רודולף שטיינר

תרגום: יצחק פורת. עלי אלון

18.1.1909   GA108

עריכת עניינים: בן-ציון בננו וולקוביץ

המאמר עבר תיקונים על ידי דניאל זהבי – 2018

תודה להוצאת מיכאל (שעברה לבעלות של יוטקה ממסעדת הרדוף) על האפשרות לשחרר את הספר לארכיב.

תוכן

• דוגמאות של חשיבה בלתי-מעשית
• התנאי המוקדם לפיתוח חשיבה מעשית
• תרגילים לשם השגת חשיבה מעשית: איך להשיג גמישות בחשיבה. כיצד לתפוס בחשיבה את טבעם האמיתי (חוקיותם) של הדברים. כיצד להעלות רעיון נכון ברגע נכון. כיצד להגביר את כוח-הזיכרון עד כדי זכירת פרטי פרטים. איך להגיע לידי החלטה שקולה בדבר עשיית מעשה מסוים. הצורך לפתח חשיבה עניינית. צו עליון: להשתחרר מכבילות לחשיבה הרגלית-שגרתית.
• על האמון, לו ראויה החשיבה – ועל המצב בו שרויה הנפש החושבת.
• על מדיטציה

דוגמאות של חשיבה בלתי מעשית

העובדה, כי דווקא האנתרופוסופיה[1] רואה לעצמה חובה לדבר על הכשרת החשיבה לשימוש מעשי, תעורר אולי תימהון אצל רבים, הסבורים כי מדע הרוח האנתרופוסופי הוא בלתי מעשי לחלוטין ורחוק מאוד מלהיות שימושי בחיים. דעה כזו נובעת משיפוט שטחי. כי לאמיתו של דבר, האנתרופוסופיה יש בה כדי להקנות לאדם את הכושר המסוגל להנחות אותו בחיי יום יום על פרטי פרטיהם. עניינה של האנתרופוסופיה הוא להביא אותנו בכל רגע לידי מגע חי והדוק עם החיים ולאפשר לנו לעמוד איתן בהם.

לאנשים המכנים עצמם: מעשיים, נדמה שהם פועלים בהתאם לכללים המעשיים ביותר.  אך אם בודקים את הדבר ביסודיות, מתברר כי מה שקרוי בפיהם 'חשיבה מעשית' אינה כלל, לעיתים קרובות, פעילות של חשיבה, אלא עשיית שימוש, פחות או יותר מוצלח, בהרגלי חשיבה ודעות בהם חונכו או אותם אימצו. אם בודקים בדיקה עניינית את דרך חשיבתם של אנשים מעשיים ואת אשר הם נוהגים לקרוא: חשיבה מעשית – ימצאו בהן לרוב מעט מאוד מעשיות אמיתית. אלא מה שקרוי 'מעשיות' – פירושו שהאדם למד: איך חשב המורה, איך חשב איש אשר יצר דבר זה או אחר, וכיצד ניתן לי להשתמש בדפוסי חשיבה אלה. מי שחושב באופן אחר נחשב אדם בלתי מעשי, כי דרך חשיבתו אינה תואמת את הדרך בה 'האיש המעשי' חונך.

ובמקרים בהם הומצא משהו מעשי-באמת, לא נעשה הדבר בדרך כלל על ידי אדם בעל ניסיון מעשי של ממש. ניקח, למשל, את בולי הדואר של ימינו. סביר ביותר היה להניח, שהם הומצאו על ידי איש מעשי המעורה בענייני דואר. אך לא כך הדבר. בתחילת המאה הקודמת היה משלוח מכתב בדואר עדיין תהליך מסובך ומטריח מאוד. היה צורך להביא את המכתב אל משרד הדואר, שם היה הפקיד צריך לגלגל בספרים עד אשר ידע כיצד לטפל במכתב, – בקיצור, היה זה עסק מסובך עד מאוד. תעריפי דואר אחידים, להם אנו רגילים כיום, קיימים רק החל מאמצע המאה ה-19. ובול הדואר המאפשר זאת, לא הומצא על ידי איש דואר מעשי, כי אם על ידי אדם שלא בקיא בענייני דואר. היה זה האנגלי רולאנד היל (Rowland Hill). ולאחר שהומצא בול הדואר, אמר בפרלמנט האנגלי שר הדואר דאז: "ראשית, אין להניח כי כתוצאה מפישוט זה בטיפול במכתבים יגדל אמנם היקף מישלוחם במידה כה רבה, כפי שמתאר לעצמו אדם בלתי מעשי זה, מיסטר היל. שנית, אפילו נניח שכך יהיה, אז בנין הדואר בלונדון לא יהיה די גדול בכדי לקלוט תנועה מוגברת כזאת של משלוחי מכתבים."

איש בעל ניסיון מעשי זה, לא עלה כלל בדעתו כי את בנין הדואר צריכים להתאים להיקף משלוחי המכתבים ולא את היקף משלוחי המכתבים לגודלו של בנין הדואר. ובכן, תוך זמן קצר בוצע הדבר שעליו נאבק ה'בלתי מעשי' כנגד 'המעשי'. בימינו זה דבר מובן מאליו ששולחים מכתב מבויל.

דבר דומה קרה בקשר עם הרכבת. כאשר רצו לבנות בשנת 1837 את הרכבת הראשונה בגרמניה, מנירנברג לפירת, הביעה המועצה הרפואית הבאווארית, שבה נועצו, חוות דעת מקצועית כזו: "אין אנו ממליצים כלל לבנות רכבות. אך אם בכל זאת מתכוונים לבנותן, יש להקים קיר עץ גבוה מימין ומשמאל למסילת הברזל, כדי שעוברים ושבים לא ייפגעו מהלם עצבים ומוח בעת שרכבת עוברת.

כאשר עמדו, זמן מה לאחר מכן, לבנות את קו הרכבת ברלין-פוטסדאם, בכדי לעבור מהסעת נוסעים במרכבות דואר להסעתם ברכבת – אמר המנהל הראשי של הדואר: "מה בצע בבניית קו רכבת? אני שולח לפוטסדאם רק שתי מרכבות דואר ביום, ואף הן אינן מלאות. אם רוצים דווקא לזרוק את הכסף לרחוב – מדוע לא לעשות זאת ישירות."

אכן, המציאות העובדתית של החיים אינה מתחשבת באנשים 'המעשיים' האלה, באלה אשר נדמה להם שהם מעשיים.

יש להבחין בין חשיבה מעשית אמיתית לבין חשיבה מעשית לכאורה, אשר אינה אלא שיפוט המבוסס על הרגלי חשיבה בהם חונכו או אותם אימצו.

ברצוני להזכיר כאו מקרה אשר קרה לי פעם, ואביא אותו כנקודת מוצא לדיוננו.

בהיותי סטודנט ניגש אלי פעם חבר צעיר, מלא שמחה, כזו שמוצאים אצל אדם שניצנץ במוחו רעיון מבריק, ואמר: "אני מוכרח לרוץ לפרופסור פלוני (שעמד אז בראש החוג לבניית מכונות) משום שגיליתי תגלית גדולה: מצאתי איך אפשר, על ידי שינוי במנוע, להפיק כמות עצומה של כוח עבודה באמצעות כמות אפסית של קיטור." – יותר לא יכול היה לומר לי מפני שמיהר מאוד בדרכו לפרופסור. – אלא שלא פגש את הפרופסור וכאשר חזר פירט לפני את תכניתו. נראה לי העניין מיד כמשהו מהסוג של 'תנועה מתמדת' (Perpetuum mobile).[2] אך, ככלות הכל, מדוע שלא יהיה הדבר אפשרי אי-פעם? אולם, לאחר שהסביר לי הכל, היה עלי לומר לו: "ראה, תכניתך תוכננה וחושבה בפיקחות רבה, אלא מבחינת מעשיותה דומה היא למצב, בו מישהו ניכנס אל תוך קרון רכבת, דוחף בכל כוחותיו, וסבור כי הקרון יתחיל אמנם לנסוע. זהו עיקרון החשיבה בתגליתך." הוא הבין זאת ולא הלך עוד לפרופסור.

