רודולף שטיינר

GA173 

תרגום מאנגלית לעברית: בן-ציון פורת, 2011

תיקונים לפי הגרמנית: מרים פטרי, 2024

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

הרצאה מספר 2

דורנאך, 9 בדצמבר 1916

ההתלהבות של חוסר תשומת לב וההתלהבות של תשומת לב. תפקידן של האחוות הסודיות. אלכסנדר השלישי  של רוסיה. ה.פ.בלבצקי. מוריץ בנדיקט. העם הבריטי והעמים הסלאביים. מה שנקרא הצוואה של פטר הגדול. ההקבלה בין בריטניה לרומא הקדומה. פאן-סלאביזם. הנפילה הצפויה של אוסטריה.

*****************************************

היום אני רוצה להוסיף מספר הערות למה שהתחלתי להגיד בהרצאה האחרונה. מאחר שידידינו ביקשו זאת, אשתדל היום ומחר להעמיק בנושא הזה. אך כדי להבין זה את זה וכדי למנוע אי הבנה בינינו, לפני שאוכל להאיר את הנושא יותר מההיבט הרוחני, כפי שאני מתכוון לעשות כעת, אני חייב להבהיר כמה דברים כהקדמה. כי אם אנחנו לא מסוגלים לקחת בחשבון נסיבות מסוימות אשר קיימות כעת במישור הפיזי, ולהתבונן גם בזמנים שבהם הוכנו הנסיבות האלו, אז אנו לא יכולים להיכנס להיבטים האוקולטיים העמוקים יותר. אתם יודעים שלא מדובר בלקחת צד זה או אחר, וזאת לא שאלה של סימפטיה ואנטיפטיה, אלא חייבים להסביר תנאים ומצבים מסוימים כדי להבין את הזמנים הקשים הנוכחיים. לכן, אתן היום כהקדמה מספר הסברים נוספים, ככל שהזמן יאפשר זאת.

ראשית כל, יש להבין בצורה ברורה שכל מה שמתרחש באופן חיצוני במישור הפיזי תלוי בכוחות ובעוצמות הרוחיים המונחים בבסיס הדברים. אך לא קל להכיר את טבעה המדויק והקונקרטי של פעולת הכוחות הרוחיים האלה. במקומות מסוימים במישור הפיזי, אפשר לומר שעולם הרוח חודר בצורה ברורה יותר מאשר במקומות אחרים. ציינתי כאן לא פעם שקיימים מעין קווים המחברים, דרך קשרים מגוונים ביותר, בין העולם החיצוני לאחוות האוקולטיות, ובין האחוות האוקולטיות אל עולם הרוח. כדי להבין זאת נכון, עלינו לדעת שבכל מקום שבו בני אדם עובדים בעזרת כוחות רוחיים פעילים, בין אם הם עושים זאת מתוך כוונה טובה או מתוך כוונה רעה, יש לקחת בחשבון פרקי זמן ממושכים; ושחשוב מאוד להתבונן בתנאים ובנסיבות של המישור הפיזי ולהשתמש בהם בקור רוח מסוים. הדבר הכרחי במיוחד כאשר רוצים לנצל את הזרמים הרוחיים הקיימים כדי להשיג דבר זה או אחר. במהלך התיאור שלי אתם בוודאי תראו האם שואפים לדבר מסוים או משיגים אותו מתוך כוונה טובה או רעה. אחת התכונות המאפיינות את אלו המשתמשים בכוחות רוחיים היא שלעיתים קרובות מאד – אני אומר לעיתים קרובות, אך לא תמיד – יש להם סיבות לא לרצות להופיע בעצמם על קדמת הבמה במישור הפיזי, אלא להעדיף להשתמש במתווכים שדרכם ניתן להגשים תוכניות מסוימות. הצבעתי כבר מספר פעמים על כך שבמובן מסוים אנשים אינם שמים לב; הם אינם רוצים להסתכל. הנקודה היא שהדברים האלה לעיתים קרובות צריכים לקרות כך שאחרים לא ישימו לב אליהם. ראינו דרך כל מיני הסתכלויות שבמידה מסוימת אנשים אינם נוטים לשים לב לדברים, ולא אוהבים להסתכל על מה שקורה. רבים מנצלים זאת כשהם משתמשים בקשרים אוקולטיים מסוימים כדי לפעול בעולם. כל מי שמתבונן בעולם בעין חופשיה ופקוחה, בצורה שונה מהדרך הרגילה שבה אנשים רואים את העולם, יודע שישנם אנשים שיכולים להיות מושפעים מאלו שרוצים להשתמש באמצעים כאלה. אם מישהו מתכוון להשפיע על אנשים, ואולי לא פועל באופן מוסרי בתור אוקולטיסט, הוא יכול בהחלט לנצל השפעות כאלה.

ניקח דוגמה לכך, כי אני רוצה להתקדם באופן יסודי. תראו מייד שהדרך היסודית הזאת תוביל אותנו מההתחלה להבנה של משהו עמוק. בשנת 1889 הרוזן ריכרד פון פפייל,[1] שהתגורר בסנט פטרסבורג והיה ער למה שקורה סביבו, כתב את השורות הבאות על הצאר ששלט אז ברוסיה.

"הרושם הכללי שקיבלתי מהצאר אלכסנדר השלישי היה כמו שחשדתי כבר זמן רב: שהאנשים סביבו דאגו בכוונה לכך שהוא יישאר במצב של חשדנות וחוסר אמון עמוק כלפי גרמניה. חשדנות זו השתרשה בו כל כך עמוק, שקשה היה אפילו לחשוב שתהיה אפשרות לשנות אותה. הוא היה משוכנע באופן מוצדק באהבתו העמוקה לשלום, אך הוא האמין גם בכל יועציו ובאנשים אחרים בעלי השפעה ברוסיה, אשר רבים מהם לא שאפו לשלום באותה מידה כמוהו."

כלומר, יש כאן אדם בעמדה הגבוהה ביותר, אשר יש לתאר אותו כך: הוא נתון להשפעה מצד אלה שרוצים להשפיע עליו, אך אינם רוצים להיחשף או לבוא לקדמת הבמה. נניח שמישהו יודע על קשרים מסוימים שהם תוצאה מהאימפולס של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, ורוצה להשתמש בהם למטרותיו או למטרותיה של קבוצה כלשהי – מה אדם כזה עושה? הוא מנסה להתקרב לאישיות כזאת, כאשר הוא יוצר את הרושם שאין דבר יותר רחוק מדעתו מהשאיפה לצבור השפעה. הוא באמת משיג את ההשפעה הרצויה כך שאף אחד לא שם לב לכך שהוא רוצה להשיג השפעה. כל מה שעליו לעשות הוא לעצב את משפטיו בצורה מסוימת, להשתמש במשפטים, במילים ובביטויים מסוימים, ובאמצעים אחרים שאני לא רוצה לתאר, כדי להוביל מישהו אחר בכיוון הרצוי. מכיוון שלרוב אנשים לא שמים לב מספיק לדברים, ולכן יש להם נטייה לחשוב טוב על אנשים מסוימים, הם פשוט יגיעו למסקנה שהצאר באמת אוהב ורוצה שלום, אך הוא גם מאמין לכל יועציו ולאנשים בעלי השפעה אחרים!

אתם תראו באיזו קלות אפשר להשיג בהקשר רחב ביותר משהו דומה למה שתיארתי במקרה נוסף, זה של בלבצקי.[2] אחרי שלמהטמה הידוע בכינוי ק.ה (K.H.) הייתה השפעה חיובית על בלבצקי במשך זמן מה, הוא הוחלף, בעזרת כל מיני מזימות, במישהו אחר שהיה מרגל מטעם חברה מסוימת. הוא נמלט מאחוות אוקולטיות מסוימות שבהן עבר חניכה בדרגות גבוהות, ולכן התאפשר לו להישאר ברקע בתור מהטמה ולהשיג, באמצעות בלבצקי, דברים שהוא רצה להשיג.

