רודולף שטיינר

GA143

Vorverkündigung und Heroldtum des Christus-Impulses

Der Christus-Geist und seine Hüllen: eine Pfingstbotschaft

תרגום מאנגלית וגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

קלן, 8 במאי 1912

במפגש של היום אנו זקוקים למבוא לנושאים שנדון בהם. זה היום המוכר בתיאוסופיה כ”יום הלוטוס הלבן”, לזכר היום שבו מאדם הלנה פטרובנה בלבצקי,^[1] מייסדת התנועה התיאוסופית של הזמן המודרני, עזבה את המישור הפיזי. ביום זה אין צורך במילים רבות כדי לגעת במשהו שבוודאי קיים בכל נפש הנוכחת כאן היום, ולעורר רגשות של הערכה, כבוד והכרת תודה עמוקה כלפי האינדיבידואליות שהגיע לאדמה דרך אישיותה של מאדאם בלבצקי, וגרמה לבני אדם להפנות את מחשבותיהם שוב אל המיסטריות הקדושות הקדומות של האנושות, שמתוכן נבעו כל הכוחות והאימפולסים להתפתחותם הרוחנית של בני האדם. מאדאם בלבצקי הבינה את המשימה של התקופה המודרנית, והצליחה להציג את הידע, שהייתה לה גישה אליו, מחוכמת המיסטריות בצורה פופולרית, שונה מזו שבה חוכמת המיסטריות הגיעה לפעילות וליצירה האנושית דרך ערוצים וזרמים סודיים. זאת בדיוק המשמעות של העידן המודרני מבחינה זו, שיש לתת בצורה המובנת לחוגים רחבים יותר את מה שבעבר היה נגיש רק למעטים. שליחותה של מאדאם בלבצקי היתה לפעול בקנה אחד עם מגמה זו. היא הפנתה את חשיבתם של בני האדם למשהו שבעצם היה נחשב מתמיד לקדוש בעיני אלה שידעו על כך. כדי להצביע על עובדה זו, נתחיל את הדיון שלנו היום בהקראה של פואמה שנכתבה על ידי הוגה שרוב הציבור המשכיל מכיר – או ליתר דיוק אינו מכיר – רק כהוגה יבש, מופשט, כיוצר של רעיונות פילוסופיים מרוחקים. אך מה שהוגה זה הביע בצורת רעיונות נקיים וצלולים היה למעשה פרי של חום רגשי עז הנובע ממעמקי ליבו. את זאת ניתן לראות בפואמה המופנית אל המיסטריות הקדושות.

הגל, שניתן לכנותו “ההוגה של אירופה” – שהפך להיות כה “מוכר” לבעלי השכלה מודרנית שבספריות ניתן עדיין למצוא כרכים רבים שהקוראים מעולם לא פתחו – השאיר לנו פואמה שאותה כתב מדם ליבו. הכוונה היא לפואמה “אלאוסיס” המוקדשת להולדרלין, שאותה תקריא כעת הגברת פון סיברס. עם הקראה זו, היינו רוצים לחלוק כבוד לרוחה של מאדאם בלבצקי.

אלאוסיס

להולדרלין

שלווה נחה מסביבי ובתוכי.

הדאגות הבלתי פוסקות של אנשים עסוקים

ישנות לבסוף! הן מעניקות לי

מנוחה וחופש. מודה לך, הו הלילה,

המביא לי את החופש! הירח עוטה

את הגבולות המטושטשים של הגבעה הרחוקה

בעננים של ערפל לבן. הקו המואר של האגם

מהבהב בידידות.

מתרחק הזיכרון של הרעשים של שגרת היום

כאילו יש מרחק של שנים בינו לבין עכשיו.

מופיעה מולי דמותך, חבר יקר,

עם שמחת ימים עברו. אך במהרה היא

מפנה מקומה לתקווה מתוקה יותר

שנתראה שוב. הדמיון כבר מצייר

את החיבוק הנכסף בלהט בוער כבר זמן כה רב,

ואז השאלות; המבטים הנסתרים המרגלים זה בזה,

מה השתנה עם הזמן בהופעתו של החבר,

במבטו, בהבעתו – העושר של הוודאות,

הגילוי שהנאמנות לברית הישנה נותרה

עדיין חזקה ובשלה יותר כעת מאשר אז,

אותה ברית ישנה שלא נחתמה באף שבועה בינינו:

לחיות אך ורק למען האמת החופשית,

אף פעם ולעולם לא להשלים

עם החוקים שבהם שולטים הדעות והרגש!

כעת ההיגיון מתווכח עם הלך הרוח

שנשא אותי בקלילות מעל הרים ונהרות אליך.

אך הנחה ארוכה מסגירה את הריב ביניהם,

ואיתה מתעופף החלום המתוק של דמיוני.

מבטי עולה לכיפת השמיים הנצחיים,

אליך כוכב הלילה הזוהר!

שִׁכְחָה של כל המשאלות והתקוות,

יורדת זורמת מנצחיותך.

ההיגיון נעלם בתוך ההתבוננות.

מה שנקרא האני שלי מתפוגג.

אני מתמסר לאינסוף,

אני בו, אינני שום דבר אחר, אני רק הוא.

החשיבה, החוזרת עד מהרה, חשה זרה,

רועדת לנוכח הבלתי מוגבל; נדהמת, אינה יכולה לתפוס

עומקים כאלה של התבוננות.

הדמיון מקרב בין הנצח להיגיון,

נותן לו צורה. ברוכים הבאים,

צללים נשגבים, רוחות עילאיות,

אתם, ששלמות זוהרת מתוך מצחכם

לא מפחידים אותי. אני מרגיש שזהו גם ביתי,

זיו חמור זה אשר עוטף אתכם.

שערי מקדשך נפתחים כעת,

הו קרס,^[2] המוכתרת פעם באלאוסיס!

שיכור מלהט, אני מרגיש כעת

את רעד בואך,

הבנת התגלויותיך.

פירשתי את המשמעות הנשגבה

של התמונות, שמעתי

את המזמורים בנשף האלים,

את אמירותיהם הנשגבות.

אך אולמותיך שותקים, הו אלה!

מקהלת האלים ברחה אל האולימפוס,

ממזבחותיהם המטומאים;

ברחה מקברה המחולל של האנושות

הרוח הטהורה שהזמינה אותך לכאן.

חוכמת כוהניך נאלמת, לא נותר כל הד

מטקסיהם המקודשים. לשווא מחפש

החוקר מתוך סקרנות יותר מאשר מתוך אהבה

לחוכמה. אחוזי דיבוק המחפשים, ומתעבים אותך.

