הקדמה מאת המתרגם:

דוד לוי

לספר ראו כאן

הפרקים בכרך שלפניכם פורשׂים את סיפורי-המיתולוגיה של יוון הקדומה ואחר-כך את סיפוריה ההיסטוריים, שתועדו בידי ההיסטוריונים הראשונים. אפשר לראות במעבר הזה ממיתולוגיה להיסטוריה את "דמדומי האֵלים" – שלב שבו המיתולוגיה וההיסטוריה עדיין משמשות בערבוביה. כך, המחבר מספר כי קוֹדְרוּס, מלכהּ האחרון של אַתוּנָה, שמסר את נפשו למען הצלת עירו האהובה (בשנת 1068 לפנה"ס), היה אחד מצאצאיו של תֵּסֶאוּס. בּוּקֶפָלוֹס, סוסו השחור האמיץ של אַלֶכּסָנדֶר מוקדון (323-356 לפנה"ס), היה צאצא לאחת הסוסות המיתולוגיות של המלך דִּיוֹמֶדֵס, שאותן ביית הֵרַקְלֵס הגיבור. המעבָר מן המיתולוגיה אל ההיסטוריה הוא מאבני-היסוד של תכנית-הלימודים לכיתה ה' בחינוך ולדורף. ילדי ה' מאזינים תחילה לסיפורי המיתולוגיה של הודו, פרס, בבל ומצרים, אחר-כך של יוון, ולבסוף הם לומדים על תולדות יוון הקדומה ובכך מתחילים את מסע לימודי ההיסטוריה שלהם. זה מאורע חשוב וחגיגי בתהליך התבגרותם.

אחת מגולות-הכותרת בהיסטוריה של יוון הקדומה היא אַלֶכּסָנדֶר הגדול, תלמידו של הפילוסוף אריסטו. אַלֶכּסָנדֶר, במסעות כיבושיו, פגש את חכמת-המזרח העתיקה וביקש ללמוד אותה (הוא בוודאי כבר שמע עליה מאריסטו), "לאסוף" אותה, לשמרהּ ולשלבהּ עם חכמת-יוון, כנראה מתוך אמונה עמוקה כי חכמת-יוון, אשר שורשיה בתרבויות העתיקות, היא חכמת-העתיד. הד לחיפושו אחר חכמת התרבויות העתיקות אפשר למצוא בסיפור (או האגדה) על המפגש בינו ובין "זקני הנגב" בארץ-ישראל: "עשרה דברים שאל אַלֶכּסנדרוֹס מוּקדוֹן את זקני הנגב…" – תלמידו של אריסטו שאל אותם שאלות-מפתח כגון "מן השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב?" ו"שמים נבראו תחילה או הארץ?"

תשובות-החכמים לימדוהו בוודאי דבר-מה עמוק ונסתר על תרבותם ואמונתם של היהודים. בתום המפגש, לאחר שהאזין להם, "הלבישם בגדי ארגמן ונתן רביד זהב על צווארם."^[1] אַלֶכּסָנדֶר כיבד את חכמת-היהדוּת ואת חכמת התרבויות העתיקות בכלל,^[2] וכאמור ביקש לקיימן בכפיפה אחת עם חכמת-יוון, עם אמנות החשיבה החוקרת, השיטתית, הלוגית, שמבשריה היו ההוגים הקדם-סוקרטיים. הפילוסופיה היוונית כפי שהכירהּ אַלֶכּסָנדֶר הלכה ונפרדה מתפיסות קדמוניות, כגון הסברים מיתיים ומָגִיִּים לתופעות הטבע.

בעיר שהקים במצרים, אלכסנדריה, ייסדו יורשיו מרכז לימוד וחקר ולשם באו גדולי החכמים בעולם העתיק, ממזרח וממערב; בשנת 295 לפנה"ס, 28 שנה לאחר מות אַלֶכּסָנדֶר, ייסד תלמי השני באלכסנדריה את הספרייה הגדולה וציווה לרכז בה את כל הידע שבעולם, כלומר את כל כתבי העולם העתיק שהיה אפשר לאסוף.^[3] חזונו של אַלֶכּסָנדֶר התגשם, לפחות באופן סמלי.

