הקארמה של שקריות – כרך ב – 24

הקארמה של שקריות – כרך ב – 24

הקארמה של השקריות כרך ב

 

רודולף שטיינר

GA 174

הרצאה עשרים וארבעה

דורנאך 28 ינואר 1917

נושאי ההרצאה:

מידה ומספר. השנה הקוסמית האפלטונית. מחקריו של גתה על הנשימה של כדור הארץ. הקשרים בין הדיבור לבין קצב הנשימה. שינה ויקיצה וחשיבותן לקשר של האדם עם עולם הרוח. המבנה של נפשות-הלאום; נפשות-הלאום האיטלקית והרוסית. חוסר מושגים מוחשיים. העלון מאת הונגריקוס.

תרגום מאנגלית: בן-ציון פורת.

עריכה, הגהה ויעוץ: עציון בקר, דניאל זהבי, מוריס איטח וחיה חצב,2011.

המקור בשפה האנגלית נמצא באתר האינטרנט האמריקאי ארכיון רודולף שטיינר:

http://wn.rsarchive.org/Lectures/KarmUntru2/19170128p02.html

בתרגום מאנגלית לעברית נעשה גם שימוש גם בגרסה נוספת של הרצאה זאת הנמצאת באתר הארכיון, בשם מעמדו של האדם בקוסמוס בשלמותו; השנה העולמית האפלטונית (Man’s Position in the Cosmic Whole, the Platonic World-Year), בקישור הבא: http://wn.rsarchive.org/Lectures/19170128p01.html

 

מתוך חקירתו את הדחפים הרוחניים של האבולוציה האנושית, שטיינר מגלה את סוד התפקיד הדומיננטי שמילאו אגודות סתרים באירועים ששיאם היה מלחמת העולם הראשונה, ומזהיר שיש להתגבר על הכוחות המעכבים של הלאומיות אם אירופה תמצא את הייעוד החדש שלה. הוא מדגיש את הצורך הדחוף במבנה חברתי חדש שיגיח מתוך ההבנה הנובעת ממדע הרוח אם האנושות תתקדם אל העתיד בביטחון. כרך זה הוא המשכו של הכרך הראשון של הקארמה של שקריות.

אלה הן שתיים-עשרה הרצאות מתוך סדרת ההרצאות הנקראות, היסטורית, הקארמה של שקריות, חלק שני מתוך 2, שפורסמו במקור הגרמני בשם Zeitgeschichte Betrachtungen. Das Karma der Unwahrhaftigkeit. Zweiter Teil. Kosmische und menschliche Geschichte. תורגמו על ידי יוהנה קוליס ונערכו על ידי ג ‘ואן מ. תומפסון, אנו מביאים אותן כאן באדיבותו של Rudolf Steiner Nachlassverwaltung, Dornach, Switzerland, שוויץ.

קישור להקדמה במקור באתר האינטרנט ארכיב רודולף שטיינר:

http://wn.rsarchive.org/Lectures/KarmUntru2/KarUn2_index.html?rfr=elib

הרצאה עשרים וארבע

היום אדבר באופן כללי יותר, אולי במסרים ממוקדים, כדי להכין את הדרך ליום שלישי, שבו אדון במדע הרוח האנתרופוסופי שלנו ומשמעותו עבור ההווה והאבולוציה האנושית. אז אביא לתשומת לבכם דברים אחדים שאנחנו בהחלט צריכים לקחת לתשומת לבנו. מצד אחד נביט לאחור על עבודתנו, ומצד שני אציג עניינים מסוימים אשר הנם חשובים לדרך כולה שבה אנו מעריכים את התנועה המדעית הרוחית שלנו, כמו גם את האופן שבו אנחנו מתייחסים אליה. נראה לי שנחוץ כעת לשקול דברים כאלה יותר מקרוב ולתת להם את תשומת ליבנו הטובה ביותר.

הרשו לי לפתוח היום בהערות אחדות אודות מה שמסוגלת לתת לנו, כבני אדם, הבנת מצבנו ביקום. למעשה אפשר לומר, שבני האדם בעידן חומרני זה מרגישים נטושים ומבודדים בקוסמוס. אם קוטעים את אצבעו של אדם או את ידו, או כורתים את רגלו, הוא מרגיש שלקחו ממנו משהו ששייך לטבעו הפיזי, הגופני; הוא מרגיש כי החלק החסר שייך לכול טבעו הגופני. בתקופות קודמות של האבולוציה האנושית בני האדם הרגישו זאת לגמרי אחרת. לא רק שהם הרגישו שידם, או זרועם או רגלם הם חלק של כול ישותם, אלא שהרגישו שהם, בתורם, מהווים חלק ממכלול. בימים ההם אפשר היה לדבר בצורה שונה לגמרי על האני-הקבוצתי. בתקופות קדומות, שבטים ומשפחות הרגישו את עצמם מאוחדים כחלק ממשהו שלם. עסקנו בזה לעתים קרובות. לעומת זאת, באשר לקיומם החיצוני, אנשים הרגישו משהו שונה לגמרי. הם הרגישו כאילו שהם עמדו בתוך היקום כולו, כאילו שהם נוצרו מתוך היקום כולו.

בדיוק כמו שכיום אנו חשים כי האצבע שלנו, היד שלנו, היא איבר של כול האורגניזם שלנו, האנשים בימי קדם הרגישו כך: למעלה נמצאת השמש; היא נעה במסלולה אך היא קשורה אלינו, אנחנו חלק של החלל שדרכו השמש נעה; אנחנו חלק של היקום שהירח מביאו לידי מקצבים מסוימים. בקצרה, הם הרגישו את היקום כאורגניזם אחד גדול והם נכללו בתוכו, בדיוק כמו שכיום האצבע שלנו עשויה לחוש כחלק של גופנו. לעובדה שהתחושה הזאת, התפיסה הזאת, אבדה לנו כיום יש קשר רב עם עליית המטריאליזם. המדע בן ימינו, במיוחד, דוחה בבוז את הרעיון שהאדם יכול להיות חלק של היקום. המדע מתייחס לאדם כגוף היחיד, אשר חלקיו הנפרדים נבחנים באופן אנטומי או פיזיולוגי. כבר לא מקובל במדע להתייחס אל האדם בתור איבר של האורגניזם הכולל של היקום, באופן שהוא נגלה פיזית.

