רודולף שטיינר

בולוגנה   8.4.1911  GA35

תרגם מאנגלית: עלי אלון

תיקונים ועריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: אנתרופוסופיה והדרך הפנימית – הוצאת חירות – ראו כאן

התפקיד שברצוני ליטול בפרק זה הוא לדון באופי ובערך המדעיים של ענף רוחי שכלפיו קיימת נטיה נפוצה שנמנעת מלאפיינו כ’מדע’. ענף רוחי זה נושא – בהתייחס לניסיונות שונים מסוגו בעת הנוכחית – את השם תאוסופיה. בתולדות הפילוסופיה השתמשו בשם זה לענפים רוחיים מסוימים שצצו שוב ושוב במהלך חיי התרבות של האנושות שעמם אין חפיפה כל עיקר למה שיוגש כאן, על אף שהדברים מזכירים אותם. מסיבה זו אנו נגביל את עיוננו כאן למה שניתן לאפיינו במהלך התבוננותנו כמצב מיוחד של התודעה. אנו נתעלם מדעות שייתכן ומתייחסות הן להרבה ממה שבדרך כלל נקרא בשם תאוסופיה. אך רק על ידי היצמדות לנקודת ראות זו יתאפשר לנו לתת ביטוי מדויק לאורח שבו ניתן לסקור את היחסים שבין הענף הרוחי שעליו חושבים אנו לבין סוגי התפיסות שמאפיינות את המדע והפילוסופיה של זמננו.

הבה ונודה ללא הסתייגות שאפילו ביחס לעצם מושג הידע קשה לייסד זיקה בין מה שקרוי בדרך כלל בשם תאוסופיה ובין כל דבר שדומה ומבוסס הוא היטב בעת הנוכחית כמרכיב מושגי ה”מדע” וה”ידע” ואשר הביא, וכמובן ממשיך להביא, תועלת רבה לתרבות האנושית. מאות השנים האחרונות הסבו להרגל להכיר כ”מדעי” רק את מה שניתן לבחינה על ידי כל אדם בכל עת על ידי התבוננות, ניסוי, ועיבוד הללו על ידי האינטלקט האנושי. כל דבר שיש לו משמעות אך ורק בתחום החוויות הסובייקטיביות של הנפש האנושית יש לסלקו מהקטגוריה של מה שמבוסס באופן מדעי. כמעט ואין להכחיש שהמושג הפילוסופי של הידע סיגל עצמו מזה זמן רב לתפיסה שזה עתה תוארה, וניתן להכיר זאת באופן הטוב ביותר מהמחקרים שמתבצעים בזמננו ביחס למרכיבי אובייקט הידע האנושי, וביחס לנקודה שבה צריך ידע זה להודות בקיום גבולות. מותר לי לתמוך במשפט זה בשרטוט בקווים כלליים את מחקרי בני דורנו בשדה תורת הידע. ברצוני להדגיש את האובייקטיבי גרידא שמתכוונים לו במחקרים אלה. בהקשר עמם יש להניח מראש שהיחס של האדם אל העולם החיצוני נותן מושג נחרץ לגבי טבע תהליך רכישת הידע ושתפיסת ידע זו מספקת בסיס לאפיון מה ששוכן בטווח רכישת הידע. יהיה אשר יהיה השוני בכיווני תיאוריות הידע – אם האפיון דלעיל יינטל במובן רחב די הצורך, הרי שיימצא בתוכו מאפיין לאלמנט משותף במגמות הפילוסופיות העיקריות.

והנה – תפיסת הידע המשתייכת למה שקרוי כאן בשם אנתרופוסופיה, היא כזאת שהיא סותרת לכאורה את התפיסה שזה עתה תוארה. היא רואה בידע משהו שעל אופיו לא ניתן להסיק במישרין מהתבוננות בטבע הישות האנושית ומזיקתה אל העולם החיצוני. על יסוד עובדות מבוססות שדנות בחיי הנפש רואה האנתרופוסופיה צידוק לעצמה בהניחה שהידע אינו מהווה משהו מוגמר לכשעצמו אלא משהו זורם, שמסוגל להתפתח. היא רואה צידוק לעצמה להצביע על כך שמעבר לאופקי חיי הנפש המודעים מצויים חיים אחרים שאליהם עשויה לחדור הישות האנושית ונחוץ להדגיש שחיי הנפש שאליהם מתייחסים אנו כאן, אין להבינם באותה מהות שבעת הנוכחית מגדירים אותה בדרך כלל כ”תת-מודע”. התת-מודע הזה עשוי להיות מטרת מחקר מדעי מנקודת הראות של שיטות מחקר מקובלות, הוא יכול להיעשות לאובייקט למחקר כעובדות אחרות בחיי הטבע והנפש. אולם אין לזה זיקה כלל לאותו מצב נפש שאליו אנו מתייחסים, שבו הישות האנושית מודעת לחלוטין, כשיש לה פיקוח מלא על עצמה כבגבולות התודעה הרגילה, אולם את מצב הנפש הזה יש ליצור תחילה על ידי תרגילים מסוימים, תרגילי נפש מסוימים. אי אפשר להניח זאת מראש כביחס לעובדה נתונה בטבע האדם. מצב נפש זה מייצג משהו שאפשר להגדירו כהמשך התפתחות ללא הפוגות של חיי הנפש האנושית ובמהלך המשך התפתחות זו – בשליטה עצמית ובשאר גילויים בחייה המודעים של הנפש.

ברצוני לאפיין מצב נפש זה ואז להראות כיצד ניתן לכלול את מה שנרכש על ידו בתפיסות המדעיות של הידע השייכות לתקופתנו. משימתי הנוכחית תהיה לתאר את השיטה שבה משתמשים במגמה הרוחית על בסיס ההתפתחות של הנפש. חלק ראשון זה של הרצאתי יכול להיקרא בשם: אורח גישה מדעי רוחי המבוסס על עובדות פסיכולוגיות פוטנציאליות.