כך עלול אדם להיסגר כבקופסה – כביכול – בחשיבתו. במקרים נדירים מתגלה היסגרות זו באופן בולט. אך בחיים נסגרים רבים בחשיבתם, אלא שלא תמיד בצורה כה גלויה כבדוגמה שלנו. אולם, מי שמסוגל להסתכל בדברים מתחת לפני השטח, יודע כי זהו תהליך החשיבה אצל אנשים רבים: הם עומדים, כביכול, בתוך הקרון – דוחפים מבפנים, וסבורים כי הם המסיעים אותו קדימה.

התנאי המוקדם לפיתוח חשיבה מעשית

הרבה ממה שקורה בחיים היה מתרחש אחרת לגמרי, אילו לא היו האנשים 'דוחפים כאלה בתוך קרונות'.

תנאי מוקדם לחשיבה מעשית אמיתית הוא שהאדם יסגל לעצמו יחס נכון ורגש נכון לחשיבה. כיצד אפשר להתייחס נכונה לחשיבה? יחס ורגש נכונים לחשיבה אינם אפשריים אצל איש הסבור כי החשיבה היא משהו המתרחש בפנימיות האדם בלבד, במוחו או בנפשו. מי שדעתו כזו – רגש כוזב אשר בו, ימנע ממנו מלשאוף לחשיבה מעשית אמיתית ומלאמן את חשיבתו כדבעי. מי שרוצה להגיע לידי הרגש הנכון לחשיבה חייב לומר לעצמו: אם ביכולתי להשיג מחשבות על אודות הדברים, אם המחשבות מגלות לי משהו על תוכנם של הדברים, פירושו של דבר, כי המחשבות מונחות בתוך הדברים מעצם ברייתם. מכאן מתחייב כי הדברים בנויים לפי המחשבות אשר בתוכם – רק משום כך אני יכול גם להשיגן מתוך הדברים.[3]

הדברים בעולם החיצון – יש להשוותם לשעון. מקובל מאוד להשוות את האורגניזם של האדם לשעון, אבל לרוב שוכחים בהשוואה הזאת את העיקר – שקיים גם שען. חייב הדבר להיות ברור, כי גלגלי השעון אינם מסתדרים מעצמם כדי להביא את השעון לידי פעולה, אלא שהיה לפני כן שען שהרכיב אותם – וזאת על פי מחשבות! השעון נוצר על פי מחשבות – המחשבות זרמו, כביכול, אל תוך השעון, אל תוך הדבר. גם מעשי הטבע, כל יצירה של הטבע, יש להבין בדרך זו. ביצירות של האדם גלוי הדבר לעין, ביצירות של הטבע לא ניתן להבחין בדבר בקלות, ובכל זאת גם הן פועל-יוצא של הרוח ומקורן בישויות רוחיות.

וכאשר האדם חושב על אודות הדברים, חושב הוא רק על מה שהונח בהם מלכתחילה. לחשוב כי העולם נברא על ידי חשיבה וממשיך להיברא בדרך זו – זאת אשר מפרה את עצם החשיבה המעשית האמיתית.

אי התחשבות בגורם הרוחי שבעולם, היא המביאה תמיד לידי חוסר מעשיות גרוע ביותר של החשיבה, אפילו בתחום המדע. למשל, אם מישהו אומר: "בראשית היתה ערפילית קדמונית; הערפילית החלה להסתובב על צירה, התכווצה לגוף מרכזי אחד, ממנו נפרדו טבעות וכדורים, וכך, באופן מכניסטי, התהוותה מערכת השמש כולה" – שוגה האומר כך שגיאת חשיבה חמורה. רעיון זה מוגש כיום נחמד למדי לאנשים, ומוצג בניסוי די נאה בכל בית ספר: אל תוך כוס מים שמים טיפת שמן, נועצים סיכה במרכזה ומסובבים הכל במהירות. מן הטיפה הגדולה נפרדות אז טיפות קטנות, ומתקבלת מערכת כוכבי לכת בזעיר אנפין. כך הודגם לתלמיד באופן מוחשי – סבור המורה – כיצד נוצר הכל באופן מכניסטי גרידא. רק חשיבה בלתי מעשית, שאינה דבקה במה שמתרחש למעשה, תסיק מסקנה זו מניסוי נחמד זה. היות והמורה, העושה השלכה על המערכת הקוסמית מניסוי זה, שוכח רק דבר אחד, אשר בנסיבות אחרות אולי רצוי מאוד לשכחו: הוא שוכח את עצמו. הוא שוכח, כי הוא עצמו הביא את הטיפה הגדולה לידי סיבוב; בלעדיו לא היו נפרדות הטיפות הקטנות. לו היה שם לב גם לכך והיה מעתיק זאת אל מערכת השמש – אז, ורק אז, היתה חשיבתו בהתאם למה שקרה למעשה: מעשית.

שגיאות חשיבה מסוג זה שכיחות מאוד היום – במיוחד במה שקרוי בימינו: מדע.

דברים אלה חשובים בהרבה מן המשוער בדרך כלל.

אם מתכוונים באמת לחשיבה מעשית מעורה במציאות, אז יש לדעת, כי ניתן להוציא מחשבות רק מעולם בו הן מצויות כבר מקודם. כשם שאפשר לשאוב מים רק מכלי בו מצויים מים. כך אפשר לשאוב מחשבות רק מדברים בהם הן בנמצא. העולם בנוי על פי מחשבות; רק משום כך אפשר להוציאן ממנו. לולא היה כך, לא היתה יכולה להיווצר כלל חשיבה מעשית מעורה במציאות. אם האדם יורד לסוף הדברים בהם מדובר כאן, יוכל להתגבר בקלות על חשיבה בלתי מציאותית. אם יש לאדם ביטחון מלא כי בתוך הדברים פועלות מחשבות, כי העובדות המציאותיות של החיים פועלות על פי מחשבות, אז, כאשר יש לו תחושה זו, יוכל בנקל לפנות אל דרך של חשיבה, המושתת על מציאות, על ממשות.

 תרגילים לשם השגת חשיבה מעשית

איך להשיג גמישות בחשיבה

ברצוני להביא להלן משהו מדרך חשיבה זו. מי שהגיע לידי הכרת הדבר כי עולם המציאות העובדתית מתנהל על פי המחשבות הפועלות בתוכו, יכיר בחשיבותו של פיתוח חשיבה מציאותית אמיתית.

נניח כי אדם מחליט: אני רוצה להשביח את חשיבתי כדי שתוכל להתמצא בכל מצב בחיים – אז עליו לנהוג בהתאם לנאמר להלן. וההנחיות אשר יינתנו עכשיו יש להבינן ממש כעקרונות הדרכה מעשיים, אשר, אם מתמידים לכוון את החשיבה לפיהם, יניבו תוצאות: החשיבה תהפוך מעשית, על אף שהדבר אולי אינו בולט תחילה. אכן, החשיבה תתנסה בהתנסויות נוספות ושונות לגמרי אם האדם מונחה על ידי עקרונות אלה ומבצעם.

נניח שאיש מנסה את הדבר הבא: הוא מסתכל היום בתשומת לב רבה בתהליך כלשהו בעולם שיש לו גישה אליו, שניתן לו לצפות בו תצפית מדויקת מירבית – למשל, מזג האוויר. הוא מתצפת בצורות העננים לקראת ערב, הוא מתצפת באופן בו שוקעת השמש וכו', וחורת בזיכרונו היטב דימוי, תמונה מדויקת, של תצפיתו זו. הוא מנסה לשמר בזיכרונו את הדימוי, את התמונה הזאת על כל פרטיה. הוא משתדל לשמר את כל זאת תוך הקפדה על פירוט מירבי של התמונה עד ליום המחרת. למחרת, בערך באותה שעה, גם אפשר בשעה אחרת, מסתכל הוא שוב בתופעות מזג האוויר ומנסה שוב ליצור בנפשו תמונה מדויקת מהן.