כשאני מציין את הדברים הבסיסיים האלה, אני רק רוצה להצביע על הדברים שעלינו לשים לב אליהם אם אנו רוצים לגבש דעה; כי האופן שבו נכתבת ההיסטוריה לעיתים קרובות מטעה את העולם. למעשה, כתיבת ההיסטוריה קשורה למשהו הרבה יותר עמוק. רק בקצה החיצוני ביותר של הקיום הפיזי, ב'מאיה' הקיצונית ביותר, אפשר אולי לומר: אם פרופסור זה או אחר הוא היסטוריון מוכשר ובקי בשיטות ההיסטוריות, הוא יודע כיצד לתאר את הדברים הנכונים באופן היסטורי. אך זה לא חייב להיות נכון. אם היסטוריון יודע או לא יודע כיצד לתאר את הדברים הנכונים, תלוי בקארמה – האם הקארמה מובילה אותו לאפשרות ללמוד לדעת את הדברים הנכונים או לא. הכל תלוי בזה. כי לעיתים קרובות הדבר הנכון אינו מתגלה במה שהאדם מוצא כשהוא מסתכל באופן מקרי לכאן ולשם, אלא הוא מתגלה רק למי שיודע להתבונן במקומות הנכונים. או במילים אחרות, הוא מתגלה למי שהקארמה שלו מובילה אותו לראות את הדבר הנכון ברגע הנכון, כאשר משהו משמעותי בא לידי ביטוי בתופעה אחת ויחידה. כי לעיתים קרובות, תופעה אחת מבטאת משהו הזורה אור על עשרות שנים, מאירה פתאום, כמו מכת ברק, את מה שקורה באמת. כהכנה למה שיהיה חשוב במיוחד כשנעבור להתבוננות בהיבטים רוחניים יותר, אני רוצה כעת לספר לכם סיפור קטן.

בווינה היה רופא[3] אשר בשנות ה-80 [של המאה ה-19] עסק בפסיכולוגיה אנליטית, בפסיכואנליזה, בגבולות של מה שמוצדק בתחום – ולא במידה המוגזמת שהפכה מאז להיות פופולרית דרך התיאוריה הפרוידיאנית. למעשה, הוא עדיין חי בווינה, אך כיום הוא פחות עוסק בדברים האלה. הוא זכה למספר הצלחות גדולות עם הפסיכואנליזה שלו, כי הייתה לו היכולת להוציא מאנשים כל מיני דברים באמצעות שיטת התשאול שלו. בשנת 1886 הגיע אל הרופא אדם שעשה רושם שיש הרבה בנפשו. הרופא החל לטפל בו, קודם כול עקב התלונה שהוא סובל מחרדה. בשביל רופא שיודע כיצד לגלות כל מיני דברים על הנפש, זו הייתה כמו מתנה מהשמיים, מקרה מעניין ביותר. הרופא גילה שהמטופל שלו מעורב במגוון רחב של תנועות פוליטיות, שהוא יכול, כמו שאומרים, לדחוף את האף לכל מקום ושיש לו יד בכל מיני עניינים. הוא גילה גם שהמטופל שלו כתב מאמרים לכתבי עת מסוימים ושלמאמרים האלה הייתה השפעה רבה על השליט של ארצו.

המטופל, ששמו היה ווידארביץ' ,(Voidarevich) היה צאצא של משפחת וויוודים (voivodes) לשעבר מהרצגובינה. הוא סיפר הרבה מאד דברים. בין השאר, הוא ידע בדיוק כיצד עבדו החוטים הפנימיים ברשת שאותה ארגה רוסיה בהרצגובינה ובבוסניה בשנות ה-70 [של המאה ה-19], לפני תחילת המלחמה בין רוסיה לטורקיה. בתנאים רגילים, אנשים כאלה בדרך כלל אינם מגלים סודות כאלה; אך תחת ידיו של רופא פסיכואנליטיקן, יוצאים לאור דברים רבים שאחרת היו נשארים כמוסים. אחרי מספר טיפולים, התברר שהוא היה מעורב גם כאשר בסוף שנות ה-70, לפני הכרזת המלחמה, המלך מילן[4] והמלך ניקיטה[5] התנגדו לטורקיה, והתארגנה התקוממות בבוסניה והרצגובינה. רוסיה הייתה זו שסיפקה לניקיטה ולמילן את המניע להכרזת המלחמה על טורקיה. אך כלפי חוץ, נאמר שעמי הבלקן התקוממו בגלל היחס הגרוע שקיבלו מטורקיה. אין להכחיש זאת, יכול מאוד להיות שהיחס הגרוע היה אכן קיים. אני רק מציג את הקשרים, ויש להבין שלעיתים קרובות הסיבות נמצאות יותר ברקע ונבנות בצורה מלאכותית.

עוד משהו שהרופא גילה מדבריו של ווידארביץ’ גרם לו לגשת לגורם בעל סמכות במדינתו באותו זמן; כי גם אם המטופל שלו דיבר בחלקי משפטים, הרופא, שהיה אדם חכם, הצליח להסיק מהם דברים רבים. הוא למד מווידארביץ’ שהשגריר הרוסי נמצא בווינה ושהוא בדרכו לסנט פטרסבורג, ולא לקונסטנטינופול, כפי שדווח בעיתונים. יתר על כן, הוא הבין ששר החוץ הרוסי[6] נמצא בביתו ולא יצא למעיינות מרפא בבוהמיה, כמו שנאמר בעיתונים. שני הדברים האלה עשו רושם חזק על הרופא: שהשגריר הרוסי בקונסטנטינופול בדרכו לסנט פטרסבורג דרך וינה, וששר החוץ הרוסי לא נסע למרחצאות בבוהמיה, אלא מחכה בסנט פטרסבורג לקבל שם את פני השגריר, וגם שהעיתונים אמרו משהו שונה לחלוטין. עבר לו אז בראש כמו ברק הרעיון – אלה הן אינטואיציות מעורפלות אינסטינקטיביות – שכל זה קשור לעובדה שבבולגריה עומדים להדיח את אלכסנדר פון בטנברג.[7] כל זה נראה חשוד מאד לרופא, והוא דיווח על כך לרשויות המתאימות. אך אותן רשויות ידעו רק שהשגריר הרוסי נוסע לסנט פטרסבורג בעניין אישי, כמו שאומרים, והסבר זה סיפק אותן, כפי שקורה לעיתים קרובות, כי גם הרשויות הרלבנטיות נגועות לפעמים באותו דחף לחוסר תשומת לב שאותו כבר הזכרתי, ובכלל לא מעוניינות לבדוק את הדברים לעומק. שבוע לאחר מכן, בטנברג נאלץ לוותר על כיסאו.

אתם רואים, זהו אירוע לגמרי חסר משמעות מנקודת מבטו של היסטוריון, אך הוא אירוע המטיל אור על הדברים במובן העמוק ביותר. אם הרופא לא היה מצליח "במקרה", כמו שאומרים, להוציא את הדברים האלה מווידארביץ’ דרך פסיכואנליזה, הם לא היו מתגלים לעולם. קורי הקארמה נעים בדרכים מיוחדות. אנחנו יודעים מהפסיכואנליזה שוויידארביץ’ – שגילה עוד דברים רבים באותו כיוון – היה נועד להפוך לווייווד[8] בעצמו, אם כל הסיפור היה מתקדם כמתוכנן עבור הצאצאים של הוויוודים העתיקים בבוסניה והרצגובינה. הודות להבזק של אור שירד על העניין, אנו יודעים כיצד החוטים הובילו ממזרח רוסיה להרצגובינה ולבוסניה, ואנחנו יכולים לשמוע ממקור ראשון את הסיפור שמאוחר יותר שיחק תפקיד חשוב. כי וויידארביץ’ היה מעורב בכל העניין מלכתחילה בשירות רוסיה.