אפשר לראות את מה שמתואר כאן כחוויות נפש שניתן להיות מודעים להן אם מסבים תחילה לתנאים נחוצים מסוימים בנפש. הערך האפיסטמולוגי של חוויות אלה ייבחן אך ורק לאחר שיתוארו תחילה.

אפשר לאפיין את מה שצריך אדם ליטול על עצמו כ”תרגיל מנטלי”, הצעד הראשון כולל בו התבוננות מנקודת ראות שונה בתכני נפש שבדרך כלל מוערך ערכם כהעתקים של פריטי מציאות חיצוניים – במושגים וברעיונות שהישות האנושית מעצבת לעצמה ברצותה לקבל תחילה העתק או לפחות רמז של משהו קיים מחוץ למושגים או לרעיונות. החוקר הרוחי, לפי המשמעות שאנו מתכוונים כאן, מבקש אחר תכנים מנטליים שדומים למושגים ולרעיונות של החיים הרגילים או של המחקר המדעי. אולם אין הוא מתחשב בערך הקוגניטיבי שלהם ביחס למהות אובייקטיבית, אלא מאפשר להם להתקיים בנפשו ככוחות תפעול. הוא שותל אותם כזרע רוחי בקרקע חיי הנפש ומצפה בשלוות רוח מוחלטת להשפעתם על חיי הנפש. הוא יוכל לראות שעל ידי שימוש חוזר ונשנה בתרגיל כזה יחול שינוי במצב הנפש. יש להדגיש היטב שיש חשיבות ראשונה במעלה לחזרה. כי עובדה היא שלא תוכן המושגים במשמעות הרגילה יסב משהו בנפש בדומה לתהליך רכישת ידע. אדרבא – יש לנו כאן תהליך ממשי בחיי הנפש עצמה, בתהליך זה אין המושגים ממלאים תפקיד של יסודות לרכישת ידע, אלא כוחות ממשיים, והאפקט שלהם תלוי בהחזקתם בחזרה תכופה בחיי הנפש. האפקט המתבצע בנפש תלוי בראש ובראשונה בדרישה שאותו כוח עצמו יאחז שוב ושוב בחוויה הקשורה למושג. משום כך ניתן להשיג תוצאות פוריות ביותר באמצעות מדיטציות על אותה תכולה שחוזרים אליה בהפסקות קבועות במהלך פרקי זמן ממושכים יחסית. יש חשיבות מועטת בהקשר זה לזמן המוקדש למדיטציה כזאת. הוא יכול להיות קצר מאוד בתנאי שמלווה הוא בשלוות נפש מוחלטת ובסילוק מוחלט של כל רשמי חישה חיצוניים מהנפש וכל פעילות רגילה של האינטלקט. העיקר הוא כאן התרכזות חיי הנפש אך ורק בתכולה שצוינה. יש להזכיר זאת משום שיש להבין בבירור שהתמסרות לתרגילי נפש אלה אינה צריכה להפריע לשום אדם בחייו הרגילים. הזמן הנדרש מצוי בדרך כלל בהישג ידו של כל אחד, ואם מבצעים את התרגילים כיאות הרי שהשינוי שהם מסבים לו בנפש אינו גורם ולו אפקט זעיר ביותר למערך התודעה הדרוש לחיי אנוש תקינים. (העובדה שקורות לעיתים הפרזות ומוזרויות בלתי רצויות עקב המצב הנוכחי של הישות האנושית – אינם יכולים לשנות בשום פנים ואופן את שיפוטו של אדם ביחס לטבעם המהותי של חיי המעשה).

בשביל אימון תקין של הנפש שנזכר לעיל כמעט ואין שימוש ברוב המושגים בחיי אנוש. לכל תכני הנפש המתייחסים בדרגה ניכרת לאלמנטים אובייקטיביים שמחוץ להם – אפקט מועט אם משתמשים בהם לתרגילים שאפיינו. מתאימים הרבה יותר דימויים מנטליים שניתן לסווגם כסימבולים.

פוריים ביותר הם אלה שמתקשרים באורח חי ומקיף לתכולה רבת פנים. הבה וניטול דוגמא, שהניסיון מוכיח את איכותה המעולה, את מה שאפיין גיתה כאידיאה שלו ל”אבטיפוס הצמח”. אנו רשאים להתייחס לעובדה, שבמהלך שיחה עם שילר שירטט פעם גיתה בכמה משיכות מכחול תמונה סימבולית של ”צמח אבטיפוסי זה”. יתר על כן – הוא אמר שמי שמחייה תמונה זו בנפשו רוכש לעצמו בזה משהו שממנו אפשר להמציא, דרך שינויים קלים החופפים לחוק, את כל הצורות האפשריות שיכולות להתקיים. יהיה אשר יהיה מה שיחשוב אדם על הערך הקוגניטיבי האובייקטיבי של ”צמח אבטיפוסי סימבולי” כזה. אם יחייהו אדם בנפשו באורח שצוין לעיל ואם ימתין בשלוות רגיעה להשפעותיו על חיי הנפש – ייגרם דבר שאפשר לקרוא לו בשם: תמורות בחיי הנפש.

הדימויים המנטליים שמדענים רוחיים ממליצים לשימוש בהקשר זה עלולים להיראות כמוזרים לגמרי. תחושת מוזרות זו ניתנת לחיסול כשהוגים בדבר שאין לראות דימויים אלה לפי ערכם כאמיתות במשמעות הרגילה, ויש לראותם כאפקטיביים בתור כוחות של ממש בחיי הנפש. המדען הרוחי אינו מייחס ערך למשמעות התמונות שבשימוש התרגילים המנטליים אלא למה שנחווה בנפש בהשפעתן.