כדי להשתלט עליהם הם חופרים ומחפשים אחרי מילים,

מילים שבהן הייתה חתומה פעם משמעותך הנשגבה.

לשווא! הם מעלים רק אבק ואפר

שלתוכם חייך לא יחזרו לעולמי עולמים.

אך בזבל ובמה שאין בו חיים

מוצאים הנאה – המתים לתמיד, הדלים!

לבטלה: לא נותר כל זכר מהחגים הקדושים לכבודך,

כל שריד מהדמויות שהיו שלך.

מקודש שידע את כל תורותיך הנעלות

ידע שעומק הרגש הבלתי יתואר קדוש מידי

בכדי לשים אותו בסימנים יבשים.

החשיבה אינה תופסת את הנפש שהנצח נגע בה,

ששקעה מעבר לגבולות המרחב והזמן בציפייה לאינסוף

היא שכחה את עצמה ואז משוחררת כעת מחשיבה,

מתעוררת למודעות.

כל מי שמבקש לדבר על כך עם אחרים,

דיבר בלשון של מלאכים, חש

את דלות המילים – נחרד כשרואה את הקודש מצומצם

למחשבות כה קטנות,

כמו שמילים יכולות להחזיק. שפתיו חתומות

בפחד מפני חטא האמירה.

מה שהמקודש אסר על עצמו כך, חוקים חכמים

ציוו על מוחות חלשים יותר: לא לספר ולחשוף

דבר ממה שראו, שמעו, חשו בלילה הקדוש ההוא,

כדי שרעש הטעות שלהם לא יסיט את הטובים מהם

ממסירותם; אוסף מילותיהם החלולות

עלול לעורר זעם באלוהות הקדושה עצמה,

ואם ידרכו כל כך עמוק בבוץ המילים

עד כדי כך שאף ישננו אותן, יהפכו

לצעצוע, לסחורה,

שאותה מוכר כל אחד בפרוטה, יהפכו

לבגדי הדובר בעל הלשון החלקלקה,

או אף לחובה על תלמידים בבית ספר – ובסוף

נשארות ריקות, כך שרק הד יישמע מהן

דרך שפות זרות.

הו, האלה, בניך מעולם לא הציגו לראווה

בחמדנות את כבודך ברחובות ובשווקים,

אלא נזהרו לשמור עליו היטב

בתוך קודש הקודשים של ליבם.

לכן חיית לא על שפתיהם,

אלא כבודך חי בחייהם. במעשיהם את עדיין חיה.

בלילה זה גם אני שמעתי אותך, הו אלה קדושה.

לעיתים גם חיי ילדייך מגלים לי אותך.

אני חש אותך כנפש מעשיהם!

את השכל הרם, האמונה הנאמנה,

אשר גם אם הכול נכחד,

אינם מהססים ונותרים בעינם.

אני מרגיש שזה יתאים לגמרי לאינדיבידואליות של הלנה בלבצקי אם, במיוחד ביום זה, נאמר עליה במספר מילים כמה אמיתות ברורות. היה אופייני לה שכאשר היא הייתה לגמרי עצמה, היא רצתה, מעל לכל דבר אחר, להיות אמיתית. לכן, הדרך הטובה ביותר לכבד אותה תהייה להפנות אליה מחשבות של הכרת תודה, ולומר כמה מילים המבטאות אמת טהורה ביותר.

בכל ישותה, באינדיבידואליות שלה, הלנה בלבצקי הראתה איזה כוח פנימי, איזה אימפולס עוצמתי היה טמון בתנועה הרוחנית שאנו מכנים התנועה התיאוסופית. כדי להמחיש זאת, אני צריך לציין רק את הראשון מספריה החשובים יותר, “איזיס נגלית”. על הקורא מן השורה ספר זה יעשה רושם של ערבוביה כאוטית, מבולבלת לגמרי. אך קורא אשר מודע לקיומה של חוכמה עתיקת-ימין, חוכמה שנשמרה לאורך הדורות במיסטריות והייתה מוגנת מפני עיני אלה שלא הוכשרו לקבל אותה, קורא אשר יודע שחוכמה זו לא נרכשה דרך מאמץ אנושי חיצוני, אלא במסגרת חברות סודיות, גם קורא כזה מוצא בספר דברים כאוטיים רבים – אבל הוא מוצא בו עוד משהו. הוא מוצא ספר שמציג לראשונה לעולם החילוני, באומץ ובתעוזה, סודות מסוימים של המיסטריות. מי שמבין את הדברים האלה מגלה שמאדאם בלבצקי מפרשת דברים רבים נכון, כמו שרק אדם שעבר חניכה יכול היה לפרש אותם. אך עדיין נשאר הרושם של כאוטיות, וניתן להסביר אותו רק בעזרת העובדות הבאות: דרך עצם האופן שבו נכתב ספר זה, אנו רואים שהאישיות החיצונית של מאדאם בלבצקי, זו שהתגשמה בגוף הפיזי שלה עם האינטלקט שלה והתכונות האישיות שלה, הסימפתיות והאנטיפתיות שלה, לא הייתה בכלל מסוגלת ליצור מתוך נפשה את מה שהיא נתנה לעולם. מאדאם בלבצקי מסרה ידע שהיא עצמה לא הייתה מסוגלת להבין, ואם ממשיכים לעקוב אחרי קו מחשבה זה, מתברר שישויות רוחיות גבוהות השתמשו בגוף ובאישיות של הלנה בלבצקי כדי להעביר את מה שהיה אמור לזרום לאנושות בהתאם לצרכי התקופה. למעשה, העובדה שאי אפשר לייחס למאדאם בלבצקי את מה שהיא כותבת, היא הוכחה לכך שהישויות הקשורות לתנועה התיאוסופית, “המאסטרים של חוכמה והרמוניה של רגשות” מצאו בה כלי. מי שיודע לראות דברים כאלה בצורה ברורה מבין שהידע לא נבע ממנה, אלא זרם דרכה מישויות רוחיות גבוהות. אך כמובן, זה לא הזמן המתאים היום לפרט דברים אלה.

