מאת רודולף שטיינר

GA172

10 הרצאות שניתנו בדורנאך בנובמבר 1916

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 1 דורנאך, 4 בנובמבר, 1916

חייו של גֶתה (Goethe) כתופעה רוחנית והקשר שלו לעידן שלנו.

מחר אתחיל בדיון בסוגיות הנוגעות לקשר בין האימפולסים המדעיים-הרוחניים למשימות של זמננו שעדיין לא הובהרו, וההשפעה שמדע הרוח נדרש להפעיל על בעיות ספציפיות, במיוחד מדעיות. ואז הייתי רוצה להתייחס למה שניתן לכנות הקרמה של היעוד האנושי, בהקשר של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית.

היום אקח כנקודת מוצא משהו שנראה לא שייך לנושא, אך הוא ייתן לנו הזדמנות להתחבר לנושאים שונים שכן קשורים לדיון זה. אנסה להצביע על אלמנט בחייו של גֶתה שמאפיין אותו במיוחד כאישיות השייכת לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, ובהערותיי יהדהדו כמובן דברים רבים שהתייחסתי אליהם לאחרונה. הייתי רוצה להביא בפני נפשכם את העובדות הקשורות באישיותו של גֶתה שיאפשרו לכל אחד להבחין בתופעות משמעותיות של התקופה הפוסט-אטלנטית ההולכת ומתקדמת. בנוגע לאינטרסים הרוחניים של האנושות, חייו של גֶתה ואישיותו רחבים ומשמעותיים במידה שאי אפשר לשייך לאף אדם אחר. ועם זאת, ניתן לומר שלמרות הדברים הרבים שהתרחשו, לחייו ולאישיותו הייתה השפעה מזערית ביותר על חיינו. אך את זאת ניתן לזקוף לאופייה של התרבות המודרנית שלנו. אולי תעלה השאלה כיצד אפשר לומר שחייו של גֶתה כמעט ולא השאירו חותם. האם יצירותיו אינן מוכרות? האם לא פורסמה לא מזמן מהדורה של עבודותיו, המורכבת ממאות כרכים? האם לא פורסמו בתחילת המאה ששת אלפים או שבעת אלפים ממכתביו, והיום הם כמעט עשרת אלפים במספרם? האם אין עושר של ספרות אודות גֶתה, אפשר לומר בכל שפה תרבותית בעולם? האם לא ממשיכים להציג את יצירותיו על הבמה? האם יצירתו הגדולה ביותר, פאוסט, איננה מוזכרת שוב ושוב?

לאחרונה התייחסתי לעתים קרובות לטעות המוזרה של איש מלומד מימינו, טעות שמאפיינת את זמננו הרבה יותר ממה שאולי ניתן לשער. איש זה, מדען מוכר, מדבר על חשיבותה של השקפת עולם מדעית ומציג אותה בתור המבריקה ביותר, לא רק בעידן שלנו אלא בכל העידנים של ההיסטוריה האנושית. הוא מסיק שלמרות שקשה להוכיח שאנו חיים בעולם הטוב ביותר מכל העולמות, למדען זה ברור לפחות שהיום אנחנו חיים בתקופה הטובה ביותר מכולן, ואנו יכולים לקרוא במילים של גֶתה:

"נפלא להביא את עצמנו

לרוח העבר,

לראות בזמנים לפנינו איך חשב אדם חכם,

ואיזו פסגה נהדרת הישגנו סוף סוף."^[1]

(התלמיד של פאוסט, ווגנר אומר את המילים הללו בפאוסט, חלק א')

מדען ידוע זה^[2] עושה טעות חמורה; הוא מציג זאת כרגש עמוק ביותר משלו ומאמין שעל ידי כך הוא מתחבר לגֶתה, המפורסם הודות לידע שלו על העולם והאדם. אך הוא למעשה מתחבר לווגנר, שגֶתה מביא כניגוד לדמותו של פאוסט. ועם זאת, טעות כזו משקפת לפחות משהו מהיושר של העידן שלנו, מפני שאדם זה מדבר באופן כן יותר מאנשים רבים שיש להם את פאוסט על לשונם כאשר הם מצטטים את גֶתה, אך למעשה הם דוגלים בהלך חשיבה ווגנרייני גלוי. כבסיס להרהורים נוספים, נפרוס בפנינו את חייו של גֶתה כתופעה רוחנית.

אם ברצוננו לחקור את חיי האדם בקשר לשאלה החשובה של גורל, אם אנו חוקרים את שאלות הקרמה, עלינו לזכור שגֶתה נולד בעיר ובנסיבות שללא ספק היו משמעותיות מאד לחייו. משפחתו של אביו הגיעה לפרנקפורט במאה ה-17, בעוד שמשפחת אמו, משפחת טקסטור (Textor), הייתה משפחה ותיקה, מבוססת, ומכובדת מאד, עד כדי כך שראשי העיר פרנקפורט נבחרו משורותיה. עובדה זו מסמלת את הכבוד שהיה מנת חלקה של המשפחה בתקופה היא. אביו של גֶתה היה אדם בעל חוש אחריות חזק באופן יוצא מן הכלל. בהשוואה לבני זמנו, התעניין במגוון רחב מאד של נושאים. הוא טייל באיטליה, ועל כל הקירות של ביתו האריסטוקרטי בפרנקפורט היו תלויות רפרזנטציות של יצירות רומאיות חשובות, שהוא אהב לדבר עליהן. מה שבלט באותה תקופה בתרבות הצרפתית חדר לחלוטין את החיים בפרנקפורט והשפיע במידה רבה מאד על ביתו של גֶתה. האירועים העולמיים החשובים של הזמן היו חלק מהחיים בביתו, ואביו התעניין בהם לעומק. אמו של גֶתה הייתה אישה בעלת רגש אנושי ספונטני ביותר, וחוותה ישירות כל מה שמחבר את נפש האדם לאגדי, למופלא, לכל מה שמרומם את האדם מעל השגרה, כאילו על כנפי פנטזיה פואטית.

בימי ילדותו של גֶתה הייתה אפשרות הרבה יותר גדולה לגדול מבלי הבלבול הנגרם מההשפעות המטרידות שפועלות על ילדים בימינו מפני שהם נסחבים לבית הספר בגיל יחסית צעיר. זה לא קרה לגֶתה הצעיר; הוא התפתח בבית הוריו באופן חופשי להפליא, תחת השפעתו הרצינית אך לעולם לא נוקשה של אביו ושל אמו שניחנה בטבע פואטי. מאוחר יותר, הוא נזכר באושר פנימי בשנים אלה של ילדותו שהובילו לאנושיות בשלה. לדברים רבים שאנו קוראים היום בסיפור חייו של גֶתה, שירה ואמת, יש משמעות יותר ממה שחושבים. בתיאורו כיצד התאמן בפסנתר^[3], יש משמעות אנושית עמוקה; אצבעות ידיו, שכאילו משחקות תפקידים מיתולוגיים, הפכו לדמויות עצמאיות, ניחנות בנפש. הם הפכו לאגודלון (Thumbling), לאצבעון (Pointerling) – אני אומר זאת ללא כל סנטימנטליות – והיה להם איזה קשר מיסטי לטונים. זה מראה כיצד גֶתה הובל אל תוך החיים כאדם שלם. יש להוביל לא רק חלק מהאדם, את הראש, כפי שזה קורה לעתים כל כך קרובות, באופן חד-צדדי, ולאחר מכן לתמוך בשאר הגוף, מפותח באמצעות כל מיני סוגים של אתלטיקה וספורט; אלא ההפך, יש לחבר לעולם החיצוני את הגוף חדור רוח עד לקצות האצבעות.

עלינו לקחת בחשבון ממש מן ההתחלה את האינדיבידואליות הבולטת של הכישרונות המולדים של גֶתה ושל אופיו. מגיל צעיר מאד, הכול הצביע לכיוון מוגדר בחייו. בילדות יש לו נטייה להקשיב ולהיות שקוע באגדות הקסומות ומעוררות הרגש ובסיפורים אחרים שסיפרה לו אמו, וכך הוא מביא את דמיונו לפעילות מלאת חיים, כשם שיש לו נטייה לברוח מאמו, ובמיוחד מאביו הקפדן. הוא מתחמק לסמטאות צרות, הוא מתבונן ומסתבך במצבים שונים דרכם הוא חווה ברגשות חזקים הרבה ממה ששמור בקרמה האנושית. אביו הרציני מדריך את הילד באופן מעשי למה שבאותם הימים נחשב כמשהו שיכול לספק תמיכה וכיוון בחיים. האב הוא משפטן שחונך בנקודות ההשקפה של רומא העתיקה, וחדור בהן; גם הנפש של הבן סופגת השקפות אלו. אך בתהליך זה, כאשר הוא מתבונן ביצירות ובאוצרות של האומנות הרומית שמייצגות את מה ששייך למהותה של רומא, ניצתת בנפשו של הילד שאיפה מסוימת למה שנוצר בתרבות הרומית.

