רודולף שטיינר

סדרה של ארבע-עשרה הרצאות

מינכן: 22 במאי עד 6 ביוני 1907

99 GA

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

עריכה ותיקונים : דניאל זהבי

ההתפתחות של המין האנושי על האדמה – I

הרצאה מספר 11      4.6.1907

לספר המלא ראו כאן

הגענו בלימודנו לנקודה שבה האדמה עברה דרך מה שמכונה שלב-הירח. ראינו גם שמין מצב שינה של כל המערכת בא אחרי שלב הירח של האדמה. עליכם להבין שכל הישויות שיִישבו את הפלנטה, השתתפו יחד אתה במצב הביניים המעברי הזה. במשך הזמן הזה, הן עברו חוויות וניסיונות שונים מאלה שעברו למעשה במצב החיצוני של האבולוציה. ננסה להבהיר, כיצד הישויות הללו עברו דברים שונים, במעבר הזה, בין שלב הירח של האדמה לבין האבולוציה של האדמה עצמה.

ראינו ששלושה סוגים של ישויות חיו על הירח, האבות הפיסיים, אם אפשר לומר כך, של ממלכות הטבע הנוכחיות. היו קיימים אז מין צמח-מינרל, חיה-צמח ואדם-חיה. האדם עצמו על הירח הקדום, היה במצב של תודעת אגו שלא התפתחה עדיין. האדם עוד לא הרחיק לכת עד כדי לתת לאני לשכון בגופו.

כעת, במשך תקופת המעבר הזו, משהו חשוב ביותר הופיע בחלק הרוחי של האדם – אם יותר לי להתבטא כך.

אם ניצור תמונה אמיתית של הירח הקדום, נוכל לתאר אותו, כישות בעלת סוג של חיים, משהו כמו עץ שעליו כל מיני ישויות חיות מתקיימות. הירח בעצמו, היה מין צמח-מינרל הומוגני. סלעיו היו למעשה רק התקשות של מסה דמוית צמח-מינרל והחיות-צמחים שלו גדלו החוצה מתוך המסה, בזמן שמה שאנו קוראים בני אדם-חיות, הקיפו את הירח סביב סביב. בו בזמן, צריך שיהיה ברור לנו שתודעת האגו חיה עדיין, פחות או יותר, באטמוספירה של הירח, בערפל-האש שהיה עדיין חֶלק, מרכיב, של ישות גבוהה יותר שבה התקיימו כל האגואים שהיום נמצאים בגופים הנפרדים ע"י העור אחד מהשני. ובכן, עדיין לא היו שם בני אדם, מהלכים להם כמו היום, מצוידים בתודעת אגו. מצד שני, משהו אחר היה הרבה יותר מפותח שם מאשר כאן, על האדמה.

אתם יודעים שמה שנקרא רוח-העם, רוח-הגזע, נהיה לרעיון מופשט משהו כיום. רבים חושבים כיום שהנפש האינדיבידואלית של האדם שחיה בגופו, היא המציאות הממשית. ואם מישהו מדבר על רוח עם גרמנית, צרפתית או רוסית, אנשים מסתכלים על זה פחות או יותר כהפשטה, כמושג מקיף, החובק את התכונות ששייכות לאינדיבידואל החבר באותה אומה. עבור האוקולטיסט אין הדבר כך כלל. מה שמכונה רוח-העם, כרוח עם גרמנית, צרפתית או רוסית, זו עבורו ישות עצמאית לחלוטין. רק בקיום האדמה הנוכחי, רוח העם היא ישות רוחית טהורה, ניתנת לתפיסה רק למי שיכול לעלות למישור האסטרלי. שם, על המישור האסטרלי, לא תוכלו להכחיש את קיומה. משום ששם היא נוכחת כישות חיה של ממש. אתם תפגשו את רוח-העם שם, כפי שעל המישור הפיסי אתם פוגשים את ידידכם.