אבל ראייתם של אנשים את הדברים, במיוחד השקפתם המדעית, תהיה חייבת לחזור לאופן התבוננות באדם ככלול ביקום כולו. בני האדם חייבים לחוש שוב כי הם ניצבים בתוך היקום. הם לא יוכלו יותר לעשות זאת בדרך שבה זה נעשה בימי קדם. הם יצטרכו להשיג זאת על ידי הרחבת המדע שלהם, שכיום הינו מופשט ומופנה אל האינדיבידואל, לכלול שיקולים מסוימים. עליהם ליישם כמה שיקולים, שרק באחד מהם נדון היום – שהזכרנו לפני שבועות אחדים. כדי להראות את הכיוון שחייב להיות לאופן המחשבה המדעית בעתיד – להפוך להרבה יותר אנושית מהחשיבה המדעית המודרנית כיום – אם נמצא שוב את מודעות הימצאותנו בתוך היקום בכללותו.

אתם יודעים שמיקום זריחתה של השמש על המילקה[1] ביום השוויון האביבי לא נמצא תמיד באותו המקום אלא שהוא מתקדם בגלגל המזלות. הנכם יודעים שהנקודה הזאת צוינה מאז ומתמיד, מאז שהחל האדם לחשוב, על פי עמדתה בגלגל המזלות. מאז המאה השמינית בקירוב לפני המסתורין של גולגותא עד בערך המאה החמש עשרה לאחר המסתורין של גולגותא, השמש זרחה ביום השוויון האביבי במזל טלה, אם כי לא תמיד בדיוק באותו המקום. במשך התקופה הזאת השמש חצתה את מזל טלה. מאז, השמש זורחת ביום השוויון האביבי במזל דגים. שימו לב, בבקשה, שהאסטרונומיה אינה מביאה בחשבון את קבוצות הכוכבים של המזלות. כך תמצאו שלוחות שנה עדיין מציינים כי השמש זורחת בקבוצת הכוכבים מזל טלה בתחילת האביב, כאשר למעשה המצב איננו כזה. האסטרונומיה דבקה עדיין במחזור הזמן הקודם, מתעלמת מהמזלות עצמם ופשוט מחלקת את גלגל המזלות לשנים-עשר חלקים שווים, שכל אחד מהם נקרא בשם אחד המזלות. הנכם יודעים מלוחותינו מהו המצב האמיתי.

אך זה אינו מהותי כרגע ככל שהדברים נוגעים לענייננו. חשובה לנו היא העובדה שעמדת זריחתה של השמש ביום השוויון האביבי מתקדמת, עוברת דרך גלגל המזלות כולו והשמש זורחת בכול פעם מעט קדימה. היא חולפת את גלגל המזלות כולו עד שלבסוף חוזרת למקומה המקורי, במשך בערך 25,920 שנים. 25,920 השנים האלה מכונות השנה האפלטונית, השנה הקוסמית. המספר המדויק משתנה לפי שיטות החישוב השונות. עם זאת, אנחנו לא מתייחסים למספרים מדויקים, אלא לקצב הכלול בהתקדמות הזאת. העניין המהותי שיש לשים אליו לב הוא הקצב הכלול במספרים האלה. אתם יכולים לתאר לעצמכם, כי קצב-עולם גדול נובע מהתנועה כפי שהסברתי אותה, תנועה זו אשר חוזרת לנקודת המוצא שלה בכל 25,920 שנים.

לכן אנחנו יכולים לומר כי 25,920 שנים האלה חשובות מאוד לחיי השמש, כי במשך תקופה זו חייה של השמש עוברים דרך יחידה אחת, אחדות אמיתית, שלמות מלאה. 25,920 השנים שלאחר מכן הן חזרה. כך יש לנו חזרה קצבית שבה יחידה אחת נמדדת ב – 25,920 שנים.

לאחר שהבטנו בשנה הקוסמית הגדולה הזאת, הבה ונפנה עתה את תשומת לבנו למשהו קטן, משהו הקשור בקשר הדוק עם חיים בין לידה ומוות, כלומר, עם החיים בכול עת שאנחנו מתגוררים ביקום הפיזי. אין מחלוקת על כך שאחד הדברים החשובים ביותר בחיים האלה בגוף הפיזי הוא נשימה אחת, שאיפה-פנימה ונשיפה-החוצה, כי עצם חיינו תלויים בנשימה-פנימה ונשיפה-החוצה הזאת. אם תהליך הנשימה היה משתבש, לא היינו מסוגלים לחיות. נשימה אחת היא אכן דבר חשוב מאוד. הנשימה מביאה פנימה את האוויר אשר מחייה אותנו בדרך מיוחדת. בתוך האורגניזם שלנו אנו הופכים את האוויר לנשימת המוות, כי האוויר הזה היה הורג אותנו אם היינו נושמים אותו שוב פעם לאחר שנשפנו אותו החוצה.

בממוצע, אדם נושם 18 פעמים בדקה. לא כול הנשימות הנן שוות, כי אלו של נער שונות מאלו של המבוגר, אבל הממוצע הוא 18 נשימות בדקה. אנחנו מחדשים את חיינו בקצב של 18 פעמים בדקה. תכפילו 18X60=1,080, ותקבלו 1,080 נשימות בשעה. עכשיו תכפילו ב – 24 שעות, 1,080X24=25,920, ומספר הנשימות ביממה יגיע ל – 25,920!

הנכם רואים איך קצב יוצא דופן מהווה את הבסיס למהלך חיינו ביום אחד. אם ניקח נשימה אחת שלנו כיחידה אחת של חיינו, היא חשובה מאוד בשבילנו, מאחר וחיינו מתקיימים על-ידי החזרה הקצבית של נשימתנו. ביום אחד אנו מקבלים יחידות של החיים בדיוק כמספר השנים שצריכה השמש כדי להחזיר את נקודת זריחתה ביום השוויון האביבי לעמדת המוצא שלה על המילקה. כלומר, אם אנו מדמים נשימה אחת כשנה אחת במיניאטורה, אנו עוברים במשך יום אחד שנה אפלטונית-קוסמית אחת מיניאטורית, כך שביום אחד יש לנו העתק מיקרוקוסמי של שנה קוסמית. זה משמעותי במיוחד, שכן זה מראה לנו שתהליך הנשימה שלנו, משהו שמתרחש בתוך ישותנו האנושית, מבוסס על אותו הקצב, במידת-זמן שונה, כמו הקצב הגדול של תנועת השמש.

חשוב לנו להציב דבר כזה בנפשנו. כי אם אנו הופכים את מה שנאמר לתחושה, אזי ההרגשה הזאת תגיד לנו שאנחנו תמונה של המקרוקוסמוס. האמירה שהאדם הוא דימוי של היקום אינה ביטוי ריק מתוכן בלבד ולא פטפוטי סרק, שכן ניתן להוכיח זאת עד לפרט האחרון. מכאן ניתן לקבל תחושה של הבסיס המוצק שעליו עומדים כל החוקים הבאים ממדע הרוח. כולם מבוססים על ידע אינטימי דומה של הקשרים הפנימיים של הקוסמוס, למרות שלא תמיד אפשר להיכנס לכל פרט.