כמובן נוכל לתת כאן אך דוגמאות אחדות של דימויים סימבוליים אפקטיביים. ידמה אדם את ישות האדם בדימוי מנטלי באורח כזה שהטבע האנושי התחתון שזיקה לו למערך גוף החיה יופיע בזיקתו לאדם כישות רוחית דרך הצירוף הסימבולי של צורת חיה ותבנית אנוש אידילית ביותר מוצבת מעליה, משהו בדומה לקנטאורוס. הבה ונאמר שככל שייראה סימבול זה חי יותר באורח ציורי, ככל שרווי יהיה יותר בתוכן, כן ייטב. בתנאים שתוארו פועל סימבול זה באורח כזה על התודעה כך שלאחר שעובר זמן מסוים ממושך במידת מה, כמובן, מורגשים תהליכי החיים הפנימיים כמחוזקים, מוביליים, מאירים הדדית זה את זה.

סימבול עתיק יומין שראוי להשתמש בו כדי להגיע לתוצאות טובות הריהו הקרוי בשם: מטה מרקורי והוא הדימוי המנטלי של קו ישר שספירלה סובבת אותו. כמובן שיש לדמות צורה זו כמסמלת מערך כוח באורח כזה שלאורך הקו הישר מתנהל מערך כוח אחד שחופף לו כוח אחר בעל תנועה נמוכת דרגה יותר שעובר דרך הספירלה (כשזה מתבטא באופן ממשי עשוי אדם לדמות לעצמו בהקשר לצורה זו צמיחת גבעול של צמח והנצת עלים חופפת לאורכו, או אפשר ליטול זאת כדימוי של אלקטרו מגנט. נוסף לכך אפשר להעלות באורח זה תמונת התפתחותה של ישות אנושית כשכושרותיה המתגברים מסומלים על ידי הקו הישר וההתרשמויות הרבות חופפות לנתיב הספירלה.

נוסחאות מתמטיות יכולות להיות חשובות במיוחד במידה שאפשר לראות בהן סימבולים לתהליכים קוסמיים. דוגמא טובה לכך יכולה לשמש עקומת קאסיני על שלוש צורותיה – הצורה הדומה לאליפסה ה-Lemniscate וזו שמכילה שני ענפים חופפים. במקרה כזה החשוב הוא לחוות את הדימוי המנטלי באורח כזה שרשמים נאותים מסוימים בנפש ילוו את מעברה של עקומה אחת לתוך חברתה בהתאם לעקרונות מתמטיים.

אפשר להוסיף אז לאלה תרגילים אחרים. אף הם סימבוליים, אלא כאלה שאת דימוייהם ניתן לבטא במילים. חשבו על סימבול האור, על החוכמה שניתן לדמותה כחיה ושוזרת בתהליכים הסדירים של התופעות הקוסמיות. אודות חוכמה שבאה לידי ביטוי באהבה שבהקרבה ניתן לחשוב כמסומלת על ידי חום שנסב בנוכחותו של אור. עשויים לחשוב על משפטים שיש להם אופי סימבולי בלבד כמעוצבים כמושכלות כאלה. הנפש יכולה לשקוע במדיטציה על משפטים כאלה. התוצאה תלויה בעיקר בדרגת השלווה ובידוד הנפש בתוך הסימבולים שאליהם מגיע אדם במדיטציה. ההצלחה באה לידי ביטוי בעובדה שהנפש חשה עצמה כמתרוממת מעל למערך הגוף הגשמי, חווה היא במשהו כשינוי בתחושת הקיום שלה. אם נסכים לכך שבחיים הרגילים כזאת היא תחושתה של הישות האנושית שחייה המודעים שנובעים ממהות שלמה, נוטלים אופי מיוחד בהרמוניה עם הדימויים שמקורם במחישות המובאות על ידי החושים השונים – תהיה תוצאת התרגילים כזאת שהנפש תחוש עצמה חדורה בחוויית עצמה במעבר שאינו חד כל כך, מחלק אחד של החוויה למשנהו לעומת השוני למשל של דימויי צבע וצליל בטווח התודעה הרגילה. לנפש יש חוויה שיכולה היא לפרוש לתוך איזור של הוויה פנימית ואת הדבר הזה חבה היא להצלחת התרגילים, הוויה פנימית שהיא משהו ריק, משהו שלא ניתן לתופסו לפני שהאדם נטל על עצמו לבצע את התרגילים.

לפני שמגיעים לחוויה פנימית כזאת חלים שלבי מעבר רבים במצב הנפש. אחד מאלה מתבטא בהתבוננות דרוכה, שנרכשת על ידי התרגיל, ברגע ההתעוררות משינה. ניתן אז לחוש בבהירות כיצד אוחזים כוחות באורח שיטתי במערך הגוף מתוך משהו שהיה בלתי ידוע עד אז. האדם חש כברעיון שנזכר בו, בתוצאת השפעות ממשהו זה שפעל במערך הגשמי במהלך השינה, ואם רכש האדם נוסף לכך את הכושר לחוות בתוך מערך גופו הגשמי את המשהו שנזכר כאן – הוא יתפוס בבהירות את ההבדל שבין זיקת משהו זה לגוף במצבי העירות והשינה. הוא לא יוכל אז בלתי אם לומר, שבמהלך מצב העירות מצוי משהו זה בפנים הגוף ובמהלך מצב השינה מצוי משהו זה מחוץ. אין לשייך מושגי מרחב רגילים ל’פנים’ ו’חוץ’ אלה, אלא יש להשתמש במונחים אלה אך ורק כדי לאפיין את החוויות המיוחדות של הנפש שביצעה את התרגילים שצוינו.