העניין הוא להשיג מטרות מסוימות, לא בדיוק דרך כישוף, אלא דרך שימוש במצבים ובתנאים של המישור הפיזי בצורה שתשרת את אותן מטרות. וויידארביץ’ נכשל ולא שירת את מטרתו כמתוכנן רק מפני שסבל מחרדה; הרבה מאד הוחדר לתוכו והוא נועד להשיג דברים רבים. יש לכם כאן דוגמה מעולה לאופן שבו פועלים בעולם, ובו זמנית מוחקים באופן מודע את העקבות של הפעולה. זה ייתן לכם מושג על העובדה שלא כל כך קל לשפוט את אירועי העולם כמו שאנשים מדמיינים בדרך כלל. אלו שרוצים לפעול באופן שיטתי מאחורי הקלעים של ההיסטוריה העולמית יודעים היטב כיצד למשוך בחוטים כאלה, ויש להם מספיק קור-רוח כדי לנצל אותם באופן שמתאים למטרותיהם. יש דברים רבים שניתן לנצל בהקשר זה. רק הצימאון לידע והרצון ללמוד יכולים להובילנו לראות את הדברים של העולם בצורה ברורה.

כדי להבין מה שרבים מידידינו כאן חותרים להבין, עלינו לבחון מה הם הדברים שניתן להשתמש בהם ולנצל אותם. נתבונן באופן שבו הזרמים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית פועלים דרך מאמצים ועובדות מסוימים של הזמן הנוכחי במובן הרחב, מאמצים ועובדות שניתן לקלוט באופן חיצוני. קודם כול, במזרח אירופה יש לנו את הרוסים, שעליהם אמרתי ביום שני האחרון שבמובן מסוים כל אירופה אימצה אותם אל ליבה. כפי שאמרתי פעמים רבות, בעם הרוסי, וגם בעמים הסלאביים האחרים, חי אלמנט לאומי של העתיד. כי ברוח הלאום של העמים הסלאביים חי משהו שיספק בעתיד את החומר לזרם הרוחי של התקופה הפוסט-אטלנטית השישית.

במרכיב הסלאבי הזה יש לנו ראשית את העם הרוסי כשלעצמו, ובנוסף כל אותם סלאבים שמובדלים מהרוסים, אך עדיין חשים את עצמם, בתור סלאבים, קשורים במידה מסוימת לסלאבים הרוסים. מקשר זה צומח או צמח מה שנקרא בימינו פאן-סלאביזם, התחושה של השתייכות משותפת ברוח ובנפש, בחיים הפוליטיים ובחיי התרבות בקרב כל הסלאבים. עד כמה שדברים כאלה חיים בתוך נפש העם, זה משהו נכון ומוצדק לחלוטין גם במשמעות הגבוהה יותר של האבולוציה האנושית – למרות שכיום נעשה הרבה שימוש לרעה במילה "פאן". אלה שמבינים את המצב יכולים לקרוא "פאן-סלאביזם" לקהילה הרוחנית שמרטיטה את הנפשות הסלאביות באופן שזה עתה תיארתי. אך לדבר על פאן-גרמניזם, בין אם זה קורה בתוך או מחוץ לגרמניה, זה שטויות, יותר מאשר שטות, כי אי אפשר לאלץ כל דבר שיתאים לאותה התבנית. אם משהו אינו קיים, אי אפשר לדבר עליו. אולי ניתן להציג זאת כתיאוריה, והיא יכולה אפילו להעסיק באופן כפייתי את דעתם של אנשים מסוימים. אך יש הבדל גדול בין הדברים האלה לבין המציאות המרטיטה את הנפשות הסלאביות ומופיעה בצורה שונה בכל אחד מהעמים הסלאביים השונים.

העובדה שבמזרח אירופה אנו פוגשים אלמנט אתני מובדל מוכרת לכל מי שלמד להכיר ברצינות ידע אוקולטי מסוים מאז המאה ה-19. האוקולטיסט יודע, וידע תמיד, שהמרכיב הסלאבי מכיל את האלמנט של הלאומיות העתידית. אם האוקולטיסטים ששייכים לחברה התיאוסופית טענו משהו אחר, לדוגמה: שהמרכיב העתידי לתת-הגזע השישי נמצא אצל האמריקאים, זה רק מוכיח שהאנשים האלה לא היו או אינם אוקולטיסטים, או שהם רוצים להשיג משהו אחר ממה שניתן להשיג על פי העובדות. אנחנו חייבים להתחשב בעובדה שבמזרח ישנו מרכיב או אלמנט הנושא בקרבו עתיד מסוים, אלמנט שבא כאילו מתוך הדם, אלמנט שכיום הוא עדיין נאיבי לעיתים קרובות, ולא מכיר את עצמו, אך מכיל באורח נבואי ואינסטינקטיבי את מה שיום אחד יתפתח ממנו. זה נוכח לעיתים קרובות בחלומות.

כפי שיודע כל אוקולטיסט – הכוונה היא לא במובן חיצוני, אלא כעובדה תרבותית – המרכיב הפולני הבולט כמתקדם ביותר מבחינה תרבותית, כי הוא אלמנט שיש לו את הבסיס האיתן ביותר גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה דתית. הוא שונה מכל שאר האומות הסלאביות בכך שיש לו חיי רוח ותרבות אחידים, מושרשים עמוק, מלאי חיות ועוצמתיים במידה יוצאת מן הכלל. היום אני מדבר על כך רק בקווים כלליים, אבל אולי נדבר על דברים אלה בצורה מפורטת יותר בהמשך.

כעת, נציב בפני נפשנו את מה שתיארתי זה עתה. מול מה שתיארתי, קיימת תמונה נגדית, שמשמעותה העמוקה ידועה היטב לאוקולטיסטים: חיי הרוח והתרבות של הבריטים. אני מתכוון לאותם חיי רוח שמתגלים בעולם דרך המוסדות הבריטיים, דרך החיים של העם הבריטי. לאלמנט הזה יש, מעל לכל, אופי פוליטי חזק – הוא בעל נטייה פוליטית בולטת ביותר. אחת התוצאות של עובדה זו היא שמתוך אלמנט זה נולדה החשיבה הפוליטית שכל כך נערצת בשאר העולם, החשיבה הפוליטית שמבחינה מסוימת היא המתקדמת והחופשית ביותר. אנשים שאלו רעיונות מהחשיבה הבריטית בכל שאר העולם, בכל מקום שבו הם רצו להקים מוסדות פוליטיים שיוכלו לשכון בהם החירות – החירות במובן שבו התחלנו להבין את המושג מאז סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 הייתה יותר עניין של רגש, של אימפולס נלהב, אך המחשבות שהיא הכילה באו מהחשיבה הבריטית. האופן שבו נוצרים מושגים פוליטיים, האופן שבו נבנים גופים פוליטיים, האופן שבו הרצון של בני האדם מכוון בתוך ארגונים פוליטיים, חופשיים ככל האפשר, כדי שהרצון הזה יוכל לפעול מכל הצדדים – כל זה בא לידי ביטוי בחשיבה הפוליטית הבריטית בהתאם לנטיותיה המקוריות. לכן כל כך הרבה מדינות חדשות במאה ה-19 חיקו את המוסדות הבריטיים. במקומות רבים היו ניסיונות לאמץ את דרך החיים הבריטית כולל את השיטה הפרלמנטרית ואת המוסדות הפרלמנטריים, כי בהקשר הזה החשיבה הבריטית משמשת כמורה של הזמנים המודרניים.