כאשר הוא יוצר בפנימיותו באופן כזה תמונות מדויקות של מצבים עוקבים, ייווכח לדעת, איך הוא מעשיר בהדרגה את חשיבתו ומעניק לה עוצמה פנימית; כי מה שעושה את החשיבה למנותקת מן המציאות, לבלתי מעשית, הוא העובדה, כי האדם נוטה בדרך כלל להזניח את הפרטים של תהליכים עוקבים בעולם ולשמר מהם בזיכרונו רק דימויים כלליים, מעומעמים. החשוב, העיקר, המפרה את החשיבה, הוא שהאדם ייצור תמונות מדויקות של תהליכים עוקבים, ואז יאמר לעצמו: "אתמול היה הדבר כך, היום הוא כך", ותוך כדי כך ידמה בנפשו, בצורה תמונתית ציורית ככל האפשר, בעת ובעונה אחת את שתי התמונות המצויות בעולם הממשי כל אחת לחוד.

תרגיל זה מהווה, ראשית כל, ביטוי מיוחד לאמון במחשבות הפועלות במציאות. האדם לא יסיק מיד מסקנות ולא ייחפז להחליט – על סמך מה שראה היום – מה יהיה מזג האוויר מחר. דבר זה ישחת את חשיבתו. צריך שיהיה לו האמון, כי בעולם החיצון, במציאות החיצונית, יש לדברים קשר הדדי משלהם, כי האירועים של מחר ואלה של היום קשורים ביניהם באיזשהו אופן. הוא לא יערוך ניחושים והשערות על קשר זה. אלא הוא יתבונן בעזרת תמונות דימוי מדויקות ככל האפשר, במה שהתרחש בזה אחר זה במימד הזמן. הוא ידמה בנפשו את התמונות כשהן זו ליד זו, ואחר כך ייתן לקודמת להשתנות הדרגתית לבאה אחריה.

זהו עיקרון חשיבה קבוע בהחלט, אותו יש ליישם, אם רוצים לפתח חשיבה עניינית אמיתית. רצוי ליישמו בדברים אשר אותם עדיין אין מבינים, אשר הקשר הפנימי ביניהם עדיין לא נתחוור לאדם. לכן חשוב שדווקא בתהליכים בהם אין מבינים עדיין מאומה (כמו מזג האוויר), יהיה לאדם האמון שהם, אשר בעולם החיצון קיימים קשרים ביניהם, יגלו את קשריהם גם בפנימיותו של האדם. וכל זה צריך להתרחש תוך הימנעות מחשיבה, רק בתמונות, בדימויים. על האדם לומר לעצמו: "אין אני מבין עדיין את הקשר שביניהם, אבל אני אתן לדברים הללו לפעול בפנימיותי, וברור לי שהם יגרמו להתהוות דבר מה בתוכי, אם אמנע מניחושים והשערות." כי, כאשר האדם יוצר בפנימיותו, תוך הימנעות מחשיבה, דימויים תמונתיים מדויקים של תהליכים עוקבים, מתחולל משהו בחלקים הבלתי נראים, העל-חושיים שבו.

אחד החלקים העל-חושיים, רוחיים, שיש לאדם הוא גופו האסטרלי, שהוא כלי הרכב של חיי הדימוי והחשיבה.[4] כל זמן שהאדם שקוע בניחושים והשערות, גופו האסטרלי שבוי ל'אני' של האדם, הוא שבוי ומוסגר לפעילות המודעת של ה'אני'. אך אין הוא, מעצם טבעו, כולו מוסגר ושבוי לפעילות מודעת זו, ישותו אינה ממוצה בזאת. הוא גם פתוח – במידה מסוימת – פתוח וקשור לקוסמוס, ליקום כולו.

וכעת, במידה שהאדם נמנע מלהפעיל את חשיבתו ומסתפק בדימויים תמונתיים בלבד של תהליכים עוקבים, באותה מידה פועלות בפנימיותו אותן המחשבות, הפועלות בפנימיות של כל יש אשר ביקום, והן מוטבעות, באופן בלתי מודע לו, בגופו האסטרלי. במידה שהאדם קולט קליטה נאמנה את התהליכים בעולם ומשמר אותם בפנימיותו כדימויים תמונתיים – צלולים ככל האפשר – ומאפשר להם לפעול עליו, באותה מידה הופך האדם נבון יותר באלה מחלקיו שעליהם אינה חלה תודעתו.

כאשר האדם יסגל לעצמו את הכושר, לגבי תהליכים הקשורים ביניהם, לתת לתמונה הראשונה להשתנות הדרגתית לשנייה כפי שהדבר קורה למעשה בטבע, אז יתברר לו לאחר זמן מה כי חשיבתו חוננה בגמישות מסוימת.

כיצד לתפוס בחשיבה את טבעם האמיתי (וחוקיותם) של הדברים

כך יש לנהוג לגבי דברים אשר אינם מובנים עדיין. לעומת זאת, לדברים המובנים לאדם, כמו אירועים של חיי יום-יום הקורים בסביבתו, יש להתייחס באופן שונה.

לדוגמה: מישהו, נניח השכן, עשה דבר מסוים. אנו מהרהרים: למה עשה זאת? אנו אומרים לעצמנו: הוא עשה זאת אולי כהכנה לדבר שהוא רוצה לעשות מחר. לא נוסיף להרהר על העניין אלא אנו מדמים בנפשנו במלוא הדיוק את מה שעשה, ומנסים לדמות תמונה ממה שיעשה מחר. אנו מדמים: כך וכך יעשה מחר – ומחכים לראות מה יעשה למעשה. ייתכן שלמחרת אנו נראה, כי אכן עשה את אשר תיארנו לנו; ייתכן גם כי עשה משהו אחר. אנחנו נראה מה יקרה למעשה, ולפי זה נתקן את מחשבותינו.

כך בוחרים אנחנו אירועים בהווה, מלווים אותם במחשבותינו בהתגלגלותם לעתיד ומחכים לראות מה יקרה באמת. אפשר לעשות זאת בפעולות של בני אדם ובדברים אחרים. בדברים המובנים לנו, מנסים אנחנו לדמות בנפשנו תמונה ממה, שלפי דעתנו, יקרה. קרה כפי שצפינו – אז היתה חשיבתנו נכונה, וזה טוב. קרה אחרת מהצפוי – אז מנסים אנו למצוא היכן טעינו, ומנסים לתקן את מחשבותינו הלא נכונות לאחר עמידה על גורם השגיאה מתוך התבוננות שלווה ובדיקה עניינית. היתה תחזיתנו נכונה – עלינו להישמר שבעתיים מלהתפאר: כן, ידעתי עוד אתמול כי כך יקרה.

הנה שוב עיקרון הנובע מן האמון, כי ביסודם של הדברים והאירועים עצמם פועלת חוקיות פנימית, טבוע גורם המניע אותם. ומה שפועל בדברים כגורם, המניע אותם מהיום למחר, כוחות מחשבה הם. בהיותנו שקועים בדברים, הופכים כוחות מחשבה אלה מודעים לנו. על ידי התרגילים הללו מאפשר האדם לכוחות מחשבה אלה להיות נוכחים בתודעתו, והוא נמצא בתיאום מלא איתם אם מתגשם מה שחזה. אז קיים קשר פנימי בינו לבין פעילות המחשבה הממשית אשר בתוך הדבר.

כך מתרגל האדם לחשוב לא באופן שרירותי, כי אם בהתאם לטבעם הפנימי, לחוקיותם, של הדברים.

גם לכיוון אחר יכול האדם להכשיר את חשיבתו.

לדוגמה: היום אירע דבר אשר יש לו קשר סיבתי עם מה אשר אירע אתמול. למשל, ילד התנהג בצורה לא נאותה; מהן הסיבות לכך? האדם יתהה על קנקנו של האירוע וינסה לשער בנפשו את סיבותיו האתמוליות, אשר אינן ידועות לו. "מה שאירע היום", כך יאמר לעצמו, "הוא הפועל יוצא, משער אני, של סיבות אשר נוצרו אתמול או שלשום כאשר התרחשו דברים אלו ואלו."

