מאת ניצן פימנטל ואורי בן דוד

 פורסם לראשונה באדם עולם שהוקדש לנושא של גתה (1.5.2023 גיליון מספר 85)

“ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גופך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל. וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתימהון לבבך, כצב בתוך שריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה. והכרת ביום ההוא, כי הכול היה לא לפי מידתך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את תלבושתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך – את הכול.”[1]

דרך סלולה

התמודדות עם הניתוק מעצמנו, מאחינו בני האדם ומהטבע הסובב אותנו היא אחד מאתגרי התקופה בה אנו חיים – תקופת נפש התודעה. בספרו דיבור על הסף מתייחס יפתח בן אהרן לתפיסתו של גתה את האדם והטבע: ״אין כל ספק כי גתה הוא שסולל את הדרך להתנסות הטבע החדשה בתקופת נפש התודעה. בחוויית אני צלולה חש גתה כיצד בעודו שקוע בהתבוננות פנומנולוגית בטבע, הטבע מדבר מתוכו את סודותיו”.

בשיחות בינינו, עלתה השאלה כיצד מתגשם האימפולס הגתאני – אותו פתח רודולף שטיינר בפני האנושות – בתהליך יצירת התרבות הישראלית? שאלה זו הובילה אותנו אל “גתה הישראלי” – א.ד. (אהרן דוד) גורדון ויצירתו.

שאלת ההתנסות החדשה בטבע, שאליה סלל כאמור גתה את הדרך, וכן שאלת ההתחדשות התודעתית והתרבותית בזמננו – הן מרכזיות אצל גתה וכך גם אצל א.ד. גורדון, והוא זה שהביא אותן לפתחה של היצירה העברית במפנה המאות ה-19 וה-20. תפיסותיהם ופועלם של שני האישים האלה כמו נקשרים זה בזה למען התחדשות תודעתית זו.

בהמשך לקו חשיבה זה, בנוסף להוגים רבים שצעדו בדרך זו ברבות השנים, אנו חשים צורך לציין את אוטו שארמר[2] בן זמננו, המדבר על שלושת הנתקים: הנתק האקולוגי בינינו לבין הטבע, הנתק החברתי בין האדם לבין האחר והנתק הרוחני בין האדם לבין עצמו. שארמר ביקר לאחרונה בישראל והוא מסייע להגשים גם כאן את רעיונותיו ואת הפתרונות שהוא מציע.

יהיה זה מאולץ – לא גתאני וגם לא “גורדוני” – ליצור השוואה בין שני יוצרים גדולים אלו – יוהאן ולפגנג פון גתה וא. ד. גורדון. מתאים הרבה יותר לאופיים, ליצירתם ולהגותם יהיה לאפשר לתכנים שלהם עצמם לדבר ולהביא לידי שיח מפרה ומעשיר. היות ותכני גיליון זה מתמקדים ביצירתו של גתה, תופנה עיקר תשומת הלב במאמר זה דווקא להגותו של גורדון, מבעדה נפתח אשנב קטן גם לחשיבה גתאנית.

בתולדות חייו מונח המפתח

מי ומה היה גורדון? ״בתולדות ימי חייו מונח המפתח להבנת המהות של הטפתו לחיים בטבע […] השותפות של האדם והטבע״, אמר העיתונאי יוסף אהרונוביץ’[3]  ולכן, בהתאם לעצה זו, נוכל להתבונן בקצרה בתולדות חייו.

אהרן דוד גורדון נולד בחג השבועות תרט״ז (1856) בווילנה שבליטא, שם גדל בבית ליברלי, בו התמזגה היהדות הליטאית עם החסידות. בית פתוח לדת ולקיום מצוות ובה בעת לעולמות תוכן ״חילונים״. גורדון היה אוטודידקט, ולמרות שהיה תלמיד ישיבה לימד את עצמו שפות ומדעים. בבגרותו עבד (במשך למעלה מעשרים שנה) כגזבר באחוזתו של הברון גינצבורג ברוסיה, ולמרות שמשרה זו לא התאימה לרוחו, התנחם בקרבה לטבע, בספריה העשירה של הברון ובחינוך הצעירים באחוזה, לציונות ולאהבת טבע ואדם.

״כך פעלו החוץ והטבע את פעולתם על נפשו הרגישה וחידשו בו את כוחות החיים״[4]

בספריה מצא גורדון את כתביהם של שפינוזה, ניטשה, היידיגר, בודהה ועוד רבים, וכן את הספרות הרוסית ובראשה דוסטוייבסקי וטולסטוי. הוא הפך לדמות רבת השפעה באזור, ביתו היה פתוח לצעירים והפך למקום מפגש בו נערכו ״נשפים״, ערבי קריאה, הרצאות, שיחה ושירת מקהלה. הוא שילב באורח חייו יהדות שורשית לצד רעיונות משכילים, פגש את כתבי אחד העם, והזדהה עם גישתו ליהדות ולציונות.