הכול עזר להציב את גֶתה על דרך מיוחדת בתוך החיים של תקופתו. באופן זה, בין המאה השלישית והמאה הרביעית של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, הוא הופך לאישיות שנושאת בתוכה את כל האימפולסים של תקופה זו. מוקדם בחייו הוא הופך לאישיות עצמאית, החיה מתוך טבעה שלה, חופשית מכל דבר שכובל את האדם לצורות שמאפיינות קבוצה זו או אחרת של חוגים חברתיים. הוא לומד להכיר קשרים חברתיים כך שהם משפיעים עליו, אבל הוא איננו מתאחד איתם. הוא תמיד שומר על עמדה גבוהה יותר, מבודדת במידת מה, שממנה הוא יכול ליצור קשרים עם כל דבר. אך מן ההתחלה, להבדיל מאנשים אחרים רבים, הוא אינו מזדהה באופן מוגזם עם שום דבר או שום נסיבות סביבתיות. ללא ספק, כל זאת הינה תוצאה של קרמה חיובית במיוחד, שבה נוכל למצוא, כאשר נתבונן בה באופן אובייקטיבי, פתרון לשאלות ולבעיות עמוקות אודות הקרמה בכלל.

לאחר שאביו הכיר לו את תחום המשפטים, ב-1765, בגיל צעיר יחסית, גֶתה נשלח לאוניברסיטת לייפציג. אל לנו לשכוח שכאשר הוא הצטרף לחיים האוניברסיטאיים, הוא לא סבל ולא היה מותש מתרגילים שצעירים היום צריכים להתאמץ לעשותם במשך תקופה ארוכה, כאשר הם מנסים לעבור את סדרת מבחני הסיום בסוף בית הספר התיכון, מבחני הבגרות (מבחני Abitur). לאחר שעוברים את המבחנים, הצעירים האלה רוצים למחוק את ההתנסויות האחרונות של למידה מראשיהם וללכת לאוניברסיטה כדי ליהנות מהחיים. לא, גֶתה הצעיר לא הלך לאוניברסיטת לייפציג כדי להתבטל, אך עם זאת, הוא היה מוכן להעדר מהרצאות ולנצל את הזמן למטרה אחרת, כמו סטודנטים רבים. אך כאשר הוא הצטרף לחיים המדעיים הנשגבים והמפורסמים של האוניברסיטה, הוא נכנס לחוגים שעוררו בו כמיהה כל פעם ששמע עליהם. מעל הכול, הוא ידע שגוטשד^[4] (Gottsched) הדגול עובד באוניברסיטה. בראשו של גוטשד הוחזק כל הידע של זמנו, והוא הביע ידע זה בכתב ובעל פה מול כל מי שהיה קשור לתרבות של לייפציג באותו זמן. גם האימפולס הנעלה של לסינג^[5] (Lessing) היה עדיין מורגש בלייפציג, אך היה טבעי שגֶתה יחשוב שגוטשד הדגול יכיר לו את כל החוכמה של זמנם, ובו-זמנית יאפשר לו ללמוד משפטים ופילוסופיה, וכל דבר אחר שאיש העולם הגדול ירצה להפיק מלימודי תיאולוגיה ומלימודים אחרים אודות דברים על-טבעיים.

עם חוש האסתטיקה, שללא ספק היה לגֶתה, הוא התאכזב במקצת כשהגיע לגוטשד בפעם הראשונה. הוא הופיע בדלת של גוטשד. אינני יודע אם המשרת חש משהו מאופיו של גֶתה, אך הוא הכניס אותו ישר מבלי להודיע לגוטשד בדרך המקובלת על הגעתו. כך קרה שגֶתה פגש את האדם הדגול ללא הפאה הנכרית שלו, עומד שם קירח לחלוטין. עבור אדם מלומד בשנת 1765 זה היה משהו נורא. גֶתה, שהיה רגיש לדברים מעין אלה, נאלץ להיות עֵד לכך שגוטשד תפס את פאתו בתנועת סיבוב חיננית ושם אותה על ראשו, וביד השנייה נתן סתירה למשרתו. התלהבותו של גֶתה הצטננה במקצת. אך היא הצטננה עוד יותר מפני שהתנהגותו והופעתו של גוטשד לא תאמו לכמיהה בנפשו של גתה.

גם ההרצאות מטיפות המוסר של גלרט^[6] (Gellert) לא דיברו אליו על האופקים האינטלקטואלים הרחבים שהוא נכסף אליהם. לכן במהרה הוא הפנה את תשומת ליבו יותר להרצאות רפואיות ומדעיות, שפרופסור לודוויג המשיך אותן בביתו, ששם התקיימו עוד דיונים רבים בנושאים מסוג זה. אי אפשר לומר באמת שגֶתה "למד לעומק משפטים, רפואה, פילוסופיה, ולרוע המזל, גם תיאולוגיה"^[7] בלייפציג, אך הוא נחשף להם, ויותר חשוב, היה זה בלייפציג שהוא ספג מושגים מדעיים רבים של זמנו.

לאחר שהוא העסיק את עצמו עם המדעים והתנסה בהיבטים שונים של החיים, ולאחר שהיה מעורב בפרשיות אהבה שונות, גֶתה חלה עד שעמד פנים מול פנים עם המוות. יש לקחת בחשבון דברים כאלה במלואם אם אנו מתבוננים באדם באופן רוחני-מדעי. עלינו להבין כמה עבר בנפשו של גֶתה כאשר הוא עמד מול המוות בגלל דימום חוזר ונשנה חמור ביותר. הוא נחלש, היה עליו לחזור הביתה, ולזמן מה לא היה מסוגל לחזור ללימודים באוניברסיטה.

כאשר גֶתה המשיך את לימודיו בשטרסבורג, הוא הצטרף לחוג של אישיות חשובה שהייתה לה משמעות יוצאת מן הכלל עבורו. כדי להעריך באיזה רגשות הוא פגש אישיות זו, עלינו לזכור שכאשר הוא חזר לפרנקפורט בהשפעת החוויות הפנימיות שהוא עבר בלייפציג כשהוא עמד מול המוות, הוא כבר התחיל להיכנס יותר לעומק, דרך קשר עם אנשים מסוימים, לחוויה מיסטית ולהשקפה מיסטית של העולם. הוא קרא כתבים מיסטיים, אוקולטיים, וניסה לפתח השקפת עולם שמקורה תהיה בנקודות מבט מיסטיות-קבליסטיות. אפילו אז הוא ניסה ללמוד "איזה כוח סודי שוכן בעולם ושולט במסלולו"^[8] ולהיפתח להשפעתם של "כל כוח וזרע פועל."^[9] הוא לא היה מוכן "לעשות מסחר במילים" בלבד, כפי שראה שזה קורה בלייפציג.

ואז הוא הגיע לשטרסבורג, ששם הייתה לו שוב אפשרות לשמוע הרצאות במדע, וזה מה שהוא עשה בהתחלה. תחום המשפטים, כה ברור לאביו אך פחות ברור עבורו, יטופל ללא ספק באופן זה או אחר, אך האימפולס שלו הדחוף ביותר היה לחקור כיצד חוקי טבע שונים פועלים בתאום אחד עם השני. בעת שפעם עלה במדרגות, הוא פגש אדם שעשה עליו מיד רושם עצום לא רק בהופעתו החיצונית, אלא גם הודות לאור פנימי שקרן בפניו האינטליגנטיים במיוחד. ניגש אל גֶתה אדם בעל הופעה של כומר במידת מה, אך הוא לבש את מעילו הארוך בצורה מוזרה כזו שהחלק האחורי היה דחוס בתוך הכיסים האחוריים שלו. האיש שעשה רושם כל כך ענק על גֶתה היה הרדר^[10] (Herder).

