הכרה על-חושית בתקופתנו^[1]

המאמר נכתב עם יציאת הספר לאור בשנת 1998

מאת אלישע אבשלום

מתוך התבוננות רצינית בחיים, מגיעים כיום יותר ויותר אנשים לשאלות על ההכרה העל-חושית ומידת יכולתה לחדור לתחומי ידע שנותרו עד כה בלתי מפוענחים בהכרת הידע הרגילה.

האפשרות של האדם כיום לרכישת ידע, נתונה לו למעשה בשלוש דרכים, החסרות לכאורה כל קשר ביניהן: דרך מדעי הטבע, התחושה האמנותית וההתבוננות העל-חושית. משלוש הדרכים הללו, היחידה הנחשבת כיום בחוגים רבים כלגיטימית היא הראשונה, הדרך של השקפת מדעי הטבע במובן בו הם מקובלים כיום. השקפה זו נחשבת כיום ל”נאורה”, וחוגים רבים שאינם נכנסים לעומק הפילוסופיה של המדע, רואים בה גם – בניגוד לאחרות – את זו המביאה לתוצאות ”אמיתיות”. שתי הדרכים האחרות – האמנותית וזו שבאמצעות הכרה על-חושית – זוכות, האחת ליחס של סלחנות אוהדת והשניה לשלילה מוחלטת כאפשרות להכרת-ידע אמיתית של העולם.

הפרדה חריפה זו בין שלוש דרכי הכרה אלו לא היתה קיימת תמיד בצורתה הנוכחית. האנושות הובאה למצב חד-צדדי זה – של מתן לגיטימציה בלעדית כמעט לחשיבה השכלית-תיאורטית של מדעי הטבע – רק במאות האחרונות. בסקירה היסטורית ניתן לראות מצד אחד את התנוונות צורות הידע הקדומות בדתות הדוגמאטיות – וקודם כל בכנסיה הקתולית – ומצד שני את ההתקוממות כנגד צורת ידע דוגמאטית זו, התקוממות שהביאה לבסוף, בתהליכים חברתיים, פוליטיים-אידיאולוגיים וחשיבתיים-מדעיים, להקצנה בכיוון ההפוך. כיום נחשבת כל השקפה אודות עולם על-חושי כ”מיסטיקה”, כל מיסטיקה נתפסת כ”דת”, וכל השקפה רליגיוזית מתקבלת כדוגמאטית. כך נחשב בתוך תוכו כל ניסיון להכרת-ידע על-חושית, כאנטי-תיזה לגישה המדעית ה”לגיטימית”.

רודולף שטיינר, הפילוסוף, הוגה הדעות והרואה הרוחי, מנסה בספריו והרצאותיו הרבים, לאחד מחדש שלוש דרכים אלו של הכרה, בצורה המתאימה לתקופתנו. בספרי היסוד שלו ובהרצאותיו מבסס שטיינר את הקביעה, כי השקפת מדעי הטבע בלבד, לא זו בלבד שאינה נותנת תמונה מלאה ואמיתית על העולם, אלא אף עשויה לעוות את ראיית העולם, כשהיא מנתקת את מהותו הפנימית של האדם מן המציאות הפנימית אליה היא שייכת. הנתק בין הדת – לא במובנה הדוגמאטי, אלא כראיה של קיום רוחני העומד בבסיסו של הפיסי – לבין הדרך לרכישת ידע, הביא לראיה חלקית וחד-צדדית של המציאות. גֵיתה ניסה בזמנו לשבור את מעגל הקסמים ולאחד השקפה מדעית עם דרך התבוננות אמנותית, אך נותר במובן זה בבידוד. נראה כי האנושות נזקקה עדיין להוכחות על מידת ההרס שעשויות להביא השקפות עולם חד-צדדיות המבוססות באופן בלעדי על מדעי טבע מטריאליסטיים, בדמותן של האידיאולוגיות והתיאוריות הניאו-דרוויניסטיות, אשר מעבר לאסונות שהמיטו על האנושות, הבליטו את המבוי הסתום אליו מוליכות תיאוריות מטריאליסטיות לחלוטין של מדעי הטבע.

המחשבה הבסיסית של ד”ר שטיינר, המתבטאת במיוחד בספרו ‘הפילוסופיה של החירות‘^[2] שיצא לאור בשנת 1894 – היא שלא ניתן להוציא את האדם עצמו – “המהות המודעת לידע” – מתהליכי הכרת-הידע על העולם הסובב אותו. במובן זה גישתו של שטיינר היא אנתרופוצנטרית, בדומה לגישה הרליגיוזית. אולם בניגוד להשקפות הדתיות הדוגמאטיות, מבסס שטיינר את דרך הכרת הידע על כלים חשיבתיים וביקורתיים המתאימים לתקופתנו, בהציבו את דרך ההכרה העל-חושית האנתרופוסופית, ”מדע הרוח”, ככפופה לחלוטין לכללי הדיוק המדעי והביקורת המדעית האובייקטיבית. הסיבה היחידה העשויה להיות להשקפת מדעי הטבע לדחות גישה זו, היא העובדה שדרך התבוננות זו משתמשת להתבוננויותיה בכלים שונים מאלה של מחקר מדעי הטבע. שטיינר שולל דחייה זו. מכשירי ההתבוננות העל-חושית בנויים אמנם על פיתוח כושרות תחושה פנימיים, השונים מאלה של המחקר המדעי המטריאלי, אולם מסקנותיה ותוצאותיה של התבוננות זו נתונים לביקורת בדיוק באותה מידה של אובייקטיביות מדעית כמו תוצאות מחקרי מדעי הטבע. אחרי ככלות הכל, המיקרוסקופ והטלסקופ אינם אלא אמצעי עזר, וגם איש מדעי הטבע חייב בסופו של דבר לסמוך על חושיו שלו. במובן זה אין הוא שונה מחוקר מדע-הרוח.