בשנת 1903 חש גורדון שדלתות המציאות הנוחה שבנה לו הולכות ונסגרות בפניו. גל של פרעות התרחש בתחום המושב היהודי, הוריו חלו ונפטרו, ילדיו הלכו ובגרו, והוא מצא עצמו כמו נעקר משורשיו: שורשי הנשמה נעקרים ועימם כמו נעקרים שורשי הזמן.

נקודת מפנה זו הביאה אותו לעלות לארץ ישראל בגפו, בשנת 1904, עם מזוודה וספר, כשהוא בן 48 (גיל שנתפס אז כסף זקנה), בהשאירו את רעייתו וילדיו מאחור.

עם עלייתו ארצה גורדון מתמזג עם צעירי העלייה השנייה ולמרות ההבדלים בגיל, בתפיסת העולם (צעירי העלייה השנייה היו סוציאליסטים אדוקים – לעיתים יותר מהיותם ציונים, בעוד שגורדון כלל לא) הוא הופך למנהיגם. בתנאי החיים הקשים שזימנה לו העלייה לארץ ישראל, האתגר היה עצום, שכן הוא היה חלש מבחינה גופנית. הוא עבד בימים וכתב בלילות, נע ונד בין המושבות, ולבסוף התיישב בכנרת.

גורדון, שהבין כי מקור החולי של האנושות המודרנית מצוי בנתק של האדם מן הטבע, תרגל עבודת אדמה מתוך נוכחות, בחפשו את החיבור המחודש של האדם אל הטבע, אל האלוהות ואל עצמו.

משמעות החיים

כשהוא בן 53 הוא כותב לראשונה את משנתו האדם והטבע – היצירה הפילוסופית הראשונה שנכתבה בעברית, שפה אותה אהב, הן בהתחדשותה והן בקשר העמוק שלה אל כתבי הקודש אותם הכיר מינקות. משנתו עוסקת בעיקרה בנוכחות ובחשיבותה לקשר של האדם אל הטבע ואל עצמו. מתוך התבוננות על הקשר בין האדם לטבע מתווה גורדון פעולת חיים: ההבנה שהתשובה לשאלה “מהי משמעות הקיום האנושי?” היא עצם החיים עצמם.

חיֵה! חיה בכל אטומיך, חיה חיי עולם! חיה  – וראית, כי עוד יש מקום לאהבה, לאמונה, לאידיאליות, ליצירה! ואולי  – מי יודע – ? אולי עוד ישנם עולמות שאין לך אפילו מושג עליהם”![5]

כמו גתה, עוסק גם גורדון באדם ובקשר שלו אל הטבע, במוסר ומשמעות החיים. הגותם של השניים היא על-זמנית ומשנתם הופכת להיות רלוונטית אף יותר בתקופתנו, עידן נפש התודעה.

אדם-טבע, טבע-אדם

“בכוח ההכרה האדם כובש את הטבע, מכניעו לפי רצונו ומכריחו להקל לו ולהנעים את החיים.”[6] כבר בשנת 1927 זיהה גורדון כי אורח החיים המודרני, שנהנה מחידושים במדע ובטכנולוגיה מנתק את האדם מהטבע, וגורם לו להשתמש במשאביו לצרכיו החומריים. מתוך חטא היוהרה – אומר גורדון – האדם כבר יודע “הכול אודות הטבע” ותופס עצמו כשולט עליו. גורדון הקדים לזהות את הסכנה והיה מהראשונים שהבינו את השלכותיה על האדם, שיתקשה מעתה יותר ויותר לחיות דרך כוחות החשיבה והלב ולראות עצמו כחלק מהקוסמוס.

גם אצל גורדון וגם אצל גתה האדם אינו נפרד מהטבע אלא הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אלא שבעוד גורדון מתייחס לטבע כאל תשובה, גתה מתייחס אליו כאל חידה. הטבע אצל גתה לא מופיע בפנינו כמושלם, אלא כשאלה תמידית שאנחנו רוצים לפתור: מה גורם לזרע להוציא פסיג, להפוך לעלה, פרח, פרי, ואז לקמול כשהוא מחזיק בתוכו זרע לצמח העתידי? הטבע מציג לנו חידות לא רק לגבי עצמו אלא גם לגבינו. אדם שרוצה לגלות את עצמו לא יכול לעשות כן בהביטו במראה, אלא רק מחוצה לו, בטבע.

“ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך.”

תפיסת ההכרה

גורדון לא קיבל את תורת ההכרה של קאנט ובנה מעליה קומה נוספת. בעוד שקליטת העולם באמצעות החושים אצל קאנט מתבססת על קליטה חיצונית ועל ההנחה שתפיסת האדם מוגבלת: גורדון טען שיש דרך נוספת להכרת העולם והיא אינה עוברת דרך כוחות החשיבה או דרך קליטת החושים אלא “דרך השגת החיים בכללותם” – באמצעות החוויה. גורדון חידש את המילה חוויה – בשילוב המילים חיים והוויה. האדם יודע את העולם לא רק על בסיס ההכרה כי אם חי את הדברים.