לתרגילים אלה אופי נפשי אינטימי. אצל כל אדם ואדם יש להם אופי אינדיבידואלי. כשמתחילים בהם נובע האלמנט האינדיבידואלי מהשימוש המיוחד של הנפש שנסב במהלך התרגילים. אך מה שיוצא מזה כצורך מוחלט זוהי המודעות הברורה של חיים בתוך הווית מציאות חסרת תלות במערך הגשמיות החיצונית ובעלת אופי על-חושי. למען הפשטות הבה ונכנה אדם כזה, שמבקש אחר חוויות הנפש הנזכרות, בשם: ‘חוקר רוחי’. לחוקר רוחי כזה קיימת המודעות המוחלטת – בשליטה עצמית מוחלטת – שמאחורי המערך הגופני שניתן לחישת החושים מצוי מערך על-חושי ושאפשר לו לאדם לחוות עצמו בפנימו של זה כפי שהתודעה הרגילה חווה את עצמה בתוך מערך הגוף הפיזי (את התרגילים שאליהם התייחסתי כאן ניתן לציין כאן בקווים כלליים בלבד. הגשה מפורטת יותר ניתן למצוא בספרי: כיצד קונים דעת העולמות העליונים?

 על ידי המשך נאות של התרגילים נעשה ה’משהו’, שאותו תארנו, למין מצב ערוך רוחית. התודעה נעשית מודעת בבירור לכך ששרויה היא בזיקה לעולם רוחי באורח הכרתי באופן דומה לזה שבו זיקה לה דרך החושים לעולם החישה. טבעי הדבר לגמרי שצץ מיד ספק רציני בקשר לאפשרות של זיקה הכרתית שכזאת מצד המהות העל-חושית של ישות האדם אל העולם הסובב. עלולה להתהוות נטיה לייחס כל דבר שנחווה כך לספירת האשליה, ההלוצינציה, האוטוסוגסטיה וכיו”ב. הפרכה תיאורטית של ספק כזה – מעצם טבעם של הדברים – היא בלתי אפשרית. כי השאלה כאן אינה יכולה להיות הסבר תיאורטי שנוגע בקיומו של עולם על-חושי אלא רק חוויות והתבוננויות אפשריות שמוצגות בפני התודעה בדיוק באותה דרך שבה מועברות הסתכלויות דרך איברי החישה החיצוניים. עבור העולם העל-חושי החופף לא נדרש שום סוג שונה של הכרה מזה שנושאת הישות האנושית לעולם הצבעים, הצלילים וכן הלאה. ועם זאת יש להתחשב בעובדה שכאשר מבצעים את התרגילים כיאות – וחשוב ביותר לעשותם בשליטה עצמית רוגעת – יכול החוקר הרוחי להבחין דרך חוויה מיידית – בהבדל שבין על-חושי מדומה לבין מה שנחווה ממש. כשם שבעולם החושים יכול אדם להבחין בהבדל שבין דַמוֹתו לעצמו תחושת פיסת ברזל לוהט ובין נוגעו בה ממש. ובאשר להבדלים שבין הלוצינציה, אשליה וממשות על-חושית, רוכש החוקר הרוחי באמצעות התרגילים שלו מיומנות שטועה פחות ופחות. ברם, טבעי הדבר גם כן שהחוקר הרוחי הזהיר יהיה ביקורתי במידה מרובה ביותר ביחס להתבוננויות העל-חושיות השונות שיערוך. לעולם בל ידבר אודות ממצאים מפורשים של מחקר על-חושי אלא בהסתייגות שהנה צפה בדבר זה או אחר, והזהירות הביקורתית ביחס אליהם מצדיקה את ההנחה שכל מי שיערוך אותן התבוננויות יוכל לייסד באמצעות תרגילים נאותים זיקה לעולם העל-חושי. הבדלים בין הכרזות מצד חוקרים רוחיים שונים אין לראותם בשום אור אחר אלא כהכרזותיהם של אנשי מסעות שונים שביקרו באותו אזור עצמו ותיארוהו.

בספרי: כיצד קונים דעת העולמות העליונים? קרוי אותו עולם שמופיע, כפי שתואר לעיל, מעל לאופק התודעה בשם: העולם האימגינטיבי וזאת בחופפות למיומנותם של הללו שעוסקים במישור זה בתור חוקרים רוחיים. אולם בל יקשר אדם במחשבתו לביטוי זה, שניתן במשמעות טכנית בלעדית, משהו שמרמז על עולם שנוצר על ידי ”דמיון” בלבד. המילה – אימגינטיבי מתכוונת לציין את האופי האיכותי של תכולת הנפש. תוכן מנטלי זה דומה בצורתו ל”דמיונות” של התודעה הרגילה, אלא שדמיון בעולם הפיזי אינו קשור במישרין למשהו ממשי בה בשעה שאת האימגינציות של החוקר הרוחי ניתן לשייך, באורח שאין לטעות בו, למהות ממשית על-חושית כשם שתמונה מנטלית של צבע בעולם החישה מתייחסת למהות ממשית מוחשית.

אולם – העולם האימגינטיבי והידע אודותיו, מציינים אך את הצעד הראשון לחוקר הרוחי. ואך מעט מאוד אפשר ללמוד באמצעותו אודות העולם העל-חושי ולא יותר מאשר את צידו החיצוני. דבר זה מכיל בו העמקה נוספת של חיי הנפש מזו שדנו בה בהקשר לצעד הראשון. דרך התרכזות אינטנסיבית בחיי הנפש שנסבה על ידי התרגילים חייב החוקר הרוחי להתאמץ ולמחוק לגמרי את תכולת הסימבוליים מתודעתו. עליו להחזיק עדיין היטב בתוך תודעתו בתהליך, שלו היו נתונים חייו הפנימיים כאשר השתקע בסימבולים. את תכולת הסימבולים שצוירה בנפש יש לסלק במעין אבסטרקציה של ממש ורק את מהות החוויה שנוגעת ביצירת הסימבולים יש להשאיר בתודעה. האופי הסימבולי הבלתי ממשי של יצירת הדימויים המנטליים – שהיה משמעותי אך ורק לשלב המעבר בהתפתחות הנפש – מתחסל על ידי כך והתודעה משתמשת, כאובייקט למדיטציה שלה, בשזירה הפנימית של תכולת הנפש. ניתן להשוות תהליך כזה לעומת החוויה הממשית של הנפש לצל קלוש – נוכח האובייקט שזרק צל זה. מה שנראה פשוט תיאור זה נוטל את עצם האפקט המשמעותי שלו מהאנרגיה הנפשית שמופעלת כאן.