אחר כך מוודאים מה אירע למעשה ויודעים על ידי כך אם חשבו נכונה. אם מצאו את הסיבה הנכונה – טוב; אם שגו בהשערה, אז יש לנסות ולעמוד על השגיאה ולהבין כיצד התבצע תהליך המחשבות בתוך האדם וכיצד הוא התרחש במציאות החיצונית.

ביצוע עקרונות אלה, הוא העיקר. יש, אכן, למצוא זמן להתייחס בדרך זו אל הדברים – כאילו היינו בתוכם בפעילותנו המחשבתית – יש לצלול אל תוכם, אל תוך פעילות החשיבה הפנימית שלהם.

אם אדם עושה זאת, נוכח הוא לדעת במרוצת הזמן איך הוא ממש מתאחד עם הדברים, איך שוב אין לו ההרגשה שהדברים הם בחוץ והוא בפנים עצמו בחשבו על אודותיהם, אלא מרגיש הוא כאילו חשיבתו מתבצעת בתוכם הם. אם אדם משיג דרגה גבוהה של כושר זה, מתבהר לו הרבה. אדם, אשר השיג גדולות בכיוון הזה – בעל כושר חשיבה כזה, אשר התאחד תמיד עם הדברים במחשבותיו – היה גיתה (Goethe).[5] הפסיכולוג היינרוט (Heinroth) כתב ב-1826 בספרו 'אנתרופולוגיה' כי לגיתה היתה חשיבה פלסטית חזותית – גיתה עצמו נהנה מתיאור זה, הבא לומר כי חשיבה זו אינה מרוחקת מהדברים; היא שרויה בתוך הדברים תוך איחוד עם חוקיותם. חשיבתו של גיתה היתה גם הסתכלות – הסתכלותו היתה גם חשיבה.

גיתה פיתח חשיבה זו לדרגה גבוהה. לא פעם קרה כי התכוון לצאת מהבית, ניגש לחלון, ואמר לאיש שהיה עימו: "תוך שלוש שעות יירד גשם" – וכך היה. הוא היה מסוגל, על סמך הקטע הקטן של השמים אשר ראה בעד החלון, לומר מה יהיה מזג האוויר בשעות הקרובות. חשיבתו הנאמנה, השרויה בתוך הדברים, איפשרה לו לדעת את אשר מתעתד להתרחש מאוחר יותר כתולדה ממה שקדם.

אכן, ניתן להשיג הרבה יותר מאשר סבורים, על ידי חשיבה מעשית. אם האדם מסגל לעצמו את אשר תואר כאן כעקרונות חשיבה, הוא ייווכח כי עתה נעשתה חשיבתו מעשית באמת ואופקיו מתרחבים, והוא הופך להיות מוכשר לתפוס את הדברים בעולם אחרת לגמרי מאשר בלעדי זה. בהדרגה תשתנה התייחסותו אל דברים וגם אל אנשים. זהו תהליך ממשי המתרחש בו, המחולל תמורות בכל דרכי התייחסותו אל הסובב אותו. יש חשיבות עצומה לכך שהאדם אכן מנסה להתאחד בדרך זו עם הדברים באמצעות חשיבתו; אימון החשיבה בתרגילים אלה מהווה עיקרון שהוא מעשי במלוא מובן המילה.

כיצד להעלות רעיון נכון ברגע נכון

ועתה לפנינו תרגיל, המיועד במיוחד לאותם האנשים המתקשים להעלות על דעתם את הרעיון הנכון ברגע הנכון.

על אנשים אלה בעיקר לנסות לא להידחף בחשיבתם רק אל אותן המחשבות הנכפות עליהם על ידי מהלך העניינים בחיי היום יום. בדרך כלל, כאשר מזדמן לאדם לשכב לנוח שעה קלה, הוא נותן למחשבותיו לרוץ מעצמן. הן מסתעפות אז ומסתעפות בלי סוף. או אולי מעסיקה אותו דאגה מסוימת – כהרף עין התגנבה היא אל תוך תודעתו וכל כולו שבוי בה. אם כאלה הם פני הדברים, לעולם לא יעלה בידו להעלות את הרעיון הנכון ברגע הנכון. אם ברצונו להשיג זאת, עליו לנהוג כדלקמן: כאשר יש לרשותו שעה קלה למנוחה, עליו לומר לעצמו: כל פעם כאשר יש לי זמן, אני רוצה לחשוב על דבר אותו אני בעצמי בוחר, אותו אני מעלה על דעתי רק לפי רצוני ובחירתי שלי. אני רוצה כעת לחשוב, למשל, על חוויה שהיתה לי בטיול לפני שנתיים. אני רוצה, על פי החלטתי, להעלות את חוויותיי דאז בתודעתי – ולו במשך חמש דקות בלבד – ולחשוב עליהן. כל השאר – אינו קיים במשך חמש דקות אלה. אני עצמי אבחר על מה אחשוב! אין צורך, דווקא, בבחירה בררנית כזאת כפי שהדגמתי כרגע. אין כאן, כל עיקר, צורך להתחיל לפעול על תהליך החשיבה בתרגילים קשים במיוחד; אלא העיקר הוא, להסיח את הדעת ממה שמעורבים בו בדרך הטבע על ידי מהלך החיים. התרגיל חייב להיות דבר שאין לו קשר עם עניינים, אשר חיי יום יום כופים על  האדם. ואם אדם מתקשה למצוא על מה לחשוב, יכול הוא להיעזר בכך, שהוא פותח ספר וחושב על הדבר הראשון, בו נתקל מבטו. או הוא אומר לעצמו: היום אחשוב על מה שראיתי כאשר הלכתי בשעה מסוימת לעבודה, ואשר אחרת עובר היה ללא שימת לב מצידי. חייב זה להיות משהו החורג מהמהלך הרגיל של החיים, משהו אשר לא מעלים היו במחשבה, אלא לצורכי התרגיל.

אם עושים תרגילים אלה בשיטתיות שוב ושוב, מגיעים לכך שהרעיונות יעלו ברגע שזקוקים להם. החשיבה תיעשה קלת תנועה וגמישה, דבר שהוא בעל חשיבות עצומה לאדם בחיים המעשיים.

 כיצד להגביר את כוח הזיכרון עד כדי זכירת פרטי-פרטים

 תרגיל אחר מתאים במיוחד להגביר את כוח הזיכרון.

מנסים תחילה להיזכר סתמית – דרך בה נוהגים לעשות זאת על פי רוב – במאורע שקרה, נאמר, אתמול. בדרך כלל יש לאנשים רק זכירות מעומעמות, והם מרוצים אם הם מצליחים להיזכר בשמו של אדם, אותו פגשו אתמול. אולם בזאת לא יסתפק אדם הרוצה לפתח את כוח זיכרונו.

חייב להיות ברור: למען הגברת כוח זה יש לעבוד בשיטתיות על פיתוח המתואר להלן. לשם כך יאמר האדם לעצמו: "אני רוצה להיזכר בפרוטרוט באדם שראיתי אתמול, גם ליד איזו פינת בית ראיתי אותו, ומה שהיה עוד סביבו. אני רוצה לצייר בזיכרוני את חזותו על כל פרטיה: גם במעילו, גם בכותונת שלו ועניבתו על פרטיהם, רוצה אני להיזכר זכירה חזותית-תמונתית."

כאן יופתעו לדעת רוב האנשים שאין ביכולתם לעשות זאת, שאין הם מסוגלים כלל לכך. הם ירגישו כמה חסר להם, כדי ליצור זכירה – שהיא חזותית-תמונתית אמיתית – מחוויה של אתמול וממה שאירע להם אתמול.

נעסוק תחילה באותם המקרים, שהם הרוב המכריע, בהם אין ביכולתו של האדם להעלות בזיכרונו מה שאירע לו אתמול. ההסתכלות של בני האדם היא בלתי מדויקת במידה רבה ביותר. (ניסוי, אותו עשה פרופסור באוניברסיטה עם מאזיניו, הראה, כי מתוך 30 נוכחים שהסתכלו בתהליך מסוים, רק 2 ראו אותו בצורה נכונה – 28 האחרים לא ראו אותו באופן נכון.) אך הסתכלות נאמנה היא המולידה זיכרון טוב. על כן, לשם פיתוחו של הזיכרון חשוב במיוחד שהאדם יסתכל באופן מדויק. בדרכי עקיפין בתוך הנפש נולד זיכרון אמין כילוד הסתכלות מדויקת.

