאטי. היתה זאת מנטאליות שנאחזה בדבקות רבה ברעיונות חודרניים מבעדם הוא עבר מקודם. אבל בשעה שהוא נאחז בהם בכוח, הוא יכול היה לפתח לתקופת חייו הבאה עלי אדמות רעיונות אחדים שבעזרתם הוא יוכל להשביח ולבטא אותם. כשהאישיות הזאת חלפה דרך החיים שבין המוות ולידה חדשה יכול מישהו לחוש: מה הוא ינסה לעשות בהיוולדות הבאה שלו? האם יש משהו עימו הוא מאוחד באמת? לאדם יכולה להיות התחושה: ייתכן והוא מאוחד בעוצמה פחותה או גדולה יותר עם כל מיני דברים ובכל זאת עם לא כלום. כל ההקדמות נמצאות שם: החיים הקדומים של סקפטיציזם, שאחריהם באו חיים נמרצים בנצרות על כל פרטיה החיצוניים יחד עם הנתיבים שבהם הופך האדם לקרדינל. כל הדברים האלו טבועים עמוק בקרבו. הוא ייהפך לאדם עשיר בידע, אבל המסוגל להעלות רעיונות שאינם מעמיקים כלל ועיקר. יתר על כן, מפת אירופה שעליה פעם הוא שלט, כאילו נמחקה ואיננה. אין האדם יכול לשער כיצד הוא ימצא שוב את דרכו אליה. מה הוא יעשה עם זאת? הוא יאבד בה את דרכו לגמרי.

אכן, ידידי היקרים, עלינו להיכנס לדברים כאלה; עלינו ללמוד מה הייתה ההתנסות במעבר דרך החיים בין מוות ללידה חדשה, כדי שאנחנו לא נשגה; כדי שלבסוף התוצאה תהיה ידע מדויק ונכון.

אישיות זאת נולדה שוב בתקופה הממשמשת ובאה של מיכאל, ומראה, אם אוכל להציג זאת כך, חזית כפולה בצורה משונה. הוא איננו יכול להיות לגמרי מדינאי ולא לגמרי איש דת, אבל הוא נמשך בעוצמה לשני הכיוונים. אני מתייחס להרטלינג,^[2] שנעשה לקאנצלר של האימפריה הגרמנית בגיל מתקדם. במחזור הקארמאטי הוא היה חייב להשתמש באופן זה בשאריות טבעו כמאזאריני. כל התכונות המשונות עימן הוא בא לנצרות, ונכנס לתוכה, באו שוב לידי ביטוי בפרופסורה הנוצרית בזמן הנוכחי.

באמצעות דוגמה זאת תוכלו לראות באיזה דרכים משונות בני האדם בזמן הנוכחי בונים את האינדיבידואליות הנוכחית שלהם בקיומיהם שמהעבר.

כל מי שלא חקר, אבל סתם חשב על הדברים, יבוא כמובן למסקנות שונות לחלוטין. אבל אנו מבינים את הקארמה רק בעת שאנו לוקחים את המקרים והקשרים הקיצוניים ביותר האלה, הנראים כמעט פרדוקסאליים בעולם החושים. אף על פי כן הם נמצאים שם בעולם הרוחי, גם כאשר העובדה האחרת מצויה שם, אותה ציינתי לעתים קרובות – אני מתכוון שארנסט הייקל, שנלחם באלימות רבה כל כך נגד הכנסייה, הינו ההיוולדות החוזרת של אבוט הילדבראנד, שנעשה לאפיפיור גרגורי. כאן אנו רואים עד כמה חסר משמעות התוכן החיצוני של אמונות האדם או התיאוריות שלו בחיים הארציים, משום שכל הדברים האלה מהווים את מחשבותיו. אבל אם תלמדו את הייקל, במיוחד בקשר למה שהוא היה כאבוט הילדבראנד, כגרגורי – (אני מאמין שגם הוא כלול בין התמונות משארטר) – תראו שקיימת למעשה רציפות דינאמית.

בחרתי בדוגמה שלעיל כדי שאתם תוכלו לראות כיצד האישיויות הנוכחיות נושאות את העבר לזמן הנוכחי.