כעת עשויה לעלות השאלה – והיא אכן נשאלת לעיתים קרובות – מדוע אותן ישויות נשגבות בחרו במאדאם בלבצקי ככלי? הן בחרו בה מפני שלמרות הכול היא הייתה המתאימה ביותר. מדוע הן לא בחרו באחד המומחים המלומדים העוסקים בדת השוואתית? מספיק אם נחשוב על הסמכות הגדולה והמכובדת ביותר בתחום דתות המזרח, מקס מולר המפורסם, והצהרותיו יאמרו לנו מדוע הוא לא היה יכול להעביר את מה שהיה אמור להגיע לאנושות דרך הכלי האנושי של מאדאם בלבצקי. כאשר אנשים באירופה התחילו להכיר את דתות המזרח דרך התיאורים של מאדאם בלבצקי, מקס מולר הביע דעה מוזרה למדי: “אם רואים אי שם ברחוב חזיר והוא נוחר, זה לא נחשב למשהו מוזר, אבל אם אדם מתהלך ברחוב ונוחר כמו חזיר, זה באמת אירוע מיוחד.” הכוונה היא שמי שלא מנסה לעוות את המהות של דתות המזרח כמו מקס מולר הוא כמו אדם שנוחר כמו חזיר. בכל מקרה, ההשוואה לא נראית לי הגיונית כל כך, מפני שאין כל סיבה להתפלא כשחזיר נוחר; אבל אם בן אדם נוחר, זה יהיה הישג שלא כל אחד מסוגל להצליח בו. ההשוואה היא חלשה מאוד, אבל העובדה שמקס מולר עשה בה שימוש מראה שהוא לא היה האישיות הנכונה.

אם כן, היה צריך לבחור באדם ללא כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן, אבל מן הסתם היו גם חסרונות רבים לבחירה זו. כאמור, מאדאם בלבצקי הביאה למסר הגדול את כל הסימפתיות והאנטיפתיות של אישיותה הנלהבת ביותר. הייתה לה אנטיפתיה חזקה כלפי השקפת העולם הנובעת מהתנ”ך ומהברית החדשה, הייתה לה אנטיפתיה חזקה כלפי היהדות והנצרות. אך כדי להכיר את החוכמה העתיקה של האנושות בצורתה הטהורה והראשונית, יש תנאי אחד שהוא הכרחי: יש לפגוש את ההתגלויות מהעולמות העליונים במצב של איזון נפשי ורגשי מושלם. כל אנטיפתיה וסימפתיה יוצרים סוג של ערפל מול עינינו הפנימית. כך קרה שהתפיסה של מאדאם בלבצקי נהייתה עטופה יותר ויותר במעין ערפל, והראיה שלה נשארה צלולה רק ביחס למסורות אריות^[3] טהורות, כביכול. לגבי מסורות אלו הייתה לה ראייה עמוקה ובהירה, אך כתוצאה מכך נהייתה הבנתה חד-צדדית, ולכן בספרה הגדול השני, “הדוקטרינה הסודית”, היא הציגה את הדת הארית הקדומה בצורה חד-צדדית. בשל האנטיפתיה שלה, לא צריך לחפש בכתביה של בלבצקי משהו שקשור למיסטריות של סיני ושל גולגותא. לכן היא הגיע לישויות שיכלו להעניק בעוצמה ובבהירות רבה אך ורק חוכמה לא כריסטיאנית, עובדה שמתגלה ב”פסוקים של דז’אן” (Dzyan) הנפלאים, שאותם היא מצטטת ב”דוקטרינה הסודית”. אך זה הסיט אותה מדרך החניכה בעולם הפיזי שמרומז עליה, אם כי באופן משובש, ב”איזיס נגלית”. ב”דוקטרינה הסודית”, מאדאם בלבצקי הייתה יכולה להציג, בגלל החניכה החד-צדדית שלה, רק את אותו זרם של ידע רוחני שנבע מתפיסת העולם הלא-כריסטיאנית. זה הוא ספר יחיד במינו, המכיל את הגילויים הגדולים ביותר מהסוג שהאנושות הייתה מסוגלת לקבל באותה עת. הוא מכיל נושאים שמודגשים גם בספר אחר, אשר מוכר בשם “מכתבי המאסטרים של החוכמה וההרמוניה של הרגשות”. גם שם ניתן למצוא משהו מהחוכמה הגדולה ביותר שנתגלתה לאנושות. אך יש גם חלקים אחרים ב”דוקטרינה הסודית”, למשל אלה העוסקים בפרטי פרטים בתורת המסה.^[4] כאשר בוחנים פרקים אלה, כל מי שמבין נכון את הפסוקים של דז’אן ואת המכתבים של המאסטרים, השייכים להתגלויות הגבוהות ביותר שנמסרו לאנושות, מקבל את הרושם שהם פרי עבודתו של אדם הסובל ממאניה של כתיבה המאלצת אותו לכתוב את כל מה שבא לראשו ואינו מסוגל להניח את העט שלו. ויש קטעים אחרים שבהם אישיות נלהבת דנה בנושאים מדעיים מבלי שיהיה לה ידע מדויק לגביהם. כלומר, “הדוקטרינה הסודית” היא תערובת מוזרה של נושאים, שאת חלקם יש לבטל, בעוד שחלקים אחרים מכילים את החוכמה הנעלה ביותר. אנו מצליחים להבין זאת כאשר אנו חושבים על דבריו של אחד מחבריה של מאדאם בלבצקי שהבין לעומק את אישיותה. הוא אמר: מאדאם בלבצקי הייתה באמת בעלת שלוש פנים. קודם כול, היא הייתה אישה קטנה, לא יפה, בעלת חשיבה לא הגיונית ואופי נלהב, שתמיד כעסה בגלל משהו; בו בזמן היא הייתה גם טובת לב, חמה ומלאת חמלה, אבל היא לא הייתה מה שאפשר לכנות אישה מחוננת. שנית, כשהאמיתות הגדולות דיברו דרכה, היא הייתה התלמידה של המאסטרים הגדולים. הבעת פניה ותנועותיה השתנו, היא הפכה לאדם אחר, ועולמות הרוח דיברו דרכה. ולבסוף, הייתה בה דמות שלישית, דמות מלכותית, מעוררת יראת כבוד, עילאית. זה קרה באותם רגעים נדירים כשהמאסטרים עצמם דיברו דרכה והתגלו בדבריה ובכתביה.

מי שאוהב את האמת יקפיד תמיד להבחין בזהירות בין מה שמהותי למה שלא בכתבים של מאדאם בלבצקי. להסתכל בה לאור האמת, ולהוביל את התנועה התיאוסופית באור האמת – זה השירות הגדול ביותר שאנו יכולים להעניק לה ביום זה, כשהיא נמצאת במחשבותינו.

באופן טבעי, התנועה התיאוסופית הייתה חייבת בתחילת דרכה ללכת במסלול אינדיבידואלי, אבל כעת, לאחר שהיא נעשתה גדולה ומשמעותית, יש חשיבות מכרעת לכך שזרם אחר יתמזג לתוך התנועה. יש צורך להוסיף לתנועה התיאוסופית את מה שנובע מאז המאה ה-14 דרך הזרם הרוזנקרויצרי ממקורות אוקולטיים, מקורות שהיו סגורים בפני מאדאם בלבצקי.