אך אם בהתחלה אין מסוגלים להיזכר במדויק במה שאירע אתמול – מה עושים אז?

תחילה מנסים להיזכר במדויק ככל האפשר; ובמקרים בהם אין מצליחים להיזכר בפריט נכון, יש לדמיין משהו לא נכון, העיקר שבזיכרון יתקבל משהו שלם, שתצטייר תמונה שלמה. נניח ששכחת לגמרי אם איש, אותו פגשת, לבש מעיל חום או שחור. אז דמיין לך שלבש מעיל חום וגם מכנסים חומים, שהיו כפתורים כאלה וכאלה במעיל, עניבתו היתה צהובה… והנסיבות היו כאלה: הקיר, אשר לידו עמד, היה צהוב, משמאל עבר אדם גבוה, מימין נמוך וכו'.

מה שזוכרים, מכניסים אל תוך התמונה, ומשלימים אותה במה שאין זוכרים. ההשלמה נעשית כדי שתמונה שלמה תעמוד לפני עיני רוחו של האדם. התמונה תהיה, כמובן, לא נכונה, אבל המאמץ לשם יצירת תמונה שלמה ידרבן את האדם להסתכל מעתה והלאה ביתר דיוק. המשך לבצע תרגילים כאלה, ואם ביצעת אותם חמישים פעם, אז בפעם החמישים ואחת תדע בדיוק איך היה נראה האדם שפגשת ומה לבש. תהיה אז מסוגל להיזכר בכל, אפילו בכפתורי מעילו וכותונתו. שום פרט לא ייעלם מעיניך, וכל פרט ייחרת בזיכרונך. כך חדרת את חוש ההסתכלות שלך, דבר שהוליד את שיפור זיכרונך.

צריך להדגיש ולחזור ולהדגיש: יש לשמור בזיכרון לא רק שמות וקווים עיקריים של מה שרוצים להיזכר בו, אלא להשתדל לשמור דימויים שהם תמונתיים חזותיים ככל האפשר, הכוללים את כל הפרטים. ואם במשהו אין מצליחים להיזכר, יש להשלים את החסר בתמונה, לבנותה כמשהו שלם. אז ניווכח עד מהרה, בדרכים עקיפות, , כי נאמנותו של זיכרוננו הולכת וגוברת.

כך מתברר, כיצד אפשר לתת – פשוטו כמשמעו – הדרכה שימושית לפיתוח חשיבה מעשית.

איך להגיע לידי החלטה שקולה בדבר עשיית מעשה מסוים

חשיבות מיוחדת יש גם לדבר הבא: כאשר אדם שוקל משהו בדעתו, נדחף הוא בכמיהה להגיע לידי הכרעה. הוא שוקל כיצד עליו לעשות דבר זה או אחר ומגיע לידי הכרעה כלשהי. אפשר להבין דחף זה. אך אין  הוא מוביל לחשיבה מעשית. כל חיפזון בחשיבה אינו מקדם אלא מעכב. נחוצה סבלנות בדברים אלה.

למשל, עליך לעשות דבר מסוים ובידך הברירה לעשותו בדרך זו או אחרת – קיימות כמה אפשרויות. התאזר בסבלנות ונסה לדמיין בנפשך איך ייראו פני הדברים אם תעשה אותו בדרך אחת, ונסה גם לתאר לעצמך מה יקרה אם תעשה אותו בדרך אחרת.

תמיד תהיינה סיבות להעדיף דרך זאת או אחרת. אבל כאן יש להתאפק ולא להחליט מיד, אלא להשתדל לצייר בדמיון את שתי האפשרויות ולומר לעצמו: "די, עכשיו אני מפסיק לחשוב על הדבר!"

יהיו אנשים אשר, בנקודה זו, ייתקפו בעצבנות מסוימת, ויהיה להם קשה להתגבר עליה. אך יהיה מועיל מאוד להתגבר עליה ולומר לעצמו: "קיימת אפשרות זו וקיימת אפשרות זו – וכעת לא אחשוב יותר על העניין."

אם ניתַן, השהה את עשיית הדבר עד ליום המחרת, ואז הצג בפניך שוב את שתי האפשרויות. תמצא כי הדברים השתנו בינתיים, כי למחרת מחליטים אחרת, יסודית יותר – לפחות מאשר מחליטים היו ביום הקודם. כי לדברים יש חוקיות פנימית שלהם, ואם אין אנו פועלים באופן שרירותי ובחוסר סבלנות, אלא נותנים לחוקיות הזאת לפעול בתוכנו – ובטוח שהיא תפעל בתוכנו – תעשיר היא את חשיבתנו למחרת היום ותאפשר לנו להחליט החלטה נכונה יותר. זה מועיל ושימושי לאין ערוך.

למשל, שואלים בעצתנו בעניין מסוים ועלינו להחליט לכאן או לכאן. אל נמהר להחליט בו ברגע, אלא נתאזר בסבלנות, נשקול את האפשרויות השונות מבלי להגיע לידי מסקנות, וניתן להן – לאפשרויות עצמן – לעבוד כדרכן בשקט. בפי העם יש, הלוא אימרה: בטרם מחליטים צריכים ללכת לישון עם הבעיה.

אך בשינה בלבד לא די. הכרחי לשקול את שתי האפשרויות, מוטב אפילו יותר משתיים, הממשיכות אז לעבוד בתוך האדם בעת שאין הוא עמן ב'אני' המודע שלו בשעת השינה, ולחזור על העניין לאחר מכן. האדם ייווכח, כי בדרך זו יעורר כוחות חשיבה פנימיים, העושים את החשיבה עניינית ומעשית במידה הולכת וגוברת.

*

מה שהאדם חותר אליו – ימצאנו בעולם. יהיו מעמדו החברתי ודרגתו ההשכלתית אשר יהיו – יהיה הוא עובד בסדנה או הולך אחר המחרשה או משתייך למה שנקרא מקצועות מועדפים – הוא יהפוך להיות חושב מעשי גם בדברים היום יומיים ביותר, אם יבצע תרגילים אלה. הוא יבין אז את הדברים בעולם ויטפל בהם אחרת לגמרי. וככל שתרגילים אלה נראים תחילה כשייכים רק לעולמו הפנימי של האדם, הם דווקא לתועלת בעיסוקו בעניינים של העולם החיצון. במיוחד לגבי העולם החיצון נושאים הם בחובם משמעות גדולה ביותר; חשיבות מירבית נודעת לתוצאותיהם.

הצורך לפתח חשיבה עניינית

אמחיש עתה בדוגמה עד כמה נחוץ לחשוב על הדברים באופן מעשי-מציאותי. איש טיפס על עץ, עשה שם מה שעשה, ולפתע נופל ארצה והוא מת. מתקבל, הלוא, על הדעת, כי הוא נהרג כתוצאה מהנפילה. יאמרו, כי הנפילה היא הסיבה והמוות התוצאה. לכאורה קשורות כאן זו בזו: הסיבה והתוצאה לפי סדר זה. אך מסקנה זו עלולה להיות מוטעית ביסודה; עלול להיות טמון בה היפוך הסדר של מהלך העניינים. אפשר שהאיש נתקף בשבץ-לב ומת בהיותו למעלה על העץ, כך שנפל כתוצאה משבץ-הלב. למראית העין התרחש בדיוק מה שמתרחש היה אילו נפל בהיותו חי. התרחשו, אכן, אותם הדברים אשר יכלו להיות הסיבה למותו. כאן דוגמה של בילבול סדר גמור בין סיבה ותוצאה.