את החיים ואת התנועה בתוך תכולת הנפש שמתאפשרים כך אפשר לכנות בשם – התבוננות עצמית מהותית. הישות הפנימית של האדם לומדת איך לדעת את עצמה ולא רק על ידי הגות בעצמה כנושאת רשמי חישה וכמעבדת רשמי חישה אלה באמצעות החשיבה. יתר על כן – היא לומדת לדעת את עצמה כהווייתה ללא זיקה לתוכן שמגיע ובא מהחושים. היא חווה את עצמה כממשות על-חושית. החוויה אינה דומה לזו של האגו – שבהתבוננות עצמית רגילה מוסבת תשומת הלב לדברים הנלמדים תוך רכישת ידע מהסביבה – אלא מופנית לאחור אל העצמיות רוכשת הידע. במקרה זה מצטמצמת יותר ויותר תכולת התודעה לנקודת ה’אגו’. לא כן הדבר בהתבוננות הממשית בעצמיות על ידי החוקר הרוחי. כאן נעשית תכולת הנפש עשירה יותר ויותר במהלך התרגילים. היא מכילה בה חיי אדם ביחסים הדדיים מתואמי חוק והעצמיות אינה חשה – כבחוקי הטבע, המרוחקים מתופעות העולם החיצוני – שמצויה היא מחוץ למקלעת החוקים, אלא ולעומת זאת – מודעת היא אודות עצמה כבפנים מקלעת זו. חווה היא את עצמה כשרויה בהרמוניה עם חוקים אלה.

הסכנה שעלולה להתהוות בשלב זה של התרגילים נעוצה בעובדה שהאדם הנדון עשוי להאמין מוקדם למדי – מחמת ליקוי בשליטה עצמית מהותית – שהנה הגיע לתוצאה נכונה ויהיה סבור שתולדות התוצאות של הדימויים הסימבוליים הפנימיים מהוות חיים פנימיים. חיים פנימיים שכאלה חסרי ערך הם כמובן ובל נטעה בהם ונחשבם לחיים הפנימיים שמופיעים ברגע הנכון בהתוודעם למהות האמיתית, בעובדה שעל אף שמבטאים הם הווית מציאות שלמה אין זה דומה לשום הווית מציאות שהיתה ידועה עד אז.

לחיים פנימיים שנרכשים כך יש כעת האפשרות להגיע לידע על-חושי המאופיין על ידי דרגה גבוהה יותר של וודאות מאשר זה שמהתודעה האימגינטיבית. בנקודה זו בהתפתחות הנפש חל הגילוי הבא: החוויה הפנימית מתמלאת בהדרגה בתכולה שנכנסת לנפש מבחוץ באורח דומה לזה שבו נכנסת תכולת חישה דרך החושים מהעולם החיצוני, אלא שמילוי הנפש בתכולה העל-חושית כולל בו חיים של ממש בפנים תכולה זו. אם ברצונו של אדם לערוך השוואה לעובדה שנלקחת מהחיים הרגילים הוא יוכל לומר שכניסת האגו להתלכדות עם תכולה רוחית נחווית כעת כמו החוויה של כניסת האגו להתלכדות עם דימוי מנטלי שננצר בזיכרון. ועם זאת קיימת ההבחנה שלא ניתן להשוות משום בחינה, את תכולת המהות שעמה מתלכד אדם למשהו בעבר אלא רק למשהו בהווה. לידע בעל אופי זה מן הראוי לקרוא ידע ש”דרך אינספירציה” וזאת בתנאי ששום דבר מלבד מה שתואר אינו מתקשר במחשבה למונח. השתמשתי בביטוי זה כמונח טכני בספרי: כיצד קונים דעת העולמות העליונים?

בהקשר לידע זה שדרך אינספירציה מופיעה כעת חוויה חדשה. כלומר, האורח שבו נעשה אדם מודע לתכולת הנפש הינו סובייקטיבי לחלוטין. בתחילה אין תוכן זה מתגלה כאובייקטיבי. האדם מכיר בו כמשהו חווי ואינו חש בו כניצב נכחו. דבר זה קורה אך ורק לאחר שהאדם עיבה תוכן זה במשמעות מסוימת באמצעות אנרגיית נפש בתוך עצמו. רק כך נעשה הדבר למשהו שניתן להביט בו באופן אובייקטיבי. ברם, בתהליך זה של הנפש נעשה אדם מודע לכך שבין המערך הגופני פיזי לבין אותו משהו שהופרד ממנו על ידי התרגילים קיימת מהות נוספת. אם מישהו חפץ בשמות עבור דברים אלה הוא רשאי להשתמש בהללו שבהם נהוג להשתמש בזו הקרויה תיאוסופיה בתנאי שלא ייקשר לשמות אלה כל מיני אסוציאציות דמיוניות אלא יאפיין על ידם אך ורק את מה שתואר. משהו זה שבו שוכנת העצמיות כישות חופשיה ממערך הגוף קרוי בשם: הגוף האסטרלי וזה אשר מתגלה בין גוף אסטרלי זה לבין הגוף הפיזי קרוי בשם הגוף האתרי. (כמובן שאין לקשר זאת במחשבה ל”אתר” של הפיזיקה המודרנית).