כעת גֶתה הצטרף בהתלהבות לכל מה שאז רחש כמו סערה בנפשו של הרדר, וזה היה לא מעט. אפשר לומר שהרדר נשא בתוכו השקפת עולם חדשה לחלוטין. למעשה, הרדר נשא בתוכו באופן מבריק מה שאף אחד מעולם לא שאף לעשות: הניסיון להתחקות אחרי שורשיהן של תופעות העולם מהישות הפשוטה ביותר, הדבר חסר החיים הפשוט ביותר, דרך עולם הצמחים לממלכת בעלי החיים, ומשם לאדם, להיסטוריה, ואף להשגחה אלוהית על העולם בהיסטוריה. בזמן ההוא, כבר היה להרדר השקפת עולם מקיפה ורחבה, והוא דיבר בהתלהבות על רעיונותיו החדשים; אך לפעמים גם דיבר בכעס נגד כל הרעיונות הפדנטיים, המסורתיים. רבות מהשיחות האלה עם הרדר הלהיבו את גֶתה. בכך שכל דבר בעולם נמצא בתהליך אבולוציוני, ושתכנית רוחנית של היקום עומדת ביסודה של כל אבולוציה, היה חיבור שהרדר ראה כמו שאף אחד אחר לא ראה לפניו. אך ראייה זו עדיין הלכה וצמחה בתוכו, והוא עדיין לא הביע זאת בכתב. גֶתה קיבל את השקפתו של הרדר במצב התחלתי זה, והוא השתתף בשאיפותיו של הרדר, בהתבוננותו ובמאבקו. אפשר לומר שהרדר רצה לעקוב אחר האבולוציה של העולם מגרגיר אחד של אפר דרך כל ממלכות הטבע ועד לאלוהים. הוא עשה זאת לאחר מכן באופן מקיף להפליא, עד כמה שהיה נחוץ בזמנו, בעבודה שאין דומה לה, רעיונות לפילוסופיה של ההיסטוריה האנושית. כאן אנו יכולים באמת לראות שהשכל של הרדר תפס כל מה שהיה ידוע אז על עובדות הטבע ועל הספרה האנושית, אך כל הידע הזה היה מתומצת בהשקפת עולם חדורת רוח.

בנוסף לכך, באמצעות הרדר גֶתה למד על התרומה של שפינוזה לאבולוציה של השקפת עולם חדשה, וזה השפיע עליו. העניין שהיה לגֶתה בשפינוזה^[11] לאורך כל חייו נשתל בו על ידי הרדר^[12] בעת שהייתו בשטרסבורג.

הרדר היה מעריץ נלהב של שייקספיר,^[13] דבר נדיר בזמן ההוא. דמיינו לכם כיצד פעלה קוטביות מיוחדת זו בין הנפשות של הרדר ושל גֶתה, כאשר גֶתה, הצמא לתפוס את הדברים שהתרבות בת זמנו לא יכלה לתת לו, מצא בהרדר רוח מהפכנית מדרגה ראשונה שמסתערת על התרבות של זמנו. עד אז, גֶתה למד להעריך את צורת האומנות שניתן למצוא בקורניי וברסין^[14] (Corneille ו – Racine), וספג את כל זאת כפי שאדם סופג דברים שעליהם נאמר שהם החשובים ביותר בעולם. אך הוא ספג את כל זה בהתנגדות פנימית מסוימת. כאשר הרדר הכיר לו את שייקספיר, הוא השפיע עליו כמו משב רוח רענן. היה כאן משורר נטול כל פורמליות – שיצר דמויות מורכבות ישירות מהאינדיבידואליות של בני אדם; שלא שמר כלל על האחדויות של הזמן, המקום והעלילה שגֶתה למד להעריך כל כך, אלא הביא בני אדם לתוך יצירותיו. אפשר לומר שבגֶתה התעורר הלך נפש תרבותי מהפכני שכעת לבש את השם של שייקספיר, ושנוכל להביע כך: ברצוני להבין מה מהווה את הישות האנושית עצמה, ולא כיצד הוא נשלט בקשרים ההדדיים שלו בעולם על ידי חוקים וכללים פורמליים, ולא דרך המסגרת של אחדות הזמן, המצב, המקום והעלילה.

בשטרסבורג גֶתה הצליח להכיר אנשים ששאפו להתבונן בהיבטים העמוקים והאינטימיים יותר של חיי הנפש. אחד מהם היה יונג שטילינג^[15] (Jung-Stilling) למשל, שחקר את ההיבטים האוקולטיים של חיי הנפש וידע כיצד לתאר אותם בקפדנות. סיפור חייו, הדרך בה הוא מתאר את מה שהוא מכנה "האדם האפור" ששולט בספרה התת-קרקעית של כדור הארץ, שייכים לתיאורים המצוינים ביותר של קשרים אוקולטיים. ניתן לומר שהרדר הכיר לגֶתה את כל מה ששייך לחיי הטבע וההיסטוריה, לאסתטיקה בחיים, ודרך יונג-שטילינג את כל מה ששייך להיבטים האוקולטיים של חיי האדם, שאותם גֶתה כבר הכיר בפרנקפורט דרך לימוד מקיף של שוודנבורג ^[16](Swedenborg).

רעיונות מעין זה תססו בראשו של גֶתה לגבי מה שנמסר לו בתור חוקי הטבע בזמן שהוא שמע הרצאות על המדעים בשטרסבורג. אז הוא החל לראות את הבעיות והשאלות הגדולות הקשורות בחיי האדם. הוא התבונן במה שהאדם מסוגל להכיר ולרצות, וביחס בין הטבע האנושי והטבע האוניברסלי. קודם בפרנקפורט הוא הכיר את העבודה של פאראצלסוס^[17] (Paracelsus) בהקשר זה. וכך נולדה בו כמיהה עמוקה לקלוט "כל כוח וכל זרע פועל", במיוחד בשטרסבורג ביחד עם כל מה שהוא עוד חווה שם.

אל לנו לדמיין שבשטרסבורג גֶתה פשוט בזבז את זמנו בביקורים בבית הכומר בזסנהיים^[18] (Sesenheim), למרות שאין ברצוני בכלל לזלזל בחשיבות ביקורים אלה. הוא היה מסוגל תמיד לאחד את החיים בעומק רצונו והכרתו של האדם עם החיים הקשורים במה שאנושי ורגיל, ועם כל גורל אנושי.

לאחר שהוא הגן על הדִּיסֶרְטַצְיָה שלו, הוא הפך למעין דוקטור בתורת המשפטים.^[19] על ידי כך הוא ריצה את אביו ויכול היה לחזור הביתה. הוא התחיל לעבוד במשפטים, אך הייתה דיסהרמוניה בנפשו. בבית המשפט הגבוה בווצלר (Wetzlar) היה עליו לחקור מסמכים חוקיים בני מאות שנים, בשטף מתיש של "חוקים וזכויות כמו מחלה אין סופית". גם בשנים לאחר מכן היה עדיין אפשר לחוות דברים כאלה. במקום בו גדלתי – תרשו לי להוסיף הערה זו – הייתי עד לסיפור הבא: בשנת 1870, כאשר הייתי ילד, שמענו שנאסר אדם מכובד, בעל עסק גדול יחסית למקום כזה. הוא היה בכלא במשך שנה וחצי, אני חושב, מפני שבשנת 1848 הוא השליך אבנים על אכסניה בזמן המהפכה! המשפט שלו נמשך למעשה מ-1848, כאשר בתור נער צעיר הוא השליך אבנים, ועד לשנות השבעים. ב-1873 הוא נכלא למשך שנה וחצי. אולי זה פחות גרוע מאשר בזמנים של גֶתה כאשר הוא בחן את המסמכים בבית המשפט הגבוה, אך עדיין זה היה גרוע דיו.

עבודתו של גֶתה סיפקה הנאה גדולה לאביו, והוא עזר לגֶתה להתמודד עם הבעיות שהיה עליו לפתור במסמכים המְאֻבָּקים. זה לא אומר שלגֶתה היה חסר כישרון כמשפטן. אין זה נכון בשום פנים ואופן. הוא נתן את תרומתו, ועבודתו מפריכה את האמונה הנפוצה שרוח גדולה, מישהו שחי בעולם האידיאלים, בוודאי לוקה בחסר בחיים המעשיים. הוא בכלל לא לקה בחסר כמשפטן. כאשר עורכי דין מצביעים היום על לוח הזמנים העמוס שלהם וטוענים שאין להם זמן לקרוא את יצירותיו של גֶתה, יש לענות להם שגֶתה היה ללא ספק עורך דין טוב באותה מידה כמוהם. ניתן להוכיח זאת, כמו עוד דברים רבים הקשורים לעבודתו. אך בנוסף לכך שהוא היה מעשי בדיוק כמו כל אדם מעשי, גֶתה נשא בתוכו בתקופה זו גם את הרעיון לספרו גץ מברליכינגן^[20] Götz von Berlichingen. למעשה הוא נשא בו גם את הרעיון לפאוסט שכבר נולד בו מתוך לימודיו המדעיים, ומאוחר יותר מתוך הקשר עם הרדר ויונג-שטילינג.