אם כן, אנו נגשים כיום את משמעות התנועה התיאוסופית אם לא רק נכיר באמונות הדתיות ובהשקפות העולם של המזרח, אלא נוסיף להם גם את אלה שבאו לידי ביטוי בהתגלויות בסיני ובמיסטריית גולגותא. ואולי מותר לנו היום לשאול: האם ההבנה הרחבה והמקיפה של האימפולסים האמיתיים של התנועה התיאוסופית דורשת שיתווסף לה מה שלא היה ניתן למסור מן ההתחלה? או שמא יש להעלות דעה זו או אחרת מסוג המפוקפק ביותר לדרגה של דוֹגמה, ולתת לה לייצג את ההיקף השלם והרחב של התנועה התיאוסופית? אני מצדי יכול לומר ללא סייג שאני יודע שנעשה עוול גדול לרוח של מאדאם בלבצקי הנמצאת כעת בעולם הרוח, אם נפעל על פי האפשרות השנייה. אני יודע שלא נפעל כנגד רוח זו, אלא בהרמוניה איתה, אם נעשה את מה שהיא מבקשת היום: אם נוסיף לתנועה התיאוסופית את מה שהרוח לא הייתה יכולה לתת כשהיא הייתה בגוף ארצי. ואני יודע שאינני מדבר איתכם נגד מאדאם בלבצקי, אלא בהסכמה מלאה איתה, כשאני אומר: הדבר שאני מייחל לו הוא שתפיסת העולם המערבית שלנו תבוא לידי ביטוי מלא בתנועה התיאוסופית. בשנים האחרונות הגיעו לאנושות תובנות ואמיתות נוספות, ידע רב ואמיתות מסוגים שונים הפכו להיות נגישים. נניח שבעוד חמישים שנה יהיה באמת צורך לתקן הכול, נניח שמכל הדרך שבה אנו מציגים את הדברים כיום לא יישאר דבר, שאף אבן מהמבנה הרוחני שאנו בונים כיום לא יישאר במקומה, ושבחמישים השנים הבאות החקירה האוקולטית תצטרך לתקן הכול מיסודותיו, אז עלי לומר: אולי! אבל דבר אחד יישאר מכל מה שאנו רוצים כאן, וזה היעד העיקרי של התנועה התיאוסופית המערבית שלנו: אנו רוצים שיהיה אפשר לומר שהייתה פעם תנועה תיאוסופית שהאידיאל שלה בתחום האוקולטיזם היה לייסד אך ורק את מה שנובע מתוך האמת הטהורה והצלולה ביותר. מטרתנו היא שיום אחד יהיה אפשר לומר זאת עלינו. יהיה עדיף שלא ייאמרו דברים שעדיין מוטלים בספק מאשר לסטות בצורה כלשהי ממה שנוכל לקחת עליו אחריות כאמת, מתוך חוש טהור ביותר לאמת, בפני כל הכוחות הרוחיים.

אך מכל זה עולה דבר נוסף. יכולה לעלות השאלה: “מדוע אתם דוחים דבר זה או אחר המופיע בתנועה התיאוסופית? זה מעיד על חוסר סובלנות!” התשובה שלנו היא: למרות שלאחרים יש אולי תפיסה אחרת לגבי מה היא סובלנות, התפיסה שלנו היא שאנחנו מרגישים מחויבים להגן על האנושות מפני כל דבר שאינו יכול לעמוד איתן מול החוש הטהור לאמת. גם אם עבודתנו תוצג בצורה מעוותת, אנו ננסה למלא את משימתנו ונדחה כל דבר שעלינו לדחות כדי שנשרת את המטרה שהצבענו עליה. לכן, כאשר משהו מתנגש עם חוש האמת שלנו, אנו דוחים אותו, אבל רק אז. איננו מצייתים לשום סיבות או רגשות אחרים. אנחנו גם לא נשתמש בהצהרות נדושות על כך שלכל אחד יש זכות לדעה משלו, או על אחווה וכדומה, כי אנו יודעים שהאהבה בין בני האדם יכולה לשאת פרי רק אם היא אמיתית וכנה. במיוחד ביום חגיגי זה, ראוי שניתן ביטוי לרצון לקבל השראה אך ורק מהחוש הטהור ביותר לאמת.

מאחר שכאמור הגיע לאנושות ידע חדש, יצאו לאור דברים רבים שיכולים לעזור להסביר את הסודות של היקום. לעולם לא נאמר משהו שמנסה להקטין תרבות או תנועה דתית גדולה כלשהי בהשוואה לאחרות. כאשר התייחסנו לתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה עם התרבות הרוחנית של הרישים הקדושים, הדגשנו פעמים רבות שיש שם משהו נשגב יותר מבחינה רוחנית מכל מה שבא אחריו. באותה מידה לא עולה בדעתנו להפחית מערכו של הבודהיזם; להיפך, אנו מדגישים את מעלותיו, כי אנו יודעים שהוא העניק לאנושות דברים שהכריסטיאניות תוכל להשיג רק בעתיד. אך יש חשיבות גדולה ביותר לכך שנצביע שוב ושוב על ההבדל בין תרבות המזרח לתרבות המערב.

תרבות המזרח ממוקדת רק באינדיבידואלים אשר במהלך האבולוציה עברו דרך התגשמויות רבות. למשל, היא מדברת על הבודהיסטוות ומתארת אותם כאינדיבידואלים העוברים את התפתחותם האנושית מהר יותר מהרגיל. תרבות המזרח מתמקדת רק במה שעובר כאינדיבידואליות מגלגול לגלגול, עד שבגלגול מסוים הבודהיסטווה הופך לבודהה. כאשר הבודהיסטווה הופך לבודהה – ואת זאת הוא יכול לעשות רק על האדמה – הוא הגיע כה רחוק שכבר אין צורך שהוא ירד שוב לגוף פיזי. אם כן, ככל שחוזרים לעבר הרחוק יותר, מגלים שמודגשת בעיקר האינדיבידואליות ויש פחות התייחסות לכל התגשמות של האינדיבידואליות. כשמדברים על בודהה, הכוונה היא פחות לבודהה ההיסטורי, הנסיך סודהודאנה, אלא יותר לדרגה של הישג, לרמה שבודהיסטוות אחרות מגיעים אליה גם כן במהלך גלגוליהם העוקבים.

