היסטוריה ומציאות של אימפריאליזם
מאת רודולף שטיינר
שלוש הרצאות שניתנו בדורנאך 1920 GA196
תרגום לא מקוצר מגרמנית לאנגלית על-ידי פראנק תומאס סמית
Frank Thomas Smith
תרגום לעברית באישור המתרגם לאנגלית ועורך האתר על-ידי בן-ציון פורת ז"ל
בעזרת עציון בקר ודניאל זהבי, יוני 2011
תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי
תודה על התיקונים מול הגרמנית לחברים בענף הלל קרית טבעון
הנוסח האנגלי נמצא באתר האינטרנט:
Southern Cross Review
Review of fiction, education, science, current events,
essays, book reviews, poetry and Anthroposophy
http://southerncrossreview.org/
הרצאה ראשונה
ניתנה בדורנאך, שוויץ, 20 בפברואר 1920
ההרצאה היום תהיה לא שגרתית, סוג של שיבוץ לתוך עיונינו, כי ברצוני שידידינו האנגלים, שישובו בקרוב הביתה, יוכלו לקחת עמם הרבה ככל האפשר. לכן אבנה את ההרצאה הזאת בדרך שתהיה מועילה עד כמה שאפשר. ראשית באופן היסטורי, לא כל כך ביחס להווה – זה יכול להיעשות אולי מחר – בדעתי לומר היום משהו אודות האימפריאליזם מבחינה היסטורית, אבל במשמעות מדעית-רוחית.
אימפריאליזם הוא תופעה שנדונה רבות לאחרונה, ונדונה על-ידי אלו שהם פחות או יותר מודעים ליחסו לכלל התופעות של העת הנוכחית. אבל כאשר דברים כאלה נדונים, מה שלא נלקח בחשבון, או לפחות לא מספיק, זה שאנו חיים בתוך רצף האירועים ההיסטורי, שאנו ניצבים בעידן התפתחות היסטורית מוגדר היטב, שאנחנו יכולים להבין את תקופת ההתפתחות הזאת רק אם אנו יודעים ממה נובעות התופעות הסובבות אותנו שבהן אנו חיים.
ביסודו של דבר, מה שהוא בעל השפעה כיום ויציג את עצמו בעתיד אפילו כאימפריאליזם יותר משפיע יהיה נושאו – העם האנגלו-אמריקאי. עד כמה שזה נוגע לשמו, זה התבטא כמשהו חדש: אימפריאליזם כלכלי. אבל חשובה ביותר היא העובדה שכל מה שנאמר אודות האימפריאליזם הכלכלי הזה אינו אמת, הייתי אומר, נראה כתלוי באוויר, מה שבהכרה מוביל פחות או יותר לשקריות. לכן כדי לזהות כיצד בזמנים האלו הממשויות שונות לחלוטין ממה שנאמר עליהן, נחוצה תצפית מעמיקה יותר של הכיוון ההיסטורי של ההתפתחות האירועים.
אני רק צריך לציין פרט אחד מהתופעה בת ימינו כדי לאפיין את יכולת הציבור לשפוט. כבר חווינו כיצד בתחילה בחלקים שונים של אירופה ולבסוף אפילו בגרמניה, וודרו וילסון זכה לתהילה. ידידינו השווייצרים יודעים היטב שבה בשעה שוודרו וילסון[1] זכה לתהילה, דיברתי נגדו תמיד בביטויים חריפים כאן בשווייץ, כי מה שוודרו וילסון הוא כיום, הוא היה כמובן גם אז כאשר הוא היה נערץ על-ידי העולם כולו. (זה כבר פורסם – למרות שאיני יכול להגיד אם זאת האמת השלמה – שבאמריקה חושבים להכריז עליו כבלתי מתאים למשול, שישנם ספקות באשר לכושר שיפוטו). יכולת הציבור לשפוט, כפי שהיא הולכת ושוצפת סביב העולם כיום, מאופיינת מספיק על-ידי דברים כאלה.
ויש צורך רק לזכור דבר שני. במשך ארבע מחמש השנים האחרונות, דובר הרבה מאד אודות דברים יפים: "הגדרה עצמית של עמים" וכיוצא באלה. כל הדברים הללו היו לא אמיתיים, כי מה שהיה מאחוריהם היה שונה לחלוטין, זאת היתה כמובן שאלת הכוח. וכדי להבין במה מדובר, מה נאמר, נחשב, ונשפט, יש צורך לחזור למציאויות. וכאשר דברים כגון אימפריאליזם נחשבים – "ליגת הפדרציה האימפריאלית"[2] שהוא הכינוי הרשמי באנגליה מאז תחילת המאה העשרים – אנו חייבים להבין שהם התוצרים האחרונים של אבולוציה והם חוזרים לעבר רחוק, ויכולים להיות מוסברים רק על-ידי התבוננות אמיתית בהיסטוריה.