על הירח זה היה פחות אפשרי עבורכם, להתכחש לנפשות הקבוצתיות, משום שבזמן ההוא, היה להן עדיין קיום יותר ממשי. היתה זו רוח-העם, רוח הגזע, אשר הדריכה את זרם הדם למטה לתוך הגופות, לתוך הישויות אשר סבבו את הירח. זהו הגורל של תקופתנו, להתכחש לקיומן של ישויות כאלה שהן בעלות חיים ממשיים על המישור האסטרלי ואינן ניתנות לתפיסה חושית כאן, על המישור הפיסי. אנו נמצאים בפסגה של התפתחות מטריאליסטית זו, המעדיפה להתכחש לישויות כמו רוחות העם ורוחות הגזע. (FOLK SOULS AND RACE SOULS).

לא מכבר יצא לאור ספר אופייני ביותר שזכה לפרסום רב. זהו ספר מאד נחשב ומוערך ובצדק, כביטוי אמיתי של חשיבתנו האובייקטיבית המופשטת, משום שנכתב מתוך נפשו של אדם מודרני. ספר שכזה היה צריך להיכתב מוקדם או מאוחר. הוא מכחיש כל דבר שאי-אפשר לראותו בעיניים, או לחוש בידיים. זהו ספר שערורייתי מנקודת ראותו של האוקולטיסט, אך ספר ראוי לציון מנקודת מבטן של המתודות הנוכחיות של חשיבה! אני מתכוון לביקורת הלשון (Critique of Language) מאת מאוטנר (Mauthner). בספרו, הוא מטאטא ומנקה כל דבר שאי-אפשר לתפוס אותו בידיים. תקופתנו צריכה לייצר ספר כזה, כעין הכרח. אין הכוונה כאן למתוח ביקורת. אני רק מציין את הניגוד בין דרך המחשבה של האוקולטיסט, לבין הזמן הנוכחי. תמצאו כאן את ההיפך הגמור של כל מתודות החשיבה האוקולטיות. זהו מוצר מדהים ביותר של זרם תרבותי גוסס של ימינו אנו ומנקודת מבט זו, הוא פשוט מצויין.

אתם תבינו שעל הירח הקדום, היתה נפוצה תודעה כללית ומשותפת יותר מאשר כאן, על האדמה. על האדמה, אדם מרגיש עצמו כאינדיבידואל; על הירח זה היה שונה. על הירח, הנפש הקבוצתית היתה פעילה ולא כפי שהיא מופיעה על האדמה, בצורה קלושה, כרוח עם. לכל הגלובוס של הירח היתה תודעה משותפת, בדרגה גבוהה. תודעה משותפת זו על הירח, חשה עצמה, כנקבית. וכעת, אתם יודעים שהירח היה מואר ע"י השמש והשמש נחוותה כזכר. זה נשתמר במיתוס המצרי העתיק, למשל, ירח כנקבה – איסיס (ISIS), השמש אוזיריס (OSIRIS) – זכר. תודעת אגו סגורה בגוף האנושי, היתה חסרה לחלוטין. היא נכללה באטמוספירה של הירח.

כעת, במשך מצב הביניים בין הירח לאדמה, ישויות שונות עבדו פנימה מן האטמוספירה של הירח ועשו את הגוף האתרי האנושי והגוף האסטרלי האנושי, מוכנים לקליטת תודעת אגו. מה התרחש כעת, כאשר השמש זרחה שוב ועדיין הכילה בתוכה את הירח ואת הארץ? בסביבתו של גלובוס השמש שזה עתה התעורר מחדש, היו הישויות אשר היום יוצרות את נפשותיכם ובמשך שלב המעבר הן שילבו את תודעת-האגו לתוך הגופים האסטרליים והאתריים. הגוף הפיסי עדיין לא הכיל אותה והופיע בתחילה כאדם-חיה, כפי שהיה על הירח. כך, שני החלקים הללו, לא היו יותר בהרמוניה. על הירח היתה ביניהם עדיין הרמוניה. מה שירד עכשיו לתוך הגופים האסטרלי והאתרי לא היה יותר בהרמוניה, עם זה אשר התקיים למטה כפיסי וכתוצאה מכך – לפני שתושג שוב הרמוניה – היה על המצבים הקודמים של סטורן, שמש וירח לחזור שוב, כבראשי פרקים. ובכן, יש לנו כאן שלוש חזרות בראשי פרקים, לפני שהאדמה עצמה תוכל להופיע.