כך, בצורה דומה, מסכמת תכנית-הלימודים לכיתה ה' בחינוך ולדורף ואוספת את "החכמה העתיקה" (התודעה המיוצגת במיתולוגיות הקדומות) ומציגה את "חכמת-יוון," שנושא-הדגל שלה הוא סוֹקְרָטֶס. אפשר לומר כי מעבר זה אל לימוד ההיסטוריה של יוון מקביל למעבר של ילדי כיתה ה' מן השנים הראשונות של השִׁבעון השני^[4] – תקופה שבה עדיין יש סממנים של קשר בלתי-אמצעי, טבעי, עם העולם – אל שלהי השִׁבְעון (גיל 14-12), שלב שבו יש התחזקות והתבהרות של חוויית העצמיות והנבדלוּת. בשלב הזה בחייהם, הם הולכים ונפרדים ממצב-תודעה שמוטיבים שלו נוכל למצוא במיתולוגיות עתיקות – ובו, בין השאר, הידע מתקבל מן האֵלים, בהקשר חלומי, מיתי, ולא מתוך פעולה עצמאית ערה של האדם. התהליך הזה כבר החל בשנים הקודמות, עם "חציית הרוביקון" בכיתה ג'. ילדי ה', במסעם מ"עולם האֵלים" מטה, הגיעו סוף-סוף אל עולם הארציוּת. הם נמצאים בין ה"ישן" ל"חדש," בין תודעת-החלום לתודעת-הערוּת, בין תודעת התרבויות העתיקות ובין תודעת-העתיד, שאת הולדתה אפשר לראות בתרבות-יוון. אמנם הם עדיין לא עזבו לגמרי את שלב-התודעה ה"קדום" שלהם, אך בדומה ליוונים שהם לומדים עליהם, הם כבר יכולים לנוע בציר הזמן, להתבונן במה שהיה ולסכמו, ללמוד עליו – ללמוד היסטוריה – וגם להביט אל עבר העתיד. הרגע הזה הוא נקודת-שיא בהתפתחותם של הילדים ומכל הבחינות (פיסית ומנטלית) הוא רגע של איזון, של הרמוניה, בין הרוח לחומר או "בין השמים לארץ." הרמוניה מעין זו אנו רואים ביוון הקדומה: באמנות, בחשיבה, בדיבור, במשחקים האולימפיים ובחדוות-החיים היוונית בכלל. בשנים הבאות, בכיתות ו', ז' ו-ח', יופר האיזון. הילדים יחושו בתוכם נביטה של יכולות חדשות ומופלאות, רגשיות ושכליות, ותתעצם "ירידתם אל האדמה"; בין השאר יתחילו להתעורר בהם ניצני החשיבה העצמאית, הנובעת מפנימיותם. בשִבְעון השלישי יבשילו ויתחזקו כוחות אלו, יתבהרו ויתעצבו לתודעה חדשה, ל"חכמה חדשה" ולחשיבה עצמאית. הכוחות הללו יזדקקו לחינוך, לטיפול. סוֹקְרָטֶס היווני היה "מיילד" של החָכמה ו"מאלף" של החשיבה, וה"תינוק" שיילד באופן סמלי גדל והיה לפאר היצירה האנושית המערבית, הן במדעי-הטבע ובמדעי-הרוח הן באמנות. כך בחינוך ולדורף מבקשת תכנית-הלימודים בשנתיים-שלוש האחרונות של השִׁבְעון השני "ליילד" בעדינות את התודעה החדשה, ובין-השאר את החשיבה המתעוררת – בשיעורי-הטבע כגון פיסיקה ובוטניקה, אך גם בכל-השיעורים האחרים.