בקובץ הרצאות זה מעמיד ד”ר שטיינר את דרך ההכרה העל-חושית לא רק ככזו שאינה מנוגדת למדע המקובל כיום, אלא כמהווה הרחבה של מדע זה. היא מרחיבה את מדעי הטבע, בכך שהיא מכניסה לחשיבה המדעית את האקטיביות הפנימית של הנפש, באופן שאינו מנוגד לאובייקטיביות הנדרשת במדעי הטבע, אולם מסוגל להכניס לחשיבה המדעית אלמנטים – וקודם כל אלמנטים מוסריים – הנובעים מהאדם עצמו והופכים את ההתבוננות המדעית למנוף להתפתחות חיובית לאנושות. במובן זה הקדים שטיינר את תקופתו. כיום מתעורר ויכוח חריף בתוך הקהילה המדעית עצמה, על מידת ה”נייטרליות המוסרית” של מחקר מדעי ותיאוריות מדעיות. הולכת ומתגבשת הדעה – גם בקהילה המדעית עצמה – שמושג האובייקטיביות המדעית, באופן בו התפתח במאות ה-19 וה-20, החטיא את מטרתו. ההקפדה על הוצאתו המוחלטת של המרכיב הסובייקטיבי – דהיינו האדם עצמו – מהמחקר המדעי, הביאה ליצירת ואקום מוסרי, שמשך אליו אידיאולוגיות חברתיות, פוליטיות ופסבדו-מדעיות.

בהרצאות שבקובץ זה ניתנת דרך ההכרה העל-חושית כפי שהיא מתאימה לתקופתנו – כסינתזה של הכרת הרוחי העומד בבסיס הקיום הפיסי, עם דרך החשיבה והביקורת המתאימה – ולמעשה הכרחית – לתקופתנו.

שטיינר נוטל על עצמו בכך קושי שאינו אופייני לתקופתנו – והיה עוד פחות אופייני לתקופתו שלו – כאשר אינו הולך בשתי הדרכים הקלות יותר הנפוצות כיום – גישת מדעי הטבע מצד אחד, המתבססת על ממצאי החושים החיצוניים ועל חישובים חיצוניים בלבד, והגישה המיסטית הטהורה מצד שני, שאינה רואה עצמה כפופה לכללי ביקורת מדעיים כלשהם. יצירת הסינתזה בין שתי ההשקפות הללו, ששטיינר ראה בה את הצורך החשובה ביותר של תקופתנו, הביאה עליו התקפות מצד חסידי שני הזרמים. אנשי מדעי הטבע תוקפים את הדרך האנתרופוסופית כבלתי מדעית, עקב השימוש שהיא עושה באמצעי מחקר על-חושיים, בעוד ה”מיסטיקנים” מאשימים את אותה דרך עצמה בקיצוץ כנפי ההתעלות לרוח באמצעות הכבילה לקריטריונים מדעיים. שטיינר, שהיה חדור בהכרה על הצורך להביא את הידע על עולם הרוח בכלים חשיבתיים המתאימים לזמננו, לא נרתע מביקורת זו. הוא ניסה לבסס – בדרך פילוסופית, ביקורתית-מדעית ומעשית – את הקביעה כי רק החדרת מדעי הטבע בהכרה על-חושית מחד, והעמדת המחקר העל-חושי תחת קריטריונים תבונתיים-מדעיים מאידך, יביאו לידע מאוזן וכולל, ומשום כך גם אמיתי יותר.

1. הספר הכרה על-חושית בתקופתנו, יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן בשנת 1998. כיום אין להשיג את הספר. אלישע אבשלום תרם את שלושת ההרצאות הראשונות של הספר לארכיב כתבי רודולף שטיינר בעברית באתר הנוכחי [ההכרה העל-חושית – האנתרופוסופיה – כדרישת התקופה – וינה 27.9.1923 * האנתרופוסופיה ועמדת-החיים האתית-מוסרית של האדם – וינה 29.9.1923 * דרכי ההכרה העל-חושית – ברלין 21.11.1912], שתי ההרצאות האחרונות בספר נמצאות בלקט – עיונים אזוטריים כרך 5 – יצא לאור בהוצאת תלתן. [טרנספורמציה של החשיבה לראיה רוחית – דורנאך 1,2/5/1915] ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