אולם במערב, ההתייחסות שונה. אנחנו חיים בתקופת תרבות שאינה מתייחסת לאינדיבידואליות העוברת מגלגול לגלגול, אלא מוצאת ערך רק באישיות החד-פעמית. אנו מדברים על סוקרטס, אפלטון, קיסר, גתה, שפינוזה, פיכטה, רפאל, מיכלאנג’לו, וחושבים עליהם רק בהתגשמות אחת מסוימת. איננו מדברים על האינדיבידואליות העוברת מהתגשמות להתגשמות, אלא מדברים על האישיות. אנו מדברים על סוקרטס אחד, אפלטון אחד, גתה אחד וכן הלאה, אנו מדברים רק על התגשמות אחת שבה מצאה ביטוי האינדיבידואליות. התרבות המערבית נועדה להבליט את החשיבות של אישיות אחת, להתייחס אליה בצורתה החדשה והאופיינית, ולהתעלם ממה שעובר מגלגול לגלגול. אך כעת הגיע הזמן ללמוד בהדרגה לזהות שוב כיצד האינדיבידואליות הנצחית עוברת דרך אישיויות רבות. כעת אנו רואים שהאנושות שואפת להבין מה הוא זה שחי ועובר מאישיות לאישיות. זה יצית אש חדשה עבור נפש האדם, אור שיתפשט בנפש האדם ויביא להבנה חדשה. את מה שעתיד לבוא, את ההתייחסות העתידית לאישיות האנושית ניתן לראות בעזרת דוגמה אחת ספציפית.

נפנה את מבטנו לדמות כמו אליהו הנביא. קודם כל, נתייחס לדמותו של הנביא עצמו. אך המשמעות המיוחדת של נביא זה טמונה בעובדה שבאופן מסוים הוא התכונן למיסטריית גולגותא. הוא הצביע על כך שאת אימפולס יהוה ניתן להבין ולתפוס רק ב’אני’. הוא לא היה יכול להצביע על המשמעות המלאה של ה’אני’ האנושי, כי מהבחינה של תודעת ה’אני’ הוא נמצא בשלב ביניים בין הרעיון של משה על יהוה לבין הרעיון הכריסטיאני של כריסטוס. הנביא אליהו מופיע כמבשר אדיר, כמבשר של אימפולס הכריסטוס, כמבשר של מה שהחל דרך מיסטריית גולגותא. אנו רואים אותו כדמות גדולה ורבת עוצמה.

כעת נמשיך ונתבונן בדמות אחרת. מנקודת המבט המערבית, אנחנו רגילים לחשוב עליו כאישיות בפני עצמה. הכוונה ליוחנן המטביל. במערב רואים אותו מוגבל לאישיות זו. אך אנחנו לומדים להכיר אותו כמבשר של כריסטוס עצמו, אנו לומדים להכיר אותו כאותו איש שאמר לראשונה את המילים: “שנו את נטיית נפשותיכם כי מלכות השמיים בפתח.” הוא הצביע על האימפולס שיגיע דרך גולגותא, על כך שב’אני’ האנושי ניתן למצוא שלם אלוהי, שה’אני’ של כריסטוס הולך ונכנס יותר ויותר לתוך ה’אני’ האנושי, ושאימפולס זה מתקרב. כיום, אנו לומדים דרך מדע-הרוח את האמת שמרומזת גם בתנ”ך, שאותה אינדיבידואליות שחיה באליהו הנביא חיה גם ביוחנן המטביל. מי שהיה אמור לבשר על בואו של כריסטוס חי את חייו כאליהו הנביא והתגשם מחדש כיוחנן המטביל, אשר שוב בישר על בואו של כריסטוס בדרך שהייתה מתאימה לתקופתו. עבורנו, שתי הדמויות הללו מאוחדות כעת. תרבות המזרח פועלת בצורה אחרת: היא מרוכזת באינדיבידואליות ומתעלמת מהאישיות החד-פעמית.

אם נעבור לימי הביניים, נמצא את הדמות המיוחדת שנולדה – כאילו כרמז חיצוני לקשר המיוחד שלו לעולם הרוח – ביום שישי הטוב^[5] בשנת 1483, מתה כגבר צעיר בשנת 37 לחייו, והייתה לו השפעה רבת עוצמה דרך מתנותיו לאנושות: רפאל. הוא נולד ביום שישי הטוב, כאילו כדי להראות שהוא קשור לאירוע שאותו מנציחים ביום שישי הטוב. מה יכול לחוות המערב דרך דמותו של רפאל, לאור מדע-הרוח? אם מתבוננים בדמות זו לאור מדע-הרוח, מגלים שרפאל השיג למען התרחבות הכריסטיאניות, למען האפשרות שללבבות של בני האדם תחדור כריסטיאניות שהיא מעבר להבדלים בין הזרמים הדתיים השונים, יותר מכל הקרדינלים והאפיפיורים של תקופתו. לנגד עיני רפאל עלתה אולי תמונה של הסצנה המתוארת ב”מעשי השליחים”. אדם עומד מול אנשי אתונה ואומר: אתם אנשי אתונה עובדים את האלים בקורבנות עם סימנים חיצוניים. אך יש אלוהים שניתן ללמוד להכיר, האלוהים שחי ושוזר בכל מה שחי. הוא הכריסטוס שעבר דרך המוות וקם לתחייה, ובכך העניק לאדם את האימפולס המוביל לתחייה. חלקם לא הקשיבו, אחרים חשבו שזה מוזר. בנפשו של רפאל אירוע זה בא לידי ביטוי בציור הנמצא כעת בוותיקן, בשם השגוי “בית הספר של אתונה”. למעשה, הוא מתאר את דמותו של פאולוס המלמד את אנשי אתונה את עקרונות היסוד של הכריסטיאניות. בציור זה רפאל נתן את מה שמופיע כבשורה של כריסטיאניות המתעלה על כל הבדל בין דתות. המשמעות העמוקה של ציור זה עדיין לא התעוררה בנפש בני האדם.

על שאר הציורים של רפאל עלינו לומר: ממה שהקרדינלים והאפיפיורים עשו בשביל האנושות בתקופה ההיא לא נשאר דבר, אך היצירה של רפאל פועלת כך שהיא הופכת לכוח חיוני באמת רק בימינו. את העובדה שרפאל לא הובן בתקופות הקודמות אפשר לראות מכך שגתה לא ייחס כל ערך למדונה הסיסטינית כשהוא ביקר בעיר דרזדן, כי הוא שמע מהאדם האחראי על המוזיאון – והוא רק שיקף את הדעה הרווחת באותה תקופה – שיש משהו לא מספיק אצילי בהבעת הפנים של ישוע התינוק, שאת שני המלאכים בתחתית הציור צייר בוודאי מישהו שיודע רק למרוח צבעים, ושהמדונה עצמה לא הייתה יכולה להיות היצירה של רפאל, אלא מישהו צייר עליה. אם אנו מחפשים בכל הספרות של המאה ה-18, לא נמצא כמעט כלום על רפאל; אפילו וולטר (Voltaire) לא הזכיר אותו.