אם תבחנו לאחר מכן את התכונות של הנזיר הילדבראנד, שנעשה לאפיפיור גרגורי השביעי ושאותו אתם מכירים מההיסטוריה, תוכלו לראות כיצד כלולה באופן נפלא תצורת הנפש של הייקל בפניו של הילדבראנד, ושל גרגורי המאוחר יותר.

אקח כעת דוגמה אחרת, שכנראה תהיה בעלת ערך רב ומעמיק לכולכם. למרות שאני כמעט מתחלחל לדבר על זה בדרך קלה כלשהי, בכל אופן אינני יכול להימנע מלבחור זאת, משום שזה מוביל בעמקות אינסופית אל תוך המרקם הרוחי של הזמן הנוכחי.

אני אציין כעת אישיות אחרת, אודותיה כפי שאמרתי, אני כמעט מתחלחל לדבר באופן זה. ובכל זאת הוא מאפיין מובהק של כל מה שנסחב מהעבר אל ההווה ועל האופן בו זה מתרחש. התייחסתי לעתים קרובות – וזה ייוודע לכם מההיסטוריה החיצונית – לוועידת ניקאה, שהתרחשה במאה הרביעית לספירה, שבה נפלה ההחלטה לגבי מערב אירופה בנוגע לאריאניזם ואתאנאסיאניזם, והאריאניזם גונה.^[3]

הייתה זאת מועצה שבה האישיויות החשובות היו רוויות בכל הלמדנות הגבוהה של המאות הכריסטיאניות הראשונות, וקידמו אותה. אכן הם התווכחו על רעיונות מעמיקים ומרחיקי לכת. משום שבאותו זמן עדיין היה לנפש האדם מבנה ומצב רוח שונה לגמרי. היה זה דבר מובן מאליו עבור נפש האדם לחיות ישירות בקרב העולם הרוחי. והם היו מסוגלים באמת להתווכח עם תכנים ומשמעויות ממשיים אם כריסטוס היה הבן, מאותה מהות כמו האב, או רק בדומה למהות של האב. האחרונה הייתה עמדת האריאניזם. כיום לא נכנס להבדלים הדוגמאטיים של השאלה. רק נזכור שהייתה זאת שאלה של מחלוקות תהומיות וחדות מאד, שנלחמו אודותיהן, על כל פנים, עם האינטלקטואליות המיוחדת של אותו זמן. כיום כבני אדם אנחנו פיקחים וחריפים. אכן כיום, כפי שאמרתי לעתים קרובות, כמעט כל בני האדם הינם פיקחים. אכן הם ממש פיקחים בצורה נוראה – זאת אומרת, הם מסוגלים לחשוב. האין כך הדבר? אין זה אומר הרבה, אבל זוהי עובדה שהם מסוגלים לחשוב: אכן אני יכול להיות טיפש לגמרי אבל עדיין מסוגל לחשוב… אבל העובדה היא שבני האדם כיום יכולים לחשוב. באותו זמן זה לא היה כך. לא היה זה שבני האדם יכלו לחשוב בפשטות, אבל הם הרגישו את מחשבותיהם כאינספיראציות. מי שהיה חריף מוח חש עצמו כמחונן בחסד האלוהים, וחשיבתו היתה מעין ראיה על חושית. זה היה עדיין כך גם במאה הרביעית לספירה, ולאלו שהאזינו לאיש – בעל מחשבות עדיין היתה איזו תחושה של האבולוציה החיה של מחשבתו. כעת הייתה נוכחת בוועידה של ניקיאה אישיות מסוימת שלקחה חלק פעיל בדיונים האלה, אבל בסיום הוועידה הוא היה מאוכזב ומדוכא ביותר. המאמץ העיקרי שלו היה להציג את הטיעונים של שני הצדדים. הוא העלה טיעונים רבי משקל גם לצד האריאניזם וגם לצד האתאנאסיאניזם. ואם הדברים היו נעים כפי שהוא קיווה, הרי שללא ספק התוצאה היתה שונה לגמרי. לא פשרה אומללה, אלא התוצאה יכולה היתה להיות מעין סינתיזה של אריאניזם ואתאנאסיאניזם. – אל לו לאדם לעצב את ההיסטוריה במחשבה, אבל את זה אפשר לומר בצורת הסבר. – ייתכן וזאת היתה דרך הרבה יותר אינטימית לייחס את האלוהי בהוויה הפנימית של האדם לאלוהִי שביקום. משום שבאופן שבה פיתחה האתאנאסיאניזם לאחר מכן את הדברים האלה, נפש האדם הופרדה באופן ניכר מהמקור האלוהי שלה. אכן, הייתה זאת מחשבה כופרת לדבר אודות האלוהי בהווייתו הפנימית של בן האדם.