הכרך שלפניכם הוא בבחינת הצעה לשיעורים במיתולוגיה והיסטוריה, אבל אפשר לקרוא בו גם כבספר-קריאה מהנה ומחְכים, הן למבוגרים הן לצעירים. המחבר מתגלה כאן, כמו בספריו האחרים, בראש ובראשונה כמספר-סיפורים מובהק וכסופר מחונן. הוא מושך את לב-הקורא (ואת לב-המאזין) ומובילו אל מחוזות-פלא מסתוריים ומרתקים. לשונו עשירה ותוססת; התמונות שהוא מצייר מלאות תנועה, צבע, ריחות וקולות, והמאורעות המיתולוגיים וההיסטוריים מתעוררים לחיים בדמיוננו ובלבנו.

הפרקים כתובים כשיעורים סדורים, המתחילים פעמים רבות בהיזכרות קצרה בשיעורים קודמים, ממשיכים אל סיפור חדש וטומנים זרעים לשיעורים הבאים. יש לזכור כי קובַץ' עיבד את סיפוריו והתאימם לבית-ספר ולדורף מסוים (בריטי, נוצרי, במחצית השנייה של המאה העשרים). לכן, לדוגמה, "אבני-הדרך" ההיסטוריות שהוא נעזר בהן – נקודות-ציון (כמו המלך ארתוּר, כְּרִיסְטוּס ועוד) המיועדות להמחיש מתי התרחשו האירועים שמסופר עליהם – מתאימות להקשר היסטורי-תרבותי-חברתי מסוים. המורה העברי יוכל להשתמש גם ב"אבני-דרך" היסטוריות אחרות (כמו מלכוּת דוד ושלמה, בית ראשון, בית שני) וכן באזכורים רלוונטיים מן התרבות העברית (כמו סיפור "חכמי הנגב" שהובא לעיל וסיפור "תרגום השבעים" המוזכר כאן בהערת-שוליים); ואכן פה ושם מובאות בתרגום העברי הצעות אחדות, בהערות-השוליים.

כשם שקובַץ' התאים את סיפוריו להקשר תרבותי-חברתי ספציפי, כך, לדעתי, הוא התאים אותם גם לתלמידים שהכיר ושעמדו מול עיניו – בדומה לכל מורה אחר.^[5] אני מניח כי הוא עשה הכרעות והתאמות פדגוגיות שהיו נכונות לו, להבנתו את הגיל וההקשר, לכיתתו, לתלמידיו, לעתים לתלמידה מסוימת, לתלמיד מסוים, לסיטואציה ייחודית. כך לדוגמה, לסיפור מֵדֵאָה ויָסוֹן העניק קובַץ' סוף טוב קלַסי: "…והוא [יָסוֹן] ומֵדֵאָה הוכתרו למלך ולמלכה של יוֹלְקוֹס. וגיזת-הזהב נתלתה במקדש-אַרֵס." – הרעים (אביה של מֵדֵאָה; פֶּלִיאַס הנבל שגזל את הכתר) באים על עונשם הצודק; הטובים (מֵדֵאָה ויָסוֹן) מקבלים את גמולם הראוי וכתר-המלוכה ביוֹלְקוֹס שב אל יורשו החוקי. קובַץ' אינו מספר כיצד הצליחה מֵדֵאָה לגרום לבנות פֶּלִיאַס לבשל את אביהן, ואין הוא מספר כי היא ויָסוֹן נאלצו להימלט לקוֹרִינְתוֹס וכי כעבור שנים אחדות מאס יָסוֹן במֵדֵאָה ובכשפיה והיא נקמה נקמה מזוויעה בו, בילדיהם המשותפים, באשתו החדשה ובאביה המלך קְרֶאוֹן.