איננו רוצים להעמיק כל כך אל תוך העבר כפי שאנו יכולים בעת לימוד האבולוציה הרוחית של אנושות, אלא שברצוננו לשוב לאחור לפחות כמה מאות שנים לפני התקופה הנוצרית. אנו מוצאים אימפריות אימפריאליסטיות באסיה, וסוג של אימפריות כאלה במצרים. אופייניות ביותר לדחף האסייתי הן, לדוגמה, האימפריה הפרסית הידועה היסטורית, ובמיוחד, האימפריה האשורית. אך אין די בלימוד השלב הראשון הזה של אימפריאליזם רק בשלב האחרון, המוכר בהיסטוריה, של האימפריה האשורית, פשוט כי המניעים השולטים באימפריה האשורית אינם יכולים להיות מובנים בלי לחזור לאחור גם לתנאים מזרחיים מוקדמים יותר. אפילו בסין, שכל הארגון שלה נובע מהעבר הרחוק מאוד, הארגון של הזמנים האחרונים השתנה עד כדי כך שהאופי האמיתי של האימפריאליזם המזרחי כפי שהתקיים פעם אינו מזוהה. התנאים הידועים היסטורית מאפשרים לראות מה הם העקרונות.
אנחנו לא יכולים להבין את האימפריאליזם המזרחי הישן בלי להכיר את היחסים המודעים בין תושבי אזור, הבה ונגיד אימפריה, ומה שכיום אנו מכנים שליט או שליטים של אימפריה. משום שכמובן שמילותינו עבור שליט או מלך וכדומה אינן מבטאות את ההרגשה ביחס לשליט או שליטים. בכלל, קשה מאד להבין את הרגשות של אנשי האלף השלישי עד הרביעי לפני תקופת הנצרות כי קשה בימינו להעלות על הדעת כיצד אנשים הרגישו באותם זמנים קדומים אודות היחס של העולם הפיזי לעולם הרוחי. כיום מרבית האנשים חושבים, אם הם חושבים על עולם רוחי, שזה אי שם הרחק בעולם הבא. וכאשר מדברים אודות העולם רוחי – ובעתיד יהיה שוב צורך לדבר אודותיו כנוכח בקרבנו בדיוק כפי שנוכח עולם החושים – אזי התוצאה היא מה שהוביל לדוגמה לתודעה הפרוטסטנטית. אבל הטבע המהותי של הזמנים הקדומים הוא שלא הבדילו בין העולמות הפיזי והרוחי.
וזהו בעצם המצב שכאשר האנשים כיום מתייחסים לימי קדם הם בקושי יכולים לדמיין רציפות ממשית, משום שאופן החשיבה היה שונה אז מאוד מהיום. שליטים, כת שלטת, עבדים, עמים נשלטים, זאת הייתה המציאות – לא משהו הנקרא מציאות פיזית, אלא שזאת הייתה המציאות ממש, המציאות הפיזית והרוחית בעת ובעונה אחת. והשליט של אימפריה מזרחית – מה הוא היה? השליט של אימפריה מזרחית היה אל. ועבור האנשים של אותם זמנים לא היה אל מעבר לעננים, לא מקהלת רוחות הסובבות את האל העליון – ההשקפה הזאת הגיעה מאוחר יותר – אלא במידה מסוימת מה שאנו קוראים היום שרים או ליצני חצר, קצת בחוסר כבוד, היו ישויות בעלות טבע אלוהי. כי היה זה ברור שבגלל שהם התחנכו בתורת הנסתר שהם עברו, הם התעלו מעל אנשים רגילים. הם היו נערצים, בדיוק כפי שהתודעה הפרוטסטנטית סוגדת לאל שלה או חוגים יותר ליברליים מסוימים סוגדים למלאכים הנסתרים וכיוצא בזה. מלאכים סמויים לגמרי או אלוהות על-חושית נסתרת לא היו קיימים עבור אנשי המזרח הקדום. כל הרוחיות חיתה באדם. באדם הרגיל חייתה נפש אנושית. באלו שכיום היינו מכנים כשליטים חייתה נפש אלוהית, אל.
המושג של אימפריה אלוהית הקיימת ממש, שבעת ובעונה אחת הייתה אימפריה פיזית, אינו מובא בחשבון יותר. שלמלך יש כוחות אלוהיים אמיתיים ואצילות נחשב אבסורד כיום, אבל זאת היתה המציאות באימפריאליזם המזרחי.