אם, מאידך גיסא, האריאניזם עצמו היה גובר, הרי שבוודאי היו מדברים רבות אודות האל הזה שבהווייתו הפנימית של האדם. אבל הדיבור הזה לא היה בהכרח בהדרת כבוד עמוקה, ומעל לכל, לא באצילות הפנימית הנחוצה. אכן האריאניזם מכוח עצמו יכול היה להתבונן באדם בכל שלב בהתגשמות של האלוהיות השוכנת בקרבו. אבל את אותו דבר אפשר לומר על כל בעל חיים, אכן, על כל העולם, כל צמח, כל אבן. לתפיסה זאת יש ערך ממשי רק אם היא מכילה באותו זמן את הדחף הפעיל להתעלות יותר ויותר מעלה בהתפתחות הרוחית, משום שרק אז נמצא את האלוהי שבפנימיות. להצהרה שהאלוהי קיים בקרבנו בכל שלב ושלב של החיים, יש ערך רק אם נתפוס את האלוהי הזה באמצעות מאמץ התעלות תמידי של העצמיות, שבה זה עדיין לא הושג.

אולם סינתזה של שתי התפיסות היתה יכולה להיות ללא ספק התוצאה אם האישיות אליה אני מתייחס כעת היתה מצליחה להשיג השפעה מכרעת כלשהי בוועידה בניקיאה. הוא נכשל. מתוסכל עמוקות, הוא פרש למעין מנזר מצרי, חי חיי סגפנות אדוקים, וספג עמוקות באותו זמן של המאה החמישית את המהות הרוחית האמיתית של הכריסטיאניות באותה תקופה. אכן, כנראה שהוא היה אחד מאותם כריסטיאנים בעל ידע מצוין בזמנו, אבל הוא לא היה ווכחן. זה היה ברור מהאופן בו הוא התבטא בוועידה. הוא דיבר כאיש השוקל ובוחן בשקט את כל הצדדים של הבעיה, ועדיין מלא התלהבות עמוקה למטרתו, אבל לא לאיזה פרט חד צדדי כזה או אחר. הוא דיבר כאיש – אינני יכול להגיד שהתמלא בבחילה, אין זה הביטוי הנכון – אלא כאיש שחש את כישלונו במרירות בלתי רגילה, משום שהוא משוכנע עמוקות שרק טובה תצמח לכריסטיאניות אם ההשקפה שלצידה הוא ניצב היתה זוכה בהכרה.

כך הוא פרש למעין התנזרות. את שארית חייו הוא בילה כפרוש, אבל דבק, בתגובה לדחפים הפנימיים של נפשו, בנתיב ברור של חיים פנימיים. היתה זאת חקירה של מקורות האינספירציה של המחשבה. כושר חדירתו המיסטי היתה במאמץ לתפוס מהיכן החשיבה מקבלת את האינספירציות שלה. זה הפך לכמיהה עזה בקרבו למצוא את מקור החשיבה בעולם הרוחי, עד שלבסוף הוא התמלא כל כולו בכמיהה הזאת. ועם הכמיהה הזאת הוא נפטר, מבלי שיגיע לשום מסקנה ממשית, לשום תשובה מעשית במהלך חייו הארציים. לא נראתה שום תשובה הממשמשת ובאה. ככלות הכול הזמנים לא היו מעודדים.

אזי, לאחר שחלף מבעד לשער המוות, הוא עבר התנסות משונה. במשך כמה עשורים לאחר מותו הוא עדיין יכול היה להתבונן חזרה אודות חייו הארציים, והוא ראה זאת צבוע תמיד באותו יסוד שאליו הוא הגיע לבסוף. הוא ראה זאת תמיד באווירה אודות מה, כשהוא מתבונן חזרה, בא מייד לאחר מותו. הוא ראה את בן האדם חושב.