ומה קורה היום? היום, בין אם מדובר בפרוטסטנטים או בקתולים או בכל דת אחרת, הציורים של רפאל נוגעים בנפשם של כל בני האדם. ניתן לראות איך במדונה הסיסטינית נטבע בלבבות בני האדם סוד קוסמי גדול, ועליו יהיה אפשר לבנות בעתיד, כאשר האנושות תובל לכריסטיאניות רחבה המחברת בין דתות, כמו שזה כבר קורה במדע-הרוח. בעתיד ניתן יהיה להמשיך לבנות על העובדה שסוד נפלא נגע בנפשות בני האדם דרך המדונה הסיסטינית. אמרתי לעיתים קרובות שכאשר מסתכלים לתוך העיניים של ילדים, ניתן לדעת שמה שמביט דרך עיניים אלה הוא משהו שלא התהווה דרך לידה, אלא משהו שדרכו ניתן לראות את מעמקי הנפש האנושית. כל מי שמתבונן בילדים בציורי המדונה של רפאל יכול לראות שדרך עיניים אלה מביטה האלוהות עצמה, המציאות הנסתרת והעל-אנושית, שעדיין מחוברת לילד בימים הראשוניים לאחר לידתו. את זה ניתן לראות בכל הציורים של רפאל שבהם מופיעים ילדים, אך יש יוצא דופן אחד. יש ציור של ילד אחד שלא ניתן לפרש אותו כך – והוא ישוע התינוק בציור של המדונה הסיסיטינית. כל מי שמסתכל לתוך עיניו של ילד זה יודע שהן מגלות יותר ממה שיכול להתגשם בישות אנושית. רפאל מראה שרק בילד זה, בילד של המדונה הסיסטינית, חי משהו שכבר חווה, לפני הזמן, מציאות של רוח טהורה, מציאות כמו כריסטוס.

רפאל הוא המבשר של הכריסטוס הרוחי שאותו מגלה שוב מדע-הרוח. ודרך מדע-הרוח אנו לומדים שברפאל חיה אותה אינדיבידואליות שחיה גם באליהו הנביא וביוחנן המטביל. אנו לומדים להבין שהעולם שבו אינדיבידואליות זו חיה כיוחנן המטביל קמה לתחייה ברפאל, כאשר אנו שמים לב לעובדה שהוא נולד ביום שישי הטוב, המרמזת על הקשר שלו לאירוע הכריסטוס ההיסטורי.

אם כן, רפאל הוא המבשר השלישי אחרי אליהו הנביא ויוחנן המטביל. כעת אנו מבינים רבות מהשאלות שאותן חייב לעלות כל מי שמתבונן יותר לעומק בדמותו של יוחנן המטביל. יוחנן המטביל מת מות קדושים לפני שהתקרב אירוע גולגותא. הוא חי בשחר של מיסטריית גולגותא, בתקופת הנבואות, בימי השמחה וההתלהבות, אבל לא בתקופת הקינה והצער. כאשר אותו הלך רוח מופיע שוב באישיותו של רפאל, קשה לנו להבין מדוע הוא מצייר תמונות של המדונה והילדים במסירות עמוקה כזו, אך לא מצייר את הבגידה על ידי יהודה איש קריות, או את נשיאת הצלב, את גולגותא, את הר הזיתים. הציורים הקיימים בנושאים אלה בוודאי נעשו על פי הזמנה, כי הם אינם נותנים ביטוי למהות העמוקה האמיתית של רפאל. מדוע ציורים אלה כה זרים לרפאל? מפני שכיוחנן המטביל הוא לא השתתף במיסטריית גולגותא.

ואז, כשאנו מתבוננים בדמותו של רפאל, על אופן חייו לאורך מאות בשנים ועדיין חי כיום, ואז מפנים את מבטנו למה שעדיין נותר ומה שכבר נהרס מיצירתו, ואז מהרהרים בעובדה שבמוקדם או במאוחר כל דבר חומרי חייב להיכחד, אז אנו יודעים היטב שהמהות החיה בציורים שלו נכנסה לנפשות של בני האדם לפני שהציורים עצמם נכחדו. כמובן, יהיה עוד אפשר לראות רפרודוקציות; אבל הציורים עצמם – שרק הם יכולים לתת מושג אמיתי על אישיותו של רפאל, על מי הוא היה, על מה שידיו יצרו – אלה יתפוררו, ולא יהיו קיימים עוד. ושום דבר ארצי, שום דבר על האדמה שלנו, אינו מסוגל לשמר אותם.

אך דרך מדע-הרוח ברור לנו שהאינדיבידואליות שחיה בתוך רפאל נושאת עימה את מה שהוא השיג בגלגול אחד לתוך הגלגול הבא. וכשאנו מגלים שאותה אינדיבידואליות מופיעה שוב במשורר נובאליס, ואנו לוקחים את ההכרזה הראשונה שלו, אשר מופיעה כמו אור זוהר של שחר המביא רעיון-כריסטוס חי חדש, אז אנו אומרים לעצמנו: הרבה זמן לפני שיצירותיו של רפאל נעלמו מהעולם בחוץ, האינדיבידואליות שהייתה חיה באותה אישיות הגיעה שוב, כדי להעניק את מתנותיה בצורה חדשה לאנושות. כמה זה טוב שלזמן מה תרבות המערב שמה לב רק לאישיות המוגבלת לגלגול אחד, שלמדנו לאהוב אישיות כבר בזכות הפירות של התגשמות אחת! וכמה זה מעשיר את הנפשות שלנו כשאנו לומדים שהחלק הנצחי של האדם עובר מאישיות לאישיות! גם אם אישיויות אלו נראות לנו שונות מאוד, העובדות הקונקרטיות שהידע הרוחי מלמד אותנו על התגשמויות חוזרות וקארמה יעניקו לנו הבנה. האנושות תפיק תועלת ממושגים ודוקטרינות כלליים פחות מאשר מפרטים שביכולתם לשפוך אור על מקרים אינדיבידואליים. יהיה אז אפשר לקשור לדברים אלה הרבה מהידע שניתן לרכוש רק דרך ראייה אינטואיטיבית וחקירה אוקולטית. אז נוכל סוף סוף להתמקד במיסטריית גולגותא עצמה, ולזכור שבשנת 30 לחייו של ישוע מנצרת, ישות הכריסטוס נכנסה וחיה בו עד שעברה דרך מיסטריית גולגותא.