כפי שציינתי, גרסה אחת נמצאה במצרים, כי שם אנו מוצאים מַעֲבָר אמיתי לצורה מאוחרת יותר. אם אנחנו שבים לצורה העתיקה ביותר של אימפריאליזם, אנו מוצאים אותה מבוססת על המלך האל שהופיע באמת פיזית על האדמה, בן השמיים שהופיע פיזית על האדמה, שהיה אפילו האב של השמיים. זה כל כך פרדוקסאלי לשכל בן זמננו, שזה נראה בלתי יאומן, אבל זה כך. אנו יכולים ללמוד מתעודות אשוריות איך הוצדקו כיבושים. הם פשוט בוצעו. ההצדקה הייתה שהם היו צריכים להרחיב יותר ויותר את האימפריה האלוהית. כאשר שטח נכבש והתושבים נהיו לנתינים, אז היה עליהם לעבוד את הכובש כאל שלהם. במשך אותם הזמנים אף אחד לא חשב על הפצת השקפת עולם מסוימת. לָמָה שזה יהיה נחוץ? כאשר העמים המנוצחים זיהו באופן גלוי את הכובש, הלכו אחריו, אז הכל היה כסדרו, הם יכלו להאמין בכל מה שחפצו. אמונה – דעה אישית – לא הורגשה בימי קדם, לאף אחד לא היה אכפת ממנה.
זאת הייתה הצורה הראשונה שבה הופיע האימפריאליזם. הצורה השנייה הייתה כאשר השליט, זה שמילא תפקיד מוביל, לא היה אל בעצמו, אלא שליח האל, או תחת השראת האל, חדור באלוהות.
האימפריאליזם הראשון מאופיין על-ידי ממשויות. כאשר שליט מזרחי בימי קדם הופיע בפני עמו, היה זה במלוא תפארת מלבושיו, משום שכאל הוא היה זכאי ללבוש בגדים כאלה. היו אלה מלבושים של אל. כך נראה אל. משמעות מה שהאל לבש הייתה לא יותר מאשר מה שהיה מנהג האלים. ואביריו לא היו סתם ביורוקרטים, אלא ישויות גבוהות שליוו אותו ועשו את מעשיהן באמצעות סמכות של ישויות גבוהות.
ואז באה העת, כפי שכבר צוין, כאשר השליט ואביריו הופיעו כנציגי האל, כבאי כוחו, חדורים בקדושה. זה ברור מאד בדיוניסוס האריופאגי[3], קיראו את כתביו, היכן שהוא מתאר את ההיררכיה השלמה, כמרים, סגני בישופים, בישופים, ארכיבישופים, עד להיררכיה השלמה של הכנסייה. כיצד הוא עושה זאת? דיוניסוס האריופאגי מציג זאת שכאילו בהיררכיה הכנסייתית הארצית הזאת משתקף האל עם הארכי-מלאכים שלו ומלאכיו, על-חושית כמובן. כך שמעל יש לנו את ההיררכיה השמימית ומתחת השתקפות דמותה, ההיררכיה הארצית. אנשי ההיררכיה הארצית, הכמרים, סגני הבישופים, לובשים בגדים מסוימים, ומבצעים את פולחניהם; הם סמלים. השלב הראשון התאפיין בממשויות, השני היה מאופיין בסימנים, בסמלים. אבל זה פחות או יותר נשכח. אפילו קתולים כמעט ואינם יודעים את העובדה שכוהנים, כמרים, בישופים וארכיבישופים הם נציגים של ההיררכיות השמיימיות. זה נשכח ברובו.[4]
עם התקדמות האימפריאליזם התרחשה חלוקה, התפלגות אמיתית. מצד אחד היו המנהיגים הנוטים יותר כלפי היותם נציגים אלוהיים, כוהנים, היכן שכוהנים היו מלכים; מהצד השני הנטייה כלפי החילוניות, למרות שעדיין בחסדי האל. באופן בסיסי אלו היו שתי הצורות: הכנסיות והאימפריות.
במשך האימפריאליזם הראשון, כאשר הכל היה מציאות פיזית, משהו כזה היה בלתי ניתן לחשיבה. אבל בשלב השני של אימפריאליזם התרחשה ההתפלגות. מצד אחד יותר חילוניות, אבל בכל זאת נציגות של האל, מהצד השני יותר בכיוון כנסייה, גם כן נציגות של אל. השיטה הזאת השתמרה עד ימי הביניים, והייתי אפילו אומר, עד השנה 1806, אבל יותר כצל, השתמרה במלכים ואצילים כנציגי האל. התפשטות הכנסייה הרומית-קתולית נטתה יותר לצד הכהונה. אבל התופעה הזאת של נציג האל או שליח, אשר התמידה במהלך ימי הביניים, נשמרה בעוצמה רבה במה שידוע בשם האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, שנעלמה לבסוף בשנת 1806. ב"קדושה" יש לכם ניחוח של מה שהיה אלוהי בזמנים קדמונים על האדמה; "רומאית" מצביעה על המקור, מאין היא באה; "אומה גרמנית" לגבי מה היא כללה, המרכיב החילוני יותר.