במהלך המאה ה-19, בואו נאמר עד לעשורים האחרונים של המאה ה-19, החשיבה הפוליטית הזאת באה לידי ביטוי באנגליה בכמה פוליטיקאים חשובים ביותר, אשר עיצבו את מחשבותיהם לגמרי ברוח החשיבה הזו. דבר אחד במיוחד נהיה ברור: אפשר להציל את העולם עם החשיבה הפוליטית הזאת אם אנשים יתמסרו לה לגמרי, ולא ירשו לשום דבר אחר, חוץ מהחשיבה הזאת, להשפיע ולבוא לידי ביטוי במוסדות החיצוניים של ארגונים שונים. לכן, הפוליטיקאים שעלולים להיות חד-צדדיים במידה מסוימת, אך הם מעצבים את מחשבותיהם אך ורק לפי חשיבה פוליטית זו, ומנסים לפעול בהתאם לה, מופיעים כאישיויות בולטות במיוחד וגם מוסריות לחלוטין. אני מזכיר לכם את קובדן (Cobden),[9] ברייט (Bright)[10] ואחרים, שלא לדבר על אישים עוד יותר גדולים שאותם אנו תמיד מזכירים כאן; כי בתחום הזה אנשים יכולים בקלות לתעות בדרך ברגע שהם מגיעים לעמדה חשובה. לכן אני מציין כאן את אלה שלא תעו בצורה כלשהי, את אלה שחשובים באמת במובן שאני מתכוון אליו כרגע. אך יכולתי להזכיר עוד שמות רבים. התופעה שאותה תיארתי כרגע הייתה באמת נוכחת כאימפולס עד לשנות ה-90 של המאה ה-19, ובמובן מסוים, היא תמונת הנגד של מה שתיארתי קודם כמשהו שטבוע בעם הסלאבי. כי במידה רבה מאד, הדרך הזאת לעצב מחשבות פוליטיות שייכת במהותה לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. לשם היא שייכת, ושם יש לפתח אותה. האנשים שאותם הזכרתי תפסו זאת בצורה הנכונה. מצד אחד, יש לנו משהו שעולה ומתגלה דרך תבונה, שכל, ומוסריות פוליטית, ומצד שני יש משהו מושרש עמוק, לא רק בנפשות, אלא גם בדם כאלמנט לאומי עתידי.

אני מדגיש שמה שאני מתאר איננו רק הידע שלי; האנשים העוסקים בדברים אלה ראו זאת במהלך כל המאה ה-19 בדיוק כמו שתיארתי. באותן האחוות המערביות שסיפרתי לכם עליהן, היה חי ידע מדויק אודות הדברים האלה ועל החיבור ביניהם לבין הזרם של האבולוציה בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית ובמעבר לתקופה הפוסט-אטלנטית השישית. באינדיבידואלים מסוימים היה הרצון – עוד נראה באיזה מידה זה היה לכיוון טוב או רע – להשתמש בכוחות הקשורים לכך. כי אלו הם אכן כוחות ממשיים הקיימים במציאות: מצד אחד הכישרון לחשיבה כזו, ומצד שני האלמנט הלאומי לעתיד.

אם מישהו רוצה להשתמש בדברים האלה, הוא יכול. כמובן שלא מדובר רק בזרמים שאותם תיארתי, כי אלה זרמים שקיימים לצד זרמים אחרים, ויש להצביע בהדרגה גם על הזרמים האחרים האלה. אפשר לומר שבעולם קיימים דרכים ואמצעים לבצע סוגסטיות בקנה מידה רחב.[11] אם אתה רוצה להפעיל סוגסטיה בקנה מידה רחב, עליך להציב בעולם משהו שעושה רושם רב. כשם שאפשר להפעיל סוגסטיה על אדם אחד, כמו שתיארתי, ניתן לעשות זאת גם על קבוצות שלמות, אם אתה משתמש באמצעים הנכונים, ובמיוחד אם אתה יודע מה מאחד באופן ספציפי וקונקרטי בין האנשים בקבוצות האלה. אתה יכול להפנות את הכוח הנמצא באדם האינדיבידואלי לכיוון מסוים. ואז הוא יכול להיות משוכנע לחלוטין באהבתו העמוקה לשלום, אך מה שהוא עושה בפועל מושפע מהסוגסטיה המופעלת עליו מצד מסוים, יהיה הבדל מוחלט בין האדם לעשייה שלו. אם יש לך את הידע הנכון, אתה יכול לעשות את אותו הדבר עם קבוצות שלמות; עליך רק לבחור את האמצעים המתאימים. עליך לדחוף כוח שחי אך אין לו כיוון מוגדר, כמו הכוח שחי בעמים סלאביים מסוימים, לכיוון מסוים, באמצעות סוגסטיה בקנה מידה רחב.

ישנה סוגסטיה כזו בקנה מידה גדול, אשר פעלה, עדיין פועלת ותמשיך לפעול באופן מפליא: מה שידוע בשם "הצוואה של פטר הגדול".[12] אתם מכירים את ההיסטוריה של פטר הגדול; אתם יודעים כמה הוא התאמץ להחדיר חיים מערביים לתוך רוסיה. אינני צריך לתאר זאת כי אתם יכולים לקרוא על כך בכל אנציקלופדיה. אינני מתכוון לעסוק כאן בהיסטוריה חיצונית, וגם לא לפתח סימפטיה בכיוון זה או אחר; אצביע רק על עובדות מסוימות, בהתחלה בצורה בסיסית ביותר. הרבה ממה שנאמר על פטר הגדול הוא אמת, אבל אין זאת האמת שהוא חיבר את הצוואה. הצוואה היא זיוף; היא לא נבעה מפטר הגדול, אלא הופיעה בנקודה מסוימת, בדרך שבה דברים כאלה מופיעים, מתוך כל מיני מהלכים שהתרחשו מתחת לפני השטח. היא הושלכה אל תוך האבולוציה האנושית; לפתע היא הייתה שם. אין לה קשר כלשהו עם פטר הגדול, אלא היא קשורה מאד עם זרמים תת-קרקעיים. היא משכנעת מאד, כי היא מצדיקה את רוסיה – אני אומר רוסיה, לא העם הסלאבי – ואת עתידה בצורה כזו שרוסיה חייבת להרחיב את גבולותיה מעבר למדינות הבלקניות וקונסטנטינופול, מעבר לדרדנלים וכו'. כל זה כלול בצוואה של פטר הגדול. קל מאוד להיות מושפע מהצוואה ולהגיד לעצמך: זאת לא שטות של חובבנים, אלא משהו שניתן לעולם כיצירה גאונית! לפעמים, אני עדיין נזכר ברושם שהיא עשתה במהלך קורס שהיה עלי ללמד,[13] כאשר קראנו אותה בעיון עם הסטודנטים כדי להראות את המשמעות של כל פסקה ואת השפעתה על ההתפתחות התרבותית של אירופה.

אם רוצים לפעול בדרך כמו זאת, יש לוודא תמיד שלא מעוררים רק זרם אחד, אלא נותנים לזרם אחד להצטלב עם זרם אחר, כך שבאופן מסוים הם ישפיעו זה על זה. לא משיגים הרבה אם מתקדמים ישר עם זרם אחד. אתה לפעמים חייב להיות מסוגל להאיר את הזרם מן הצד, כך שדברים מסוימים יתבלבלו, עקבות מסוימות ייטשטשו, ודברים מסוימים ייאבדו בסבך הבלתי חדיר. זה חשוב מאד. זו הסיבה לכך שזרמים אוקולטיים מסוימים ששמו לעצמם מטרה כזו או אחרת, לפעמים מציבים בפני עצמם משימות הפוכות לגמרי. המשימות המנוגדות האלה פועלות כך שכל העקבות מיטשטשות. יכולתי להצביע על מקום באירופה שבו, בנקודת זמן מסוימת, כאשר היה מדובר במשהו חשוב, הייתה השפעה גדולה למה שנקרא "הבונים החופשיים" (Freemasons), או למה שנקרא אחוות סודיות. כלומר, אנשים מסוימים פעלו תחת ההשפעה הסוגסטיבית של אחוות הבונים החופשיים, אשר מאחוריה עמד רקע אוקולטי. ואז בנקודה מסוימת עלה הצורך להעלים את העקבות. לכן הופנתה השפעה ישועית מסוימת אל אותה נקודה, כך שההשפעות של הבונים החופשיים ומסדר הישועים נפגשו; כי קיימות דרגות של סמכות גבוהות יותר, שהם בונים חופשיים באותה מידה כמו שהם ישועים, "אימפריות" שביכולתן להשתמש גם בבונים החופשיים וגם בישועים ככלי, ומשיגים את מטרותיהן דרך האינטראקציה של השניים. אל תאמינו שאין בעולם אנשים שהם בו בזמן גם ישועים וגם בונים חופשיים. הם כבר עברו את השלב של פעולה בכיוון אחד בלבד. הם יודעים כיצד לגשת למצב מצדדים שונים כדי לדחוף עניינים בכיוון מסוים. אני אומר זאת כדי להצביע על קשרים מסוימים בצורה פשוטה, בסיסית.