בהתחלה הופיע הסטורן עם הגופים הפיסיים של החיה-אדם, אבל במובן מסוים, לא עוד כה פשוטים כפי שהיו על סטורן. על סטורן, אברי החושים היו קיימים כניצנים מתהווים. כעת, הבלוטות ואיברי העצב התקיימו כתוספת, אבל לא היו מסוגלים לקחת פנימה את אשר היה מעל. חזרה קצרה בקווים כלליים של סטורן היתה צריכה להתרחש. רוחות האגו והחירות, היו צריכות לעבוד פעם נוספת על הגופים הפיסיים, כדי להשתיל בהם את הכוח לקלוט את האגו. באותו אופן, היה צורך לעבור שוב את מצב השמש, כדי שהגופים הפיסיים, בהקשר של האיברים שנוצרו על השמש, יהיו מסוגלים לקבל את האגו. ושוב, היתה חזרה גם על מצב הירח, כדי לעשות את מערכת העצבים מתאימה לכך. כך, היתה בראשונה מין חזרה על שלב סטורן ובו, הישויות שהיו מקודם חיה-אדם שוטטו כעת על האדמה, כמו אוטומטים או מכונות. ואז התחיל הזמן שבו המצב החוזר של סטורן התקדם לתוך מצב השמש. ובו הגופים האנושיים הללו, היו כמו צמחים ישנים. ואז, נכנסה החזרה על מצב הירח, כאשר השמש כבר שיחררה עצמה. מאחור נשאר כל אשר הפריד עצמו כבר מקודם, כירח. פעם נוספת, חזר על עצמו מחזור הירח, מלבד זה שכעת היכולת לקבל את האגו הושתלה לתוך הישויות.

החזרה על מחזור-הירח היתה עבור האדמה, אם יותר לי לומר זאת, תקופה מרושעת בהתפתחותה. מנקודת ראות רוחית, ה"אניות" (EGO-HOOD) הושתלה לתוך הגוף האנושי, המכיל גוף פיסי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, אבל בלא הכוח המטהר של החשיבה. במשך הזמן שהשמש כבר היתה בחוץ והאדמה לא ניתקה עצמה עדיין מהירח, האדם היה במצב שבו גופו האסטרלי היה נושא של תשוקות פראיות ביותר, משום שכל כוח רע הושתל בו ולא היו כוחות מאזנים. לאחר היפרדות השמש, נותר גלובוס שבו בני האדם חיו עדיין בשלמות תחת נפשות קבוצתיות, אבל מהסוג החושני ביותר ועם האינסטינקטים הגרועים ביותר.

במשך המעבר הזה דרך גיהנום של ממש ותחת ההשפעה של כוחות השמש הטהורים שנפרדו (לא רק השמש הפיסית, אלא גם ישויות-השמש שעזבו עם השמש) הירח המשוחזר, בהדרגה, הבשיל והתבגר כה רחוק, עד שהיה מסוגל להשליך החוצה את האינסטינקטים והכוחות הנוראיים ולהשאיר על האדמה את כל אשר היה מסוגל להתפתח. עם ההיפרדות של הירח הנוכחי, הלכו כל הכוחות החושניים הללו. לכן, בירח הנוכחי נמצאים השרידים, במשמעותם הרוחית, של כל ההשפעות הרעות שהיו בזמן ההוא נוכחות במציאות האנושית. וגם משום כך, מסתכלים על הירח כבעל השפעה מזיקה.

ובכן, כל דבר שהיתה בו אפשרות לאבולוציה, נשאר על האדמה לאחר היפרדות השמש והירח.