לכן בשלב השני של האימפריאליזם אין לנו יותר רק אימפריאליזם מוכתר על ידי הכנסייה, אלא יש לנו את הרשת הסבוכה של האלוהי והחילוני המשוח באימפריות. זה החל כבר באימפריה הרומית בזמנים שלפני הנצרות והגיע עד לימי הביניים המאוחרים. אבל לאימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית הזאת היה תמיד אופי כפול. זכרו שזה מתחיל מקארל הגדול.[5] אבל קארל הגדול הוכתר על-ידי האפיפיור ברומא. יחד עם זאת אצילות מלכותית נהייתה לסמל, לכן מה שהתקיים כאן על האדמה הפיזית לא היווה יותר ממשות. האנשים בימי הביניים לא סגדו לקארל הגדול ולאוטו הראשון כאלים, כפי שהיה המצב בזמנים קדומים יותר, אבל ראו בהם נציגים אלוהיים. וזה היה צריך להיות מאושרר בהתמדה, משום שזה כמובן הלך ונחלש בהכרה. אבל עדיין שמר על מציאות סמלית, מציאות של סמלים. קיסרים אלה של האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית הלכו לרומא כדי שהאפיפיור יכתיר אותם. אישטוון הראשון גם הוא הוכתר כמלך הונגריה על-ידי האפיפיור בשנת 1000. המשיחה בשמן למלך, ולכן גם הסמכות, הוענקו לשליטי העולם על-ידי כהני הדת.
לכן זה נראה כמוצדק להכליל עמים אחרים באימפריה. אפילו דאנטה חשב שזכותו של שליט האימפריה הרומית הקדושה לשלוט בכל העולם. כך הנוסחה לאימפריאליזם יכולה להימצא אפילו אצל דאנטה.
באגדות ומסורות אחרות היכן שאירועי ההיסטוריה התגבשו בתודעה האנושית, דברים מבוטאים מנקודות מבט שונות, לא רק אחת. נוכל להגיד שבמאות האחת-עשרה והשתיים-עשרה באירופה התקיימה ההכרה – לא בהירה, יותר כהרגשה – שפעם בימי קדם חיו אנשים במזרח על האדמה שהיו בעצמם אלים. הם לא חשבו זאת לאמונה תפלה, לא ולא, אולם הם חשבו שאלים כאלה לא יכלו יותר לחיות על האדמה כי האדמה נהייתה כל כך רעה. זה אבד, מה שעשה אנשים לאלים, ה"גביע הקדוש" אבד וכעת, במרכז אירופה, זה יכול להימצא רק בדרך שפרסיבל מְצאוֹ: האדם מבקש אחר הדרך למציאת האל שבפנים, בעוד שקודם לכן האל היה מציאות באימפריה. כעת האימפריה מהווה רק סך הכל של סמלים, של סימנים, ויש למצוא את הרוח בסמלים.
מכל הדברים שהתקיימו פעם, נותרו רק שאריות. הממשות הומתה. נותרו שאריות, שאריות מגוונות ביותר. באופן כללי, ככל שדברים הם אמיתיים, ברורים, הם נהיים מאוחר יותר מעורפלים. ולכן באירופה המוני דברים צמחו ממציאות ברורה. כל עוד היתה לאימפריה הרומית הקדושה משמעות בהכרה האנושית, הנציג של האימפריה היה בעל עוצמה מספקת ומוכשר דיו כדי לשעבד את סמלי-המלאך האינדיבידואליים וסמלי הנסיכים המקומיים, כי ההכרה הזאת כללה את זכותו של הקיסר לעשות זאת. אבל זכות זאת התבססה פחות או יותר על משהו אידיאלי, שיותר ויותר איבד את משמעותו, והנסיכים המקומיים נותרו. כך יש לנו באימפריה הרומית הקדושה משהו שמהותו הפנימית התרוקנה בהדרגה עד שרק החיצוניות נותרה. אבדה ההכרה שבני אדם ארציים היו נציגים של האל. והביטוי לעובדה שאנשים לא האמינו יותר שאינדיבידואלים מסוימים היו נציגי האל היא פרוטסטנטיות – מחאה נגד הרעיון של אנשים כמייצגי האל.