נחזור שוב לפטר הגדול. הצאר פטר הגדול החדיר תרבות מערבית לרוסיה. נפשות סלאביות אמיתיות רבות נושאות שנאה עמוקה לכל מה שפטר הביא לרוסיה כאלמנט מערבי; יש להן אנטיפטיה עמוקה כלפי זה. האנטיפטיה הזאת התגברה במיוחד במשך המלחמה הזאת, אך היא הייתה תמיד נוכחת. מצד שני, ישנה הצוואה של פטר הגדול, שאיננה באמת שלו, אך הופיעה איכשהו. יש ביכולתה של צוואה זו להשתמש בו-זמנית לא רק באדם אחד, אלא בכל ההקשר הסלאבי, יש ביכולתה להפעיל סוגסטיה רבת עוצמה על המונים של בני אדם, על אותן מסות אשר בכולן חיה האנטיפטיה כלפי המערב, המערב שאותו מסמל עבורם השם פטר הגדול. יש כאן, בצורה שהייתי מתאר אותה כגאונית מבחינה היסטורית, שני דברים באותה העת: סימפטיה כלפי הצוואה של פטר הגדול ואנטיפטיה כלפי כל דבר מערבי. שני הדברים פועלים ביחד יפה מאוד; הם פועלים ביחד כך שהערבוב או הבלבול הזה יכול להיות יעיל ביותר. זהו צד אחר של הזרם הזה במזרח. אראה מאוחר יותר כיצד, לאחר שנים של הכנה של זרם כזה, אפשר לעשות בו שימוש החל מרגע מסוים ואילך. כלומר, יש לך זרם אחד שנתת שיזרמו לתוכו שני זרמים מן הצד. כפי שאמרתי בהתחלה, נלקח בחשבון שזמני ההכנה הם ארוכים. ברגע שכיוונת זרם כזה כך שנוצר ממנו משהו, אז ניתן להשתמש בו.

אך ישנה דרך נוספת שאפשר להתבונן בה. אני רוצה להראות לכם זרם אחר שנע במערב במקביל לזרם שהוביל לדרך החשיבה הפוליטית שהיא במובן מסוים הבוגרת ביותר בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. הזרם האחר הזה נשאר יותר נסתר, וחשף רק מפעם לפעם את בסיסו האוקולטי, שהשתלב בסתר לתוך כל מיני פעילויות גלויות, פומביות. כאן עלי להצביע פעם נוספת על אחווֹת סודיות מסוימות במערב, אשר מאפיינת אותן בעיקר העובדה שיש להן ידע מדויק על המצבים שזה עתה תיארתי, והן מלמדות את התלמידים על התקופות הפוסט-אטלנטיות החמישית והשישית, ועל סוגי הכוחות הפועלים שם: איך אחד פועל כאלמנט של חוכמה, והשני כאלמנט לאומי. בו זמנית, הן מראות לתלמידים כיצד אפשר להשתמש בדברים כאלה למטרה זאת או אחרת.

בזרמים האוקולטיים האלה אשר באים לידי ביטוי, כאמור, דרך האחוות הסודיות, אחת הדוקטרינות הבסיסיות היא שעבור התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, העמים דוברי האנגלית הם מה שהרומאים היו עבור התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. זאת דוקטרינה בסיסית בקרב האחוות האוקולטיות האלה, והן אומרות שבכל מצב, יש להביא בחשבון ראשית כל את האלמנט הלטיני. אלמנט זה מתבטא בתרבויות ובעמים הלטיניים השונים – אינני אומר זאת בעצמי, אלא רק חוזר על מה שמלמדים מתמיד באחוות – ונועד לשקוע יותר ויותר במטריאליזם של המדע, במטריאליזם של החיים ובמטריאליזם של הדת. זו לא סיבה לדאגה, כי לבסוף הוא יתנוון ויתפורר. באחוות אלה נאמר שיש להפנות את תשומת הלב לעובדה שמה שנקרא הגזע הלטיני נמצא בתהליך של התפרקות כללית, שהוא אלמנט ההולך ונעלם; המשימה היא לוודא שמה שנקרא הגזע הלטיני יתפרק, לארגן ולעשות כל דבר בדרך כזאת שהאלמנט הלטיני ייעלם.

ההשקפה הזאת מרחיקה לכת עד כדי כך שאפילו אומרים שיש לספוג לתוך כל האימפולסים הפוליטיים, וגם לכל האימפולסים האוקולטיים והדתיים את אותם הכוחות שדוחפים את האלמנט הלטיני במדרון החלקלק למטה. כמובן, אין להראות את מה שרוצים כלפי חוץ; אך חייבים לתמוך בכל דבר שעוזר לרוקן את העולם מהאלמנט הלטיני. אומרים שהמשימה המוטלת על התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית לפני שהיא תגיע לסיומה היא להגיע לנקודה שבה כל דבר במערב יהיה חדור בתרבות שאמורה לצמוח מתוך העמים דוברי האנגלית, בדיוק כשם שבסוף התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית הכל היה חדור בתרבות הלטינית. אני מדבר רק על מה שהיה נוכח ועדיין נמצא כדוקטרינה באחוות האוקולטיות האלה ועל מה שיכול לצאת מזה, וכבר יוצא מזה. בנוסף על כך, נאמר שם שבדיוק כשם שהאלמנט הבריטי-גרמני, כפי שהם קוראים לו, התנגד לאלמנט הרומאי-לטיני, כך האלמנט הסלאבי יתנגד לאלמנט האנגלי, כי זאת דרכו של העולם. רק שכעת מתרחש באופן מסוים סיבוב בזווית של תשעים מעלות. בעוד המרכיב הלטיני קיבל אימפולס מהצפון, כעת האימפולס הוא מהמזרח למערב.

יש להבין שדברים כאלה זורמים לתוך הרבה ממה שמתפרסם בציבור, הרבה ממה שמופיע בדפוס, ומחלחל בדרך כלשהי לתוך החברה האנושית. יש דרכים ואמצעים לגרום להם לזרום כך שאנשים לא מזהים את מה שתיארתי. כי רק דמיינו לעצמכם שזה היה נודע בחוגים מסוימים – כמובן, זה לא יכול לעלות על הדעת! הדברים נאמרים באופן שונה; מה שחשוב הוא שיוכלו להפעיל השפעה סוגסטיבית. אתה יכול לעשות דבר ולומר דבר אחר, אתה יכול לומר משהו ולעשות דבר אחר, ולעיתים קרובות אתה יכול לעשות משהו שנראה ההיפך ממה שאמור לקרות או ההיפך ממה שאתה עושה באמת. 

אתם יכולים לראות את מה שתיארתי כאן בקווים כלליים כמעין אטמוספירה רוחנית; כבר ברור שיש לוודא  שמדובר בסוג של אטמוספירה רוחנית. אתם יכולים לקרוא פה ושם משהו תמים לגמרי, אבל בין השורות – והמושג הזה "בין השורות" יכול להיות משהו ממשי לגמרי – אתם קוראים משהו שונה לחלוטין, אתם חווים ורואים משהו שונה לחלוטין. אנשים חיים באטמוספירה הזאת ומחשבותיהם נוצרות בהתאם. המחשבות של האנשים האינטליגנטיים ביותר לובשות לפעמים צורות מוזרות ביותר. לכן, כדי לשפוט אנשים, ואת הדרך שבה הם חושבים, לא מספיק לפתח את ההתלהבות הנאיבית של אנשים שלמעשה אינם שמים לב לדברים שדיברתי עליהם לעיתים קרובות, אלא יש לשים לב לאטמוספירה שבה חיים האנשים. כי זאת מציאות קונקרטית מאוד ולא משהו מעורפל, מופשט, שהרבה אנשים מדברים עליו וקוראים לו השפעה סביבתית. אויקן,[14] לדוגמה, מדבר על השפעת הסביבה ואומר, מצד אחד, שהסביבה יוצרת את האדם, ומצד שני, שהסביבה נוצרת על ידי בני האדם – ולא שם לב שזה בדיוק כמו לרצות למשוך את עצמך למעלה כשאתה אוחז בשערך! מנקודת מבט זו, יש להסתכל על האופן שבו האדם עומד במה שנקרא סביבה. הסביבה הזאת נובעת באופן מאוד קונקרטי מזרמים מסוימים. היא לא הדבר המעורפל, הלא מוגדר, שאנשים רבים מדמיינים לעצמם.