 מהגוף האתרי באים הכוחות שדרכם מסוגלת העצמיות לתפוס בתפיסה אובייקטיבית את התכולה הסובייקטיבית של הידע האינספירטיבי. באיזו זכות – עשויים לשאול בהיגיון בריא – מגיע החוקר הרוחי לנקודת הראות שבה משייך הינו מחישה זו לעולם על-חושי – במקום לראותה כיצירה של עצמיותו הוא? לא היתה לו כל זכות לעשות כן אם הגוף האתרי שהוא חווה בקשר לתהליך הנפשי שלו, לא היה מכריח אותו, בחופפותו הפנימית לחוק, לעשות כן בכורח אובייקטיבי. ברם, כך הדבר, הואיל והגוף האתרי נחווה כצומת מערך החוקים החובק כל של המקרוקוסמוס. הנקודה העיקרית איננה בשאלה כמה ממערך חוקים זה נעשה לתכולה הממשית של תודעת החוקר הרוחי. העובדה המוזרה היא שתודעה מישירה רואה בבירור שהגוף האתרי אינו אלא בבואה קומפקטית שמשקפת בה בעצמה את משזר החוקים הקוסמי. ידע הגוף האתרי על ידי החוקר הרוחי אינו מתפשט בתחילה עד כדי להראות איזו תכולה מהסך הכל של משזר החוקים הקוסמי האוניברסלי משתקפת על ידי מהות זו, אלא עד כדי להראות מהי תכולה זו.

ספקות מוצדקים אחרים שהתודעה הרגילה עשויה להעלות כנגד המחקר הרוחי בצירוף לדברים רבים אחרים הם אלה: עשוי אדם לעיין בממצאי מחקר זה (כפי שמופיעים הם בספרות ימינו) ולומר: “למעשה – מה שאתה מתאר בתכולה של הידע העל-חושי מוכיח בבדיקה מקרוב שהוא איננו, אחרי הכל, אלא צירופי רעיונות שנלקחו מעולם החושים” ולאמיתו של דבר כך הם אומרים. (ובדומה לכך, תיאורי העולמות העליונים שאני עצמי חשתי כמוצדקים במוסרי אותם בספרי: גוף נפש רוח, ו-מדע הנסתר בקוויו העיקריים – אינם אלא צירופי רעיונות הלקוחים מעולם החושים כמו למשל כשמתוארת אבולוציית האדמה מצירופי ישויות חום, אור וכן הלאה).

נגד השקפה זו יש לומר את הבא להלן. ברצות החוקר הרוחי לתת ביטוי לחוויותיו מחויב הוא להשתמש באמצעים שבטווח השגות החושים כדי להביע את מה שנחווה בספירה על-חושית. אין לראות את חווייתו כאמצעי ביטוי, אלא יש להבין שהוא משתמש באמצעי זה כמילות שפה הדרושה לו. חייב אדם לבקש אחר תכולת חווייתו אך לא באמצעי הביטוי, כלומר לא בדימויים המסמלים, אלא באופן שבו משתמש הוא בכלֵי ביטוי אלה. ההבדל שבין התבטאותו לבין צירוף דמיוני של דימויי חישה נעוץ בעובדה שצירוף דמיוני נובע מתוך שרירותיות סובייקטיביות, בה בשעה שהצגת הדברים של החוקר הרוחי מסתמכת על הכרות מודעת של מערך החוקים העל-חושי שנרכש תוך כדי תרגול. כאן מצויה הסיבה לאי-ההבנה ביחס להצגת הדברים של החוקר הרוחי, כלומר, האופן שבו הוא מדבר חשוב יותר ממה שהוא אומר. חווייתו העל-חושית משתקפת ב”אופן”, ב”כיצד”. אם מעלים טענה שבמקרה זה אין למה שהחוקר הרוחי אומר זיקה ישירה לעולם הרגיל, יש להדגיש בתשובה לכך שאופן הצבתו את הדברים עונה למעשה על הדרישות המעשיות להסברת עולם החישה שמקורו בספירה העל-חושית ושהבנת תהליכי העולם באופן שתהיה מובנת ונתפסת על ידי החושים מסתייעת בשימת לב קפדנית לממצאיו של החוקר הרוחי.

עלולים להעלות טענה נוספת. שאלה עשויה להישאל מהו הקשר בין הנחותיו של החוקר הרוחי לבין התוכן של התודעה הרגילה. הואיל ותודעה זו, עשויים לומר, אינה יכולה להעמיד אותן למבחן. דווקא משפט אחרון זה איננו נכון כל עיקר. היות ובשביל מחקר בעולם העל-חושי, כדי לגלות את עובדותיו, נדרש אותו מצב נפש שניתן לרוכשו אך ורק באמצעות התרגילים שתוארו, אולם דבר זה אינו מתייחס למבחן. למטרה זו, כשמוסר החוקר הרוחי את ממצאיו, די בלוגיקה הרגילה שאין בה מהדעות הקדומות. זו תוכל לקבוע תמיד שאם מה שהחוקר הרוחי אומר הוא נכון, נעשה מובן מהלך העולם והחיים כפי שמתנהל הוא בפני החושים. חוות הדעת שעשויים לעצב תחילה ביחס לחוויותיו של החוקר הרוחי אינה הנקודה החשובה. את הללו עלולים לראות כהשערות, כיסודות רגולטיביים (במשמעות פילוסופיית קאנט) אולם אם תיושמנה הללו לעולם החישה ניווכח שעולם החישה מאשר במהלך התרחשויותיו את כל הדברים שמניח החוקר הרוחי. (כמובן, שכוחו של הדבר יפה בעיקרון בלבד, כי הנה בבואנו לדון בפרטים נגלה שהנחותיהם של הללו הקרויים חוקרים רוחיים עלולות להכיל בהן טעויות חמורות ביותר).