כאשר מדברים כיום על כך שישות הכריסטוס אינה יכולה להתגשם שוב בגוף פיזי, חייבים לומר שבעצם זה לא קרה אף פעם. כי גם אז, הגוף הפיזי שלתוכו נכנסה ישות הכריסטוס היה המעטה של ישוע מנצרת. זה לא קרה כמו אצל כל אינדיבידואליות אחרת שבונה את הגוף הפיזי שלה בעצמה, אלא ישות הכריסטוס נכנסה רק מאוחר יותר לתוך הגוף שהוכן על ידי ישוע מנצרת. היא התאחדה אז איתו, אבל אי אפשר לדבר באמת על התגשמות פיזית של כריסטוס. דברים אלה מובנים מאליהם לכל בעל ידע.

אך אנו יודעים שדרך אימפולס הכריסטוס, הגיע לאדמה וזרם לתוך האנושות משהו שתורם ומועיל לכל האנושות כאשר הוא נכנס לתוך התרבויות האנושיות השונות. כך שהישות שעברה דרך המוות היא כמו זרע של חיטה שמתרבה, ויכולה להיכנס לתוך נפשות אנושיות אינדיבידואליות ולצאת מהן. מאחר שאנו יודעים עכשיו שגופו של ישוע מנצרת קיבל את ישות הכריסטוס, שישות הכריסטוס עברה דרך המוות ובדרך זו התאחדה עם האדמה, עולה השאלה: מה יקרה כאשר האדמה תגיע ליעדה, לסיומה? כריסטוס שבא מהמרחקים והתאחד עם האדמה יהיה המציאות היחידה על האדמה כשהיא תגיע ליעדה. כריסטוס יהיה רוח האדמה. למעשה, הוא כבר רוח האדמה, אבל אז נפשות בני האדם יתמלאו בו, ובני האדם יהוו שלם אחד יחד איתו.

עכשיו נשאלת שאלה אחרת. למדנו שהאדם בצורתו הפיזית שיש לו על האדמה הוא מאיה. הצורה מתפרקת לאחר המוות. מה שנראה בחוץ כגוף האדם הוא אשליה. הוא לא יישמר כמו שלא יישמרו הגופים הפיזיים של הצמחים, החיות והמינרלים. הגופים הפיזיים יהפכו לאבק שיתפזר במרחב. האדמה הפיזית, מה שניתן לראות, תיעלם לחלוטין, יפסיק להתקיים לגמרי. ומה יקרה עם הגופים האתריים? לגופים האתריים יש תכלית אחת בלבד כל עוד הם צריכים לחדש את הגופים הפיזיים, וגם הם יפסיקו להתקיים כאשר האדמה תגיע ליעדה. מה יישאר מכל מה שהאדם רואה? לא יישאר כלום, לא מהאדם ולא מהיצורים של שאר ממלכות הטבע. כשהרוח תשתחרר, לא יישאר דבר מהחומר חוץ מאבק חסר צורה, כי רק הרוח היא אמיתית, ממשית. אך יש משהו שיהפוך אז לממשי, משהו שבזמנים הקדומים לא היה מאוחד עם האדמה, אך כעת נפשות בני האדם יהיו מאוחדות עימו: רוח הכריסטוס. רוח הכריסטוס תהיה המציאות האחת והיחידה שיכולה להישאר מהאדמה.

אך כיצד רוכשת רוח הכריסטוס את המעטים הרוחיים שלה, את המעטים שימשיך לפעול בהם? במיסטריית גולגותא היא ירדה לספירת האדמה כאימפולס, כנפש האדמה. גם ישות הכריסטוס חייבת ליצור לעצמה משהו שניתן לקרוא לו המעטים שלה. מאיפה לוקחת ישות כזו את המעטים שלה? זה לא קורה באותו אופן כמו שזה קורה אצל בני האדם, אבל גם לכריסטוס יהיה מעין גוף פיזי רוחי, מעין גוף אתרי ומעין גוף אסטרלי. ממה יהיו עשויים גופים אלה?

אלה הם דברים שלעת עתה ניתן לדבר עליהם רק ברמזים. כריסטוס ירד לאדמה דרך הטבילה בירדן לתוך המעטים של ישוע מנצרת. הוא השתמש בהם, שכן בהם, נהנה בהם כשסעד עם תלמידיו. בהם הוא היה בגת שמנים, בהם שמו אותו ללעג ולקלס, ובהם עבר את מיסטריית גולגותא. ואז הוא קם לתחייה ומאז הוא חי מחובר לאדמה כרוח האדמה, ויוצר לעצמו משהו דומה למה שלאדם יש במעטים שלו. במהלך העידנים, סביב אימפולס הכריסטוס הרוחי גרידא, אשר ירד בטבילה של יוחנן, נוצר בהדרגה משהו המקביל לגוף אסטרלי, אתרי ופיזי. כל המעטים האלה בנויים מכוחות שהאנושות חייבת לפתח על האדמה. איזה סוג של כוחות הם אלה?

הכוחות של המדע החיצוני אינם יכולים להעניק לכריסטוס גוף מפני שהם עסוקים רק בדברים שייעלמו בעתיד, דברים שכבר לא יהיו קיימים. אך ישנו משהו שהיה לפני הידע, משהו שהוא לאין ערוך גדול יותר לנפש מאשר הידע עצמו. זה מה שהפילוסופים היווניים ראו כמקור וכהתחלה של כל הפילוסופיה: הפליאה, ההשתאות. ברגע שרכשנו ידע, החוויה שיש לה ערך עבור הנפש כבר חלפה למעשה. אנשים שבהם הגילויים הגדולים והאמיתות של עולם הרוח יכולים לעורר פליאה מזינים רגש זה של פליאה, ולאורך הזמן הוא יוצר כוח המהווה משיכה לאימפולס הכריסטוס, כוח אשר מושך את רוח הכריסטוס: אימפולס הכריסטוס מתאחד עם הנפש האינדיבידואלית של האדם כאשר הנפש מסוגלת לחוות פליאה מול סודות העולם. כריסטוס לוקח את גופו האסטרלי מהאבולוציה של האדמה מכל אותם רגשות שחיו בנפשות בני האדם כפליאה.