כשמביאים בחשבון את הדברים האלה, בוודאי שנבין באופן ברור מעל לכל דבר אחר כי האדם הוא חלק שנותק מן היקום כולו, בדרך מסוימת ובמידה מסוימת. הוא ניצב בתוך הקצב של היקום, אך הוא חופשי במידה מסוימת. הוא משנה את הדברים בעדינות, כך שהמקצבים אינם בהרמוניה מדויקת, אבל האפשרות של חופש מונחת דווקא בעובדה שלא תמיד קיימת הרמוניה מדויקת. בכול אופן, ההרמוניה הנמצאת בכול, מכילה את העובדה שהאדם נמצא בתוך קצבי היקום כולו.

התצפיות שביצעתי זה עתה היו חייבות להתבצע מסיבה מיוחדת, כדי שהדברים שברצוני להגיד כעת לא יובנו שלא כהלכה. לאחר שהתייחסנו לקצב הנשימה, נפנה עתה אל מרכיב-החיים הבא בגודלו: המצבים המתחלפים של שינה ועירות. אפשר להסתכל על נשימה אחת כעל הרכיב הקטן ביותר של החיים. כעת נביט בהתחלפות לסירוגין בין שינה לבין עירות, אשר בוודאי במידה מסוימת, ניתן להתייחס אליה כאל הקבלה לתהליך הקצבי של הנשימה.

כפי שאתם יודעים, תיארתי לעתים תכופות איך הגוף האסטרלי והאני נתפסים על-ידינו ביקיצה, תיארתי ואת השתחררות הגוף האסטרלי והאני על-ידינו בעת ההירדמות, כשאיפה-פנימה ונשיפה-החוצה במשך יממה. אבל אנחנו יכולים להסתכל על זה במובן אפילו יותר חומרני. כשאנו נושמים את האוויר, הוא נשאב פנימה ויוצא החוצה. משהו חומרי מתנדנד קדימה ואחורה כמטוטלת, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. אנו יכולים לראות בדרך דומה לחלוטין כתהליך קצבי, את החילופין לסירוגין של השינה והערות. כי בבוקר, כאשר אנו מתעוררים וקולטים פנימה את האני שלנו ואת הגוף האסטרלי שלנו, הגוף האתרי שלנו נדחק לאחור, הוא נדחף למטה מן הראש יותר לתוך המרכיבים האחרים של האורגניזם שלנו. וכאשר אנו שוב נרדמים, ומשלחים את גופנו האסטרלי ואת האני שלנו החוצה מגופנו, אנו יכולים למצוא, כדוגמה, שהגוף האתרי שלנו משתרע בחזרה אל תוך ראשנו ונמצא שם בדיוק כפי שהוא משתרע בשאר גופנו. כך יש לנו תהליך קצבי תמידי. כאשר הגוף האתרי נלחץ למטה – ואנחנו מתעוררים, הוא נשאר למטה בזמן שאנחנו ערים. כשאנחנו נרדמים הוא נדחף בחזרה לתוך ראשנו. כך הוא נע למעלה ולמטה, למעלה ולמטה במהלך יממה, בדיוק כפי שנשימתנו נעה פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. כך יש לנו תנועה קצבית של הגוף האתרי במהלך 24 שעות. כמובן שגם כאן יכולות להימצא אי-סדירויות בישות האנושית, והן עולות בקנה אחד עם יכולת האדם לחופש, עם דרגת חירות המבוססות עליהן. אבל, באופן כללי, מה שתיארתי יכול להתקבל כמבוסס.

אנו יכולים לומר כי משהו נושם בנו – אם כי לא מדובר בנשימה פנימה והחוצה אלא בעליה וירידה – משהו נושם בנו במהלך יום הדומה לנשימתנו בכל חלק ה – 18 של דקה. הבה ונראה אם מה שנושם בנו מעלה-ומטה כך בגוף האתרי גם הוא מהווה סוג של זרימה מחזורית, דבר מה החוזר לנקודת המוצא שלו. אנחנו חייבים להבין את עומק המשמעות של 25,920 ימים, כי 25,920 תנועות כאלה למעלה-ולמטה של הגוף האתרי עשויות להיתפס כהעתקה של שנה אפלטונית. בדיוק כמו שיום תואם ל – 25,920 נשימות, כך 25,920 ימים צריכים להתאים למשהו בחיי אדם. כמה שנים הן 25,920 ימים? הבה ונראה.

בשנה יש בממוצע 365 ורבע ימים ואם אנחנו מחלקים 25,920 על-ידי ¼365 התוצאה היא 71 בקירוב. נאמר71 שנים, המהוות את אורך החיים הממוצע של האדם. לאדם יש חירות ולעתים קרובות הוא יכול להזדקן הרבה יותר, אבל הנכם יודעים שתוחלת החיים של האבות, נאמדה ב- 70 שנה. משך חיי אדם שווה ל – 25,920 ימים, 25,920 נשימות גדולות כאלה! שוב, יש לנו מחזור המשחזר להפליא במיקרוקוסמוס את אירועי המאקרוקוסמוס. אנו יכולים לומר כי על ידי חיים ביום אחד, נשימת 25,920 נשימות, אנו משחזרים את השנה הקוסמית האפלטונית על-ידי 25,920 נשימותינו, ואם אנו חיים במשך 71 שנים, מתעוררים ונרדמים 25,920 פעמים – נשימה בקנה מידה גדול יותר – אנחנו שוב מתארים את השנה האפלטונית.

כעת הבה ונפנה לדבר שהזמן לא יאפשר לנו לדון בו בפירוט היום, אבל בכל זאת ברצוני לציינו, משהו שניתן לחושו באופן מסתורי. אנחנו אפופים באוויר המאפשר לנו את מרכיב-החיים הקרוב ביותר המשתתף בקצב הנשימה. קצב הנשימה ניתן לנו על ידי האוויר, שהוא משהו השייך לאדמה. מי נותן לנו את הקצב האחר? האדמה עצמה! הקצב הזה מוסדר על-ידי סיבוב האדמה סביב צירה – נדבר בהתאם לאסטרונומיה המודרנית – סיבוב המחולל את התחלפות היום והלילה. ניתן להגיד שהאוויר נושם בתוכנו כאשר נשימתנו נעה פנימה והחוצה. האדמה פועמת ונושמת בנו באמצעות סיבובה סביב צירה ובאמצעות שינוי היום והלילה וגורמת לנו להתעורר ולישון. משך חיינו יכול להיחשב ביחס לאדמה כמו יום אחד בחייו של יצור חי שנושם נשימה אחת ב – 24 שעות במקום נשימה אחת בכל חלק ה – 18 של דקה. עבור יצור חי כזה ימים ולילות רגילים הם נשימותיו – 70 שנה הן יום אחד.