Götz von Berlichingen משקף את טבעו האמיתי של יוצרו. ההוויה של גֶתה מביאה אלמנט חדש לתוך הפעילות האינטלקטואלית של האנושות. כאומן או כמשורר אין להשוות אותו לדנטה, הומרוס או שייקספיר. הוא עומד בחיבור אחר עם היצירה הפואטית, וזה עצמו קשור לאופן בו ההוויה שלו מתחברת לעידן בו הוא חי. עידן זה, כפי שהוא מתבטא בסביבתו הקרובה וגם הרחבה יותר, לא אפשרה לרוח כמו שלו להתמזג באופן מוחלט עם התקופה. המדינה כפי שהיא היום לא הייתה קיימת אז. אזורים מסוימים לבשו צורות אינדיבידואליות במידה רבה מאד. האופן בו המצב הזה נוצר איננו חשוב, אבל גֶתה לא חי במדינה גדולה. לא התפשטה קונפורמיות מקיפת-כל באזור בו הוא חי וגדל. החיים סביבו לא היו מאורגנים באופן צר, וכך הוא יכול היה לחוות אותם בכל מקום בצורות האינדיבידואליות שלהם, ובו זמנית להיחשף למשמעותם האוניברסלית. וזה מה שמבדיל את גֶתה ממשוררים אחרים.

יום אחד הגיע לידיו ספר שהיה כתוב בצורה גרועה, אך עניין אותו מאד. היה זה האוטוביוגרפיה של גוטפריד מברליכינגן עם יד הברזל, שעסק באדם משונה שהשתתף באופן מוזר באירועים רבים של המאה ה-16. כשאנו קוראים אוטוביוגרפיה זו, אנו רואים איך תחת שלטונו של הקיסר מקסימיליאן וצ'רלס החמישי גוטפריד פגש כל סוג אפשרי של אנשים והשתתף בכל סוג אפשרי של ריבים ושל מלחמות לאורך המחצית הראשונה של המאה.

אך הפעילויות שלו תמיד מתרחשות כך שהוא משתתף באירוע אחד, מעורב בו כול כולו, ומתבטא בו באופן מלא. אחר כך הוא נהיה מעורב באירוע אחר, בתפקיד שונה לחלוטין; הוא נמשך לתוכו, נלחם בעד הנושאים המגוונים ביותר, ומאוחר יותר נלכד. לאחר שהוא נשבע לא לקחת כל חלק במחלוקות נוספות, ולכן עוזבים אותו לנפשו בטירתו בדרום מרכז גרמניה, הוא נהיה מעורב במרד של איכרים. אך כל זה קורה כך שאנו רואים שאף פעם לא האירועים מאלצים אותו לעשות דברים; אלא מה שמאחד את כל האפיזודות הללו הוא אישיותו, האופי של גוטפריד עצמו. כשקוראים את האוטוביוגרפיה של איש זה, לא אומר שהאירועים משעממים את הקורא למוות, אבל אנו לא באמת מעוניינים בריבים ובמלחמות שלו. ולמרות השעמום של האירועים, אנו תמיד מעוניינים באישיותו, שהיא כל כך חזקה באופי וכל כך עשירה בתוכן.

תכונות אלה הן בדיוק הסיבה שבגללה גֶתה נמשך לגוטפריד מברליכינגן. הוא ראה את המהות, את החיים ואת המאבק של המאה ה-16 מרוכזים באישיות אחת, כפי שהוא לא היה יכול לראות באמצעים אחרים. לזה הוא היה זקוק. בשבילו, משמעות הדבר היה להתחיל לעסוק בהיסטוריה וללמוד להכיר אותה. השיטות של היסטוריון זה או אחר, שלאחר חיפוש בעליות גג ובפחי אשפה מלקט מספר מצומצם של "משפטים חכמים פרגמטיים"^[21] כדי להציג תקופות היסטוריות אינדיבידואליות, בוודאי שלא היו מתאימות לגֶתה. אך לראות אדם חי בתוך התקופה, לראות משהו שמשתקף בנפש אדם שאחרת אין בו כל עניין מיוחד, לכך כן הייתה משמעות עבורו. הוא לקח את האוטוביוגרפיה המשעממת הזאת של גוטפריד מברליכינגן, שהייתה כתובה בצורה גרועה, קרא אותה, ולמעשה ערך שינויים מעטים מאד בתוכן שלה. מסיבה זו, הוא קרא לגרסה הראשונה של דרמה זו, אם נרצה לכנותה כך, "ההיסטוריה של גוטפריד מברליכינגן בעל יד הברזל", המחזה. הוא לא השתמש במילה דרמה, אלא בהמחזה. הוא אכן הפך את ההיסטוריה של גוטפריד מברליכינגן למחזה, אך בצורה כזו שכל התקופה התעוררה לחיים דרך דמות זו. זִכרוּ, מדובר היה במאה ה-16, השחר של התקופה הפוסט-אטלנטית. גֶתה ראה תקופה זו דרך דמותו של גוטפריד מברליכינגן, האיש שגדל במרכז גרמניה הדרומית.

בתקופה ההיא גֶתה כבר קלט קטע מן החיים ההיסטוריים, אך כפי שהם הופיעו בתוך החיים הממשיים, ולא במה שהינו "היסטורי." כאשר הוא מחזיק בראשו את כל הבעיות של האנושות שרמזתי אליהן, הוא לא היה יכול לקחת כל אינדיבידואל ולהפוך את חייו למחזה על פי ההיסטוריה. אך להפוך למחזה את האוטוביוגרפיה המגמגמת של אדם שהשפיע עליו במלוא אנושיותו באופן שישקף את אומנות הדרמה כפי שזאת התגלתה לו בקריאה של יצירותיו של שייקספיר, את זה הוא כן יכול היה לעשות. כך התחילו להכיר את גֶתה בחוגים מסוימים שהתעניינו בדברים מעין אלה, מאחר שהוא העלה והביא לתוך עולמו הנוכחי חלק מן העבר, שהיה ספר חתום בשבע חותמות. בוודאי, אז ידעו מעט מאד על מה שגֶתה גילה באמצעות ההיסטוריה של גוטפריד מהמאה ה-16, בדיוק כשם שכמרים רבים היום יודעים מעט מאד על החיים העל-חושיים.

גֶתה הצליח לקלוט את החיים האנושיים. היה עליו לעשות זאת, מפני שסגנון חייו היה כזה שגרם לו להתמזג עם החיים כפי שהם התגלו לפניו באופן ישיר. כמובן, הוא המשיך לעמוד במקום גבוה ומבודד, אבל ככל שהחיים נגעו בו, הוא הפך להיות אחד אתם.

גֶתה התאחד עם החיים בעוד דרך נוספת. היום כמעט ואין כל הבנה לגבי משהו שהיה תכונה עמוקה של חיי הנפש במה שנקרא העולם התרבותי סביב גֶתה. אנשים היו מחוברים למה שהתרחש מאז המאה ה-16. בחיים הציבוריים, החוקים והכללים נמסרו להם כמו מחלה תורשתית,^[22] אך עם זאת משהו נגע בנפשות של האנשים באופן שאנו יכולים לזהות אותו כאימפולס הנפש בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. התוצאה הייתה שעבור הנפשות המחוננות ביותר נוצרה דיסהרמוניה עמוקה בין מה שהם חשו בנפשם לבין מה שהתרחש בעולם החיצוני. וזה הוביל לסנטימנטליות בולטת בחוויה.

רבים חשו שיש צורך עמוק בלהרגיש חזק ככל שניתן את גודל הפער בין העולם לבין מה שנפש אמיתית וחמה יכולה לחוש, ובלהביע את הניגוד הזה באופן מודגש ככל שניתן. העיניים הופנו אל העולם בו חיו בני אדם שהיו שייכים למעמדים שונים של החברה ושהיו מעוניינים בדברים שונים. אך לרוב כמעט ולא היה ביניהם כל קשר נפשי בחיים הציבוריים האלה. ועם זאת, כאשר בני האדם אלה היו לבד, הם שאפו לחיי נפש מיוחדים שקיימים בנפרד מהחיים החיצוניים, והיכולת לומר לעצמם שהחיים החיצונים שונים לחלוטין מהחיים שהנפש כמהה להם ומקווה להגיע אליהם הייתה הקלה גדולה עבורם. מצב רוח סנטימנטלי כזה אפיין את התקופה הזו. אנשים חשו שהחיים רעים ופגומים, כפי שהם מופיעים באופן חיצוני. אנשים שאפו לחפש חיים במקום בו הם לא מוכתמים על ידי קיום ציבורי אדיש וקר. הם שאפו למקום בו יוכלו להיכנס בחיוניות לתוך הפעולה השקטה של עולם הטבע, של החיים השלווים של בעלי החיים והצמחים.