ניקח שוב מקרה קונקרטי. תצטרכו לסלוח לי, אבל כבר אמרתי ביום שני האחרון שלא אוכל לעשות לכם חיים קלים, כי אי אפשר להימנע מכניסה לפרטים מסוימים – ומחר תבינו את הקשר. ברצוני להקריא לכם קטעים ממכתב שאותו כתב באמצע אפריל 1914 מיטרופאנוף,[15] פרופסור להיסטוריה בסנט פטרסבורג, לגרמני שהיה המורה שלו ונשאר עימו בידידות. דמיינו לעצמכם את אותו מיטרופאנוף חי באמצע הזרמים השונים. באפריל 1914 הוא כותב מכתב הכולל את הקטעים הבאים:

"מורת-הרוח כלפי הגרמנים קיימת בנפשם ועל שפתי כולם, ונראה לי שרק לעיתים נדירות הייתה תמימות דעים כזו בדעת הקהל."

המשפט הבא מעניין במיוחד. אני מבקש מכם שתשימו לב היטב למשפט הזה, אבל לא בגלל השם שמוזכר בו; אפשר לחוש סימפטיה או אנטיפטיה כלפי האישיות הזאת. אני רק רוצה להסב את תשומת ליבכם לתוכן שחי במשפט הזה:

"אולי הטעות הפוליטית הגדולה ביותר של ביסמארק הייתה שלא רצה להיות יותר רוסי מהדיפלומטים הרוסים שמרוב חולשה וחוסר הבנה נטשו בקונגרס באופן מביש את האינטרסים של מולדתם."

איזו ציפייה מדהימה מבטא כאן מיטרופאנוף! הוא מאשים את ביסמארק על כך שלא היה יותר רוסי מהמדינאים הרוסים שהשתתפו בקונגרס בברלין! בגלל זה חייבים לשנוא את בני ארצו של ביסמארק! כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה בעניין, אבל המשפט הזה הוא בכל מקרה מקורי ביותר. ודווקא מכיוון שהפרופסור הטוב מסנט פטרסבורג מרשה לעצמו לחשוב מחשבות מהסוג הזה, הוא יכול גם לכתוב את הדברים הבאים:

"כתגובה" – נגד הברית המשולשת שקמה במרכז אירופה – "נוצרה הברית הכפולה, שמשמעותה הייתה שרוסיה התאחדה כבת-ברית עם צרפת הנקמנית, במקום להשתייך לברית המשולשת"…. "עבור רוסיה, השאלה הבלקנית איננה מלחמת מותרות או חלום הרפתקני של הסלאבופילים [אלה שאוהבים את הסלאבים]. הפיתרון של השאלה הבלקנית הוא ללא ספק צורך כלכלי ופוליטי. כל התקציב הרוסי מבוסס על יצוא; אם מאזן התשלומים הרוסי הופך להיות שלילי, האוצר של רוסיה יפשוט את הרגל, כי הוא לא יוכל לשלם את הריבית על חובותיה החיצוניים העצומים. ושני שליש מהיצוא הזה עובר דרך הנמלים הדרומיים ודרך שני המֵצַרים הטורקיים. אם היציאות האלו יהיו חסומות, היצוא הרוסי ייפסק, והתוצאות הכלכליות של מצור ימי כזה יהיו קשות לאין שיעור. המלחמה האיטלקית-טורקית האחרונה הוכיחה זאת בצורה מספיק ברורה. רק שליטה בבוספורוס ובדרדנלים יכולה לשים קץ למצב הבלתי נסבל הזה, מאחר שקיום מעצמה עולמית כמו רוסיה לא יכול להיות מותנה או תלוי במקריות או במעשים שרירותיים של מדינות אחרות. מצד שני, רוסיה אינה יכולה להישאר אדישה לגמרי כלפי גורלם של הסלאבים בחצי האי הבלקני. ראשית כל, מדינות הבלקן הקטנות מספקות חלופה למֵצַרים, ושנית, במשך מאות שנים נשפך יותר מדי דם רוסי והושקע יותר מדי זהב רוסי בגיבורים הבלקניים מכדי לעזוב עכשיו את הכול. פעולה כזאת תהווה התאבדות מוסרית ופוליטית לכל ממשלה רוסית."

קישרו זאת, בבקשה, עם כמה מהדברים שאמרתי קודם על ועדת הרווחה הסלאבית. הושקע יותר מידי זהב רוסי! מיטרופאנוף ממשיך:

"כמובן, אסור להגזים בחשיבות הרעיון של הפאן-סלאביזם, אך אין ספק שהוא חי וקיים, וההפגנות הסלאבופיליות בשנת 1913 ברחובותיהן של ערים רוסיות כה רבות, שבהן השתתפו אפילו גורמים מהאופוזיציה, מספקות הוכחה ברורה לכך."

ואז, מכתב זה מאפריל 1914 מסכם את העניין:

"שוב: הדחף לנוע דרומה הוא צורך היסטורי, פוליטי וכלכלי, וכל מדינה זרה שמתנגדת לדחף זה היא מדינת אויב מעצם עובדה זו. בינתיים, הברית המשולשת הולכת בעקביות בנתיב של מלחמה. גם באוסטריה, הדחף לנוע דרומה נחשב כצורך היסטורי, והאוסטרים צודקים מנקודת מבטם בדיוק כמו שהרוסים צודקים מנקודת המבט שלהם. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היו שלושה כיוונים שבהם המונרכיה ההבסבורגית רבת העוצמה יכלה להתפשט: כלפי איטליה, כלפי גרמניה וכלפי חצי האי הבלקני. לאחר 1866 נותרה רק האופציה האחרונה; ביסמארק שוב, הפעם ייתכן שלא בכוונה, העמיד את אוסטריה ואת רוסיה זו מול זו בקרב מכריע, ועל-ידי כניסה לברית המשולשת הוא העמיד את כוחות האימפריה הגרמנית לרשות אוסטריה. אוסטריה כמובן ניצלה זאת: בכל מקום ובכל הזדמנות, כאשר היה מדובר בבלקנים, רוסיה מצאה את אוסטריה חוסמת את דרכה. סיפוח בוסניה והרצגובינה, אשר עשה רושם עמוק על רוסיה, היה למעשה רק עמוד אחד בספר העבה של העוינות הרוסית-אוסטרית. הזעם היה כה גדול והסכנה הייתה כה ברורה ומאיימת שאפילו ממשלת רוסיה שוחרת השלום הייתה מוכנה לצאת למלחמה, למרות מצבה הכספי הרעוע."

הוא מתכוון לשנת 1908.

"אך ה”ניבלונג” ליד נהר השְׁפְּרֵה[16] הרים את אגרופו המשוריין ונופף בו באיום, ורוסיה, לא בטוחה בבנות בריתה, נאלצה להיכנע. ב-1913, מימוש האידיאל הסלאבי-רוסי נראה סוף-סוף קרוב מאוד. הטורקים הובסו, הסלאבים הדרומיים המנצחים התקדמו לסלוניקי ולקונסטנטינופול; עוד דחיפה קטנה, וזה יקרה."

המכתב הזה באמת מעניין כי הוא מצביע על מספר עניינים ראויים לציון. לדוגמה, הכותב מתרגש כולו מהדברים הבאים:

"המפעלים של אסן (Essen) שלחו את התותחים שלהם לארטילריה הטורקית; הם לא היו שווים לתותחים של קרוזו (Creuzot), אך עדיין היו בנויים היטב. והחשוב מכול, מדריכים גרמניים אימנו את צבא היבשה הטורקי"… "עכשיו כבר היה ברור לרוסים" – אפריל 1914 – "שאם הכול יישאר כפי שהוא כעת, הדרך לקונסטנטינופול עוברת דרך ברלין. וינה היא בעצם רק בעיה משנית."