איננו יודעים אם גורדון קרא את גתה (אין לכך כל תיעוד), את נתיביהם הובילו את השניים לאותם שדות הכרה. התשובה לחידת הטבע, אומר גתה, היא בהתנסות הטהורה. אם נחפש מכנה משותף לשניים נמצא את שפינוזה עם התפיסה הפנתיאסטית (האל מצוי בכל) שלו – לפיה האדם והטבע הם יחידה אחת. הסוד הגדול שגתה מציע מתרחש ברגע המפגש בין הרשמים למושגים. כשאנו באים לטבע ופוגשים עץ – אם בכל פעם נתבונן עליו כאילו הוא העץ הראשון שראינו מימינו – יתרחש בנו קסם ההכרה, ואנו והטבע – המגולם בעץ – אכן נהפוך לאחד.

אינסופיות הטבע

הטבע עבור גורדון הוא הביטוי המוחש ביותר לאינסופיות. שם הוא חש, דרך החיים, את האפשרות לנצח. בטבע מתגלה הגיוון האינסופי של הקיום המקיים בכל רגע נתון אינסוף התגלויות. לו גורדון היה חי היום בוודאי היה אומר שאין מחשב בעולם שיוכל לתאר אף לא רגע בודד בהתרחשות הטבע. את הקשר הבלתי אמצעי לעולם, לאלוהות ואל האינסופיות ידע האדם בעבר. גורדון מבקש לחדש את הקשר אל הטבע על מנת להשיב לאדם את אשר אבד לו.

את יצירתו פאוסט מסיים גתה ב”נצח הנשיות מושכנו אליו”, בכוונו אל הישות הנשית הנצחית שהיא המקור לכל היצירה בעולם. בתורת ההכרה של גתה הנצחי מתגלה דרך הזמני, והאינסופיות מתגלה דרך הרגע. אין תופעה במשנתו של גתה שמדגימה טוב יותר את הרגעי בנצחי מאשר תהליך המטמורפוזה של הצמח.

נוכחות

“הנוכחות היא נקודת החיבור בינינו לבין הזמן”, כותב שמיר על גורדון, וגורדון מזהה בבהירות בעולם סביבו את תהליכי הניכור, חוסר הנוכחות ואיבוד העצמיות. הוא כותב את תורת הנוכחות ומתנסה בה בעבודת האדמה; מתרגל נוכחות בחיים ובהוויה. הוא מכנה את הנוכחות “עבודת קילטור הנפש”, ולדבריו היא זו המאפשרת לאדם להתקרב אל עצמו ומאפשרת לנפש לקבל מחדש את “אורה הפנימי ואת ההוויה סביבה”.[7]

הנוכחות היא הישג, תוצאת מאמץ של כוחות הרצון, והרצון אצל גורדון הוא מרכזה של הנפש; היכולת להיות בפשטות בזמן ובמקום, מתוך קשב פנימי. כחלוץ עבד גורדון עם אנשים צעירים ממנו בשנים רבות, וכשהיו הם חופרים 20 בורות לעצים, הוא היה מספיק לחפור ארבעה. כששאלו אותו על כך ענה שכל בור חייב להיות מלא בנוכחות של חווית הזמן. ללא חוויית זמן אין נוכחות. הרוח עצמה מתגשמת בעולם דרך ממד הזמן, מרגע לרגע, דרך עונות השנה. “אהיה אשר אהיה” היא נוכחות אלוהית בזמן, שמשה פוגש קודם כל בטבע – דרך הסנה הבוער. הנוכחות בזמן מחברת בין הגוף לנפש ולרוח. ואת זה ידעו היטב גם גורדון וגם גתה.

***********************************

ניצן פימנטל היא יועצת ארגונית, ממקימות IMO ישראל, מלווה ארגונים, קהילות ואנשים בתהליכי צמיחה ושינוי. מנחה של קבוצת “שארמר שטיינר” במסגרת “קהילה לומדת” בטבעון.   nitzanpim@gmail.com

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי   uribdavid@gmail.com

—————————————————————————————-

[1] א.ד גורדון, האדם והטבע, זמין לקריאה מכוונת באתר פרויקט בן יהודה. benyehuda.org

[2] להרחבה ראו במאמרי “הסערה המושלמת” גיליון “על הסף”, אדם עולם פברואר 2022.

[3] בתוך ספרו של א. ד. גורדון, האדמה והעבודה, בפרק “רשימת תולדותיו” מאת יוסף אהרונוביץ׳.

[4]  אילון שמיר, בשביל החיים – תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018, עמ’ 20.

[5] א.ד גורדון, האדם והטבע.

[6] שם.

[7] אילון שמיר, ראו הערה 4 לעיל, עמ’ 52.