אם העיקרון של הפרוטסטנטיות היה חודר בהקפדה, אף נסיך לא היה יכול להיות מוכתר שוב "בחסד האל". אבל דברים כאלה נותרו כשאריות. השאריות האלה נותרו עד 1918, ואז הן נעלמו. הנסיכים הגרמניים המקומיים היו ההופעות החיצוניות; היתה להם משמעות רק באותם זמנים קדומים כאשר הם היו סמלים של מלכות השמיים הנותנת השראה.
נותרו שאריות אחרות. לפני זמן לא רב נכתבה איגרת רועים על-ידי בישוף מרכז-אירופאי – ייתכן שהוא היה ארכיבישוף. באותה איגרת רועים הוא טען שהכומר הקתולי הוא בעל יותר עוצמה מישוע כריסטוס מהסיבה הפשוטה שכאשר הכומר הקתולי מבצע טרנסובסטנציה על המזבח, ישוע כריסטוס חייב להיות נוכח בהתקדשות. הטרנסובסטנציה חייבת להתרחש באמת באמצעות סמכות הכומר. משמעות הדבר היא שהפעולה המתבצעת על-ידי הכומר מאלצת את ישוע כריסטוס להיות נוכח על המזבח. לכן בעל העוצמה הרבה יותר אינו ישוע כריסטוס, אלא זה אשר מבצע את הטרנסובסטנציה על המזבח!
אם אנחנו רוצים להבין דבר כזה אשר, כפי שאמרתי, הופיע באיגרת רועים לפני כמה שנים, עלינו לשוב לא לימי האימפריאליזם השני, אלא לימי האימפריאליזם הראשון, שמרכיבים רבים שלו השתמרו בכנסייה הקתולית ובמוסדותיה. שם טמונה השארית של הכרה שאלו המושלים על האדמה הם אלים, כאשר ישוע כריסטוס הוא רק בנו של האל. מה שנכתב באגרת הרועים ההיא הוא כמובן בלתי אפשרי לתודעה הפרוטסטנטית, בדיוק כפי שכיום זה כמעט בלתי אפשרי להאמין שלפני אלפי שנים אנשים ראו ממש את השליט כאל. אך כל אלו הם גורמים היסטוריים אמיתיים, עובדות ממשיות ששיחקו תפקיד היסטורי ועדיין נוכחות היום.
ממשויות קדומות אלו פעלו בעוצמה אל תוך אירועים מאוחרים יותר. רק הביטו כיצד האסלאם התפשט. בוודאי שמוחמד מעולם לא אמר: מוחמד הוא אלוהיכם – כמו שזה נאמר אלפי שנים קודם לכן על-ידי שליט מזרחי. הוא הגביל את עצמו למה שהתאים יותר לזמנים: קיים האל, ומוחמד הוא נביאו. בתודעת אנשים הוא היה נציג האל – השלב השני של אימפריאליזם. כי מוסלמים מעולם לא היו בלתי סובלניים כלפי אמונות אחרות, כמו אחרים. המוסלמים הסתפקו בניצחונם על האחרים ועשייתם לנתיניהם, בדיוק כמו שזה היה בזמנים עתיקים כאשר הכרה דתית לא נדרשה מהם, כיוון שלאיש לא היה אכפת במה הם מאמינים כל עוד הכירו באל.
ומשהו נותר גם מהשלב הראשון של האימפריאליזם – מושפע בחוזקה על-ידי השני בעריצות הרוסית, בצאריזם. הדרך שבה הוא הוכר על-ידי נתיניו שבה לאחור, לפחות באופן חלקי, לשלב הראשון של האימפריאליזם. זאת לא הייתה כל כך שאלה של מה שהיה בהכרתם של הרוסים, כי השלטון של הצארים התבסס על המרכיבים הגרמאניים והמונגוליים יותר מאשר על האיכרים העניים עצמם.
כעת אנו מגיעים למצב השלישי של האימפריאליזם. הוא נוסח מאז תחילת המאה העשרים, מאז שצ'מברליין[6] ואנשיו טבעו את הביטוי "ליגה פדרטיבית אימפריאלית", אבל הסיבות חוזרות למחצית השנייה של המאה השבע-עשרה, כאשר אותה התקוממות גדולה התרחשה באנגליה שכתוצאה ממנה בכל מקום במערב שבו חי העם האנגלו-אמריקאי, המלך שהיה קודם לכן האל, ולאחר מכן משוח לכתר, נהיה סתם צללית – שלא ניתן לכנותו בדיוק קישוט – אלא משהו שיותר ניתן לסבול אותו מאשר להתייחס אליו ברצינות.