הבה ונתאר תחילה את החיות-אדם עצמן. הן בשלו בהדרגה, עד שיכלו לשלב בתוכן את האגו. וכך, יש לנו כעת, משוטטים על פני האדמה, בני אדם, אשר הכילו ארבעה מרכיבים (גוף פיסי, גוף אתרי גוף אסטרלי ואגו). כעת, בפעם הראשונה המצב הקדום של שחיה וציפה משתנה והאדם מתחיל בהדרגה להגיע לתנוחה זקופה. חוט השדרה שלו, עצב השדרה שלו, נהיה אנכי, בניגוד לתנוחה האופקית לחלוטין ששררה במשך תקופת הירח. ויחד עם ההתרוממות לתנוחה זקופה, התקדמה במקביל ההתרחבות של המסה של לשד חוט-השדרה למוח. כמו כן, התפתחות אחרת התקדמה במקביל עם אלה. כאשר היתה לאדם תנועה של שחיה וציפה, בתקופת הירח ובמשך החזרה על תקופת הירח, כאשר כוחות ערפל-האש היו עדיין נוכחים בסביבה, הוא הזדקק למין שלפוחית שחיה, וזו היתה למעשה חלק מההרכב של האדם, כפי שכזה הוא המקרה עם הדגים כיום. אבל כעת, ערפל-האש (קראנו לו "רוח"), שקע והתפוגג. זה קרה לאט ובהדרגה. האוויר, לבטח, היה מלא עדיין באדים סמיכים, אבל הגרוע ביותר שקע ואז החל הזמן שבו נהפך האדם, מנושֵם זימים, לנושֵם ריאות. שלפוחית השחייה השתנתה לריאה. דרך כל זה נהיה האדם מסוגל לקבל לתוך עצמו ישויות רוחיות גבוהות, הניצנים הראשונים של מה שעומד מעל האגו – רוח העצמיות או מאנאס. המטמורפוזה הזו של שלפוחית השחייה לריאות, מוצאת ביטוי בתנ"ך במילים המונומנטליות הנפלאות: "וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כאן מבוטא, מה שהתרחש באדם במשך מיליוני שנים. וכל הישויות שלמדנו להכיר, הצמח-חיה, כמו החיה-אדם של הירח וצאצאיהם, במשך תקופת הירח של האדמה, לכולם לא היה עדיין דם אדום. מה שהיה להם מזכיר את הדם של היצורים הנמוכים של ימינו שאינו אדום עדיין. חומר דמוי-דם זרם פנימה והחוצה מהם, מלמעלה. כדי שיוכלו לעגן בתוכם את הדם האדום, נדרש משהו נוסף. נבין זאת, אם נדע שעד ניתוקו של הירח מן האדמה שלנו, לא היה לברזל כל תפקיד כאן. עד אז, לא היה כל ברזל על הפלנטה שלנו. היא רכשה זאת, כאשר כוכב הלכת מרס, עבר דרך אדמתנו, והשאיר ברזל מאחור. כך, ההשפעה של הברזל בדם האדום נגזרת ממרס.

האגדות שימרו זאת היטב בכך שייחסו למרס תכונות, אשר הברזל מביא לדם – כוח וששון לקרב. ובכן, ההשפעה שהגיעה אליהם עם השינוי בתהליך הנשימה, נתמכה בהחדרת הברזל לתוך האבולוציה. היתה לכך חשיבות כבירה בהתפתחות הארצית שלנו. תחת ההשפעה הזו, האורגניזם האנושי שוכלל, עד לנקודה שבה החל טיהור וזיכוך של הגופים שקיבל מוקדם יותר על סטורן, שמש וירח. הוא החל לעבוד לראשונה, כמובן על הגוף שקיבל באחרונה, הגוף האסטרלי. וזיכוכו של הגוף האסטרלי, ייסד את הציביליזציה הנוכחית שלנו.

אם הייתם יכולים להתבונן באדם ההוא, עדיין בתהליך של היווצרות הריאות וראשית התפתחות הדם האדום, הייתם מוצאים אותו, מאוד לא דומה לאדם של ימינו. הוא היה כה שונה שהיה קשה לתאר אותו כאדם בתקופה ההיא. הוא היה נראה כגרוטסקה להוגה המטריאליסטי של ימינו. הוא היה פחות או יותר בשלב התפתחות של דו-חי, זוחל, אשר רק החל לנשום דרך ריאות, ולהתרומם לאט לאט מן התנועה של שחיה-ציפה ולתמוך עצמו על האדמה. כאשר אנו אומרים שלאדם בתקופה הלמורית היתה דרך התקדמות שנעה בין קפיצה שבקושי אפשר לכנות אותה צעד, ואז התרוממות באוויר, אנו מתקרבים ביותר לזיכרון כלשהו שלו, כזוחל קדום. דבר לא נותר כאן לגילוי ע"י הגיאולוג כמאובנים, משום שהגוף היה רך למדי; הוא עדיין לא הכיל מין מבנה של עצמות.