הנכם רואים כיצד אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו מתקיימים בתוך חיים בקנה מידה גדול יותר, שנשימתם ממושכת יותר; חיים אשר נושמים נשימה אחת בכל 24 שעות ואשר יום אחד נמשך עבורם 70 – 71 שנים. אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו בתוך יצור חי, אשר הנו בעל קצבי דופק ונשימה הרבה יותר ממושכים משלנו. כך אתם רואים שמוצדק בהחלט לדבר על המיקרוקוסמוס כדמות של המאקרוקוסמוס, כי כל חלק של הדמות יכול להיות מוכח מתמטית. אם אנו סבורים לכן שהאוויר נושם בתוכנו, שהוא עצמו נושם בנו, שהתחום הארצי נושם בתוכנו כי אנחנו שייכים ליצור החי הגדול יותר הזה, נוכל לבוא ולשאול: אולי מלבד היותנו קשורים לאוויר אשר על פני האדמה ולכול האדמה עם קצבה בן היום והלילה, האם ייתכן שאנחנו קשורים גם בדרך כלשהי לשמש הזורחת, שתוך כדי התקדמותה במהלך השנה אפלטונית, חוזרת לעמדה שממנה יצאה?

דברים אלה הנם מעניינים ביותר, אך כיום המדע מתעלם מהם כי הוא מתייחס אליהם כלא יותר מאשר לצללים. בהזדמנות אחת מצאתי את עצמי מתעמת באופן מוחשי עם הניגוד הזה בין המדע בן ימינו והמדע אשר חייב להופיע בעתיד. יתכן שכבר סיפרתי לכם שבסתיו1889 הוזמנתי לשתף פעולה בארכיון גתה ושילר בוויימאר, וערכתי את עבודות מדעי-הטבע של גתה במסגרת מהדורת וויימאר של מכלול יצירותיו, הידועה בשם מהדורת סופיה. משימתי הייתה ללמוד בכל המסמכים שהותיר גתה אחריו כול דבר הקשור למחקריו באנטומיה, פיזיולוגיה, זואולוגיה, בוטניקה, מינרלולוגיה, גיאולוגיה וגם מטאורולוגיה. הוא ערך מחקר יסודי מאוד של מזג האוויר במהלך השנה ובמיוחד ביצע תצפיות של הנתונים הברומטריים. מדהים כמה רבות הן הטבלאות שערך לתכליות מטאורולוגיות. רק חלקים קטנים של העבודה הזאת פורסמו. טבלאות אחדות משוחזרות במהדורה שלי, אבל פרט לכך מעט מאוד מהחומר הזה הוצא לאור. כמו תרשימי טמפרטורה, כך גתה ערך עקומות המציגות את הלחצים הברומטריים במקום מסוים בהשוואה ללחצים במקומות אחרים ביום מסוים, על-ידי רישום קריאות הלחצים כל כמה שעות. הוא עשה זאת במשך חודשים שלמים. גתה השתדל לגלות בדרך זאת את העקומות התואמות למקומות שונים.

המדע המודרני טרם התקדם הרחק בטיפול בגרפים המראים נתונים ברומטרים. אבל גתה חקר את העקומות האלה כי עבורו הן ייצגו כמעט הקבלה לדופק כפי שאנו רושמים תנודות בתרשימי הטמפרטורה. הוא רצה לרשום סוג של דופק של האדמה, הדופק הרגיל, היום-יומי של האדמה, כמובן. למה גתה התכוון באמת? – הוא רצה להוכיח שהתנודות של הנתונים הברומטריים במהלך השנה אינן כה בלתי סדירות כמו שמשערת המטאורולוגיה הרגילה, אלא שהן מכילות מידה מסוימת של קביעות, המשתנה רק על-ידי תנאים משניים זמניים. גתה רצה להוכיח שכוח הכבידה של האדמה מייצג את נשימתה, את הנשיפה-החוצה ואת השאיפה-פנימה במהלך השנה; הוא שאף להצביע על אותו הדבר המתבטא באדם – בנשיפה-החוצה ושאיפה-פנימה. הוא רצה לגלות מחדש את אותו הדבר בלחצים הברומטריים. המדע יפתח פרויקטים כאלה בעתיד, כאשר שוב ייחקרו התהליכים במיקרוקוסמוס ביחס לתהליכים במקרוקוסמוס. גתה שרטט תרשימים רבים, כדי ללמוד את דופק האדמה, את נשימתה, את נשימת האדמה הנעה פנימה והחוצה, כפי שהוא בעצמו ציין זאת.

כך הנכם רואים איך גתה פעל לקראת צורה של המדע אשר תתקיים בזמן כלשהו בעתיד. אנחנו גם מקבלים מושג על חריצותו העצומה שבה התמיד על מנת להגיע לתוצאות שהשיג. הוא לעולם לא רק טוען טענה, כפי שקורה לעתים קרובות עם אחרים. כאשר אחרים מדברים על הדופק של כדור הארץ, הם מתכוונים לכך לעתים קרובות פשוט כמשל, כרמיזה, וזה אינו יותר מסקירה תמציתית עבורם. אבל כאשר גתה אומר, למשל, כפי לעתים קרובות הוא מסכם בשלושה או ארבעה משפטים, שהאדמה נושמת, הוא יכול לבסס את ההצהרה הזו על מספר רב של תרשימים וטבלאות. ניסיון מעשי עומד מאחורי כל מה שהוא אומר. עם זאת, רוב האנשים רואים ניסיון ממשי כדברי הבל. אנחנו יכולים ללמוד במיוחד מגתה שיש צורך בחומר כדי לגבות טענות. כך אנו יכולים להגיע להכרה שהאדמה נושמת כיצור חי ענק.

כעת נראה אם אנחנו יכולים לדבר באופן דומה על הנשימה, אם אנו מציבים את עצמנו בתוך השנה האפלטונית הגדולה של השמש, הנמשכת 25,920 שנים. הבה ונתייחס כעת ל – 25,920 השנים כשנה אחת, ונחקור את היחס שלה ליום אחד. כדי לעשות זאת עלינו לחלק את השנה האפלטונית ב – ¼365, והתוצאה תהיה יום אחד. חישבנו כבר את הסכום הזה, והתשובה הייתה 71 שנים, תוחלת החיים האנושית. משמעות הדבר היא שחיינו כישויות חומריות, חיי אדם אחד, נמשכים יום אחד של השנה האפלטונית כולה. כך נוכל להסתכל על כול השנה האפלטונית בשלמותה ביחס לתוחלת חיי אדם: כישויות פיזיות במשך חיי אדם, אנו ננשפים על ידי מה שפעיל בתוך שנה אפלטונית שלמה, כך שאם 71 שנים נתפסות כיום אחד, זאת תהיה נשימה אחת של הישות שחיה במשך השנה האפלטונית.