ובכל זאת לא הייתה זאת פתרונה של השאלה. וזה חשוב ביותר. עדיין לא היתה מחשבה לענות לשאלה. אבל הגם שלא היתה תשובה, הוא היה מסוגל, לאחר מותו, להתבונן, באימגינציות בהירות באופן יוצא מהכלל, באינטליגנציה הקוסמית של היקום. את מחשבות היקום הוא לא ראה. הוא היה רואה אותם אם כמיהתו היתה מגיעה להגשמתה. הוא לא ראה את מחשבות היקום, אבל הוא ראה באופן תמונתי את המחשבה של היקום.

כך חיתה תוך כדי המסע שבין המוות ללידה מחודשת אישיות שהיתה במצב שיווי משקל נפשי בין החזון המיסטי האימגינטיבי לבין מחשבתו הקודמת החדה והמפולפלת – חשיבה, שלמרות שהיתה בזרימה מתמדת, לא הצליחה להשיג את מסקנותיה.

תוך כדי תהליך עיבוד הקארמה, נטייתו המיסטית הצליחה להשתלט. הוא שב ונולד בימי הביניים כאדם בעל חזון, כאישה, שפיתחה כושר ראיה נפלא באמת אל העולם הרוחי. לזמן מה, הנטייה של איש המחשבה נסוגה לחלוטין אל השוליים; התכונה של ראייה רוחית ניצבה בחזית. משום שלאישה זאת היו חזיונות מופלאים, בה בשעה שבאותו זמן היא התמסרה באופן מיסטי אל הכריסטוס. נפשה הייתה חדורה בעומק אינסופי, על ידי חזיון הכריסטיאניות. היו אלה חזיונות שבהם הופיע הכריסטוס כמנהיג של צבאות השמים שוחרי השלום, לא מחרחרי מלחמה או קוראים תיגר, אלא בדומה לצבאות שוחרי שלום, שאמורים היו להפיץ את הכריסטיאניות ברחבי העולם מחמת דרכי הנועם שלהם – דבר שעדיין לא בא להגשמה עלי אדמות. זה היה מצוי בחזיונות של הנזירה הזאת. היתה זאת כריסטיאניות מעמיקה ורבת עוצמה, אבל לא נמצא לזה שום מקום בכלל במה שהתפתח לאחר מכן כנצרות בצורה מודרנית יותר. למרות זאת, במהלך חייה כנזירה, החוזָה לא התעמתה עם נצרות חיובית דוגמאטית. היא עצמה יצאה מזה וצמחה לכריסטיאניות אישית מעמיקה, שלאחר מכן לא היתה בפשטות קיימת עלי אדמות. וכך, אם אוכל לומר זאת כך, כל היקום ניצב בפניה עם השאלה: כיצד הכריסטיאניות הזאת תוגשם בגוף פיזי בהיוולדות מחודשת? ובאותו זמן, זמן רב לאחר שהחוָזה חלפה מבעד לשער המוות, הגיעו אליה שוב הדהודי האינטלקטואליות הישנה, האינטלקטואליות בעלת ההשראה. הדהודי חזונותיה היו כעת, אם אוכל לומר זאת כך, רוויים באידיאליזם, התמלאו באידיאות.

אז, בחיפושיה אחר גוף אנושי חדש, האישיות הזאת הפכה לאינדיבידואליות של סולובייאב, וולאדימיר סולובייאב.^[4]

קראו את כתביו של סולובייאב! – תיארתי מפעם לפעם את הרושם שהם עושים על האדם המודרני ואמרתי זאת שוב בהקדמתי למהדורה הגרמנית של כתביו. כדאי שתנסו לחוש זאת בכתביו. תחושו שדברים רבים צפונים שם בין השורות, במיסטיקה רבה שאותה נחוש לעתים קרובות כמחניקה ומדכאת. זוהי כריסטיאניות מאוד אינדיבידואלית בצורות הביטוי שלה, זה מראה די בבירור כיצד היא היתה צריכה לבקש אחר גוף נוח וגמיש בכל התנהלות, כפי שניתן להשיג רק בקרב העם הרוסי.