אפריל 1914! במכתב נאמרים עוד כמה דברים שמראים בבירור שבראשו של הכותב היה מעין חלום על מה שאמור לקרות תוך זמן קצר. האם אותו ראש חשב על הדברים נכון, זאת שאלה אחרת; אבל אז הראש הזה – כמובן ביחד עם גופו וגפיו – יצא לבקר את המורה שלו בברלין. הם שוחחו על דברים רבים, ואני אצטט לכם כמה מהם. הפרופסור להיסטוריה אמר:

"אם לא תשאירו לנו את קונסטנטינופול, המלחמה בלתי נמנעת."

הוא חזר ואמר שוב ושוב: כמובן שהעם הגרמני נשאר המורה של העם הרוסי, מורה שנבחר על ידי אלוהים, ועלינו רק לשמור על השלום – הגרמנים חייבים רק לשמור על השלום – כדי לנצח בעזרת עליונות רוחנית, פנימית. אך אל תאמינו שאתם יכולים להביס אותנו. באחוזתי בסאראטוב יש לי בית שבו אבות אבותיי חיו במשך מאות שנים; אבל הייתי מוכן לעלות אותו באש במו ידיי לפני שארשה לחיילים גרמניים להתאכסן שם. מדוע שתהיה מלחמה? יכולנו להסתדר מצוין ביחד אם היינו מחלקים את אוסטריה בינינו – כלומר בין רוסיה לגרמניה – כך אוסטריה הגרמנית תהפוך להיות חלק מהאימפריה הגרמנית, והחלק השני של אוסטריה יהיה חלק מרוסיה!

זה היה ביוני 1914! יש דרכים רבות שבהן ניתן להראות כיצד צורות חשיבה מתפתחות בסביבה המתאימה. לאחרונה קרו הרבה דברים שיכולים לעורר תמיהה. לפעמים, מה שקורה עולה ממקומות מסוימים שבהם שולטות צורות אוטוקראטיות יותר, ובמקרים ומקומות אחרים, זה קשור יותר לתנועות עממיות. לעולם אין להכליל, כי במקום אחד זה כך ובמקום אחר זה אחרת. למשל, יכולנו לשאול: מהו הבסיס להתנהגות יוצאת הדופן, התמוהה, של מדינה כמו רומניה? אני לא מדבר על מה שנתן את הדחיפה הסופית, אלא אני רוצה להצביע על המגמה – לא כמו שאפשר למצוא אותה בדרך כלל בהסברים "היסטוריים", כי סוג ההיסטוריה שהתפתח מהמאה ה-19 למאה ה-20 לא שווה כלום. היסטוריה אמיתית חייבת לפעול באופן סימפטומטי; עליה להראות את המצבים השונים המוארים בהבזקי אור. הייתי רוצה להצביע על אחד מהבזקי האור האלה.

כל מי שמכיר את המצב יודע שכבר זמן מה הרבה דברים ברומניה הם בגדר של חידה במידה מסוימת. זה  קשור לעובדה שברחבי המזרח אנשים התבססו על הנחה מסוימות ששלטה על מספר עצום של אנשים כרעיון סוגסטיבי. אינני רוצה לאפיין זאת על סמך רשמים, אלא במקום זאת, אציין רק התבטאויות של שר הפנים של רומניה, טאקה יונסקו[17] – אני לא רוצה לומר דברים מעורפלים, לא מדויקים – לאדון בשם רדליך (Redlich). הוא אמר, ואני מצטט כמעט מילה במילה, שלדעתו המונרכיה האוסטרו-הונגרית לא תמשיך להתקיים לאחר פטירתו של פראנץ יוזף, והוא ודאי ימות בקרוב. היה אז מדובר בחלוקת המלוכה הזאת לחלקים שמהם הייתה מורכבת. זאת הייתה דעה מושרשת עמוק, ומחשבות האנשים נטו לפנות בכיוון מסוים. זאת הייתה שוב אחת הסוגסטיות הנפוצות.

במאמר שנכתב על-ידי רוסי, עלתה השאלה מה רוסיה יכולה עדיין לקבל מצרפת, ומוסבר שרוסיה למעשה כבר אינה יכולה לצפות להרבה מצרפת מבחינת התוכניות שלה עצמה, ושרוסיה תהיה בוודאי הקורבן של צרפת אם הדברים לא ישתנו. המאמר נכתב על ידי הנסיך קוטשובי (Kotschubey) ופורסם ב-26 ביוני 1914 בגיליון של כתב העת  הפריזאי (Correspondent). לא לקחתי מאמר בצורה אקראית, אלא בחרתי במאמר שאותו כתב אדם ידוע מאד, בעל שורשים עמוקים בכל מה שחי בעולם סביבו. הוא שואל גם האם זה לא היה מועיל יותר לרוסיה אילו היא לא הייתה סומכת עוד על בריתה עם צרפת, אלא הייתה מאחדת שוב כוחות עם גרמניה. הנסיך קוטשובי דן באפשרות הזאת. אבל, הוא אומר, זה לא יהיה בר-ביצוע בגלל הברית בין רוסיה לצרפת ההופכת את רוסיה לאויב הקבוע של גרמניה, שכנתה רבת העוצמה ממערב. כלומר, בחשיבה של אדם זה, המצב משתקף כך שרוסיה הופכת להיות האויבת של גרמניה כתוצאה מהלחץ של הברית עם צרפת. מצב זה משאיר לרוסיה שתי אפשרויות: או לוותר על הברית עם צרפת לטובת התפייסות והתקרבות עם גרמניה, או לזנוח את תוכניותיה להתרחב מזרחה לתוך אסיה. ואז הוא ממשיך ואומר:

"אך לא משנה אילו הפתעות מצפות לנו בעתיד, דבר אחד הוא בטוח: הברית המשולשת תהווה ברית פוליטית אמיתית רק אם צרפת תאכוף שירות צבאי של שלוש שנים ואנגליה תנהיג גיוס כללי."

יוני 1914! כך רואה אותו נסיך את הברית המשולשת[18] שנבנתה בהדרגה; כי הוא מאמין שהברית עם צרפת כבר לא תהיה מספיקה. הצרפתים יצטרכו להיות חזקים מאד, אך זה לא יהיה מספיק: גם אנגליה חייבת להנהיג גיוס כללי!

אתם מבינים, הרעיון כל כך רחב שלא היה זמן לממש אותו לפני פרוץ המלחמה; אך באנגליה הונהג בכל זאת גיוס כללי. להבנת המצב האמיתי בעולם אין זה מספיק להתבונן בדבר זה או אחר באופן שרירותי; יש לפתח את הרצון להתבונן בדברים שחשובים באמת. אדם אחד יכול להגיד משהו הרבה יותר חשוב ממאה אחרים שמדברים סתם כמו עיוור שמדבר על צבעים, שרק חוזרים על מה שהם שומעים, ומילותיהם חסרות השפעה.

ניסיתי, מצד אחד, להראות לכם כיצד נוצרת סביבה מסוימת, מוגדרת, ומצד שני, לתת לכם לפחות כמה דוגמאות המראות איך אנשים חיים בסביבות האלו, וכיצד יש להכיר את הסביבה אם רוצים להבין את המחשבות שאנשים משמיעים במקום זה או אחר. יש להבין לעומק, לפחות פעם אחת, את מה שנדרש בחיים כפי שהם מתפתחים היום: לפתח, לא את ההתלהבות של חוסר תשומת הלב, אלא את ההתלהבות של תשומת הלב.

נמשיך לדבר על דברים כאלה מחר, ומשם ננסה לחדור יותר לעומק הנושא שלנו. אנחנו זקוקים לפרטים האלה. היה נוח יותר רק לצוף על פני השטח, אך אם לא נכיר לפחות כמה מקרים אינדיבידואלים מהמציאות, לא נוכל להפנות לעולם הרוח את השאלות נכונות.