בחלקה ה-18 של דקה אנחנו איבר-חיים של האוויר וביום אחד אנחנו איבר-חיים של האדמה. במשך חיינו, זה כמו שהיינו ננשפים בעת לידתנו ונשאפים שוב ביום אחד של הישות האדירה שחיה בקצב של 25,920 שנים ששנה אפלטונית שקולה כשנה עבורה. כך נוכל לקחת בחשבון שבגוף הפיזי שלנו, שחי את משך חייו כמידת אורך חיי האבות, עוברת נשימה אחת של הישות האדירה הזאת שחיה במשך כל כך הרבה זמן עד ש – 25,920 שנים הן כיום אחד בשנה בשבילה. מידת אורך חיי האבות (71 שנים) של חיינו היא לכן כיום אחד של אותה הישות. אם אנו חושבים על ישות שחיה עם האדמה שלנו וחווה יום ולילה ב -24 שעות, זאת נשימה אחת עבור הגוף האתרי שלנו. נשימה אחת עבור הגוף האסטרלי שלנו היא הנשימה שלנו בפועל במשך החלק ה – 18 של דקה.

כאן יש לנו הקבלה לקביעה עתיקה שנקראת “הימים והלילות של ברהמה”. חישבו על ישות רוחנית אשר 71 שנים שלנו הן כמו נשימה אחת עבורה ואנחנו מגלים שאנו נשימה אחת עבור הישות ההיא. כאשר אנו נכנסים לעולם כתינוק פעוט, הישות שעבורה שנה אפלטונית היא שנה אחת, שסופרת את גילה בשנים אפלטוניות, נושפת אותנו. היא נושפת אותנו אל היקום, וכשאנחנו מתים היא שואפת אותנו בחזרה; אנחנו נשיפה החוצה ואנחנו שאיפה פנימה. כעת נפנה לאדמה: היא נושמת אותנו החוצה ובחזרה פנימה ביום אחד. נתייחס לאוויר, המהווה חלק של האדמה: הוא נושם אותנו החוצה ופנימה בחלק ה – 18 של דקה. לפי הדרך שבה אנו מסתכלים על זה, המספר 25,920 מייצג את החזרה אל נקודת ההתחלה. זהו קצב קבוע; הוא נותן לנו את תחושת היותנו מוטבעים ביקום; זה מלמד אותנו כי משך החיים האנושיים, ויום אחד בחיי אנוש, הם אכן, עבור ישות גדולה יותר החובקת-כל, כמו נשימה אחת בשבילנו. אם אנחנו יכולים להמיר את הידע הזה לתחושה, אזי הביטוי “נח בכול העולם” מקבל משמעות עצומה.

דברים כאלה נמצאים בכיוון של הסתכלות מדעית על דברים, ושום דבר אחר מאשר השקפתו של מדע הרוח יוביל מחקר כזה לעומק הנתונים האלה, אשר נמצאים, ככלות הכל, בכל אנציקלופדיה. יום יבוא ויבוצע מחקר כזה והמדע הרגיל יוכל למצוא קשר עם מדע הרוח האנתרופוסופי.

כפי שראינו, כל דבר מוסדר על פי מספרים. אבל הוא מוסדר גם על פי מידה. המדע האנושי יעמיק עומק רב בדברי התנ”ך: כל דבר ביקום מוסדר בהתאם למידה ומספר.

הבה נמשיך. יש משהו שקשור עם הנשימה שלנו, סוג של תלות בנשימה שלנו, וזהו הדיבור שלנו. באופן אורגני, דיבור קשור לנשימה. לא רק שהדיבור יוצא מאותו האיבר אלא שהוא קשור גם עם קצב הנשימה, קצב החלק ה – 18 של דקה. כך אנחנו מדברים, וכך מדברים גם האנשים שנמצאים איתנו על פני האדמה, שדיבורם מתייחס לקצב הנשימה ולאוויר שסובב אותנו על פני האדמה. ניתן להסיק שקצב הנשימה האחרת, הנשימה הקשורה ליום וללילה, קשור גם כן לסוג של דיבור, לדין ודברים בדיבור. זהו דיבור על ידי ישויות המשתייכות ליצור החי של האדמה, בדיוק כמו שבני האדם שייכים לאוויר – הידברות עם ישויות מסוג מסוים.

החכמה שהונחלה בימי קדם לבני אדם על ידי ישויות גבוהות, לא הועברה אליהם דרך קצב הנשימה בן החלק ה – 18 של דקה, אלא דרך קצב הנשימה שבו יום אחד מהווה שלמות אחת. באותם ימים עתיקים הם לא יכלו ללמוד כול-כך מהר כפי שאנו יכולים כיום; הם היו צריכים להשתהות יותר עבור מילים ארוכות התואמות את קצב הנשימה בן 24 שעות. בדרך זו בא ידע עתיק לאדם, ידע הנמצא בבסיסו של כל דבר ויכול להיות מזוהה במסורות שונות. החכמה העתיקה באה מישויות גבוהות הקשורות לאדמה בדרך שהאדם קשור לאוויר, וישויות אלה מתקרבות לבני האדם. אלה הפועלים כיום לקראת התקדשות, יכולים עדיין להבחין במשהו מזה. כי ידע אשר מגיע אלינו מעולם הרוח בא אלינו הרבה, הרבה יותר לאט מאשר זה שמונחל לנו על כנפי התהליכים האוויריים הרגילים.

לכן חשוב כל כך עבור מי ששואף להתקדשות ללמוד לחוש בתוך עצמו את החשיבות הרבה של מעברי ההירדמות וההשכמה. בהירדמות ובהתעוררות, במעברים האלה, סביר מאד שנחוש כיצד ישויות רוחניות מדברות עמנו באופן מסתורי ורק בשלב מתקדם יותר נוכל לקבל על כך שליטה מסוימת. אם אתם מחפשים את הכניסה לעולם המאוכלס על ידי המתים, טוב להיות מודעים לכך שהמתים ידברו איתנו ככול הנראה יותר בקלות ברגע ההירדמות וברגע התעוררות. ברגע ההירדמות קשה יותר למתים לדבר אלינו, כי בו אנחנו בדרך כלל הופכים מיד לחסרי הכרה ולא מצליחים לתפוס את מה שהמתים אמרו. אבל בהתעוררות, אם נצליח להפוך למודעים לגמרי לרגע ההתעוררות, קיים הסיכוי הטוב ביותר לקיים תקשורת עם המתים. אנחנו חייבים לשאוף להשיג שליטה מלאה ברגע ההתעוררות. פירוש הדבר כי עלינו להשתדל להתעורר בלי לעבור מיד לאור היום. אתם יודעים שיש – נאמר – כלל באמונות תפלות, כי אם אנחנו רוצים לשמור על חלום אסור לנו להסתכל בחלון או באור, כי אם נעשה זאת, נשכח את החלום בקלות. זה חל במיוחד על התצפיות המעודנות שזורמות אלינו מעולם הרוח. לכן אנו חייבים להשתדל להתעורר בחושך, אך באפלה שאנו יוצרים בכוונה על ידי אי הקשבה לקולות, בלי לפקוח את עינינו, על ידי התעוררות במודע בלי לפגוש עדיין את היום. אנחנו צריכים להשתדל להתעורר בלי להיכנס מיד לחיי היום, בכוונה, וזה הזמן שבו אנו מבחינים במידה הטובה ביותר בתקשורות הבאות אלינו מעולם הרוח.

