רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

6.5.1909 הרצאה מספר 18

המיסטריות האירופאיות ומקודשיהן

בהרצאה האחרונה ניתן היה להצביע על כך שבזמנים הקדומים של ההתפתחות האירופאית אצל העמים השונים היתה קיימת מין ראיה רוחית קדומה, מקורית, ושהתודעה הנוכחית התפתחה רק מתוך אותו מצב-התודעה הקודם, מתוך כושר של ראיה רוחית קדומה. רמזנו על כך כיצד מה שהרואה הרוחי הקדום יכול היה בתנאים מסוימים לחוש, מצא את בבואתו באגדות ובמיתוסים הדנים על רוחות-רעות, על פיות, גמדים וישויות אחרות. אותם האגדות והמיתוסים הם מהסוג הרבגוני ברמה הגבוהה ביותר, ואם נפנה את המבט מסביב רק למה שהשתמר באירופה בתור מיתוסים ואגדות מתוך הסתכלות רוחית עתיקה, אז אמנם בכל אותן המסורות יהיו קיימים דמיונות מסוימים, שוויון מסוים, אבל בכל זאת שוב שוני גדול, מפני שכושר הראיה הרוחית של בני אדם בודדים היה מאוד שונה.

הסכמה הרבה יותר גדולה קיימת כבר ביצורים של המיתוסים הגדולים, ביצורים הגדולים של אגדות אודות אלים וגיבורים. גם אותן אגדות על אלים וגיבורים מַפנים אותנו בחזרה אל כושרות של ראיה רוחית, אבל באופן אחר. האגדות הללו לא מובילות אל החוויות שיכלו להתרחש אצל האדם בגין הכושר של ראיה רוחית טבעית. אלא יצורי-האגדות האחידים הגדולים, שאותם אנו מסכמים בתור מיתולוגיה, הם מובילים בחזרה אל אותן החוויות שעמדו לרשותם של המקודשים במיסטריות. ישנם מעט תנאים מוקדמים לכך בתודעת-ההשכלה שלנו, כדי ליצור לעצמנו מושג על מה שמכנים מיסטריות ומקודשים. שכן מה שמכילה בתוכה השכלתנו החיצונית, מה שהינו הידע שלנו, מרוחק הוא מרחק רב ממהות ההתקדשות. אם בזמננו היינו רוצים לאפיין במושגים שימושיים את שני הדברים הללו, אז היינו צריכים לומר: המיסטריות הן בתי-ספר, בהם מטופחים כושרות בנפש האנוש, שדרכם מובלת הנפש להתבוננות עצמית בעולמות הרוחיים. ביסוד המיסטריות הן בתי-ספר כאלה, אשר באופן מתודי-שיטתי נותנים לאדם, כשהוא בשל לכך, הנחיות שהנפש המגשימה אותם מביאה את האדם המצויד בעיניים ואוזניים רוחיות להיות מסוגל לחוש את העולמות העליונים. אם כי ההשכלה הנוכחית יודעת מעט על המיסטריות, שדרך אגב קיימות גם כיום, בכל זאת הן קיימות ומובילות למעלה אל העולמות הרוחיים. התוכן כולו של מדע-הרוח, של מה שנמסר במדע-הרוח, הוא בעצם התוכן של חכמת-המיסטריות. מי שמאמן באופן המתאים את נפשו על מנת להגיע להתבוננות בעולמות העליונים, אדם כזה הוא מקודש. תמיד היו קיימים אַתָרים כאלה, בהם בני אדם סיגלו לעצמם את הכושרות של ראיה רוחית במלוא התודעה.

היום יהיה עלינו לסקור בצורת סקיצה את המיסטריות האירופאיות. כאן יהיה עלינו לחזור אל זמנים ישנים מאוד שקדמו לכריסטיאניות, ולנסות ליצור לעצמנו תמונה במֶה התעסקו בבתי-הספר להתקדשות או בבתי-הספר לחכמת-הנסתר ואיך התורות הללו נמסרו לתרבות הכללית. תדיר הצבענו על כך כיצד יכול כיום האדם להתחיל לצעוד בדרך של המקודש, כיצד מאמנים חשיבה, רגישה ורצייה, כדי לדעת להתחיל "בהליכה אל האימהות". אותה ההליכה אל האימהות היה תפקידו של התלמיד בכל המיסטריות.

היו לנו מיסטריות אירופאיות בעלות חשיבות גדולה ובעלות השפעה עמוקה על התרבות האירופית הישנה מאוד באיזורים שונים של צרפת, גרמניה ובריטניה. בכל אותם האיזורים נשאו הן אופן מאוד מוגדר ומיוחד. נקודת-המוצא היוותה בכל מקום ההכרה שעליה יכולנו לרמוז בהרצאה על איזיס ומדונה. כאן נרמז על מוצאו הרוחי של האדם שמקודם הוא גר בעולמות הרוחיים, שרוחו ונפשו של האדם נולדו מתוך העולמות הרוחיים הקדומים. הוצבע על כך שעדיין כיום האדם המפנה את מבטו לתוך הנפש, ובהתרוממו מעל להסתכלות הפיזית, מרגיש שנמצא אצלו משהו שהוא השריד האחרון של ישותו בעבר בעולם הרוחי. כיום אותו השריד האחרון, נפשו של האדם, מסוגר הוא בגוף הפיזי, שהוא התעבות הישות הקדמונית הרוחית. מה שהאדם יודע כאן בנוגע להסתגרות רוח-הנפש שלו, עליה הוא אומר לעצמו: זה מראה לי איך הייתי פעם במלוא ישותי, מראה איך נולדתי מתוך חיק-העולם, מהקוסמוס כולו. – כיום הקוסמוס נגלה לשכל החיצוני בכל מה שמתרחב לפני האדם. אבל מאחורי כל מה שרואים החושים ומה שהשכל מסוגל להבין, נמצא היקום הרוחי. זהו האב הקדמון והאם הקדמונית, שמתוכם נולדה הנפש, השומרת עדיין כיום על הצורות שהיו נמצאות גם אז אצל הגוף.