האיכות השנייה שנפשות בני האדם חייבות לפתח כדי למשוך את אימפולס הכריסטוס היא החמלה. בכל פעם שהנפש משתתפת בסבל או בשמחה של הזולת, זהו כוח המושך את אימפולס הכריסטוס. כריסטוס מתאחד עם הנפש האנושית דרך חמלה ואהבה. החמלה והאהבה הן הכוחות שמהם כריסטוס יוצר את גופו האתרי עד לסוף האבולוציה של האדמה. כאשר מדובר על חמלה ואהבה, אם נאמר זאת בצורה בוטה, יכולנו לדבר על תוכנית שמדע-הרוח חייב להגשים בעתיד. בהקשר זה, המטריאליזם פיתח מדע הרסני ומביש כמו שמעולם לא היה על האדמה. העיוות הקשה ביותר של ימינו הוא החיבור של האהבה למיניות. זה הביטוי הגרוע ביותר של המטריאליזם, הסימפטום הזדוני ביותר של זמננו. למיניות ולאהבה אין כל קשר זו לזו במשמעותן האמיתית. ניתן להוסיף מיניות לאהבה, אך המיניות היא משהו שונה לחלוטין מהאהבה הטהורה, המקורית, ואין לה כל קשר איתה. המדע יצר מצב מביש באמצעות ספרות ענפה המוקדשת לחיבור בין שני דברים אלה, שפשוט אינם קשורים זה לזה בכלל.

כוח שלישי הזורם לתוך נפש האדם כמו מעולם גבוה יותר הוא המצפון, אשר האדם מציית לו ומייחס לו משמעות גבוהה יותר מאשר לאינסטינקטים המוסריים האינדיבידואליים שלו. כריסטוס קשור באופן הדוק למצפון האדם, ויוצר את גופו הפיזי מהאימפולסים הנובעים מתוך המצפון של נפשות אנושיות אינדיבידואליות.

כאשר אנו יודעים שכריסטוס בונה את גופו האתרי מרגשות החמלה והאהבה של בני האדם, אמירה מהברית החדשה הופכת להיות ברורה וממשית: “מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם”. כי, כאמור, עד סוף האבולוציה של האדמה כריסטוס יוצר את גופו האתרי מהחמלה והאהבה של בני האדם. כשם שהוא יוצר את גופו האסטרלי מהפליאה וההשתאות של בני האדם, ואת גופו הפיזי ממצפונם, כך הוא יוצר את גופו האתרי מרגשות האנושיים של חמלה ואהבה.

מדוע אנחנו יכולים לדבר על דברים אלה בזמן הזה? מפני שיום אחד יהיה הכרחי לפתור בעיה גדולה עבור האנושות: כיצד יש להציג את דמותו של כריסטוס כפי שהיא באמת בקשר שלה עם תחומי החיים השונים. יהיה ניתן לעשות זאת רק אם לוקחים בחשבון דברים רבים שמדע-הרוח יכול לגלות לנו. אנחנו לא צריכים לחזור בזמן ולהסתכל על מה שהיה בארץ ישראל, על התקופה שבה כריסטוס השתמש במעטים של ישוע. כאשר ננסה לתאר את כריסטוס דרך העמקה יסודית ברעיון-הכריסטוס של מדע-הרוח, יתגלה שפניו מכילות משהו שכל האמנות תתקשה להתמודד איתו, אך תצטרך להתמודד איתו, וזה אכן יקרה. פניו יתנו ביטוי לניצחון הכוחות הנמצאים רק בפנים לעומת כל שאר הכוחות של הצורה האנושית. כשיהיה אפשר ליצור עיניים חיות המקרינות רק חמלה, פה שאינו מותאם לאכילה אלא רק לאמירת דברי אמת שהם דברי המצפון של הלשון האנושית, כאשר יהיה אפשר לעצב מצח שיופיו טמון לא בגובה שלו וביופיו הפיזי, אלא בהתפתחות הברורה של הקשת העוברת על המקום של מה שאנו מכנים פרח-הלוטוס בין העיניים – כאשר כל זה יהיה אפשרי, יהיה אז ניתן להבין מדוע הנביא אומר: “לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ” (ישעיהו 53, 2). הכוונה היא שמה שחשוב הוא לא היופי, אלא הכוח שישיג ניצחון על הכחדה: דמותו של כריסטוס שבו הכול חמלה, הכול אהבה, הכול מסירות למצפון.

כך מדע-הרוח עובר כמו זרע לתוך רגש האדם ותפיסת האדם. התורה שאותה מלמדת החקירה הרוחית אינה נשארת תורה בלבד. היא הופכת לחיים עצמם בתוך נפש האדם. ופירות מדע-הרוח יבשילו בהדרגה וייצרו תנאים לחיים שיופיעו כמו התגשמות חיצונית של הידע הרוחי, של נפש האנושות העתידית.

במחשבות כאלה רציתי לגעת במשהו בנפשותיכם, לא דרך מילים יבשות, אלא ברעיונות חיים ומלאים ברגש עבור כל מי ששואף למדע-הרוח, רעיונות היכולים להיות מועילים בעולם החיצוני. כאשר חיים רגשות כאלה בלבבות בני האדם, הם יהיו למקור של חום הזורם לכל האנושות. כל אלה המאמינים ברעיונות אלה יאמינו גם בהשפעה של רגשותיהם היפים. הם יאמינו גם שזה נכון עבור כל נפש – למרות שאולי הקארמה לא תאפשר לכך לקבל ביטוי חיצוני – ובאופן זה ניתן ליצור השפעות בלתי נראות ולהביא דרכן לעולם את כל מה שאמור להגיע לכאן דרך מדע-הרוח.

זאת ההרגשה שרציתי לעורר בתוככם בהזדמנות ביקורי הנוכחי בקלן.

————————————————————————————————–

1. הלנה פטרובנה בְּלָבצְקִי 1831- 1891, הייתה פילוסופית ממוצא רוסי-גרמני ומייסדת האגודה התיאוסופית. פעלה בעיקר בארצות הברית, באנגליה ובהודו. ↑
2. קרס או דמטר – אלת הדגן והתבואה. ↑
3. השם אריה או ארי הוא מונח שבו השתמשו לגבי עצמם העמים ההודו-אירניים, כדי להבדיל עצמם מעמים אחרים שנקראו an-arya, כלומר לא אריים. ↑
4. במקור הגרמני: מסה. בתרגום לאנגלית מופיע: תורת הקוונטים. ↑
5. חג כריסטיאני המציין את צליבת ישוע, ביום שישי האחרון בשבוע הקדוש שלפני חג הפסחא. (וויקיפדיה) ↑