בדוגמה זו בולט הבילבול לעין; אך לעיתים קרובות קשה למצוא היכן נעשתה השגיאה. שגיאות חשיבה כאלה נעשות על כל צעד ושעל. אכן, מוכרח להיאמר, כי במדע זאת תופעה שכיחה, להסיק מסקנות כאלה בהן יש בילבול סדר בין סיבה ותוצאה. אבל האנשים אינם ערים לזאת משום שאינם מציבים לנגד עיניהם את אפשרויות החשיבה השונות.

כדאי לתת דוגמה נוספת, אשר תדגים איך נוצרות שגיאות חשיבה כאלה, ואשר תראה כי אדם המבצע תרגילים המתוארים לעיל, לא יעשה אותן עוד. הניחו את הדבר הבא: מדען קובע כי האדם, כפי שהוא כיום, מוצאו מהקוף; כלומר, מה שהמדען למד להכיר אצל הקוף, הכוחות אשר בקוף, מתפתחים ומשתכללים והופכים להיות לאדם. כעת, כדי להמחיש את מלוא המשמעות של קו מחשבה זה, נניח הנחה זו: נניח כי מתוך נסיבות כלשהן יהיה האיש, המיועד להגיע למסקנה זו, לגמרי לבדו על כדור הארץ. חוץ ממנו יהיה רק אותו סוג של קוף, אשר ממנו, לפי התיאוריה שלו, יכול להתהוות אדם. הוא יחקור קוף זה, וייצור לעצמו מושג מפורט מכל הנמצא בו. עכשיו עליו להנביע מתוך המושג 'קוף' את המושג 'אדם', מבלי שראה אדם מימיו. הוא ייווכח כי דבר זה לא יעלה בידו לעולם: מתוך המושג 'קוף' לא ינבע לעולם המושג 'אדם'.

אילו היה לו הלך חשיבה נכון, היה עליו לומר לעצמו: מהמושג 'קוף' – ממה שניתן להשיג בכוח ההבנה מהקוף – אינו נובע המושג 'אדם'. לכן, מה שטמון ומתבטא בישות 'קוף', אינו יכול להיות ל'אדם', כי אחרת גם חייב היה להפוך המושג 'קוף' למושג 'אדם'. כדי שתמורה זו תהיה אפשרית, חייב היה להתווסף משהו נוסף – משהו אשר אינו קיים ואינו בא לידי ביטוי בקוף. האיש, עליו מדובר, צריך היה להיות מסוגל לראות מעל ומעבר לקוף החושי משהו על-חושי – דבר אשר אינו בנמצא ולכן לא ניתן לראות – שהוא אשר ביכולתו היה לחולל את התמורה מקוף לאדם. אין כאן המקום לפרט מדוע הדבר בלתי אפשרי, אלא ענייננו הוא להצביע על שגיאת החשיבה המונחת ביסודה של תיאוריה זו. אילו היה האדם חושב נכונה, היה מגיע למסקנה כי אינו רשאי לחשוב כך, אם אין בדעתו להניח מראש משהו על-חושי.

המתבונן בעניין הזה ייווכח לדעת, כי נעשתה כאן שגיאת חשיבה חמורה על ידי שורה ארוכה של אנשים. שגיאות כאלה לא ייעשו עוד על ידי אדם המכשיר את חשיבתו בדרך המתוארת לעיל.

חלק ניכר של הסיפורת בת-ימינו (במיוחד זו של מדע הטבע) משפיע, בגלל מחשבות מעוותות ומהופכות כאלה, על מי שמסוגל לחשוב נכונה, עד כדי גרימת כאב פיזי, כאשר עליו לקרוא בה. אין בזה, כלל וכלל, כוונה לומר דבר נגד המספר העצום של עובדות שנתגלו על ידי מדע טבע זה בעזרת המתודות האובייקטיביות שלו.

צו עליון: להשתחרר מכבילות לחשיבה הרגלית-שגרתית

עתה נגיע לפרק הקשור לחשיבה המרפרפת על פני הדברים. זו עובדה, כי האדם אינו מודע בדרך כלל לדבר, שחשיבתו אינה דובקת בעניין – אינה עניינית – אלא בחלקה הגדול היא רק פועל יוצא של הדרך בה התרגל לחשוב. לכן, שיפוטו של אדם המסוגל לחדור לעומקם של העולם והחיים יהיה שונה לגמרי משיפוטו של מי שאינו מסוגל לכך – כמו, למשל, בעל הלך-חשיבה מטריאליסטית. אין זה קל לשכנע אדם בהסתמך על גורמים, ויהיו הם נכונים ואמיתיים אשר יהיו. לנסות לשכנע איש, המכיר רק באופן שטחי את החיים – זאת לרוב טרחת שווא, כי הלוא נבצר ממנו לראות את הגורמים עליהם מתבסס טיעון זה או אחר. אם, למשל, התרגל לראות בכל רק חומר, הוא ממשיך לדבוק בהרגל חשיבה זה.

בדרך כלל לא הגורמים והסיבות הם אלה שעליהם מבסס אדם היום את טיעוניו, אלא הרגלי החשיבה שסיגל לעצמו, העומדים מאחורי הגורמים והסיבות, הם המובילים אותו לידי המסקנות והם השולטים במכלול רגשותיו ותחושותיו. הגורמים והסיבות, אותם הוא מציג אינם אלא תוצאות הרגלי חשיבתו, המתלבשים רגשותיו ותחושותיו.

רגשות מעוותים כאלה, יחד עם הרגלי חשיבה, הם המצמיחים לעיתים קרובות את המחשבות – ולא הגישה הדובקת בעניין ובהגיון. מי שמכיר את החיים יודע מה קטנים הסיכויים לשכנע איש בדרך ההיגיון. מה שקובע בדרך כלל בחיים, שוכן הרבה יותר עמוק בנפש מאשר ההיגיון.

על כן יש סיבה טובה לפעילות של חוגים למדע הרוח אנתרופוסופיה ולהתעמקות העיונית בתכניו של מדע זה בחוגים אלה. כל מי שמשתתף משך זמן מה בעבודת העיון של חוגים אלה, יבחין בתמורה שחלה בחשיבתו, ברגשותיו ובתחושותיו. כי העבודה בחוגים אלה מניבה במשתתפים בה – בנוסף למציאת הסיבות ההגיוניות לעניינים – תחושה ורגש ההולכים וגדלים בכושרם לחבוק כל.

יש ואיש לגלג על תוכן הרצאה מדע רוחית, בשמעו כזאת לפני שנים בפעם הראשונה, והיום כמה בהירים ונהירים לו דברים אותם חשב עד לפני זמן מה כאינם מתקבלים על הדעת! כי בשתפו פעולה בעבודת התנועה האנתרופוסופית, לא זו בלבד שהאדם מחולל תמורה בחשיבתו ובמחשבותיו –הוא לומד לשבץ את נפשו כולה בהקשר מקיף יותר, רחב אופק.

חייב להיות ברור: אופיין של מחשבות האדם נובע מרבדים הרבה יותר עמוקים מאשר סבורים בדרך כלל. רגשות ותחושות אישיים מסוימים, הם הכופים על האדם את המחשבות אשר עליהן מבסס הוא את דעותיו. הטיעון הכביכול הגיוני לצידוק של דעה מסוימת לעיתים קרובות אינו אלא קישוט, מסיכה, לרגשות, תחושות והרגלי חשיבה.

כדי להגיע לדרגה בה מסוגלים ליחס משמעות לעצם הסיבות ההגיוניות, חייבים ללמוד לאהוב את ההיגיון עצמו. רק אם לומדים לאהוב את האובייקטיביות, את הענייניות, רק אז תהיינה הסיבות ההגיוניות לקובעות. בהדרגה לומדים ללא תלות בנטייה אישית למחשבה זו או אחרת, לחשוב באופן אובייקטיבי, ואז מתרחב האופק והאדם נעשה מעשי; אך לא מעשי במובן שהוא ממשיך לחשוב ולשקול בדרכים המורגלות לו, אלא באופן כזה שהוא לומד לחשוב עניינית, בהיותו מודרך על ידי הדברים עצמם.