בעצם גם הגוף נולד מתוך היקום הרוחי, גם לו היתה פעם דמות רוחית. מה שמראה את האדם בצורתו האמיתית, זה מוסתר כיום. את החלק החבוי של האדם הנראה לעין ראו גם באותן המיסטריות האירופאיות העתיקות, כלומר את ישותו של האדם בדמותו האמיתית. וראו בזה את איזיס, המחפשת את מקור היוולדותה. ההתקדשות היוותה את נתינת-החוויה של מלוא אותן הפרוצדורות שדרכן נפשו של האדם יכלה להסתכל שוב על מה שממנו היא נולדה, ואת ההתפתחות של כושר הנפש המאפשר לה להתאחד שוב עם התשתית הרוחית. אם בעומקה של חורשה קדושה או באַתָרי-המיסטריות הובא המועמד למצבים בהם היה יכול למצוא את הקשר עם התשתיות הרוחיות של האדם.

מה שמוסתר מאחורי עולם החושים כמו השמש מאחורי צעיף העננים, את הישויות הרוחיות הנסתרות כינו כאן "הוּ" אבל "צֶרִידֽוֶון" היתה הנפש המחפשת. וכל אותם תהליכי ההתקדשות היו כאלה שהראו לתלמידים: המוות הוא תהליך בחיים כמו גם תהליכים אחרים. הוא לא מסתיים בגרעין-החיים הפנימי של האדם. במקום שבו נשתמרו בשם: מיסטריות הדרואידים – דרואידי משמעו מקודש בדרגה שלישית – הובא המתקדש למצב דומה למוות, כשלא היה מסוגל לחוש דבר בחושיו, שכלו שתק. מי שחי רק בגופו ומסוגל לחוש רק בשכלו הפיזי, כשמכשירו הוא המוח, אצל אדם כזה לא נמצאת שום תודעה של אותו המצב בו החושים שותקים, ושבכל זאת גם כשהמוח שותק, נמצאות אצל התלמיד חוויות והוא מסוגל להתבונן בסביבה. מה שעושה כאן בתוכנו התבוננות, את זה כינו הנפש צֶרִידֽוֶון. ומה שבא לקראתה כמו לעין ולאוזן החיצונית אור וצליל, עולם של העובדות הרוחיות, את זה כינו הוּ. המקודשים חוו את הזיווג בין צֶרִידֽוֶון והוּ.

חוויות כאלו מתוארות במיתוסים. כשכיום מסופר לנו שהקדמונים העריצו את האל הוּ ואת האלה צֶרִידֽוֶון, אז זהו רק ניסוח בגירסה אחרת של ההתקדשות. זהו העיקר של המיתוס האמיתי. זהו רק דיבור ריק כשאומרים שלמיתוסים האלה יש משמעות אסטרונומית. צֶרִידֽוֶון יהיה אם כן, הירח והוּ השמש. מיתוסים כאלה יכלו רק להיווצר הודות לכך שבני האדם היו מודעים לקשר הפנימי בין הנפש המתרוממת והרוח של השמש, לא של השמש הפיזית. המיסטריות אודות הוּ וצֶרִידֽוֶון, היו כאלה בהן בני אדם שהתקדשו כאן באותם האיזורים.

יותר בצפון, בסקנדינביה וברוסיה הצפונית, אנו מוצאים את המיסטריות של הדֽרוֹטִים, מיסודו של המקודש המקורי זיג זִיגפֽרִיד או זיגֶה. כל האגדות על זיגפריד מתייחסות אליו. דווקא באותן המיסטריות אנו רואים משהו, אשר בעצם מונח ביסודן של כל המיסטריות. אבל מה שמופיע כאן תחילה בבירור מיוחד. ברצוננו לעלות על ידי השוואה מסוימת לעובדה האמיתית. על מנת להבהיר זאת לעצמנו תהיה נקודת המוצא שלנו האדם, כפי שמתייצב הוא לפנינו בחיים, עם ראש, ידיים, רגליים וכ"ו. אם נתעלם מאחד מאותם האיברים, אז האדם לא יכול להיות יותר אדם מושלם ומלא. ניקח את האיברים החשובים ביותר: לב, קיבה, כשכל אחד תורם חלק מסוים לחיים האנושיים וצריך לשרתם. רק על ידי שיתוף פעולה של אותם האיברים ניתנת האפשרות שבגוף האנושי חיה ומתפתחת הנפש. זו האחרונה חיה בגוף הפיזי, שהוא אוסף של איברים רבים. מכאן אנו זוכים בהשקפה שבכל מקום בו צריכה לחיות נפש אנוש או ישות עילאית, צריכים שם לפעול ביחד איברים בודדים, שמהם כל איבר יחיד צריך למלא את שרותו. אנו מוצאים כבר במיסטריות הנורדיות את ההשקפה שבתוך-תוכו של עולם-האדם יכולים להביא את זה לידי ביטוי, שיכולים ליצור התכנסות של בני אדם כך שכל אדם יחיד לוקח על עצמו תפקיד מסוים. נגיד למשל אדם מסוים לוקח על עצמו לפתח במיוחד את כושר החשיבה, אדם אחר את כוח הרגש, השלישי את כוח-הרצון. גם כאן אפשריות שוב תת-דרגות.