מכל זאת, נולד מצב רוח שהשפיע על אנשי רוח רבים. האפשרות להתאבל על הדיסהרמוניה בעולם הביאה להם סיפוק רב. סופרים שהצליחו לגרום לכך שמבול של דמעות יפלו על העמודים של יצירותיהם תוך כדי הקריאה זכו לכבוד מיוחד. רבים מצאו דווקא באומללות את אותו אושר שהיו כמהים לו. מישהו מטייל ביער; ואז הוא חוזר הביתה ובשקט של חדרו הוא מהרהר: "כמה פרחים קטנים ותולעים זעירות שלא שמתי לב אליהם ודרכתי עליהם הקריבו את חייהם למען הטיול הזה שלי!" ואז הוא בוכה דמעות חמות לתוך ממחטה כשהוא חושב על חוסר ההרמוניה בין הטבע לחיי האדם. מכתבים שנכתבו לחברים יקרים שהיו רגשניים באותה מידה התחילו בביטוי כמו "חברי היקר האהוב", וגם על מילים אלה הייתה נופלת דמעה, עדות לידידות יקרת ערך.

חיים אלה עדיין חודרים לחלק גדול מהעולם התרבותי במחצית השנייה של המאה ה-18. גם גֶתה היה מוקף בהם, והבין אותם היטב, כי גֶתה חש את האמת בתחושה זו של דיסהרמוניה בין הרגשות הלא מודעים והמעורפלים של הנפש ומה שהתאפשר בעולם החיצוני. בימים ההם, התוכנית השקטה של החיים בין הנפשות לא הייתה דומה להתרחשויות בעולם ככלל. היה על גֶתה לעבור דרך זה, מפני שהוא היה מסוגל, והיה זקוק לכך, שכל דבר יגע בו. אך במגע שלו עם דברים אלה, היה עליו שוב ושוב למשוך מתוך פנימיותו כוחות המעניקים בריאות.

וכך, באמצעות כתיבת הרומן "ייסורי ורתר הצעיר", גֶתה השתחרר ממזג זה של זמנו, שאפשר לכנותו קדחת וורתר ^[23]או Siegwart, שהשתלט על חלק גדול מהחברה המשכילה. בדמותו של וורתר, גֶתה החביא את מה שגם הוא בעצמו הרגיש מהלך נפש סנטימנטלי זה ומהדיסהרמוניה של העולם, במידה כזו שהוא הגיע כמעט להתאבדות. מסיבה זו הוא גורם לוורתר לשים קץ לחייו על ידי התאבדות. כדאי מאד לשקול את העובדה שמצד אחד התאפשר לגֶתה להתחבר לכל מה שקיים בנפשות של אלה שסובבים אותו, למרות שהוא היה כל כך מושרש באינדיבידואליות שלו. מצד שני, מה שהוא כתב טיהר את נפשו, ובו זמנית הפך ליצירת אומנות. לאחר שסיים את וורתר, הוא נרפא לחלוטין, בעוד שבמקרים רבים המחלה רק אז אחזה באנשים אחרים, מפני שבהשפעה של וורתר, קדחת וורתר השתוללה בחוגים הרחבים ביותר. אך גֶתה החלים.

כאשר אנו רוצים להבין דברים כאלה, אל לנו להתעלם מהעובדה שלגֶתה היו אופקים פנימיים רחבים כל כך, עד שהיה מסוגל, במובן מסוים, לחיות בניגודים קוטביים בתוך עצמו. הוא חלה במחלת וורתר, והשתחרר ממנה דרך כתיבת ייסורי וורתר הצעיר. ועם זאת יש אמת במה שהוא כתב לידיד בתקופה ההיא. הוא תאר תמונה של הלך הנפש הסנטימנטלי שלו, אך גם אמר שישנו גֶתה אחר מאשר אותו גֶתה ההתאבדותי שעולות בראשו מחשבות לתלות את עצמו, וגם מחשבות שעליהן היו צריכים לתלות אותו. יש גם גֶתה של קרנבלים^[24], שיודע לשים על עצמו כל מני מסכות ותחפושות, וגֶתה זה גם חי באומנות. די לנו לתת ליצירות מאותו הזמן, Satyros ו-Pater Brey, להשפיע עלינו, ונוכל לחוש את היקף החיים הפנימיים שלו: מצד אחד הסנטימנטליות של וורתר, ומצד שני ההומור של Satyros ו-Pater Brey.

סטירוס, שד היער שמפתח פנתאיזם אמיתי ולא נהנה מפירות התרבות, רוצה לחזור אל הטבע, בסגנונו של רוסו (Rousseau). ערמונים לא מבושלים – איזה סעודת מלכים! זהו האידיאל של סטירוס. אך למעשה הוא פילוסוף של הטבע, שמכיר היטב את סודותיו, ואם תסלחו לי, הוא זוכה במעריצים במיוחד בקרב הנשים, שסוגדות לו, אבל בסוף הוא מתנהג בצורה די גרועה. כאן גֶתה לועג בהומור אדיר לכל כמיהה כוזבת לאמונה סמכותית. בפטר ברי אנו רואים כת של נביאי שווא שתחת המסווה של קדושה עושים כל מני דברים. גֶתה אינו לועג לכך, אך מציג את הנושא באופן אובייקטיבי בהומור רב. כאן גֶתה הינו הומוריסט במובן החיוני ביותר – הומוריסט חד, שמביע את הכול מתוך אותו מבנה הנפש שיצר את וורתר. הוא היה מסוגל לעשות זאת לא מפני שהוא היה שטחי, אלא מפני שהיה עמוק דיו כדי לקלוט את הקוטביות של החיים.

הודות במיוחד לספר וורתר, גֶתה זכה להכרה נרחבת מוקדם יחסית בחייו^[25]. למעשה, וורתר היה זה שגרם לארכידוכס של ווימר (Weimar) להתעניין בו. גוטפריד מברליכינגן עשה רושם מובהק, אך לא בקרב אלה שאז חשבו על עצמם שהם מסוגלים להבין תרבות, אומנות ושירה. "חיקוי נתעב של יצירות אנגליות גרועות; שטחיות מבחילה," אמר אדם בעל שם באותה תקופה על יצירה זו.^[26]

ב- 1775 גֶתה עבר לווימר לאחר שהארכידוכס של ווימר^[27] הזמין אותו לשם, ומינה אותו לשר בממשלתו.

היום, בדיעבד, אנשים חושבים שעד אז גֶתה כבר כתב את גוטפריד מברליכינגן, את ייסורי וורתר הצעיר, ואפילו לקח עמו לווימר חלק מפאוסט; הם רואים בהם את הישגיו החשובים ביותר. הוא עצמו לא החשיב אותם לבעלי חשיבות ראשונה במעלה בתקופה ההיא, אלא רק לפירורים מחייו. גם הדוכס לא מינה אותו למשורר החצר, אלא לשר, דבר שגרם לפדנטים של ווימר לרתוח מזעם. הדוכס נאלץ לפנות לאנשי החצר במכתב בו הוא מצדיק את החלטתו ואומר שבעיניו גֶתה פשוט אדם גדול יותר מהם. העובדה שהוא הפך לשר, מבלי לעבור את כל הדרגות הנמוכות יותר בשירות המדינה דרשה לפחות הסבר כלשהו מהדוכס, וזה מה שהוא סיפק להם.

גֶתה בכלל לא היה שר גרוע, וביצע את תפקידיו לא כמשימות זמניות, אלא כעניין בעל חשיבות ראשונה במעלה. הוא היה שר טוב בהרבה משרים רבים שלא היו גֶתה במובן שלנו. הוא היה שר מצוין בדוכסות סקסוניה-ויימאר והיה מסור לעבודתו. תפקידו כשר היה עיסוקו העיקרי, והוא הגיע להישגים רבים מאד במשך עשר השנים בהן הוא מילא תפקיד זה.

הוא הביא עמו לווימר חלק מפאוסט, חלק שרשום באוסף יצירותיו תחת הכותרת המקסימה פאוסט בראשיתי. כל החזון של פאוסט כבר חי בגרסה זו, לקוח ישירות מהחיים שנוגעים בכל נפש אנושית.