אפשר לומר שאם זהו המצב נקבל מסרים יקרי ערך מעטים מאד במהלך חיינו! רק לחשוב כמה קשה זה יכול להיות אם משמעות המצב היא כי במהלך חיינו היינו יכולים לקבל תקשורות רק ככל שהן יכולות לבוא אלינו במהלך יום אחד. זה היה מספיק, ללא ספק, אבל לא היינו יכולים לעשות שימוש נכון בהן, חשבו על הזמן שנלקח על ידי הילדות שלנו, וכן הלאה. בכול אופן, האדמה לוקחת חלק בכל זה – בבקשה קחו זאת בחשבון – האדמה מקבלת תקשורות אלה לתוך הגוף האתרי שלה. ובגלל שהן נותרות חקוקות באתר של האדמה, התקשורות נותרות זמינות שם עבור המחקר. אנחנו יכולים גם ללמוד, באתר של השמש אשר ממלא את העולם כולו, את המסרים המקיפים יותר הניתנים לנו על ידי הישות שרכיב-החיים שלה הוא השנה האפלטונית. זה מתואר בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים[2] ובספרים אחרים.

הנכם רואים איך ניתן לטוות חוט מקשר בין המדע המקובל למדע הרוח, אם כי לאלה שהם זרים למדע הרוח יהיה קשה למצוא את עצמם בעמדה שבה יוכלו להשתמש כראוי בידע שהמדע המקובל נותן להם. אבל לאלו שהנם בעלי דרך המחשבה של מדע הרוח לא יהיה צל של ספק, כאשר הם נגשים לעניינים האלה, שיגיע הזמן שבו המדע החיצוני הרגיל ומדע הרוח יתאחדו לגמרי. כבר אמרתי לכם שעלי להסביר לכם רק היבט אחד של הדברים, מהלכם הקיצבי, הכלול בנשימה. ישנם דברים רבים שניתן להציגם במספרים, כך לראות את ההרמוניה וההתאמה בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס. באמת, זה אפשרי להשיג תחושה עמוקה להתאמה ההרמונית הזאת. ההרגשה הזאת הועברה עדיין לחניכים הבוגרים במיסטריות הקדומות, עד למאה החמש עשרה. קודם לכן, הם היו מסוגלים לקחת משהו בצורת מדע, כאשר מוריהם ניסו לתת להם להרגיש שהם עומדים בלב היקום. זה, שוב, מאפיין את העידן החומרני, שכיום אנו יכולים להשיג ידע בלי להיות מוכנים בדרך כלשהי לידע הזה ככול שהדבר נוגע לרגשותינו. במבוא לפרק הראשון בספר הכריסטיאניות כעובדה מיסטית[3], הופנתה כבר תשומת הלב לעובדה על ידי הצבעה על כך שבמיסטריות, ראשית טופחו רגשות מסויימים, לפני התייחסות לרכישת ידע.

חשוב במיוחד לטפח תחושה להרמוניה בין המיקרוקוסמוס לבין המקרוקוסמוס[4] כאשר נעשה מאמץ כדי להגיע למושגים ממשיים ביחס למה שכרגע קיים רק בהפשטות. למשל מה הם ‘עם, אומה’ בחומרנות המופשטת של היום? שום דבר, פרט לכך וכך אנשים המדברים באותה השפה! כי העידן החומרני שלנו לא מסוגל לשפוט את המהות האמיתית של ישות-העם כאינדיבידואליות בפני עצמה, כמו שתיארנו לעתים קרובות. אנחנו מדברים על ישות העם כאינדיבידואליות מוגדרת, אינדיבידואליות אחת אמיתית. כך אנחנו מדברים על אופי לאומי, אבל ההשקפה החומרנית רואה את ישות העם רק כאוסף של אנשים שמדברים באותה שפה. זוהי הפשטה, כי המושג המופשט אינו מתייחס לישות ממשית. מה זה אומר לכם שכאשר דנים בעם או לאום מדברים, לא על הפשטה, אלא על ישות ממשית?

מהי תוצאת העובדה שאנחנו באמת לא מתייחסים למושג מופשט, אלא לישות קיימת, כאשר אנו מדברים על אומה, או אודות אופי לאומי? מה נובע מכך? ובכן, באנתרופוסופיה יש לנו את האפשרות ללמוד את בן-האדם, שהוא גם ישות ממשית, בעלת גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. כך אנו תופסים את הישות האנושית; אם גם אומה היא ישות ממשית, האם גם ישות של אומה יכולה להיחקר באופן הזה, ואנו יכולים להניח שגם בישות של אומה קיימים חלקים מסוימים ואיברים?

ודאי שאנחנו יכולים. בנוסף לאדם, אוקולטיזם אמיתי חוקר את כל הישויות הקיימות לצד האדם, שהן ממשיות כמו האדם. עם זאת, במקרה של נפשות-לאום עלינו לחפש איברים שונים במקום אחר מכפי שהם אצל האדם, כי אם לנפש-הלאום היו אותם האיברים כמו לאדם הרי נפש-הלאום הייתה בן-אדם, אבל אין זה כך ונפש-הלאום אינה אדם; נפש-הלאום היא סוג אחר לחלוטין של ישות. למעשה, במקרה של נפש-לאום עלינו ללמוד כול נפש-לאום בפני עצמה ורק אחר כך יהיה לנו מושג מה הן באמת. איננו יכולים להכליל, הכללה תוביל אותנו חזרה אל ההפשטה, מהסיבה הזאת אנחנו יכולים לדבר רק בצורת דוגמאות ולהתייחס לכול אחת באופן אינדיבידואלי.