וכעת, כיצד הופיעה האדמה לאחר שהשתחררה מהירח? מקודם היתה מוקפת בערפל-אש כמו בכלי מלא אדים רותח וגועש ואז בהדרגה, האד המימי הסמיך נעלם. האדמה היתה מכוסה כעת בקליפה קשה ודקה מאד. מתחת בעבע ים קוצף של אש, השרידים של ערפל-האש, של האטמוספירה הקדומה. ואז בהדרגה, עלו ובצבצו איים קטנים; ההתחלה הראשונה של ממלכת המינרלים הנוכחית. אם על הירח היתה קיימת ממלכת הצמח-מינרל, כעת הופיעו היסודות הראשונים של הסלעים והאבנים המודרניים שלנו, כתוצאה של ההתקשות והמינראליזציה של המסה הזו. מוקדם יותר, ממלכת החיה-צמח התפתחה, פחות או יותר לממלכת הצומח הנוכחית שלנו. והישויות שהיו על הירח חיה-אדם, נחלקו לשתי קבוצות: אחת שהלכה קדימה עם האבולוציה ולבשה צורה אנושית, אבל היו גם כאלה שלא התקדמו עם האבולוציה; אלו הן החיות הגבוהות של ימינו; הן נשארו מאחור, ברמה קדומה יותר ומשום שלא יכלו לקחת חלק בהתקדמות, הן נפלו לאחור יותר ויותר. כל היונקים של ימינו, הם שרידים של החיה-אדם של הירח, אשר נשארו מאחור. לכן, אל לכם להעלות בדמיונכם שהאדם היה אי-פעם מין חיה, כמו אלו שקיימות היום על פני האדמה. הגופים של החיות הללו, לא היו מסוגלים בזמן ההוא לקבל את האני, האגו. הן נשארו עם טבע הקבוצה של הירח. האחרונים שכמעט קיבלו את התוספת העיקרית של האדמה, אבל בסופו של דבר הוכחו כחלשים מידי להיות נושאים של נפש אינדיבידואלית, היו קופי האדם, המינים הנוכחיים של קופי האדם. גם הם מעולם לא היו אבות האנושות, אלא ישויות שהתנוונו.

כך, בתקופה הלמורית הקדומה, האדמה היתה מין מסה של אש, אשר בה המינרלים המודרניים היו לכל היותר נמסים ונוזליים, כמו ברזל בכבשן. ומתוך מסה זו התפתחו איים ראשונים של גושי מינרלים. על אלה שוטטו, קופצים למחצה, מרחפים למחצה, אבותיו של האדם. רוח העצמות השתדלה, לאט לאט, לרכוש שליטה על ישויות אנושיות אלה.

ובכן, עלינו לצייר לעצמנו את התקופה הלוהטת, הקדומה של האדמה, כזמן שבו ההד האחרון של כוחות הירח עדיין מתמהמה ונעלם בהדרגה. הם נתגלו בשליטה שהיתה לרצון האנושי על חומרי הטבע וכוחותיו. על הירח כמובן, האדם היה עדיין מאוחד כולו עם הטבע והנפש הקבוצתית שיצרה את התנאים של הקיום האנושי. כל זה חדל כבר על האדמה, אבל עדיין התקיים קשר מאגי בין הרצון האנושי וכוחות האש. אם לאדם היה טבע רך, אזי, דרך הרצון, הוא פעל על היסוד הטבעי של האש באופן רגוע ושקט ובדרך זו שטחי אדמה נוספים התקררו והתייצבו. אדם מלא תשוקה, מצד שני, פעל בעזרת רצונו באופן מאגי בדרך כזו שהמסה של האד נהייתה אכזרית, הסעירה והתסיסה וקרעה לגזרים את קרום האדמה הדק. כעת, פעם נוספת, כל כוחות התשוקה, כוחות הפרא שהיו אופייניים לאדם על הירח ובמשך החזרה על תקופת הירח התפרצו קדימה. בנפש האנושית האינדיבידואלית שזה עתה התהוותה, היתה לתשוקות השפעה כזו על מסת האש שהיא יצאה מכלל שליטה. חלק גדול של האדמה שעליה שכנו תושבי למוריה נהרס ורק מספר קטן של תושבים שרד והמשיך את הגזע האנושי.