העמים דוברי האנגלית מביאים תנאים מוקדמים אחרים למה שאנו יכולים לכנות רצון העם, שיטת ההצבעה, מאשר, נאמר, הצרפתים – העמים הלטיניים באופן כללי. העמים הלטיניים, במיוחד הצרפתים, בוודאי שביצעו את המהפכה של המאה השמונה-עשרה, אבל העם הצרפתי כיום הוא יותר מלוכני מכל עם אחר. להיות מלוכני אינו אומר להיות עם מלך בראש. בדרך הטבע אדם שראשו נכרת אינו יכול לנוע בסביבה; אבל הצרפתים כעם הם מלוכנים, אימפריאליסטים, בלי שיש להם מלך. זה קשור להלך הנפש. זאת תחושת "הכל אחד", ההכרה הלאומית, שארית אמיתית של מנטליות המלך לואי הארבע-עשרה.[7]
אבל העמים דוברי האנגלית הביאו תנאים מוקדמים אחרים למה שאנו יכולים לקרוא רצון העם. וטיפין טיפין זה נהיה מה שפרלמנטים נבחרים החליטו, וכך התפתחה הצורה השלישית של אימפריאליזם, שנוסחה על-ידי צ'מברליין ואחרים. אבל היום ברצוננו לדון באימפריאליזם השלישי הזה מבחינה פסיכולוגית.
לאימפריאליזם הראשון היו ממשויות: אישיות אחת היוותה אלוהות לגבי התודעה של האנשים האחרים. אביריו היו האלים שסבבו אותו, תת-אלים. הצורה השנייה של אימפריאליזם: מה שהיה על-פני האדמה היה הסימן, הסמל. האל פעל בתוך בני אדם. צורה שלישית של אימפריאליזם: בדיוק כפי שאבולוציה קודמת הייתה מממשויות לסימנים וסמלים, כעת ההתפתחות היא מסמלים לקלישאות.
זהו תיאור אובייקטיבי של העובדות, מבלי להיות מוכתם ברגשנות. מאז המאה השבע-עשרה מה שהיה נקרא רצון העם בחיים הציבוריים של העמים האנגלו-אמריקאיים בספרי החוקים – המחולק כמובן על פי קבוצות – אינו יותר מקלישאות. בין מה שנאמר ומציאות אין אפילו את היחסים שהתקיימו בין הסמל למציאות. לכן הנתיב הפסיכולוגי הוא כזה: ממציאות לסמל ואז לקלישאות – למילים שנסחטו, יובשו, מילים ריקות. זאת היא המציאות של האימפריאליזם השלישי: מילים ריקות, חסרות תוכן. ואף לא אחד מעלה בדעתו שהן אלוהיות, לפחות לא מהמקור שבו נוצרו.
רק חישבו אודות הבסיס של האימפריאליזם ההוא, המרכיבים השולטים שלו שהם קלישאות: בעת האימפריאליזם הראשון המלכים, באימפריאליזם השני הנמשחים, וכעת הקלישאות. מהחלטות של רוב כמובן שלא יוצא משהו ממשי, רק קלישאות דומיננטיות. המציאות נותרת סמויה. וכעת אנו מגיעים לעובדה חשובה שעליה המציאות מבוססת: השיטה הקולוניאליסטית. קולוניאליזם מילא תפקיד חשוב בהתפתחות האימפריאליזם השלישי הזה. "ליגת הפדרציה האימפריאלית" סיכמה את האמצעים של התפשטות האימפריאליזם למושבות. אבל איך המושבות נהיות חלק של אימפריה? היזכרו במקרים אמיתיים. הרפתקנים שאינם מתאימים יותר לאימפריה, שנמצאים במידה כלשהי במדרון, עוברים למושבות, מתעשרים, ואז מוציאים את עושרם בבית, אך זה אינו עושה אותם מכובדים, הם עדיין הרפתקנים, אנשי בוהמה! כך נוצרת אימפריה קולוניאלית. זאת היא המציאות שמאחורי הקלישאות. אבל נותרות שאריות. בדיוק כפי שסמלים וקלישאות נותרו כשאריות של הממשויות המקוריות, או כתרים סמליים על נסיכים וצארים, גם מהיוזמות המצחינות במידה מסוימת של מקימי המושבות, נותרו ממשויות. בנו של היזם אינו מסריח כל כך, אמת? הוא כבר מריח טוב יותר. הנכד מדיף ריח אפילו יותר טוב ומגיעים הזמנים כאשר מכל דבר עולה ניחוח טוב מאד. הקלישאות מזוהות כעת עם מציאות אמיתית. כעת המדינה יכולה לפרוש את כנפיה, היא נהיית המגוננת וכל דבר נעשה הגון.