בווימר היה שוב ברור שסביבתו לא לכדה את כל ישותו. מעבר לכך שהוא ערך מסמכים רבים מתוקף תפקידו, הוא הסתגל למצב הקיים בווימר, ולמרות שהוא נשאר במקומו הגבוה והמבודד במידת מה, כל דבר אנושי נגע בו. האנושיות לבשה אצלו את צורת האומנות. אנו רואים שדמותה של אישה, שרלוט וון שטיין^[28] (Charlotte Freifrau von Stein), שגֶתה יצר איתה קשרי ידידות, הפכה בשבילו לשאלת חיים. הדרך בה הוא ראה את אישיותה הייתה זו שהובילה אותו ליצור את דמותה של איפיגניה. הוא רצה להלביש בצורה דרמטית את מה שפעל עליו בדמותה של שרלוט פון שטיין, והאגדה של איפיגניה הייתה האמצעי היחיד לפתור שאלת חיים זו. מערכות היחסים בחצר של ווימר, חייו עם הדוכס קרל אוגוסט (Karl August), דעתו על גורלה של הדוכסית, ונסיבות נוספות, כולם הפכו לשאלות בשבילו. החיים הפכו לשאלה. שוב היה לו צורך בנושא כדי לבחון מערכות יחסים אלה בצורה אומנותית, וכדי לעשות זאת הוא לקח את הנושא של טסו Tasso)). אך למעשה המצב בווימר היה זה שהוא התמודד אתו באמצעות האומנות.

כמובן, לא ניתן להיכנס כאן לכל הפרטים הרבים של חייו הנפשיים של גֶתה, אך ברצוני להביא בפניכם את העובדות האלה וכדי שנוכל לפתח קשר מדעי-רוחי אתן דוגמאות. הודות לנסיבות השונות, כבר בשנים הראשונות של שהותו בווימר, נפתחה בפני גֶתה האפשרות להעמיק את לימודיו במדעי הטבע באמצעות עבודה עצמאית. הוא המשיך את לימוד הצמחים והתחיל בלימודי אנטומיה באוניברסיטת ינה (Jena). בכל תחום הוא שאף לאַמת בכל פרט ופרט את הרעיונות שקיבל מהרדר לגבי השפעות הדדיות אוניברסאליות. הוא רצה ללמוד את הקשרים בתוך ממלכת הצמחים ומה חי מבחינה רוחנית בצמחים. הוא רצה להחזיק במחשבותיו את הקשר בין בעלי החיים ולמצוא את הדרך מהם עד למעלה לאדם. הוא רצה ללמוד את רעיון האבולוציה בקשר ישיר עם אובייקטים טבעיים ממשיים. גֶתה אימץ את הרעיון הגדול של הרדר ללמוד את השלבים האבולוציוניים של כל הישויות, תהליך רוחי אחדותי של התהוות. במחשבה זו, גֶתה והרדר עמדו לבד, מפני שאלה ששלטו בחיים האינטלקטואלים של התקופה חשבו בצורה שונה לחלוטין. הכול היה מסווג לקטגוריות.

ניתן לראות שכל פעילות אינטלקטואלית עובדת לשני כיוונים קוטביים: לכיוון הפרדה ולכיוון איחוד. להרדר ולגֶתה היה חשוב להביא אחדות לתוך השוני והריבוי; אחרים הסתפקו פשוט בסיווגים מסודרים וחלוקה לקטגוריות. עבור אנשים אלה המשימה הייתה, לדוגמא, להראות כיצד האדם שונה מהחיה. לאדם, הם אמרו, להבדיל מהחיות, אין בלסת העליונה עצם מיוחדת הנושאת את השיניים החותכות, אלא רק עצם לסת מאוחדת אחת. לגֶתה לא היו נטיות מטריאליסטיות, ולא היה לו כל רצון לגבש ראייה מטריאליסטית. אך המחשבה שלא ניתן לאמת את ההרמוניה הפנימית של הטבע בגלל פרט מעין זה העליבה את האינטליגנציה שלו. לכן הוא החליט להוכיח, בניגוד לכל הסמכויות המדעיות, שגם לאדם יש עצם כזו, והוא אכן הצליח. הוא כתב את המאמר המדעי החשוב הראשון שלו, יש לשייך עצם בין-לסתית גם לאדם כמו לחיה.^[29] על ידי כך הוא הכניס פרט אחד לאבולוציה של החשיבה, שבאמצעותו הוא התנגד לכל העולם המדעי, ושכעת מקובלת כעובדה מובהקת, שאיננה שנויה במחלוקת.

ניתן לראות את גֶתה לא רק כמשורר שיצר את וורתר, את גוטפריד ואת פאוסט, או כמשורר שבמחשבותיו נולדו איפיגניה וטסו, אלא כמישהו שיש לו הבנה עמוקה של הקשרים ההדדיים בטבע, כך שכעת הוא לומד ועובד כמו מדען חוקר אמיתי. הוא לא מדען בצורה חד-צדדית, משורר או שר בממשלה, אלא אדם שלם ששואף להתקדם לכל הכיוונים.

גֶתה התגורר בווימר במשך כעשר שנים, ואז כבר לא הצליח לדכא את כמיהתו לנסוע לאיטליה. בסוף שנות השמונים הוא יצא למסע לאיטליה, כאילו הייתה זו בריחה. אל לנו לשכוח שאז, בפעם הראשונה, הוא הגיע לסביבה שהייתה לו כמיהה ואהבה אליה מאז שהוא היה צעיר מאד. זאת הייתה כניסתו לעולם הגדול; עליכם לזכור שהוא מעולם לא ראה עיר גדולה אחרת מלבד פרנקפורט. אל לנו לשכוח גם שרומא הייתה העיר הראשונה שדרכה הוא התבונן בתיאטרון של ההיסטוריה של העולם. יש לכלול את זה בחייו, וגם את העובדה שהוא חש את כל זרימת החיים פועמת ברומא כפי שהיא התפתחה בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. גֶתה איחד את מה שאז פעל עליו כהיסטוריה של העולם עם השקפת העולם המקיפה שהתחילה לנבוט בחשיבתו. הוא התחקה אחרי הרעיון בריבוי של צורות צמחים, אבנים, ובעלי חיים שהוא ערך השוואות ביניהם, וכעת הלך בעקבותיהם לאורך כל חצי האי האפניני. הוא יצא לאמת את הרעיון של "הצמח האבטיפוס" בשטח רחב ביותר, והוא הצליח לעשות זאת. כל צמח וכל אבן עניינו אותו. כיצד הריבוי לובש צורה כיחידה – זאת הייתה השאלה שהוא איפשר לה לפעול עליו.

גֶתה גם נחשף להשפעתן של יצירות אומנות גדולות, שגילו בפניו את ההלניזם העתיק בענפיו החלשים האחרונים. ככל שהוא כיוון את מבטו האובייקטיבי לריבוי שבטבע, כך הוא הצליח להרגיש במעמקי נפשו את כל פנימיותה של האומנות הגדולה של הרנסנס. די לנו לקרוא את המילים שהוא הגה כאשר התבונן בססיליה הקדושה של רפאל בבולוניה, כאשר הוא חווה באופן עמוק ועז להפליא את כל הרגשות שמובילים את האדם מתוך העולם החושי אל העולם העל-חושי. די לנו לקרוא במסע לאיטליה כיצד, ככל שהוא העמיק בהדרגה את רעיונותיו על הטבע, הוא חש בנוכחותן של יצירות האומנות שהאדם יוצר יצירות כאלה רק כאשר האומנות עובדת באופן יצירתי מתוך מעמקי החיים. הוא כותב שהאומנות היוונית נעשתה עכשיו ברורה בפניו: "עולה בי התחושה שהם פועלים על פי אותם החוקים שהטבע פועל על פיהם, ושאני מתחקה אחריהם,"^[30] ו"יצירות אומנות נשגבות אלה הינן גם היצירות הנעלות ביותר של הטבע, והם נעשו על ידי האדם על פי חוקים אמיתיים וטבעיים. כל דבר שרירותי, כל גחמה, נעלמת; יש כורח, יש אלוהים."^[31] כך הוא כתב אל חבריו בווימר.