כולכם חייתם בזמנים הללו. נפשותיכם היו אלה שהצילו עצמן ממסת האש המשתוללת של למוריה. חלק האנושות שניצל, היגר ליבשה שאנו מכירים כאטלנטיס ששכנה בין אירופה הנוכחית לאמריקה. משם, הגזע האנושי התרבה ונפוץ לכל עבר. בהדרגה, אטמוספירת האדמה השתנתה כל כך, שכל שריד ל"רוח" הישנה נעלם והאוויר נותר רווי רק במסה סמיכה של אדים. האגדה הגרמנית, שמרה את הזיכרון של אוויר זה, בניבלהיים או נבלהיים (NEBELHEIM). ארץ שהיתה חדורה באופן קבוע ע"י עננים כבדים של ערפל. (ערפל – NEBEL).

כעת, מה פעל כאן פנימה מבחוץ במשך התקופה הלמורית? בתחילה, בתקופת הסטורן, היו אלה הישויות אשר אנו מכנים רוחות האגו, של חוש החירות. במשך השמש, היו אלה הארכאנגלויס, רוחות האש. במשך הירח הישויות שהיו, אם אפשר לומר כך, הרוחות הטובות של תקופת הירח, אשר התואר הנוצרי שלהם הוא מלאך ואשר מכונות בתאוסופיה: "רוחות הדמדומים". כינינו את המנהיג הבולט של רוחות אלה בשם: "רוח הקודש". את המנהיג של רוחות האש "כריסטוס" והמנהיג של סטורן "האל האב". ובכן, האחרון שפעל עם צבאותיו, היתה הרוח המכונה בנצרות "רוח הקודש", המנהיג של אבולוציית הירח, הרוח אשר היתה עדיין נוכחת, במשך החזרה על תקופת הירח של האדמה. היתה זו אותה רוח אשר צרה את האדם מבחוץ ועכשיו שולחת קרן של התמצית שלה לתוך האדם. עלינו להבחין בין שני סוגי רוחות, בתחילת התקופה הלמורית: הרוחות אשר מכינות את הטבע הגופני הנמוך, אשר שתלו את תודעת האגו, אשר עיצבו את העטיפות האנושיות והרוח אשר היא עצמה נמשכה לתוך האדם ברגע שהאדם למד לנשום באופן פיסי.

כעת, אם תחשבו על כך שכל מה שיצר מין מסת-אש על סטורן, מוקף באטמוספירה עדינה יותר, הפך לגז על השמש, ועל הירח היה מוקף ע"י המסות הללו של ערפל-האש, אזי אתם חייבים להעריך את התהליך האבולוציוני של האדמה, כתהליך של היטהרות ואפילו תהליך האבולוציה של האנושות עצמה הוא תהליך היטהרות. מה שאנו מכנים אוויר היום, רק בהדרגה נהיה חופשי מכל שמילא אותו כאדים ועשן. צריך שיהיה ברור לנו שזה שהפריד עצמו החוצה מהאטמוספירה, אלה החומרים שמהם כל הגופים בנו את עצמם. האוויר הוא הטהור מבין אלה שנשארו מאחור. זהו המדיום הנוח ביותר לפעולה עבור הרוחות המובילות של הירח, המכונות "מלאכים", בטרמינולוגיה הנוצרית. לכן באוויר המטוהר, באוויר שהתעדן, האדם חש את הטבע הגופני של הרוח המובילה החדשה של האדמה, הרוח שהיתה עכשיו למנהיג, יהווה. במערבולת הרוח, האדם חווה את זה שהנהיג והדריך את האדמה. וכך הם חיו לתוך הזמנים האטלנטיים, על היבשה שמהווה היום את קרקעיתו של האוקיינוס האטלנטי, חשים באוויר שהם שואפים, את הטבע הגופני של האלוהות.

ההשפעה המאגית שהיתה לאדם על אוקיאנוס-האש, על תהליכי האדמה, נעלמה בהדרגה, אבל בתחילת התקופה האטלנטית, נותר במקומה קשר אחר. לאדם היתה עדיין שליטה מאגית מסוימת על הגדילה של צמחים. אם הרים את ידו – שבזמן ההוא היתה לה צורה שונה למדי – מעל לצמח, הוא היה מסוגל להביא אותו לצמיחה מהירה, בעזרת ההשפעה של רצונו. הוא עמד ביחס אינטימי עם ישות הטבע. כל החיים של אנשי אטלנטיס היו בהתאמה עם הטבע.