חוויה נוספת של החוקר הרוחי עשויה להחוות אך ורק בתנאי שהתרגילים נמשכים הלאה. ההמשך חייב להיות כלול בעובדה שהחוקר הרוחי, לאחר שהגיע לראיית העצמיות, יצטרך – על ידי כוח רצון עז ביותר – לדכא חוויה זו. עליו להיות מסוגל לשחרר את הנפש מכל דבר שהתבצע על ידי התוצאות המתמשכות של תרגיליו שהסתמכו על עולם החישה החיצוני. הדימויים הסימבוליים מורכבים מדימויי חישה. חיי העצמיות ותנועותיה בתוך עצמה בזיקה לידע שהושג באורח אינספירטיבי, חופשיים הם, כמובן, מתכולת הסימבולים ועם זאת מהווים הם תוצאת התרגילים שהוצאו אל הפועל בהשפעתם. על אף שהידע האינספירטיבי מסב כך לזיקה ישירה של העצמיות לעולם העל-חושי, ניתן להמשיך הלאה את הצפייה הבהירה בזיקה זו. זוהי התוצאה מהדיכוי העז של ראית העצמיות שהושגה. לאחר דיכוי זה עלולה להתייצב בפני העצמיות תהום, וזוהי אפשרות אחת. במקרה זה יש להמשיך בתרגילים. כאפשרות שניה עשויה העצמיות לגלות שמצויה היא בקרבה רבה יותר לעולם העל-חושי במהותו הממשית מזיקתה אליו בידע האינספירטיבי. בחוויה שדרך הידע האינספירטיבי מופיעה אך ורק זיקתו של עולם על-חושי לעצמיות. ובמקרה של סוג הידע שמתארים אנו כעת מסולקת העצמיות לגמרי. אם ברצונו של אדם בביטוי שהולם בתודעה הרגילה את מצב הנפש הזה, יש לומר שהתודעה חווה את עצמה כעת בשלב שבו תכולה על-חושית, שמכילה הוויה של ממש לא רק נצפית אלא רואה את עצמה. (בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים קראתי לסוג ידע זה בשם: ידע אינטואיטיבי. אולם בקשר לביטוי זה יש להתעלם מהמונח אינטואיציה ששימושו לאפיון של חוויה ישירה בעלת תוכן תודעתי דרך רגש).

דרך ידע אינטואיטיבי משתנה כל הזיקה שבה מוצאת עצמה הישות האנושית בתור נפש מבחינת מערך גופה ביחס להסתכלות הישירה בישות הפנימית של הנפש. בפני כושר החיזוי הרוחי מופיע הגוף האתרי במשמעות מסוימת באורגניזם על-חושי המחולק בתוך עצמו. ניתן להכיר את חלקיו הנבדלים כמתואמים באורח מוגדר לאברי מערך הגוף הפיזי. הגוף האתרי נחווה כישות הראשונה במעלה והגוף הפיזי העתק לו, כמשהו שני במעלה. אופק התודעה נראה כנקבע על ידי הפעילות התואמת לחוקי הגוף האתרי. תוצאת קואורדינצית התופעות שבתוך מגזר זה היא בפעילות האיברים השונים של הגוף האתרי השואפים להתלכדות לחטיבה אחת. הגוף האתרי מסתמך על משזר חוקים קוסמי חובק כל. הנטיה לקשור עצמו למשהו כמרכז, בסיסית היא במכלול פעולתו וההשתקפות של נטיה מאחדת זו מתבטאת בגוף הפיזי, זה מוכיח עצמו כביטוי לאגו העולם כשם שהגוף האתרי מהווה ביטוי למשזר החוקים המקרוקוסמי.

מה שהוצב כאן בפניכם יתברר יותר אם נתייחס לעובדה מיוחדת אחת בחייה הפנימיים של הנפש. דבר זה ייעשה בהתייחסות לזיכרון. כתוצאה משחרור העצמיות ממערך הגוף חווה החוקר הרוחי את פעולת ההיזכרות באופן שונה מאדם בעל תודעה רגילה. באשר לו מתפרדת ההיזכרות שאלמלא כן מהווה תהליך בלתי מחולק פחות או יותר – לגורמים חלקיים. בתחילה חש הוא משיכה לחוויה שיש לזוכרה בדומה להסבת תשומת הלב לכיוון מסוים. ברם, את החוויה הזאת ניתן להשוות להכוונה מרחבית של טבעו של אדם לאובייקט מרוחק, שאדם ראהו תחילה ואחר כך הפנה מבטו ושוב הפנהו אליו. האספקט העיקרי של זה הוא שהחוויה המופנית לכיוון ההיזכרות נחווית כמשהו שנעצר הרחק בתחומי מגזר הזמן ואשר צריך, ולא רק זאת, להעלותו ממעמקי המעמקים של חיי הנפש. פניה זו בכיוון החוויה הנמשכת להיזכרות מהווה תחילה תהליך סובייקטיבי בלבד, כאשר ההיזכרות חלה כעת – חש החוקר הרוחי שזוהי התנגדותו של הגוף הפיזי שפועלת כפני שטח משקפים ומעלה את החוויה לעולם הדימויים האובייקטיבי. החוקר הרוחי חש, אם כן, בקשר לתהליך ההיזכרות – בהתרחשות שמתהווה ונתפסת סובייקטיבית, בתוך הגוף האתרי ואשר נעשית להיזכרותו מעצם השתקפותה בגוף הפיזי. הגורם הראשון בהיזכרות ימסור חוויה מקוטעת בלבד, של העצמיות – מעצם העובדה שכל היזכרות משתקפת מהיותה מוטבעת על חיי הגוף הפיזי, בהיעשותה לחלק מחוויות האגו.