כשמסתכלים בדוגמאות האלה, אני חושב שעל האדם לשמֵר את יראת הכבוד וההערצה המקודשים בפני אמיתוֹת הקארמה, שאכן יש לשמור אותם בקדושתן ובתומתן במעמקי החיים הפנימיים ביותר. לגבי האדם שיש לו תחושה אמיתית להתבוננות בעולם הרוחי, אכן האמיתות העמוקות האלה, באמת, לא נחשפו ללא הצדקה. אני מתכוון לכך במשמעות של מה שנאמר לעתים תכופות כל כך אודות הצעיפים המקודשים של האמת, אודותיהם אומרים האנשים שלעולם אין להסיטם הצידה.

אנתרופוסופיה גונתה שוב ושוב, במיוחד בחוגים התיאולוגיים, בהסיטה הצידה את הצעיף של מסתורין סודי מסודות ואמיתות מסתוריות, ובכך מחללת אותן. אבל ככל שנחדור עמוק יותר לחלקים האזוטריים של התפיסה האנתרופוסופית, הרי שנחוש ביתר שאת שאכן אין כאן שום עניין של חילול הקודש. ההיפך הוא הנכון, העולם עצמו ימלא אותנו ביראת קודש כשנחזה בחיים של בני האדם אחד אחרי השני בפעילות המופלאה של החיים הקודמים אל הנוכחיים. אנו חייבים שלא להיות חילוניים בחיינו הפנימיים או בדרכי החשיבה שלנו ואז לא נביע התנגדויות כאלו.

קראו את כתבי סולובייאב כנגד המִרקע של הנזירה הקודמת, על חזיונותיה המופלאים והדבקות האינסופית להווייתו של הכריסטוס. ראו את אותה אישיות עתיקה היוצאת מהוועידה בתחושות מרות עמוקות, וועידה אליה הוא הביא דברים חשובים וגדולים כל כך. גלו בנפש ובלב של האישיות הזאת את מה שאני יכול לכנות רקע כפול של כריסטיאניות, כעת באופן רציונאליסטי, אבל באופן רציונאליסטי מלא השראה, וכעת שוב בצורה החזיונית של רואה רוחי. ראו את כל זה ברקע, ועל האמת שהסטת הצעיף לא תחלל את הסוד.

לרומנטיקאי גרמני היה פעם האומץ לחשוב באופן שונה מכל השאר בנוגע לאימרה המפורסמת של איזיס: "אני הוא מה שהיה, מה שהווה, ומה שיהיה, ואת צעיפי שום בר תמותה עדיין לא הסיר", – ולכך ענה הרומנטיקאי הגרמני: אזי אנו חייבים להיהפך לאלמותיים, כדי שנוכל להסיר את הצעיף! – בה בשעה שהאחרים התייחסו לאימרה כמות שהיא.

בעת שאנו מגלים את האלמותי האמיתי בקרבנו, האלוהי והרוחי, אזי נוכל להתקרב לסודות רבים מבלי לחלל אותם, ואל לנו להתקרב, עם אמונה מועטה יותר באלוהי השוכן בהווייתנו, לסודות הרבים האלה.

וזה מציין את הרוח שיש להפיץ בעולם יותר ויותר תחת ההשפעה של תלמודים כאלה כמו האחרון וכמו הנוכחי. משום שתלמודים רוחיים אלו נועדו לפעול על החיים והמעשים של אלו שהביאו את הקארמה שלהם, באופן אותו תיארתי, לתוך החברה האנתרופוסופית.

———————————————————————————

1. Agrippa , פילוסוף יווני סקפטי קדום. הוא ידוע בזכות ניסוחיו של חמשת המליצות, או הבסיס לדחיית השפיטה, המסכם את שיטת הוויכוח של הסקפטים היוונים באופן כללי. ↑
2. . Georg Friedrich von HERTLING 1843 -1919 ↑
3. : Arianism תפיסתו של אריוס הכופר שישוע איננו מהות אלוהית כמו האלוהים עצמו. Athanasianism : תפיסתו הדתית של אתאנאסיוס בישוף אלכסנדריה. 293-373 לספירה. ישוע המשיח היה מאותה מהות כמו האלוהים עצמו. ↑
4. Vladimir Solovioff פילוסוף ומשורר. 1853-1900. ↑