גֶתה הפנים משהו עצום, ומה שהוא חש ושיער קודם לבש כעת צורה. בזמן הזה, ברומא, נוצרו סצנות מפאוסט בעלות חשיבות גדולה. איפיגניה וטסו כבר הושלמו חלקית בווימר. כעת הוא כתב אותם מחדש בצורת שירה. מאחר שהוא חשף עצמו ללא הרף ליצירות אומנות קלסיות, הוא הצליח כעת למצוא את הסגנון הקלסי שהוא רצה לשפוך לתוך יצירות אלה. זו הייתה התחדשות אמיתית, לידה מחדש של הנפש, שהוא חווה באיטליה. משהו מיוחד קיבל צורה בנפשו. הוא חש ניגוד עמוק בין שאיפות העידן שהוא ראה בסביבתו לבין מה שהוא למד להרגיש בתור הביטוי הנשגב ביותר של מה שאנושי.

גֶתה חזר לווימר לעולם בו נולדו יצירות שהקסימו את כולם. השודדים מאת שילר (Schiller),^[32] ארדינגלו (Ardinghello) מאת היינסה (Heinse), ויצירות ספרותיות מעין אלה נראו בעיניו דברים ברבריים; הם היו מנוגדות לכל מה שחי כעת מושרש בנפשו. הוא חש כמו אדם בודד לגמרי, והוא אכן כמעט נשכח לחלוטין, כאשר נפתחה דרך לידידות עם שילר^[33]. ההתקרבות לא הייתה קלה מפני שלא היה דבר שדחה את גֶתה יותר כשהוא חזר לווימר מאשר העבודות ששילר כתב כשהיה צעיר. אך שילר וגֶתה גילו אחד את השני, באופן כזה שנקשרה ביניהם ידידות שכמעט ואין שווה לה בהיסטוריה. הם עוררו השראה אחד בשני, והרמן גרים מציין בצדק שבקשר ביניהם יש לא רק גֶתה פלוס שילר, אלא גם שילר פלוס גֶתה.^[34] כל אחד הפך למשהו שונה באמצעות השני; כל אחד העשיר את השני.

בעיות אנושיות עמוקות ורחבות היקף התעוררו בנפשותיהם של גֶתה ושילר. מה שהעולם היה צריך לפתור בדרך של פוליטיקה – הבעיה האדירה של חופש האדם – הייתה נוכחת במחשבותיהם כבעיה אנושית רוחנית. אחרים שאלו כיצד ניתן להקים בעולם מוסד חיצוני שיבטיח לאדם חופש בחייו, אך עבור שילר השאלה הייתה: כיצד האדם מוצא חופש בתוך נפשו שלו? הוא הקדיש את עצמו לסוגיה זו בעבודה יחידה במינה, מכתבים אודות החינוך האסתטי של האנושות. עבור שילר השאלה הייתה כיצד יוביל האדם את נפשו כדי שהוא יתעלה מעל עצמו, מהמצב הרגיל של החיים למצב נעלה יותר. מחד, האדם עומד בתוך הטבע החושי, אמר שילר; ומאידך הוא עומד פנים מול פנים עם ממלכת ההיגיון. באף אחד מאלה, הוא איננו חופשי. הוא נעשה חופשי כאשר הוא נהנה ויוצר באופן אסתטי, כאשר מחשבותיו מתפתחות כך שהן אינן כפופות להיגיון, אלא לטעם ולנטיות, ובו זמנית הן חופשיות מהעולם החושי. שילר דרש עמדת ביניים.

המכתבים אודות החינוך האסתטי של האנושות של שילר שייכים לכתבים הנאורים ביותר של האנושות. אך שילר וגֶתה התמודדו בחשיבתם עם שאלה, עם חידה אנושית. גתה לא הצליח לחדור את הבעיה באופן פילוסופי במחשבות מופשטות כפי שעשה זאת שילר. היה עליו לגשת אליה בצורה חיה, והוא פתר אותה בדרך שלו, באגדה הנחשה הירוקה והחבצלת היפה. בעוד ששילר לקח על עצמו להראות בצורה פילוסופית כיצד האדם מתרומם מחיים רגילים לחיים נעלים יותר, גֶתה לקח על עצמו להראות באגדתו, דרך משחק הגומלין של כוחות רוחיים בנפש האנושית, כיצד האדם מתפתח רוחנית מחיי נפש רגילים לחיי נפש נעלים יותר. מה ששילר הוציא לאור באופן פילוסופי, מופשט, גתה הציג באגדתו בצורה חזותית מופלאה. את האגדה הזו הוא צירף לתיאור של החיים החיצוניים ביצירתו דמוית-רומן שיחות של מהגרים גרמנים. בידידות מלאת ההשראה בין גֶתה לשילר מתעורר לחיים כל מה שהאדם שואל את עצמו כחידות החיים, וזה משתקף באופן בו פאוסט מסביר מדוע הוא פנה לפירוש מאגי של העולם:

כדי שאוכל

לבחון את כוחות החיים, את זרעי הבריאה,

במקום לסחור במילים ריקות.^[35]

כל מי שבוחן לעומק את השיחות האינטלקטואליות בין גֶתה לשילר ורואה מה נולד ברוחם של שני אנשים אלה, רוכש אוצר רוח עדיין לא מוכר ולא מושג – אוצר שמופיע בשאיפות התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית בצורה יוצאת מן הכלל. העניין הפנימי ביותר של שניהם מופיע בדרך בה שילר לקח על עצמו לפתור את חידת האדם באופן פילוסופי במכתבים האסתטיים שלו, בדרך בה גֶתה עסק בממלכת הצבע בניגוד לתורתו של ניוטון, ובדרך בה הוא מתאר את האבולוציה של נפש האדם באגדה הנחשה הירוקה והחבצלת היפה. כל אלה מכילות שאלות מקיפות שכנראה נועדו להיות בעלות עניין עבור אנשים מעטים בלבד.

למרות שעד כה רצינו לגעת רק בדברים הקשורים לחייו של גֶתה, יש לציין גם שעבור רבים, תקופתו של גֶתה שייכת לעבר והינה ספר חתום מבחינתם. במובן מסוים, אנחנו יכולים להיות מרוצים כשמישהו אומר זאת בגלוי. המדען המפורסם דובוא-רימונד^[36] (Dubois-Reymond), רקטור של אוניברסיטה, שתיאר את מגבלות הידע אודות הטבע והגיע לגילויים פיזיולוגיים רבים יוצאים מן הכלל, הפגין צרות-אופק בהרצאתו גתה ועד אין קץ! הערותיו היו צרות-אופק מפני שהן נבעו מתוך הדעה: "כן, אנשים כה רבים מדברים על מישהו שבסופו של דבר היה רק דילטנט; גֶתה, הדילטנט האוניברסלי, תמיד מהווה נושא בדיונים. אבל כמה דברים גילינו מאז, דברים שכמובן הוא היה לגמרי בור לגביהם – תורת התא, למשל, תורת החשמל והקידמה בפיזיולוגיה! מה היה גֶתה בהשוואה לכך? אנשים מדברים על פאוסט כאילו שהוא מציב בפנינו אידיאל של אנושות."

דובוא-רימונד לא הצליח לראות שגֶתה אכן הציב בפנינו אידיאל עבור האנושות. הוא שואל: "לא היה טוב יותר ליצור פאוסט יותר גדול ממה שגֶתה עשה אותו, ויותר מועיל לאנושות? גֶתה שם לפנינו עלוב נפש." דובוא-רימונד לא השתמש בביטוי זה, אך מה שהוא אומר הוא למעשה אותו הדבר: "עלוב נפש שלא יכול להשתלט אפילו על הבעיות הפנימיות שלו. לו פאוסט היה אדם מוסרי, הוא היה מתחתן עם גרטכן במקום לפתות אותה; הוא היה ממציא את המחולל החשמלי ואת משאבת האוויר והיה הופך לפרופסור מפורסם." זה בדיוק מה שהוא אומר. לו פאוסט היה איש הגון, הוא היה מתחתן עם גרטכן, היה ממציא דברים והיה משרת את האנושות, ולא היה הופך לגאון כל כך מושחת שמעורב בכל מני קשקושים רוחניים.

דברים כאלה, הנשמעים בסוף המאה ה-19 בנאום מפי רקטור אוניברסיטאי, בהחלט משקפים צרות-אופקים. אך לפחות הם כנים. היינו רוצים שכנות כזו תופיע לעתים קרובות יותר; היא משמחת מפני שהיא מתאימה לאמת. רבים מהשבחים לגֶתה ולפאוסט הינם שקריים בהרבה יותר כאשר מקורם אצל אנשים שמאושרים "רק כשהם מוצאים תולעים באדמה." הציטטות של גֶתה שאנו שומעים לעתים קרובות הם רק תולעים רוחניות, למרות שהן המילים של גֶתה עצמו.