מכל מה שנאמר ברור, שהחוקר הרוחי מגיע לנקודה בחווייתו הפנימית, שבה הוא מכיר שהישות האנושית הנתפסת על ידי החושים מהווה התגלות של אנושות על-חושית. הוא מבקש אחר מודעות ביחס לישות אנושית על-חושית זו. אך לא בדרך הסקת מסקנות וספקולציה המבוססת על העולם הנמסר ישירות אלא להיפך – על ידי טרנספורמציה של מצב נפשו מתהווה העפלה זו ממחישת הניתן לחישה, לנטילת חלק באופן ממשי בעל-חושי. הוא מגיע בדרך זו להכרת תכולת נפש שמוכיחה עצמה כעשירה יותר, מלאת סובסטנציה יותר, מאשר זו של התודעה הרגילה. אודות המשך הדבר ניתן אך לרמוז כאן כמובן היות וגילוי נרחב יותר היה דורש עבודת מחקר מקיפה. הישות הפנימית של הנפש נעשית ליוצרת, לבונה עבור החוקר הרוחי – את המהות המרכיבה הווית חיים אנושיים אחת בעולם הפיזי. ויוצרת זו מגלה בתוכה שיש לה את הכוחות, השזורים בחייה כממשויות – לא רק של הווית חיים אחת ויחידה, אלא של הוויות חיים רבות. זה אשר אפשר לראותו כעדות לחיים ארציים חוזרים ונשנים, הופך לדבר שניתן לראותו ממש. הואיל ומה שלומד אדם מהגרעין הפנימי של חיי אנוש מגלה את הצימוד של אישיויות אנושיות שזיקה פנימית הדדית מקשרת ביניהן. ואת האישיויות הללו אפשר לחוות אך ורק ביחסי הקודם והעוקב. הואיל ומה שבא לאחר מכן מתגלה תמיד כתוצאה של משהו אחר. יתרה מזאת, לא קיים ביחסי אישיות אחת לרעותה שום אלמנט של המשכיות. קיימת לעומת זאת זיקה כזאת שמתגלה בחיים ארציים עוקבים, שביניהם פסקי זמן שבהם חוויה רוחית בלעדית. להתבוננות הישות הפנימית של הנפש נבדלים פרקי הזמן שבמהלכם עטוף היה גרעין הישות האנושית במערך גוף גשמי פיזי – מן הללו שבהוויית קיום על-חושית. מעצם העובדה שבהוויית הקיום הארצית נראית חווית תכולת הנפש כבולטת נוכח תשתית החיים הפיזיים בה בשעה שבהוויית הקיום העל-חושית נראית היא כבוקעת ועולה באלמנט העל-חושי שמתפשט לתוך האינסופי. הכוונה כאן היתה להביא אך פתח הצצה לפרספקטיבה בקשר לקרוי בשם: ראינקרנציה, פרספקטיבה שנפתחה על ידי המחשבות הקודמות בנידון.

כל מי שמודה בקיום האפשרות שהעצמיות האנושית מסוגלת להתוודע לגרעין הישות שניתן לראותו באורח על-חושי לא עוד יראה זאת כבלתי הגיוני להניח – לאחר התבוננות מעמיקה ומתמשכת לתוך גרעין ישות זה – שתכולתו מתגלה כמחולקת ושהתחלקות זו מספקת את המראה הרוחי של צורות קיום עוקבות שמשתרעות לאחור לעבר. העובדה שצורות קיום אלה עשויות לשאת את ציוני הזמן שלהן נראית ברורה בהשוואה לזיכרון הרגיל. חוויה שמופיעה בזיכרון, נושאת בתוכנה גם את ציון הזמן שלה. אולם סקירה ממשית בזיכרון של צורות קיום מעָבָר, שנתמכת על ידי הכוונה עצמית קפדנית עדיין רחוקה מאוד כמובן מההתאמנות של החוקר הרוחי שתוארה עד כה וקשיים גדולים לחיי הנפש הפנימיים נערמים על השביל לפני שניתן להגיע לכך בצורה בלתי מופרעת. הדבר מצוי בהמשכו הישיר של הנתיב לידע שתואר לעיל. ברצוני היה להביא לכאן תחילה עובדות של חוויות בהתבוננות נפש פנימית. מסיבה זו תיארתי את הריאנקרנציה אך כעובדה אחת כזאת, אולם אפשר לבסס עובדה זו גם על בסיס תיאורטי, את זה עשיתי בספר גוף נפש רוח בפרק שדן בקרמה ובהתגשמות חוזרת. נטלתי על עצמי להראות שם שממצאים מסוימים של מדע הטבע המודרני, אם ממשיכים להגות בהם עד למסקנה הסופית מובילים להנחת רעיונות הריאנקרנציה של הישות האנושית.

בהתחשבנו בכל טבעה של הישות האנושית אנו מגיעים בהכרח, ממה שנאמר, למסקנה שטבעה המהותי נעשה מובן כאשר רואים אותו כתוצאה של פעילותם ההדדית של ארבעת הגופים: 1. מערך הגוף הפיזי. 2. הגוף האתרי. 3. הגוף האסטרלי. 4. האגו (האני) שמתפתח בגוף שנזכר קודם לו ומגיע להתבטאות מעצם הזיקה שבין דביר ישות האדם ומערך הגוף הפיזי. אי אפשר לדון בבהירות בארבע התבטאויות חיים אלה של כלל הישות האנושית בגבולותיה של הרצאה אחת ויחידה. הכוונה כאן להראות את התשתית בלבד של המחקר הרוחי. פרטים נוספים בקשר לשיטה אפשר למצוא בספרים שהוזכרו לעיל.