הבה ונעשה זאת. נדון בנפש-לאום מסוימת. לדוגמה, קחו את נפש-הלאום שמושלת כיום בעם האיטלקי, במידה שבני אדם אינדיבידואליים יכולים להיות נשלטים כיום על ידי נפש-לאום, במידה שאומה נשלטת בכול פרטיה על ידי נפש-לאום. מה אנחנו יכולים להגיד על נפש העולם הזאת?[5] אם אנו מדברים על נפש-הלאום באותה הדרך שבה אנו מדברים על האדם, שאנו אומרים, לדוגמה, שיש לו גוף פיזי, אנו באמת מתכוונים כאשר מדברים על הגוף הפיזי של האדם שהוא מורכב ממלחים שונים, מינרלים שונים אחרים, 5% מוצקים, השאר הוא נוזלי או גזי, וכן הלאה. כל אילו מרכיבים את הגוף הפיזי שלו. איננו יכולים להגיד שלנפש-לאום כמו זו של העם האיטלקי יש גוף אנושי, אך יש לה משהו שיכול להראות כהקבלה לגוף הפיזי. לנפש-הלאום האיטלקית אין גוף פיזי המורכב ממלחים או מוצקים או נוזלים, אם כי אין פירוש הדבר כי לנפשות-לאום אחרות אין רכיבים נוזליים. לנפש-הלאום האיטלקית אין חלקים נוזליים אך היא מתחילה עם חלקים גזיים, אין לה חלקים נוזליים או מוצקים יותר, גופה של נפש-הלאום האיטלקית ארוג מן האוויר, שהוא החומר הצפוף ביותר של הגוף. כל הרכיבים האחרים שלה הנם אפילו פחות צפופים. לכן, כשאנו אומרים שהאדם מכיל חומר ארצי, עלינו להגיד שלנפש-הלאום האיטלקית יש, כדי להתחיל עם, חומריות אווירית. היכן שבאדם יש חומר נוזלי, לנפש-הלאום האיטלקית יש חום. לאדם יש חומריות אווירית שהוא נושם פנימה והחוצה – לנפש-הלאום האיטלקית יש אור. במקרה של נפש-הלאום האיטלקית, אור תואם לאוויר בבני האדם, במקום שיש לבני אדם חום, יש לנפש-הלאום צלילים, המוזיקה של הספירות.

זהו בערך מה שתואם לגוף פיזי, אך המרכיבים הם שונים. במקום מרכיבים מוצקים, נוזליים, גזיים ומרכיב חום, כמו במבנה האדם, לנפש-הלאום האיטלקית יש משהו דומה – אמנם לא גוף פיזי באותו המובן – בנוי מאויר, חום, אור וצליל. כך תראו שאם נפש-הלאום האיטלקית רוצה להפיח חיים באדם השייך לה, זה יכול להתבצע דרך הנשימה, כי המרכיב הנמוך ביותר, הצפוף שלה הוא אוויר. ואכן התקשורת בין האנשים לבין נפש-הלאום האיטלקית מתרחשת דרך תהליך הנשימה. נפש-הלאום האיטלקית מתפשטת מטה אל בני האדם בנשימה. זהו תהליך ממשי, אמיתי. כמובן שנשימה מתבצעת באמצעות משהו אחר לגמרי, אך נפש-הלאום מתגנבת לתהליך הנשימה הממשי ומשפיעה על עמה.

באופן דומה נוכל לשקול מה תואם לגוף האתרי שלנו. נצטרך להתחיל עם אתר-החיים, ואז במקום אתר-האור, יהיה שם מה שקראתי בתיאוסופיה[6] שלי “תאוותנות לוהטת“; ולאחר מכן, המקביל לאתר-קול, יהיה מה שמתואר שם כ”רגישות ניידת“, וכן הלאה. אתם יכולים למצוא את כל המרכיבים בתיאוסופיה, אבל עליכם לדעת איך ליישם אותם. אם הייתם ממשיכים הלאה חקירה זאת של ההתאמה, התקשורת, בין נפש-הלאום לאינדיבידואל האנושי; אם הייתם ממשיכים על בסיס מה שנאמר עד-כה, הייתם מוצאים שכל התכונות באופיו של העם האיטלקי קשורות עם הדברים האלה. אנחנו צריכים ללמוד זאת באופן מוחשי על כל פרטיו.

רק דוגמאות יכולות להינתן כאן. נניח שאנחנו רוצים, לדוגמה, ללמוד את נפש-הלאום הרוסית. אנו מוצאים שברכיב הנמוך ביותר שלה אין כלל חומר, שום דבר מוצק, נוזלי, גזי, אווירי, אפילו לא חום. הרכיב הנמוך ביותר בנפש-הלאום הרוסית המקביל למלח, המרכיב המוצק של האדם, הוא אתר-אור. נמצא גם שאתר-קול בנפש-הלאום הרוסית תואם את המרכיב הנוזלי באדם ושיש לה אתר-חיים התואם את האוויר באדם; נמצא גם שהמרכיב התואם לגוף הפיזי באדם הוא התאוותנות לוהטת שיש לה כפי שיש את החום לאדם. ואז נוכל לשאול איך נפש-הלאום הרוסית מתקשרת עם האינדיבידואל הרוסי. זה מתרחש באור השופע למטה ומשתקף על ידי האדמה, מרטט בדרך מסוימת ממה שמרכיב את האדמה. אור משפיע השפעות מסוימות על פני האדמה. הוא מוחזר לא רק פיזית, אלא גם מהדהד מתוך הצמחייה, ממה שהאדמה נושאת עליה. האור אינו פועל ישירות על האינדיבידואל הרוסי. ראשית השפעת האור חודרת אל תוך האדמה, לא האדמה הגסה, הפיזית, אלא לתוך הצמחים, לכל מה שצומח ופורח על פני האדמה. וכול זה מהדהד. במה שמוחזר נמצא התווך שבאמצעותו נפש-הלאום הרוסית מתקשרת עם האדם הרוסי. לכן יחסם של הרוסים לאדמתם, לכול דבר שבא הקרקע, הוא הרבה יותר חזק מאשר היחס באומות אחרות. זה בגלל הנטייה היוצאת דופן של נפש-הלאום. “רגישות-לגרויים זורמת” – היא משמעותית מאוד – היא המרכיב האתרי הראשון של נפש-הלאום הרוסית ותואמת במידה מסוימת לאור באדם.

וכך אנו מגיעים לנפש-הלאום האמיתית, הטבע האמיתי של האומה; כך אנו יכולים ללמוד איך רוח אחת מדברת לאחרת, כאשר האחת היא בן-אדם והשנייה היא נפש-לאום. הקשר הזה מתרחש בתחום התת-מודע. כאשר האיטלקי נושם, כאשר הוא מקיים את חייו על ידי נשימה – כאשר הוא רוצה במודע לחיות על-ידי נשימה – אז, נפש-הלאום מדברת ולוחשת אליו בתת-המודע שלו. הוא לא שומע זאת, אבל הגוף האסטרלי שלו קולט את התקשורת המוחלפת מתחת לסף תודעתו בין נפש-הלאום והאינדיבידואל האנושי.