יש צורך לקרוא לדברים בשמותיהם האמיתיים – למרות שהשמות מתארים את המציאות לעיתים רחוקות. זה נחוץ כי רק כך אנו יכולים להבין את המשימות וסוגי האחריות הרבים הניצבים בפני האנושות בזמנים האלה. רק בדרך זאת ניתן להבין איזו אגדה מוסכמת היא היסטוריה באמת, כלומר ההיסטוריה שמלמדים בבתי הספר והאוניברסיטאות. ההיסטוריה ההיא אינה מכנה דברים בשמותיהם האמיתיים. להיפך, התוצאה שלה היא שהשמות מתארים את מה שהוא שיקרי.
מה שתיארתי כרגע הוא דבר איום ונורא, לא כן. אבל אתם רואים, זאת שאלה של הנחיית הרגשות כלפי אחריות רבה. הבה וניקח בחשבון את הצד השני. הבה ונתייחס לאימפריה קדומה כזאת. בדעתם של אנשים זאת היתה ממשות ארצית. הכהן-המלך הגיע מהמיסטריות. השניה לא היתה יותר ממשות ארצית, זאת היתה סמלית.
זאת היתה דרך ארוכה מהתכשיטים האלוהיים שהשליטים ואביריהם ענדו באימפריות המזרחיות הקדומות למדליות הפשוטות של "העיט השחור או האדום"[8] התלויות סביב צווארי אנשים זמן רב לאחר מכן. אבל כך התפתחו הדברים. הם עברו ממציאות לשום-דבר, אפילו לא סימן או סמל, אלא ביסודו של דבר ביטוי של קלישאה. לבסוף שיטת הקלישאות הזאת, שהתפשטה מהמערב ליתר העולם, חדרה לחיים הציבוריים. פגשתי אפילו "יועצי חצר"– שיש להם מעט לייעץ – אבל מה ביחס לתואר יועצי חצר? רק קלישאה הייתה תלויה על אנשים מסוימים וכל דבר נותר כמקודם.
הואיל ובשלב הראשון המציאות הפיזית נחשבה כרוחנית, בעתיד המציאות הפיזית הזאת תוכל שלא להיחשב יותר כרוחנית. הרוחי חייב להיות נוכח כאן בעולם הפיזי. זאת אומרת שמציאות רוחית חייבת להתקיים לצד מציאות פיזית. הישות האנושית חייבת לנוע סביב כאן בתוך המציאות הפיזית, ולהכיר מציאות רוחית, חייבת לדבר אודותיה כמשהו אמיתי, על-חושי, בלתי-נראה, אבל קיים, שחייב להתקיים בקרבנו.
כבר דיברתי אודות משהו נורא ואיום: אודות הקלישאה. אבל אם העולם לא נהיה כל-כך שטוף בקלישאות, לא יהיה מקום להכנסת אימפריה רוחית. בדיוק משום שכל דבר ישן נהיה כעת קלישאות ריקות, נוצר חלל שלתוכו האימפריה הרוחית יכולה להיכנס. במיוחד במערב, בעולם האנגלו-אמריקאי אנשים ימשיכו לדבר במונחים הרגילים, דברים שהגיעו מהעבר. זה ימשיך להתגלגל כמו כדור. זה יתגלגל הלאה במילים. אתם יכולים למצוא אין ספור ביטויים במיוחד במערב שאיבדו כל משמעות, אבל נמצאים עדיין בשימוש. אך לא רק בביטויים האלה, אלא בכל דבר המתואר על-ידי המילים הישנות חיה השטחיות, שבה אין מציאות, כי היא נסחטה החוצה. כאן הרוחי, שאין בו דבר מהישן, יכול למצוא מקום. הישן חייב ראשית להיעשות לקלישאה. כל דבר שממשיך להתגלגל הלאה בדיבור מושלך החוצה, ומשהו חדש לחלוטין חייב להיכנס, שיכול רק להתרבות כעולם של הרוח.
רק אז יכולה להיות מלכות כריסטוס על האדמה. כי במלכות ההיא הממשות חייבת להתקיים: "מלכותי איננה מן העולם הזה". במלכות של העולם הזה, שבה מלכותו של כריסטוס תתפשט, יתקיים הרבה שלא נעשה לקלישאה. אבל בעולם המערבי, כל דבר שמקורו בימי קדם גורלו להיעשות קלישאה. אכן, במערב, בעולם האנגלו-אמריקאי כל מסורת אנושית תעשה לקלישאה. לכן קיימת האחריות למלא את הכלי הריק ברוח, שאודותיה ניתן להיאמר: "המלכות הזאת איננה מן העולם הזה!" זאת היא אחריות גדולה מאד, אין זה חשוב איך משהו קרה, אלא מה שאנחנו עושים עם מה שהתרחש. זהו המצב.