נקודת המוצא היתה מכך שברגע בו אוספים חוג של בני אדם, בו כל אחד לוקח על עצמו תפקיד מיוחד, כשבכל זאת הם פועלים בשלמות ביחד, כשאז פועל בתוכן באורח סמוי מישהו כמו הנפש בתוך האדם. כשבני אדם מתאספים בצורה כזאת וכל אחד עושה את מה שמוטל עליו, אז הם יוצרים כמו אורגניזם עליון, גוף עילאי, ועקב כך הם מאפשרים לישות רוחית עילאית לדור ביניהם. באופן כזה יצר זיג חוג של שנים-עשר אנשים כשכל אחד מהם פיתח באופן מיוחד לגמרי את נפשו. כשכל אלה פעלו ביחד, הכל התחבר באסיפותיהם הקדושות, ואז היה להם ברור שביניהם דרה ישות רוחית עילאית, כמו הנפש בגוף האנושי כשהנפשות מהוות איברים של גוף עילאי. השלושה-עשר שכן בין השנים-עשר. הם ידעו: אנחנו שנים-עשר ובינינו שוכן השלושה-עשר. או שלקחו את האדם השלושה-עשר שתפקידו היה למשוך את מה שצריך היה לשקוע למטה. אם כן, השלושה-עשר היה מי שאותו כינו באַתָרֵי-המיסטריות ממלא-מקום של האלוהות. הואיל והכל הובא ביחד עם מספר שלוש הקדוש, אז כינו את מי שאיחד בתוכו ישויות השייכות למספר שלוש, כמו אותו נציג של מספר שלוש הקדוש, וסביבו היו השנים-עשר שהיו להם תפקידים מוגדרים לחלוטין, כמו איברים של האורגניזם.

באופן כזה היה ברור לבריות: כשבדרך כזו היו מאוחדים שנים-עשר אנשים שפיתחו בתוכם את הכוח להחזיק ביניהם דבר עילאי, אז הם יכלו להתרומם מהעולם הפיזי אל העולם הרוחי – להתרומם אל האֵל שלהם. הם ראו את עצמם בתור שתים-עשרה התכונות של האל. כל זה הגיע לתמונת-צלם בתור שנים-עשר האלים הגרמניים באגדות-האלים הנורדיות. אדם, שרצה להיות איבר באותו החוג הנעלה, תפקידו היה לחפש את בַּאלדוּר. זו היתה ההתקדשות. מי היה במציאות באלדור? באלדור הוא אותו הדבר אצל האדם שהוא החלק הרוחי, מה שמחפשת הנפש ומה שמוצאת היא בהתקדשות, מה שמתייצב כאן לפניה. מי המית את באלדור? מי שהמית את באלדור גם המית אצל האדם את הכושר של ראיה רוחית, הם אלה שהרכיבו את האלמנט הפיזי, בהעניקם לאדם את הראיה החושית, שיכלו להשתמש מהר ושלא כהלכה באותו האלמנט הפיזי: לוֹקִי, כוח-האש, וביטויו הֵאדוּר העיוור, המציג את החושיות האנושית, הבלתי מוכשרת להציץ אל העילאי, אל העולם הרוחי. זהו הביטוי לנוהלי ההתקדשות, שהיה צורך להתנסות בהם. החושיות הפכה את האדם לעיוור, על ידי ההתקדשות הוא מוצא שוב את הגישה אל העולמות העליונים. באופן כזה יש לנו כאילו התרוממות מעל הראיה הרוחית הכללית לראיה רוחית מתוך אימון של המקודשים בצורה המתאימה והישנה. התרבות האירופאית בזמנים הקדם-כריסטיאניים נבעה ממיסטריות הדרואידים והדרוטים.

אמנם מה שהוא כאן בעל משמעות רבה ומה שמתפתח כאן, תודעת האישיות, יוצר גם סכנה. הסכנה היא כאן הרבה יותר גדולה מאשר בתחומים אחרים. תודעת האישיות יוצרת צליל-יסודי בכל תרבות אירופה, יותר מאשר במזרח, היכן שהאדם היה מתמסר ברצון לברהמן, היתה קיימת בארצות גרמניות תודעת האישיות. עקב כך היתה קרובה כאן הסכנה שאלה שהתקדשו, יכלו מהר מאוד לא להבין וגם להשתמש שלא כהלכה במה שהוגש להם בהתקדשות, ולתאר את הדברים בתמונות מעוותות ובקריקטורות. התקדשות גם מובילה להפעלת כוחות רוחיים. מי שלומד להשתמש בהם, אדם כזה לומד בקלות להשתמש בהם שלא כהלכה. מתוך כך קרה שהמיסטריות של אירופה הקדומה בקלות התנוונו, שהמקודשים לא הוכיחו את בשלותם וגרמו לעיתים קרובות לתועבות, כשבאזורים רבים העם דחה אותם בשאט-נפש. דברים מסוימים, מה שמסופר כיום על המיסטריות, מתייחסים לניוון המיסטריות, אבל גם לא הכל. זה שמהות המיסטריות לעיתים קרובות לא הובנה כהלכה, לא צריך להפליא כל כך את בן זמננו. שכן מי שיכול להתנסות במה שעסקו במיסטריות, שלא באמצעות מדע הרוח, שיכול היה לקלוט רק את מה שנכתב יותר מאוחר, הרכילות והפטפוט העולמי ההיסטורי, אז הוא יכול להגיע להשקפות השוממות ביותר על אודות מהות המיסטריות במהלך הזמנים. חישבו פעם כשמישהו מעוניין לרכוש ידע כיום על מהות האנתרופוסופיה והתנועה האנתרופוסופית, על ידי מה שנמסר בחוץ. הוא יקבל תמונה יפה! ואם רוצים להחזיק במה שעליו דובר היום, אז יכול לצאת מכך עוד משהו יותר גרוע מאשר הדברים הידועים על אודות המיסטריות.

תהיה זו משימה יפה להחזיר כל מיני דברים מעולם האגדות האירופאי להתרחשויות שבמיסטריות. נגיע עד לאגדות של הניבֶלוּנגִים וזיגפריד ונמצא הרבה שמתייחס אל המיסטריות הקדומות. אבל לכך לא צריך לצרף דבר. הדבר היחידי שיכול להיות מכריע בדבר אם הוכנס כאן קו מהפנטזיה או שמתייחס הוא אל המיסטריות, יכול אם כן, להיות רק הידע סביב המיסטריות והיכולת לעקוב אחר הדברים הללו עד למיסטריות.

בכל אותן המיסטריות היכן שאנו חוקרים אותן, פעל קו-אופי שאותו היינו יכולים לציין כקו טרגי. היינו יכולים לבטאו בערך כך: המקודש של מיסטריות הדרואידים או הדרוטים אמנם היה יכול להתאחד עם הו או באלדור, אבל אותו העולם הרוחי לא נראה לו כמשהו הרם ביותר. מעל זה צריך היה להיות עוד משהו אחר. או בהבעה פופולרית: האלים שלנו, שאליהם אנו מתרוממים, הם בני תמותה, צפויים לשקיעה. משום כך המיתוס על שקיעת האלים והנבואה הטרגית על שקיעת האלים.

לתוך מצב כזה נכנס אימפולס-כריסטוס החזק, שיכול היה לפעול כאן יותר חזק מאשר באיזה מקום אחר, הבשורה שמשהו רוחי, עיקרון-כריסטוס חי בגוף ארצי, היה קיים בין הבריות, ושכל מה שיכולים לחוות במיסטריות הינה עובדה היסטורית במאורע-כריסטוס. במיסטריות העתיקות המקודש טרם הגיע במלואו להתגברות על המוות. אבל כעת בא לקראתו המיסתורין הגדול מגולגותא. דווקא בתוך המיסטריות האירופאיות נקלט אותו המיסתורין ההיסטורי בהבנה העמוקה ביותר, אחרת מאשר באיזשהו מקום אחר. שרר שם מצב-רוח אותו ניתן לבטא כך: בני אדם אמרו לעצמם: כשהתקדשנו אז היתה זאת עליה אל עולם אלוהי-רוחי, כשזה היה חבוי במשב התמותה. אבל מי שנכנס אל מה שיכולים לחוות ליד דמות-כריסטוס, ליד אותו האימפולס הגדול ביותר, מי שמוצא את היחס אל כריסטוס, אדם כזה יכול להגיע להבנה כזו שיכול הוא לדעת: כמו שהשמש חודרת בקרינתה את הצמח ובכך מעוררת בו את החיים, באותה הדרך יכול אימפולס-כריסטוס לזרום אל הנפש האנושית. בכך קולטת היא כוח המעניק לנפש ידע על נצחיותה והאלמוות שלה, ידע על הניצחון על המוות. ברגע בו היא מקבלת הבנה נכונה אודות הכריסטוס, אז זה נחווה בנפש. אנו אומרים לעצמנו: חוץ ממה שבאורח חיצוני ניתן ללמוד על הכריסטוס, קיים עוד ידע פנימי, חיפוש של הנפש, של צרידוון, אחר הוּ או באלדור, אבל חיפוש אחרי באלדור אחר, שהוא אשר ביצע את הסוד מגולגותא. – אם הנפש חווה את זה, אז היא משיגה ראיה רוחית יותר גבוהה מאשר באמצעות המיסטריות הקדומות. וכאן באירופה הובן מיד ולעומק מה משמעות העניין.

לעיתים קרובות כבר תיארתי לכם איזו תזוזה עשתה התפתחות האדם על ידי אימפולס-כריסטוס. על מנת להבין את זה הבה נחזור פעם נוספת אל התודעה העברית הקדומה. כאן יש לנו עדיין את האני כשהוא חבוי, כשהאדם מרגיש עצמו כיחידה אחת עם אבותיו ואבות אבותיו, ועבור האדם של הברית הישנה היה זה רגש חשוב כשיכול היה לומר לעצמו: אני ואבות אבותיי מהווים יחידה אחת. מה שאליו אני יכול לומר 'אני' הנני רואה אותו נכלל בין לידה ומוות. אבל דם זורם למטה מהאב אברהם עד אלַי. הדם, הזורם בעורקי, הוא הביטוי של האני שלי, של האישיות העצמית שלי, זרם הדם, העובר דרך הדורות הוא הביטוי של האֵל שלי. – והוא הרגיש שזה חבוי בשלם הגדול, היה ברצון צולל אל זרם הדם הזורם דרך הדורות.

כריסטוס אומר: לפני שהיה האב אברהם, היה ה'אני הווה", והוא אומר: "אני והאב אחד הם". האני שלנו מכיל בתוכו חוטי-קשר כלפי מעלה אל העולם הרוחי שאותם יכול כל אדם למצוא באינדיבידואליות העצמית שלו. האני העומד לרשות עצמו ולמרות שאין הוא כופר בקשר על ידי קשרי-הדם, אינו מזלזל בקשרי-הדם, מגלה הבנה ביחס לאלמנט הפיזי. הבנתו של האני הגיעה אל האדם דרך המיסתורין מגולגותא. לכן ראו בדם שניגר מפצעיו של הגואל את הביטוי של האני-האנושי הכללי, והבריות אמרו לעצמן: מי אשר עושה את אותו הדם למשהו חי, אדם כזה מגיע לראיה רוחית אמיתית. – אבל העולם טרם הגיע לבשלות כדי לקלוט את מה שניתן בסוד האמיתי מגולגותא. גם במאות שבאו אחרי הופעתו של כריסטוס, העולם עדיין לא היה בשל ועד היום אין הוא עדיין בשל לכך. פאולוס ראה בעולם הרוחי את הכריסטוס החי. מי מבין כיום את המכתבים המעמיקים של פאולוס, של אותו מקודש, ומי מאפיין נכון את תלמידו של פאולוס, את דיוניזוס האראופגיטה? ובכל זאת היתה קיימת תמיד מיסטריה-כריסטיאנית.

במיסטריות שאותן תיארתי לכם כעת, בוולס ובבריטניה, נקלטה דווקא התורה של דיוניזוס. באופן כזה כעבור זמן ספגו לתוכן ושובצו המיסטריות של הדרואידים והדרוטים במסגרת מיסתורין-כריסטוס. הודות לכך הם הגיעו לתודעה המלאה שמה שחיפשו בהו ובבאלדור, בא בעצם בישותו של כריסטוס. אבל הם אמרו לעצמם שבדרך כלל חיי האדם לא הגיעו לבשלות כזאת לקלוט בתודעה את מה שהביא כריסטוס: שדם שניגר מפצעיו של הגואל, זורם דרך כולם.

רק בחוגים קטנים של מקודשים זה נשאר כתמונה חיה של הסוד הכריסטיאני הקדוש. אבל מי שהיה מוכנס לאותו הסוד, אדם כזה חווה את ההתגברות על האני הרגיל, המופנה אל עולם החושים. אבל הוא חווה את זה בצורה הבאה. הוא שאל את עצמו: איך חייתי עד כה? כשרציתי לדעת את האמת אז פניתי אל הדברים של העולם החיצון. כשקלטו אותי המקודשים של המיסתורין הכריסטיאני, הם דרשו ממני שלא אחכה עד שהדברים החיצוניים יאמרו לי מי שהינו אמיתי, אלא שיהיה עלי לשאול בנפשי על אודות הבלתי-נראה, כשלא רק העולם החיצון מעורר אותי לכך. – מה שהנפש שאלה בחיפוש אחרי העילאי, שיכלה היא למצוא, את זה כינו בזמנים יותר מאוחרים בחוץ בעולם "הסוד אודות הגראל הקדוש". ואגדת-הגראל, אגדת פרסיבל היא לא משהו אחר מאשר הביטוי של מיסתורין-כריסטוס. הגראל הוא אותה הקערה הקדושה בה ערך כריסטוס את הסעודה האחרונה, בה קלט יוסף הרמתי את דמו של כריסטוס כפי שזרם הוא על גולגותא. דמו של כריסטוס מוקף בתוך קערה כזאת, הובא למקום קדוש מסוים. כל עוד בני אדם לא שואלים אחר הבלתי-נראה, גורלם הוא כמו גורלו של פרסיבל. רק כשהוא שואל, הוא הופך למקודש של מיסתורין-כריסטוס.

אנו רואים כיצד וולפרם מאשנבאך משלב בתיאורו את שלושת השלבים של נפש אנוש, אשר תחילה יוצאת מההבחנה התחושתית החיצונית, היכן שהיא, נבוכה באלמנט החומרי ונותנת לעצמה להגיד על הרוח החומרית, שהיא מה שהינו אמיתי. זוהי הנפש ב"לגלוג הקל" שלה, לפי התבטאותו של וולפרם מאשנבאך. בהמשך מצליחה הנפש להכיר כיצד העולם החיצון נותן רק אשליות. כשהנפש מרגישה שבמה שמדע הטבע מסוגל לתת לא ניתן למצוא תשובות, אלא רק שאלות, אז שוקעת הנפש למה שאותו מכנה וולפרם מאשנבאך “doubt” (Zwifel) אבל אחר כך הוא עולה אל האושר (אל (Saelde, Seeligkeit, אל החיים בעולמות הרוחיים. אלה הם שלושת השלבים של הנפש.

את המיסטריות של הזמן היותר מאוחר, שהיו חדורות באור אימפולס-כריסטוס, מאפיינת את כולן תכונה מוגדרת לחלוטין. עקב כך עולות הן בערכן על כל המיסטריות העתיקות. ההתקדשות בכללותה מבוססת על כך שהאדם מתעלה להתפתחות יותר גבוהה, להתפתחות יותר נעלה של הנפש. בטרם עלייתו של האדם נמצאים בנפשו שלושה כושרות: חשיבה, רגישה ורצייה. אותם שלושת כוחות הנפש נמצאים בתוכו בחייו הרגילים בעולם של ימינו בקשר פנימי עמוק. עם האני שלו הוא משולב בחשיבה, רגישה ורצייה, מפני שהאדם, בטרם הוא עולה על ידי התקדשות, עדיין לא עבד מתוך האני שלו על ההתפתחות של הגופים העליונים. תחילה עובר טיהור וזיכוך מה שנמצא בגוף האסטרלי, כלומר מה שנמצא אצל האדם בתור רגשות ותחושות, יצרים ותאוות. מזה נוצרת רוח-העצמיות או 'מאנאס'. בהמשך מגיע האדם תחילה למרחק כזה שהוא חודר כל מחשבה בטון-רגשי מסוים, שכל מחשבה נהיית קרה או חמה, שמשנה הוא את גופו האתרי או גוף-החיים. זוהי הפיכה של הרגישה, ובדרך זו נוצר ה'בודהי'. אחר כך באה עוד הפיכה של הרצייה עד לתוך הגוף הפיזי ל'אטמא' או אדם-הרוח. באופן כזה הופך האדם את החשיבה, הרגישה והרצייה שלו ובכך את גופו האסטרלי למאנאס או רוח-העצמיות, את הגוף האתרי לבודהי או רוח-החיים, את הגוף הפיזי לאטמא או אדם-הרוח. אותה ההפיכה היא הביטוי לעבודתו השיטתית של המקודש על נפשו, כשבזה הוא מתרומם אל העולמות העליונים.

אבל כאן בא משהו מוגדר לחלוטין, כשעוסקים בהתקדשות במלוא הרצינות, לא כמשחק. עם מטפחים את ההתקדשות ברגש-כבוד, אז מה שקורה כאן, כאילו האורגניזם של האדם נהייה מופרד לשלושה חלקים והאני כמלך שולט על שלושת החלקים הללו. בה בשעה שבאופן רגיל אצל האדם הספירות של חשיבה, רגישה ורצייה לא מופרדות בבירור, אבל כשהאדם בהתפתחות גבוהה יותר, הוא מסוגל לתפוס מחשבות שלא מובאות מיד לרגשות, אלא מחשבות מצד האני בבחירה חופשית לסימפטיה ואנטיפטיה. לא מיד מצטרף ישירות הרגש למחשבה מסוימת, אלא שהאדם מתפצל לאדם-הרגש, לאדם-המחשבה ולאדם-הרצייה. האדם מרגיש עצמו בתור מלך-האני השולט על שילוש. הוא נפרד לשלושה בני-אדם. זה מופיע בשלב מסוים של ההתקדשות. הוא מרגיש שעל ידי הגוף האסטרלי הוא חווה את כל המחשבות המשתייכות אל העולם הרוחי. באמצעות הגוף האתרי הוא חווה כל מה שבתור רגשות עובר את העולם הרוחי. דרך הגוף הפיזי הוא חווה את כל מה שבתור דחפים רצוניים עובר בחיים וחודר את העולם הרוחי. אומרים: האדם מרגיש את עצמו כמלך בתוך תוכו של מספר שלוש הקדוש. אבל מי שאינו מכיר ואינו בשל לשאת את המשימה, להיות מפוצל, לא יוכל להשיג את פירותיה של ההתקדשות. הואיל וצועד לקראתו צער אחר צער, מנוּע הוא ממה שאליו טרם הגיע לבשלות. מי שבהיותו בלתי ראוי להגיע לקרבתו של הגראל הקדוש הוא יהפוך לאדם סובל כמו אמפורטס ויכול הוא להיגאל על ידי מי שיביא לקרבתו כוחות טובים. הוא משתחרר על ידי פרסיבל.

נציג המקודשים הוא לוֹהֶנגרִין. אותו לא צריך לשאול לשמו ומעמדו, כלומר לשאול על מה שקושר אותו עם עולם החושים. מי שאין לו שם ומעמד, מכנים אותו 'אדם חסר מולדת'. הוא חדור באריגה ובחיים בעיקרון-כריסטוס. הוא מסתכל גם כלפי מטה על הגוף האתרי או גוף-החיים שהפך לרוח-החיים כעל משהו שהוא מנותק ומופרד מהגוף האסטרלי ומעלה אותו אל העולמות העליונים היכן שאין תוקף לחוקי המרחב והזמן. אותו גוף אתרי על איבריו תואמים את הברבור. הוא נושא את לוהנגרין מעל לים בסירה, בגוף הפיזי, מעל האלמנט החומרי. את הגוף הפיזי מרגישים בתור סירה. והנפש המחפשת הנמצאת על האדמה, אשר על ידי ההתקדשות מתנסה במשהו חדש, מופיעה כסמל בתור אלזה מברבנט. יש לנו כאן ההזדמנות לאפיין את האגדה אודות לוהנגרין, שיש לה עוד משמעויות אחרות רבות, לאפיין כביטוי להתקדשות בתוך המיסטריות, המתחלקות סביב הגראל הקדוש.

כך היו במאה ה-11 עד למאה ה-13 הסודות שלמדו אותם בהקשר למיסתורין-כריסטוס, מבוטאים במיסתורין אודות הגראל הקדוש. האבירים של הגראל הקדוש היו המקודשים בשלב יותר מאוחר. כנגדם עמדה הכריסטיאניות האקזוטרית, בשעה שבמיסטריות טופחה תמיד הכריסטיאניות האזוטרית, שחיפשה יחס כזה אל כריסטוס שעל ידי הכריסטוס החיצוני נגרם שבנפש התעורר הכריסטוס הפנימי, שאותו מסמלת היונה.

ההתפתחות כולה של מהות המיסטריות האירופאיות מבוטאת עוד בעולם האגדה האחר. אבל קשה מאוד לזרות כאן אור פנימה. זה צריך להתרחש יותר מאוחר. היום אני רוצה רק לזרות אור פנימה כשנחפש את ההתקדשות במה שמסתנן כלפי חוץ ומה שמופיע בעולם האגדה הנפלא. ישנה אגדה שבאופן יחסי מעט שמו לב אליה, שהובאה בשנת – 1230 בצורה פיוטית על ידי קונרד פלאק. היא שייכת לאגדות ולמיתוסים של פרוואנס ומצטרפת אל ההתקדשות של אבירי הגראל או הטמפלאיסים. היא מדברת על זוג זקן 'פלור ובלאנכפלור'. זוהי בערך המשמעות בשפה הנוכחית: הפרח עם העלים האדומים או הוורד, והפרח עם העלים הלבנים או השושן. מקודם היו קשורים דברים רבים עם אותה האגדה. רק בדחיסה של סקיצה נוכל לדבר על כך היום. אמרו לעצמכם: פלור ובלאנכפלור הן נפשות שהתגשמו בבני-אדם שחיו פעם. האגדה מקשרת אותם עם הסבא והסבתא של קארל הגדול. אבל בזמן האחרון ראו אלה שהתעסקו ביתר אינטימיות עם האגדה, את הדמות, שבאופן מסוים הביאה את הקשר של הכריסטיאניות האזוטרית הפנימית עם הכריסטיאניות האקזוטרית. זה בא לידי ביטוי בהכתרת הקיסר. אם חוזרים אל הסבא והסבתא שלו, אל פלור ובלאנכפלור, אז חיו בתוכם וורד ושושן, שצריכים היו לשמור בטוהר על הכריסטיאניות האזוטרית כפי שזה חוזר ומתייחס אל דיוניזוס האראופגיטה. כאן ראו בוורד, בפלור או פלוס, את הסימבול בתור הנפש האנושית שלקחה על עצמה את אימפולס האישיות, את אימפולס-האני, הנותנת לפעול לאלמנט הרוחי מהאינדיבידואליות שלה, שהביא את אימפולס-האני עד לדם האדום. אבל בשושן ראו את הסימבול של הנפש שיכולה להישאר רוחית רק הודות לכך שהאני נשאר מחוצה לה, המגיע רק לגבול. וורד ושושן הם שני ניגודים. הוורד מחזיק בתוכו את תודעת-העצמי במלואה, השושן כליל מחוצה לו. אבל האיחוד של הנפש הנמצאת בפנים, והנפש שבחוץ בתור רוח-העולם החווה את העולם, היה קיים. פלור ובלאנכפלור מבטא את מציאת נפש-העולם, את אני-העולם דרך נפש האדם, האני של האדם.

מה שהתרחש יותר מאוחר דרך האגדה אודות הגראל הקדוש, זה מבוטא גם כאן על ידי אותה האגדה. אין זה שום זוג חיצוני. בשושן מבוטאת הנפש המוצאת את האניות שלה. באיחוד של נפש השושן ונפש הוורד ראו מה שיכול למצוא את הקשר עם המיסתורין מגולגותא. לכן אמרו הבריות לעצמן: כנגד הזרם של התקדשות אירופאית, שאותו מחולל קארל הגדול, כשכאן מחושלת ביחד הכריסטיאניות האזוטרית והאקזוטרית, צריך להחזיק בצורה חיה, צריך להמשיך ממש בכריסטיאניות האזוטרית גרידא. בחוגי המקודשים היו אומרים: אותה הנפש היתה בפלוס או פלור ואשר שרים עליה בשיר, הופיעה שוב מוגשמת במאה ה-13 וה-14 כדי לייסד בית ספר-מיסטריה, אשר בזמן החדש יהיה עליו לטפח באופן המתאים את סוד-כריסטוס, וזאת בייסודה של הרוזנקרויצריות. כאן מתייצב לפנינו הסוד אודות הוורד בזמן הישן באופן יחסי. האגדה מועברת כבר בזמן שלפני קארל הגדול. כך מצאה הכריסטיאניות האזוטרית מקלט ברוזנקרויצריות. החל מהמאה ה-13 וה-14 גידלה הרוזנקרויצריות את המקודשים שהם ממשיכי דרכן של המיסטריות האירופאיות העתיקות וממשיכי דרכו של בית הספר הקשור לגראל הקדוש.

דברים רבגוניים הסתננו מהמיסטריות של הרוזנקרויצרים. אבל מה שמסופר כאן, הוא לעתים קרובות שוב קריקטורה מזה שהוא האמיתי. הישגים מעמיקים של חיי הרוח מחזירים אותנו אל הרוזנקרויצריות שממנה מובילים תמיד חוטים נסתרים אל תוך התרבות החיצונית. כך למשל קיים קשר בין הטיוטה New Atlantis מאת באקון מורולם ורוזנקרויצריות. בכך העמיד באקון יותר מאשר אוטופיה. הוא רוצה להצביע כאן על שלבים יותר גבוהים הנותנים להחיות שוב את הכושרות העמומים של ראיה רוחית של האטלנטים הקדומים. אבל מה שקשור בזה מצד החברה הרוזנקרויצרית החיצונית, זוהי אותה השרלטנות ובחינת רופא-אליל הקריקטורלי, שלא יכול להיעדר בזמננו, מאז ההמצאה של אמנות ההדפסה של ספרים.

מאותו הזמן לא אפשרי יותר לתת לסוד להישאר סוד כמו בזמנים הקדומים. מה שחשוב כאן הוא הבשלות או אי-הבשלות. בקלות מעוותים ומסלפים את הכל. דבר כזה יכול במידה רבה לקרות עם התורות של התנועה האנתרופוסופית! אם הייתה היא כזו כמו שאומרים עליה בחוגים שאין להם כל מושג שהוא עליה, ובכל זאת מרחיבים את הדיבור עליה, אז במקרה כזה תהיה היא משהו שיש לברוח ממנה! אבל לאמיתו של דבר מהווה היא את האלמנט הניזון, יותר מאשר זה קרה אי פעם, מהמקורות המונחים במיסטריות. למעשה היא הביאה את השירותים הטובים ביותר של כל הזמנים לפעולה בקרב האנושות. מעשיו הספרותיים הגדולים ביותר של גיתה ניזונים ממקורות הרוזנקרויצריות. לא לשווא דיבר גיתה ב'סודות' על כך שאדם מובל אל בית מסוים, המקושט בצלב-הוורדים "מי צירף לצלב וורדים?" מי היו הם המקודשים של המיסטריות האירופאיות שצירפו את סוד הוורדים אל סוד הצלב? איך חדר גיתה אל הסודות הללו, נגלה גם בכך שסביב שולחן האסופה היו השנים-עשר, כמו שזה היה במיסטריות העתיקות של הדרוטים. כל אותם הדברים היו ידועים לגיתה, אבל אלה הלומדים כיום את גיתה, משולים הם לגיתה שאותו הם מסוגלים להבין. גיתה היה רשאי להביע את הדבר רק בצורה נסתרת. אבל כיום הגיע הזמן לדבר בגלוי על עניין ההתקדשות. שכך זה צריך להיות, לעובדה הזאת חייבים ההרצאות האלו את קיומן.

במידה הולכת וגוברת תגיע דרך האנתרופוסופיה ההכרה שמדע-הרוח לא הופך את בני האדם לחולמים בהקיץ הרחוקים מבעיות העולם, אלא הופך אנשים לפרקטיים ויעילים בחיים. הוא נותן להם תקווה וביטחון. החשיבה תקבל יותר ויותר את העיצוב שעל כך היינו יכולים לומר מה שאמר פאוסט על וגנר, שהוא הינו מייצג את החשיבה החומרנית, שהיא "חופרת ביד תאוותנית לחפש אוצרות והינה שמחה כשמוצאת היא תולעי-גשם!" – לאמיתו של דבר שמח המטריאליזם כשמוצא הוא תולעי גשם ויכול להוכיח שהם באופן מסוים נחוצים לראורגניזציה של כל מה שחי ואורג על האדמה. אבל מה שזורם מהמיסטריות בתור רוח, זה עושה את החשיבה האנושית לגמישה, כדי להסתגל לכל מצבי החיים האפשריים. ואיך יכול היה להיות אחרת שכן משמעות של התפתחות העולם עצמה ניתנת שוב בסודותיו של מדע הרוח.

אם כן, זה היה מה שצריך היה בהרצאות האלו להביא בפני נפשכם, שהמשמעות הפועלת בעולם עצמו, חוזרת במדע-הרוח. כשהדבר במידה מסוימת מצליח, אז הושגה המטרה הצנועה שאותה העמדתי לפניי.

לגבי ההתלבטות שהעולם על כל מה שחי בו, נולד מתוך הרוח, ושהאדם נולד ונקרא להתרומם אל הרוח – מדע הרוח מראה לנו בהתמדה שבאלמנט החומרי מוסתרת הרוח, שהחושי-חומרי הינו לבוש הקסם של האלמנט הרוחי. האדם נקרא לכך בתוך תוכו של האלמנט החומרי מתוך אותו לבוש-הקסם לשחרר את הרוח. האלמנט הרוחי קם לתחייה בגוף האדם, כשהנפש האנושית מתרוממת מעל לעצמה. אבל לתת לנפש למצוא את הדרך מעל לעצמה החוצה, זהו תפקידו של מדע-הרוח. כך, אם כן, מוצאת הרוח את הרוח. האדם יבין תמיד יותר ויותר את הרוח כשהוא הופך דומה לה יותר ויותר.