—————————————————————————–

[1]   הרוזן ריכרד פון פּפייל, 1846-1916. Count Richard von Pfeil. קצין וסופר. מחברן של תשע שנים בשירות רוסיה תחת אלכסנדר, 1907. הציטוט נלקח מאלכסנדר רדליך (Alexander Redlich), מהקונפליקט בין אוסטרו-הונגריה ורוסיה, שטוטגרט, 1915, עמוד 19. Neun Jahre in russischen Diensten unter Alexander,1907.

[2]   הלנה פטרובנה בלבצקי, 1831-1891. Helena Petrovna Blavatsky. ראה מאת רודולף שטיינר התנועה האוקולטית במאה ה-19, יצא לאור בעברית בהוצאת חירות, וסי.ג'. האריסון היקום הטרנסצנדנטלי (הוצאת רודולף שטיינר). בהרצאה מספר 1 האריסון כותב: '…. אספתי את המידע הבא: … שקוט הומי (Koot Hoomi) הוא נוכל בוגדני המועסק על-ידי הממשלה הרוסית, שבמשך זמן, הצליח להונות את מאדאם בלבצקי (Madame Blavatsky), אבל היא הצליחה בהמשך לגלות את אופיו ואישיותו האמיתיים.'  כמו-כן, בנספח להרצאה מספר 1: 'כעת אנחנו יודעים מ'אנשי העולם האחר' של קולונל אולקוט (Colonel Olcott) שבשנת 1874 ה"מאסטר" של מאדאם בלבצקי (או שולט) שהתיימר להיות ה"רוח" של שודד-ים נועז שנקרא ג'והן קינג (John King) ששגשג במאה ה-17… יתר על כן היה זה קולונל אולקוט בעצמו שהציע ראשון (עמוד 454) ש"ג'והן קינג" לא היה שודד-ים מת אלא יצירה של "מסדר אשר, תלוי בתוצאותיו בסוכנים בלתי נראים, מתקיים על פני האדמה בקרב אנשים".' ושוב מהרצאה מספר 1: 'ואז היא נעלמה, והדבר הבא שנודע היה שמאדאם בלבצקי מסוימת גורשה מאחווה אמריקאית עקב עבירה נגד חוקת ארצות הברית, ועברה להודו הבריטית כדי להוציא אל הפועל איום מסוים שהיה עלול להיראות כבעל סיכוי סביר לגרום להוצאתה להורג.'

[3]   רופא בוינה: מוריץ בנדיקט, 1835-1920. Moriz Benedikt. בנדיקט מתאר את נפילתו של וויידארביץ' (Voidarevich)  'מחיי' (Aus meinem Leben), וינה 1906, עמוד 273.  השליט שעליו מאמריו של וויידרוויץ', היה בעל השפעה גדולה על אלכסנדר השלישי מרוסיה.

[4]   מילן אוברנוביץ' הרביעי, 1845-1901, Milan Obrenovich IV. שלט בשנים 1868-1889, משנת 1882 מלך סרביה.

[5]   ניקולא (ניקיטה) הראשון, 1841-1921, (Nikola (Nikita. נסיך, מאוחר יותר מלך מונטנגרו, שלט בשנים 1860-1918.

[6]   שר החוץ הרוסי: הנסיך אלכסנדר גורצ'קוב, 1798-1883, Prince Alexander Gorchakov. שר החוץ 1856-1882.

[7]   אלכסנדר הראשון פון בטנברג, Alexander I von Battenberg, 1857-1893. נסיך בולגריה. שלט 1878-1886. ויתר על כס המלוכה בתאריך 07 בספטמבר 1886.

[8]   וויווד,  voivode – תואר צבאי ושלטוני אצל העמים הסלאביים ואצל חלק משכניהם – המתרגם.

[9]   ריצ'רד קובדן, 1804-1865,  Richard Cobden. כלכלן פוליטי אנגלי. חסיד של סחר חופשי, שלום ופירוק נשק.

[10]   ג'ון ברייט, 1811-1889, John Bright. קוויקר אנגלי, מדינאי, שר.

[11]   "סוּגֵסְטְיָה היא תהליך פסיכולוגי שבו ניתן לגרום לבני אדם לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם על ידי השפעה תת מודעת על מרכיבים אלה… הסוגסטיה יכולה להיעשות גם במצב היפנוטי, אך גם במצב של הכרה מלאה." [ויקיפדיה]

[12]   'הצוואה של פטר הגדול': פטר הראשון, הצאר של כל רוסיה, 1625-1725. Peter I. ראה לודוויג פולצר – הקרב נגד הרוח והצוואה של פטר הגדול, שטוטגארט 1922.

            Ludwig Polzer-Hoditz Der Kampf gegen den Geist und das Testament Peters des Grossen.

ה'צוואה' נחשבת כיום כזיוף פולני מימי נפוליאון. ראה פטר הגדול וכניסת רוסיה לזמנים המודרניים. ברלין – גטינגן – היידלברג 1954. Wittram Peter der Grosse, der Eintritt Russlands in die Neuzeit.

[13]   מהלך הקורס: במוסד החינוכי לפועלים בברלין.

[14]   רודולף כריסטוף אויקן, 1846-1926, Rudolf Christoph Eucken. פילוסוף גרמני אידיאליסטי.

[15]   מיטרופאנוף – פרופסור להיסטוריה: רודולף שטיינר מצטט כאן מהנס דלברוק – המניעים והכוונות של הפוליטיקה הרוסית לפי שני רוסים, פרופסור פון מיטרופאנוף והנסיך קוטשובי, ברלין 1915. מכתבו מתאריך 12 באפריל 1914.

            Hans Delbrück Die Motive und Ziele der russischen Politik nach zwei Russen (Professor von Mitrofanoff und Fürst Kotschubey).

[16]   "ניבלונג" Nibelung, הנהר Spree זורם דרך ברלין.

[17]   טאקה איונסקו, 1858-1922, Take Ionescu. שר הפנים הרומני 1912-1914.

[18]   הברית המשולשת (1882) הייתה ברית צבאית בין הקיסרות הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה. ברית זו עמדה בתוקפה משנת 1882 עד תחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914. שלוש המדינות הבטיחו זו לזו סיוע הדדי אם שתי מדינות עוינות תתקופנה אחת מהן, או שצרפת תתקוף את גרמניה ואיטליה. בהכרזה נלווית, הכריזה איטליה שהיא לא תנקוט יוזמה כנגד בריטניה. מעט לאחר חידוש הברית ביוני 1902 נתנה איטליה הכרזה דומה לצרפת. ב-1879, תחת לחצו של אוטו פון ביסמארק, נחתם הסכם בשם הברית הכפולה בין גרמניה לאוסטרו-הונגריה (שנקראו מעצמות המרכז). ב-1881 החלה צרפת בכיבוש תוניסיה כדי להרחיב את האימפריה שלה. אירוע זה הביא את איטליה לבקש את שילובה באיגוד האוסטרו-הונגרי-גרמני, וב-1882 נחתם ההסכם המשולש. איטלקים רבים לא היו מרוצים מן ההסכם, משום שהאימפריה האוסטרו-הונגרית הייתה בעברה אויבת של איטליה. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה בין מדינות הברית המשולשת (שבשלב זה מכונות מעצמות המרכז‎) למדינות ההסכמה המשולשת (הממלכה המאוחדת, האימפריה הרוסית והאימפריה הצרפתית, שלאחר מכן ייקראו מדינות ההסכמה). איטליה הבטיחה לעזור למעצמות המרכז אך נמנעה מלהשתתף במלחמה מפני שמעצמות המרכז נקטו בקו התקפי בעוד מדינות ההסכמה בקו הגנתי. ב-1915 עזבה איטליה את בנות בריתה וחברה למדינות ההסכמה, כשהיא פותחת במלחמה נגד אוסטרו-הונגריה, וב-1916 גם נגד גרמניה. (מתוך ויקיפדיה).