מעשיות אמיתית היא תוצאה של חשיבה עניינית; החשיבה הדובקת בעצם העניין של הדברים. אנו נלמד לגלות בדברים את הכוח, המדריך את החשיבה, אם נבצע את התרגילים הניתנים כאן.

תרגול כזה עושה את האדם לחושב מעשי – הוא נעשה מעשי במובן האמיתי של המילה. כל עשייה – ותהיה יומיומית ככל שתהיה – תיעשה בדרך מעשית, אם מכשירים את גורם היסוד: את החשיבה.

מטבעה של האנתרופוסופיה, מדע הרוח המודרני, להעמיד בני אדם מעשיים באמת. היא מסייעת לרכוש את היכולת לעמוד על אמיתותם של הדברים. אין זה עניינה לעסוק בספקולציות תיאורטיות, כי אם להנחות את האדם להפעיל במידה הולכת וגוברת את כוחות נפשו ובזה להרחיב את אופקו – למען כינון מגע מעשי עם המציאות.

על האמון לו ראויה החשיבה – ועל המצב בו שרויה הנפש החושבת.

חשיבתו של האדם היא בעבור חייו הערים כמו אי-מבטחים בתוך שטפי חיי הנפש הזורמים להם בהתרשמויות, בתחושות ברגשות וכדומה. האדם הצליח לעכל במידה ידועה התרשמות מסוימת, תחושה מסוימת, אם הוא יודע לפרשן. כלומר אם הוא תפס מחשבה, הזורעת אור על ההתרשמות, על התחושה. אפילו בעיצומה של סערת להיטות והתרגשות עשויה לחול מידת-מה של רגיעה, אם ספינת הנפש הצליחה לעשות את דרכה אל אי-המבטחים של החשיבה.

לנפש יש, בדרך הטבע, אמון בחשיבה. היא חשה, כי אילו לא היה אמון זה, היתה מתערערת כל יציבתה בחיים. חיי נפש בריאים חדלים כאשר מתחיל להתעורר ספק בחשיבה. אם מתקשה אדם להעלות מחשבה אשר יש בה כדי להבהיר לו דבר מסוים – עדיין רשאי הוא להתעודד בסיכוי כי ההבהרה תגיע, אם רק יוכל לאזור כוח ובהירות די הצורך בחשיבה. ניתן להשלים עם אי-יכולת אישית להגיע לידי הבהרה של משהו על ידי החשיבה. אולם תהא זו מחשבה בלתי נסבלת לחשוב כי החשיבה כשלעצמה חסרה אונים בכדי לספק לאדם את ההבהרה, אף אם יחדור אל תוך תחומה, כדרוש לשם השגת מלוא ההבהרה בנסיבות חיים מסוימות.

יחס זה של הנפש לחשיבה מונח ביסוד כל שאיפתה של האנושות לדעת. אפשר שיחס זה מתעמעם בשל מצבים מסוימים של הנפש, אך תמיד יהיה מצוי בדמדומי תחושותיה. אלה מבין הוגי הדעות, המפקפקים בסמכותה ובכוחה של החשיבה כשלעצמה, נופלים קורבן להונאה עצמית לגבי יחס יסודי זה של נפשם. כי לעיתים קרובות זוהי, הלוא, שנינות חשיבתם בהיותה מופעלת בהגזמה יתרה, המעלה את הפקפוק והמבוכה. אילו באמת לא היו שמים את אמונם בחשיבה, לא היו גורמים לעצמם את ייסורי הספק והמבוכה הללו, אשר אינם נגרמים אלא כתוצאה מהחשיבה.

אדם, המפתח ומטפח בקרבו כלפי החשיבה את התחושה עליה נרמז כאן, חש כי החשיבה אינה רק דבר אותו הוא מכשיר ומטפח בפנימו ככוח של נפש-אדם, אלא גם דבר הנושא בחובו ישות עולמית-קוסמית, שהיא בלתי תלויה בו ובנפשו. לקראת ישות עולמית-קוסמית זו יצטרך האדם לעמול את דרכו, אם ברצונו לחיות בתוך מציאות בה יש לו חלק כמו גם לעולם-הקוסמוס הבלתי תלוי בו.

חיים בתוך חיי המחשבה משרים שקט ושלווה על הנפש. היא חשה כי חיים אלה מסגלים אותה להתנתק מעצמה. ואמנם הנפש זקוקה לתחושה זו כשם שהיא זקוקה להיפוכה: לצלול לתוך עצמה. בשתי התחושות הללו נתונה הקוטביות החיונית של חייה הבריאים. ביסודו של דבר מהוות ערות ושינה את הביטויים הקיצוניים-מובהקים של קוטביות זו. במצב של ערות שוכנת הנפש בתוך עצמה, חיה את חייה האישיים; במצב של שינה מתמזגת היא עם חיי הקוסמוס הכלליים – אז היא, במובן מסוים, מנותקת מעצמה. קוטביות זו של חיי הנפש מתבטאת גם בכמה מצבים אחרים של חיי הפנים: החיים בתוך המחשבות מהווים התנתקות של הנפש מעצמה. ולעומת זאת פעילויות הרגש, התחושה, ההתרגשות וכדומה, מהוות צלילה לתוך הנפש.

לאור פני הדברים המתוארים לעיל מעניקה החשיבה לנפש את העידוד, לו היא זקוקה בעבור תחושת מול העולם.

עלולה להתעורר באדם, ובצדק, ההרגשה: "מה אני בתוך הזרם המקיים מנצח עד נצח את כלל חיי הקוסמוס – אני עם רגשותיי, מאוויי, רצונותיי, אשר להם חשיבות רק לי בלבד?" אולם אם לומדים לחיות בתוך מחשבות, מעמידים מול הרגשה זו את האחרת: "החשיבה, אשר לה יש חלק בחיי הקוסמוס הזה, קולטת לתוכה אותך, יחד עם נפשך; אתה חי בתוך החיים הללו כאשר אתה נותן לישותם לזרום אל תוכך, בשעת היותך שרוי בחשיבה."

אז רשאי האדם להרגיש את עצמו כנקלט – כבן בית בקוסמוס.

מצב נפשי זה מחונן את הנפש בהגברת כוחה, אותו היא חשה כמוענק לה מכוחות הקוסמוס עצמם, בתוקף חוקיות רוויית חכמה.

מכאן כבר אין מרחק רב עד לנקודה בה מתחוור לנפש: אין זו רק אני החושבת, אלא חושבים בי; חושבים ודוברים בי חיי הקוסמוס; נפשי היא המרחב בו מתקיימים חיים אלה בצורת מחשבה.

יתכן כי הבנה זו פסולה בעיני אסכולה פילוסופית זו או אחרת. לכאורה ניתן להצביע על סיבות מסיבות שונות, המוכיחות ללא צל של ספק כי המחשבה שהובעה זה עתה על "חיי הקוסמוס המתקיימים בצורת מחשבה בנפש האדם והחושבים את עצמם," בטעות יסודה. אולם כאן יש לדעת כי זאת מחשבה שנחוץ לעבוד עליה ולחוות אותה בפנימיות האדם למען השגתה. רק מי שכך רכש אותה, יעמוד על מלוא אמיתותה ויידע, כי כל 'טענות הנגד' אין בכוחן לערער את אמיתותה זו. מי שרכש אותה, מתבהר לו מעצם מחשבה זו, מה באמת שוות טענות הנגד וההוכחות הרבות. הן מתחזות לעיתים קרובות כ'חותכות' כל עוד שוגה האדם בדבר תוקף ההוכחה של תוכנן. עם אדם הנמצא במצב כזה, המקבל את תוכנן כ'ראיה חותכת', קשה למצוא שפה משותפת. אדם כזה, נחרץ עליו לראות את הזולת כטועה, היות וטרם עשה בקרבו את העבודה הפנימית אשר הניבה בזולת את ההכרה האמיתית בנוגע לאותו הדבר הנראה לו מוטעה ואולי אף שטותי.