דרך הקשר בין העידן שלנו לבין רוח כמו זו של גֶתה ניתן ללמוד את השקר העמוק של תקופתנו הנוכחית. אנשים רבים אינם עושים דבר מלבד "לסחור במילים,"^[37] אפילו במילים של גֶתה, בעוד שהשקפת העולם שלו מכילה אלמנט מכל מה שמוביל להתפתחות וחייב להיוולד באבולוציה העתידית של האנושות. כפי שכבר ציינו זאת, אלמנט זה אינו רק מתאחד עם מדע הרוח, אלא כבר מחובר בטבעו למדע הרוח.

————————————————————————————

1. מילים אלה נאמרות על ידי ווגנר, הסטודנט של פאוסט, בפאוסט, חלק I. הטקסט בגרמנית:

   Verzeiht: Es ist ein gross Ergotzen

   Sich in den Geist der Zeiten zu versetzen

   zu schauen, wie vor uns ein weiser Mann gedacht,

   and wie wir's dann so herrlich weit gebracht

   למילה Ergotzen יש קונוטציה של עונג פסיבי וחולף, בניגוד לשמחה המפעילה Erquickung שפאוסט חווה. המסקנה של ווגנר מסמלת את האופטימיזם השטחי של ההשכלה המטרייליסטית. לווגנר עצמו אין קליטה רוחית אמיתית. ↑

2. סוונטה ארהניוס (1859-1927), פיזיקאי כימאי ואסטרונום שוודי, המחבר של מושגים של מבנה העולם במהלך המשתנה של ההיסטוריה Die Vorstellungen vom Weltgebaeude im Wandel der Zeiten (לייפציג, 1908). הציטטה מפאוסט נמצאת בהקדמה לספר זה. ↑
3. ראה שירה ואמת של גתה, חלק ד. ↑
4. ⁴ יוהן כריסטוף גוטשד (1700-1766) היה סופר ופרופסור לספרות בלייפציג. הוא מוכר בעיקר הודות למאמציו להעביר רפורמה של התיאטרון הגרמני ולקבוע כללים לדרמה שמתאימים למודלים הצרפתיים. ↑
5. גוטהולד אפרים לסינג (1729-1781) היה המשורר והמבקר החשוב ביותר של ההשכלה הגרמנית. ↑
6. כריסטיאן פירכטגוט גלרט (1715-1769) היה משורר פרוסי של ההשכלה הגרמנית. ↑
7. פאוסט, חלק I, שורות 1-3. פאוסט מדבר על ההשכלה שלו ומטיל בספק את הידע שלו. ↑
8. בסצנה השלישית של חלק I, נחשף החיפוש של פאוסט אחר כוח רוחני המלכד את היקום. מאוחר יותר פאוסט מודה בכך שהוא חיפש ידע זה דרך אלכימיה. ↑
9. פאוסט, חלק I. ראה הערות ⁸ ו ³⁵ . המילה הגרמנית Samen (זרע) מתכוונת למונח באלכימיה, אבל לא בטוח שגם המילה Wirkungskraft (כוח פועל) מתייחס לאלכימיה. יש שחושבים שגתה המציא את המילה. ↑
10. יוהן גוטפריד הרדר (1744-1803) היה תיאולוג ופילוסוף גרמני מפורסם. ↑
11. ברוך שפינוזה (1632-77) היה פילוסוף, רציונליסט ומוניסט הולנדי. ה"אתיקה" שלו, שיצא לאור אחרי מותו ב-1677, השפיע עמוקות על גתה. ↑
12. בהקדמה לכתבים מדעיים של גתה (1883), רודולף שטיינר מתאר את הקשר בין גתה לשפינוזה. פריץ יעקובי עזר להעמיק את הידע של גתה בפילוסופיה של שפינוזה בקיץ של 1774. לאחר שחידשו את ידידותם בווימר, גתה והרדר וגברת וון שטיין למדו שפינוזה ביחד. גתה המדען (ניו יורק, Anthroposophic Press, 1950) ↑
13. ויליאם שייקספיר (1564-1616) ↑
14. פייר קורניי (1606-1684) ייסד תיאוריה של הטרגדיה הצרפתית. ז'אן בפטיסט רסין (1639-1699) היה יוצר מפורסם של טרגדיה צרפתית קלסית. ↑
15. היינריך יונג-שטילינג (1740-1817) היה פיזיקאי וסופר גרמני. ↑
16. עמנואל פון שוודנבורג (1688-1772) היה מדען טבע ותיאוסוף. ↑
17. פרצלסוס, תאופרסטוס פון הוהנהיים (1493-1541) היה פיזיקאי, מדען טבע ואלכימאי שוויצרי. ↑
18. הכוונה היא לקשר של גתה עם בתו של הכומר, פרידריקה בריון (1752-1813). ↑
19. גתה קיבל תואר של "ליצנטיאט במשפטים", תואר שבגרמניה נחשב כשווה לדוקטורט. מאותו זמן, גתה השתמש בתואר "דוקטור יוריס". ↑
20. גץ פון ברליכינגן (1480-1562) בא ממשפחה עתיקה משוואביה. הוא נהפך למנהיג של מרד האיכרים ב-1525, נלחם בטורקים ב-1542, ובצרפתים ב-1544. האוטוביוגרפיה שלו יצאה לאור ב-1731. ↑
21. פאוסט, חלק I, "mit trefflichen Maximen". פאוסט עונה להערות של ווגנר (ראה הערה ¹)

    My friend, the times that antecede
    Our own are books safely protected
    by seven seals. What spirit of the time you call
    Is but the scholar's spirit, after all,
    In which times past are now reflected.
    In truth, it is often pathetic,
    And when one sees it, one would run away:
    A garbage pail, perhaps a storage attic
    At best a pompous moralistic play
    With wonderfully edifying quips,
    Most suitable to come from puppets' lips.

    בתרגום זה של וולטר קאופמן, מופיע "edifying quips " במקום "pragmatic maxims". ↑

22. פאוסט, חלק I, הדברים של מפיסטו. ↑
23. סיגוורט, רומן סנטימנטלי מאת יוהן מרטין מילר, שיצא לאור ב-1776, שנתיים לאחר וורתר של גתה, והפך מייד לרב-מכר. ↑
24. הכוונה היא למכתבו של גתה מפרנקפורט מהקונטסה אוגוסט וון שטולברג, מ-13 לפברואר 1775. ↑
25. ייסורי ורתר הצעיר של גתה יצא לה אור ב-1774. שנה לאחר מכן, גתה קיבל את הזמנתו של הדוכס קרל אוגוסט לווימר והגיע לשם ב-7 בנובמבר 1775. ↑
26. פרידיריק הגדול ב- De la litterature allemande (1780). ↑
27. קרל אוגוסט, דוכס של ווימר (1757-1828), בנו של הדוכסית אנה אמליה. ↑
28. שרלוט פריפראו וון שטיין (1742-1827). ↑
29. מאמר זה נכתב ב-1784 והוצא לאור בינה ב-1786. ↑
30. מכתבו של גתה מרומא, מ-28 לינואר 1787. ↑
31. מכתבו של גתה מרומא, מ-6 לספטמבר 1787. ↑
32. השודדים יצא לאור ב-1781. באירוע משמח (1817) שלו, גתה כותב: "לאחר חזרתי מאיטליה, ששם השתדלתי לחנך את עצמי להבנה טהורה וברורה יותר של כל ענפי האומנויות ולא התעסקתי במה שקורה בימים אלה בגרמניה, גיליתי שיצירות שירה מסוימות, חדשות וגם יותר ישנות, נהפכו למפורסמות ונהנו מקהל רב. לרוע המזל, הם כללו יצירות שבעיניי היו דוחות עד מאד, כגון ארדינגלו של היינסה והשודדים של שילר." ↑
33. פרידריך פון שילר (1759-1805) היה מחזאי, משורר והיסטוריון ונחשב לאחת הדמויות הספרותיות הגרמניות הגדולות ביותר. ↑
34. הרמן גרים בהרצאה "גתה" מס' 21: כאשר שני אנשים מוכשרים להפליא משלבים את מאמציהם, כוחם לא מוכפל פי שנים אלא פי ארבעה. ליד כל אחד מהם נמצא השני בצורה בלתי נראית. הנוסחה איננה G + S, אלא (G + S) + (S + G). הכוח של אחד מהם מצטבר לכוחו של השני." ↑
35. פאוסט, חלק I. הטקסט בגרמנית: Schau alle Wirkungskraft und Samen
    Und tue nicht mehr in Worten kramen. ↑
36. אמיל דו בוא-רימונד (1818-96) היה פיזיולוג בברלין. ↑
37. ראה הערה ³⁵. ↑