מה שקרוי היום כוח הסינתזה, האינטליגנציה, חשיבה לוגית, עדיין לא היו קיימים. מצד שני, האדם פיתח דברים אחרים למעלה גבוהה מאד. הזיכרון למשל, התפתח באופן כה מופלא שכיום איננו מסוגלים ליצור אפילו מושג קלוש על כך. האדם לא היה יכול לחשב, אפילו לא 2X2=4, אבל הוא ידע זאת מתוך זיכרונו. בכל אירוע הוא זכר חוויה קודמת, זיכרון אחר שנתמשך לתוך הזמנים האטלנטיים. אפילו שהאדם לא חש יותר את רוח העם ישירות בתוכו, כפי שהיה על הירח, עדיין הוא חווה את ההשפעה של רוח העם העתיקה, רוח הגזע. ההשפעה היתה כה חזקה שהיה זה בלתי אפשרי בזמנים ההם עבור מישהו ששייך לגזע מסוים או רוח עם, להתאחד עם מישהו ששייך לגזע אחר. היתה אנטיפטיה עמוקה בין אנשים מרוחות-עם שונות. אהבה היתה קיימת רק בין אלה ששייכים לאותו גזע. אפשר לומר שהדבר המשותף שמוקדם יותר, בתקופת הירח, נמזג מטה מרוח-העם, היווה את הבסיס לקרבה זו. בני האדם זכרו, לא רק באופן עמום, אלא בבירור רב, את החוויות של אבותיהם; הם חשו חברים בשרשרת של אבות, בדיוק כפי שאתם חשים את ידכם, כמרכיב באורגניזם שלכם. תחושה זו של קירבה, היתה חלק של האבולוציה וכמו כן בתקופת מעבר זו שאותה תיארנו שהתרחשה, כאשר השמש עזבה והירח הושלך החוצה, התרחש מאורע חשוב אחר. זה קשור עם כל שקרה על האדמה בתהליך ההתקשות. ממלכת המינרלים הופיעה ובאותו זמן, התקשות דומה התרחשה, בפנימיות של הטבע האנושי. משהו מוצק יותר יצר עצמו בהדרגה מתוך המסה הרכה, והתקשה תחילה לסחוס ואחרי כן לעצם. עד שנוצרו העצמות, האדם לא החל ללכת.

עם ההתווספות של השלד, התרחש תהליך אחר באופן מקביל. כתוצאה של התקדמות האבולוציה האנושית, אחרי השלכת הירח החוצה והשארת רק מה שהיה מסוגל להתפתח, שני כוחות נפרדים התהוו בישויות שאכלסו את האדמה. השמש והירח היו עתה בחוץ וההשפעות שלהם השפיעו על האדמה מבחוץ. מן העירוב של כוחות השמש וכוחות הירח, שקודם היו בתוך גופה של האדמה, אבל כעת זרמו פנימה מבחוץ, הופיעו חיי-המין (sex-life). כל הכוחות הקשורים למין, באו תחת ההשפעה של השמש והירח.

השמש, הירח והאדמה, המאוחדים עדיין בזמנים קדומים, יכלו ליצור את הפעילות שלהם, כבעלת טבע נקבי והיא יכלה לשאת פרי בעזרת הכוחות של השמש עצמה. השמש חוותה עצמה כזכר, הירח כנקבה. כעת, הירח משך החוצה את הכוחות המעורבבים של השניים. באופן כללי אנו יכולים לתאר את כל הישויות שהתהוו עד לעזיבת הירח, כישויות בעלות טבע נקבי, משום שכל כוחות ההפריה באו מבחוץ, מכוחות השמש. רק על האדמה שהשליכה החוצה את הירח, כך שהשמש זרחה על פני גוף קוסמי שונה למדי, יכלה הנקבה הבלתי מפוצלת מקודם, להתחלק לזכר ונקבה. אם כן, עם ההתמצקות, תהליך יצירת העצמות התרחשה גם התפצלות המינים. ועימה, ניתנה האפשרות לשכלול האגו בדרך הנכונה.