 על מדיטציה

אדם הדורש את מדע הרוח, יפיק תועלת ממדיטציות כמו אלה המתוארות ומוסברות לעיל על החשיבה. כי הלוא, יש לו עניין בהכשרת נפשו לכניסה אל תוך עולם הרוח. כניסה זו, מן הדין שתהיה חסומה, אף על השנונות במחשבות, אף על הגישות המדעיות המושלמות, אם הנפש לא עברה הכשרה מתאימה לשם קליטת העובדות והבשורות של עולם הרוח. הכשרה טובה לקניית דעת עולם הרוח היא לחוש בתדירות את הכוח הצומח לנפש מהאווירה הנפשית המדיטטיבית: "כאשר אני חושב, חש אני את עצמי אחד עם הזרם המקיים את חיי הקוסמוס." – כאן פחות חשוב להגיע לידי הכרת התוכן המופשט של המחשבה המבוטאת במדיטציה הזאת, אלא העיקר הוא לחוש תדירות, בתוך הנפש, את הגברת כוחה, אותה חווים כאשר מחשבה כזאת זורמת בעוצמה דרך החיים הפנימיים, כאשר היא מחיה את החיים הנפשיים במעין אוויר-רוחי צח. אין כאן העניין להגיע לידי הכרת התוכן של מחשבה כזאת, אלא להגיע לידי חווית תוכן זה; לחוות את התוכן – זהו האתגר. התהליך המאפשר את ההגעה לידי הכרת מחשבה כזאת נסתיים כאשר פעם נתחוורה בתוך הנפש; אולם, אם עליה להניב פרי למען הבנת עולם הרוח על ישויותיו ועובדותיו – אז יש צורך, לאחר שנתחוורה, להחיותה שוב ושוב בתוך הנפש. על הנפש להתמלא שוב ושוב במחשבה זו ולתת אך ורק למחשבה הזו להיות נוכחת בתוכה, תוך מניעת נוכחות של מחשבות, תחושות, זיכרונות וכו, אחרים. התרכזות חוזרת כזו על מחשבה, אותה חווים עד לעומקי עמקיה, מרכזת בנפש כוחות אשר, במהלך הרגיל של החיים, מפוזרים במידה מסוימת. כוחות אלה חזקים ומתחזקים אז בנפש.

הכוחות המרוכזים הללו נעשים איברי-חישה לקליטת עולם הרוח ואמיתותיו.

המתואר לעיל מאפשר לקבל מושג על הדרך הנכונה לעשיית מדיטציה. תחילה יורדים לעומקה של מחשבה הניתנת להבנה ולהחוורה באמצעות הכלים אותם מספקים החיים והידע הרגילים. אז שוקעים שוב ושוב במחשבה זו, מתאחדים ומתמזגים עמה. חיים כאלה עם מחשבה שהובנה ונתחוורה מביאים לידי התחזקותה של הנפש. במקרה שלפנינו נבחרה כדוגמה מחשבה השואבת את תוכנה מן המהות של החשיבה עצמה. היא נבחרה כדוגמה, היות והיא פורייה באופן מיוחד מאוד עבור עשיית מדיטציה. אולם מה שנאמר כאן הריהו הדין לגבי עשיית מדיטציה על כל מחשבה הנרכשת בדרך שתוארה זה עתה. אדם העושה מדיטציה, עמלו יניב פרי באופן מיוחד מאוד, אם הוא יודע את החוויה הנפשית הנובעת מהקוטביות החיונית של חיי נפש בריאים, עליה מדובר לעיל. אז יחוש נאמנה-ביותר בנגיעתו הישירה של עולם הרוח במדיטציה.

תחושה זו היא פועל יוצא בריא מעשיית מדיטציה. צריך לתת לתחושה זו לזרוע את כוחה אל תוך כל יתר החיים במהלך היום. אולם לא בדרך כזו שהאווירה המדיטטיבית, אשר נוכחת בעת עשיית מדיטציה, תישמר ותהיה מורגשת לאורך כל הזמן, אלא שמהחוויה עצמה, בה מתנסים בעת הפעילות המדיטטיבית, יזרום כוח אל תוך החיים בכללם. כי אם האווירה המדיטטיבית תישמר ותהיה מורגשת במהלך כל היום, היא תפריע לאדם לקבל את פני החיים כמות שהם ולהתייחס אליהם בחופשיות בלתי מסויגת. אז גם ייבצר מהאווירה הזו להיות חזקה וטהורה די הצורך בעת המדיטציה עצמה. כי את הפירות האמיתיים מניבה המדיטציה אם היא נעשית בתוך אווירה היוצאת מגדר החיים הרגילים. אז פעולתה על הללו גם מיטיבה לפעול, אם חווים את המדיטציה כיוצאת מגדר הרגיל, כמתנשאת מעל לרגיל.

*

בכדי להבין את המצב: לשקוע במחשבה, בדימוי – להיות שרוי במדיטציה – יש תחילה לתפוס ולהבהיר את המושג: זכירה. כאשר מסתכלים, למשל, בעץ, ואחר כך פונים גב לעץ, כך שאינו ניתן שוב לראיה – אז אפשר ליצור בנפש מתוך הזיכרון את הדימוי של העץ; לצייר במחשבה את דמותו. דימוי זה של העץ המצוי בתוך הנפש כאשר העץ עצמו אינו מצוי לנגד העיניים, הוא דימוי-זכירה של העץ. עתה נתאר לנו כי נשמור זכירה זו בנפש; נניח לנפש לשרות, להתבונן בזכירה זו, בדימוי הזכירה, ועם זאת נתאמץ להרחיק מהנפש כל דימוי אחר. אז, במצב כזה, שוקעת הנפש בדימוי הזכירה של העץ. אם כן, זהו מצב בו שרויה הנפש בהשתקעות לתוך דימוי; אלא שבדימוי זה משתקף דבר אשר נקלט בעולם החיצון על ידי החושים. אולם, אם יוצרים את אותו המצב בעזרת דימוי-מחשבתי, אשר האדם הכניס ישירות על פי החלטתו החופשית אל תוך התודעה, אז ניתן להגיע בהדרגה אל תכליתה של המדיטציה.[6]

——————————————————————————————————-

[1]  האנתרופוסופיה, מדע הרוח המודרני, מיסודו של רודולף שטיינר, חוקרת את תחום הרוח בעולם ובאדם, כשם שמדע הטבע חוקר את תחום החומר שבהם. יכולתה של האנתרופוסופיה לעמוד על שורשיהם של עולם ומלואו הניבה דרכים להפריית שטחי-פעולה שונים של האדם, כגון: חינוך מרפא (חינוך מיוחד), רפואה, חקלאות, ענפים שונים של המדע, ביניהם מדעי החברה: הרעיון של הגוף החברתי התלת-איברי, אמנות על ענפיה השונים, וגם נוצרה אמנות חדשה: אוריתמיה – אמנות התנועה. תוצאות מחקר האנתרופוסופיה מצויות בספרות עשירה ומסועפת במקור הגרמני ובעוד שפות.

[2]  'בתנועה מתמדת' – כך מכנים מכונה היפותטית אשר, אם תומצא, תפעל לעד מכוח עצמה ללא מקור חיצוני של אנרגיה. למרות שמכונה כזו סותרת את חוק שימור האנרגיה הידוע כיום, חולמים על המצאת המצאה זו עד היום ממציאים רבים.

[3] הביסוס הפילוסופי מדעי למתואר כאן, ובכלל זה למדע הרוח האנתרופוסופי, כלול בספרו של רודולף שטיינר 'הפילוסופיה של החירות'. פרופסור שמואל הוגו ברגמן פרסם תמצית של רעיונות היסוד של ביסוס פילוסופי זה הכלולה בספרו: 'אנשים ודרכים' (מוסד ביאליק)

[4] תיאור מלא על ישותו של האדם על חלקיו החושיים והעל-חושיים, ניתן בספרו של רודולף שטיינר: 'גוף, נפש, רוח.

[5]  גיתה Goethe (1832-1749), גדול המשוררים והוגה-הדעות הגרמניים. גם מדען טבע.

[6]  הדרכה מפורטת לפיתוח איברי חישה רוחיים לקליטת עולם הרוח ואמיתותיו ניתנת בספר של רודולף שטיינר: 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים'.