מורים אחרים יעשו התאמות אחרות; אולי הם יספרו דברים שקובַץ' לא סיפר וידלגו על סיפורים אחדים שסיפר; אולי הם יספרו את הסיפורים בדרכים שונות ובדגשים שונים; אולי בחירותיהם יהיו דומות לשלו. כל מורה ומורה מוזמן להשתמש בספר הזה כבהצעה, דוגמה והשראה להצגת הדברים. מומלץ למורה להשוות את הגרסה (המעובדת) המובאת כאן לגרסה המובאת במקור תמציתי ו"מדויק" אחר^[6] (כלומר מקור שאינו מעובד עיבוד ספרותי או חינוכי) – ולעשות את ההכרעות הפדגוגיות ואת ההתאמות הנכונות לו, להקשר התרבותי-חברתי שהוא פועל בו ולאינדיבידואלים שהוא מלמד. ‏

ולסיום הערה ביוגרפית קצרה. המחבר, צ'רלס קובַץ', נולד באוסטריה; עם סיפוחה אל הרייך השלישי במרס 1938 (ה"אַנְשלוּס") עזב את ארץ-הולדתו, התגייס לצבא הבריטי ושירת בשׁוּרותיו במזרח-אפריקה. לאחר מלחמת-העולם השנייה השתקע בבריטניה. בשנת 1956 קיבל עליו לחנך כיתה בבית-ספר ולדורף באדינבורו, סקוטלנד. הוא עבד כמחנך בבית-הספר עשרים שנה. בשנות עבודתו, דאג לרישום מפורט של שיעוריו בתחומים רבים, למען המורים האחרים, שסבלו ממחסור בספרי-מקור (אנתרופוסופיים) בשפה האנגלית. את רשימותיו פרסם כספרים והם מעניקים תמיכה והשראה למורים רבים. הוא חיבר את הספרים מיתולוגיות של ארצות–הצפון; פרסיבל והחיפוש אחר הגביע; מיתולוגיות קדומות – הודו, פרס, בבל, מצרים [יצא בעברית בהוצאת חירות]; רומא הקדומה; עת התגליות; עת המהפכות; בוטניקה; האדם ועולם–החיות ועוד.

צ'רלס קובַץ' נפטר בשנת 2001.

דוד לוי

————————————————————————————

1. תמיד, לא, לב, מצוטט אצל ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, הוצאת דביר תל-אביב, תשל"ג, עמ' קכו. ↑
2. סיפורים על מפגשים מן הסוג הזה של אַלֶכּסָנדֶר עם חכמים מופיעים גם בתרבויות אחרות. ↑
3. פַלֵרֶאוֹס, מקימהּ בפועל של הספרייה ומנהלהּ, דאג לתרגם ליוונית את כתבי העולם העתיק. הראשונים שתורגמו במפעל הזה היו חמשת חומשי התורה. מלאכת התרגום הוטלה על 72 זקנים יהודיים. התלמוד הבבלי מדווח כי בדרך פלאית, כל תרגומי הזקנים היו זהים זה לזה לחלוטין, אף-על-פי שלא נפגשו המתרגמים במהלך התרגום. ↑
4. לפי האנתרופוסופיה, התפתחות האדם נעשית בשלבים, וכל שלב-התפתחות אמור להבשיל ולהתרחש בשִׁבעון מסוים: מן הלידה לגיל 7; מגיל 8 לגיל 14; מגיל 15 לגיל 21 וכן הלאה עד הזִקְנה. ↑
5. כמובן ייתכן מאוד שקובַץ' הכין את העיבודים כך שהתאימו לדעתו לקהל-יעד רחב הרבה יותר, של תלמידי ה' דוברי אנגלית באופן כללי. מכל-מקום, כאמור הוא ייעד את רשימותיו גם לשימושם של מורי ולדורף אחרים. ↑
6. אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, ספרי תל-אביב, 2000; עדית המילטון, מיתולוגיה, הוצאת מסדה; משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, תשנ"ח; ס' מ' באורה ועורכי ספריית טיים-לייף, יוון הקלאסית, ספרית מעריב, 1976; ועוד ↑