מחר נדבר על מה שיכול להיעשות, כי מתחת לפני השטח, במיוחד בארצות המערב, האחוות הסודיות פעילות מאד, מנסות להחדיר את השלב השני של האימפריאליזם לתוך השלישי. כי באומה האנגלו-אמריקאית יש לכם שתי צורות אימפריאליזם דחוקות יחדיו; הכלכלי של צ'מברליין והסמלי של האחוות הסודיות, הממלאות תפקיד רב השפעה, אבל נשמרות בסוד מהאנשים.[9]
————————————————————————————–
- תומאס וודרו וילסון, Thomas Woodrow Wilson) 1856 – 1924). היה הנשיא העשרים ושמונה של ארצות הברית, מטעם המפלגה הדמוקרטית, בכלל זה בעת כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה והמו"מ על הסכמי השלום באירופה. רודולף שטיינר מתייחס אליו בהרצאות אודות הקשרים הקארמתיים משנת 1924 כהתגשמותו של מאעוויה החליף הרביעי של האסלאם, ואל מסמך 14 הנקודות המפורסם שלו כאל טקסט אסלאמי לכל דבר. (המתר'). ↑
- The Imperial Federation League – ארגון שנוסד בלונדון בשנת 1884 במטרה לקדם פדרציה אימפריאלית. (המתר'). ↑
- מעשי השליחים 17-34: אֲבָל כַּמָּה אֲנָשִׁים הִצְטָרְפוּ אֵלָיו וְהֶאֱמִינוּ; בִּכְלָלָם דִּיוֹנִיסְיוֹס, מִן הַשּׁוֹפְטִים שֶׁל הָאַרְיוֹפָּגוֹס, וְאִשָּׁה אַחַת, דָּמָרִיס שְׁמָהּ, וַאֲחֵרִים עִמָּהֶם. (המתר'). ↑
- הערת עציון בקר: כאן מרמז שטיינר כיצד ההירארכיה האלוהית אמורה לעבוד עלי אדמות. ההירארכיה המקודשת הארצית אמורה לשקף את ההירארכיה האלוהית. השליט האמיתי אמור לייצג את הישות העילאית אליה הוא פונה; המעגל הארצי סביב שליט כזה אמור להוציא לפועל את רצון הישות העילאית כפי שזה מתבטא דרך השליט האמיתי. או כפי שמבקשים כל העת המאסטרים בכל הדורות לכונן – מערכת של מעגלים מקודשים המוציאים לפועל את הרצון האלוהי עלי אדמות. ישוע ניסה לאמן את תלמידיו בכיוון הזה, אולם הם לא עמדו כלל על כוונתו. הכנסייה הקתולית מתיימרת, כפי שמתואר במשפט מלמעלה, כי היא אכן הצליחה לייסד את המערכת הזאת עלי אדמות. אולם אנו יודעים כי אין זו אלא מערכת אנושית המנותקת מההירארכיה האלוהית, וההיסטוריה של אלף השנים האחרונות מלמדת זאת בבירור. ↑
- קרל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus, בצרפתית עתיקה: Charlemagne – מבוטא: "שארלמאן"), 7.4.742 – 28.1.814. היה מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים. היה מלך הפרנקים בשנים 814-768 ומלך לומברדיה בשנים 814-774. הוכתר לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) ברומא ב-25 בדצמבר 800 על ידי האפיפיור לִאו השלישי, ועקב כך נחשב בדיעבד לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה, למרות שזו הוקמה רק לאחר מותו. בעקבות כיבושיו הוא שלט על ממלכה שהשתרעה על רוב מערב אירופה. ↑
- ג'וזף צ'מברליין (Joseph Chamberlain), 1836 – 1914. היה מדינאי בריטי ואיש עסקים משפיע. שימש כשר המושבות בשנים 1895 – 1903. בתולדות הציונות ידוע כמי שהציע את תוכנית אוגנדה. בנו, ארתור נוויל צ'מברליין, היה ראש ממשלת בריטניה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובשנה הראשונה להתנהלותה (1939 – 1940) וחתם עם היטלר על הסכם מינכן בשנת 1938. (המתר') ↑
- לואי הארבע-עשרה, 1715-1638 היה מלך צרפת ונווארה במשך 72 שנה (1643 – 1715). (המתר'). ↑
- מיוחסת לבונים החופשיים השפעה רבה על הקמת ארצות הברית של אמריקה, על כתיבת החוקה וגם על עיצוב שטרות הדולר והסמלים המופיעים עליהם. כמה נשיאים אמריקאים היו בונים חופשיים, ככל הנראה ג'ורג' וושינגטון, בנימין פרנקלין ועוד. (המתר'). ↑