ובמה שקורן בחזרה מתוך הקרקע הרוסית, עקב העובדה שאור השמש מדשן אותה, כלולות מילות הקסם המסתוריות, הלחשים שבהם נפש-הלאום הרוסית מדברת לאינדיבידואל הרוסי תוך כדי שהוא צועד על פני ארצו או חש בחיים אשר קורנים מן האור. אבל אל תחשבו שהדברים האלה צריכים להיתפס באופן חומרני. כמובן שרוסי עשוי לחיות בשווייץ, אבל גם בשווייץ האור משתקף על ידי האדמה. אם אתם איטלקים תשמעו את נפש-הלאום שלכם לוחשת בנשימתכם גם כאשר אתם בשווייץ. אם אתם רוסים תרגישו עולה מן האדמה של שווייץ את מה אפשר לשמוע כרוסים. אתם לא חייבים לקחת את הדברים האלה באופן חומרני. דברים כאלה לא כבולים למקומות מסוימים – אם כי, כמובן, בגלל היות האדם גשמי במידה מסוימת, האדם יקבל יותר מנפש-הלאום שלו כאשר הוא חי בארצו. האוויר של איטליה, יחד עם האקלים כולו שם, באופן טבעי מסייע ומקדם סוג זה של דיבור שכרגע תיארתי. ואדמת רוסיה מקלה ומקדמת את הסוג האחר של דיבור. אבל אתם לא חייבים לקחת את הדברים האלה באופן חומרני, כי כמובן שהרוסי יכול להיות רוסי גם מחוץ לרוסיה – אך בעיקר אדמת רוסיה עדיפה לכול מה ששייך לטבע הרוסי. הנכם רואים, החומרנות, מחד גיסא, נחשבת, אך מצד שני החומרנות היא משהו יחסי ולא מוחלט. כי האור הנפרש מעל הקרקע הרוסית לא רק כלול בגוף של נפש-הלאום הרוסית, אלא שהוא גם אור, כמו בכל מקום אחר. נפש-הלאום הרוסית – הנכם יודעים שתיארתי כל זאת לעתים קרובות בעבר – היא בעלת דרגה של ארכי-מלאך. הארכי-מלאכים אינם כבולים למקום אחד, הם על-מרחביים, מעל למגבלות החלל.

סוג זה של מחשבות, מושגים קונקרטיים כאלה הם אלו שצריכים להיות ביסוד כל הדיבורים, אם ברצוננו לדבר באופן אובייקטיבי אודות הקשר של היחיד לעמו. עדיין חישבו בזהירות עד כמה האנושות רחוקה אפילו ממושג קלוש של מה שכלול בשמו של עם! אף-על-פי-כן, תכניות עולמיות זרועות על פני העולם שבהן משתעשעים בשמות של מדינות. כאשר לוקחים בחשבון כראוי את העובדה, שישות-עם היא ישות ממשית השונה מכל ישות-עם אחרת, תוכלו להבין היטב עד כמה מה שמתרבה בשפע סביב בעולם כיום אינו אלא אמירות ריקות מתוכן. מה שהאוויר מהווה עבור ישות-העם האיטלקי הנו אור עבור ישות-העם הרוסית, והדברים האלה מביאים לאופנים שונים בתכלית של תקשורת בין נפש-הלאום לאנשים אינדיבידואליים. אנתרופולוגיה היא הדרך החומרנית החיצונית של התבוננות בדברים; זה יהיה תפקידה של האנתרופוסופיה לחשוף את האמת, את הקשרים המציאותיים וההיבטים האמיתיים. מאחר, בחומרנות שלהם, אנשים כיום רחוקים כל-כך ממציאות כלשהי, אין זה פלא כי הדברים הכלולים בתכניות עולמיות נאמרים באופן כה אקראי ושקרי.

ביום שלישי, נמשיך לדבר על טבעו של מדע הרוח האנתרופוסופי שלנו. בהקשר הזה ברצוני גם להתייחס למספר דברים הקשורים לעת הנוכחית שיכולים באמת להיות מובנים כראוי רק מנקודת המבט של מדע הרוח. הסבל שהאנושות נאלצת לשאת כיום קשור במידה רבה לעובדה שאנשים לא רוצים להבחין בבהירות בדברים שהם אומרים. במקום זה הם שולחים אל העולם מסרים זועמים חסרי ידע כלשהו של הקשרים האמיתיים. זה יכול להיות מוכח באופן ברור אם אנו נתקלים, לדוגמה, במשהו כמו העלון אשר פורסם בשווייץ, על ידי מישהו שקורא לעצמו “הונגריקוס”[7]. בסיוע מדע הרוח, די במבט בעלון, על מנת לגלות את כול הפגמים בחשיבה החומרנית של היום עם כל הסיבוכים המגושמים שלה. מהסיבה הזאת, ברצוני להגיד ביום שלישי מספר מילים אודות העלון הזה, אך רק מנקודת המבט של השיטה שלו ודרך החשיבה שהוא חושף, כי העלון הזה באמת מאפיין את החשיבה החומרנית המסורבלת והמסובכת כיום.

———————————————————————————————-

  1. מילקה או אקליפטיק (באנגלית: Ecliptic) הינו המעגל על פני כיפת השמיים המתווה על ידי התנועה הנראית של השמש הממוצעת במהלך השנה. המילקה הינו מעגל גדול על פני כיפת השמיים.
  2. רודולף שטיינר: כיצד קונים דעת העולמות העליונים. הוצאת רודולף שטיינר, לונדון 1969. עברית: הוצאת מיכאל. ראו כאן 
  3. הכריסטיאניות כעובדה מיסטית והמיסטריות של הזמן העתיק – רודולף שטיינר – ספר שנכתב ב-1902 GA8 – ב-1910 רודולף שטיינר הוציא מהדורה נוספת ומורחבת. הוצאת תלתן – תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום. ראו כאן 
  4. מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס – רודולף שטיינר – הוצאת מיקרוקוסמוס – תרגם מגרמנית: דב וירושבסקי, 11 הרצאות, ניתנו בוינה מ- 21 עד -31 במרץ 1910. ראו כאן 
  5. The Mission of Folk-Souls – Rudolf Steiner – (GA 121). Rudolf Steiner Archive:http://www.rsarchive.org/Lectures/GA121/index.php
  6. תיאוסופיה. מבוא ליידע העל-חושי של העולם וייעודו של האדם, הוצאה אנתרופוסופית, ניו יורק 1986. עברית: גוף נפש רוח, הוצאת מיכאל. ראו כאן 
  7. Hungaricus: (שם בדוי) Conditions de Paix de l’Allemagne, ציריך 1917.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *