רודולף שטיינר

7 הרצאות שניתנו במקומות שונים

GA291     דורנאך     8.5.1921

תרגום מאנגלית ועריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מספר 3

צבע בחומר, ציור מתוך הצבע

ידידיי היקרים,

במציאות של הצבע עשינו הבחנה בין הצבעים שחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק, אותם הכרנו כאיכויות של דימוי, לבין הצבעים אשר תיארתי כבעלי איכות של זוהר: כחול, אדום וצהוב. ראינו שלצבעים אלה יש רצון ייחודי פנימי בזכות האיכות של תכונת הזריחה והנצנוץ. כידוע, אנו יכולים להבחין בצבע במה שמכונה ספקטרום הצבע, בקשת שבה אנו רואים צבע כצבע, וגם בצבעים של חפצים חומריים. כשאנו עוסקים באמנות הציור, שהיא אמנות הצבע, עלינו להשתמש, כמובן, בחומרי הצבע שלנו עבור הציור ולהיות מודעים לדרך המתאימה של ערבוב הצבעים וכו'.

כאן אנו מגיעים לשאלה משמעותית, אשר הידע של זמננו הותיר אותה ללא מענה: כיצד הצבע המוכר לנו בתנועה מתמדת כדימוי או זוהר, מתקשר לחומר ולחפצים חומריים? כל מי שעסק אי פעם בתיאוריית הצבע של גיתה, ידע ללא ספק, שהוא, מתוך כנות אינטלקטואלית, מעולם לא העמיק בשאלה זו, כי הוא הבין שהאמצעים העומדים לרשותו אינם מספיקים כדי להגיע ללב הבעיה ולמצוא מענה לשאלה: איך הצבע מחובר לחומר הקשיח? שאלה זו נוגעת לאמנות בכלל ולציור, במיוחד היכן שאנו מוסיפים צבע כדי לעורר עמו רושם. בנקודה זו, אם אנו רוצים לצרף את ממצאי מחקרנו אודות טבע הצבע לאמנות הציור, אנו מעוניינים בהופעה של צבע בחומר.

הפיזיקאים של העת האחרונה התייחסו לתיאוריית הצבע כחלק מהאופטיקה, ולכן אנו מוצאים הסברים על טבע הצבע בחפצים חומריים כבעלי-חשיבות ותרומה לפיזיקה בת-ימינו. אנו מוצאים, למשל, הסבר אופייני לשאלה: מדוע אובייקט מסוים הוא אדום? בדרך הבאה: הוא אדום כי הוא סופג את כל הצבעים האחרים ומחזיר רק את האדום. זהו הסבר אופייני לפיזיקה העכשווית כי הוא מבוסס, פחות או יותר, על הלוגיקה האומרת: מדוע אדם טיפש? ביסודו הוא טיפש, כי הוא ספג חלק גדול של חכמה ומקרין רק את הטיפשות! אם מישהו יישם עיקרון לוגי זה, שהוא כה מקובל בתיאוריית הצבע, על שאר תחומי החיים, הוא עשוי להגיע למסקנות ולתוצאות מעניינות!

כפי שכבר ציינתי, גיתה הצטיין בכנות רבה יותר כשעסק בשאלה זו, הוא הרחיק במעקבו אחר הבעיה, ככל שהאמצעים העומדים לרשותו אפשרו לו, ואז הוא נתקל בשאלה: כיצד חומר הופך לצבעוני? אם תואילו להיזכר כיצד הגענו לראשונה לארבעת הצבעים שהם בעלי אופי של דימוי, וראינו שזו שאלה של צורת קיום אחת המייצרת את 'צלליתה' או את 'דימויה' על אחרת, וכו'. ראינו כיצד ירוק מופיע כאשר החיים מופיעים כדימוי בחסר-החיים, ואז עולה צבע פריחת-האפרסק כאשר הנפש מופיעה כדימוי בחיים. ראינו כיצד הלבן מופיע כאשר הרוחניות יוצרת את דימויה בנפש, ולבסוף עולה השחור כאשר חסר-החיים יוצר את דימויו ברוחני. כאן כל הצבעים הם בעלי אופי של דימוי; לשאר הצבעים יש אופי של זוהר.

בעולם החיצוני ירוק הוא הרושם הכי ברור הנראה של אופי הדימוי. שחור ולבן הם במובן מסוים מקרים גבוליים ומסיבה זו אינם נחשבים בדרך כלל לצבעים. צבע פריחת-האפרסק יכול להיתפס רק בתנועה. יוצא שבירוק אופי הדימוי מיוצג בצורה האופיינית ביותר. ועם זה יש לנו צבע שבאמת קשור לעולם החיצוני, במיוחד לממלכת הצמחים, אשר בה המקור של צבע 'קבוע' כדימוי מופיע לפנינו. ועל כן נשאלת עתה השאלה של גילוי האיכות האמיתית של הירוק בצמחים, והטבע החיוני והעיקרי של הירוק. אנו חייבים להמשיך דרך בעיה זו יותר ממה שחושבים כהכרחי בימינו.

ידוע לנו מהמדע האוקולטי, שממלכת הצומח אכן נוצרה בגלגול הקודם של כדור הארץ הנוכחי וכן, שבזמן ההוא טרם היה חומר מוצק. כלומר יש לנו בממלכת הצומח דבר אשר נוצר בגלגול הקודם של הארץ ועבר טרנספורמציה – שינוי צורה, תוך כדי המשך התפתחותו. הצמחים נוצרו במצב הנוזלי של התפתחות הירח הקדום, כאשר לא היה עדיין חומר מוצק. במצב נוזלי זה חלחל הצבע בזרם, הוא לא היה צריך להיות קבוע למשהו, או לפחות לפני השטח. רק על פני השטח התחיל אלמנט הזרם להתמצק, כך שאפשר לומר, במבט לאחור על שלב אבולוציוני מוקדם זה, שבהיווצרות צורתו של הצמח אנו מבחינים במצב נוזלי מהותי שבו ירוק, בדומה לצבעים אחרים, היה קיים בתנועת זרימה.

האפשרות שכוכבי הלכת יקבלו צורה מוצקה ויכלילו את האלמנט המינרלי היתה קיימת רק בתקופת התפתחות הארץ, כפי שאפשר לראות ב'מדע הנסתר בקויו העיקריים'^[1] אז יכלו כוכבי הלכת לקבל טבע מוגדר, לא מתנדנד. מכאן שמה שאנו מתארים ככוכבי לכת, הופיע לראשונה בתקופת התפתחות הארץ, ורק אז היה יכול הצבע לקבל את האופי שאנו רואים בכוכבי הלכת היום, ומופיע כירוק קבוע. ירוק אינו הצבע היחיד שנראה בדרך כלל בצמח, אשר כפי שאנו יודעים, מחליף תוך כדי מסלול התפתחותו צבעים – יש פרחים צהובים, כחולים, לבנים, אדומים או בפרי המלון, שבו הירוק הופך לצהוב עם הבשלתו.

לא נדרשת מאתנו התבוננות מעמיקה כדי להבחין מה קורה כאשר צמח לוקח עליו צבע אחר, ולא ירוק; הופעתו של הצבע האחר קשורה בשמש, באור שמש ישיר. כדאי לשים לב לצורה שבה צמחים מסתתרים ומסתגרים אם הם לא יכולים לחשוף את פרחיהם לאור השמש. יש קשר, אף אם שטחי, בין השמש לבין חלקים מסוימים בצמח שאינם ירוקים. כאשר השמש נמצאת היא משנה את הירוק, היא מתעלה על הירוק ומשנה את צבעו.

כך קישרנו את מגוון הצבעים של הצמח עם הגופים השמימיים, ואף אם הקישור הוא שטחי, לא יהיה לנו קשה להגיע לקביעה ב'מדע הנסתר' ולחפש קשרים אפשריים אחרים בין הצבעוניות של הצמחים והכוכבים. לצורך כך אנו צריכים לשאול את עצמנו, איזה סוג של גוף שמימי הוא בעל ההשפעה החזקה ביותר על הארץ, ופועל בצורה הפוכה לשמש, כדי להפיק בצמח את מה שהשמש משנה, תוך כדי שלבי התפתחות הצמח, לצבעים אחרים? מה באמת גורם לירוק להופיע בממלכת הצמחים? אין ספק שהחיפוש אחר התשובה לשאלות אלה מוביל אותנו לגוף השמימי הקוטבי לשמש – הירח.

מדע-הרוח יכול לייסד (אני יכול רק לגעת בדברים אלה היום) את הקשר בין הירוק של הצמח והירח, וגם בין הצבעים האחרים והשמש, על ידי ניגוד התכונות של אור הירח והצגתו כהפוך מאור השמש, ובמיוחד על ידי הדרך שבה אור הירח פועל בחשכת השמש. בצמח, נוצר משחק פנימי של השפעות שמש-ירח. ובה בעת יש לנו הסבר, מדוע ירוק נהייה דימוי ולא מופיע כזורח בצמח כמו הצבעים האחרים. לצבעים האחרים בצמח יש איכות של זריחה, ברק. אם תתבוננו בצבעי הפרחים ברגש הנכון, תראו שהם זורחים אליכם, השוו אותם לירוק – הוא 'מקובע' לצמח. רואים כאן למעשה, העתק ממה שאתם מקבלים ביקום. אור השמש זורח, אור הירח הוא דימוי של אור השמש. באותה דרך הדימוי של האור, צבע כדימוי, מופיע בירוק של הצמח. באמצעות השמש מופיעים בצמח צבעי הזוהר, צבעי הדימוי – כמשהו 'קבוע' מופיע בירוק. דברים אלה אינם יכולים להיתפס על ידי רעיונות פיזיקליים בלתי משוכללים, יש להעלותם למציאות של רגש ואז ניתן להבינם ברגישות שמאפשרת הרוח. דברים שיובנו בדרך זו יכולים להפוך לאמנות.

הפיזיקאים בעלי הגישה המסורבלת לעולם הצבע, מוציאים כל איכות אמנותית מהסתכלותם, והתוצאה היא, שלאמן אין שום רעיון מה לעשות עם ההצהרות שמתייחסות לצבע. אבל כשאנו מסתכלים על צמח בדרך שבה אנו יודעים שכוחות קוסמיים פועלים, ושכוחות השמש והירח פועלים הדדית להפוך צבע בצמח, יש לנו בסיס להבין כיצד בצמחים הצבע 'קבוע' באובייקט והופך לחומר. הודות לדימוי ולא לזוהר בהשפעות היקום, שהופך הצבע לחומר בצמח, ירוק הפך דימוי, כיוון שהירח הופרד מהארץ בעת התרחשות התהליך של התפתחות האדמה. בהפרדה של הירח מהאדמה, עלינו לחפש את המקור האמיתי של ירוק בממלכת הצומח. הצמח אינו חשוף עוד לכוחות הירח הנובעים מתוך האדמה, אלא מקבל את אופיו הדימויי מהקוסמוס. אנו מבינים באמצעות הרגש את היחסים ההדדיים שגרמו ההשפעות הקוסמיות בצמח, ועל כן אנו יכולים להעריך את האופי של הירוק והצבעים האחרים בצמח, דרך רגישותנו ודרך הרגשות האמנותיים לטבע הצבע.

אם תסקרו את ההיסטוריה של הציור, תמצאו תופעה ראויה לציון – הציירים הגדולים בתקופות קודמות ציירו אנשים ומצבים אנושיים, ורק לעיתים רחוקות ציירו טבע, לפחות במה שנוגע לממלכת הצומח. אפשר למצוא לכך הסבר פשטני ללא קושי ולומר שאנשים בעת העתיקה לא היו רגילים להתבונן בטבע ולכן לא ציירו אותו, אך ברור שזהו הסבר שטחי מאוד, אם כי אנשים רבים מסתפקים בהסברים מסוג זה.

לדעתי, מסתתר מאחורי כל זה, דבר שונה לחלוטין. ציורי נוף הופיעו כאשר המטריאליזם והסתכלות אינטלקטואלית השתלטו על האנושות, והיבט מופשט של החיים השתלט במידה ניכרת על התרבות.

ציורי נוף הם באמת תוצר של שלוש או ארבע המאות האחרונות והם קיימים רק מאז שהאדם השיג תודעה נפשית המאפשרת לו להיות מסוגל לצייר ציורי נוף. למה?

כאשר אנו מביטים בציורי התקופות המוקדמות, אנו המומים לנוכח האופי הברור והאופייני שלהם, במיוחד משום שלמדנו להבחין בין אופי הדימוי ואופי הזוהר של הצבע (נרחיב על כך בהמשך). אנו מגלים שלא נעשתה כל הבחנה כזאת על ידי ציירים מוקדמים, הם לא זיהו, כפי שאנו מצאנו עצמנו מונעים אתמול, את הרצון הפנימי של צבעי הזוהר. הם בדרך כלל לא התייחסו לכך שהצהוב מבקש להיעלם בקו ההיקפי, הם היו ערים לכך רק כאשר הם תיארו אלמנט יותר רוחני ולא כאשר הם ציירו את העולם היומיומי. וכך לא היה להם שום יחס למה שנדרש מהכחול וקצת יותר מודעות במקרה של האדום. אפשר לראות זאת בתמונות מסוימות של לאונרדו^[2] ואחרים, טיציאן^[3], למשל. אך בהכללה אפשר לומר שהציירים המוקדמים לא עשו את ההבחנה בין צבעי דימוי וזוהר. מדוע?

הם היו בעלי יחס שונה מאוד לעולם הצבעים; הם חוו את איכות הזוהר של הצבע כדימוי וטיפלו בו כדימוי בציוריהם, אך אם מישהו נותן אופי דימויי לדבר המופיע בעולם הצבע כזוהר, אם מישהו הופך הכל לדימוי, הוא לא יוכל לצייר ציורי נוף המכילים צמחים. מדוע לא? אם אתם רוצים לצייר ציור נוף עם צמחים אשר נותנים התרשמות אפקטיבית של חיים, אתם צריכים לצייר את הצמחים בצבעים הייחודיים שלהם, כולל ירוק, קצת כהים יותר מאשר הם במציאות; אתם צריכים לעשות את הירוק או האדום או הצהוב של הצמחים השונים, כהים יותר מאשר הם בדרך כלל, אך כאשר צבעתם את הצבעים כהים יותר וקשרתם אותם לדימוי, אתם צריכים לכסות את כל התמונה עם אוירה צהבהבה-לבנבנה; אתם צריכים לעטוף הכל באור צהבהב-לבנבן. רק אז אתם מצליחים לבטא נכון את טבע הצמח. אתם צריכים לצייר צעיף של אור על פני הדימוי, לתת לו איכות של זוהר.

אני מבקש מכם עתה להתבונן על המגמה כולה של ציורי נוף מודרניים מנקודת המבט הזו, כיצד היא הלכה והעמיקה בחקירתה את סוד ציור הצמחייה. היסוד של החיים לא יכול לבוא לידי ביטוי אם מציירים את הצמחים רק כפי שהם מופיעים כלפי חוץ; הדימוי לא נותן שום רושם של חיים, זה מופיע רק אם תציירו את הצמחים כהים יותר ממה שהם, ואז תשפכו עליהם זוהר נוצץ של אור לבנבן-צהבהב.

כיוון שהאמנים הקדומים לא טיפחו את איכות הזריחה באמנותם, תמונות אלה של אור מלא אוויר, תמונות מאווררות ומוארות היו בדרך כלל מחוץ להשגתם. מעניין לציין, שבמיוחד בסוף המאה ה-19, ניסו ציירים להתמחות בציורי נוף על ידי ציור בנוף ובדרכים אחרות. אפשר לשלוט על זה רק על ידי ציור הצמח הייחודי כהה יותר עם צעיף זוהר של לבנבן-צהבהב מצויר מעליהם. כמובן שהדבר צריך להיעשות לפי דרישות הקומפוזיציה הצבעונית. אז תוכלו לצייר על הבד או על כל משטח אחר, התרשמות אמיתית של החיים. זאת שאלה של ההרגשה הנכונה, הרגשה אשר תוביל לציור מתוך הזרימה הזורחת מהיקום ושופכת זוהר על האדמה. רק בדרך זו תוכלו להיכנס לסוד של עולם החיים של הצמחים בטבע.

מכאן תוכלו להבין, שכל אשר אנו מנסים להשיג בציור, צריך להימצא בטבע הצבע עצמו. מהו האמצעי של הצייר? הוא זקוק למשטח של בד, נייר או כל חומר אחר שעליו הוא מקבע את יצירתו. אולם אם הנושא הוא למשל, צמח חי, הוא לא ייתן שיקבעו אותו בתמונה, אז המעט שאפשר לעשות הוא לעטוף אותו באיכות זורחת.

עדיין לא טיפלנו במינרלים הצבעוניים השונים, חומר חסר-חיים – את זה במיוחד נצטרך להבין דרך הרגש. לא ניתן לתפוס את מציאות הצבע על ידי השכל, צריך לתפוס זאת רק באמצעות הרגש. כעת עלינו להתייחס לשאלה: כשאנו מציירים דבר לא-אורגני, חסר-חיים, למשל קיר או חפץ חסר-חיים אחר, האם יש באמת צורך להבין את מה שאנו מציירים במונחי הצבע עצמו? זה חייב להיות כך! הקדישו מעט מחשבה איך דברים מסוימים נסבלים ואחרים בלתי נסבלים. שולחן צבוע שחור על רקע קיר לבן נסבל למדי, הלא כן? אך אם נצבע שולחן כחול, נסו לדמיין חדר מלא ברהיטים כחולים, אם אתם בעלי רגש אמנותי כלשהו, תמצאו את זה בלתי נסבל. ובאותה מידה אי אפשר לסבול תמונה עם רהיטים צהובים או אדומים. אתם יכולים לצייר שולחן שחור על רקע לבן, אמנם זה יהיה רישום בלבד, אך הוא אפשרי. בצבע אכן אפשר להשתמש על בד או נייר כדי לתאר דבר מה לא אורגני או חסר-חיים כאשר אופי של דימוי כבר הונח שם. אז מתעוררת השאלה: מה מעניקים הצבעים שחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק לחפצים חסרי-חיים?

הצבע עצמו צריך לספר לנו מה אפשרי לציור, ואם אנו לוקחים צבעים שהם עצמם כבר דימוי, לא נוכל ליצור באמצעותם חפצים חסרי-חיים בצורה אפקטיבית, יש לנו רק הדימוי – והצבע הוא כבר הדימוי. אין אנו יכולים עדיין להציג את נוכחות הכיסא, אלא רק את דימוי הכיסא, אם אנו מציירים אותו רק בצבעי דימוי.¹²

אם כן, מה עלינו לעשות? עלינו להתאמץ, כאשר מציירים אובייקט חסר-חיים, לתת לדימוי אופי של זוהר – זאת הנקודה. עלינו לתת לצבעים בעלי אופי דימויי (שחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק) זוהר פנימי – אופי זוהר, ואז הדבר שהענקנו לו זוהר יכול להתמזג עם זוהר אחר: אדום, צהוב וכחול. יש להפשיט מצבעי הדימוי את אופיים הדימויי ולהוסיף להם אופי של זוהר.

כאשר הצייר מצייר את הלא-אורגני, עליו להיות תמיד מודע לכך שמקור כלשהו של אור, אור חיוור, מצוי בתוך הדברים עצמם. עליו לחשוב על הבד או הנייר כמקור כזה של אור. האור הזוהר הזה צריך להימצא במשטח שעליו הוא מצייר. כאשר אנו מציירים משהו חסר-חיים, לא אורגני, עלינו לזכור שמקור של אור נמצא מאחוריו, והשטח כביכול שקוף וזוהר אליו.

אנו מגיעים עתה לנקודה בציור שבה אנו מצמידים צבע אל פני השטח וצריכים להעניק לו איכות של אור מוקרן, של משהו שזורח אלינו חזרה, שאם לא כן זהו רישום בלבד ולא ציור. הדרישה האחרונה של האנושות היא שנחתור בהתמדה ליצור תמונות מתוך הצבע עצמו. עלינו לנסות להחדיר את מהות הטבע של הצבע, לחייב את צבע הדימוי לקחת על עצמו אופי של זוהר, שהוא יהיה זוהר מבפנים, אחרת לא נהיה מסוגלים לצייר ציור של טבע דומם נסבל. כאשר מציירים קיר, מתקבל דימוי של קיר ולא קיר ממש, אלא אם כן הצבע יבהיק בתוכו. עלינו לצבוע את הצבעים כך שיהיו זוהרים בפנימיותם, ואז הם הופכים, במובן מסוים, לדוממים. זו הסיבה שכדאי לוותר על ציור מלוח הצבעים, המוביל רק למריחת חומרי צבע על משטח, ומונע את הפקת איכות הזוהר הפנימי בצורה הנכונה. עלינו לנסות ולצייר יותר מכלי של נוזל לציור, עם צבעים נוזליים שהם בעלי איכות זוהרת זורמת. באופן כללי אפשר לומר, שהשימוש בלוח הציירים החדיר אלמנט אנטי אמנותי לציור. לוח הצבעים הביא מסגרת חומרית של ציור, וכישלון להבין את טבעם האמיתי של הצבעים. צבעים לעולם אינם שקועים ממש על ידי גוף חומרי כלשהו, אלא חיים בתוכו ונובעים מתוכו, לכן כאשר אנו מניחים את הצבעים על משטח, אנו חייבים לעשות אותם זוהרים בפנימיותם.

ידוע לכם, שאנו ניסינו להוציא את אותם כוחות אור בבניין שלנו¹³ באמצעות שימוש בצבעי צמחים שדרכם האיכות הפנימית של האור יכולה להתבטא ביתר קלות. המינרלים עם הגרסאות הצבעוניות שלהם אוחזים באותה הארה פנימית, כפי שכל אדם, בעל רגישות לדברים האלה, יכול לזהות בנקל – ועל זה צריך לשמור, כאשר אנו מציירים אובייקטים חסרי-חיים. כאשר אנו מציירים מתוך הטבע של הצבעים ולא רק על ידי העתקה של הצורה החיצונית, אנו נעשים ערים לממלכת המינרלים בטבע אורה הפנימי.

כיצד הפך המינרל לזוהר בפנימיותו? אם ניקח מינרל ליד, נוכל לראות את צבעו בזכות אור השמש, אך אור השמש פחות פעיל בקבוצה זו מאשר בצמחים. בצמח מוציא אור השמש, כבקסם, את הצבעים האחרים, נוסף לירוק, אך במינרל ובאובייקטים חסרי-חיים, אור השמש גורם לצבעים להיראות, שאם לא כן לא היינו מצליחים לראות שום צבע, בדיוק כמו שבחושך כל החתולים נראים לנו אפורים או שחורים! אחרי ככלות הכל, מקור הכוח של הצבעים הוא בתוכם. מדוע? כיצד הגיע לשם? חזרנו שוב לשאלה שבה פתחנו את היום.

כאשר אנו עוסקים בירוק בצמח, אני מוצא הכרח להצביע על קיום הירח כמתואר ב'מדע הנסתר', ועתה עלי להצביע על אירועים אחרים שקרו במהלך האבולוציה של כדור הארץ. עיון בכתוב ב'מדע הנסתר' אודות תהליך זה, מגלה שהגופים הכבדים הסובבים את הארץ ושייכים למערכת הפלנטרית שלה היו קשורים בעבר עם כל הארץ; הם הופרדו באותה דרך שבה הופרד הירח. הדבר קשור, כמובן, לטבעה של השמש, אך כאשר אנו דנים בארץ, אפשר ליחס זאת ליציאה אחת, ויציאה זו של יתר הפלנטות קשורה לצבע הפנימי של חסרי-החיים. המוצק הפך לצבעוני, כי הארץ השתחררה מהכוחות שהיו אצורים בה כאשר היא היתה מאוחדת עם הפלנטות. אז יכלו כוחות אלה לעבוד על הארץ מבחוץ ולעורר את הכוח הפנימי של היקום בצבעי המינרלים. בעצם מדובר כאן במה שקיבלו המינרלים ממה שעזב את הארץ ופועל כעת מהיקום. כאן אנו רואים שהמסתורין חבוי ברובד עמוק יותר מאשר בירוק של הצמח, ובזכות העובדה הזו אנו יכולים לחדור עמוק יותר לתוך הטבע ולא רק לחיים של הצומח אלא ישירות לתוך המינרלים חסרי-החיים. ואכן בדיון שאנו מנהלים אודות הצבעים של חומרים מוצקים הגענו (ואני אתייחס לכך בקיצור) לדבר שהפיזיקה בת ימינו כלל לא לקחה בחשבון. אנו מובלים להשפעות קוסמיות. אין ביכולתנו להבין את צבעי חסר-החיים כלל, אם לא נדע את הקשר עם מה שהארץ החזיקה ככוחות פנימיים דרך העזיבה של פלנטות אחרות מתוכה. עלינו להסביר כיצד מינרל אחד יכול להיות אדום, למשל, בגלל הפעולה ההדדית של הארץ ואחת הפלנטות כגון מאדים או כוכב, או איך יש מינרלים צהובים בגלל פעולת הגומלין בין ארץ וצדק או נוגה וכו'. הצבע של המינרל תמיד יהיה חידה כל עוד הקשר בין הארץ ובין מה שמצוי מחוצה לה ביקום יישאר בלתי מובן.

כאשר אנו בוחנים את הצמח החי, עלינו לזכור כיצד אור השמש ואור הירח מאצילים עליו את הצבעים הזורחים מהצמח כזוהר, ואת הצבע הירוק שהופך לחלק 'קבוע' מפני הצמח. אך אם אנו רוצים להבין מהו הדבר הזורח מהטבע הפנימי של אובייקטים דוממים ואיך צבעי הספקטרום שבעבר השתנו – כי מצב הצבירה שלהם היה נוזלי – והתייצבו עתה בתוך גופים מוצקים, עלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו, שמה שנמצא כיום ביקום היה בעבר בתוך כדור הארץ, והוא המקור לכל הדברים הנוטים להשתנות על פני הארץ, אפילו אם במידה מסוימת הם נראים לנו יציבים וחסרי תנועה. עלינו לחפש מחוץ לכדור הארץ את הגורם לדברים שאנו מוצאים חבויים מתחת לפני השטח של המינרל. זהו הדבר החשוב ביותר. אפשר להסביר ביתר קלות במונחים ארציים את מה שנמצא על פני הארץ, מאשר את מה שמונח מתחת לפני השטח. יש להסביר את מה שמונח מתחת לפני השטח, בתוך החומר המוצק, באמצעות מה שנמצא מחוץ לכדור הארץ. האלמנטים המינרליים של הארץ בוהקים בצבעים שהם אצרו בתוכם מתוך מה שעזב את הארץ יחד עם כוכבי הלכת כאשר הם נפרדו מכדור הארץ. הכוכבים האלה ביקום משפיעים, כל אחד בהתאם למטען שלקח איתו מכדור הארץ, על הצבעים שנותרו בתוך כדור הארץ.

זו הסיבה, שכאשר אנו מציירים אובייקט חסר-חיים, עלינו להגיע לאור שמאחורי השטח, למלא את כל השטח ברוח וליצור קרינה חבויה פנימית. הייתי יכול לומר, שאם אנו רוצים לבטא את המציאות ולא להסתפק בהעתק בלבד, עלינו לנסות להביא אל מאחורי פני השטח שעליו אנו מציירים את התמונה, את מה שנובע וזורם מכוכבי הלכת אל הארץ. כלומר, ההצלחה בציור של חסר-החיים תלויה בצבעים הספוגים ברוח. מה המשמעות של אמירה זו?

בהתייחס לדיאגרמה שציירתי (עמוד – 26) כשאמרתי ששחור הוא אכן הדימוי הרוחני של חסר-החיים, עשינו את הקרינה הבאה מהרוח ואפשרנו לחסר-החיים להשתקף בתוכה. כשאנו צובעים את חסר-החיים, כשאנו הופכים אותו לזוהר, אנו חודרים לאיכותו העיקרית. זהו בעצם התהליך שעלינו לעבור, כשאנו מציירים דברים דוממים.

הצעד הבא הוא להתייחס לממלכת החיות. אם אתם רוצים להציג חיות בתמונת הנוף שלכם, אתם צריכים לגלות עירנות רבה, זה משהו שצריך לתפוס באמצעות הרגש; צבען של החיות צריך להיות מעט מואר ובהיר יותר מאשר הן באמת, ואז לפזר עליהן אור חיוור כחלחל. אם אתם רוצים, למשל, לצייר חיות אדומות (לא לעיתים תכופות, כמובן!), עליכם לאפשר לאור כחלחל נוצץ לשחק עליהם, ואם החיה מופיעה מהצומח, אתם צריכים למזג צהבהבות נוצצת עם כחלחלות, להביא מעברים מהאחד לשני. כך תוכלו לצייר את ממלכת החיות, מבלי שזו תהיה רק התרשמות של העתק חסר-חיים.

אפשר לסכם ולומר: אם אנו מציירים אובייקט חסר-חיים הוא חייב להפוך לזוהר, לזרוח מבפנים; אם צומח חי, אז זה חייב להופיע כזוהר-דימוי. תחילה אנו מציירים את צבעי הדימוי כה עזים שאנו מתרחקים מהצבע הטבעי. אנו נותנים לו אופי של דימוי בעזרת ציורו מעט כהה יותר, ואז מפזרים עליו זוהר: זוהר – דימוי; אם אנו מציירים חיות או ישויות בעלות נפש, אנו חייבים לצייר את הצבעים כדימוי-זוהר אבל לא להיסחף ולעשות אותם דימוי גמור, אפשר להשיג זאת על ידי ציור קליל יותר והפיכת הדימוי לזוהר, ובעשותנו כך אנו מציגים דבר המעמעם במידה מסוימת את שקיפותו הטהורה, ובכך מקבלים רושם של דימוי זוהר.

נעבור עתה ליצור שחונן ברוח, היצור האנושי. יש לשאוף לצייר אותו בצבעי-דימוי טהורים.

מינרל – חסר-חיים זוהר

צומח – חיים זוהר-דימוי

חיות – בעלות נפש דימוי-זוהר

אדם – רוחניות דימוי.

ציירים שעבדו לפני תקופת ציורי הנוף, ציירו בדיוק בדרך זו; הם עבדו בצבע דימוי טהור. כאן אנו מגיעים לדימוי לא מעורב. משמעות הדבר היא שאותם צבעים שלמדנו להכיר כזוהרים חייבים להיתפס עתה כצבעי דימוי. הדבר נובע מכך שכאשר אנו מגיעים לאדם, אנו צריכים, במובן מסוים, לקחת את האיכות הזוהרת מהצבעים ולהתייחס אליהם כדימויים. בדרך כלל, כאשר אנו עוברים עם צהוב על פני השטח של ציורנו, אנו חשים שאנו צריכים לעשות זאת בדרך מסוימת, הצהוב מתעקש לצאת החוצה כפי שהוא, ולהישטף הרחק בקצוות; צהוב לא יקבל זאת אחרת. כאשר אנו מציירים יצור אנושי, אנו מוצאים שאנו יכולים להתעלם מהטבע האמיתי של הצבעים ולשנות אותם לדימוי. כשאנו משנים זוהר לדימוי בדרך זו, אנו מגיעים לאנושי, ועלינו לדאוג אך ורק לשקיפות הטהורה של המדיום, כאשר אנו מציירים יצור אנושי.

יותר מכל דבר אחר, צריך האדם לפתח רגש לשינויים המתרחשים בצבע כשהוא הופך לדימוי. אכן כל הטבע של הצבע, כפי שהתבטא עד כה בציור, נעשה נגיש אם האדם מפתח רגישות להבדלים בין דימוי וזוהר. האיכות של צבע דימוי מתקרבת יותר לטבע המחשבות, וככל שאנו מעמיקים לחדור לתוך איכות הדימוי, אנו מתקרבים יותר למחשבות. כאשר אנו מציירים יצור אנושי, אנו יכולים במציאות לצייר רק את מחשבותינו אודותיו, אבל עלינו לבטא את המחשבות האלה היטב, ובצבע. האדם חי בצבע אם הוא יכול לומר, למשל, כשהוא מצייר משטח צהוב "זה חייב באמת להיות מוחלש כלפי חוץ, בקצוות, אך כשאני משנה אותו לדימוי, אני חייב גם להגביר אותו במקום שהוא נוגע בצבעים אחרים". אני חייב להתנצל בציור שלי, כביכול, על שלא נעתרתי לרצונו של הצהוב.

מכל האמור לעיל משתמע, שאמנם אפשר למצוא דרך של ציור מתוך הצבעים, ולהתייחס לצבע כאל דבר המלווה את מהלך האבולוציה של הארץ, באופן כזה שבהתחלה הצבע מאיר על הארץ כזוהר מהקוסמוס, ואז כאשר האלמנטים שהיו בתוך הארץ עזבו והתחילו לזרוח בחזרה מבחוץ, התמזג הצבע עם אובייקטים חומריים. אם נלמד להתנסות בצבע בדרך זו, בהתנסות של הקוסמוס בצבע, נוכל לחיות באמת בצבע עצמו. לחיות בתוך הצבע משמעותו, שאני נותן לצבע להתמוסס בצלוחית הצבע שלי, ורק כאשר טבלתי את המברשת בתוך הצבע ופיזרתי אותו על השטח, אני מאפשר לזה להיות קבוע. אך כאשר אני משתמש בלוח ערבוב, ומערבב יחד את הצבעים על הלוח שעליו כבר יש לצבעים איכות חומרית, ומשם מטייח אותם על שטח, אז אינני חי באמת בצבע, אלא מחוצה לו. אני חי בצבע רק כאשר אני צריך לתרגם אותו מנוזל למוצק, רק אז אני יכול לחוות, לזמן מסוים, כיצד התפתח הצבע ממצב הירח הקדום של האבולוציה לזה של הארץ, אשר בה התקבע לראשונה. דבר קבוע יכול להתקיים רק על הארץ.

בדרך זו אנו משיגים קירבה לצבע. נפשי צריכה לחיות עם הצבע. אני חייב לשמוח עם צהוב; להרגיש את הרצינות והדרת הפנים של האדום; אני חייב לחלוק עם הכחול את רכותו, אשר אפשר אף לתארה כמצב רוח בכייני. עלי לחוות ברוח את הצבע אם ברצוני לשנותו ליכולת פנימית. בלי הבנה רוחנית שכזו של צבע, אסור לי לצייר, ובמיוחד את חסרי-החיים, ממלכת-המינרלים.

אין כוונתי לכך שהצייר צריך לצייר בצורה סמלית, בדרך לא אמנותית; הצבע אומר דבר אחד – שאין להתייחס לצבע כאילו הוא מציין דבר אחר זולת את עצמו; יש להתייחס אליו בצורה שאפשר לחיות בתוכו.

כאשר לוח הציירים החליף את צלוחית הצבע, הסתיימו למעשה החיים האמיתיים עם הצבע, וזו הסיבה שיש לנו את כל הדיוקנים שנראים כמו גלמים תפורים, בובות תפורות כגלמים; אף דיוקן אינו אמיתי או חי בפנימיותו. אפשר לצייר דיוקן חי רק כאשר הצייר באמת יודע איך לחיות עם הצבע.

אלה ההצעות שבחרתי לתת לכם בשלוש ההרצאות. אפשר כמובן להרחיב את היריעה, ולפתח את הרעיונות- זה יקרה בהזדמנות בעתיד. לעת עתה ישמשו העצות האלה כהוראות ללימוד נוסף.

לעיתים קרובות נוהגים לומר שלאמנים יש פחד טבעי מכל דבר מדעי, והם מסרבים לאפשר לידע ולמדע להפריע לאמנות שלהם. גם גתה התקשה להסביר את הסיבות הפנימיות של הצבעים, כפי שהן מופיעות בחומר, אך הוא סיפק את הבסיס להבנה. אין אדם שמסוגל לדבר בכנות רבה ממנו, בדברו על הפחד של הציירים מפני התיאוריות:

"עד עתה התקיים תמיד בציירים פחד, הם התכחשו ספציפית לכל התיאוריות הנלמדות אודות הצבע, וכל הקשור בכך. אי אפשר להאשים אותם בשל כך, כי עד כה, כל מה שמכונה תיאוריה היה חסר קרקע יציבה, מהוסס ונוטה לאמפיריות. אנו מעוניינים שהמאמץ שאנו עושים ירגיע במשהו את הפחד הזה וידרבן את האמנים להתנסות ולגבש את החוקים שהגדרנו על סמך הוכחות מעשיות."

אם נלך לקראת זה בדרך הנכונה, אז אין צורך שהידע שלנו באמנות יישאר מופשט, הוא יכול להיות מדויק, ובמיוחד בשטח שמשתנה תמיד כצבע. אין פלא שלאמנים יש פחד כזה מתיאוריות מדעיות, המתבססות על יסוד מטריאליסטי ואינטלקטואלי בלבד, בעיקר בולט הדבר באופטיקה המודרנית. היות והצבע הוא אלמנט המשתנה תמיד, רצוי שהצייר לא יאפשר לצבעים שלו להתקשות על לוח הציירים, כפי שמרבית הציירים עושים היום, אלא ייתן לו לזרום בצלוחיות.

כאשר הפיזיקאי מגיע ומצייר את הקו שלו על הלוח ומנסה להסביר צהוב או סגול על ידי המשמעות של אותם קווים, זוהי בריחה מהנושא – זה לא שייך לפיזיקה; עניינה של הפיזיקה רק באור בחלל. ובאשר לצבעים – אפשר ללמוד אותם כראוי רק אם לוקחים בחשבון את מלכות הנפש, כי אין זה ממין העניין לומר שצבעים הם רק חוויה סובייקטיבית. אם אדם כלשהו ממשיך להגן על הדיעה שיש סיבות אובייקטיביות בחוץ הפועלות עלינו, על ה'אני' שלנו – יש לדחות את דבריו בביטול – זה מעיד על תפיסה חלקית של ה'אני'. ה'אני' עצמו הוא בתוך הצבעים. אין להפריד בין ה'אני' האנושי והגוף האסטרלי לבין הצבעים; הם חיים בצבע, ומשום שהם מאוחדים עם הצבע יש להם קיום מחוץ לגוף הפיזי. ה'אני' והגוף האסטרלי יוצרים צבעים בגוף הפיזי והאתרי. זוהי הנקודה. כל הרעיון של קיום אלמנטים אובייקטיביים בצבע, שיש להם השפעה על אלמנטים סובייקטיביים היא שטות מוחלטת; ה'אני' והגוף האסטרלי הם בתוך הצבעים ונכנסים עם הצבעים. הצבעים עצמם, בעצם, נושאים את ה'אני' והגוף האסטרלי לתוך הגוף הפיזי והאתרי. יש צורך להפוך על פניו את כל הרעיון כדי לחדור למציאות.

יש לשחרר ולהתיר כל עניין שחדר לפיזיקה בצורה כזו, והצטמק לקווים ודיאגרמות. מוטב אם נחסום את הגישה של הפיזיקה לדיאגרמות כאשר מדובר בצבעים, וכך נוכל לתפוס את השינוי התמידי והחיים של הצבע.

זה מה שחשוב באמת, כי רק כך יכול האדם להגיע מיד מהתיאורטי אל האמנותי, ולעצב לו מתודה של לימוד הצבע, כך שהצייר יבין כי בהתאחדו ובחיותו בתוך מתודה כזו, אין מדובר בעניין תיאורטי אלא בקשר אינטימי עם הצבע. וכאשר הצייר יחיה באמת בצבע, הצבע עצמו יוכל לענות על שאלותיו אודות הדרך שעליו להשתמש בו. פירוש הדבר, שעלינו לנסות לנהל דו-שיח עם הצבעים, כך שהם עצמם יאמרו איך ברצונם להיות על שטח התמונה.

מתודה של התבוננות שמנסה להיות מציאותית, תוביל בהכרח לתוך הספירה של האמנות. מדע הפיזיקה הרס לנו את המתודה הזו, לכן יש לומר בהדגשה, שדברים אלה שייכים לפסיכולוגיה או לאסתטיקה בלבד, ואין להמשיך ולהרוס אותם בהלך מחשבה פיזיקאלי – דרושה כאן התבוננות שונה לחלוטין.

בגיתהאנום אנו מוצאים דרך של ידע המקיף את ממלכות הנפש והרוח, אך דרוש לו פיתוח נוסף. גיתה, למשל, לא היה מסוגל להגיע למרחק שבין צבעי דימוי וזוהר. אנו חייבים ללכת בעקבות גישתו של גיתה בדרך חיה בדרך חשיבתנו, ולהתקדם עוד, וזה יכול להיעשות רק דרך מדע-הרוח.

———————————————————————————————

1. 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים' – רודולף שטיינר – הוצאת תלתן. ↑
2. ליאונרדו דה-וינצ'י – 1452-1519 – אמן, איש מדע והוגה-דעות, יליד פירנצה. ניתן למצוא מחקר של רודולף שטיינר עליו בספר שיצא בהוצאת חירות 'ליאונרדו דה-וינצ'י ומיכאלאנג'לו.' ↑
3. טיציאן (טיציאנו וצ'ליו) מת בשנת 1576. ↑